בלוג מוות

אני מאד אשמח אם תפרטי...
אילו דברים קרו?
במה השתנתה התפיסה שלך?
ובכלל מה שלומך? מה מעסיק אותך בימים אילו?

_אני מאד אשמח אם תפרטי...
אילו דברים קרו?
במה השתנתה התפיסה שלך?_

עוד מעט שנה למותו של שחר. (11/12)
ולא הצלחתי עדיין להמשיך את הבלוג...

האם אעשה זאת, או שגורל הבלוג הזה להיוותר מאחור?
ימים יגידו...

<אוהבת>

טוב, אז התברר כבר שאני היא סוסת פרא.

המון פעמים כשאני מכינה סלט אני נזכרת בשחר.
בגלל הפעם האחרונה שנפגשנו, כשהייתי אצלו בבית, הכנו ביחד סלט לארוחת בוקר. משהו נינוח. מתוק כזה.

והיום שמתי בסלט סלרי.
פתאום נזכרתי ששאל אותי אם אני אוהבת סלרי בסלט, והניח לי גם את הסלרי לחתוך.
ואני אף פעם לא אוכלת סלרי בסלט. אבל היה נורא טעים.
פתאום השבוע התחשק לי לשים סלרי בסלט.
ועם הסלרי עולה פתאום שוב הזיכרון.

וגם האוויר. הריח המתוק הזה של תחילת החורף.
כמו בתקופה הזו בשנה שעברה.
וזה עוד כמה ימים....

כפי שאפשר להבין, שחר עד היום לא נמצא. בלע אותו הים.

בתאריך העלמותו/מותו עומד להתקיים מבצע ניקוי חופים לזכרו, כי זה קשור מאוד לכל מה שאהב, ולמסרים שהיה חשוב לו להעביר.
אכתוב על זה עוד מעט.

אני בשנה שעברה המשכתי עוד לכתוב בבלוג אחרי ההודעה של ה- 1/2/07.
אלא שכיוון שהאתר נכנס אז לחופשה (או שסתם היו כמה ימים שאי אפשר היה לכתוב?), אז כתבתי לעצמי בוורד.
ואיכשהו לא חזרתי להעתיק את זה לכאן.

דברים קרו. נכנסתי להריון. (אני עד היום מאמינה באפשרות שזו הייתה הנשמה של שחר.)
אני רוצה לספר על זה. בהמשך.

אני אעתיק לכאן את מה שכתבתי בשנה שעברה, ואח"כ אוסיף רשמים.

<סוסת פרא>

להלן ההודעות שכתבתי בזמנו (בתחילת פברואר 2007):

3/2/07 23:00

חלמתי היום:

פתאום אני רואה את שחר. והוא בין חברים שלו. "חבר'ה" כאלה שלו. וזה נראה איזה מגרש כזה. כמו מגרש כדורסל או משהו. אני כ"כ שמחה לראות אותו. לראות אותו חי. הוא עדיין לא ראה אותי. אני מרחוק והוא בין החברים, והוא עובר חבר חבר ומחבק חיבוק חם ולבבי. כמו שרק שחר יודע. וגם מין תחושה כזאת כאילו נפגש איתם אחרי הרבה זמן. ואני מהצד מסתכלת, וליבי יוצא אליו. אני מרגישה שיש לי הזדמנות שוב פעם אחת לפחות לדבר איתו, להתחבק איתו. אני כ"כ רוצה. ובחלום התחושה שלי היא כאילו הגעתי חזרה לזמן שלפני ששחר מת. זה עדיין לא קרה. אבל אני יודעת שזה עומד לקרות. אני ניגשת אליו מהססת, בזמן שהוא מחבק חברים. מחכה שהוא יתפנה לרגע. רק אז הוא רואה אותי. ואני אומרת לו בלב נרעש 'שחר, אני רוצה חיבוק'. הוא שמח ואומר לי 'בטח', ומושיט לי ידיים. בהתחלה החיבוק לא חזק חזק, אלא בעדינות, אני מרגישה כל נשימה, כל נים. אני מצמידה לחי אל לחי. מתפעמת על כך שאני שוב חשה אותו. לא רוצה שזה ייגמר. והלב עולה על גדותיו... ואנחנו כאילו בכוונה מאריכים בזה. בחיבוק הנוגע-לא-נוגע הזה. המרפרף הזה. בלחוש כל תא ותא בגוף. בעדינות, ברגש... ואח"כ אנחנו עוברים לחיבוק אמיץ, חזק, גוף אל גוף, לב אל לב. חיבוק מכל הלב. ותוך כדי חיבוק אני פתאום מתחילה לבכות. ואני בוכה ובוכה, בכי מהנשמה. ושחר שם לב פתאום, מסתכל עליי ואומר לי בדאגה 'מה קרה?'. ואני לא בטוחה אם כדאי לספר לו שהוא עומד למות. אולי זה סתם יפחיד אותו. אולי יעציב אותו. אז אני שואלת, כאילו סתם כך 'אם היית יודע שאתה צריך למות מחר, איך היית מרגיש?' ושחר לא מתרגש מזה, ואומר משהו כמו שזה בסדר, אם ככה צריך לקרות. אז אני אומרת לו 'אתה הולך למות עוד שבועיים'. (אני פתאום מפחדת שבני משפחתו יכעסו עליי שסיפרתי לו. כאילו בחלום הם כבר יודעים, למרות שזה עדיין לא קרה...). והוא לא מבין ושואל מאיפה אני יודעת. ואני מסבירה לו שבאתי מהעתיד, ואני יודעת שהוא ימות עוד שבועיים. שחר לא בדיוק מבין מה אני אומרת. זה לא שהוא לא מאמין, אבל לא כ"כ מבין, זה נשמע לו מוזר. ואני כדי להוכיח לו אומרת לו שכן, הוא מת, ואני ביקרתי אצל המשפחה אחרי שהוא מת, והנה עובדה שאני יודעת שמות של כל מיני קרובי משפחה שלו.
ואני כ"כ כמהה למצות כל רגע איתו. זה כ"כ חשוב לי שהוא פתאום חזר לרגע להיות בשר ודם בשבילי. רוצה לחוש אותו. רוצה לדבר איתו. זה כ"כ מרגש אותי שהוא שם. פתאום. כאן, לפניי.
אני לא יודעת למה סיפרתי לו שהוא הולך למות. מה רציתי? אולי שאם הוא יידע הוא ימצה הכי הרבה את השבועיים האלה. ואולי שנתקרב בשבועיים האלה.
אני כל-כך רציתי רק לנשום אותו עוד ועוד.

כשהתעוררתי התפלאתי למה לא סיפרתי לו באיזה נסיבות בדיוק הוא מת, כדי להזהיר אותו. שיימנע מלצאת לים באותו יום, וכך אולי יינצל ממוות.
או שזה לא נראה לי אפשרי, או שהרגשתי שכך צריך להיות ולא צריך לנסות לשנות את זה.
כאילו, היה לי ברור שהוא צריך למות. כך צריך להיות. זה מה שיקרה. ורק לנסות 'לגנוב' עוד כמה רגעים איתו.
ואולי לא רציתי שיקרה אחרת?
לא חשבתי אפילו לנסות לשנות את הגזרה. כאילו לא רק שכך צריך להיות, אלא שנוח לי בכך.
אם כן, אז מעניין למה.
אבל לא בטוח.
אולי פשוט כ"כ השלמתי עם זה שלא חשבתי על אפשרות אחרת.

מה שכן, כ"כ הייתה חזקה לי הנוכחות שלו. כ"כ היה מתוק החיבוק שלו. האנרגיה בינינו. היופי שלו. השרירים שלו. האנרגיה הטובה שלו. לגעת בגוף שלו. גוף חזק וחם, בשר ודם...
כל-כך היה מתוק לפגוש אותו שוב. לפגוש אותו שוב...

התעוררתי מהחלום בהרגשה טובה מאוד. ממלאת.

11/2/2007 15:07

היום בדיוק חודשיים להיעלמות של שחר.
והשעה הזו היא בערך השעה שהתגלה הקיאק של שחר צף על פני המים – ושחר איננו.

לו רק אפשר היה להחזיר את הזמן חודשיים וכמה שעות אחורה...

11/2/2007 15:43

ביום חמישי האחרון, 8/2, היה מפגש "געגועים לשחר", במושב שלו ושל משפחתו – כפר הרי"ף.
המפגש אורגן ע"י אתר הדייג. זה בעצם היה אמור להיות מפגש רגיל של אנשי אתר הדייג – מפגש ששחר עצמו היה שותף בארגונו.
קשה היה להגיד 'ערב זיכרון' כי שחר לא ידוע כמת. לכן נקרא 'מפגש געגועים לשחר'.

בן דוד שלו הכין סטיקרים. על הסטיקר כתוב בגדול "שחר תעלה !" ומתחת "שחר – מתגעגעים אליך !". (אני מצאתי את הסטיקר הזה רעיון חזק, ונוגע ללב ביותר).

בכניסה היה שולחן עם מלא צדפים, וחתיכות רשתות (ככה זה נראה לי). בצד היה מעמד לנר נשמה, משהו מעוצב מאוד יפה, שנראה לי שמישהו מהאתר או מהמשפחה הכין. מעל תמונה ענקית של שחר. זו שבה הוא נראה גבוה מעל הים פורש ידיים לצדדים כאילו חובק את העולם. כאילו מתכונן לעוף.

בצד השני היה שולחן שהניחו עליו חוברות עבות כרס. חוברת אחת ממש ממש עבה – של כל ההתכתבויות שהיו בנידון שחר באתר הדייג מאז שנעלם. גם על החיפושים, וגם זיכרונות, שירים ודברי געגועים. ועוד 2 חוברות עבות מאוד שהכילו את כל ההודעות והדו"חות ששחר כתב באתר. חלקם דברים יפים מאוד מאוד. (שחר היה מאוד פעיל באתר, ותרם שם הרבה מהידע, הניסיון והחוכמה שלו. וגם תרם הרבה בהשפעתו לאהבת הטבע בכלל והים בפרט...)

בתוכנית של הערב היו דיבורים על שחר. חברים ובני משפחה עלו לספר עליו. חלקם קראו דברים שהם כתבו לו. ליאת ואני הקראנו את השירים שכתבנו לו. ובן דוד שלו הכין קליפ מדהים ביופיו. הקליפ הכיל גם תמונות של שחר (חלקן מהיותו ילד) וגם קטעי סרטונים ששחר מופיע בהם. כך שניתן היה ממש לראות אותו צוחק, מדבר, לשמוע אותו... וזה היה מרגש ביותר.

האחראים באתר הדייג סיפרו לקהל ולמשפחה שעומדים לפתוח באתר פינה מיוחדת לשחר, ובה ירוכז כל החומר שקשור לשחר. מה ששחר כתב, ומה שכתבו עליו, התמונות, הקליפ והמצגת, ההקלטה של הערב הזה ועוד.

זהו סיכום כללי של הערב.

11/2/2007 15:47

נפתח באתר הדייג דף ]סיכום מפגש

ואלו הדברים שאני כתבתי שם:
המפגש היה חזק מאוד. בתחילה לא כ"כ יצאו לי הדמעות (למרות שעמדו בגרון), אבל אח"כ יצאו הרבה. במיוחד כשהקרינו קליפ עם התמונות של שחר וקטעי סרטונים שלו. זה היה כ"כ חי לראות אותו בסרטון ממש ולא רק תמונה. מחייך, צוחק, מדבר... ממש כאילו כמעט יכולת לגעת בו. כ"כ חמוד. כ"כ מתוק. שהלב נקרע...

יצא לי לשבת עם המשפחה, וזה היה מאוד קשה. כ"כ הרבה דמעות. ואין דרך לנחם.

הערב היה מושקע מאוד. בכניסה השולחן עם הצדפים והתמונה הענקית של שחר פורש ידיים, החוברות עבות הכרס עם כל התכתובות שהיו באתר בעניינו של שחר, וגם של כל הדברים ששחר כתב באתר. ובתוכנית הערב - הקליפ והמצגת, וכל החברים ובני המשפחה שעלו לספר עליו או להקריא שירים. ועוד, ועוד...

ובכל זאת, אני חשבתי לי: מה שווה למשפחה שלו כל השירים האלה והקליפ הזה וכל החוברות והכול? הרי הם בסך הכול רוצים את שחר. זה מה שהם צריכים. חשבתי שאני במקומם הייתי קמה וצועקת: 'בשביל מה אני צריכה את השיר הזה? בשביל מה אני צריכה את הקליפ הזה? מה יוצא לי מזה? אני רוצה את שחר...'

לא הבנתי איך אנחנו, בני אנוש, מקבלים בסוף כל דבר. כל דבר.

ליאת ואני הקראנו כל אחת את השיר שהיא כתבה.
אני התרגשתי מאוד לקרוא את השיר שלי, וכאשר הקראתי ממש הרגשתי כל מילה ומילה.
הבנתי שהשיר נגע להרבה אנשים, ושמחתי על שנתתי משהו.

שמעתי בערב הזה על שחר כ"כ הרבה סיפורים, שכאב לי הלב שלא הספקתי להכיר אותו יותר. וגם קינאתי בכל התכונות המדהימות שהיו לו, וקיוויתי שאני גם אקבל חלק מהתכונות האלו.
שאולי דרך הקשר שהיה בינינו, ודרך הערוצים שנפתחים עכשיו להיכרות איתו - משהו מהנשמה שלו יעבור אליי. משהו מהתכונות המופלאות שלו.

כ"כ הרבה סיפורים על טוב-לב ונדיבות ועזרה לאנשים - לחברים ואפילו לאנשים שבכלל לא הכיר. וגם סיפורים על אומץ לב. ועל שמחת חיים. על קסם אישי. על אהבת הטבע. כ"כ הרבה.
וגם משהו כמו צוואה הוא השאיר, (מה ששולי הקריאה) - מה שכתב בעבר על שמירת הים (בדף שנקרא 'רק בישראל....' http://www.israelfishingforum.co.il/com ... 3#msg33083), שזה דבר מאוד חשוב בעיניי - לקרוא ולהפנים.

ממש כואב הלב על אובדן כזה. על איש שהיה כזה נכס יקר לעולם, לאנושות.

אני מאמינה שהכול בחיים קורה כפי שצריך לקרות, ושאם הלך עכשיו - זה היה בדיוק הזמן. הוא מיצה את חייו לחלוטין. הוא סיים את תפקידו בעולם. זה ברור לי שזה כך.
ובכל זאת אני, כבת אנוש, לבי נחמץ.
קשה לא להצטער. קשה לא להתגעגע. ועוד לנשמה יפה כל-כך. יפה כל-כך...

ואני מצטערת שלא הספקתי עוד מילה אחת איתו פנים אל פנים, עוד חיבוק אחד איתו, רק להרגיש אותו שוב - ולו רק עוד פעם אחת.

שחר היקר, מלאך שכמוך...

תמונה של הפינה לזכרו במפגש:
http://www.israelfishingforum.co.il/ima ... ums/[po]29 800[/po].jpg

11/2/2007 16:12

עוד בימים לאחר שנעלם, אני זוכרת שניסיתי לקבל מרוחו. במסיבה שהייתי לאחר הפעם הראשונה אצל המשפחה (היה זה ביום ה' באותו שבוע) - אז בכיתי מאוד, ובתוך כך ראיתיהו בעיני רוחי, וביקשתיהו שיערה עליי מרוחו. יאציל עליי מתכונותיו הטובות והנאצלות.

ביום שלמחרת הייתי במסיבה נוספת. וגם שם הריקוד היה מוקדש לשחר, ולחיבור איתו. כמו נפתחו לי כל הערוצים.
באיזשהו שלב באותה מסיבה ישבתי בצד, שעונה אל הקיר, והחלטתי שעכשיו אני רוצה להתמזג איתו. אני רוצה להיות המשך שלו בעולם. שכל הטוב שהיה, יעבור אליי. יהיה אני. וראיתי את דמותו קרבה אליי, קרבה מאוד. ההחלטה להתמזג איתו הייתה מפחידה, והייתי צריכה להחליט. ואז החלטתי שכן, וזה כמעט כמעט קרה... ואז הרגשתי מישהו נוגע בכף רגלי, ופקחתי עיניים, וידיד שלי עמד מולי. בא לשאול לשלומי. אח"כ התקשיתי לחזור לזה, אז הבנתי שלא היה צריך לקרות באותה פעם.

ובמפגש בשבוע שעבר, מה שגרם לי הכי לבכות, זה כאשר סיפרו על כל התכונות הטובות שלו. שגם אני רוצה בהן. ואני מקנאה שהיה כזה. כי גם אני רוצה להיות כזו נדיבה, טובת לב, חברית וחברותית. לחַלֵק מעצמי בלי חשבון. ועוד כ"כ הרבה. גם אני רוצה. וכאשר סיפרו, בכיתי. בכיתי גם על שהלך אדם כזה מהעולם, וגם על כך שאני איני כזו, וגם מתוך תשוקה להיות כזו, ומתוך רצון עז לקבל מרוחו ונשמתו של שחר - מהאיכויות הללו.
וחשבתי לנסות שוב להתמזג עם נשמתו. לבקש ממנו את האיכויות הללו.
הרגשתי שהצלחתי באופן חלקי. ואח"כ עשיתי זאת שוב לפני השינה.

ימים יגידו מה הצלחתי.

************

כמה מהאיכויות של שחר:

נדיבות עצומה, טוב-לב, עזרה לאנשים – גם כאלה שאינו מכיר, חברות אמיתית, הארת פנים לכול, שמחת חיים, שלווה ורוגע, אהבת אדם ואהבת הטבע, אכפתיות, יכולת להתענג על החיים, אומץ לב, זריזות, חריצות, עשייה, עומק מחשבתי, עומק רוחני, צניעות וענווה אמיתית, קסם אישי שפועל על כל סובביו, ועוד ועוד.

מלבד מס' איכויות שאני מרגישה שיש גם בי בעוצמה – כמו אהבת הטבע, עומק מחשבתי ועומק רוחני – רוב האיכויות הללו שלו אני מרגישה שהן בעוצמה רבה בהרבה מאצלי, וכ"כ הייתי רוצה לקבל מהן.
ובפרט: נדיבות בלי חשבון, חברות, צניעות וענווה, וחריצות.

אנא שחר, תן לי משלך. האצל עליי מרוחך...

11/2/2007 16:40

לפני הערב שהוקדש לשחר, דיברתי עם אחד המארגנים של הערב על האפשרות שאנשים יקריאו את השירים שכתבו עליו. גם את השיר שלי, וגם את של ליאת ואולי גם את של אמא של שלומי (היא בחו"ל כרגע). הוא אמר שיפנה אליהן וישאל אותן.

אני התלבטתי מה לעשות. הרגשתי שמעורב אצלי כאן המון אגו. שאני רוצה לקבל פידבקים. שיגידו שזה שיר מדהים וכו'. והרגשתי שזה לא שייך. שלא שייך לערבב את האגו שלי בערב הזה. זה ציער אותי וכאב לי שאני לא יכולה להשתחרר מהאגו גם במקום כזה. אז שקלתי לא להקריא אותו. מצד שני, הרבה אמרו שהוא מאוד יפה ונוגע, אז רציתי שמישהו אחר יקרא אותו במקומי. אבל לא מצאנו אף אחד. בסוף החלטתי להקריא אותו בכל זאת.

כשהקראתי את השיר השתדלתי להתרכז במה שאני מרגישה בקשר לשחר, ובכאב של המשפחה, ולא באגו הפרטי שלי. אבל בוודאי שהוא לא היה מנוטרל. ובפרט שכשהקראתי את השיר קולות הבכי התגברו. לא יכולתי להימנע מתחושת התענוג על כך שאני מצליחה לגעת ברגשות של אנשים.
(בכל זאת הקראתי את השיר ממקום יחסית 'נקי' בתוכי. עד כמה שהצלחתי.)

אני די 'שנאתי' את עצמי במהלך הערב הזה. כי לא יכולתי להשתחרר מה'עצמי' שלי. זה שהולך איתי לכל מקום.

לפני שהתחילה התוכנית, עיינתי בחוברות שבחוץ, שהדפיסו בהן כל מה שנכתב על שחר. היה שם את הדף עם השירים של אמא של שלומי ושל ליאת, אבל הדף שפתחתי עם השיר שלי לא היה שם. זה מאוד חרה לי. על אף שאמרתי לעצמי: 'מה את כ"כ תקועה באגו שלך? אז מה אם לא שמו את השיר שלך? מה, את כ"כ חשובה? ואם זה היה שיר של מישהו אחר, גם היה לך כ"כ חשוב אם שמו או לא שמו?' אני מבחינה עד כמה אני קרובה אל עצמי, כמאמר הפתגם "אדם קרוב אצל עצמו" – ורגישה אל כל מה שקשור אליי. וזה לפעמים כ"כ פתטי. ואף חסר הגיון. למה דווקא השיר הזה כ"כ מעניין אותי? כי אני כתבתי אותו? אז מה? מה ההגיון בזה? ואם לא שמו את השיר שלי, אז מה? אז מה?!

זה הפריע לי שלא הדפיסו את השיר שלי, ושאלתי את בן דוד שלו. הוא אמר שנכון, פשוט אני פתחתי את הדף אחרי שהם כבר הדפיסו את החוברות. אהה. אם כך, זה יותר מובן. עדיין הצטערתי שמי שיפתח את החוברת לא יראה את השיר.

אח"כ אבא של שחר בא אליי ושאל אם אני כתבתי את השיר ההוא. ושזה היה שיר מאוד מרגש. ותודה רבה. ואפילו הראה לי שהוא הדפיס אותו בדף נפרד, עם תמונות של שחר.
זה מאוד הרחיב את לבי. ושמחתי על כך.
אם כי הוספתי להיות מודעת לעניין האגו שלי.

עכשיו בימים שאחרי, פתחו דף באתר הדייג עם תמונות מהמפגש.
אני שמה לב ש-מה הדבר הראשון שאני מחפשת? כמובן – תמונה של עצמי.
אגו טיפשי.
כזה ערב, כזה אדם יקר שהלך, כזה עצב, כאלה חברים טובים, והכול – ואני מחפשת את עצמי. את התמונה של עצמי.
בַּכּול – מחפשת שיקוף של עצמי.
במקום חלון ראווה אני רואה מראָה.

אבל לא הייתה שם תמונה שלי. אפילו הייתה תמונה של ליאת שהקריאה את השיר שלה על הבמה, ותמונה שלי לא. למה לא?
ועוד פתחו היום דף באתר שבו משבחים את השיר של ליאת. למה את שלי לא?

אז אני שוב מרגישה קטנה כזאת. הם בטח מרגישים כמה האגו שלי שברירי, וכמה אני לא באה ממקום נקי, אלא ממקום שרוצה הכרה – בגלל זה הם לא מעריכים אותי. ככה אני חושבת לעצמי.
גם אם הם לא יודעים להגיד לעצמם את זה, אבל כנראה אני משדרת את זה.

לו רק ידעתי להיות שוות נפש לעניינים של עצמי, כאילו לא היו העניינים שלי.
טוב, גם לעניינים של אחרים אני לא ממש שוות נפש, אבל ברור שאת שלי אני הרבה יותר לוקחת ללב.
לו רק ידעתי להתייחס אל הכול בשווה. ולראות בעצמי חשובה כפי שאני, אבל לא חשובה יותר. פשוט אני. שקטה כזאת. יודעת את מקומי.

בגלל זה עוד יותר אני מקנאה בשחר על הענווה והצניעות שלו.
הוא היה עוזר הרבה לאנשים, ולא היה מבקש קרדיט או הכרה.
בריינבואו שהיינו הוא עשה הרבה – עזר במטבח, הביא עצים למדורה, הלך דרך ארוכה להביא מים מהנחל. והכול בשקט. בלי רוח וצלצולים.

אני, גם כשאני עוזרת מרצון אמיתי, גם כשאני באמת רוצה לעשות טוב, עדיין יש לי תשוקה שיידעו על כך, שיעריכו אותי. אבל, קשה לי לבקש את זה במפורש, כי זה הרי לא נאה. לכן אני עושה כל מיני שמיניות באוויר כדי שזה יגיע להכרה של אנשים, כאילו באורח לא מכוון. וכמה אנרגיה זה דורש. ואיזה בלגאן בנפש ובמוח.

אני רוצה גם אני להיות ענווה וצנועה כמו שחר. נטולת אגו.

וגם, כמה שֶקט יהיה לי אז. כמה שקט....

אז זה היה מה שכתבתי אז.

מצחיק, שכשהתחלתי לכתוב את ההודעה הקודמת, עלה לי המחכימון : 'הכבוד - מכביד'.
מאוד קשור למה שכתבתי שם בסוף.
גם מאוד קשור למה שאני מרגישה עכשיו.

אני ממש לא יכולה להתחבר אל שחר פשוט כפי שהוא היה, האדם שהוא היה, הנשמה שהוא היה.
זה הכול דרכי.
דרך המסננות של האגו שלי. דרך החיבורים שלי.
ומה שאני רוצה לכתוב.
ומה שאני רוצה להגיד.
ומה שאני רוצה שיידעו.

גם כשהדברים אמורים להסתובב סביבו, הם בעצם מסתובבים סביבי.

ובעצם, אני מוותרת על לנסות לשנות את זה.
ככה זה עכשיו.
ככה אני עכשיו.

אף פעם לא התחייבתי לדבר על המוות בצורה מכובדת, לכאוב אותו נורא, או לשים את מי שמת במרכז עולמי.
(וגם אף פעם לא התחייבתי לא לכאוב אותו. וגם את זה הבנתי).
מה שקורה זה חלק מהעולם שלי. אנושית כפי שאני.

טוב, צריכה ללכת, אנסה להמשיך מאוחר יותר. אני רוצה לספר על ההריון...

<סוסת פרא>

זה נראה אולי מוזר שאני נתפסת לפרטים כאלה קטנים כמו הסלט והסלרי

(המחכימון הזה מדהים אותי כל פעם מחדש: 'הפרטים לא חשובים חשוב הפרט')

אבל בכל זאת....

זה נראה לי מוזר שהפעם אצל שחר הייתה הפעם הראשונה והיחידה עד כה שאכלתי סלרי בסלט, ומאז אם היו אומרים לי 'סלרי בסלט' ישר הייתי חושבת 'שחר'.

ולפני כמה ימים פתאום בלי קשר לכלום עלה בדעתי לשים סלרי בסלט. ורק אח"כ נזכרתי בשחר.
ופתאום אני בודקת ביומן, ומתברר שזה בדיוק (!) באותו תאריך שהייתי אצלו בשנה שעברה.

דבר קטן, אבל בהחלט מוזר.

יש ספר שירי הייקו יפניים שנקרא 'יום השנה לסלט'.
אז הנה יש גם 'יום השנה לסלרי' (שמזכיר את שחר).

<סוסת פרא>

עד היום לא הצלחתי להבין מה הקשר בינינו.

למה הוא נכנס לי לחיים, למה הוא יצא לי ככה מהחיים, האם יש בינינו איזה קשר נשמות שהוא מעבר....

כשאני חושבת על זה באופן הרגיל, אני לא רואה הרבה קשר בינינו. שני עולמות מאוד שונים. אופי אחר. חברים מסוג אחר. תחומי עניין שונים.
כאילו אין שום קשר.
ובכל זאת, העובדה היא שמשהו נכנס בי חזק יותר מהרגיל.
וכפי שכתבתי לעיל, אחרי שמת הרגשתי שיש לי קשר נשמתי איתו יותר חזק.

אבל בכל זאת, במהלך השנה החולפת המחשבה עליו הלכה והתמעטה.
כשאני נזכרת בו, עולים בי מחדש רגשות של חיבה, ואיזשהם געגועים.
אבל כמעט לא חושבת עליו רוב הזמן.

אני מרגישה קצת רגשות אשמה כשאני חושבת כמה מעט כאב נשאר לי בעניין, לעומת מה שההורים שלו עוברים.
יש לי רגשי אשמה שאני לא חווה אותה רמה של כאב כמוהם.
שאני עברתי בנונשלנטיות אל החיים שלי.

מה שמחזק בי את המחשבה שאנחנו קשורים יותר ממה שנראה לעין, הוא שנראה לי שהנשמה שלו התעברה בי.

<סוסת פרא>

לרגל יום השנה למותו מארגן אתר הדייג יום ניקוי חופים.
בן דוד שלו שלח לי הזמנה במייל.

אני חשבתי שבטח יעשו משהו גם יותר אישי, לכן התקשרתי לאותו בן דוד.

שאלתי אותו מה עם ההורים של שחר.
הוא סיפר שהם אמנם עדיין עובדים בפונדק, אבל הם שברי כלים.
אמא שלו כל הזמן בוכה ונאנחת, אבא שלו נהיה אפאתי.
על זה במיוחד כואב לי הלב לחשוב.

הוא היה בן הזקונים שלהם.
כאילו הילדים האחרים לא עד כדי כך נוגעים כמו שהוא.
נראה שעל הצעיר קשה יותר להתנחם.
או בגלל מה שהוא היה באופן מיוחד.
ככה זה נראה לי.

האם יש להם נחמה בילדים האחרים?

<סוסת פרא>

התברר שבאמת אחותו של שחר מארגנת משהו אצלה בבית, משהו שיהיה למשפחה וחברים קרובים.

והיום שלח לי במייל, מכתב מאחותו שולי:

שנה בלי שחר

חלפה כמעט שנה והכאב לא מרפה. זכר אותו יום שני ארור לא מניח לי. מהטלפון של אסף דאהן והשאלה אם ראיתי את שחר, דרך התחושה הפנימית שקרה אסון, הנסיעה הארוכה לאשדוד שנמשכה כנצח.
פנסי המשטרה , נידות זק"א, הים, ההמולה והתקווה שאולי בכל זאת....ואיך אומרים להורים ....
אני לא זקוקה ליום השנה בכדי לזכור. כל ערב מביטה מערבה לכיוון אשדוד, מתבוננת בשקיעה המדהימה מחלון המסעדה, ומבקשת מכדור השמש השוקע לאיטו בים: אנא עטוף בחיבוק חם את אחי הקטן בביתו החדש שבים, ומסור לי את אהבתי וגעגועי לחיוכו הכובש לצחוקו המתגלגל ולחיבוקו החם ....
ובכל זאת... אני מזמינה אתכם להיות איתנו, במפגש אינטימי של בני משפחה וקומץ חברים קרובים, בתאריך 11.12.07 – נר שביעי של חנוכה. נהיה עם שחר ונקווה שגם הוא איתנו.
אנא הביאו אתכם סיפורים בע"פ או בכתב.

שולי

<סוסת פרא>

לא נראה לי ששייך שאני אלך.
זה לא כמו המפגש שהיה בפברואר של אתר הדייג, שהיה מפגש המוני.

זהו מפגש למשפחה וחברים קרובים, ואני לא בדיוק.
גם, החברים של שחר הם גם חברים ביניהם, ואני לא.

והפעם אני מרגישה שהסיבה שאני רוצה להיות שם היא באמת לא קשורה לזה שאני רוצה להיות שייכת למשפחה, או שיידעו שאני שייכת או משהו.
אני באמת רוצה להיות קרובה - אליו.
אני רוצה לשמוע סיפורים עליו.
להרגיש שאני קצת נוגעת בו.
להיזכר.
ולהתאבל.

גם מרגיש לי מוזר להעביר את יום השנה, בלי שארגיש שאני באיזושהי צורה מתחברת אליו.

אבל אני לא יכולה ללכת לשם.
זה כבר כ"כ לא שייך.
הזמן שעבר השאיר אותי עוד יותר לא שייכת.

הייתי רוצה לפחות שמישהו יצלם את המפגש בוידאו, כדי שאוכל לראות ולשמוע ולהתחבר.

<סוסת פרא>

כואב לי שאין לי ממש דרך להתחבר

אבל כמה זמן תשאירי אותנו במתח? זאת התעללות (אני מתכוונת כמובן לסיפור ההריון)

אם הבנתי נכון, אנחנו כבר לא במתח והכוונה היתה להתעברות של הנשמות...
כן, זה כואב כשאין ממש דרך להתחבר . הרי יש סוג של קטרזיס במנהגי האבלות, אותם אלא שקראת עליהם תיגר בתחילת הדף. ועדיין, הם ממלאים צורך.
ממשיכה ללות.

אם הבנתי נכון, אנחנו כבר לא במתח והכוונה היתה להתעברות של הנשמות...
לא. היה הריון ממש.
יעלי לה, אני מתכוונת לספר. איכשהו קצת קשה לי להגיע לזה.

כן, זה כואב כשאין ממש דרך להתחבר . הרי יש סוג של קטרזיס במנהגי האבלות, אותם אלה שקראת עליהם תיגר בתחילת הדף.
כן, מימה, אבל הסיבה היא לא רק בגלל שקראתי תיגר (ובעצם, לא ממש קראתי תיגר, פשוט בחנתי עם עצמי). כי כבר אז כתבתי את זה שקשה לי להתאבל מכמה סיבות - גם בגלל תובנות רוחניות, אבל גם בגלל שלא הרגשתי לגיטימציה לכך מבחינת משך ההכרות בינינו, וגם בגלל שהתקשיתי למצוא את המקום שלי עם המשפחה שלו וחבריו המתאבלים.

והסיבה שכתבתי עכשיו שאין לי דרך להתחבר - זה בגלל שאיני יכולה ללכת לשם להיות במפגש הזה.
ומכיוון שבשבילי הוא כרגע יותר כמו ערפל, אז במפגש של משפחה ואנשים שמתאבלים עליו היה לי יותר קל לקבל ממשות ולהתאבל.
אבל אין לי ת'אפשרות הזאת.

ואני אכן לא מיציתי את האבל. ונראה לי שזה כבר לא יקרה.

(אני הבנתי שיש לי צורך נפשי למצות איזה תהליך של אבל עמוק.
וקצת מפחיד אותי, כיוון שזה לא מיצה את עצמו עכשיו - שאני עלולה באופן לא מודע לחפש הזדמנויות).

אני מרגישה קושי להמשיך להשתמש בכינוי 'אוהבת'.
אני לא בטוחה שאני אוהבת אותו.
אני לא יודעת מי הוא.

(לא שאני לא אוהבת אותו. פשוט המושג הזה איבד משמעות. הזמן טשטש. ואני לא יודעת מי הוא...)

טוב, אז סיפור ההריון וההפלה:
(זה לא יכלול את כל הפרטים, אלא בעיקר את מה שקשור לעניין.)

סיפרתי למעלה שאחרי ששחר מת, ניסיתי להתחבר עם הנשמה שלו, כי רציתי לקבל מהאיכויות שלו.
הייתה פעם אחת שניסיתי והרגשתי שזה כמעט קרה.
ואח"כ במפגש של אתר הדייג הזמנתי את זה שוב.
וגם בין לבין כל הזמן ביקשתי לקבל מהאיכויות שלו.

בערך בזמן שלפני המפגש של אתר הדייג (שהיה ב-8/2/07) הרגשתי שונה מאוד מאיך שאני מכירה את עצמי.
פתאום היה לי המון המון מרץ.
התחלתי ללכת לשיעורי יוגה במרכז ליוגה כמה פעמים בשבוע. (בד"כ אני מתרגלת יוגה בבית כל בוקר, אבל הרבה פחות מושקע).
התחלתי לקום כל בוקר בשעה מוקדמת. זה לא קורה לי כמעט בחיים !!!
(בד"כ אני קמה ממש בסמוך לזמן שאני צריכה לצאת מהבית, ואז עושה הכול מהר ובלחץ. יוצאת ברגע האחרון, רצה ומגיעה ברגע האחרון - או מאחרת).
פתאום, התחלתי לקום כל בוקר מוקדם, ואם הייתי צריכה לצאת מהבית הייתי מוכנה ליציאה לפני הזמן, הולכת בנחת ומגיעה לפני הזמן. דברים שאני ממש ממש לא מכירה על עצמי.

ואז אמרתי לעצמי: 'או, זה קורה ! אני מקבלת דברים משחר.'
זה היה חלק מהאיכויות שרציתי - את החריצות שלו, את העשייה שלו.
הרגשתי כאילו זאת פשוט הייתה מישהי אחרת. לא אני.

אחרי כשבוע וחצי מהמפגש היה צריך להגיע הדימום, ולא הגיע.
מובן שמאוד נלחצתי. הבדיקה הראתה הריון.

זה היה הלם של החיים שלי. שאני אהיה בהריון? אני??? מה פתאום?
איך? מאיפה? איך זה קרה?
ומיד: מה אני אעשה עם זה?

המחשבה הראשונה הייתה לשמור את ההריון. תמיד הייתה לי מחשבה שאם במקרה אכנס להריון אני אלד. שהפלה לא באה בחשבון.
כבר החלטתי לאהוב את העובר ויהי מה.

ואיכשהו התחילה לחלחל בתודעתי המחשבה שזו הנשמה של שחר.

לא ידעתי מי האבא.
3 היו בגדר אפשרות.
אחד מהם הוא הקרוב של שחר, ה'בחור חמד' שסיפרתי עליו במעלה הדף. (אני שכבתי איתו כשבוע וחצי לפני המפגש ההוא, וגיליתי את ההריון 3 שבועות אחרי ששכבנו).

אני עד אז נהגתי בשיטת הפוריות הטבעית, אבל אני חושבת שלא לגמרי נזהרתי ב-100%.
לא הצלחתי לדעת מי מהם, כי לפי מידת הזהירות שנזהרתי, אף אחת מהאפשרויות לא נראתה לי סבירה.
אמנם בכל אחת מהאפשרויות ראיתי איזו פרצה, אבל זו הייתה פרצה קטנה מאוד. לא ידעתי.

בכל זאת, בדיעבד נראה לי שזה היה הקרוב של שחר.

איכשהו זה מאוד מסתדר לי.
אני הלכתי להיפגש איתו כדי להתחבר דרכו לשחר. אני חושבת שדרכו הנשמה של שחר התעברה בתוכי.

פתאום אני הבנתי את השינויים המוזרים שקרו לי לאחרונה.
זה התחיל אחרי ששכבתי עם הבחור.
אם זו הייתה הנשמה של שחר - אולי היא זו שנתנה בי איכויות שלא הכרתי.

פתאום חשבתי שאולי הבקשה שלי משחר שיבוא להתאחד איתי, התפרשה באופן לא נכון.

לא לזה התכוונתי !!!

עברו עליי כמה ימים מאוד קשים.
בימים הראשונים הייתי בטוחה שאני ממשיכה את ההריון.
ואם זו הנשמה של שחר - על אחת כמה וכמה.

כשהתחלתי לחשוב על זה יותר לעומק, לא ראיתי לאן אני הולכת.

אני לא מתכוונת לפרט כאן את כל השיקולים ומה שעברתי, כי זה לא רלוונטי לדף על שחר (אולי אכתוב את זה בבלוג הרגיל שלי או במקום אחר).
אבל התחלתי לראות שגם מבחינה מעשית, כלכלית, טכנית וכו', וגם מבחינה רגשית - אני ממש לא מוכנה לזה.
בעיקר רגשית.
כל-כך לא במקום הזה. כל-כך לא במקום שמרגישה שיש לי מה לתת לאיזה יצור שיישען עליי.

היה לי קשה לחשוב על הפלה.
כל-כך הייתי נגד הפלות.
וגם, חשתי ייסורי מצפון מול הנשמה שמבקשת להגיע דרכי. ואם זו הנשמה של שחר - האם אני יכולה להגיד לא?
אם זו מתנה מהיקום שקיבלתי - האם אני יכולה לדחות אותה? איזו זכות יש לי?

בסופו של דבר דיברתי עם יועצת רוחנית שלי, והיא הזכירה לי 2 דברים:

מותר לי להיות אגואיסטית.
מתנה שמגיעה מהיקום זה לא משהו שמגיע כשלא מוכנים וצריך מהר מהר להתארגן אליו. היא מגיעה בזמן הנכון ובמקום הנכון.

איכשהו ברגע ששמעתי את זה היה לי ברור שאני הולכת לעשות הפלה.

אמנם ממש לא שיניתי את דעתי בקשר להפלות. אבל הרגשתי שאני פשוט לא יכולה אחרת.
הגעתי למצב כזה שהרגשתי כ"כ קשה רגשית, עד שהרגשתי שאני מוכנה לרצוח מישהו אם אהיה חייבת - ובלבד שלא אביא את התינוק הזה לעולם.
מרצון להביא את התינוק זה התהפך ב-180 מעלות למחשבה:
בשום פנים ואופן אני לא מוכנה. ולא אכפת לי מה היקום רוצה ממני. שיביא לי את זה בזמן המתאים.

זה היה ממש סמוך לתחילת ההריון.
ביררתי עם הרופא, עד כמה שהמדע יודע, שזה עדיין לא נחשב ליצור חי, ושעדיין אין מערכת עצבים תחושתית (כלומר שאין כאב) - כי זה היה לי מאוד מאוד חשוב לדעת.
ביקשתי מהנשמה/משחר סליחה.
והלכתי לעשות הפלה.

בגלל שזה עדיין לא היה שבוע שביעי, יכולתי לעשות את ההפלה עם גלולות.
למזלי התהליך הזה היה מאוד קל פיזית.

גם רגשית, הייתי שלמה מאוד עם ההחלטה.
כפי שכתבתי, זה היה לי כ"כ ברור שאני לא יכולה עכשיו, עד שהרגשתי שאפילו אם אני הייתי צריכה למות הייתי מוכנה, אבל לא ללדת.

כמובן שתקוותי הייתה שבאמת בשלב הזה עדיין אין כאב וזה לא כרוך בלקיחת חיים.
השאלה הזו מאוד הטרידה אותי.
ובכל זאת הרגשתי כאילו שאני מוכנה להרוג.
הרגשתי מאוד פראית בתוכי.
המון המון התנגדות.

לכן לא היו לי חרטות על ההחלטה הזו.
ועד היום כמעט ואין לי חרטות. פה ושם היו בקיעים של חרטה או צער.

הכאב בתהליך הזה היה הפחדים, ההתלבטות הקשה, הבדידות העצומה שהייתי בה מבלי יכולת לחלוק עם אף אחד.
זה מה שהיה כואב.

לאחר שהחלטתי, זה פתאום נהיה הרבה יותר פשוט.

היה לי קשה שלא היה אפשר לי לשתף את האבא ולקבל איזושהי תמיכה מהכיוון הזה.
קודם כל לא ידעתי בוודאות מי מהם.
שנית, אף אחד מהם לא היה יכול להיות שותף תומך בשבילי לכאן או לכאן. לכן בכל מקרה העדפתי לעשות את ההחלטות בעצמי.

הקרוב של שחר, פגשתי אותו באותו מפגש לזכרו של שחר, שבוע וחצי אחרי ששכבנו .
הוא די התעלם ממני.
חרה לי.

לאחר שהתברר לי שאני בהריון, שקלתי אם לשתף אותו, אבל מהסיבות הנ"ל העדפתי שלא.

לאחר זמן, כשהרגשתי קצת כעס עליו, חשבתי לכתוב לו שיכול להיות שהוא כמעט היה אבא אבל אני עשיתי הפלה.
אבל אז חשבתי שהוא עבר ועדיין עובר כ"כ הרבה צער וכאב (הוא היה מאוד קרוב לשחר), אז למה להיות רעה ולהוסיף לו?
עזבתי...

שכחתי לספר שאנרגיות המרץ המיוחדות שהיו לי לפני שגיליתי שאני בהריון, המשיכו גם אחרי שגיליתי שאני בהריון - למרות הקושי שחוויתי.
ועזבו אותי לאחר ההפלה.

כאילו שהנשמה הזו באמת הביאה איתה משהו.
(או שזה קורה ככה בהריונות? אני לא יודעת)

(מרגישה ממש מוזר לכתוב כאן על הריון והפלה, כאילו פתאום יש לי משהו משותף לבאופן. סוף סוף אני 'שייכת'.... הוּרֵיי !!!

)

זה נהיה כ"כ ארוך שזה היה יכול להצדיק דף נפרד.
אבל בדף נפרד הייתי מספרת הרבה יותר.
כי היו הרבה דברים שעברתי, שחוויתי, שהבנתי - שלא קשורים ישירות לנושא הדף זה, ולכן נשארו כרגע בחוץ.

רק עוד דבר אחד ממש מעניין שקשור לשחר בעניין הזה....

דבר מוזר בקשר להריון ולשחר שקרה לי לפני מס' חודשים:
(מבחינתי זה יכול להיכנס ל-סיפורים קוסמיים)

הייתי בכנס של ביירון קייטי בת"א.
בסוף הכנס היה עוד מעגל בחוץ, ואני באנרגיות ממש גבוהות מהכנס.
ראיתי פתאום מישהו שיצאתי איתו בשנה שעברה, כמה חודשים לפני שהכרתי את שחר.

הסיבה לכאורה שהקשר בינינו הפסיק: כי היה לנו ויכוח ממש מהותי על עניין של הריון והפלה.
אני אמרתי שאם אני נכנסת במקרה להריון אני בשום פנים ואופן לא עושה הפלה.
והוא נורא כעס על הגישה שלי ואמר שיש עוד שיקולים, והוא למשל לא יכול עכשיו, ואי אפשר בלי לקחת בחשבון את האבא.

הויכוח הזה ועוד ויכוח (לא הסכמתי לעשות בדיקת איידס) הוביל לסיום הקשר.
(ברור שזה היה רק תירוץ של היקום לסיום הקשר, ובעצם לא התאמנו. אבל לא משנה...)

פתאום כשראיתי אותו, הכול צף לי.
חשבתי איך החיים מזמנים לי התנסויות.
ואיך עמדתי על דעתי בלהט מולו שלא אעשה הפלה - ובסוף עשיתי.
(למרות שבבסיס אני עדיין ממש לא מקלה ראש בהפלות, ועדיין חושבת מאוד אחרת ממנו. אבל החיים הראו לי כמה זה יכול להיות קשה).

ואז כשחשבתי על זה, בדיוק שכבתי על הדשא, עם כל האנרגיות מהכנס של ביירון קייטי.
ברקע הייתה להקה אחת שניגנה, ואני עם המחשבות....
נזכרתי במה שעברתי. נזכרתי בהריון. נזכרתי בשחר.

ליטפתי את הבטן שלי שהכילה את העובר הזה לזמן כה קצר,
ואמרתי לנשמה: 'אני אוהבת אותך'.
והוספתי: 'אני לא מצטערת שאת לא כאן. אבל אני אוהבת אותך'.
והרגשתי אהבה גואה בי.

ובדיוק באותו רגע מתוך המילים שהלהקה שרה ברקע, אני קולטת את המילה 'שחר'.
בן רגע נדרכתי, הקשבתי. זה היה שיר שלא הכרתי.
מילות הפזמון שלו: 'אלוהים היה רחום עם שחר. למשמרת נתן הוא לי אותו'. (האמת שהמילים זה 'נתן הוא לי אותך' אבל אני שמעתי 'אותו').

עברה לי צמרמורת בראש. בגוף.

'אלוהים היה רחום עם שחר. למשמרת נתן הוא לי אותו'.

אם מקשיבים למילים קצת אחרת מהכוונה המקורית, אפשר להבין שאלוהים נתן לי את שחר למשמרת.
זה היה בדיוק ברגע שדיברתי עם הנשמה שהייתה בי !

באותו רגע היה לי ברור שזו הוכחה לכך שזו באמת הייתה הנשמה של שחר.
(גם אם מתייחסים למילים בלשון נקבה 'למשמרת נתן הוא לי אותך' - עדיין אולי הכוונה לנשמה, או שהעובר היה נקבה).

יחד עם השמחה על האות הזה מהיקום, נכנס לי פתאום עצב:
אלוהים נתן לי אותו למשמרת ואני לא קיימתי את משמרתי !

משהו בי התכווץ מצער. ייסורי מצפון. ותחושת החמצה.

אבל אח"כ ניחמתי עצמי במחשבה שאולי כוונתו לכתחילה הייתה שתהיה זו משמרת קצרה.
מי יודע?

מי מה, לא אמרתי לך קודם תודה על הליווי.
וגם, יעלי לה, תודה שאת מלווה אותי.

אם עוד קוראים כאן, אשמח לסימן.

גמני מלווה, למרות שלא קראתי עדיין ממש את כל הבלוג,
אבל גם בחלקים זה נחשב, לא?
כרגיל - את מקסימה ומרתקת, חיה ורגישה לכל תנודה בנפש ובגוף
ואני שמחה שפגשתי אותך פה
קצת מתביישת להגיד אבל את מזכירה לי קצת את עצמי בגלגולי הקודם (קוים מסויימים נשארו גם היום)
ולכן מזדהה ואוהבת.

אם עוד קוראים כאן, אשמח לסימן

קראתי את הבלוג מזמן
חזרתי להתעדכן
סימן בשביל אז

ובשביל עכשיו

קוראת.מהופנטת. מתרגשת.

קוראת ומתחברת לקשר שהיה בו פוטנציאל עצום....

קוראת@}
מצטמררת.

אופס... סליחה. הנטיה שלי למלודרמטיות אמרה שבטח זה לא זה כי איך אפשר ? עברת כל כך הרבה, בטח ההריון זה רק דימוי, אבל החיים, כידוע, עולים על כל דמיון. תודה שלא נעלבת או נפגעת. תודה ששיתפת כאן.
@}

אני קצת מתביישת שאמרתי שאני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותו.
איך אפשר לא לאהוב אותו?

אני חייבת להיות במפגש לזכרו. זה כל-כך חשוב לי.

<המחכימון: 'נוכחותך חשובה לי מדעתך'.

>
<המחכימונים האלה משחקים אותה לכל אורך הדף.>

אני שמעתי היום דבר ממש נורא.

מי שזוכר במעלה הדף הייתה אחת שרה-אמא-של-שלומי מאתר הדייג, שכתבה על שחר שירים למרות שלא הכירה אותו, כי זה מאוד נגע לה.
ואני הייתי אתה אז קצת בקשר.
החלטתי להתקשר אליה עכשיו בעקבות ההתעוררות שלי לפני יום השנה.

היא סיפרה לי ששמעה באתר הדייג שאותו קרוב של שחר, הוא שקראתי לו 'הבחור-חמד', ההוא ששכבתי איתו (ושאולי גם היה אבא של העובר שלי), ההוא שהיה מאוד קרוב אל שחר כמעט כמו אחים ושארגן חלק גדול מהחיפושים אחריו ומהפעילויות לזכרו - אמא שלו נהרגה בתאונת דרכים לפני כחודש וחצי !!!

שני אובדנים כאלה בתוך פחות משנה. זה לא יאומן.
כל-כך צר לי עליו.

תודה לכן: 'קוראים', כוכב נגה, קט קטית, אם הדרך, בו לילי, לוטם מרווני ו-מי מה.
תודה לכן שאתן קוראות כאן.
תודה אפילו על רק לדעת שאתן כאן. (זה תמיד מאוד חשוב לי).
ותודה גם על תוכן דבריכן - החמים והקשובים.

אני מוסיפה עכשיו כמה קישורים מהשנה החולפת:
(בניגוד לקישורים מאתר הדייג, לא צריך סיסמא)

הקליפ על שחר מהמפגש של אתר הדייג שהתקיים בפברואר. בקליפ תמונות של שחר (גם מהיותו ילד), וקטעי וידאו בהם רואים אותו צוחק, וקצת גם שומעים אותו מדבר. הפס-קול של הקליפ הוא השיר המדהים 'קול גלגל' של שוטי הנבואה.

סרטון יום הולדת 30 של שחר
ב-10/3/07, יצאו בני משפחה וכמה חברים בסירה אל הים, זרקו פרחים לים ובירכו את שחר לרגל יום הולדתו.
(נולד: כ' אדר התשל"ז 10/03/1977).

סרטון ובו ראיון קורע לב עם אמא של שחר ואחותו (בפונדק ורדה), מחודש מאי, מתוך חדשות הוט. בסרטון יש גם תמונות של שחר - וגם צילומי וידאו שלו.

צוואת הים - כתבה ב- Ynet מחודש יולי, על ה'צוואה' ששחר השאיר אחריו - במילים שכתב לפני מותו, כאילו ידע שכבר לא יהיה כאן - הוא משאיר צוואה לדאוג לים שלנו:
"אם לא נתעורר לא יישאר. הים התיכון הוא בריכה קטנה. יום אחד כל המערכת העדינה הזאת פשוט תקרוס. אני אולי כבר לא אשאר להרבה מדי זמן אבל לכם יש עוד סיכוי".
בעקבות צוואה זו ארגנו חבריו בשיתוף עם מפלגת הירוקים מבצע ניקוי חופים שנקרא 'תפילה ירוקה'.

ביטלו ב-יאהו את האתר של אלבומי התמונות, אז הקישור שמופיע בפתיחת הדף כבר לא קיים.
מזל שהעתקתי לי חלק גדול מהתמונות.

כואב הלב על ההורים של שחר.

איזה עלם חמודות היה...

הי סוסת הפרא.קראתי את הבלוג שלך "אוהבת"

לשחר (שוטטתי שעות אצלך מסתבר שהוא לא הבלוג היחידי)הייתי מרותקת ומתרשמת,חווה את הכאב שלך...כושר הביטוי שלך יוצא מן הכלל,מרגש וכובש.מתחילה להבין אותך את "הראש" והרגישות שלך.עלי לציין את הרשימה המרשימה של א/נשים שהתחברה אליך ולוותה אותך במסע הזה שלך.מבינה מאיפה באים לך השמות המיוחדים לבלוגים שלך,אפשר ממש לחלק אותם לפי תקופות בחייך.אני מקווה שאת שומרת לעצמך את הזכות "להוציא לאור" את כישרונך המבורך.

יש בך המון אהבה ונתינה,סליחה אם אני מעיזה לומר לך שאם אין לך עדיין ילד אל תהססי להיות אם חד הורית, אני בטוחה שהרבה אנשים ישמחו לעזור לך בהחלטה לא שגרתית זו...

מאז שכתבת על השיר הזה , בתחילת הבלוג, רציתי לשים לך קישור , אז הנה, זה של בית הבובות, סיגפו

תודה על הממשיכות ללוותני בדף.

מלכה החדשה, כתבת לי דברים נפלאים. (אמנם חלק מהם לא קשורים דווקא לדף זה, אבל נעים לקבל פרגונים...

)
ובעניין הילד - כן, את ממש צודקת, יש בי משהו מאוד אימהי, שמאוד משתוקק לאהוב ולעטוף ולהכיל, אך לא חושבת שאני כבר מוכנה (ראי החלומות שלי ב-סוסת פרא שועטת עם הרוח בלוג). וגם בהחלט מעדיפה בזוגיות.
(והמחכימון, שאיכשהו בדף הזה כל הזמן יוצא לי קשור: 'כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי'.)

מי מה, את לא יודעת כמה שמחתי על השיר. מאוד רציתי אותו. (הוא קצת הזוי, אבל הפזמון מרגש אותי).

אני אפילו רואה עוד איזשהו קשר לשיר ולקליפ של בית הבובות.

(מזכירה שבמקור שמעתי את השיר מיד אחרי מותו של שחר, שמילות הפזמון צמררו אותי: 'פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד עולה זיכרון ישן. פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד אור עולה ומראה לאן...')

גם בקליפ שלהם, (שראיתי רק עכשיו) הבחורה טובעת בסוף בים !!!
מדהים, לא?

וגם בתמונה האחרונה של הקליפ רואים את הצללית של הבחור כשנעמד מול הים, ומפנה את גבו למצלמה.
וזה מאוד דומה לתמונה האחרונה בקליפ שהכינו על שחר (שמתי קישור לפני 3 הודעות), שבו רואים את הצללית שלו על ראש ההר מול אגם, והוא מפנה את גבו למצלמה, כאילו הולך אל הלא נודע, ונעלם...

(אני כל-כך שמה לב לכל מיני סימנים, וצירופי מקרים...
אפילו צירוף מקרים בתוך צירוף מקרים: כשכתבתי 'הבחורה טובעת בסוף בים' שמתי לב שבמקום זה נכתב לי 'הבחורה טובה בסוף בים'.
וחשבתי אם יש לטעות הזו משמעות? (מה פתאום כתבתי 'טובה' במקום 'טובעת'?)
אולי כי טוב לו שם בעצם?
נזכרתי, ולא יודעת אם זה קשור, שהבחורה שסיפרתי עליה מתישהו מזמן, שכתבה הודעה מרגשת באנגלית אחרי ששחר מת, ששחר היה בן זוג שלה כמה שנים, ואח"כ נפרדו כי היא רצתה ילד והוא עדיין לא היה מוכן, אבל היא הייתה אהבת חייו וכמעט התחתן איתה - קוראים לה 'טוּבָה'.
היא גרה בשבדיה או בנורבגיה נדמה לי - (במקום שבו טיילו, היכן ששחר מצולם בסוף הקליפ), ומה כל זה קשור אנ'לא יודעת. אולי סתם...)

עוברים עליי שינויים.
רגע נדמה לי שאני ממש רוצה להיות בערב לזכרו.
ורגע נדמה לי ש'מה זה חשוב', את כבר לא שם, תעזבי את זה...

הרצון להיות עולה במיוחד כשאני חוזרת ונוגעת בחומרים שקשורים אליו.
כשהזכרונות מההיכרות איתו צפים, או הזכרונות מהימים שלאחר היעלמותו.
זה נוגע במקום מוכר.
מעורר מחדש פצע רדום, וצורך לגעת בפצע.

**********

דיברתי עם בן הדוד שלו, שמהווה עבורי קשר למשפחה, כי הוא קרוב אבל לא קרוב מדי, ונוח לי לשוחח איתו מבלי לחוש פחד לגעת בעצבים חשופים (למשל, עם הוריו איני מעזה לדבר, כי איך אפשר?).

הבן דוד אמר שלבקשתי שאל את האחות של שחר, שמארגנת את המפגש, איזה סוג מפגש זה יהיה. (לא הזכיר אותי, רק שאל באופן כללי).
היא אמרה שזה יהיה מפגש רק של משפחה וחברים קרובים.
ביקשתי ממנו אם יוכל לצלם את המפגש בוידאו, כך שגם אם לא אוכל לציין את יום השנה בצורה זו, לפחות לאחר מעשה אוכל לצפות ולהשתתף ולשמוע סיפורים ולבכות אולי...
והוא אמר שאכן יעשה זאת. (בן אדם טוב ונפלא הוא בן הדוד של שחר).

בכל זאת לא נחה דעתי, והעזתי ושלחתי לאחות אימייל בזו הלשון:

"שולי שלום,

זו מירב, הידידה של שחר.

לקראת יום השנה, רציתי לכתוב שאני ממשיכה להיות שותפה לצערכם ולכאב הבלתי נתפס שאתם עוברים.

שמעתי מיניב שאת מארגנת מפגש למשפחה וחברים קרובים, ורציתי לשאול אותך:

מצד אחד, אני מרגישה צורך לציין את היום הזה, להיות שותפה, קרובה לאדם המיוחד והיקר הזה. (שאמנם הכרתי אותו תקופה קצרה - אך משמעותית, וזכיתי שייכנס אל ליבי עוד בחייו).

ומצד שני, אני אינני חברה של שנים, ואיני מרגישה שייכת למעגל הקרוב.

האם את מרגישה שיש מקום שאהיה במפגש הזה? האם זה נראה לך מתאים?

אנא ממך, הרגישי נוח לומר לי כל תשובה שהיא. אם נראה לך לא שייך, אבין ואקבל זאת (ואסתפק בוידאו שיניב הבטיח שיכין).

(עם כל כמה שהייתי רוצה להרגיש קרובה לשחר ביום השנה, לא הייתי רוצה להרגיש 'תקועה' במעגל מצומצם של חברים. אז בהחלט אשמח לקבל ממך תשובה אמיתית).

אני מודה לך מאוד

וחוזרת ומביעה את צערי העמוק

מירב"

******************

איני יודעת מה טעם שלחתי אימייל זה, כי גם אם תאמר לי שאוכל לבוא, איני בטוחה אם זהו רצוני.
אבל הרגעים עד למפגש חולפים, ויש סיבה לחשוב שאם תזמין אותי אבוא.
(ואם לאו, אקבל עליי את הגזרה).

על כל פנים, אני חושבת שהיה זה צעד אמיץ מצידי לשלוח את האימייל הזה. ואני מקווה שגם נבון...

דומני שלא מספיק השתתפתי בַּצער.

כפי שכתבתי בעבר בבלוג, חקרתי את עניין המוות, ובחנתי עם עצמי מה טעם יש להצטער ומהו המוות לעומת החיים.

כאשר ישבתי בבית המשפחה מיד לאחר היעלמותו, ראיתי בצער המשפחה, ואולם חשבתי בלבי:
'זוהי דרך העולם. ואולי יש דרכים נוספות להתבונן במוות. ולוואי ויוכלו לראות זאת, ויומעט להם מהכאב...'

ושם ישבה קרובה אחת תימניה זקנה מאוד, אשר שוב ושוב חזרה ונאנחה: 'אין מה לעשות. אין מה לעשות'.
ואני חשבתי בלבי כי היא אומרת את הדבר החכם ביותר. וראיתי חוכמה רבה באמירה זו.

וגם כאשר נקרה לי אז לשבת בפונדק עם האחות ועם האחיינית, ולהסיח בַּמקרה,
אמרה האחיינית, שהייתה מאוד קשורה אל שחר, שעל אף הכאב - קשה לה לראות בזה רע, ובוודאי כך צריך להיות.
ואני הבעתי הסכמתי עם דבריה.

ועתה עולה במחשבתי שלא כן היה עליי לנהוג.
כי אין דומה אמירה כזו מן הקרוב לאמירה כזו מן הרחוק.

ואני היום חושבת שהמקום הראוי יותר להיות בו הוא לראות בצער העולם ולהשתתף בו.
לא מתוך איבוד מקומי, אלא מתוך הבנתי העמוקה לדברים, גם ברובד הרוחני, להמשיך ולהסכים ולקבל את מידת האנושיות הגדולה של כולנו, ולהיות שותפה לה. לחוות אותה, ולחבוק אותה.

לקבל את הצער.
לחוות אותו עד תום.

לבלתי הַשְאֵר עצמי בחוץ, בלתי מנוגעת.

ואין בזאת משום סתירה להבנות רוחניות נשגבות.

**************

והנה בחושבי על הבודהא, ומי כמוהו ידע לראות את אשליית הקיום ואת אשליית המוות, ובכל זאת, כאשר ראה אדם מוטל לארץ וחבריו מכים בו קשות, נפל גם הוא על הארץ בצווחות כאב, כאילו בו היו חובטים. וזאת משום החמלה הגדולה אשר חש לכל יצור אנוש, עד שהיה יכול לחוש כאב כל היצורים.
ובוודאי שלא נהג כך מהיותו נתון באשליה.
ובזאת נאמר לי שגם בהבנתנו את מהות קיומנו האמיתית שהיא מעבר לכל התופעות הפיזיות והנראות לעין, אל לנו להימנע מלחוש חמלה עמוקה עד הזדהות אל כל אדם, על כל ארציותו ואנושיותו מכאוביו ואשליותיו - ואל כל יצור בכלל.

ואני שוב חוזרת ואומרת שבאומרי 'הזדהות' אין כוונתי עד לכדי איבוד העצמי, אלא לתחושת שותפות הגורל, והחמלה העמוקה - וזאת לצד החיבור שלנו אל הרוחני והנשגב, אשר שומרנו מליפול אל אותה התהום.

ואולי לא עד כדי הזדהות פיזית שכזו כמו הבודהא, שכן יש להאמין שהבודהא יכל להכיל עוצמות של כאב הרבה יותר מאיתנו, ועוצמה כזאת בנו עלולה לפגוע עד לשתק. אך כן לחוש את כאב הזולת מן המקום החזק שבתוכנו אשר יכול להכיל ובכך לקרב ואף לבנות, לא לברוח אל תובנות רוחניות גבוהות.
להיות כאן, בתוך הכאב, עם הכאב, לבכות ולחבק.

(המחכימון: 'כולנו זקוקים לחיבוק'

)

לא מזמן נשאלתי במה השתנו תפיסותיי.
ובכן, זהו אחד מהם.

ואין בכך זלזול בתובנות אשר הגעתי אליהן בעבר שהן חשובות ביותר, אלא שכיום אני תופסת שהיה מקום לצד התובנות לחוש יותר. להיות יותר.
להעז לצלול פנימה.

(חחח... אני קולטת שכתבתי 'להעז לצלול פנימה'.
והרי זה כל הרעיון.
ואיך יכל שחר להגיע לעולם שמעבר לולא העז 'לצלול פנימה'?)

בזמנו, סיפרה לי אחיינית שלו, באשר החיפושים אחריו העלו חרס, כי הלכה אל מתקשרת לשאול בעצתה.

המתקשרת סיפרה כי היא רואה אותו בעומק המים כאשר רצועות תלויות לו על צווארו.
היא שאלה את האחיינית מה הן.
והאחיינית שיערה (למיטב זכרוני) כי היו אלו רצועות של הGPS ושל רובה הדייג.

המתקשרת אמרה כי הסתבכו הרצועות סביב צווארו, וכאשר ניסה לשחות ולעלות אל פני המים, איבד את הכיוון ושחה כלפי מטה במקום למעלה.

המתקשרת ראתה את רוחו, ודיברה איתו.
היא שאלה אותו מה קרה.
והוא צחק, ואמר לה שעשה 'טעות של מתחילים'. (השחייה בכיוון הלא נכון).
הוא נראה עליז ומאושר, ללא טיפת צער.

היא אמרה שהיא גם רואה את גופתו, כל-כך נפוחה ומעוותת בתוך חליפת הצלילה, עד שאמרה שאינה יכולה להביט.

היא טענה שנמצא קרוב אל המקום שאבד בו, כי נתקע תחת סלע מאיזו סיבה שהיא, ותעלה גופתו עם הסערות הקרובות.

היה זה עוד בשנה שעברה, בסמוך למותו, ודבר לא נגלה עד היום.
חיפשו קרוב, חיפשו רחוק, חיפשו בתוך הסלעים ובתוך השוניות, לעומק הים ולרוחב הים, ועל החופים - ולא העלו דבר.

שמא עדיין תקוע הוא שם, באותו המקום ואיננו נמצא?
שמא איננו רוצה להימצא?

ואולי לא הייתי מייחסת משקל רב לדברי המתקשרת, שכן התברר לי שהלכו למתקשרים, רבנים ויידעונים רבים - וכל אחד מהם אמר דבר אחר מבלי להביא ישועה, וכבר נכזבו כמעט - אלא שלאחר כך וכך חודשים, כאשר דיברתי עם בן הדוד, סיפר לי כי מבין נסיונותיהם הלכו אל מתקשרת נוספת וכה אמרה להם, ממש כדברים הדומים שאמרה לי האחיינית (ומתקשרת אחרת הייתה זאת, וגם לבן הדוד לא סופר דברי המתקשרת הראשונה):
שאמרה גם היא כי הסתבך בחוטים, וכי שחה בכיוון הלא נכון, וכי נמצא הוא באותו המקום.

וצמרמורת אחזתני.

ודבר אחד חרה לי:
כיצד צוחק הוא באשר הוא שם, ופה הוריו ומשפחתו אבלים ומיוסרים מבלי ארוּכָה למַכָּתָם?

לא נתפס הדבר בעיניי.
ומדוע אינו בא לנחם את אימו, לנחם את אביו.
וכי יבוא אליהם בחלומות, יחבק וינשק אותם, יבטיח להם טוב.
כיצד יכול לשבת בשמים ולצחוק?

האם המת מותר לו לצחוק?
האם מותר לו להיות מאושר?

ומדוע צרה עיני באושרו?
האם עליו להיות אומלל בשל אומללותנו?

לו רק ידעתי את אשר פה מעֶבר...

ורבות תהיתי מה עלה בגורלו, וכיצד ייתכן הדבר שלא נמצא מעולם.
ואולי הפך לדג, ואולי חייזרים חטפוהו, ואולי כמו אליהו הנביא שעלה - עם גופו - בסערה השמיימה כך עלה ונעלם גם שחר, ולא ייראו עקבותיו.
'כי לקח אותו האלוהים'. וכה נאמר על חנוך. ולא נאמר 'מת'. כי עם גופו נלקח מכאן אל האלוהים.

ואולי באמת לא מת מעולם?
אולי חי בעולם אחר. ביקום אחר.
ואולי בית האלוהים הוא מקום משכנו.

**************

בפגישתנו האחרונה, כאשר הייתי בביתו, שוחחנו על הא ועל דא.
ודיברנו על מה רצוננו לממש בחיינו, ומה רצוננו להיטיב לעולם.
סיפר לי שחר על רצונו תמיד 'לעשות טוב'. וכי זוהי מטרתו בחיים.
וכה נגעו דבריו בליבי.
אמרתי לו: 'שחר, אתה מלאך'.
אמר לי שחר: 'לא, כי את מלאך'.
והרי זה היה סיכום דברינו 'אני ואתה שני מלאכים'.

ובהגיעי אל בית אמו, אמרה לי: 'שבי לידי. אולי אריח את שחר'.
הנחתי ידי על ידה, הצטמררה ואמרה 'הרגשתי כאילו הייתה זו היד של שחר'.

סיפרתי לה הסיפור-בְּמלאך.
רציתי לשמח את ליבה.
אמרתי לה 'מלאך בגוף אדם הוא היה'.

אמרו לה קרובותיה מתוך התעוררות: 'שמעת? מלאך בגוף אדם...'
והיא נרעשה ואמרה:
'מלאך, אוי ואבוי לי...'

התכווץ בי ליבי, ואמרתי לי: לא היה זה הסיפור הנכון לספר.

גם סימנים היו לי: לבָנים.
כאשר באתי לבקרו אז בביתו אשר בים.
קונכיה לבנה בחול יחידה במינה, ואנפה לבנה אשר חברה לי בעומדי על שפת הסלעים 'עורה כבודי... אעירה שחר'.
כמו נשלחו הם מאיתו.

וסחתי אל לבי: אכן, מלאך הוא.

תעלומה אחת לא נפתרה לי, ואולי פתרונה פשוט:

שחר נעלם באחר-צהריים של יום שני 11/12/06.
כאשר נכנסתי אל דפו האישי באתר הדייג, ראיתי כי נרשמה כניסה אחרונה ב- 12/12/06 !

אפשר שהפתרון פשוט, וכי מי ממשפחתו נכנס אל האתר דרך המחשב שבביתו של שחר, עם הסיסמא של שחר.
אך מעולם לא הזדמן לי לשאול.
ועתה נראה לי מגוחך לשאול.

ובכל זאת, כאשר ראיתי זאת, סמר בשרי.
ותקווה לבלתי אפשרי הציפה את ליבי.

ועד היום מדי פעם, ואיני רוצה לשאול את האמת....

"והאם השלישית בעיניה תועה
לא היה לי יקר כמוהו

איכה אבך לקראתו ואינני רואה

אינני יודעת איפה הוא*

אז הבכי רוחץ את ריסיה שלה |

ואולי עוד לא נח, ואולי

הוא מודד בנשיקות, כנזיר משולח
את נתיב עולמך אלוהי*"

('האם השלישית', אלתרמן)

כמה יפה את כותבת.

אהבתי והתחברתי להבנה שלך על ההזדהות במידתה.
זאת הבנה מעמיקה. @}

אני חושבת שהיה זה צעד אמיץ מצידי לשלוח את האימייל הזה
אכן. וגם מה שיעלי לה כתבה.
|איקון של הצדעה|

תודה יעלי לה ו-מי מה שאהבתן והתחברתן למה שכתבתי.

היום יום השנה לשחר.

קיבלתי אתמול תשובה במייל משולי אחותו של שחר:

"שלום מירב

תודה על ההתעניינות.
אכן חלפה שנה והכאב בלתי נתפס, רק מתעצם עם הזמן.
התלבטויות גדולות ליוו אותנו מה לעשות ביום הזה.
ההורים חיים בתחושה שעד שלא יהיו הוכחות מוצקות הם לא מאבדים תקווה.
לכן אנחנו לא עורכים "אזכרה" במובן המקובל,
אלא מפגש משפחתי אינטימי ומצומצם.
לכן לא הזמנו חברים.
את מוזמנת להצטרף אלינו ביום שישי 14.12 במבצע לניקוי הים וחופיו באשדוד.
פרטים בפורום הדיג או בגוגל
תחת הכותרת 'שחר של ים צלול'.
שולי"

ובכן, זאת הייתה ההבהרה הסופית שאין לי מה לחפש שם.

על כל פנים, אני מקווה שהבן דוד אכן יצלם את המפגש, ואוכל לפחות להתחבר דרך הצפייה במפגש.

באתר הדייג עושים היום בשעה 8 בערב הדלקה וירטואלית של נר שמיני של חנוכה.
(עוד 10 דקות).
יהיה אפשר לעלות לאתר בשעה זו, וכל אחד יכתוב משהו על שחר.
זו תהיה שעת התכוונות ותפילה לנס.
אח"כ ימסרו להורים של שחר את מה שנכתב.
(עדיין לא הבנתי בדיוק איך הממשק הזה אמור לעבוד, אבל תכף אראה).

כך נכתב בהודעה באתר, בדף הזה

ביום שלישי בערב נר שמיני של חנוכה נערוך הדלקת נר מיוחדת

יחד עם כל חברי האתר .

ביום שלישי הקרוב תמלא שנה בדיוק להעלמותו של שחר יקירנו

פורום הדיג הישראלי על כל חבריו יערוך הדלקת נר מיוחדת באמצעות האתר

ויתפלל לנס חנוכה גדול.

כולם מוזמנים להיות מחוברים לאתר החל מהשעה 20:00

תודה

בטח המפגש אצל אחותו כבר התחיל.
למרות שלא אהיה שם, אני מרגישה שהצלחתי להתחבר במידה מסוימת ע"י הכתיבה שלי כאן בימים האחרונים.
שזה מספק במידה מסוימת את הצורך הזה להרגיש שאני מתחברת אליו בזמן הזה.

זה קצת כמו שביום השואה אני מרגישה צורך לראות סרטים תיעודיים על השואה ולשמוע ולבכות.
בכך אני מרגישה שאני מתחברת.
לא שאני תורמת בכך משהו באופן מעשי, אבל תחושת ההתחברות האישית שלי, האכפתיות, ההזדהות, המחשבה על זה - והלב שנפתח - זה חשוב לי.

יש את השיר המאוד מוכר של נתן זך שנקרא 'הקינה על דניאל אדמה'.
עוד בשנה שעברה היה לי בראש לקחת אותו ולכתוב לו גרסא שתיקרא 'הקינה על שחר ים'.

אתמול זה נכתב לי.

אני מעתיקה לכאן את הגירסא שלי, ולאחר מכן את שני השירים במקביל - לשם השוואה.

הקינה על שחר ים
(על-פי 'הקינה על דניאל אדמה' מאת נתן זך)

שחר שחר, צעקה האישה.
שחר, שחר, מדוע אינך בא.
דייגים אספו את הרשתות בפנים אפורות
בתנועות מהירות וחרישיות.
הערב רַד. האישה אספה את שארית
דְגי הים וריכזה אותם במקום נוח
במטבחה.
שחר שחר, הדהדה הצעקה.
שקט. דממה יורדת במורד
החוף, ניגרת עם הרוח מגל אל גל.
האישה עוד לשווא. קורְאָה.
כוחה אינו בּעזְרהּ. היא עשויה מִיָם ודם
בַּקָרָה. היא תמה. איומה נשמעה הצעקה
משום שהיא לא בעיתה, בפתח ביתה.
שחר שחר, מהו הזרם הקר העולה
ופנינים מבשרךָ שוֹלֶה. שחר שחר, אל תכזיב את
אמך. הזמן כבר מלֵא. שחר, עֲלֵה !
שחר ששנתך שנת איש תם בַּשוּנִיוֹת
תִתְקַיָם. תערב לך שנתך שחר ים.

אולי זה לא מוצלח במיוחד, אני לא בטוחה. אבל זה מה שיצא לי.

שני השירים להשוואה (בתקווה שהם ייצאו לי זה מול זה

):

הקינה על שחר ים
שחר שחר, צעקה האישה.
שחר, שחר, מדוע אינך בא.
דייגים אספו את הרשתות בפנים אפורות
בתנועות מהירות וחרישיות.
הערב רַד. האישה אספה את שארית
דְגי הים וריכזה אותם במקום נוח
במטבחה.
שחר שחר, הדהדה הצעקה.
שקט. דממה יורדת במורד
החוף, ניגרת עם הרוח מגל אל גל.
האישה עוד לשווא. קורְאָה.
כוחה אינו בּעזְרהּ. היא עשויה מִיָם ודם
בַּקָרָה. היא תמה. איומה נשמעה הצעקה
משום שהיא לא בעיתה, בפתח ביתה.
שחר שחר, מהו הזרם הקר העולה
ופנינים מבשרךָ שוֹלֶה. שחר שחר, אל תכזיב את
אמך. הזמן כבר מלֵא. שחר, עֲלֵה !
שחר ששנתך שנת איש תם בַּשוּנִיוֹת
תִתְקַיָם. תערב לך שנתך שחר ים.

הקינה על דניאל אדמה / נתן זך
דניאל דניאל, צעקה האישה.
דניאל, דניאל, מדוע אינך בא.
אנשים התהלכו ברחובות בנעלים אפורות
בצעדים מהירים וחרישיים.
הערב רד. האישה אספה את שארית
פרות הקיץ וריכזה אותם במקום נוח
על מרפסתה.
דניאל דניאל, הדהדה הצעקה.
שקט. דממה עולה במעלה
הרחוב, ניגרת עם הרוח מעץ לעץ.
האישה עוד קוראה. לשווא.
כוחה אינו רב. היא עשויה מאדמה ואימה
בשרב. היא חמה. איומה נשמעת הצעקה,
משום שהיא לא בְּעִתהּ, לא בתבונה.
דניאל דניאל, מהו המתח הקר העובר
ולוחש בבשרך החיוור. דניאל דניאל, אל תכזיב את
אמך. הזמן כבר עובר. דניאל, הזהר.
דניאל ששנתך אדומה ושנך
איומה. תערב לך שנתך דניאל אדמה.

(השתדלתי לשמור כמה שאפשר על המשחקי מילים וחריזה.
ולמשל כשבשיר המקורי יש לשון נופל על לשון 'שנתך' ו'שִנך'. עשיתי לשון נופל על לשון אחר 'שנתך' ו'שוניות'.
כמו כן, השתדלתי לשנות כמה שיותר לפי מה שרלוונטי לעניין של שחר. למשל, שאמא שלו הייתה ממשיכה לקרוא לו מפתח ביתה שיבוא לארוחת צהריים, כפי שהייתה רגילה תמיד, ולא יכלה להתרגל למחשבה שלא עוד...

(הבית שלו צמוד לבית שלה))

שלחתי אתמול את השיר הזה לבן דודו יניב (זה שדרכו אני מתעדכנת כל הזמן).

הוא ענה לי תשובה זו:

"שלום מירב !

אין בפי לתאר את כמה השיר נגע ללבי דמעות יורדות מעניי שאני קורא אותו!

כי השיר הזה מתאר בדיוק את מה שעובר על אמא שלו כול מילה ומילה!

איך היא מחכה לו שיבוא שיומר לה סתם עבדתי עליכם הלכתי לטייל לי שנה........

מירב אני לא מבין אבל לא הכרת את שחר הרבה זמן כמונו אבל זה נראה כיאלו היית איתו שנים.

אני יעביר את השיר הלאה למשפחה מבטיח.

תודה על הזמן שאת מקדישה לשחר ולנו!

יום טוב לך

יניב"

מרגש אותי המשפט שכתב לי:
מירב אני לא מבין אבל לא הכרת את שחר הרבה זמן כמונו אבל זה נראה כיאלו היית איתו שנים.

ההורים חיים בתחושה שעד שלא יהיו הוכחות מוצקות הם לא מאבדים תקווה.

מדהים המשפט הזה, שאחותו כתבה לי.
הם עדיין מצפים...

האמת, גם לי מדי פעם עדיין עולה איזו מחשבה שאולי בכלל לא מת, ויופיע פתאום.
ואפילו מה שכתבתי, שראיתי שרשומה כניסה שלו לאתר הדייג ביום אחרי שנעלם - שזה מעורר איזו תקווה מוזרה.
(אולי נחטף ונתנו לו שם להשתמש באינטרנט?

)

אבל ברור שההגיון אומר שזה חסר שחר (תרתי משמע).
ולחשוב שהם עדיין מצפים...

כמה קשה.

הדלקת הנרות הוירטואלית באתר הדייג כבר התחילה.
כל מי שרוצה להשתתף יכול לחתום את שמו.
ואפשר להוסיף הודעות.
אח"כ רשימת החתימות + ההודעות תימסר למשפחה של שחר.

זה הדף
(הפניה אליו מכאן

אלה ההודעות שאני כתבתי שם עכשיו:

11. שחר המלאך
כשהייתי אצלו בפגישה האחרונה בינינו, שוחחנו על מה אנחנו רוצים לעשות בחיינו. ושחר אמר שהכי חשוב לו זה לעשות טוב בעולם. שזה מה שהוא משתדל כל הזמן לעשות. לעשות טוב.
אמרתי לו שהוא מלאך.
אבל לא צחקתי, התכוונתי לזה באמת.
ואני חושבת שהוא פשוט היה מלאך בגוף אדם.
רק היה נדמה לנו שזה בן אדם. אבל בעצם זה היה מלאך.

************

גם התרשמתי כל הזמן איך דברים היו קורים לו כאילו יד נעלמה מכוונת ומסדרת לו את העניינים. כשהייתי איתו ראיתי שמה שהיה רוצה - היה מוצא מיד, כאילו אליהו הנביא שלח במיוחד בשבילו.

************

וגם כשהיינו בריינבואו, הוא עזר שם המון - הכין אוכל, הלך להביא עצים למדורה, מים מהמעיין (דרך קשה וארוכה באמצע הלילה), ולא אמר כלום ולא התפאר.

************

איש מלאך.

12. איש צדיק
ועוד דבר:
יש לי מחשבות שכמו אליהו הנביא וכמו חנוך שאומרים שאלוהים לקח אותם אליו לשמים ביחד עם גופם (כמו אליהו שעלה עם גופו בסערה השמימה), אולי בגלל זה לא מוצאים את גופו.
כי היה צדיק, ועלה עם גופו לשכון עם האלוהים.

(מעניין, שהוא נעלם ב-11/12, וההודעות שכתבתי יצאו במספר 11 ו-12).

איתך

ההודעה מאתר הדייג:

תמונה

תמונות של שחר שמופיעות באותו דף:

תמונה

ההודעה בדף הנ"ל:

הדלקת נר שמיני של חנוכה על ידי חברי פורום הדיג הישראלי ביום השנה להיעלמותו של שחר

בתאריך זה בדיוק לפני שנה קיבלנו את הידיעה כי הקיאק של שחר נמצא עוגן בסמוך לשובר הגלים של חברת חשמל באשדוד ושחר שלנו אינו נמצא עליו .

באותו שבוע החל מיבצע חיפושים נרחב שבו השתתפו מי שרק יכל .אנשים יקרים מכל רחבי הארץ חברים שברובם הגדול לא זכו להכיר את שחר מעבר לדפי האתר, אך אישיותו הכובשת מקצועיותו צניעותו והשקט הפנימי שלו הם שליכדו את כולם .

מאז אותו יום השתנו הרבה דברים באתר, בנפש החברים ובגישה לחיים של רבים מאיתנו.

בפורום הדיג הישראלי בנינו פינה מיוחדת לכל אלו שלא הכירו את שחר ולאלו שהכירו את שחר ורוצים להיזכר ולהיות קרובים אליו .

מומלץ לכולם להיכנס לפינה ולעבור על החומר הרב שריכזנו על שחר.

אנו חברי פורום הדיג הישראלי IFF מדליקים נר שמיני של חנוכה בתקווה ובתפילה חזקה שיתחולל נס גדול ותעלומת שחר בצלאל תגיע לפיתרונה וסוף סוף יגיע שקט ומזור למישפחה.

אנו מבקשים מכל חבר שרוצה להשתתף בהדלקת נר מיוחדת זו , שבה לב כולנו עם מישפחת בצלאל ,שיכניס את שמו ויחתום בתחתית הודעה זו.

כמו כן ניתן ומומלץ גם להכניס תגובה להודעה זו .

הודעה זו יחד עם כל החתימות והתגובות תועבר במלואה למישפחת בצלאל למזכרת עד ותוכנס לפינה של שחר באתר.

א מ ן

בס"ד
פעמיים בצלילה הייתי קרובה לתאונה רצינית.
באחת הפעמים בקורס, חבר דחס לי אוויר למאזן הציפה, לפני שהסתימה העצירה בדרך למעלה.
בפעם השניה היה תרגיל בו המדריך סגר לי את בלון החמצן, והצולל מולי לא שם לב לסימון שלי -שאין לי אוויר,
הצלחתי להגיע לצולל נוסף, ולתלוש לו את הוסט, הוא הבין, ונשמנו לפי התור, עד שסימנתי לו, והוא פתח לי את בלון החמצן..

מעיתון ישן:
הוא בחר בשיטת ריקון האויר מתוך מאזן הציפה, אבל הפיסיקה מלמדת שבעצם אין הבדל בין שתי השיטות, ככל שתרד יגבר הלחץ ומאזן הציפה יקטין את נפחו. משקלך ילך ויגבר יחסית לסביבה. בשתי השיטות כשיורדים לעומק, יש לדחוס אויר לתוך מאזן הציפה, אחרת מהירות הירידה תלך ותגבר ואתה תישאב אל תהום שאין חזרה ממנה. אתה משול לנהג של משאית כבדה המדרדרת במורד. אם לא שמרת על ירידה איטית ומבוקרת וצברת תאוצה, שוב לא יואילו הבלמים, וגורלך נחרץ.

הצחקתם אותו! בתוך התכול שאין לו שיעור, אין עוסקים בפיסיקה. הוא זכר אגדה בדווית על יפיפיה נפלאה הקרויה חוריה. שערה כאשד מים, עיניה כחולות מכחול והיא נמצאת שם במעמקים.

בלילות ירח היא עולה למעלה ואם תביט בשקט אל המים הזוהרים, תראה את שערה ועיניה הרכות, מופיעים ונעלמים בזהרורים של אור על פני המים. אם תאזין, תשמע אותה לוחשת אליך ומשמיעה פתויים שאין כמותם למתיקות. היא קוראת לך לשכוח הכל ולבא אליה. הבדווים מייעצים לאטום את האוזנים ואולי להחריש את לחישתה בשיחה קולנית, כי אין גבר שיעמוד בפני לחשושיה המפתים.

עכשיו היה אור יום והוא חיפה סביבו בתוך הכחול המדהים שאפף אותו.
מה היא הפיסיקה ומי הם ארכימדס וניוטון וכל חבורת ממשיכיהם לעומת חוריה היפיפיה?
הוא המשיך וירד והרגיש שמחה הולכת וגוברת. מד העומק חדל לעניין אותו והוא לא חש כלל שמהירות הירידה גברה. עבורו זה היה איטי מדי במרדף אחר חוריה.

להרף עין עלה במוחו זכרון מטושטש וחסר חשיבות על חבר שירד איתו אל המעמקים ונטש אותו אי שם בדרך. המסכן נשאר בכחול הרדוד והמזוייף ואינו יודע טעמו של כחול עמוק ואמיתי.
זכרונות אחרים, מרוחקים ומטושטשים של אנשים יקרים ואוהבים עולים במוחו. להרף עין נדמה לו שהם קוראים לו לעצור ולעלות. דומה שהם בוכים ומתחננים אבל אין בכוחם לעמוד בינו לבין האושר האמיתי.
הנה הוא מגיע אל חוריה. שיכרון המעמקים אפף אותו. ההרגשה האחרונה אותה חש , היתה הרגשת אושר שקשה להכילו. שיחרור מוחלט מכל הוויות העולם האומלל שם למעלה.

אמת דיברו הבדווים: הנה הנה היא חוריה! הוא שמט מפיו את ווסת הנשימה ולגם במלוא ראותיו תכלת זכה. וכך נשאר שם למטה בחיקן של החוריות. לעולם לא נדע מי ניצח במאבק האיתנים הפיסיקה או חוריה?
אולי שיתפו שתיהן פעולה כדי להעניק אושר אחרון שאין כמותו, לצולל רדוף תשוקת המעמקים.

עכשיו נרד אנו לדהב וליד הניקבה הכחולה נדליק נר זיכרון ונשיט אותו על פני המים הרוגעים. נתפלל ונתחנן בפני חוקי הטבע, שכרון המעמקים והחוריות, שיפסיקו לגבות מאיתנו מס- דמים המשאיר אותנו, הנותרים בכאב, שאין לו שיעור ואין לו מרפה.

מאוד עצוב... עושה רושם שהוא היה גבר מקסים... ואם יש משהו קשה מאובדן אדם אהוב, זה כשאדם אהוב נעדר... אי וודאות נוראית.

מאחלת לך למצוא אהבה חדשה ויפה של חיים, מימוש, תשוקה. אמן!

תודה אהבה לנשמה.
הדף הזה כל איזו תקופה נשכח, ואז שוב צף ועולה.

אני מוצאת עצמי מדי פעם מתבוננת במישהו שחולף על פניי שדומה לשחר, ומדמיינת שפתאום יום אחד בהולכי ברחוב ייקרה לפניי.
געגועים מתוקים.

בדיוק היום דיברתי עליו עם מישהי, כאשר דיברנו על הרצון שלי בקשרים המשכיים, ושבעצם המוות שלו קטע את הקשר.
והיום ב-ספירת העומר אתגר תיקון המידות היומי מופיע שהיום 4 ימים לעומר, שזהו נצח שבחסד - היכולת לשמור על המשכיות האהבה.
ואולי אפשר לשמור על המשכיות האהבה גם באין גוף? אולי אפשר לחוש אהבה לנשמה?

לעורר בי מחדש את הניצוץ, להזין את האהבה גם במרחק הזמן.

בסופו של דבר כמובן לא הגעתי אז למפגש המשפחתי לציון שנה להיעלמותו.
בן הדוד הבטיח לי צילום וידאו של המפגש, אך לא התקשרתי אליו, ובחלוף הזמן כבר אבד המומנטום.

היו לי אז דברים נוספים לכתוב וקישורים רלוונטיים עוד להוסיף, אך כאשר הזמן חולף, טעמם של דברים משתנה.
הייתי רוצה לחזור לזה מתישהו.

*************
מאחלת לך למצוא אהבה חדשה ויפה של חיים, מימוש, תשוקה. אמן!
אהבה לנשמה, אמן ואמן ואמן, כן תתגשם ברכתך !

מזדהה איתך. מאד. מאד. חזקי ואמצי.

והנה שוב יום השנה - להיעלמותו/מותו של הילד המקסים הזה.
קישור לדף שנפתח באתר הדייג: כבר שנתיים בלי שחר

כל פעם מחדש כותבים שם דברים כאלו מרגשים.
כאילו לעולם לא נגמר מה שאפשר לספר עליו. וכמה שאפשר להתגעגע.

והתעלומה - מעולם לא נפתרה.

********

זו התוספת הצנועה שלי שם, באותו דף:

"מוצאת עצמי גם בשנה הקודמת וגם בשנה הזו - מתחילת השנה סופרת ספירה לאחור, כמה עוד יש עד ל-11 בדצמבר הבא.
מגיעה לאתר הזה לקראת יום השנה, כדי למצוא כאן את כל הדברים המרגשים שנכתבים על שחר, ולהתחבר אליו חזק יותר דרך הדברים האלה.

שוב דמעות עולות בעיניי, ואותם ימים ראשונים נזכרים בכזו חיות, כאילו רק עכשיו.

תודה לכל מי שכותב עליו ובשבילו.
תודה על כל האהבה.

בבקשה תכתבו עוד ועוד....

משפחתו של שחר - אוהבת אתכם.
מחבקת אתכם בכאבכם."

********* |

אולי הפעם אין לי הרבה מה לכתוב כאן.
הזמן עובר...

בעצם, זה מצער אותי שאין לי כ"כ איך להתחבר ביום הזה מלבד דרך דף כזה שנפתח באתר הדייג - בד"כ לקראת יום הולדתו, ולקראת יום השנה.
שלא נעשה איזה מפגש לזכרו כפי שהיה פעם, וכדומה.
אמנם אתר הדייג עושה מַשָט לזכרו בקרוב ואולי גם עשו בשנה שעברה, ומדי פעם כל מיני תחרויות על שמו - אך זה מיועד לחברי אותו אתר, ואלו גם לא הדברים שדרכם אני מבקשת להתחבר.

נכון שרגשית, העוצמה עכשיו הרבה פחות חזקה בשבילי.
אבל דווקא בגלל זה - זה מפריע לי.
כי אני רואה לנכון לפחות ביום הזה למצוא דרך להתחבר אליו, אל מי ומה שהוא היה. אל מה שקרה.

אני הרבה פעמים במשך השנה חושבת עוד כמה זמן זה יהיה היום הזה.
ורואה איך זה מתקרב ומתקרב ומתקרב.
וככל שזה מתקרב - התחושה מתחזקת.

אבל איך בכל זאת להתחבר ממש?
אם לא כל השנה - לפחות מדי פעם. לפחות ביום הזה....

**********

ושוב יש לי מחשבות על המוות.
והאם עליי לחפש איך להתחבר גם לעצב, או שזה לא חיוני.
והאם עליי לחשוב שהמוות הוא דבר עצוב, או שאני יכולה סוף סוף להבין שזה דבר חיוני, ואולי אפילו משמח.

והאם מחשבה שהכול בעצם בסדר ולא קרה שום דבר נורא - זו תהיה התנכרות אל הסובלים?
האם אין בזה משום התנשאות והוצאה של עצמי מהכלל?
והאם אני באמת מסוגלת לחשוב כך בכל מצב, או שזה רק כשזה לא נוגע לעצמי ובשרי?
שאם לא כשזה נוגע לי - אז איזו זכות יש לי לחשוב עבור אחרים שלא קרה שום דבר נורא? שהכל בסדר?
האם אינני צריכה לשאת גם מעט מסבלם? לחלוק איתם בַּכאב?
האם גם עליי מוטל לייחל יחד עם כולם שהמתים יחזרו ושהדברים יהיו שונים? או שאני יכולה בשקט לקבל שהדברים כפי שהם?
אבל, שוב, האם באמת אני יכולה לקבל שהדברים הם כפי שהם, או רק כשזה רחוק ממני?

מחשבות כאלו עוברות בי הרבה לאחרונה - מול הרבה מצבים של סבל ואובדן שאני שומעת עליהם.

עכשיו, בהתקרב יום השנה לשחר - חזרו ועלו.
להתחבר - או להתנכר?
האם בכלל זו הבחירה???

ואם להתחבר - אז מה זה אומר 'להתחבר'. מה הדרך הנכונה להתחבר.
אולי יש דרך אחרת.

<אוי ביירון קייטי, ביירון קייטי, מה את עושה לי....
לא נותנת לסבול בנחת כמו כולם...

>