בלוג מוות

אנונימי

http://f.nau.co.il//Upload/122006/Article/[po]Article Paragraph 1396486[/po].jpg שחר היקר http://www.yunphoto.net/sumb/[po]yun 696[/po].jpg

קישורים רלוונטיים:
_{]אלבום תמונות של שחר

~כתבות:

הים והצלילה היו כל חייו של שחר - כתבה ב'נענע' על שחר ונסיבות היעלמותו

נמצא הרובה של הצוללן הנעדר - כתבה בהארץ~

~קישורים מאתר הדייג הישראלי ששחר נמנה על חבריו ואחד ממנהלי הפורומים בו: (צריך להירשם כדי להיכנס)

עידכון וסיכום שבוע של חיפושים אחרי ידידנו שחר (סקומברן זריז) - סיכום לאחר השבוע הראשון להיעדרו

חבר אתה חסר - חברים כותבים על הגעגועים אליו

מה קרה לשחר - סקירת אפשרויות להיעלמותו

נדרשת עזרה בחיפושים אחרי שחר

ממשיכים לחפש את שחר - זק"א פונה לעזרת הציבור (וגם כאן 1]הפלייר 92535424[/po].jpg

נקודת שחר - הצעה להקמת נקודה שתהפוך לאתר ימי לזכרו

מילים מהלב על שחר

~דברים ששחר כתב באתר הדייג הנ"ל (לטעימה...):

רק בישראל

כשאמא רוצה דגים לחג היא מקבלת!

סיפורי דייג באוסטרליה

יש כל כך הרבה חוויות, מאיפה מתחילים?! - סיפור דייג באוסטרליה

דוח צלילה קצר - דו"ח מעניין מאוד ששחר כתב כמה ימים לפני היעלמותו~

[hr]

זהו דף בלוג. כתבה אותו 'אוהבת' שהיא גם סוסת פרא.

_{דף מוצנע}

[hr]}

שחר איננו. כנראה מת.

אינני יודעת במה לפתוח.

שחר יצא ביום שני שעבר לצלול בים ולדוג כהרגלו. שחר נעלם. נמצאו הקיאק שלו צף על פני המים ורובה הדיג שלו תקוע בתוך דג לוקוס גדול.
המוני מחפשים הגיעו. המשטרה, זק"א, חברים שלו, צוללנים שהכירו אותו מפורום הדיג שהשתתף בו... חיפשו, ועוד מחפשים, אך עדיין 'לא העלו דבר בחכתם'.
זה די ודאִי שמת. אין שום אפשרויות סבירות אחרות. רק שקשה לומר 'שחר מת' בלי ממצאים. אחרת הייתי אומרת בפתיחה 'שחר מת'.
בכל זאת, כמעט לכולם כבר ברור שהוא מת, ובראש שלי כבר ברור שהוא מת. וביחס לזה מתנהלים עכשיו הדברים בעולמי הפנימי. ועל זה אכתוב.

אז איך אני קשורה לסיפור?
אני קשורה, אבל קצת קשה לי להסביר איך.

אני הכרתי את שחר בתקופה האחרונה. נפגשנו מספר פעמים. נסענו יחד לסופשבוע בריינבואו.
מעט פעמים נפגשנו, אך כל פגישה ארוכה ועמוקה והשאירה חותם עצום.
הקשר היה מיוחד מכדי שאצליח לתאר אותו בכמה מילים. לפחות בשבילי הוא היה מיוחד. חבל שאני כבר לא יכולה לשאול אותו מה היה הקשר בשבילו...
למרות שהיה קצר, זה היה קשר מאוד משמעותי עבורי, אולי אחד המשמעותיים ביותר שהיו לי עם גברים. ואת זאת חשבתי עוד לפני שמת. רק שהמוות חידד לי את עוצמת הקשר בינינו.

הקשר לא היה מוגדר ממש. ההגדרה הכי טובה שהגענו אליה (הזכויות שמורות לי): 'ידידות עם פוטנציאל לסקס'. זה היה קשר עם הרבה לב, הערכה הדדית, וסקס יפה עם הרבה רגישות. הסקס בינינו היה סקס עם נשמה.

בנוסף ליופי של הקשר, ולרגשות החמים והיפים שהיו לי כלפי שחר, ראיתי בו מורה רוחני עצום בשבילי. בחלק מהדברים הוא ידע שהוא מורה בשבילי, ובחלק הוא לא ידע. אני ידעתי. והודיתי ליקום על כך ששלח לי את המתנה המדהימה הזו.

אני מרגישה שגם עכשיו עם המוות שלו, הוא ממשיך להיות מורה שלי.
במוות עצמו הוא מורה שלי - וגם יש לי הרגשה שימשיך להיות לי למורה עוד בעתיד, כאשר רוחו תוסיף עוד ללוותני.

ועל אף שאני בַּבפנים שלי מבינה המון:
מבינה שהמוות הוא חלק מהחיים
מבינה שמה שקורה זה מה שצריך לקרות
מבינה ששחר סיים את תפקידו עלי אדמות
מבינה שהייתה לי זכות להכיר אותו, גם אם לקשר קצר
מבינה שאולי אחד מתפקידיו האחרונים פה היה להיות לי למורה
מבינה שהקשר בינינו לא חייב להסתיים עם המוות הפיזי
מבינה
מבינה
מבינה

ועדיין – זה כואב.
כואב לי מאוד, ואיני יודעת ממש מאיפה הכאב הזה נובע, ואיך להכיל אותו, ומה לעשות איתו...

שוב ושוב עולים בי זכרונות. זכרונות ממנו, מהפגישות שלנו. מהדברים שאמר לי, והדברים שאני אמרתי לו. ממה שסיפר לי. ממה שעשינו ביחד.
פתאום יש לי צורך לכתוב הכול. לא לשכוח מאום. אפילו לא פרט אחד קטן.
אני מרגישה צורך לכתוב כל פרט מהפגישות ומשיחות הטלפון, עד שיהיה מתועד ממש כאילו צילמו את הפגישות בסרט וידאו מהתחלה עד הסוף.
ולכן ישבתי וכתבתי לעצמי כל פרט שזכרתי. כל פרט ופרט.
וכל כך חשוב לי כאשר אני פתאום נזכרת באיזה פרט ששכחתי. כל כך חשוב לי למהר ולהציל את הפרט הזה מתהום השיכחה.

מה זה הצורך הזה לזכור הכול? למה אני כ"כ פוחדת לשכוח? למה חשוב לי כל פרט קטן?

הייתי אצל המשפחה שלו כבר 3 פעמים.
היה לי קשה להציג את עצמי. מי הייתי בשבילו? בת זוג? לא. אני לא אשלה אותם. ידידה? גם לא. בעיניי זה היה הרבה יותר מידידה.
מי הייתי בשבילו? מי אני עכשיו בשביל המשפחה שלו? למה כ"כ חשוב לי להיות בקשר עם המשפחה? להתעדכן? לקבל תמונות שלו? לקרוא באתרים שכתב בהם?
איך מסבירים את זה – לעצמי? להם?

מרגישה צורך באישור מהמשפחה שלו, מהחברים. אישור שהייתי שייכת לעולמו. שאני שייכת.
אבל הם לא יודעים. הם לא היו שם. הם לא מכירים אותי.
רק אני יודעת, ואני פוחדת שזה הולך ומתמוסס. שגם אני לא אזכור, ואחשוב שדמיינתי.

בפעם הראשונה שהייתי שם הם הרשו לי להכנס לדירה שלו, הנמצאת מול דירתם.
הייתי שם אצלו שבועיים קודם.
שם קרה בינינו משהו מופלא.
שם חומות קרסו. קליפות התמוססו.
שם היה סקס עמוק כל כך. יותר מהפיזי, זה היה פנימי. שם נפתח בי משהו עמוק.
משהו שלא שמתי עליו את האצבע באותו רגע, אבל כל-כך הלך איתי אחר כך.
זה מה שהיה לנו שם.
ועכשיו נתנו לי להיכנס לשם, ורציתי להריח משהו ממה שהיה לנו, לספוג עוד משהו מזה. לספוג עוד משהו מהחותם של שחר בדירה שלו.
אבל הדירה כבר הייתה אחרת. הכול לכאורה היה אותו הדבר אבל לא. הם סידרו את הדירה, ופינו את הבגדים המפוזרים, הכריות, השמונצים הקטנים... לא היה שום זכר.
לא מצאתי שם את שחר.
ואת עצמי גם לא מצאתי שם.

נתנו לי להישאר שם קצת לבד. להתייחד איתו. ושם תלויים הרבה תצלומים שלו עם חברים על לוח שעם בכניסה. וגם אלבומים לקחתי ליד להציץ. כל-כך הרגשתי זקוקה לתמונה שלו, כי לא הייתה לי. וקול קטן אמר לי 'קחי', אך מצפוני לא הניחני.

ישבתי אחר כך על חלקת הדשא ליד ביתו.
על חלקת הדשא הזאת ישבתי אז, בפגישתנו האחרונה. הייתה זו שעת אחר צהריים של שמש רכה, והקיאק שלו היה מונח על הדשא. אני התיישבתי לי בנינוחות בקיאק, ונהניתי ממראה הדשא והעצים סביב בשמש המלטפת הזו. חיכיתי לו שייצא מהבית וייקח אותי לביתי.
היה זה אחרי הבוקר הנפלא שהיה לנו יחדיו, והסקס המיוחד שבו נרקם בינינו קשר עמוק יותר, והכול היה עכשיו שליו ועמוק ויפה. וכבר היינו גם אחרי ארוחת בוהריים נעימה. ורק היו חסרות לי כמה דקות לחוש את הטבע שמסביב, לפני שנצטרך למהר לדרכנו. וזאת עשיתי...
ובדרך שחר אמר: 'חבל שלא אכלנו את ארוחת הצוהריים בחוץ' ואמרתי 'נכון'.

פרטים קטנים כאלה, שנהיים פתאום כ"כ משמעותיים.

אז עכשיו ישבתי שם על הדשא. והרגשתי שאני מתחברת אליו יותר חזק מבתוך הבית. והתחלתי לדבר איתו. עם הנשמה שלו. דיברתי ובכיתי, דיברתי ובכיתי. החיבור הזה שם היה לי כ"כ חשוב. בחיבור המשולב הזה איתו, ועם הטבע, עם האדמה. עם אמא אדמה, ששחר כל כך העריך...

ואח"כ לקחתי את הסנדלים שלו ששכבו להם ליד הדלת מבחוץ, והחזקתי ביד, רק להרגיש את האנרגיה שלו. אולי ייטמע בי חלק ממנו. אני רוצה שהאיכויות ששחר היה ייטמעו בי. והרגשתי את הזרימה הזו של האנרגיה...

ואח"כ חזרתי לבית המשפחה.

ויש עוד כל-כך הרבה לספר.

ביום ראשון בשבוע שעבר (לפני שבועיים) דיברנו בלילה בטלפון. קבענו פגישה ליום שלישי. לקראת סוף השיחה שחר אמר לי: 'מחר בבוקר אני יוצא לים'. אני ידעתי שהוא יוצא הרבה לים, הוא היה צולל מיומן ודייג מיומן, והים היה אהבת חייו. בימים שהיה ים טוב, היה יוצא מוקדם בבוקר.
אמרתי לו: 'איזה כיף לך. אני מקנאה'.
שחר שאל: 'באמת?'
לפעמים היה שואל מין 'באמת?' כזה שכאילו לא היה שייך לשום דבר. היה בזה משהו תמים כזה. כמו ילד. קשה לי להסביר.
אמרתי: 'כן. אני מקנאה כשאתה מספר לי שאתה יוצא לים. וכשאתה מספר לי את כל הסיפורים היפים האלה שלך על המים והשחפים והכול...'
כי הוא ידע לספר את זה. עם ההתלהבות המקסימה האמיתית הזו שלו, התלהבות תמימה וילדית כזאת, שהייתה ספוגה כל-כך אהבה לים - שאתה היית ממש חי את זה כשהוא היה מספר.
אז הוא אמר לי: 'טוב, אז אני אצלם לך תמונה. כי יש לי טלפון חדש שמצלם, וכשאני אצא לים אני אצלם לך...'
ושמחתי, ואמרתי טוב. (אבל עדיין קינאתי....)

ביום שלישי בצהריים שלחתי לו SMS 'מה מסכמים להיום?'
כי פעם שעברה נסעתי אליו, והוא לקח אותי מהצומת. רציתי לוודא שהפעם זה אותו הדבר.
אבל הוא לא מיהר לענות...
קצת יותר מאוחר חשבתי לעצמי: 'אני לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שאנחנו לא ניפגש היום'. הייתה לי הרגשה שאולי שחר יבטל את הפגישה, או שהיא תתבטל מאיזו שהיא סיבה.
אחה"צ שוב ניסיתי להשיג אותו בטלפון הנייד, אבל הנייד היה סגור. מאוד התפלאתי. ניסיתי גם בבית ולא תפסתי. כשהזמן עבר ולא ענה לי, התחלתי לחשוב שכנראה באמת כבר לא ניפגש היום. הרגשתי שלמרות שאני רוצה להיפגש, זה בסדר לי גם אם לא ניפגש. אני בשוויון נפש לשתי האפשרויות. (וזה אחד הדברים ששחר היה מורה בשבילי עבורם, בלי שהוא ממש ידע. התקדמות עצומה בשבילי...).
בכל זאת, לא הבנתי מה קרה. והתחלתי לתהות אם אולי הוא לא רצה להיפגש. ואם כן אז למה. אולי כעס על משהו שאמרתי לו בשיחה האחרונה. ועדיין - אז למה לא מודיע לי?
נורא השתדלתי לא לכעוס והשארתי לו הודעות בבית שזה בסדר מצידי גם אם מאיזו סיבה לא רוצה להיפגש, רק שיודיע, כי אני סקרנית, וגם קצת דואגת.

האמת, התחלתי לדאוג, כיוון שהנייד שלו היה סגור. וגם התקשרתי לעבודה שעבד בה עם ההורים, ושם לא הייתה שום תשובה. והרי גם אם הוא לא - מישהו מלבדו היה צריך להיות בעבודה, לא?

ומשום מה, למרות שהחלטתי שזה בסדר לי גם אם לא ניפגש, משהו בהרגשה שלי היה כבד כבד. התקשיתי להשתחרר מההרגשה הכבדה הזו. מועקה מאוד גדולה התיישבה עליי. גם כי חששתי שהוא נעלם כי כועס עליי, וגם כי חששתי לשלומו. ואולי פשוט כבר הרגשתי...

באיזה שלב בלילה כבר התיישבה בי מין ידיעה כזו, והתחלתי לדבר עם הנשמה שלו. אמרתי לו: 'אם אתה מת, אז אני רוצה לדבר אתך..'

במחשבה לאחור זה מאוד מוזר. כי בד"כ גם כשדואגים למישהו, לא הולכים מיד כ"כ רחוק. ואני, אחרי שראיתי שהנייד שלו סגור ולא עונים בעבודה - כבר התחילה להתיישב בי הידיעה, למרות שהיא עדיין הייתה בגדר השערה. השערה שקיוויתי להפריך.
בשלב הזה כבר קיוויתי לגלות שהוא פשוט לא רצה להיפגש איתי. שזאת הסיבה.

למזלי למחרת הצלחתי לאתר את המספר של ההורים. הרגשתי קצת לא נעים להטריח אותם בשאלה איפה שחר, כי אמרתי לעצמי: 'הוא בטח מסתובב בסביבה, מה פתאום שאצלצל להורים שלו?'
ענתה לי חברה של המשפחה. שאלתי 'לא נעים לי, אבל אני לא מוצאת את שחר, אולי את במקרה יודעת איפה הוא?'
ואז היא אומרת: 'אני אשמח אם תגידי לי את.'
אני: 'מה זאת אומרת?'
והיא: 'שחר נעדר כבר מיום שני בבוקר. הוא יצא לצלול ולא חזר'.

זהו. זה היכה בי. הדבר שחששתי ממנו באמת קרה.
זה נראה כמו איזו בדיחה. חלום רע.

הפכתי והפכתי בזה במחשבתי, ולא הצלחתי לעכל את זה.
מה זאת אומרת 'איננו'? הרי היינו אמורים להיפגש.
הרי כמעט כמעט והייתי שם, והוא היה שם עליי את היד ומלטף, היינו מתחבקים, מתנשקים... נשיקות כמו שרק הוא יודע... זה מה שהיה אמור לקרות. הרי אנחנו אמורים להיפגש, ואם הפגישה שלנו של אתמול התבטלה, זה אומר שצריך לקבוע פגישה ליום אחר... מה, זה לא יקרה? לא ניפגש יותר? שחר לא יהיה יותר? לא ניגע יותר? לא אשמע יותר את הצחוק המצחיק שלו?
מה, לא אוכל יותר להגיד לו את הדברים שעדיין לא אמרתי?
לא אוכל להגיד לו עד כמה הוא יקר לי, וכמה למדתי ממנו?
והרי התכוונתי להגיד לו בפגישה הזאת.
והרי רק לאחרונה כשהתחיל הלב שלי להיפתח אליו, הרגשתי פתאום שאני כ"כ רוצה לתת לו משהו. לעשות משהו בשבילו. תחושת התמסרות כזאת, שאיני מרגישה עם כל אחד.
ותכננתי להגיד לו: 'שחר, אני מרגישה שאני רוצה לעשות בשבילך משהו. מה היית רוצה שאני אעשה בשבילך?'
באמת, כל זה היה. לא רק בגלל שהוא מת. זה מה שהרגשתי. זה מה שרציתי והתכוונתי לעשות.
פתאום אני לא מצליחה להבין איך זה כבר לא יקרה, ואיך כבר לא אוכל להגיד, ולאן אוליך את כל האהבה העצומה שנשארה בליבי??????

כל אותו יום הייתי הפוכה. בוכה. לא מבינה. לא מעכלת. מחפשת תמונה להיאחז בה. מתלבטת אם ללכת למשפחה שלו, אם אני בכלל שייכת לשם. מדברת איתו, עם נשמתו. מתקשרת בטלפון לכל העולם כדי לספר, לשתף ולנסות להבין.
מצפה מעצמי להבין את המוות הבנה גבוהה ולקבל בפשטות, כפי שחשבתי שאני מסוגלת לעשות – והנה הכול בא לי בבום ומתנפץ לי בפרצוף – שאני מתאבלת כאחד האדם.

שחר, שחר, שחר! אייכה?!
אהוב לבי, מחמל נפשי. איש יפה, איש אהוב, ילד, ילד מתוק ותמים שכמוך – לאן נעלמת?!

אז למחרת הרגשתי שאני חייבת להיות מעורבת במה שקורה, ונסעתי למשפחה שלו.

ביום שישי בעלי מספר לי שמישהו מהמילואים שלו הלך לצלול ולא חזר,הפרטים מתאימים לשחר, זה החזיר אותי שנים אחורה לאימי היה בן-דוד שהלך לצלול ולא עלה שוב על פני המים, איזה כאב, הייתי המון אצל הדודה הזאת, היא חיה אבל ברמה של תיפקוד בלבד,באיזה שהוא שלב אני חושבת שהיא התייאשה מהחיים ופשוט נמוגה לאיטה,אוהבת - מזדהה עם כאבך,

תודה בת כואבת.

*************
הי, זה לא יאומן !

המרגיעון שיצא לי: "תמיד הכי חשוך לפני עלות ה שחר"

בדיוק אתמול נזכרתי במשפט הזה. והרגשתי כמה שהוא מתאים. גם התובנה של המשפט, וגם כי השם שלו 'שחר' נמצא בפנים. כך שהציפייה לעלות השחר היא דו משמעית. התכוונתי לכתוב את זה כאן, והנה... מדהים.

(בעצם המשפט כפי שאני מכירה אותו הוא 'השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר'.)

וזה מתקשר למשהו נוסף שרציתי לספר:

באותו יום שהייתי אצל המשפחה שלו, הלכתי בערב למסיבה. מסיבת ריקודים באוריינטציה רוחנית.
איכשהו הרגשתי שנכון לי לשלב. לא לעצור את החיים. לא לעצור את השמחה, אפילו שהיא מהולה בעצב.
אני כבר כמה ימים חיה במקביל בשמחה ובעצב, בחיים ובמוות, בתובנות הגבוהות ובכאב הפשוט. זה במקביל ובמשולב. רגע אחד צוחקת המון, רגע אחד בוכה המון. אוהבת, מתגעגעת, מכילה, חזקה, חלשה...

אז הלכתי למסיבה. אני אוהבת מאוד לרקוד. לרקוד מבפנים. ריקוד של הגוף שיודע לבד, שיש לו את החוכמה שלו.
בשבילי הריקוד הזה זה דבר מדיטטיבי. זה דבר מרפא. זה מחבר אותי אל האלוהי שבתוכי.
הרגשתי שמעבר לכך שאני רוצה להמשיך בחיים כהרגלם, אני גם זקוקה לזה. זה יכול לעשות לי טוב.

גם לא ידעתי בדיוק מה אני מרגישה בקשר למוות של שחר.
לרגע נדמה לי שאני יכולה לקבל את זה ולהמשיך בחיים כרגיל עם אהבה גדולה כלפיו, ובלי טרוניה.
ולרגע זה נראה לי בלתי אפשרי, הכאב תופס את כל הגוף, ונדמה לי שכל יום בחיי אקום עם הכאב הזה.

במסיבה התחלתי לרקוד. ואחרי קצת זמן פשוט התחלתי לבכות. בתחילה בכיתי תוך כדי ריקוד. אח"כ כבר לא יכולתי ופרשתי הצידה כדי לבכות.
חזרתי שוב לרחבת הריקודים, ושוב לא יכולתי, והתיישבתי על ספה בצד ובכיתי המון.

כשאני בוכה, אני לא רק חווה את הכאב. אלא אני גם מרגישה שהוא בא לחבק אותי. ומחבק אותי חזק חזק חזק. ומדבר איתי. ואני מרגישה שאני מתחברת אליו. ואני אומרת לו דברים יפים, והוא עונה לי. ואני אומרת לו שאני יודעת שיש בזה משמעות, ושבוודאי אלמד הרבה, אבל קשה לי עכשיו, ואני מתגעגעת. ואני מספרת לו איזה מורה גדול היה בשבילי. ואני מבקשת ממנו להעביר לי מהאיכויות הגבוהות שלו, כי אני רוצה לבטא אותו עכשיו בעולם. שיעביר אליי חלק מרוחו, מנשמתו. ושיעזור לי להיות אדם טוב יותר, להגיע למדרגות רוחניות גבוהות יותר.
הבכי הזה מלא שיח.

ואז פנתה אליי בחורה מתוקה שישבה לצידי על הספה ושאלה לפשר בכיי. ואני סיפרתי לה. והיא סיפרה שהיא מכירה את זה, כי איבדה חברה טובה שלה לפני 6 שנים בפיגוע. וכך נוצרה בינינו שיחה ארוכה שעזרה לי מאוד.
אח"כ קמתי וחזרתי לרקוד. ועכשיו הרגשתי יותר את האהבה ופחות את הכאב. והגוף שלי רקד לבד, כאלה ריקודים שרק הגוף יודע לעשות כשלא מפריעים לו. והרגשתי את שחר איתי.

ורגע השיא בשבילי היה, כאשר לקראת הסוף ניגנו שיר מדהים ביופיו, שרק פעם אולי שמעתי אותו, ופתאום הקשבתי למילים, וזה כ"כ דיבר אליי, כאילו השיר הזה נכתב ממש על שחר:

"פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם - עוד עולה זיכרון ישן

פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם - עוד אור עולה ומראה לאן...."*

והשיר הזה הולך איתי מאז.

איתך.

תודה נועה.

****************

ועוד קצת אספר עכשיו לפני שעליי ללכת:

באחת השיחות הראשונות שלנו סיפר לי על אהבתו הגדולה לים.
ואז אמר לי שיש לו חלום-פנטזיה שיאכל אותו כריש.
אני קצת הזדעזעתי, כי להיאכל על ידי כריש זה אחד הסיוטים שלי, ושאלתי למה.
שחר אמר שזאת כי מרגיש שהים נותן לו כל-כך הרבה, שהוא מרגיש שרוצה להחזיר לים משהו על כל מה שנותן לו.

עם כל כמה שמחשבה כזו מפחידה אותי, הצלחתי ממש להבין אותו. וצורת המחשבה הזו שלו מאוד ריגשה אף צמררה אותי. איזה לב עדין, איזו נשמה גבוהה...

ועכשיו אני פתאום חושבת:
האם חלומו התגשם? אולי כריש אכל אותו? לא, החברים אומרים שזו לא אפשרות סבירה. אבל אם גופתו עדיין בים, אולי נאכל על ידי הדגים. והנה הוא אכן מחזיר לים, כפי שרצה.
גורלו כרגע לא ידוע.
בעיניי יש בזה משהו מנחם שצורת המוות שלו הייתה דומה למה שחלם, ובַמקום שהכי אהב. אם כי אני מאוד מקווה שהיה זה מוות קל.
אני בטוחה שגם לו התכוון לכך באמת, לא התכוון שיהיה זה כל-כך בקרוב.
אבל החיים, החיים - הם לא שואלים אותך. יש להם את הזרימה שלהם, ואתה הולך איתם לאן שהם לוקחים אותך...

שחר היה דייג בנשמה. לי היה קצת קשה עם זה, משום שתפיסות העולם שלי הן צמחוניות. כבר בהתחלה שאלתי אותו אם זה לא מפריע לו שהוא הורג דגים. הוא אמר שכן מפריע לו, אך מצד שני - הוא מרגיש חלק מהים. הוא מרגיש כמו דולפין למשל. וכמו שדולפין אוכל דגים, אז גם הוא. כי הוא חלק מהמערכת הזאת. אמר שאולי יום אחד יחליט להפסיק אבל כרגע זה נכון לו.

אני הבנתי שזה כנראה חלק מהנשמה שלו, וקיבלתי את זה.

הוא היה אומר שצריך לקחת מהים ומאמא אדמה רק כמה שבאמת צריכים. לא בחמדנות.
והוא סיפר לי שתמיד אחרי שמסיים את הדיִג ולפני שנפרד מהים, הוא יושב איזו דקה בעיניים עצומות ואומר תודה ל'אבא ים'.
כך הוא ראה את זה: 'אמא אדמה' ו'אבא ים'.

שחר, נשמה מתוקה שכמוך !

תודה, אופיר.

******************

אני קצת מרגישה כמו בסיפור של צ'כוב 'יגון' (או 'מועקה' בתרגום אחר).
שם היה עגלון אחד, איש פשוט, שהבן שלו מת בבית החולים, וכל נוסע שעולה על העגלה שלו, הוא מנסה לשתף אותו בכאב שלו, אבל אף אחד לא מתעניין. כולם מדברים על דברים אחרים. והלב שלו מתפוצץ מרוב כאב. ואף אחד לא מקשיב לו.
זה סיפור מדהים ביופיו ובאנושיות שבו, וכל-כך מדבר. אני לא יכולה לתאר את זה כמו שצ'כוב יכול.

אבל יש לי רגעים שאני מרגישה כמו הבחור ההוא בסיפור.
אני מנסה לשתף אנשים, אבל רוב האנשים לא בעניין. אולי הם פוחדים מהמוות, אולי הם פוחדים שזה כואב לי מדי לדבר על זה, אולי הם לא מבינים כמה זה חשוב לי - אבל הם אומרים כמה מילים כמו 'כמה נורא' או משהו כזה, ועוברים נושא.
ולי, יש לי צורך מאוד חזק לשתף.
לספר עליו, לספר על הקשר בינינו, לספר על הזכרונות, לספר על מה שקרה, לספר על הרגשות שלי...
יש לי צורך שפשוט יקשיבו לי. שיתעניינו. שישאלו. שיבקשו 'תספרי עליו עוד'. 'אפשר לראות את התמונות שלו?' 'איזה מין בחור הוא היה?' 'מה היה ביניכם?' 'איך את מרגישה?'. פשוט שישאלו ויקשיבו. ושיתנו לי עוד ועוד לדבר על זה. כמה שרק הלב רוצה.

אני מנסה לאט לאט להבין את האנשים שלא מגיבים אליי ביומיום. להבין שאולי הנושא קשה להם, או שהם לא יודעים איך, או לא מספיק מבינים. מנסה להבין אותם ולא לכעוס על כך. אך הצורך שלי לדבר ולשתף הוא עדיין גדול.
לכן פתחתי את הבלוג הזה, שיהיה לי איזה ערוץ.

אני מתגעגעת אל הילד המתוק הזה. מתגעגעת אליו...

נכון. לאנשים קשה לדבר על מוות ואובדן. אני יכול לדבר על מוות רק אם מישהו מאוד מאוד קרוב אליי אבל גם לא להרבה זמן.
תמשיכי לכתוב כאן. זה המקום לשחרר את הכל.
אנשים קוראים אותך, אני קורא אותך ומקשיב. ההקשבה היא דבר נהדר. להיות פעיל, להיות שותף לשיחה אבל רק מכיוון אחד.

אוהבת,
בן כמה (היה) שחר?

אני מסכימה עם אופיר. לאנשים קשה לדבר על מוות ואובדן. לי למשל קשה לדבר על זה שאבא שלי נפטר. במויחד כששואלים פרטים. לכן לא הרגשתי נוח להתערב.
אבל אני קוראת אותך כל הזמן. את יכולה לספר קצת על עצמך ועל הקשר ביניכם, אם נוח לך כמובן.

כאן יש כתבה על העדרו.
מקווה שזה מסתדר לך החיבור הפרקטי הזה, אם לא אז תמחקי..

וגם רציתי לומר שכיף לקרוא אותך שוב,
גם אם בנסיבות כל כך מצערות.

תודה לכל המגיבים. יש משהו מקל באמפתיה, וגם מדרבן אותי לכתוב.
מן הצד השני, אני מרגישה פתאום חשופה, אולי חשופה מדי. ואיני יודעת כיצד להמשיך...

לוונדר, זה בסדר ששמת את הקישור, תודה (ותודה על הפרגון). מורינגה, שחר היה בן 30. אפשר גם לראות בקישור.

בעניין הקושי לדבר על מוות ואובדן - אני חשתי שלאנשים אחרים קשה לדבר על זה איתי. אני דווקא מאוד רוצה לדבר על זה.
יש לי צורך לעבד את הנושא הזה. קודם כל, לתת מקום לרגשות שעולים בי. שנית, להבין מאיפה זה בא. מה ההתניות החברתיות שמשחקות כאן תפקיד. לראות מה אני יכולה ללמוד מזה ואיפה אני יכולה לצמוח.
יש לי צורך לראות איך המוות הוא חלק מהחיים. וחלק מהעניין הזה, זה לדבר על זה כדבר טבעי, כעוד דבר שמדברים עליו. ולא כמשהו שלוחשים בפחד, שמשתדלים מהר לשכוח.

דווקא הלגיטימציה לנושא הזה, היכולת לדבר על זה באופן פתוח וחופשי, היא שמסוגלת להביא את הריפוי לדעתי.

בגלל זה אולי קראתי לבלוג בשם כ"כ ברור. כי אני רוצה להסתכל לזה בעיניים.
אני לומדת לא לפחד מהמוות.

אני מבינה את האנשים שפוחדים, כי גם לי יש פחד. אבל אני לאט לאט לומדת לא לפחד.

יש לי רגעים שאני מרגישה מוכנות שלמה להילקח. להתמסר לחיים, גם אם פירושם מוות.
להיכנע למה שיבוא. להבין שהכול טוב. שהיקום יודע מה הוא עושה, עד לפרט האחרון.
יש רגעים כאלה.

גם מול מוות של אנשים אחרים. יש בי מקום שיודע שזה נכון. שזה בסדר.
עם המוות אני מסכימה. אך עם החיסרון יש לי בעיה.
מה עושים עם החיסרון של האדם הזה בחיי? שאני מתגעגעת אליו. שאני רוצה אותו כאן. שקשה לי להבין שהוא לא יהיה יותר.

ואני הרי יצור כ"כ פיזי. כ"כ כ"כ פיזי. קשה לי להבין תקשורת לא פיזית.
מה, בלי לראות?
בלי לשמוע?
בלי לגעת???!!!
מה, רק להבין שאתה איתי ברוח? ודי? זה מספיק?

עליי ללמוד את התקשורת הלא פיזית. אני יודעת זאת.
אני נצמדת לפיזי, ויש עוד כל-כך הרבה מעבר לזה.

שחר הרי לא הלך. הוא לא הלך לשום מקום. הוא כאן.
דברים ביקום רק משנים צורה, משנים מצבי צבירה, האנרגיה נשארת.

מלבד זאת, הקשר בינינו רק התחזק אחרי מותו. כמה שזה נשמע מוזר, אני רכשתי לי חבר נצח.
אם בחייו לא יכולנו לומר זה לזה דברים עד הסוף, ולא תמיד הבין אותי - אני מרגישה שעכשיו הוא מבין את הכול. עכשיו הוא יודע לחלוטין מי אני. עכשיו אהבתו אליי שלמה ובלתי מותנית.

גם אם אני חיה בדמיונות, זה לא משנה.
כי שחר הוא הקול הפנימי בתוכי.
וזה מה שהוא היה עוד בחייו. רסיס מנשמתי, שבא ללמד אותי לצמוח. והוא לימד אותי בגדול.

אתמול הגיעה לידיי כתבה בידיעות אחרונות (ב-24 שעות) על היעלמותו של שחר ועל משפחתו.
זה היה קשה לקרוא.
גם אם אני ביני לבין עצמי הולכת ומשלימה עם רעיון המוות, בכל פעם שאני נזכרת בכאב של בני המשפחה - זה חוזר ומפלח בי כסכין.
אני חוזרת ומפנימה את הכאב. אני מזדהה.

אני חושבת על הכאב של האמא, ובשרי נעשה חידודין חידודין.
מה אפשר לומר לדבר כזה? מה אפשר לומר לאמא שאיבדה את בנה הקטן? את בן הזקונים שלה, הבן האהוב שלה, הילד מלא שמחת החיים שלה?

אתמול מצאתי בפורום הדייג הודעה של שחר שכותרתה "כשאמא רוצה דג לחג - היא מקבלת". היא ביקשה דג לחג, והוא הלך במיוחד לצלול ולהביא לה את הכי משובח. לא סתם ילד הוא היה, אלא ילד מלא אהבה.
איש וילד. בוגר ותמים. ותמיד מלא שמחה ומלא אהבה.

מלבד התחושה שאובדן כזה הוא חיסרון לעולם בכלל, איך אפשר להבין עד להיכן מגיע החיסרון של אמא שלו?
זה כאב שאני לא יודעת עד כמה אני יכולה לעמוד מולו.

גם כשביקרתי אצל המשפחה, זה היה קשה. אבל כמובן שהיא לא מראה ולו שביב מעוצמת הכאב שהיא מרגישה. היא לכאורה מתפקדת, והיא יושבת עם האנשים, והיא אומרת 'תאכלו. תשתו. אכלת משהו?'
מדי פעם היא פתאום סופקת כפיים. מדי פעם היא בוכה 'מה אני יעשה לשחר? מה אני יעשה לשחר?' ואז חוזרת ו'מתעשתת'.
ובין לבין דיבורים. על מה שחר היה, ומי זה שחר. וכל מיני סיפורים קטנים. ומה אמרו החברים שלו. ואיך כל העולם התגייס לעזור.
היא מספרת על היום שזה נודע לה. מדברים על האפשרויות לנסיבות ההעלמות שלו.
כשמישהו אומר לה אולי חטיפה, היא פתאום אומרת 'הלוואי היו חוטפים אותו, הלוואי היו חוטפים...'
האמירה הזאת מזעזעת אותי.
בעיניי חטיפה זה אחד הדברים הכי נוראים שיכולים להיות. אני באופן אישי אולי הייתי מעדיפה מוות על חטיפה. כשהאמא אומרת שהלוואי היו חוטפים אותו, זה פתאום משנה לי את כל התפיסה. אתה מבין עד כמה, עד כמה...
וכשמישהי מספרת בין לבין על איזה מישהו שנכנס לבית חולים וחתכו לו רגל, האמא אומרת: 'הלוואי שחר היה בא בלי רגל. בלי שתי רגליים. הייתי מחזיקה אותו עליי. ככה הייתי מחזיקה אותו עליי. הייתי מטפלת בו...'

כשאני שומעת את זה, זה מזעזע אותי מהיסודות. דומה שאני מקבלת טיפונת מהתחושה מה זה קשר אמא-ובן. עד כמה זה עמוק.
עוצמת הקשר בין אמא לבנה זה מסוג הדברים שתמיד מעוררים בי דמעות. בנסיבות כאלו על אחת כמה וכמה.

ועדיין

אני שואלת את עצמי: האם אפשר לנו לחוש את האהבה מבלי שתהיה כרוכה בכאב?
אהבה פשוטה. אהבה חובקת. רק אהבה...

האם אהבה וכאב בהכרח הולכים יחדיו. האם בהכרח כאשר אוהבים מישהו ואז הוא ממשיך הלאה זה חייב לכאוב?
האם לא נוכל פשוט להמשיך לחוש את אותה אהבה שחשנו? פשוט את האהבה, רק את האהבה...

בוא נתחיל בקטן. אתחיל עם עצמי.
אני בודקת עם עצמי אם אני יכולה לחוש אליו רק אהבה. מבלי לכאוב על היעדרו.
לזכור את הרגעים היפים שהיו לנו יחד. לשמוח שהייתה לי זכות להכיר אותו. להכיר באיכות הגבוהה שהוא. לחוש את נוכחות נשמתו.
פשוט כך. רק את זאת.
האם אני יכולה?

הייתי רוצה לדעת שגם לו איבדתי בן הייתי מסוגלת להמשיך הלאה רק מתוך אהבה, ללא הכאב.
אינני מתיימרת לכך.
אך אני בודקת עם עצמי את היכולת שלי עכשיו, במצב הנוכחי. אם אוכל, אולי יום אחד אוכל יותר מזה.

הייתי רוצה להיות מסוגלת להתייחס למוות בשוויון נפש, אפילו בשמחה.

אני מאמינה גם שצער על מוות ואבל זה עניין תרבותי. יש תרבויות שבהן שמחים כאשר אדם הולך לעולמו.
אני מותנית לכך שעליי להתעצב ולהתאבל כאשר אדם מת.
ההתניה הזו כל-כך חזקה שאני באמת מזדהה איתה. אני מרגישה צער וכאב גדול.
האם זה הכרחי?
האם זאת האפשרות היחידה?

אני חושבת: לו למשל שחר היה נוסע לאוסטרליה, או אם היה אומר לי 'בואי ננתק את הקשר' - האם גם אז הייתי מרגישה נורא כ"כ?
יכול להיות שכן היה לי קשה ועצוב במידה מסוימת, אך לא עד כדי כך.
ומה ההבדל? גם כך וגם כך התוצאה היתה שהוא לא היה כאן במחיצתי, והייתי ממשיכה את חיי בלעדיו. יש לשער אפילו שהייתי עושה את זה יפה מאוד.
אז מה ההבדל?
זה הכול בראש !
בגלל שאני יודעת שהוא מת - אני מתוכנתת לחוש צער גדול.

אני לא טוענת שהצער הזה הוא לא אמיתי. זה צער מאוד אמיתי. אבל זה תכנות שיש בי, בנו. זה מבוסס על אמונה מסוימת שהפנמנו: שמוות זה דבר עצוב.

זאת האמונה: מוות זה דבר עצוב.

אני מנסה לשאול באומץ: האם מוות זה באמת דבר עצוב?

זה פשוט מרהיב, מה שכתבת. בראוו.

תודה מימה, נעים לשמוע.

*********************

המרגיעון שעלה לי: "קושי אינו בהכרח סבל".
אני בד"כ לא שמה לב למרגיעונים, אבל כאן הם משחקים ובגדול.
(גם קודם, בזמן שכתבתי, חשבתי על כך שהייתי רוצה מול המשפחה שלו להרגיש שייכת, ואז המרגיעון: "כולנו משפחה אחת"....)

*********************

סוד: שחר ואני נפגשנו 'רק' 3 פעמים.

כיוון שכך, חשבתי, האם יש לי לגיטימציה לכל עוצמת הרגשות שעולים בי?
האם יש לי לגיטימציה למידת ההתעסקות שלי בעניין מותו?
האם יש לי לגיטימציה למידת הקשר הרוחני שאני מרגישה אליו?

כן, זה קשה, אבל הלגיטימציה קיימת מעצם המציאות.
פשוט כי אלה הרגשות שעולים בי. פשוט כי יש לי צורך לעסוק בזה. פשוט כי הקשר כבר נוצר. ואם כך, זה הדבר הנכון.
הלב שלי יודע את דרכו.

האם אהבה נמדדת בזמן?

אני מרגישה צורך להתמודד מול המושגים של העולם, ולא לשפוט את עצמי.

3 פעמים נפגשנו. היו אלו 3 פגישות ארוכות ועשירות ומלאות אינטימיות. גם אם לאו דווקא מסוג הפגישות על הטיטאניק. אבל יש בזה משהו דומה: אהבה קצרה שנשארת אתך לכל החיים.

גם הזמן שעבר מפגישה לפגישה היה מלא משמעות. אולי כמו הרווח שבין המילים. כמו ההפסקות במוזיקה.

זה ממש לא היה קשר רומנטי במובן הרגיל.
בגלל זה כל-כך קשה לי לספר אותו.

כבר בפגישה הראשונה שכבנו.
זה בעצמו אינו נדיר אצלי.
מה שכן היה מיוחד, ומאוד חדש לי: נפתח לי מקום חדש בתוכי שלא כ"כ הכרתי. מקום של התמסרות.

בניגוד לפעמים אחרות שהייתי מלאה פחדים, למשל הפחד מה יהיה אם נשכב ואח"כ יילך, מה יהיה אם אני אפַּגע וכו' – ואז מנסה לשלוט במה שקורה - בניגוד לכך, כאן היה איזה קול בתוכי שאמר לי: 'תעזבי. תרפי. תשאירי את הפחדים בצד. אל תנסי לשלוט במה שקורה, כי במילא אינך יכולה. תני ליקום לדאוג לך. תתמסרי, לכי עם מה שאת מרגישה, תביאי את עצמך במלואך, ומה שיקרה יקרה'.
ידעתי שעליי להביא את עצמי לגמרי כמו שאני, ואם הוא יישאר או יילך זה עניין שלו.
הלכתי עם זה וויתרתי על הפחד.
במשך כל הפגישה, פעם אחר פעם ויתרתי על הפחד.
אלוהים עדי שהיו שם הרבה רגעים שיכולתי ליפול בהם. הרבה סדקים שיכולתי להחליק דרכם. ולא נפלתי.
שוב ושוב חזרתי אל עצמי. אל המקום של השקט שבתוכי. של המרכז שבתוכי. שיודע את עצמו.

יותר מאוחר סיפרתי לשחר שהרגשתי שבמשך כל הפגישה הזו פעלתי ממצב התודעה הגבוה שלי.
בכלל, כבר מתחילת הפגישה הרגשתי משהו שונה. כאילו הגעתי פתוחה יותר, מלאה אנרגיה, ביטחון עצמי, לב פתוח ויכולת קבלה. וזה שינה את הכול.

כאילו מצד אחד הייתי אני חדשה, ומצד שני – זה היה מולו דווקא. הרגשתי שאני רוצה להתמסר אליו. למרות הפחד, הרגשתי שבו יש משהו הראוי להתמסרות. משהו שראוי שאשכח את הפחדים שלי בשבילו. אפילו אם תהיה זאת רק פגישה אחת.

היינו יחד כל הלילה. זאת הייתה פגישה מאוד מיוחדת.

את ההודעה האחרונה כתבתי אתמול בלילה.
לאחר מכן נכנסתי לקישור שלוונדר נתנה. עברתי על התגובות לכתבה. הבחנתי שנוספה תגובה חדשה שעדיין לא ראיתי. התגובה הזו הפכה לי את הבטן:

Shahar go home
מאת: Tuva Holm 22:2323.12.2006

Shahar, mami, go home. I cannot think this world will be the same without you, so many people are missing you. The hole after you is enormous, noone can ever fill it. It will remain empty forever. Shahar Binyamin, go home...they are waiting for you, needing you. If you choose not to go back home I know it's because you love the place you are at, you have water in you veins, loving the ocean more than land, we all know it. But I didn't think or believe the ocean would take you away from life...but I guess the ocean loves you just as much as we do, as I do...Shahar, you are the true deserver of love and happiness, how much I feel loved from you. If there is karma you will be a KING in your next life...and what a perfect king. I LOVE YOU

כמה יפה ואמיתי מה שנכתב כאן, כל-כך נוגע.
ועם זאת, סכין של קנאה ננעצה בקרביי.
הכותבת, הייתה בת זוג של שחר תקופה ארוכה, נדמה לי 4 שנים. הוא נורא אהב אותה והציע לה נישואין. בסופו של דבר לא התחתנו כי היא רצתה ילד והוא עדיין לא היה מוכן. היא חזרה למולדתה והביאה ילד לעולם.
אבל בעצם האהבה עדיין הייתה שם. והיא עדיין. אהבה עצומה, אהבה שאני כנראה עדיין לא ידעתי.

ואני עדיין לא הלכתי אל מעבר לקנאה, וזה שורף לי בבטן. כל-כך שורף.

אני מרגישה שאני רוצה שהוא יהיה שלי. רק שלי.

לא של המשפחה הקרובה שלו, ולא של הבני דודים, לא של החברים, ולא של בנות הזוג הקודמות שלו.
רק שלי.

כשהייתי אצל המשפחה דיברתי עם אחותו ואחייניתו. האחות סיפרה שכשהחברים באו להחזיר את הקיאק שלו הבייתה היו צריכים 3 אנשים והם בקושי סחבו את הקיאק. אבל שחר היה סוחב את הקיאק הזה כל פעם לבד. והיא שאלה: 'ראית איזו חגורת כתפיים הייתה לו?'
אני אומרת 'בטח שראיתי'. והלב שלי נצבט.
גם על האובדן הפיזי. היה לו גוף של אל. אחד הדברים היפים שראיתי.
גם על הרצון שיידעו שאני הייתי איתו. שהגוף הזה התמסר אליי. לשביבי רגעים מתוך הנצח זה היה שייך לי. היינו לאחד.

יש בי איזה רצון 'לנכס' אותו לעצמי. להגיד, להרגיש, לדעת שהוא היה שייך לי. גוף ונפש.

אני רוצה להגיד 'שחר שלי'. אני רוצה להגיד שהוא היה שלי. אני רוצה שהוא יהיה שייך לי. הייתי רוצה לדעת שאני הייתי הכי חשובה לו בעולם. שהחלק שלי בחייו היה הכי משמעותי. שאני הראשונה שהוא יבוא לפגוש אחרי מותו. הייתי רוצה לפחות להגיד שהיינו בני זוג.

אבל זה לא אפשרי. בכלל לא.
קודם כל, מבחינה כמותית החלק שלי בחייו היה קטן. גם אם הייתה לו השפעה עליו.
שנית, אני לא יודעת אם השפעת הקשר עליו הייתה חזקה כמו שהייתה עליי.
שלישית, בכל מקרה יש לו משפחה, והיו לו המון חיים לפניי, כך שגם אם הקשר בינינו היה חזק, זה לא מבטל את שאר הקשרים.
רביעית, גם במקרה שהיה בינינו קשר מאוד ארוך ומאוד חזק, שבשבילו היה הכי משמעותי מכל הקשרים – זה עדיין לא הופך אותו לשלי. אפילו במקרה כזה אם הייתי חושבת שהוא 'שלי' זו הייתה אשליה.

בן אדם לעולם לא יכול להיות שלי, לא יכול להיות שייך לי, כמה קרובים שנהיה.

וזה מה שאיפשר את הקשר בינינו – שאני שוב ושוב הזכרתי לעצמי ש'הוא לא שלי' וש'הוא לא שייך לי'.
וכך הצלחתי לצלוח הרבה מצבים שבהם רציתי משהו מסוים שונה ממה שהוא רצה. שבהם למשל רציתי קירבה כשהוא לא היה פנוי. או מצבים שבהם הוא התרועע עם אנשים אחרים (למשל כשהיינו בריינבואו). וכד'.
כל הזמן הזכרתי לעצמי שהוא בשום פנים ואופן לא שלי.
הוא אדם בפני עצמו, ויש לו עולם משלו, ורצונות משלו.
והצלחתי לכבד את זה. ולהיות שקטה.

ואני אומרת לעצמי:
כמו שבחייו זכרתי שהוא לא שלי, וזה מה שהביא לי שקט ויכולת להיות פשוט נוכחת בקשר, בלי להיצמד ובלי להזדקק, וזה מה שאיפשר את הקשר – גם עכשיו במותו עליי לזכור שהוא לא שלי. הוא של עצמו.

רגע אני זוכרת, והשקט מחלחל בתוכי. וברגע הבא אני שוב מיטלטלת ע"י סערת רגשות, כאב, מועקה.
אני רוצה כמו ילדה קטנה, לשכוח את כל התובנות הגבוהות ולצעוק: 'בוא אליי. בוא אליי. בוא תהיה רק שלי. אני רוצה שתהיה רק שלי, לא מעניין אותי כלום...'

אני מכבדת את המקום הילדותי והכואב הזה בתוכי. אני לומדת אותו.

אני מקבלת את זה, אבל אין לי עניין להישאר בתוכו לנצח. יש לי עניין ללכת הלאה מזה.
אני מאמינה שלאט לאט אמצא את המקום של השקט.

אני שמה לב שבעצם בכאב על המוות לא מדובר רק בכאב אחד, זהו אשכול של כאבים ופחדים לא פתורים, שנושא המוות העלה אותם כאן. עכשיו.

איזה כאבים ופחדים אני מזהה כאן?

הרצון לאהבה, הרצון להיות שייכת, הפחד שאני לא שייכת, הפחד שהיה חסד קצר שנגמר ולא יהיה עוד, הפחד שלא יהיה יותר, שלא יהיה...
הפחד לשכוח, הפחד לאבד, הפחד מהחמצה, כאב ההחמצה.
הפחד מהזדקקות, כאב ההזדקקות.
הפחד שאיני ראויה, תחושת קטנות.
תחושת היותי חלקיק בודד בעולם, הקושי להתחבר, תחושה שהחסד בעולם הוא מוגבל, פחד מהשדים הפנימיים שלי...

יש המון המון.
אני מנסה לשלוף קצה של חוט, ולהתיר אותו מהסבך. ואחר כך עוד חוט, ועוד אחד...

מה שמאוד עוזר לי זה

העבודה של ביירון קייטי (הספרים "לאהוב את מה שיש" ו"אהבתך נחוצה לי - האם זו האמת?")
"כוחו של הרגע הזה" של אקהרט טול

העבודה עם החומר הזה פשוט מצילה אותי.
ואני יכולה להגיד בוודאות שהעבודה הפנימית הזו שלי היא גם מה שגרמה לכך שנוצר הקשר הנפלא הזה ביני לבין שחר. לדעתי, אחרת לא היה כלום. או שהיה פשוט תוהו ובוהו.

אני לא מנסה להגיד שאני זו שתרמתי לקשר ולא שחר. אני מתכוונת שהוא אדם מדהים, באמת מדהים, יפהפה מבפנים ומבחוץ. אבל אני לא הייתי מסוגלת להתחבר אליו לולא העבודה הפנימית שעשיתי. הייתי עשויה להיות מאוימת ע"י יותר מדי דברים לולא התהליך הפנימי שעברתי, תהליך שקילף את הפחדים, שנתן לי אפשרות לקבל להכיל לוותר להתמסר להיות נוכחת.

יש המון מה לכתוב על תהליכים מדהימים שעברתי בקשר איתו.
הקשר הזה היה בשבילי מקפצה מדהימה בהתפתחות הרוחנית שלי. נדמה לי שקפצתי כמה קפיצות קוונטיות ממש. עד כדי כך שכבר לא הכרתי את עצמי.

המוזר זה, שבקשר עצמו הרגשתי שפיתחתי בי את היכולת להיות נוכחת בלי ההזדקקות וההיצמדות. מתוך נו-אטצ'מנט. ובאמת, מבפנים, לא רק כלפי חוץ.
הגעתי למקום שהייתי שקטה, ומוכנה לקבל כל מצב: ניפגש לא ניפגש, ניגע לא ניגע, יהיה סקס לא יהיה סקס, אגמור לא אגמור, יהיה חם אליי יהיה קר אליי - הייתי מוכנה לקבל כל מצב.
ודווקא זה כנראה מה שגרם שלאט לאט נפלו מחיצות בינינו. והתקרבנו. ונוצרה בינינו קירבה, וחום, והבנה הדדית.
אמנם לאט לאט זה קרה, וכל פעם כאילו לקחנו צעד אחורה ושוב חזרנו והתקרבנו יותר, אבל זה קרה.

ומה שמוזר זה, שפתאום עכשיו אחרי שהוא מת, דווקא עכשיו מתחזקות בי תחושות ה"אטצ'מנט", ההיקשרות, ההיצמדות, ההזדקקות.
זה לא היה קודם.
קודם באמת הייתי שוות נפש לאשר יהיה. לא דחקתי לכיוון של קשר זוגי. לא היה אכפת לי שכמה ימים לא דיברנו בטלפון. למרות שאהבתי אותו בהרבה מובנים, הייתי שוות נפש.
ופתאום איבדתי את שוויון הנפש.

פתאום אני נזכרת במצבים שהיינו זה לצד זה, ולא הייתה היצמדות, והנחנו זה לזה לעשות כאוות נפשו. ואני פתאום חושבת: 'חבל שלא נצמדתי אליו יותר. הייתי גונבת עוד כמה רגעים של ביחד.' עכשיו כשהוא איננו אני מצטערת שלא גנבתי איתו עוד כמה חיבוקים, נישוקים, סקס וכו'.

אבל אני יודעת שזה לא נכון. כי זה מה שאיפשר את הקשר – שלא נצמדתי. לו הייתי נצמדת לא היה קשר. היה עשוי להיות רק כאב.
אני עשיתי אז את הכי הכי הכי נכון שיכולתי. מה פתאום אני עכשיו מצטערת שלא עשיתי אחרת?

אם בחיים למדתי לא להיצמד, אולי אני יכולה ללמוד גם במוות?

המשך:

כל פעם שאני רואה את התמונה שלו אני מתעלפת.
מהיופי, מהמתיקות, מהזיכרון, מהכאב של מה שלא יהיה יותר...

התמונה ששמו בכתבה בנענע כל-כך נוגעת לי בלב. אגרוף מחזיק את הלב ומוחץ אותו.

ביום שזה נודע לי הרגשתי צורך עז בתמונה שלו. להביט. לנשק.
לא הייתה לי.
ולמחרת כשהייתי אצל המשפחה, ונכנסתי לבית שלו, היה לי פיתוי גדול לקחת תמונה. הרגשתי שאני חייבת תמונה. אבל לא לקחתי.
למזלי הגדול, כעבור כמה ימים כשנפגשתי עם אחייניתו, קיבלתי קישור לאתר שבו שחר היה מפרסם תמונות שצילם, בעיקר בטיולים שלו בעולם. כי הוא אהב לצלם. ובין התמונות יש הרבה תמונות שלו. אני הרגשתי שהיא עשתה עמדי חסד. כל-כך הרגשתי זקוקה לזה.
הוצאתי איזה 20 תמונות, ותליתי בחדר שלי.
כל לילה לפני השינה וכל בוקר עם פקיחת העיניים - הוא לפניי. מביט. מחייך. צוחק. שותק.

לפני יומיים הרגשתי שזה יותר מדי לי. זה כבר נהיה לי מעיק מדי.
פתאום התמונות נהיות חסרות משמעות. ריקות מתוכן.
אני רואה אותן שוב ושוב מול העיניים, וזה מתחיל לאבד את המשמעות. כ"כ הרבה תמונות, אבל זה לא הוא. סתם צבע על נייר.
אני מסתכלת ומסתכלת וכבר לא רואה.

הוצאתי מהן רק תמונה אחת. דווקא לא אחת מאלה שהתלהבתי מהן בהתחלה.
אבל הרגשתי שהיא הכי מדברת אליי.
דווקא בה הוא לא מחייך. הוא רציני. יש לו מבט מדיטטיבי. זה נראה שהוא מביט אליי, אבל גם דרכי, אל האין סוף... והשפתיים שלו רציניות, אבל כמו יש בהן בדל חיוך בקצוות. ברגעים מסוימים זה נדמה שהוא מחייך.
תמונה שמשרה שלווה. תמונה שיותר קל לי דרכה לתקשר איתו.
הורדתי את כל התמונות ושמתי רק אותה בהגדלה.

ועכשיו יש לי נזיר זן בחדר.

(לא הצלחתי להכניס לכאן את התמונה הספציפית. אבל כאן כל התמונות: http://new.photos.yahoo.com/bbatzz#page1)

אני חושבת שאני לא ממש קולטת שהוא מת ולא יהיה יותר.

כמה פעמים במשך היום אני אומרת לעצמי 'אולי אני אתקשר לשחר?' ואז מבינה את השטות שבמחשבה.
אפילו על הקושי שאני חווה עם היעלמו, אני מרגישה צורך להתקשר ולשתף אותו.

יש רגעים שאני חושבת שפתאום הוא יבוא.
בכל זאת, למרות שנראה די ברור שהוא מת, עדיין לא מצאו את הגופה. ויש לי איזו פנטזיה שפתאום הוא יצמח משום מקום ויבוא.
כשישבתי בבית ההורים המלא אנשים, חשבתי מה יקרה אם פתאום הוא יופיע בדלת ויגיד 'מה זה השטויות האלה?'

וגם אם הוא פתאום יופיע, ויהיה מופתע לראות את כל הטררם שעשו כאן בגללו. וגם אם הוא פתאום יבוא ויראה את כל הטררם שאני עשיתי, ויגיד לי 'מה זה? לא ידעתי שעד כדי כך הייתי חשוב לך...' ואני אולי אתבייש. אבל לא אצטער שהוא בא. ועדיף שיבוא ואתבייש מאשר שלא יבוא.
וגם אם יבוא פתאום, ולא יבין מה כל הרעש, ואיך אני קשורה לעניין - לא אכפת לי שיוציא אותי מחייו. רק שיבוא.

אחרי שכל-כך נקשרתי אליו דווקא מאז שנעלם, יש רגעים שהיה נדמה לי שאם הוא יופיע פתאום אני רק ארצה להיות איתו ודי.
לפני שנעלם זה לא היה ידוע. אהבנו אחד את השני מלב אל לב, אך לא חשבנו, לפחות לא עדיין, שאנחנו מתאימים לזוגיות.
ופתאום עכשיו, כל-כך הרבה אהבה בי נפתחה אליו עוד מאז שנעלם, שרק הייתי רוצה להיות איתו. רק הייתי רוצה להתמסר אליו.
נדמה לי לפעמים שאם הוא יופיע עכשיו, אני אגיד לו: "שחר, אני רוצה להיות רק אתך. לתמיד".

אבל לא. זה די ברור שאני חיה בדמיונות.
קודם כל, הוא לא יבוא.
שנית, כמו שלא ראינו את עצמנו מתאימים קודם לכן, לא בטוח שזה היה אפשרי. אולי החיים היו מפתיעים אותנו, אבל כפי שזה נראה עד כה, זה לא הלך בכיוון הזה. לא נראה לי הגיוני שמשהו היה משתנה פתאום בצורה כ"כ דרסטית.
אבל אולי כן. אולי מעצם החוסר שנוצר פתאום - גדלה אצלי המודעות לכמה הוא חשוב לי. אולי אם היה מופיע פתאום, גם הוא היה מרגיש את זה...

ואולי, ואולי, ואולי...
המוח כבר עייף מלחשוב.
כל כך הרבה 'אולי'ים.
והרי לא יכול להיות שום דבר מלבד מה שיש. שום דבר.
אם הוא מת, אז אין בכלל אולי. אם הוא מת, אז לא יכולה להיות שום שום שום אפשרות אחרת. אז מה יש לעסוק באפשרויות?
מה יש לי לחשוב אם כן היה יכול בסופו של דבר להתפתח בינינו קשר רציני או לא? הרי ברור שבכל מקרה לא, כי הוא מת. היקום לא רצה שיקרה אפילו לא פסיק יותר ממה שקרה.

אני שוב ושוב הופכת במחשבה איך זה היה אם לפחות היינו נפגשים את הפגישה האחרונה, זו שהיינו אמורים להיפגש ושאליה שחר לא הגיע.
לו לפחות את זאת. רק את זאת.
אם בפגישה שלפניה משהו בנו נפתח כל-כך - כמה עוד היה יכול להיפתח בזאת, לו רק קרתה?

ואני פחדתי לפני הפגישה. שוב פחדתי. לפני כל פגישה איתו אני פחדתי. נראה לי שגם הוא.
משהו בינינו היה כל-כך עדין ושברירי.
אני הרגשתי שאני חייבת לבוא אליו ממצב התודעה הגבוה שלי, אחרת אנחנו נתנפץ אחד אל השני. וזה היה קשה.
היו בי הרבה פחדים, והמפגש איתו העלה בי את כולם. הייתי חייבת להיכנס לתוך עצמי ולעמוד מול הפחדים שלי לפני הפגישה איתו. לא יכולתי לשתף אותו בהם, כי עדיין לא היינו שם. רק בקטן, פה ושם שיתפתי אותו. לא רציתי להעמיס.

יש אנשים שאיתם אני מרגישה שנכון לומר הכול הכול הכול, ללא כחל ושרק.
ויש אנשים כמו שחר, שאני מרגישה שאיתם נכון לי להיות שקטה, ולברור מילים. להתחבר דרך נקודות החיבור שהיקום מציע לנו, ואת העבודה הפנימית מול הקשיים שלי לעשות לבד בתוכי. וככה כל פעם לצאת אליו חדשה. מקבלת יותר, מכילה יותר, אוהבת יותר.
זאת העבודה ששחר הציע לי, מבלי שידע בכלל.

אבל בפגישה האחרונה הרגשתי יותר יכולת לשתף אותו. הצעתי לו הצצה עמוקה יותר לעולמי. וראיתי שהוא רואה. הבלחה של אור.
זה נגע בי.
ובפגישה האחרונה נפתחו בינינו דברים, בשיחה, בלב, באינטימיות - שעדיין לא הגעתי לשתף בהם. דברים עמוקים.
והרגשתי שהוא הרגיש.
ובימים שלאחר מכן דומה היה שהתחיל להיקשר אליי יותר. פה ושם בשיחות הטלפון שלנו היו רמזים בדבריו. ואני לא ידעתי לאן לקחת את זה, אם כי זה נעם לי.

ציפיתי לפגישה הבאה שוב בחשש, ובפחד מחודש. כל פעם מולו לפתוח את הלב מחדש. כל פעם נפתחים, ולפעם הבאה שוב קצת כמו זרים מחדש, שצריכים להיפתח שוב, אבל יותר עמוק. האם גם הפעם תהיה זרות, או כבר נפתח הלב?
והציפיה המופלאה לַמגע...

המגע.
הנשיקות שלו היו המתוקות ביותר שידעתי מעודי. ועל חסרונן צר לי מאוד. קשה לי לחשוב שלא יהיו עוד מאלו. קשה לי אפילו לתאר איך היה מנשק.
והבעות הפנים שלו בעת נרקמת בינינו ההתקשרות. הבעת פנים מיוחדת אחת הייתה שמאוד נגעה ללבי וצבטה בו. שההיזכרות בה, עוד בחייו הייתה מעוררת בי כמיהה.

ולכל זאת ועוד ציפיתי לפגישה האחרונה שלא הייתה.
ואני עוד מוסיפה והופכת במחשבתי - לו הייתה אז מה. אז איך. לו הייתה...
ואני מייחלת: לו רק הייתה קודם פגישתנו זו, לפני שנעלם...
לו רק זכיתי עוד לקרבתו, לחיוכיו, לשיחו, למגעו, רק עוד מעט לפני שאיננו עוד.

ומן הצד השני, אני יודעת כי היקום חסד עשה עמדי.
כי לו נרקמה בינינו קרבה גדולה יותר, כי אז הכאב היה עז הרבה יותר.
ואיך הייתי עומדת בזה לו חשבתי שבאמת משהו גדול ונפלא ועצום היה יכול לקרות כאן ולא קרה?
ולו נפתחה בינינו אהבה של ממש, איך הייתי מסוגלת לשאת את הקטיעה?

עליי להודות ליקום שרחמיו עליי. תודה לך יקום. תודה תודה תודה.

שליחה על ידי בן* » 29 דצמבר 2006, 12:20

מדהים, נוגע ללב ומזכיר לי אובדן של חבר ילדות יקר, שנפטר בנסיבות טרגיות במהלך שירותו הצבאי. הכאב נמשך זמן. יש וקורה שהייתי רואה באוטובוס או ברחוב מישהו דומה לחלוטין, וכמעט מיהרתי לקרוא לו בשמו..אבל אמרתי לעצמי, לא יכול להיות. אבל הקשר עם מישהו יקר לליבך נשמר בדרך אחרת..בתת מודע.. דרך חלומות והם באים מעצמם ומעניקים לך חוויה של התקשרות ולו לזמן קצוב (ובלתי מוגבל בחלום עצמו) עם אותו חבר/קרוב אהוב.
שם הבלוג לא מעיד תחילה על האופטימיות הגלומה בתוכן - כי אוהבת, את כותבת מכל הלב וזו דרך נפלאה לשמר את הזיכרונות, התובנות והמראות מהקשר שהיה לך עם האיש המיוחד הזה (התרשמתי מאחד הקישורים שפורסמו כאן).
קחי את הזמן, לכל אדם קצב משלו ב"קליטת/קבלת" האובדן. שתהא דרכך שזורה באור, אהבה וחדשות טובות.
אוסיף ואאמר - כי בסתר ליבי, אני מקווה שמי שהוא בחזקת נעדר ישוב מתישהו.

בן, תודה על מה שכתבת, זה מחזק.

******************

עברה שבת.
אני שמה לב שחלקים גדולים מהזמן אני עסוקה, והחיים ממשיכים כרגיל, וחלק גדול מהזמן טוב לי. ואז אני נזכרת...
בימים הראשונים כל היזכרות כזאת הייתה מלווה במכה של כאב בחזה ובבטן. עכשיו כשאני נזכרת, חלק מהזיכרון עצוב. וחלקו לא.

בימים הראשונים כמעט לא יכולתי לחשוב. הכול היה הפוך. וכל יום עשיתי עם עצמי עבודה פנימית, שעזרה לי יותר ויותר להשלים עם המוות. כך הייתי הולכת לישון עם תחושה יותר שלמה, ולפעמים אפילו מתוך שיחה עם שחר - אבל, ברגע שפקחתי את העיניים בבוקר, בום !!! זה נחת עליי מחדש, ועמו הכאב והמועקה. ושוב להתחיל את היום עם כאב עצום, ולאט לאט למוסס אותו, להשלים... עד תום היום. ומה מחר?

אחיינית שלו סיפרה לי שאצלה זה להפך. ביום יותר קל לה ובלילה קשה. אבל אני כל יום עושה מחדש את ההפלגה פנימה אל תוך עצמי. מתחילה בבוקר, ולפעמים בערב מגיעה אל חוף מבטחים. וחוזר חלילה.

עד לפני כמה ימים עוד הייתי ממש הפוכה. שמתי לב שלא הצלחתי כמעט לזוז. לסדר ת'חדר, לשטוף כלים. הצטברות של ניירת. וכלום לא זז. פתאום בלילה אחד קמתי והתחלתי לנקות ולהזיז דברים. סוף סוף...
וגם ההחלטה להחליף את כל התמונות שלו בתמונה אחת גדולה, זה גם ניקה משהו.

גם עד הימים האחרונים היה לי צורך לשתף בזה כל אדם שפגשתי. עכשיו אני שוקלת פעמיים. הצורך נרגע.

ברור שקל יותר להשלים מהר במצב כמו שלי, כשלא מדובר בהכרות רבת שנים. אבל אני חושבת שיש כאן גם משקל רב לעבודה הרוחנית שאני עושה, שמתירה את הסבך בתוך נפשי. וגם ביום שישי עשיתי עוד פיסה של 'העבודה' (של ביירון קייטי). התוצאות של זה הן לפעמים כמו נס, בפשטות.

למשל, בימים הראשונים, עם כל הקושי, הרגשתי ממש קרובה אל שחר, ושהוא מחבק אותי כשאני בוכה, מדבר איתי ועונה לי כשאני קוראת. הרגשתי שהוא הולך איתי, וזו הייתה תחושה מאוד חזקה.

אלא שעם חלוף הימים משהו התחיל להיטשטש.
וזאת גם משום הקול בתוכי שאמר 'הכרתם כ"כ קצת זמן, לכן אינך ראויה לקשר איתו אחרי מותו',
וגם כיוון שראיתי כמה חברים טובים היו לו ובנות זוג אוהבות שהקשר איתן היה חזק – עד כדי כך שהרגשתי לידם כ"כ קטנה ולא ראויה,
וגם משום שיותר ויותר שמעתי סיפורים על שחר ואיזה מין בן אדם מדהים הוא היה – גם מבחינה פנימית וגם מבחינת יכולות פיזיות – וגם זה גרם לי להרגיש קטנה ובלתי ראויה.

ומתוך כל זה הרגשתי לא ראויה לכך שיבוא אליי עכשיו ויתקשר איתי. והתקשיתי פתאום לקרוא לו. והרגשתי שהוא מתחיל להתפוגג לי. וזה היה מאוד כואב.

ולכן, התחלתי לבודד מחשבות שקשורות לזה – התחושות שאני לא ראויה, התחושות שאני לא שייכת וכד' – ולעשות עליהן את 'העבודה'.
בהתחלה לא תמיד מרגישים את ההשפעה של זה, אבל אח"כ פתאום כל התפיסה הפנימית משתנה.

אני מרגישה שזה עוזר ומשפיע.
שוב חזרתי לדבר איתו. אני מרגישה אותו שוב קרוב אליי מאוד. אני מרגישה ראויה לקרבתו.
אני אוהבת אותו מאוד, ומרגישה ראויה לאהבתו.
(כמובן שיש לי עוד עבודה לעשות בנושא).

נראה לי שמחוץ לגוף אין כ"כ משמעות לאורכי זמן במה שקשור לאהבה.
וגם, רואים את הכול כתמונה שלמה, אז האהבה היא שלמה ולא מחולקת.
וגם, אין בעיה לחלק את האהבה לאחד כמו להרבה, וזה לא בא אחד על חשבון השני.

ואני מרגישה שעכשיו גם קל לי יותר להתבונן בתמונה שלו ולחייך במקום לבכות. אני מתבוננת בו ומחייכת. איזה מתוק אתה. שובב אחד !

האהבה נפתחת בי, ונפתחת, ונפתחת, ונפתחת....

הרבה חברים שלו, אנשי ים 'שרופים', אומרים שקשה להם עכשיו ללכת לים.
אמא של שחר אומרת: 'אהב את הים, ומה יצא לו מזה? הים לקח אותו. רצה דגים? הדגים אכלו אותו'. היא מספרת על כל הדגים שהיה מביא הביתה, ואיזה מין דייג היה, אבל הדג האחרון שתפס בשבילה – הוא עוד בפריזר. היא כבר לא תאכל אותו. 'אני עם דגים גמרתי'.

אצלי משום מה יש תהליך הפוך.
אם קודם הייתי מאוהבת בים, עכשיו אני מאוהבת בו יותר.
כאילו בנוסף לאהבה שלי, נכנסה בי קצת גם מהאהבה של שחר אל הים.
וגם הידיעה שהוא כנראה עכשיו בים, והים עוטף אותו ומחבק אותו... גורמת לי לאהוב את הים אהבה בלתי נדלית.

הרבה חברים מסכימים שאולי הסיבה שלא מוצאים את גופתו, היא כי כנראה שחר רוצה להישאר בים. הים היה אהבת חייו.
אני כל-כך יכולה להבין את זה.
הים הוא אחת מאהבות חיי.

שחר קרא לאדמה 'אמא' ולים 'אבא'.
אני אמנם פחות מתחברת למושג 'אבא' בקשר לים. בשבילי הים הוא יותר כמו חבר טוב - ואפילו מאהב.
כמעט תמיד מול הים לבי עולה על גדותיו, נשפך מאהבה והכרת תודה. 'חבר טוב' אני אומרת לו, 'חבר טוב'.
תמיד נוכח, תמיד מקשיב. מלא שקט, מלא עוצמה. אהבה, חמלה...
גם כשהוא לוקח זה באהבה. אני מרגישה שהים אוסף אליו באהבה.
ובניגוד לאדמה שהיא סופגת הכול, הים פולט את מה שלא שייך לו.

בפגישה הראשונה עם שחר הלכנו לים.
אני זוכרת איך ישבנו סמוך לגלים, ובשתיקה הקשבנו.
אני ישבתי מולו בשקט, בהולם לב, כפות ידיים מונחות פרושות על החול, מקשיבה להלמות הגלים, הלב נגדש באהבה. חיבור בו זמנית לאמא אדמה, לים האהוב – ומולי שחר, יפה כזה, ואני יודעת שיש לנו אהבה משותפת.
עדיין לא ידעתי מה יהיה בינינו, אבל מעוצמת המעמד של החיבור החזק הזה לטבע הייתי נרגשת. גם אם זה כל מה שהיה קורה בפגישה הזו – כנראה זה היה מספיק לי.
ובכל זאת, לאט לאט, התחלנו לגעת... והים שותף. ובכל מה שקרה שם הים היה שותף. לכל המגע, וההתקרבות, והולם הלב, והחסדים. לכל הפלא הזה...
הים שותף שלי להרבה פלאים. הוא שומר אותם בשבילי, אח"כ אני הולכת ומלקטת ממנו את הזכרונות.

וביום שישי האחרון שוב הלכתי לים.
וכל-כך אחרת מיום שישי לפני שבועיים. אז הייתי כ"כ מבולבלת ממה שקרה, ולא יכולתי אפילו ליהנות מהנוכחות של ים.
עכשיו ישבתי ואהבתי ואהבתי ואהבתי.

בחוף שבו היינו בפגישה הראשונה עדיין לא הייתי. אני קצת חוששת מהזכרונות, הם כ"כ רבים ועזים. מצד שני, אני אלך מתישהו. זה עשוי להיות יפה להיזכר. שהזכרונות יהיו מלטפים אותי בעונג מבפנים. אולי אפשר רק בעונג....
(אבל אם זה כואב, זה גם בסדר)

אז אני מרגישה, מאז שזה קרה, שהלב שלי נפתח יותר לים. ולא רק לים, לאהבות של שחר.
פתאום קורים לי דברים מוזרים, כמו שמתחשק לי פתאום לאכול דגים. ואני בכלל צמחונית. :-\
לא נראה לי שבאמת אני אוכל דגים, קשה לי עם כל הרעיון הזה של הדיִיג, אבל מצחיק שמחשבות כאלה עוברות לי בראש.

אני מרגישה שאני רוצה גם לחלוק איתו דברים שאהב, או להמשיך את דרכו באיזושהי צורה.

אז למשל, יש לי חשק פתאום ללמוד לצלול. וזה, גם משום שהוא עשה את זה, וגם משום שגם אני מאוד אוהבת את הים, וקלטתי פתאום שעם כל כמה שאני אוהבת את הים – אני מכירה אותו רק מבחוץ ולא מבפנים. ופתאום יש לי חשק להכיר אותו מבפנים, כמו שחר...
וגם רוצה להיות יכולה כמו שחר לצלול חופשי, בלי חמצן, ולהחזיק את הנשימה המון זמן. וגם לפתח את הכושר הגופני כמוהו.
מחשבות מוזרות. וקצת מצחיקות. יש לי חשק לעשות דברים שהם לא כ"כ האופי שלי.
בינתיים אני ממשיכה בעצלויות הרגילות שלי, אבל מפנטזת על קימה ב-5 בבוקר ויציאה לים.

נכנסתי לאתר הדייג שהיה חבר בו וגם מנהל אחד הפורומים, וקראתי שם המון על ההיעלמות שלו, ומה החברים אמרו עליו. ויצא לי גם לקרוא דברים ששחר בעצמו כתב.
איכשהו מצאתי את עצמי פתאום קוראת המון על דייג. ומתעניינת בדברים שכתובים באתר הזה.
וזה מטורף. בחיים שלי לא חשבתי שאני אמצא עניין באתר על דייג.

ועוד דבר שממש מפתה אותי ללכת בדרכו:
הוא סיפר לי הרבה על הטיול לאוסטרליה שעשה לפני קצת יותר משנה. טיול של שנה שבו היה שם במקום שנקרא 'ביירון ביי'. הוא סיפר שזה מקום ממש רוחני, ושהשהייה שם עשתה אותו ממש מאושר, וממש שינתה לו את החיים. עד כדי כך שחזר לארץ בן אדם אחר. (וגם קרובי משפחה שלו העידו באזניי ששחר נהיה בן אדם אחר מאז שחזר משם).
ועוד בחייו זה ריתק אותי, ונכנס לי כרעיון להגיע לשם. רעיון ערטילאי אמנם, אבל נכנס.
ועכשיו, ביתר שאת, אני אומרת לעצמי: 'אולי?'

ובכלל, יש לי נטיה להיתפס לסמלים.
וגיליתי באחת ההודעות הראשונות של שחר באותו אתר, שכינה את עצמו גם 'הארנב הלבן' ו'ארנבון'.
(אין לי מושג למה???)
ואח"כ מצלצל לי משפט מעליסה בארץ הפלאות: "לכי בעקבות הארנב הלבן".
אולי כדאי לי ליפול בעקבותיו אל הצד השני של כדור הארץ?

אני מעתיקה לכאן קישורים מאתר הדייג הנ"ל, שקשורים לשחר (כינויו באתר 'סקומברן זריז'):

עידכון וסיכום שבוע של חיפושים אחרי ידידנו שחר (סקומברן זריז) - סיכום לאחר השבוע הראשון להיעדרו
חבר אתה חסר - חברים כותבים על הגעגועים אליו
מה קרה לשחר - סקירת אפשרויות להיעלמותו

*************

מעניין לקרוא בדף ששחר בעצמו פתח כמה ימים קודם להיעלמותו, ששמו דוח צלילה קצר יש שם משהו שנשמע כמו נבואה, וזה קצת מצמרר:
.
בדו"ח ששחר כתב, וכותבים אחרים הצטרפו לתיאור - מסופר איך ביציאה לדייג בים, חבר שלו איבד חץ מרובה הדייג ושחר הצליח 'להציל' לו את החץ ע"י ירידה לעומק 30 מ' במשך 2:47 דקות ללא חמצן, וזאת עוד שהוא היה מצונן באותו יום ולא הרגיש טוב. נדמה לי שאמרו אח"כ שהוא השתעל עם דם בעקבות זה. אבל נראה שהוא חזר לעצמו מהר ולא התרגש מזה. בדו"ח הזה הרבה חברים משבחים אותו על היכולות שלו. למשל:

"שחר
כל הכבוד
מוצא רובים
משחרר חצים
מרים עוגנים
בסוף תצלול חופשי באוניות טרופות ותחפש אוצרות.
אפשר לקרוא לך "מגייבר" של הים
אם אני מאבד משהוא אני ישר מתקשר אליך
דרך אגב דגים יפים מאוד"

ועוד דבר יפה מאוד כתבו לו (מרגש לקרוא):

"שחר אני בטוח שאם עושים לך צילום רנטגן הרופאים מתים מתדהמה, אין אברים פנימיים, הכל ריאות אהה כן וכל היתר לב."

ואז מישהו כתב לו:

"כבוד על העומק והזמן
בקשה קטנה זהירות
לא הייתי רוצה להגיע למצב שבו אגיד "הכרתי אותו"
שום דג ושום חץ לא שווים סיכון חיים"

ושחר ענה:

"אתה צודק אחי.
שום חץ או דג לא שווה את החיים.
והאמת היא כזאת:
בחודשים האחרונים הגעתי למצב שאני מרגיש מאד בטוח בעומק של 25 מטר בראות טובה. למעלה מזה דורש קצת יותר מאמץ ואני מתאמן על זה כדי להשתפר. דורון ותומר מעל הראש זאת הזדמנות מצוינת לעשות את זה בבטחון יחסי. באותו היום הראות היתה מאד טובה, ואם הייתי מרגיש טוב, הייתי ללא בעיה דופק ירידות לחול מסביב לתקלה (27).
בכל מקרה, לא לקחתי סיכון יוצא דופן במיוחד. אתם יכולים להרגע."

אחרי ששחר נעלם מישהו פתאום חזר לדו"ח הזה (שנכתב כאמור מס' ימים קודם לכן), ראה את הנבואה במשפטים "לא הייתי רוצה להגיע למצב שבו אגיד 'הכרתי אותו'. שום דג או חץ לא שווים סיכון חיים." והגיב באמירה 'מצמרר לקרוא את זה היום'.
ומישהו אחר מצטט את "אפשר לקרוא לך "מגייבר", של הים. אם אני מאבד משהוא אני ישר מתקשר אליך" ושואל: "כן אבל למי מיתקשרים אם מאבדים את שחר???"

באמת מצמרר. ועצוב.

*************

עוד דבר שנראה כמו צירוף מקרים מדהים, ביום אחרי שנעלם מישהו כתב הודעה בזו הלשון:

" שמעתי על צולל שהיה על קאיק באזור חברת חשמל(רק שלא ידוע איזה מקום) וזה נעלם מאתמול
עד היום לא מצאו אותו ככה הבנתי
אולי אין שחר בכך אך את זה רציתי לברר"

כמובן שבדבריו 'אולי אין שחר בכך' כוונת הכותב ש'אולי לא היו הדברים מעולם' ושהשמועה היא חסרת שחר, אך זה נראה משונה מאוד שכתב דווקא כך: 'אולי אין שחר בכך' !!! וזאת מבלי שידע שהצולל האבוד הוא שחר. כמו גם מין סוג של נבואה.

*************

ודבר בערך אחרון להיום:
2 ציטוטים מהדף נדרשת עזרה בחיפושים אחרי שחר

חבר שלו כתב:
"ככל שהזמן עובר "הסקומברן הזריז" (שחר) חסר יותר.
נכון שהים מכסה הכל אבל יש בור אדיר בחסרונו של שחר .
יש לי מחנק וגולה ענקית בגרון.
זה לא משנה כמה הפרש שנים בינינו הוא היה המון בשבילי ,
אפילו את כתיבת שורות אלו אני חייב לו
.....תרגל אותי על שימוש במחשב.
לעולם אף אחד לא יכיר את כל צדדיו של שחר,
..הקבצן מכיר את השטר הנדיב שנשלף לעברו,
..החייל את החיוך,
השותף לסירה את הצחוקים
החתולה את ליטוף שערה על ידי שחר,
האחייניות את האהבה הבלתי אמצעית
האח את הקשר
האחות את הקשר מעבר לקשר
..וטובה, ואסי,ובנצי, ועוד מאות שאין ביניהם קשר...רק הבור העמוק ששם נמצא שחר

ב10/03/2007 יהיה יום הולדתו של שחר יום שבת כ באדר
כן שחר נולד בכ אדר התשל"ז 10/03/1977
תזכרו..תחיו את החיים עד תומם ותסחטו את המיץ מעסיס החיים"

ועוד חבר כתב:

"בגלל ששחר לא יצא עד עכשיו מהים כל פעם שאנחנו יוצאים לדוג אנחנו באים לבית החדש שלו, מעין אורחים שלו.
נקווה שישמור עלינו שם בכחול הגדול..... "

כל-כך יפה לקרוא.

_לעולם אף אחד לא יכיר את כל צדדיו של שחר
..הקבצן מכיר את השטר הנדיב שנשלף לעברו,
..החייל את החיוך,
השותף לסירה את הצחוקים
החתולה את ליטוף שערה על ידי שחר,_

ויש את מה שאני הכרתי, ואת זה אף אחד לא יודע.

שליחה על ידי בן* » 31 דצמבר 2006, 09:55

אולם דרך מילותייך והגותך - אנו מתוודעים לאדם זר למרביתנו, שהוויתו ודרכו מעוררים הדרת כבוד כלפיו.

אני שמחה, בן, שכתבת זאת. יש לי רצון שאנשים נוספים יתוודעו לאדם המופלא הזה.

כבר כמה ימים לא הזדמן לי לכתוב.

זה מדהים הכוח של החיים. איך הם סוחפים אותך איתם קדימה.
הייתי נתונה בכ"כ הרבה כאב, ואני מוצאת עצמי ממשיכה לחיות ובגדול. עם הרבה שמחה, וחיות, ואנרגיה.

זה כמובן מעלה בי שאלות:
מה קורה כאן? הרי שחר היה חשוב לי, איך זה שהכאב על היעדרו כ"כ קצר? האם זה אומר שהוא לא באמת היה חשוב לי? אם לא כואב לי זה אומר שאני לא זוכרת? שלא אכפת לי?
אולי באמת לא אכפת לי?

והמחשבות האלה בעצמן מעוררות כאב. ואף פחד.
מה יקרה אם אני אשכח אותו. מה יקרה אם אני אשכח את מה שהיה בינינו. אם דמותו תתפוגג ממחשבתי. הקשר אתו השפיע עליי המון, ומה יקרה אם זה ייגמר. מה יקרה אם אני לא אצליח לשמור על קשר עם רוחו לאורך זמן...

זה מביא אותי להבחין בכמה אמונות יסוד שאני מחזיקה בהן, אולי לא רק אני, ולבחון אותן מחדש. למשל:

חייבים לזכור את מי שמת
אם לא זוכרים זה אומר שלא אוהבים
אם לא זוכרים זה אומר שלא אכפת
לזכור = לכאוב. אם לא כואב זה אומר שלא זוכרים
אם לא כואב זה אומר שלא אוהבים ושלא אכפת
מוות חייב להיות עצוב וכואב

ויש עוד הרבה....

ואני אומרת לעצמי שאולי הגיע הזמן לשאול 'האמנם?'

קודם כל, אולי אני פשוט יכולה לשמוח על שהכרתי אותו, להכיר במציאות המוות בחיים ולהסכים איתה, להכיר בכך שרוחו לא מתה ושאני יכולה להמשיך להיות בקשר איתו. להרגיש שמחה ואהבה על מה שנתן לי ועל מה שעדיין קיים.
ובכך אני עדיין אוהבת אותו ועדיין אכפת לי, ולא חייב להיות כואב.

שנית, אפילו אם אני אשכח – מי אמר שחייבים לזכור?
החיים זורמים, וכל דבר בהם משפיע, ובכל זאת ממשיך הלאה. כל דבר משאיר את חותמו בלי שאנחנו יודעים איך, אפילו בלי שאנחנו זוכרים. לכל דבר יש משמעות, בין שאנחנו עומדים עליה ובין שלא. גם אם לא מבחינים ולא זוכרים זה לא מפחית ממידת המשמעות של אותו הדבר או אותו אדם בעולם, או בחיים שלנו.

הפחד שלי לא לזכור הוא משני דברים:

שאאבד את ההשפעה שהייתה לו בחיים שלי
שהדמות של שחר תאבד מהעולם

ועל כך אני חושבת מה שכתבתי – שאולי אין טעם להיאחז בדברים בכוח. מה שזוכרים זוכרים ומה שלא זוכרים לא זוכרים. וזה לא עושה את הדברים חשובים פחות.

כמובן שחולפת בי מחשבה: מה החוכמה לחשוב כך כאשר מדובר באדם שההיכרות שלך איתו הייתה קצרה? זה קל יותר לשחרר. אבל מה קורה כאשר מדובר במישהו ממש קרוב?

אין לי תשובות על זה.
הייתי רוצה להיות יכולה לסגל לעצמי את הגישה הזאת לכל מצב. אבל אין לי ערובה לשום דבר.
הנפש האנושית היא בעלת מורכבות רבת שנים, ולפעמים לוקח זמן להתיר את הסבך. בעיקר בדברים כ"כ מושרשים ועמוקים – כמו היקשרות לאדם אחר, והאמונות שלנו בקשר למוות.
לפעמים לוקח זמן להתיר את זה. מצד שני, לפעמים ההבנה היא מהירה כברק.
כך או כך, זה אפשרי.

ועד שמגיעים לזה – חשוב להיות בחמלה כלפי הביטויים של הנפש. כלפי ההיקשרות. כלפי הכאב.
שאיפה להבנת האמת + חמלה למה שקיים כרגע. זו הנוסחה לדעתי.
ואולי, בניסוח יותר מדויק: שאיפה להבנת האמת מתוך חמלה למה שקיים כרגע. הקבלה האהבה והחמלה חייבת להיות קודם כל, לפני שניגשים להבנת האמת.

אני רוצה לצטט קטע מהספר של ביירון קייטי "לאהוב את מה שיש". קטע חזק בעיניי:

" כשהנפש חושבת על מוות היא מביטה בשום דבר ואומרת שהוא משהו, כדי להימנע מלחוות את מה שהיא – הנפש – הינה למעשה. עד שלא תדעו שמוות שווה לחיים, תמשיכו לנסות לשלוט בכל מה שקורה, וזה תמיד יכאב. עצב לא קיים ללא סיפור שמתנגד למציאות.

הפחד מהמוות הוא מסך העשן האחרון של הפחד מאהבה. אנו חושבים שאנו פוחדים מהמוות של גופנו, אף שאנחנו בעצם פוחדים מהמוות של זהותנו. באמצעות החקירה, כשאנו מבינים שהמוות הוא רק תפישה ושגם זהותנו היא תפישה, אנחנו מגיעים להכרת מהותנו. זהו סופו של הפחד.

מוות הוא רק תפישה. אובדן הוא עוד תפישה. הייתי בחדר הלידה כשנולד נכדי רייס. אהבתי אותו ממבט ראשון. אחר-כך קלטתי שהוא לא נושם. הרופא נראה מודאג ומיד החל לעשות משהו עם התינוק. האחיות קלטו שהנהלים לא מועילים וניכר היה שמתח ופאניקה משתלטים על החדר. שום דבר ממה שעשו לא הועיל – התינוק לא נשם.

ברגע מסוים רוקסן הסתכלה אל תוך עיניי, ואני חייכתי. כעבור זמן היא סיפרה לי: "נכון שיש לך חיוך כזה לפעמים, אמא? כשראיתי אותך מביטה בי כך, השתררה בתוכי שלווה. אפילו שהתינוק לא נשם, זה היה בסדר מבחינתי".
הסיפור שלי הוא שכעבור רגע נכנסה הנשימה אל הנכד שלי ושמעתי אותו בוכה.

אני מרוצה מכך שהנכד שלי לא היה חייב לנשום כדי שאוהב אותו. הנשימה שלו היא העסק של מי? לא שלי. לא היה בכוונתי להחמיץ אף רגע שלו, אם הוא נשם ואם לא. ידעתי שגם בלי אף נשימה אחת הוא חי חיים מלאים. אני אוהבת את המציאות. לא את מה שהפנטזיה מכתיבה, אלא את הדברים כמו שהם, ברגע הזה. "

באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שאני מתנהגת כאילו אני המצאתי את המוות.

נקרה על דרכי מוות, ואני מרגישה ומגיבה כאילו אני הראשונה שזה קרה לה. כאילו מוות לא היה קיים בעולם עד עכשיו.
אבל באמת הוא לא היה קיים עד עכשיו. בשבילי.

זה הכול כל-כך חדש לי. ולכן אולי עורר כל-כך הרבה בלבול, וכל כך הרבה מחשבות ורגשות.

האמת שכן נתקלתי במוות בעבר. למשל כשסבתא שלי מתה. ואז היה לי מאוד קשה. זה עורר אז המון המון כאב. אבל איכשהו זה שקע עם הזמן, ולא עוד כואב. והפעם זה טרי, וכ"כ חדש. וגם אני כבר חדשה, עם הרבה הבנות חדשות, שונה ממה שהייתי כשסבתא שלי נפטרה. אז אני מרגישה כמו פעם ראשונה שנתקלת במוות מקרוב.

ונראה לי שיש סיבה לכל זה.
לא סתם אני מרגישה צורך לעסוק בזה כל-כך הרבה. אלא כי כאן טמון המון לימוד בשבילי. כן, אני המצאתי את המוות כדי שאני אלמד ממנו. ואני רוצה ללמוד עד הלימוד האחרון.

אני תוהה לרגעים, איך זה שדווקא לי יצא להכיר את האדם הזה קצת זמן לפני שהוא מת. ואם הוא מת, אז למה היקום בכלל הכיר בינינו. ואיך זה קרה שדבר כזה השתרבב לחיים שלי. החיים הכ"כ בטוחים ולכאורה ידועים מראש שלי? פתאום ! נכנס לו דבר כזה, כ"כ לא צפוי, כ"כ אחר, כמו מעולם אחר, ומתחיל לשקשק את הביטחון המוכר שלי. זה קצת בלתי נתפס לי. אני כ"כ רגילה לידוע ולמוכר.
בלתי נתפס לי איך דווקא לי זה קרה.

וזאת מחשבה מצחיקה 'דווקא לי'. הרי זה קורה לכולם. ובכל זאת עד עכשיו הרגשתי חסינה לזה. כמו בבועה משל עצמי.

ההבנה שלי היא שהיקום זימן לי את זה כדי ללמוד. ללמוד הרבה ועמוק.
רק שאיכשהו היקום חס עליי, ונתן לי אפשרות ללמוד ממשהו קשה, אבל לא קשה מדי.

אני חושבת: אולי זו הכנה למשהו קשה יותר?
זה מפחיד אותי ואני מקווה שלא. מצד שני אני מקווה שמה שלא יקרה אני אעמוד בו, ושאצליח כבר עכשיו להגיע להבנות גבוהות שיחלחלו כבר עכשיו לרמה של הרגש ויעמדו לי במצבי החיים השונים.

מה שלא יקרה, אני סומכת על היקום.
סומכת על היקום שיביא לחיי בדיוק את מה שאני צריכה.
סומכת על היקום שיביא לחיי רק את מה שאני יכולה לעמוד בו.
סומכת על היקום שהוא תמיד לטובתי.
אני סומכת על היקום.

מה שבכל זאת קשה לי עם המוות, זה שהוא איכשהו בלתי נתפס לי.

כי הוא כ"כ לא קשור לכאורה למה שקורה פה על פני כדור הארץ. זה משהו אחר. זה לא כאן.
ההבנה הזאת שמשהו היה עד עכשיו – וזהו! לא יהיה יותר. לא יהיה. לעולם לעולם לעולם. לא יהיה.

אני לא מדברת ברמה של הרוח, של הנשמה. אני מדברת ברמה של החיים הארציים.
שחר אולי קיים כרגע כנשמה, אבל שחר הבן-אדם לעולם לא יהיה יותר.
זה בלתי נתפס לי.

אני מכירה בעולם כל מיני דברים, שינויי צורה, שינויי מקום. בתוך העולם עצמו.
נגיד, אם הוא היה נוסע לאיזה מקום רחוק, או משתנה בצורה כלשהי – זה אולי היה קשה, אך יותר נתפס.
אבל האינוּת הזאת – היא בלתי נתפסת.
זה לא שינוי מצורה אחת של יש לצורה אחרת של יש. זה שינוי מיש לאַיִן.
אני לא מצליחה לתפוס את האיִן.

קשה לי לחשוב על זה שרגע אחד היה, וברגע האחר איננו.
שלילה קודם שוחחתי איתו בטלפון, והיה כ"כ חי ושמח ומלא אנרגיה – ופתאום למחרת – אֵין. אין שחר.
אֵין אין אין...
אין שחר.

שרק כמה ימים קודם נפגשנו. ודיברנו. ואהבנו. ונגענו. והוא חייך. וצחק. ודיבר. וחשב. ואהב.
ופתאום – לא. לא כלום.
רִיק. חלל גדול.

זה נקטע בבת אחת.
אפילו אולי קל יותר לתפוס אם זה מישהו שהיה חולה הרבה זמן, או בן אדם מבוגר שזה צפוי יותר.
אבל כאן, איש צעיר ובריא ושמח, שכל החיים לפניו – ופתאום לא.

זה מה שאני מנסה להבין. זה מה שכ"כ קשה לי להבין.

זה כאילו יש בעולם מין חומה שקופה כזאת, בלתי נראית, אבל אם מכניסים דרכה את הראש מגיעים לעולם אחר, ואז מכניסים את כל הגוף - ואתה שם. בעולם מקביל. ואנשים שהיו אתך מצד אחד של החומה, לא מבינים לאן פתאום נעלמת. הכל נראה אותו הדבר, אבל אתה אינך. עולם מקביל שאב אותך אליו.

זה קצת כמו בסיפורי ילדים, כמו נרניה - שהגיעו לעולם אחר דרך ארון הבגדים, או '0:1 לטובת בעלי הזקן' שבו הם עברו דרך חישוק לעולם אחר.
רק שבסיפורים האלה אפשר ללכת ולחזור. אתה נעלם – ושוב מופיע. ובמוות אי אפשר לחזור. לא באותו גוף. לא עם אותה זהות.
אולי בגלגול נשמות, או שממשיכים הלאה... אבל לא תחזור לכאן בדיוק אותו האדם שהיית. שחר המוכר לא יחזור.

אז כשאני מגלגלת את העניין במחשבתי, אני כל הזמן מגיעה לאותה נקודה קשה.
אני נזכרת בו רגע קודם – ופתאום יש את הרגע אח"כ. ואני לא רואה את המעבר בין שתי הנקודות.
רגע קודם המוות, רגע אחרי המוות – איפה הקו המקשר. זה כמו שני עולמות שונים.
העולם הזה עם שחר, העולם הזה בלי שחר – גם זה שני עולמות שונים. ואין קו מקשר ביניהם.
אני לא רואה את ההדרגתיות, את השינוי האיטי.
יש פה מעבר חד, שהוא לא נתפס לי.

העולם הזה עם שחר – העולם הזה בלי שחר.
זה קשה לי.

אוהבת , רק רציתי שתדעי שאני קוראת. לומדת יחד איתך, והלימוד שלך מרשים ומקסים. את מעזה לקרוא תיגר על דבר שהוא כל כך עמוק בתרבות בה אנו חיים. זה היה נועז אם היית עושה את זה בשוודיה, נניח, אבל כאן, בישראל, היכן שהשכול הוא כמעט מקודש, זה הרבה יותר מנועז. זה אומץ לב של ממש.
המשיכי לחיות ולשמוח. נכונו לך חיים נפלאים.

מימה, תודה לך. זה מאוד נעים ומחזק לקבל פידבק.
אמנם אני יודעת שהכתיבה כאן היא קודם כל בשביל עצמי, אך טוב לדעת שעוד אנשים קוראים, ואולי גם מקבלים משהו.

*******************

בהקשר להודעה האחרונה שכתבתי, על חוסר היכולת להבין שאין, לקלוט שכבר לא יהיה, הזדהיתי מאוד עם הודעה שכתב בן-דוד של שחר באותו אתר דייג (בדף הזה

" שחר
השבוע קצת נקלט אצלי מה קרה בשבועיים האחרונים - השבוע ירדו חברים לים אז כהרגלי אני מתקשר אלייך ושואל מה מצב הים..לאן ללכת ..מתייעץ איתך.
פתחתי את הפלאפון ורציתי לחייג ואז אני קולט שאתה לא איתנו - אני לא מאמין עדיין.
לאון יצא מהים - ושוב רציתי להתקשר אליך לספר לך מה הוא הביא - אבל אתה לא שם בשבילי.
התקשרתי לזוהר - והסתבר שאני לא היחידי - זוהר יצא עם הילדים להפלגה - ולמי הוא רצה להתקשר ..אליך!
אני מתגעגע אלייך.
תמיד אמרת לי "תרשום דוח--כל דבר תעלה לפורום" לצערי איזה דוחות אני רושם.
תחזור - ועל כל סרגוס אני ארשום דוח
מתגעגע אסי "

הרצון הזה, האוטומטי, ליצור קשר עם האדם הקרוב, בלי שההכרה כבר קולטת שהוא איננו.
ואז הזבנג הזה, בכל פעם שנזכרים.

נראה לי, זה כמו שמתארים כשאדם מאבד איבר, למשל רגל, ועוד תקופה לאחר מכן הוא ממשיך לחוש את האיבר. הוא שוכח שאין לו רגל. הוא מרגיש שמגרד לו ברגל, היד נשלחת אוטומטית לגרד - ואז הוא נזכר שאין לו רגל !

הבן אדם נקטע מחיינו בבת אחת. לאנשים שהיו קרובים אליו, זה כמו קטעו להם איבר. ולוקח זמן לקלוט שאין איבר. עדיין ממשיכים להרגיש אותו. היד נשלחת אוטומטית אל הטלפון להתקשר אליו. ההיזכרות באיבר החסר מזעזעת כל פעם מחדש. זה לא נתפס...

זה נראה לי אפילו לא איבר קטוע, אלא תלוש. תלוש מהגוף בצורה מאוד לא אלגנטית, עם הרבה קצוות. קצוות שעדיין מפעמים במקום שממנו נתלש האיבר. קצות עצבים תלושים, שעדיין יש בהם תחושה.

משהו כל-כך מוכר וחלק בלתי נפרד מחייך, כמו היד שלך, כמו הרגל - פתאום איננו. שם הייתה יד - ופתאום - רֵיק. איננו. או שם הייתה רגל - ופתאום אֵין. רק אוויר. אתה ממשש במקום שבו היה האיבר, ושם יש חלל. אתה מנסה לתפוס רגל, ואתה תופס אוויר. אתה בטוח שזה לא ייתכן, שזה חלום רע. בוודאי שיש לך שתי רגליים. ושהנה, אתה אפילו עומד עליהן--- ואז, כשאתה מתרומם להיעמד על שתי הרגליים, אתה מגלה שזה לא היה חלום. הנפילה מזכירה לך את זה, וחזק.

אני הולכת על חוף הים לאורך קו המים, ואני הוגה בַּרִיק הזה.

אני מנסה להבין את הריק הזה לאור מה שביירון קייטי כתבה (מתוך הציטוט שהבאתי לעיל): כשהנפש חושבת על מוות היא מביטה בשום דבר ואומרת שהוא משהו, כדי להימנע מלחוות את מה שהיא – הנפש – הינה למעשה.
זה משפט שהיה קשה לי להבין.
הפכתי בו והפכתי בו, ונראה לי שאולי משהו הבנתי.

המוות הוא לא כלום, רִיק. וגם הנפש היא רִיק. זאת המהות של הנפש. (אולי הנשמה, בעצם?)
אנו פוחדים ממה שאנו חווים כריק, קשה לנו להבין את המהות של הנשמה שלנו כמהות של 'לא-כלום', או להבין שאלוהים הוא בעצם 'לא-כלום'. למרות שזאת האמת. לכן אנו אומרים שזה כן משהו. אנו מלבישים על זה דברים מדמיוננו, כדי שנוכל להאמין שזה משהו ולא 'לא-כלום'.

כשהלכתי לאורך הים, הבנתי קצת את מה שהיא התכוונה. הבנתי שהמוות הוא רִיק והנשמה היא רִיק. ושיש לקבל את הריק הזה.
ומובן, שמיד אח"כ עלה בי הפחד, כי איך הריק הזה משתלב בחיים שלנו, בחיים הארציים שלנו?
הרי ריק כזה כ"כ צועק פה. זה פוער פתאום חלל בתוך החיים שלנו.

ואז הבנתי, תוך כדי שנזכרתי בדברים שלמדתי (גם בעבר, וגם במיוחד לאחרונה מהספר 'כוחו של הרגע הזה' של אקהרט טול) - שגם החיים הארציים והחומר הם אשליה. אשליה של קיום. אשליה של מוצקות. כי באמת - הכול חלל. הכול ריק. (וכמובן שידוע שהיום גם המדע מדבר על זה).

זה לא שהדבר האמיתי זה המציאות של העולם הזה, והריק פתאום מופיע וזה נורא מפחיד. הדבר האמיתי בכל מקרה זה הריק. זה הדבר האמיתי.
הריק לא הופיע פתאום משום מקום, הוא תמיד היה כאן. זאת המציאות האמיתית. זאת המהות האמיתית.
החיים הם אשליה.
הגוף הוא אשליה.
החיים בתוך גוף, בתוך צורה, ההזדהות עם הצורה, ההזדהות עם הזהות שיצרנו לעצמנו - כל זה אשליה.

זה לא 'לא-כלום מול משהו' זה 'לא-כלום מול לא-כלום שמתחזה להיות משהו', כאשר בעצם שניהם הם לא-כלום, גם החיים וגם המוות.

כשאני מבינה את זה, אז גם המוות פחות מפחיד. כי אני מבינה שהמוות הוא לא שונה מהחיים. זה אותו רצף. המוות הוא אותו רצף של ריק שכבר קיים. (גיליתי את עקרון הרצף של הלא כלום !

) אין כאן פתאום איזה אלמנט חדש ובלתי מוכר. ההבנה שאני בכל מקרה חיה בתוך ריק, שאני כבר עשיתי איתו הכרה מזמן... זה מרגיע.

ואם אני חוזרת למשפט של ביירון קייטי: "עד שלא תדעו שמוות שווה לחיים, תמשיכו לנסות לשלוט בכל מה שקורה, וזה תמיד יכאב" - נראה לי שעכשיו אני קצת יותר מבינה את 'תדעו שמוות שווה לחיים'. אולי רק קצת יותר...

_עד שלא תדעו שמוות שווה לחיים, תמשיכו לנסות לשלוט בכל מה שקורה, וזה תמיד יכאב.
עצב לא קיים ללא סיפור שמתנגד למציאות.
הפחד מהמוות הוא מסך העשן האחרון של הפחד מאהבה. אנו חושבים שאנו פוחדים מהמוות של גופנו, אף שאנחנו בעצם פוחדים מהמוות של זהותנו. באמצעות החקירה, כשאנו מבינים שהמוות הוא רק תפישה ושגם זהותנו היא תפישה, אנחנו מגיעים להכרת מהותנו. זהו סופו של הפחד.
מוות הוא רק תפישה. אובדן הוא עוד תפישה._

חלמתי בלילה שמצאו את הגופה. חברים סיפרו שכשהם הוציאו את הגופה, ראו בעיניים שלו את כל הסבל שעבר ברגעי חייו האחרונים.
זה היה לי קשה.

כשהתעוררתי, מצד אחד קיוויתי שבאמת מצאו, וזאת גם כדי לדעת שאני מנבאת, מצד שני קיוויתי שלא ימצאו היום, כי אז זה יאמר שהחלום היה נכון גם בעניין הסבל שסבל.
אני מאוד מקווה שלא סבל לפני שמת.

איכשהו אפשרות הסבל נראית לי קשה מן המוות. אני מדמיינת לעצמי להיטרף למשל ע"י כריש, וזה הופך לי את הבטן.
יתכן שלאחר המוות זה כבר לא משנה לך איך מתת, אתה רגוע, אך לי נדמה כאילו הסבל נצרב ביקום. גם אם זה היה רק כמה דקות, או אפילו כמה שניות. גם אם אח"כ כבר לא כואב ולא סובלים יותר - אני מרגישה כאילו הרגעים של הסבל שהיו לא נעלמים. הם צרובים לעד.
אני כ"כ מקווה שאני טועה...

לאחר המוות, זה נראה לי פשוט יותר. ובזה אני מקווה שאני צודקת.

ראיתי בשבוע שעבר סרט שנקרא 'אחד' ובו מתקשרת אחת תיארה איך זה המוות. היא אמרה שהחיים זה כמו להיות מתחת למים הרבה זמן בלי אוויר ואתה משווע לאוויר, ואז פתאום להוציא את הראש מהמים לאוויר הצח, הרווחה הפתאומית הזאת - זה המוות.
זה נשמע מאוד מעודד. זה נשמע תחושה מתוקה מאוד. שהמוות הוא שחרור. איזו מועקה שאפילו לא היינו מודעים אליה משתחררת פתאום, ואנחנו חופשיים...

גם מעניין שהתיאור של החיים והמוות הושווה ללהיות בתוך המים ומחוץ למים, כי זה מאוד קשור לעניין של שחר.

נראה לי שבאמת לא כ"כ משנה אם הוא יישאר בים, כלומר הגוף שלו, לא הוא. כי הוא בכל מקרה מת. והים היה מקום כ"כ אהוב עליו. ומה זה משנה להיות טמון באדמה או במים?
היהדות אומרת שזה משנה, אבל אני לא יודעת אם היא צודקת.
הסיבה שכן הייתי רוצה שימצאו אותו - גם כי אני מבינה כמה זה קשה למשפחה - האי ודאות, וזה שאין קבר. וגם כי בכל זאת, אם לא ימצאו, כולנו נישאר עד עולם באי ודאות. תמיד תוכל להישאר המחשבה: 'אולי הוא עוד יחזור?'
זה מבלבל. זה יותר קשה כשאין ודאות. כשיש אפילו תקווה קטנה, זה לא מאפשר לך ממש להשלים.

בגלל שבשבת הייתי הרבה עם עצמי - שוב חזרתי להעמיק בעניין שחר.
בשאר השבוע אני רוב הזמן עסוקה ורק חלק מהזמן הוגה בזה, בעיקר כאשר אני כותבת בבלוג.

בשבת שוב קראתי דברים שקשורים אליו, ושוב הבטתי בתמונתו ודיברתי אליו, ושוב העליתי זיכרונות, ושוב חוויתי קצת צער. פחות מקודם, אבל בנקודות מסוימות זה חזר לצבוט.

מאז ששחר מת שמתי לב להרבה דברים שקשורים לזיכרון:

קודם כל, מרגע שזה נודע לי, נוצר אצלי צורך עצום לזכור ולשחזר כל פרט ופרט שהיה קשור אליו.
ישבתי שעות וימים וגלגלתי במוחי את הזיכרונות, חלק מהם ממש דוֹלה בכוח מתהום השכחה.
מה הוא עשה, ומה הוא אמר, ומה אני אמרתי לו, ומה עשינו ביחד, ואיך הוא צחק, ואיך הוא נראה, ואיך הוא דיבר, ואיך נראו השמים באותו זמן...

מרוב שהיה לי חשוב לזכור הכול הכול הכול - כל פעם שעלה בי זיכרון כתבתי אותו מיד, למען לא יישכח.

קודם כל, זה היה מדהים עד כמה נראה לי פתאום חשוב לזכור כל פרט.
שנית, היה לי מדהים לראות כמה הרבה אני לא זוכרת, ואיך הזיכרון הוא מתעתע.

שני הדברים האלה נתנו לי איזו פרספקטיבה חדשה על החיים.

שאלתי את עצמי: אם עכשיו כשהוא מת כ"כ חשוב לי לזכור כל פרט, למה כשהוא היה חי זה לא היה לי כזה חשוב? הרי אם היינו בקשר עוד 40 שנה, ממילא חלק גדול הייתי שוכחת. וחוץ מזה, מה, רק כשהוא מת הכול נהיה כ"כ חשוב? כשהוא חי זה לא מספיק חשוב לי? למה המוות הופך את הכול לכ"כ חשוב? למה אנחנו נותנים משקל יותר גדול למוות מאשר לחיים?
ואם כ"כ חשוב לזכור הכול, למה עם אנשים שחשובים לי שהם בחיים אני לא מתמקדת כ"כ לזכור מה שקורה איתם?
ואם גם הם פתאום ימותו?
ושמתי לב עד כמה מעט אני שמה לב לדברים שקורים ולדברים שאנשים אומרים. ואם הם פתאום ימותו, אני אולי אצטער שלא שמתי לב...

למשל, בקשר לשחר, שמתי לב כמה הרבה דברים שכחתי. למשל, ממש ממש בקושי, אחרי התמקדות מאוד ארוכה, הצלחתי להיזכר שבפגישה הראשונה לפני שהיינו בים ישבנו באיזה בית קפה הודי. עד אותו רגע היה נדמה לי שמיד בתחילת הפגישה נסענו לים.
זה היה ממש ממש מדהים כשהזיכרון הזה החל לבצבץ, כי אני פשוט לגמרי ולחלוטין שכחתי !!!
ואפילו ממש לא חלף הרבה זמן מאז. כל-כך מעט זמן ואני לגמרי שכחתי.
זה אפילו קצת מפחיד.
זה מפחיד איך דברים קורים, ואז פשוט נעלמים, כאילו לא היו. לא נשאר להם זכר. לא רק בחיים לא – אפילו לא בזיכרון !
לולא שהעליתי את הזיכרון הזה עכשיו, לו חלף רק עוד מעט זמן, זה היה נשכח לחלוטין, ולא הייתי מסוגלת לדלות אותו עוד לעולם.

לפחות על הזיכרון הייתי רוצה לסמוך שישמר דברים, אבל הוא לא. גם דברים שאתה זוכר, מתפוגגים לאט לאט.
ואני תוהה: אז מה הטעם בדברים שהם קורים, אם הם חולפים כמו עננים בשמים, ולא משאירים שום חותם – לא במציאות הפיזית ולא בזיכרון? אפילו ההנאה הכי גדולה, השמחה הכי גדולה, היא חולפת והייתה כלא הייתה. ובשביל מה בכלל אנחנו מתאמצים שדברים יקרו, אם אח"כ הם אינם?

בטח יש איזו טעות בתפיסת העולם הזאת, אבל זה מה שאני בודקת.
כרגע אני מרגישה שמאוד מאוד חשוב לי לזכור דברים, כי אחרת הם יאבדו לנצח. ואז מה הטעם שהם היו?

ואני עוד רואה את עצמי כבן אדם בעל זיכרון ממש טוב. ולגלות עד כמה אני לא זוכרת – זה קצת מזעזע אותי, ומפחיד אותי.

אמנם נזכרתי שהייתה לנו קודם פגישה בבית קפה הודי, אבל לעומת זאת לא הצלחתי לדלות אפילו לא שביב זיכרון על מה שדיברנו שם.
זה, למשל, מטריף עליי את דעתי.
כמה שאני לא הופכת בזיכרוני, איני מצליחה להיזכר כמעט מילה ממה שדיברנו שם.
אני כ"כ רוצה לזכור, אבל – כלום.

דבר נוסף שהפליא אותי מאוד:
לאחר שמת נזכרתי שיש לי דפים שרשמתי בהם דברים שדיברנו בשיחת הטלפון הראשונה.
בד"כ כשאני מכירה אנשים חדשים אני רושמת מה שהם אומרים לי – כדי לזכור.
כשקראתי את זה עכשיו שוב, הייתי נדהמת עד כמה לא זכרתי כמעט כלום מהדברים שסיפר לי. כמעט כלום !

וזה שוב גרם לי לחשוב עד כמה תשומת לב אני נותנת לאנשים שסביבי, עד כמה אני מקשיבה להם, עד כמה חשוב לי מה שהם אומרים. מה, כ"כ מעט?

אני מאז מנסה להקשיב יותר, אבל זה הרבה פעמים קשה לי. פשוט הדעת שלי מאוד מוסחת.

בכל הימים הראשונים לאחר ששחר מת, המוח שלי היה עסוק בלי הרף בהעלאת זיכרונות, וכל פעם שנזכרתי מיד כתבתי.
כך שמצאתי עצמי נוסעת באוטובוס – וכל כולי בתוך הזיכרונות. יושבת מול הים – וכל כולי בתוך הזיכרונות. מדברת עם אנשים – וכל כולי בתוך הזיכרונות.

שאלתי עצמי מה קורה כאן. מרוב שאני מצטערת שלא נתתי מספיק תשומת לב למציאות באותו זמן שהייתי עם שחר, אני עכשיו לא נותנת תשומת לב למציאות העכשווית ורק עסוקה בזיכרונות !!!
אם שמתי לב שלא הקשבתי לשחר מספיק – אני עכשיו לא מקשיבה לאנשים מרוב שאני חושבת על שחר.

אכן, פרדוקס.

פתאום העבר מקבל כזה משקל גדול, שההווה הולך לאיבוד. הים, העצים, הפרחים, היום היפה – אני רואה אותם כמו מבעד לערפל. הם כמעט לא קיימים בשבילי, ואני רק זוכרת וזוכרת וזוכרת...

אחרי כך וכך ימים שבהם העליתי זיכרונות באופן מאוד אינטנסיבי, כמות הזיכרונות התחילה, לצערי, להידלדל.
עכשיו זה נראה שכבר כתבתי כמעט הכול, ורק מדי פעם עולה בי שוב איזה זיכרון נשכח.
זה קצת מעציב אותי, שהגעתי אל תחתית הזיכרונות.
הרי ברור שהיו עוד דברים, עוד המון המון דברים שאני לא זוכרת. אבל הם כבר לא עולים בתודעתי, ואולי כבר לעולם לא יעלו.

כמה דברים שכל העניין הזה גרם לי לשים לב אליהם, ואולי גם ללמוד מם:

לשים לב יותר למה שקורה עכשיו, ולמה שקורה עם אנשים, ולמה שאנשים סביבי אומרים. לתת לקרובים לי יותר תשומת לב, ויותר תשומת לב לרגע הנוכחי.
לשים לב איך ההתרכזות בעבר מסיטה אותי מההווה.
לשים לב עד כמה חשוב לי לזכור – ולבדוק את העניין הזה.

בכל אופן, כרגע עדיין חשוב לי מאוד לזכור. ואני מכבדת את זה.
הייתי רוצה למצוא דרך לשחרר את צער השיכחה.

בכל זאת, הפרספקטיבה החדשה הזאת שינתה לי בכמה דברים מאוד חשובים:

אני מנסה להקשיב ולשים לב יותר לאנשים הקרובים לי. ולמרות שהרבה פעמים הדעת שלי מוסחת, ואיני מצליחה כ"כ לשים לב – מה שכן, אני יותר מעריכה את נוכחותם בחיי. ואני משתדלת יותר להביע את אהבתי.
אני פתאום מבינה שבכל רגע הם עלולים לא להיות, ואני רוצה כבר עכשיו להעריך את היותם, לא רק אחרי שימותו, וכבר עכשיו שיידעו כמה הם חשובים לי, ולא להשאיר קצוות פתוחים.

זה מתבטא בעיקר עם ההורים שלי.
אמנם זו כבר תקופה ארוכה שעשיתי עבודה פנימית מאוד אינטנסיבית בעניין הקשר עם הוריי, והוא אכן השתפר פלאים. אבל עכשיו זה אפילו יותר התחזק – שאני מביעה בפניהם כמה אני אוהבת אותם, ויותר בשמחה נכונה לעשות דברים שמבקשים ממני (וגם אם לא כ"כ בא לי, אני משדלת עצמי לעשות זאת בשמחה).

אפילו עלה בדעתי לכתוב מכתב לאמי, משהו שינקה את כל הדברים שהצטברו בינינו במשך השנים. כי כבר אין לי בלבי עליה כלום. וזה תהליך שעברתי עוד קודם למוות של שחר, אבל עכשיו ביתר עוצמה אני מרגישה צורך לטהר ולנקות ולפתוח את הלב – כבר עכשיו, כבר עכשיו !

אני מאמינה שאם אעמיק בזה יותר, אצליח להביא את עצמי להוקרת והערכת הרגע יותר ויותר, ולקשר יותר עמוק עם אנשים מתוך כך.

והלב נפתח ונפתח...

אתמול היה חודש להיעלמותו של שחר.

חשבתי אתמול שמישהו יציין את זה איכשהו. למשל באתר הדייג שהיה פעיל בו. או שהמשפחה תעשה משהו.
אבל לא.

באתר הדייג בשבועיים הראשונים הכול היה מלא הודעות על שחר. לאט לאט זה נמוג. ועכשיו כאילו לא קרה דבר.
ברור שאנשים עדיין זוכרים, ומתגעגעים ואפילו עצובים. אבל כבר אין משהו חדש להגיד. וגם, מן הטבע - מה שכ"כ העסיק קודם, כבר פחות מעסיק. לאט לאט זה פחות ופחות מעסיק. דברים מתחדשים. זה נשאר מאחור. לאט לאט נמוג. מתפוגג.

זה כמו טביעת רגל בחול. אפילו עמוקה. הים שוטף לתוכה. לאט לאט היא מאבדת את צורתה. אח"כ נשאר רק שקע קטן, גומה קטנה - וזהו. אח"כ לא נשאר דבר.
החול חוזר להיות חול.
כמה טביעות רגליים החול הזה ספג. ושום טביעת רגל לא נשארה בו.
אנחנו עמלים כ"כ להשאיר סימן, להטביע טביעת רגל עמוקה. אנחנו רוצים להטביע טביעת רגל כ"כ עמוקה שהים לא יוכל לשטוף. אבל אין סיכוי.
אולי זה ייקח קצת יותר זמן, אבל בסופו של דבר גם טביעת הרגל הזו תיעלם.
ככה זה.

אולי מרוב שחשבתי על זה אתמול, וגם בגלל שדיברתי אתמול עם בת דודה של שחר והיא סיפרה לי שהיא חולמת עליו הרבה - וקצת קינאתי בה - אולי בגלל זה חלמתי עליו הלילה.
אני לא זוכרת מה חלמתי, אבל חלמתי עליו חי, ושאנחנו עושים איזה משהו שובב ביחד. השתטינו וצחקנו. זה היה כיף לחלום. כיף שאני חולמת עליו.

אני מאוד רוצה שיישאר בזכרוני, ולהמשיך לחוש בעוצמה את הקשר איתו.
ובכל זאת, זה נראה שזה הולך ומתפוגג.
לא אוכל לשלוט בזה.
זו הזרימה של החיים.
עליי להתמסר לחיים, שייקחו אותי לאן שייקחו.
אם שחר נועד להיחרט בזכרוני - כך יהיה, ואם נועד להיעלם - ייעלם.
אי אפשר לגרום לכך לקרות בכוח. כלומר, אפשר, אבל זה חסר טעם. למה להילחם בחיים?

אני אוהבת אותו. אני אשמח להעצים את הקשר איתו. אשמח שיבוא אליי בחלומות. אשמח לחזק את מה שלמדתי ממנו...
אם זה יקרה זה יקרה.

שליחה על ידי yoav12* » 12 ינואר 2007, 20:34

אין אדם עוזב עולם זה אלא לאחר שהשלים יעודו - הרושם שהותיר על הדומם , צומח, חי ומדבר.
אוהבת יקרה, זכית להפגש עם שחר, זכית לשהות במחיצתו. שחר הותיר בך רושם, הותיר בך חותם
וזאת על-מנת לעזור ולהאיר לך את הדרך הלאה, קדימה, כדי להמשיך את חייך במידה של שינוי לצורך שיפור.
עוצם חסרונו של שחר עבורך הוא תוצר של האישיות המופלאה שלו וגודל ה"שיעור" שקיבלת ממנו.
אוהבת יקרה, את הוא אחד היעדים האחרונים שאותם היה צריך שחר לעבור בעולם זה. על זכות זאת עלייך להודות.
ה"מכתב לאמא" הוא חלק מתוצר הלימוד, הפנמה ומימוש השיעור שספגת משחר - "אין אדם עוזב עולם זה...".
ברור לכל בר דעת שעצם קיום דף זה הוא תוצר של הכרת הטוב, הכרת הטוב שבשחר. וכמובן געגוע עז לטוב.

אני חולמת על שחר הרבה, לשמחתי הגדולה.
לפני יומיים חלמתי עליו, אך לא זכרתי מה.
ואתמול בלילה חלמתי עליו שוב.

חלמתי שהייתי בטיול וטיפסנו על צלע הר. הוא הלך לפניי. אני טיפסתי בלי ידיים, וההר הלך ונעשה תלול מרגע לרגע. עד שברגע מסוים זה הפך כ"כ תלול שלא יכולתי עוד לפסוע פסיעה נוספת. לעומת זאת גם אחורה לא יכולתי - כי פתאום במבט לאחור ההר נראה כמעט מאונך, שכל תזוזה תפיל אותי לתהום. כאילו תוך כדי טיפוס צלע ההר השתנה והפך לתלול יותר ויותר. התברר שאני נמצאת רק פסיעה אחת לפני סוף העליה התלולה, ואח"כ אפשר ללכת על משטח מישורי, רק שלא יכולתי לעלות את הפסיעה הזו. שחר היה מרחק מה לפניי, התקדם על המשטח המישורי שמעל העלייה, לקראת עלייה נוספת. קראתי לו בקול-לא-קול, שכן קולי כמעט לא עמד לי: ש-ח-ר !
שחר שמע ומיד חש אליי. הוא עמד מעליי אובד עצות. לא ידע איך לעזור לי. היה קשה לו לתת לי יד ולמשוך אותי. גם כל תזוזה קטנה הייתה יכולה להפיל אותי לתהום. ואז פתאום היה לו רעיון, והוא שלח רגל וגלגל אותי הצידה לתוך גומחה בהר, תוך שהוא מתגלגל בגופו יחד איתי. משהו מוזר מאוד, שלא נראה לי שהיה עומד במבחן המציאות, אבל בחלום זה היה מוצלח לחלוטין.

ניצלתי על ידו. הרגשתי הכרת תודה גדולה ועמוקה כלפיו. וגם איזושהי ענווה ותחושת התמסרות שחש הניצוֹל מול המציל. הניצול, שאוהב לרגע להיות קטן כזה מול מציל גדול וכל-יודע. קטנה מול גדול. ילדה מול אבא. הוא ידע. הוא הציל אותי.

גם תחושת מתיקות גדולה התפשטה בי מזכר מגע הגוף שלו שמתגלגל עם גופי. כמו לאחד היינו לאותו רגע. איך הוא התגלגל בי, עטף אותי בחומו. נתינה מתמסרת שכזו. איך הגן עליי.

ואז עלינו אל המישור שמעל העלייה. והייתה תחושת קירבה גדולה כזו בינינו. וחיפשנו לנו איזו גומחה, או מערה בהר - כדי לעשות בה אהבה. ואף עשינו. (אם כי אינני זוכרת מן החלום את מעשה האהבה).

כמה יפה היה החלום הזה.
כמה יפה היה החלום.

נראה לי שהחלום על הטיפוס בהר בא בעקבות כך שכשחזרנו מהריינבואו כך טיפסנו (אך לא תלול במידה כזאת !). וגם בריינבואו עצמו היה איזה קטע שחזרנו מהרחצה בנחל, והיה שביל תלול שהיה קשה לי לטפס והוא הושיט לי יד, ואני פחדתי, ובסוף בכל זאת נאחזתי בו והצלחתי. אבל כשחזרנו מהריינבואו, הייתה עלייה של איזו שעה-שעה וחצי, ולקראת סופה ממש היו מדרגות. בזה כבר כמעט לא עמדתי, וכמעט בכיתי. ואז שחר אמר לי שאני יכולה לטפס בצורה מדיטטיבית, כל פסיעה להתייחס רק לפסיעה הזאת, ולהתרכז בפסיעה, בתחושת הרגל על הקרקע, בתנועה של הרגל. רק בפסיעה הזאת. להפוך את זה למדיטציה. וכך הוא עזר לי לעבור את החלק האחרון, הכי קשה. (בשבילי).
כך שגם אז הוא היה מושיע במידה מסוימת.

יש בו משהו מין המושיע כנראה. בקשר שלנו אף פעם לא חשבתי על זה. זה לא היה משהו דומיננטי.

אבל הנה, גם באתר הדייג ששם התכתב עם חברים, ראיתי לא אחת שמתייחסים אליו כמו אל אחד שקוראים לו בעת צרה. שיודע מה לעשות. שיכול לצלול לעומק ולהוציא חיצים אבודים. שגם הידע וגם הכוח עומדים לו. גם מושיע פיזית. גם חבר לעת צרה.

שחר !

אני חושבת אם החלום הזה אומר שהוא כאן בשבילי עכשיו ברוחו, בנשמתו. שהוא יכול לשמור עליי. הלוואי. הייתי רוצה.

מאז שנעלם, אני הוגה רבות בשם 'שחר', והוא מצלצל באזניי כה ענוג. אין הרבה שמות שכה ערבים לאוזני.

עלו בי מחשבות, לכשיהיה לי ילד, לקרוא לו על שמו.

אולם לא בשם המקורי, אלא וריאציה על השם. בפרט אם תהיה זאת בת. השם: 'שחרי'. שבה יש כמה וכמה משמעויות: גם 'שחר שלי' מבחינת שחר האדם. וגם 'שחר שלי' מבחינת שחר-בוקר. וגם מלשון 'לשחֵר טוב', או כמו בשיר של יהודה הלוי (?) 'יחידה שַחֲרי אל וסיפיו'. לשחר טוב...

וגם השורש ש.ח.ר קשור בעיניי לשורש ש.ח.ר.ר - שחרור. שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם. שחרור. הארה.

שחר - זה הרי גם מלשון שחור אבל גם ממש ההפך ממנו - בוקר אור. הפיכת השחור לאור. זו טרנספורמציה.

בפגישה האחרונה בינינו נוצרה קירבה מיוחדת. ואני הגעתי למקום של התמסרות שלא הכרתי בי.
אח"כ באוטו, כשהחזיר אותי הביתה, הוא נהג ואני ליטפתי ונישקתי אותו.

"את נותנת לי כל-כך הרבה אהבה" אמר פתאום.

ואיך המשפט הזה נכנס אל תוכי. חלחל אל תוך קרביי. במתיקות שלו. באמיתיות שלו.
כל-כך נעם לי לשמוע, לדעת, להרגיש כי הוא חש את האהבה שלי. כי הוא חש ומעריך אותה. כי יש בו מקום לקבל אותה.

זה אחד הדברים היפים שאמר לי. המשפט הזה הולך איתי, שמור ונצור בליבי:
"את נותנת לי כל-כך הרבה אהבה".

ראיתי באתר הדייג שפתחו דף חדש שנקרא נקודת שחר פותח הדף מציע לשקע בים סירה שהייתה שייכת לשחר ולו ולחבר נוסף, כדי 'ליצור נקודה שתהפוך לאתר ימי שעליו יתפתחו חיים ויהפוך לנקודת דייג, צלילה ומפגש. ברוח השיתוף והלב הרחב האינסופי של שחר, ימסר מיקומה לכל דייג, צולל או אדם שיחפוץ!'.

אני לא כ"כ מבינה את הרעיון מבחינה מעשית, אך זה נוגע ללבי.

מאוד התרשמתי מהדברים הבאים של הכותב הנ"ל:

"תפיסת העולם שלי, אשר מתוך שנים רבות של חברות קרובה מאוד עם שחר אני מרשה לומר שהרבה ממנה שותף לזו של שחר, היא תפיסה אשר רואה את הטבע על כל היבטיו כמערכת אדירה, שאנחנו רק חלק ממנה. למרות יומרותינו כתרבות אנושית להאמין שהעולם מתקיים על פי ערכינו ואמונותינו, אנו מגלים מדי רגע שזו רק אשליה ושלמערכות הטבע האדירות, יש את אופן ההתנהלות שלהן. טוב ורע הם רק הזוית בה אנו בוחרים להתבונן במגוון הופעותיו ותופעותיו של הטבע, וכאשר אנו מרשים לעצמנו רק להתבונן ולהיספג בהוויה הסובבת אותנו כל הזמן ובכל מקום- אנו חווים את חיינו במלואם! שחר, מבחינתי, הגיע להיספגות כזו במלוא מובן חווית החיים. ומתוך האופן בו אני מתבונן בחיים, הרי שהם רחבים הרבה הרבה מעבר לזוית האומרת שחיינו עשויים רק מחומר. ומתוך אותה התבוננות, אני לא מנסה לכנס את כל מה שעבורי הוא שחר לתוך זכרון מסוים, אלא ממשיך לחיות איתו כל הזמן, גם אם הוא נעדר פיזית. אני מעיז להאמין, שהוא היה מסכים איתי בתפיסה זו, למרות הידיעה שיהיו כאלה שלא יוכלו לקבל אותה. ומשום כך, על מנת ליצור באופן כלשהו ניתוב של הוויתו של שחר למשהו המשכי, שגם אם הוא משנה צורה הוא מוסיף להיות חלק מאיתנו- אני רואה ברעיון הנקודה בים, משהו מלא חיים שיהווה הרבה ממה ששחר כל כך קיים בו!"

מדהים בעיניי.
המילים האלה באות מתוך רמת תודעה גבוהה, של הבנה עמוקה על החיים ומתוך כך גם על המוות, של יכולת לראות את ההבט הרחב של הדברים, וכל זה יחד עם אהבה אין קץ.

אשרי שחר שחברים כאלה היו לו. אשרי החברים ששחר כזה היה להם.

ניתוב הווייתו של שחר למשהו המשכי.

אכן.

אני עצמי חשבתי עוד קודם לכן שהייתי רוצה לעשות איזה מעשה טוב בעולם, להקים איזה פרוייקט, איזו עמותה או כל דבר טוב אחר - שייקרא על שמו של שחר, וימשיך את דרכו בעולם, דרך הטוב.
ואפילו אם לא דבר כה גדול ומרשים - אפילו דבר יומיומי, מעשה טוב, או לעבוד על עצמי לשיפור עצמי באיזו תכונה - משהו שאעשה באופן מכוון לזכרו של שחר. משהו שייזקף לזכותו.

ובעקבות הנ"ל, אני הצעתי באותו דף שבאתר הנ"ל שכל חבר אשר מכיר ומוקיר את שחר יבחר לעצמו דבר כזה אשר עשוי לתרום לעולם ושלדעתו מבטא את רוחו של שחר - ויעשה אותו. אפשר שבכך המוות שלו יתרום לעוד ועוד טוב בעולם.

בכלל, הייתי חושבת שאפשר היה לפתוח דף כזה שבו כל אחד יכתוב איזה מעשה או עניין הוא בוחר לעשות לזכרו של שחר.

אני עד כה לא בחרתי ממש דבר ספציפי, אך אני מרגישה שכבר אני עושה טוב, והרבה מהטוב הזה נזקף לזכותו.
וגם, למשל, השפעה חשובה שהייתה לשחר עליי:
שחר סיפר לי שהספר 'כוחו של הרגע הזה' הוא כמו תנ"ך בשבילו. שנמצא אצלו כל הזמן ליד המיטה וקורא בו כל פעם קצת לפני השינה.
זה ספר שהיה אצלי כבר כמה שנים, ובכל פעם התקדמתי בו קצת ונתקעתי.
שחר מאוד המליץ לי להמשיך לקרוא אותו, ובפרט פרק שנקרא 'יחסים מוארים'.

באותו זמן נעניתי להזמנתו וקראתי את הפרק הזה, ואכן הרגשתי שזה השפיע עליי מאוד לטובה, אפילו ביחסים עם שחר עצמו.

ועכשיו, לאחר מותו, הייתה לי דחיפה להמשיך לקרוא את הספר (שאינו קל לקריאה כלל), וביום שישי, לאחר 5 שנות קריאה איטית בספר - הגעתי סוף סוף לסיומו !

הספר הזה אינו סתם ספר, זוהי דרך מאוד מאוד בהירה להארה. כל צעד שלי בנתיב הזה עכשיו נזקף גם לזכות שחר, ואני מרגישה שצועד עמי נחושות בנתיב.
שחר המשוחרר.
שחר המשחרר.

ואני רוצה להגיד שעדיין, יש רגעים שבהם נדמה לי שיחזור פתאום.

גם כשמישהו מת באופן רגיל, קורה שהדמיון מתעתע וחושבים שהוא יבוא פתאום.
על אחת כמה וכמה כאשר אין הוכחה למותו.

אני חושבת לי שפתאום יופיע משום מקום, ויצחק ויגיד מה קורה פה. רק קצת זמן לא הייתי והכול כבר הפוך.
אני מדמיינת לי שפתאום הוא בא. והוא רגיל. כאילו כלום לא קרה. זה רק אנחנו שהתחרפנו קצת.
הוא חוזר רגיל, כאילו רק הלך לרגע.

ואז יתחשק לי להגיד לו את כל האהבה אליו.
ואז יתחשק לי להראות לו את הבלוג הזה. וגם לצחוק ביחד איתו.

אני מדמיינת לי ששחר פשוט חוזר. זה הכול.

ועכשיו אני נזכרת באמת שבחלום הלפני אחרון שהיה לי עליו, שלא זכרתי מה היה - שזה מה שהיה. שהוא חזר.
ואנחנו היינו ביחד. ואז אמרתי לו 'אתה לא רוצה להגיד לאמא שלך שחזרת?' והוא אמר לי 'עוד מעט'. משום מה לא מיהר לבשר שחזר.
התפלאתי. אבל היה לי נעים להיות איתו.

(אני זוכרת מהחלום מעט מאוד. אולי זה לא ממש היה ככה).

כשבועיים אחרי שנעלם, כשראיתי שלא מוצאים אותו הלכתי לים לעשות מעשה.
אני חשבתי לעשות משהו מוזר.
למדתי פעם בתנ"ך שכאשר בני ישראל עזבו את מצרים הם רצו לקחת אתם את הארון של יוסף לקבור אותו בארץ ישראל, אבל המצרִים שיקעו את הארון ביאור, ובני ישראל לא ידעו איך למצוא אותו, ואז, אהרון הכהן (נדמה לי) זרק ליאור פתק שבו היה כתוב שם השם (הויה) והמילים 'עלה שור'. וזה גרם לכך שהארון צף על פני המים, ולקחו אותו איתם.

אני חשבתי לנסות את זה, למרות שזה טירוף כי אין לי שום ידע בקבלה או משהו. ובטח צריך בשביל זה ידע הרבה יותר מדויק. וכתבתי על פתק את השם של שחר, ואת שם הויה ואת המילים 'עלה שור' והלכתי וזרקתי את הפתק לים.

ואז דמיינתי שתי אפשרויות:
או שהגופה צפה פתאום ומוצאים אותה. אפילו דמיינתי שהיא צפה פתאום במקום שבו אני נמצאת.
או ששחר פתאום קם ויוצא חי מתוך המים.
מטורף. אני יודעת.

אני מדמיינת דברים מוזרים כאלה, כמו שהיה מין נס, והוא נשאר חי בקרקעית הים, ופתאום הוא קם ויוצא. או שהוא מת, ופתאום קם לתחיה.
(וגם דברים פחות מוזרים, כמו שיתברר שחטפו אותו, ואז יהיה נס והוא יחזור).

באותה פעם כאשר זרקתי את הפתק למים, אני נזכרתי בשיר מהמקורות:
"עורה עורה עורה כבודי
עורה עורה עורה הנבל
הנבל וכינור
אעירה שחר".

ואז התחלתי לשיר את השיר הזה המון פעמים בכוונה ובדבקות, עם הרבה כוונה במיוחד על המילים 'אעירה שחר'. וממש דמיינתי אותו מתעורר וקם ויוצא.

כמובן שזה לא קרה. אבל זו בהחלט הייתה חוויה מיוחדת.
(במיוחד כשעמדתי על הסלעים ובא פתאום גל גדול וכמעט שטף אותי למים. אז חשבתי שעוד הייתי יכולה להצטרף לשחר...

)

שיר שכתבה היום 'אמא של שלומי' באתר הדייג. (הדף מילים מהלב על שחר

מילים מהלב על שחר

אל שחר התוודעתי לאחר העלמותו |
וצר לי שלא זכיתי להכיר אותו.
אך ממה שקראתי מכתבות החברים,
הבנתי ששחר היה בחור מדהים.
התרגשתי במיוחד מכתבותיהם של קרן ןאסף
שתיארו את שחר כבחור עם לב זהב.
כך שמעבר להיותו צוללן מהולל,
שחר היה אדם יוצא מהכלל.
הוא אהב את הטבע ואת הים,
אהב לצלול ואהב בני אדם.
כשקראתי את כתבותיו מטיוליו בעולם
התפעלתי איך הוא תיאר הכל באופן מושלם.
התלהבתי מההרפתקאות ששחר חווה,
והכל הוא עשה מתוך אהבה.
גורלו של שחר נגע לי מאוד בלב,
והותיר בי הרבה כאב.
עקבתי בדאגה בחיפושים אחריו, |
וכשהדלקתי נרות חנוכה חשבתי עליו.
קשה לי למצא מילות ניחומים למשפחה היקרה עכשו
אך התנחמו בכך ששחר נעלם במקום שהכי אהב.
שחר מיצה את החיים הכי טוב שאפשר,
ובלתי נתפס שסיפור חייו נגמר.
שחר יחיה בלב כולנו תמיד,
בהווה ובעתיד.
דמותו הנועזת תלווה אותנו,
ואישיותו הכובשת תהיה דוגמא לכולנו.
נמצא דרך להנציח את שחר ולהלל,
ולא נפסיק לספר עליו יומם וליל.

(שיניתי מילה אחת על דעתי בַּמקום של השם משפחה, כי לא בא לי שימצאו את הדף הזה בגוגל).

***********************

וחבר נוסף כתב:

שחר חרוט עמוק בתודעתנו, נזכור ונזכיר אותו:

כימי הים הנספרים לעד

וכמי הים הזורמים לנצח*

************************

המילים מדברות בעד עצמן...

(המחכימון: 'כולנו משפחה אחת')

מה קורה לי. כל הלילה התעסקתי בחיפוש קישורים על שחר בגוגל, סידרתי אותם במועדפים, וגם כאן בדף...

המון המון שעות של התעסקות.
חשוב לי שכל החומר יהיה לי מרוכז, ואף מילה לא תלך לאיבוד.

למה מתעסקת בזה כ"כ הרבה?
למה זקוקה לכל מילה?

אוהבת יקרה,
שימי לב מה קורה לך...
תיארת בימים הראשונים להעדרו חוויות מלאות חיות שקרו לך
שלא נוגעות לשחר
ועכשיו את חוזרת להתעסקות אולי קצת אובססיבית בשחר...
יכול להיות שהתרוקנת קצת מאנרגיה? שלא קורה כלום?...

אני רואה מצב שבו כל פעם שייפער איזה חלל בחיים שלך
שחר ייכנס לתוכו
כמו מילוי שהוא בעצם ריק בעצמו
זה תהליך שקל מאוד להסחף אליו
אבל תוצאותיו הן חלל אפילו גדול יותר
שימי לב

רק נכנסת לרגע, לשוב ולומר לך שאני קוראת. מתרגשת ומשתתפת בשקט.

לוונדר ומימה תודה.
לא עלה בדעתי שמישהו עדיין קורא פה.
האמת, בהתחלה זה מבאס, אבל אח"כ מתברר שיש בזה משהו משחרר. שאתה כבר לא מצפה לתגובות וכותב לעצמך. (בעיקר לעצמך - כי עדיין בכל זאת יש מחשבה שאולי מישהו מציץ או יציץ אי פעם).

מימה, זה נעים לי שאת מדי פעם מזכירה לי שאת קוראת, ואף מחזקת אותי.

לוונדר, בעניין דברייך. אני מודה שיש לי לפעמים נטייה לאובססיביות. מצד שני, אני מעדיפה להשתמש במילים 'יסודיות' ו'שיטתיות'

.

היה לי ועדיין יש לי צורך להעמיק בעניין המוות של שחר עד למיצוי העניין.
אין לי מושג מה בדיוק הסיבה, אך אני מאמינה בתהליכים שקורים לי ובלתת לצורך ביטוי, ובטוחה שהכול יתאזן מעצמו בזמן הנכון.
בינתיים, אם יש לי צורך 'אובססיבי' להתעסקות בזה - ניחא.

אני עונה זאת גם לעצמי, כי כמובן שיש לי את הביקורת שלי כלפי עצמי בעניין.
וגם שאלתי זאת בהודעה לעיל - למה מתעסקת בזה כ"כ הרבה - לא רק כשאלה שיפוטית, אלא באמת תהִייה. מעניין אותי למה.
אבל זה בסדר מצידי.

מלבד זה, אני בטוחה שלא יקרה כדבר הזה, ששחר ייכנס לכל חור שייפער בחיי, כי המשקל שלו בחיי לא עד כדי כך גדול כפי שאולי משתמע מהבלוג.
עיקר ההתעסקות בו היא בזמנים מסוימים, במיוחד בזמן שאני יושבת על הבלוג, או קוראת דברים עליו באתר הדייג.
ורק מדי פעם זה תופס שוב את המחשבות שלי בצורה חזקה.

מבחינות מסוימות אני מתעסקת בזה באופן מכוּון, כי אני מרגישה שיש פה עוד כמה דברים שלא הבנתי, שלא גיליתי, שלא ירדתי לעומקם של דברים (מחשבות, רגשות וכו') ואני רוצה כן לרדת לעומקם.

זה כבר זמן מה שיש לי צורך לכתוב שיר על שחר, ובהשראת 'אמא של שלומי' שכתבה את השיר שציטטתי לעיל, ישבתי לעשות מעשה, ואכן נכתב השיר.

בתור הקדמה אומר שהשתדלתי להכניס לשיר כמה שיותר ביטויים שמכילים את המילה 'שחר' או את השורש ש.ח.ר (כגון: 'עלות השחר', 'שחר ילדותו', 'שוחר טוב' וכד').
חלק מהביטויים באים מהמקורות, אציין אותם לאחר השיר.

למנצח על איילת השחר מזמור

גבוה ותמיר היה הנער |
ואור פניו כנֹהַר
אור השחר
משחר ילדותו
קונדֵס ולבבי
שוחֵר חיים וּבַעל לב
שאין בִּלְתוֹ

ויהי כַּעֲלות השחר |
וַיֵצא הנער שחר
לְשַחֵר פְּני מים רבים
וּמְשַחֵר לַטֶרף כִּמְרַחֵף
על כַּנְפֵי-שחר
עָלָה וירד ירד ועָלָה
הביא בְּשֹורת מַעֲמָקִים

וּבַאַחֲרונה |
ירד ולא עלה עוד
לא עוד נראו
פני שחר שֹוחֲקים
אספוהו מים רבים
אל חֵיקָם
וַיַשְחירו השְחָקִים

כיצד ניטַש קיאק יתום |
על פני המים
והים אותו עִרסל באַדְווֹתיו
ולא חזר השחר
אל הבית
לא עוד נשמע הצחוק
בין קירותיו

על ים רחב אין קץ |
יָרַד הלָיִל
על לבבות מוּכֵּי כאב וּשְכוֹל
וְלא נֵדע העוד תבקע לה
קרן שחר
העוד יִלְהַב השחר
מן השְחור ?

תמיר יפה הנער שחר |
ולבבו כַּים עצום הוא ורחב
איכה נפל הֵילֵל-בן-שחר
נאסף
אל מצולות
בשחרית ימיו

מלאך ! שָֹרָף ! עלה נא ! |
איילת השחר הפציעי נא משְחור !
ספרי כי כל זה
אין לו שחר
בִּפְקוח עפעפי-השחר
יתגלה האור

כי ביותר חשוכה היא השעה |
אשר בטרם
השחר יעלה
וּכְאֱמוֹר תפילת השחר
'עוּרָה כְבוֹדי
אעירה שחר'
שחרֵנוּ יתגלה

כל-כך יפה ענוג הנער שחר |
עטוּף בְּחֵיק כָּחוֹל שֶכֹּה אָהַב
לַמרחקים מֵאיר לִבּוֹ
מִתהומות יִבְקע האור
לעד
נוסיף וּנְהַלֵך
בְּאוֹר
פָּנָיו

************

הביטויים העיקריים שבאים מהמקורות:

"למנצח על אילת השחר מזמור לדוד" – תהלים כ"ב א'
"איך נפלת משמים הילל-בן-שחר" – ישעיהו י"ד י"ב (הילל-בן-שחר = כוכב נוגה בתקופת הראותו ככוכב בוקר)
"עורה כבודי עורה, הנבל וכינור אעירה שחר" – תהלים נ"ז ט'
"אדוני באור פניך יהלֵכון" - נדמה לי שזה בתפילת יום כיפור, או ראש השנה

כמו כן, ישנם הביטויים 'כנפי שחר' ו'עפעפי שחר' – שהם כינויים מליציים לדמדומי אור הבוקר (השתמשתי ב'כנפי שחר' גם לדימוי כנפיים של ממש)

וכמו כן ישנו הפתגם הידוע: "השעה החשוכה ביותר היא השעה שלפני עלות השחר"

*************

לאחר מעשה התברר לי כי מס' הפעמים שמופיע השורש ש.ח.ר בשיר הוא 26, שזו גימטריה של שם 'הויה' (-שם אלוהים). (למי שמתמצא בזה זה בוודאי אומר משהו).

אני מאוד מרוצה מהשיר הנ"ל אני חושבת שיצא לי שיר יפהפה ומאוד משקף.
כשהקראתי אותו לאחותי היא אמרה שנשמע מהשיר שממש הכרתי אותו, ושמחתי לשמוע זאת.

לעומת שירים שנכתבים לי כלאחר יד, לקח לי המון זמן לכתוב אותו. ואני מרגישה שהתוצאה ממש מוצלחת. כתבתי אותו גם באתר הדייג לאוהבי שחר (בדף למנצח על איילת השחר אני מקווה שאנשים יאהבו את השיר.

עבר מעט מאד זמן מאז ששחר נעלם...

אם היית מתעסקת בנסיבות ההעלמות, ובשחר, במידה רבה מאד עוד נגיד...לא יודעת, כמה שנים, אז אולי היתי חושבת שאת שוקעת בסיפור הזה ולא נותנת לעצמך להמשיך לחיות. תני לעצמך זמן, לעבד את הרגשות, את המציאות. וכמו שלוונדר כתבה, שימי לב. שימי לב לעצמך.

דרך אגב, אני הוספתי בתחילת הבלוג תמונה של שחר ותמונת מעמקים, שבה נראה האור מבליח אל תוך הכחול הכחול הזה. נראה לי הכי מתאים.

בשבוע האחרון קרו כמה דברים מוזרים.
חלק מהם יסבירו את העניין-הקצת-מתעורר-מחדש שלי בשחר (שכן, בשבועות האחרונים זה היה די מינורי).

קודם כל, אחרי מס' שבועות של שקט באתר הדייג, שכמעט לא הזכירו את שחר, חזרו והופיעו דיונים בקשר אליו. דף אחד שמדבר על בקשת זק"א לעזרה בחיפושים, דף אחר שמבקשים תמונות של שחר למפגש קרוב של אנשי האתר, דף נוסף שבו נכתב השיר על שחר ואנשי האתר הוסיפו בו עוד מילים וזכרונות.

הקריאה בדפים האלה ליבתה בי שוב את העניין ועוררה את הזכרונות האישיים.
וכמו כן, הידיעה על מפגש קרוב שיוקדש לשחר קצת צבטה בלבי. שכן, נראה שיהיה זה מפגש של אנשי אתר הדייג, ואיני רואה עצמי כמובן נמנית על הדייגים, אבל כיוון שהמפגש יוקדש לשחר, ונראה גם שיהיה בבית המשפחה, מאוד הייתי רוצה להיות בו. ושוב אני מרגישה לא ראויה ולא שייכת.

מקרה נוסף מוזר שקרה בשבוע שעבר:
אני חברה באתר הכרויות (אתר הכרויות רוחני ! - חייבת להדגיש). שם גם הכרתי את שחר.
לאחרונה התמלאה תיבת המסרים שלי שם, והיה צורך לרוקן אותה. כך שחזרתי אל תכתובות שנשכחו ממני.
נתקלתי במסר ממישהו שמסר לי בזמנו את מס' הטלפון שלו, וכשנכנסתי עכשיו לכרטיסו לא הבנתי מדוע לא פניתי אליו אז. בתמונה נראה בחור חמוד ביותר, אפילו יפהפה הייתי אומרת (אולי בגלל זה לא פניתי, בחור יפהפה - קצת מפחיד...), ואחד הדברים הראשונים שמספר על עצמו בכרטיס ש'מטורף על הים'.
אני בתור חולת-ים בעצמי, נמשך לבי תמיד לאנשי ים, ומיד החלטתי בלבי להתקשר אליו.
עוד אני מעיינת בכרטיס, נתקלת עיני בכתובת האימייל שמסר שם אותו בחור חמד. ומה אני רואה? שֵם מוכר. מוכר מאוד. זהו קרוב משפחה של שחר !

אני לא פגשתי אותו אישית, אבל שמעתי את שמעו גם בבית המשפחה, וגם קראתי דבריו באתר הדייג.
הוא היה בנוסף לקרוב משפחה גם חבר טוב של שחר והיה יוצא איתו רבות לצלילות ולדייג. הוא היה מעורב מאוד בכל עניין החיפושים אחר שחר ובכלל.

עוד מזמן, לאחר המקרה, חשבתי לפנות אליו (או אל אחד החברים הטובים האחרים), כי הרגשתי צורך להתעדכן בעניין שחר ממישהו שמאוד מעורב, אך לא היה לי נעים כך 'לנחות' עליו מבלי שהוא מכיר אותי.

כיוון שהתגלגלו כך העניינים, החלטתי שאולי זו הזדמנות טובה לפנות אליו – בין אם למטרת היכרות ובין אם למטרת שיתוף בעניין שחר. וכתבתי לו אימייל. הוא התקשר אליי, וכך דיברנו כמה פעמים. היה קצת מוזר. לא ידעתי באיזה אופן לדבר איתו. קצת היה קשה לי לדבר באופן הקליל הרגיל לי בשיחות היכרות, כי בגלל שחר הרגשתי מין 'יראת קודש' כזו, ושהכול צריך להיות מאוד נכון, ומאוד 'מהוגן'. אך באיזה שלב דווקא הוא (נקרא לו הבחור-חמד) שוחח איתי מין שיחה רגילה כזו, במקומות מסוימים אפילו שיחת בן-בת עם אי אלו אזכורים של נושאים 'לא מהוגנים' (:-)), באופן שקצת צרם לי (לא באופן כללי, כי אני עצמי לא בדיוק 'מהוגנת', אלא כיוון שהייתי מודעת חלק גדול מהזמן לזכרו של שחר ברקע).

הוא מצא חן בעיניי מאוד כבן אדם. נראה מאוד מיוחד, רגיש, עדין נפש, מודע לעצמו. אם כי נראה לי שעדיין קצת ילדותיות דבוקה בו. (קטן ממני). לא ברור אם קשר יכול להתאים בינינו, אך כן היה נראה לי משהו ששווה בדיקה.

מצד שני, אמרנו שגם אם לא ייצא קשר זוגי, עדיין יש מקום להכיר. ובוודאי שיש לנו על מה לשוחח.
בכל אופן, היה נראה שמאוד מצאתי חן בעיניו (גם בכיוון של עניין אישי), וקבענו להיפגש בסוף השבוע.

כיוון שבתחילת התקופה מאז היעלמותו של שחר התקשיתי למצוא אנשים שאפשר לשוחח עמם בעניין (ציינתי זאת כבר בבלוג כי זה קצת כאב לי) – שמחתי למצוא אדם קרוב אליו שאוכל לשתף ולהשתתף אתו. אם כי, כאשר הזכרתי פה ושם דברים שקשורים בשחר, היה נדמה לי שהוא לא כ"כ שיתף פעולה. תהיתי.

ואמנם, בערב לפני הפגישה היעודה אמר לי הבחור-חמד שחשב על זה הרבה, ומאוד מאוד התלבט, והוא מרגיש שקשה לו להיפגש איתי, דווקא בגלל שהכרתי את שחר.
חשבתי שאולי מפריע לו ששכבתי עם שחר, וזה כאילו לא נאה שהוא יהיה איתי. אך אמר שלא זה, אלא מרגיש שאם נהיה בקשר, כל הקשר שלנו יהיה בצל של שחר.

הוא אמר שקרה לו לא מזמן מקרה דומה. עם בחורה שיצר איתה קשר באותו אתר היכרויות, והיא אמרה ששם המשפחה שלו מוכר לה, שאלה אם הכיר את שחר, ומשאמר שכן, אמרה לו שהייתה בקשר עם שחר ופתאום שחר נעלם לה, ושאלה אותו במה העניין. הוא סיפר לה, ומאז נשארו בקשר (כנראה טלפוני), אך גם איתה הרגיש שקשה לו להיפגש.

אז לא שהוא לא רוצה, הוא דווקא כן רוצה להכיר אותי. אבל זה קשה לו עכשיו. הוא מרגיש שזה לא הזמן הנכון. שאולי עוד לא הגיע הזמן... בקיצור, לא נפגשנו.

היטב חרה לי הדבר.
מאוד מאוד רציתי לפגוש בו. שוב, גם בתור אדם. וגם בתור מישהו שהכיר את שחר. ובפרט – השילוב של שני הדברים – לו היה נוצר קשר, זוגיות, היה זה יפה מאוד בעיניי, הייתי רואה בזה המשכיות יפה.

וכלל איני חושבת שהקשר היה הופך להיות בצילו של שחר, כיוון שהעניין של שחר אינו ממלא את כל הווייתי, אלא רק חלק מאוד מסוים ממנה, ואני בהחלט ולחלוטין פנויה להיכרויות, ולחיות חיים מלאים שלא סובבים סביב שחר.

מה שכן, הרגשתי איזשהו צורך פנימי להתחבר דווקא איתו. כמו כרטיס כניסה לתוך עולמו של שחר, אל משפחתו. שער לעולם הזה. לא שאני רוצה שהכול ימשיך להסתובב סביב שחר, אבל איני יודעת מה הצורך הזה להיכנס דווקא לעולם הזה, שלו. למשפחה הזאת. רציתי דריסת רגל. זה אולי לא נשמע טוב. מה לעשות. זו האמת. משהו שם מושך אותי להיכנס ואני מרגישה שהשערים נעולים בפניי.
זו שוב התחושה 'את לא שייכת'. ואני רוצה להיות שייכת. כל-כך רוצה להיות שייכת.

אולי דרך הבחור-חמד רציתי להיות שייכת. להיכנס יחד איתו אל תוך עולם-הקסם הזה.
העולם של שחר. עולם החברים של שחר. עולם המשפחה של שחר. עולם הים והצלילות. הכול, הכול...
זה נראה לי ששם יש עולם קסם.

ועוד, חרה לי מאוד הסיפור על הבחורה הנוספת הנ"ל. שכן, אני חושדת שהייתה זו מישהי שכבר אז, בהיותי בקשר עם שחר, הייתה מעורבת (ואת הסיפור אספר מאוחר יותר). אני הצלחתי אז ללכת אל מעבר לקנאה, אך הפעם היא עלתה בי, גם על שחר וגם על הבחור-חמד.
אוף ואוף ואוף !!!

מחדש עלו והתאבכו בי כל הרגשות והתחושות המחשבות הכאבים הדאגות והפחדים. אוף ואוף ואוף.
שבת מאוד כאובה ומבולבלת עברה עליי.

מחשבות מתרוצצות בראשי:
אני רוצה להיות שייכת. אני רוצה להיות קרובה לעולם של שחר. אני רוצה להיות אהובה ומקובלת בקרב המשפחה הזאת. בקרב החברים. זה היה אפשרי לי דרך הבחור-חמד. אבל הוא לא רוצה עכשיו. זה שוב לא אפשרי. שוב נסגרה לי דלת. הפסדתי הזדמנות להיכנס פנימה.
ועוד מעט המפגש של אתר הדייג שמוקדש לשחר. אני רוצה להיות שם. אבל אני לא ארגיש נוח להיות שם כי אני לא שייכת לאתר. אם הבחור-חמד היה מזמין אותי, אז הייתי באה איתו, והייתי מרגישה נוח להיות שם.
אם הייתי באה איתו המשפחה הייתה רואה שאני שייכת ומקבלת אותי.
אבל הוא לא רוצה או לא יכול עכשיו.
אבל אני רוצה להכיר אותו גם בלי קשר לשחר.
אבל איך אני אסביר לו שזה לא הכול מסתובב סביב שחר. ואם הוא ירצה שלא נדבר על שחר איך אני אוכל לא לדבר משהו שכל-כך קיים ברקע.
אבל אם היה יכול להיות שם בינינו משהו נורא יפה?
ואולי אני אחכה קצת שהעניינים יירגעו, ואז אני אתקשר אליו שוב.
אבל בינתיים הזמן עובר, והמפגש של האתר מתקרב, ואם אני לא אפגש עם הבחור-חמד קודם, אז אני לא אוכל לבוא למפגש, כי לא יהיה לי נעים, ואני סתם אפסיד את המפגש. חוצמזה שאנ'לא רוצה לפגוש אותו פעם ראשונה במפגש, כי זה מאוד ילחיץ אותי שאני ארצה למצוא חן בעיניו... אני צריכה להיפגש איתו קודם. אבל אני לא רוצה להתקשר אליו עכשיו כדי לא ללחוץ. והמפגש מתקרב. אז אני עלולה להפסיד את המפגש...
אז שוב אני אהיה בחוץ...
ושוב הכול יקרה בלעדיי.
אוף!

אני אומרת לעצמי שכל זה נשמע מטורף, חולני, אובססיבי.
מצד שני, סתם התכווצות שלי. המקום הזה של 'לא ראויה'.
מקום לעבוד עליו.

לאחר שבת של ייסורים, שוב פניתי אל 'העבודה' של ביירון קייטי. אין מה לעשות, בסוף אתה חייב לעשות את זה.
עדיין לא התרתי את כל הסבך, אך משהו כן התחלתי להתיר. בכל אופן, הרגשתי פתאום איזה מין רוגע חדש, כאילו לקחתי כדור הרגעה. יש ב'עבודה' הזאת משהו ממסטל.
אז עכשיו אני בפחות בלגאנים משהייתי קודם (כל התיאור למעלה היה בעיקר על מה שעבר עליי בשבת, עכשיו אני קצת יותר רגועה), אבל אני צריכה להמשיך לעשות ת'עבודה'.

יש נטייה 'להתבטל', לתת לדברים לסחוף, להיסחף עם הכאב המוכר והרגיל. זה יותר קל להתחפר בכאב הרגיל מאשר לתפוס את עצמי בידיים ולעשות את 'העבודה'. משהו שאולי ישחרר אותי מהכאב - אבל הכאב כ"כ מוכר ואפילו 'אהוב', שקשה להסכים לעזוב אותו.

אז טוב שכל הדברים האלה עולים. זה נותן לי הזדמנות.

הצילו !!!!

מקרה מוזר נוסף שקרה ביום שישי:

הייתי בחוף הים. שיחקתי מטקות עם בחור שהיה בחוף. היה משחק נחמד, אם כי לא הגענו לשיאים מדהימים, אבל זרם די טוב. באיזה שלב התעייפתי ואמרתי לעצמי: 'טוב, רק נגיע לשיא של 50 חבטות, ואני אפרוש'. אך שוב ושוב שיחקנו ולא הגענו. ואז היה משחק מאוד טוב, והיינו ממש קרובים ל- 50, ופתאום תוך כדי משחק אני רואה בזווית העין מישהו מתקרב, שומעת אותו אומר משהו כמו 'תן לי רגע את המטקה', ואני צועקת 'לא ! לא עכשיו !', אבל כבר זה לא עזר, כי הפרטנר שלי הפסיק את המשחק. דווקא כשעמדנו לעשות שיא ! אני מסתכלת מה הבן אדם הזה רוצה, ופתאום אני רואה שזה אורי גלר ! הוא ולא אחר. הוא לוקח את המטקה, חותם עליה, ואומר לנו: 'זה ייתן לכם מזל'. והלך.

בראש חלפה לי ביעף מחשבה שבעצם אחרי ששחר נעלם רציתי לפנות אליו, אל אורי גלר, לשאול אותו, אולי יש לו יכולת לגלות משהו. אני יודעת שחלק אומרים שהוא סתם רמאי, אבל מצד שני, אולי הוא לא? איך בכל זאת, הוא התעשר כ"כ, הרי אומרים שהוא מגלה נפט. צריך בשביל זה איזה כוחות, לא? בכל אופן, לנסות זה אולי לא מזיק, אבל לא עשיתי את זה אז. ועכשיו חשבתי לי: 'לשאול? לא לשאול?' והוא כבר הלך, ואמרתי לי 'תעזבי. במילא אומרים שהוא סתם רמאי'. אז עזבתי.
והמשכנו לשחק. ופתאום, כאילו בלי שום כוונה ושום מאמץ, שיחקנו משחק ממש מעולה, ולא רק שעברנו את ה- 50, אלא הגענו ל- 100 !

אז אמרתי 'נראה לי שבאמת נתן לנו מזל האורי גלר הזה'.
ופתאום היה לי חשק לחפש אותו ולשאול.

אז מיהרתי לכיוון שהלך בו לאורך קו החוף. ושאלתי עוברים ושבים אם ראו את אורי גלר. מי שראה אמר לי שהמשיך ישר, ואחרים חשבו אולי שזו עבודה בעיניים, או שאני קוקו או משהו. וחלק התחכמו לאמור 'כן, הוא נכנס לים ונעלם' וכיוצא בהן הלצות סרק.

המוזר מאוד היה, שתוך כדי הליכתי אחריו לאורך הים, על מנת לשאול בעניין שחר, פתאום מבית הקפה שעל החוף בוקע ועולה השיר, זה השיר אשר ציטטתי בתחילת הבלוג: "פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד עולה זיכרון ישן. פתאום כשנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד אור עולה ומראה לאן..."
זה השיר שכל-כך התקשר לי אז לשחר, שהפך מאז לשיר הזיכרון שלי לשחר. זה פשוט השיר של שחר.
ועכשיו דווקא הוא מושר על החוף בקולי קולות.

וכפי שאמרתי, לאחרונה הראש שלי ביומיום לא היה עסוק כמעט בעניין של שחר, אבל דווקא עכשיו ברגע אינטנסיבי כזה...

הייתה בזה תחושה חזקה מאוד. וגם משהו מעודד. כאילו זה סימן טוב.

את אורי גלר לא מצאתי, כך שכנראה לא הייתי צריכה למצוא אותו.
אבל מצאתי דברים אחרים (שלא קשורים לבלוג).

הכול במקומו הנכון.

עדינות - שכחתי קודם להגיד לך תודה. אז עכשיו תודה. את צודקת. זה טרי, וצריך זמן לעבד.

התהלכתי לי עכשיו ברחוב ברוח הקרה שאני כ"כ אוהבת. התהלכתי וחשבתי.
חשבתי על מה שרציתי מהבחור-חמד.
הרי רציתי לדבר איתו על הכול, לשתף, לשמוע, להיות ביחד, לתמוך, לחבק, לבכות ביחד....
יש לי צורך לבכות ביחד.
יש לי צורך לבכות ביחד עם מישהו שהכיר את שחר.
שכל אחד מביא את העולם שלו, את ההיכרות שלו עם שחר, את החלק שלו בחיים של שחר - ופורסים את זה על השולחן, ומתחלקים בזה.
ואם יש צורך לבכות, אז פשוט בוכים ביחד.
אני כל-כך צריכה את זה.

אני פתאום הבנתי שאני פשוט עדיין לא השלמתי את תהליך האבל.

גם בגלל שלא הייתה שום ודאות במה שקרה לו והכול נשאר באוויר.
גם בגלל שלא היה לי מישהו בסביבתי הקרובה לדבר על זה, ועם המשפחה שלו לא הצלחתי ליצור קשר עמוק או רציף.
גם בגלל שלא הרגשתי באמת לגיטימציה לכאב שלי, ולא הרגשתי ראויה להיות שותפה באבל עליו.
גם בגלל שהאמנתי שעליי למצוא את הדרך הרוחנית ללכת אל מעבר לכאב.

מכל הסיבות האלו, אני לא הנחתי לעצמי להיכנס באמת לתוך תהליך של אבל. להתאבל עד הסוף. כמו שצריך.
האבל נקטע באיבו.
קצת התחיל. ואז עברתי לסדר היום. ועכשיו דברים שוב עולים. והם לא סגורים ולא פתורים.
קצוות חשופים.

אני הבנתי שני דברים:

לא סיימתי, ואולי בקושי התחלתי את תהליך האבל. ויש לי צורך להשלים באיזושהי צורה את האבל על שחר.
אני זקוקה לתהליך של אבל באופן כללי, לא רק בהקשר של שחר. יש לי צורך בתהליך אבל כלשהו. אולי לכן מה שקרה עם שחר נכנס לחיי.

זו הייתה הבנה מאוד חזקה ומעניינת עכשיו - שאני זקוקה לתהליך של אבל עכשיו בחיי, עם קשר או בלי קשר לשחר.
אני זקוקה לתחושות האלו. להיכנס לתוכן. להתמסר להן. להתמכר להן. לעבד אותן. להבין אותן.
להיות באבל.

למה? אני לא יודעת.
אבל זה מה שאני יודעת, שאני זקוקה לזה.

אני זקוקה לבכות בכי עמוק עמוק מהלב, מהקרביים.
לבכות בדמעות חמות, שנשפכות.

זה היה בימים הראשונים אחרי ששחר נעלם, אבל אח"כ זה עבר לי. האם באמת עבר, או הודחק? אינני יודעת.
אבל זה חסר לי.
אני צריכה את זה.

יש לי צורך להתערבב.
לאכול את הכול עד הסוף.
לבכות את הכול עד הסוף.
לפתוח את הלב עד הסוף.
להרגיש עד הסוף.
להתמסר עד הסוף.
לדעת הכול. עד הסוף.
לגעת בהכול. עד הסוף.
לגעת לגעת לגעת... עד הסוף.
לגעת בחיים. לגעת במוות.
אני רוצה לדעת ולגעת בהכול.
למשש את הכול.
לממש את הכול.
אני רוצה לחיות את הכול.
למות את הכול.
לחיות.
בגדול.

*********************

לא התכוונתי. אבל זה יצא לי כמו שיר.
כשאני חושבת על הבחור-חמד, אז זה מה שאני מרגישה. הרצון להתערבב, לדעת, לגעת, לספר, לדבר, לשתף, לחבק, להתחבק, להתמסר, ללכת עד הסוף...
לא. לא בצל של שחר.
שחר רק פותח את המקום הזה של הטוטאליות. של הכוליות.
מהמקום של הכאב נפתחים ונשפכים מעיינות. מעיינות. מעיינות... של יופי. של תום. של רגש. של כל הדברים שבעולם.
לא בצל של שחר, אלא באור של שחר. לתת להכול להיפתח, ושלא יהיה חיץ כלל.

כמובן שהכול זה פנטזיה ענקית.
מי זה בכלל הבחור-חמד? האם אני מכירה אותו? למה אני רוצה להתערבב איתו?
לא איתו דווקא. יש לי את הצורך הזה. רציתי שזה יהיה הוא.

גם הרצון להיות שייכת לעולם של שחר. להשתייך למשפחה שלו. לדעת הכול, כל מה שהוא היה. וכל מה שקורה עכשיו בעניינו. - זה הצורך הזה בלהתערבב עם הדברים עד הסוף. להיות בטוטאליות. לחוש. להיות. לחוש את הכאב. להיכנס לתוך הדברים.
להיות שייכת.
להיות בתוך.
בתוך
בתוך
בתוך

אולי הרצון העז הזה חזק מדי, אולי הוא לא בריא לי. אבל הוא קיים.
אני כל הזמן מרסנת אותו.
אבל אני מרשה לעצמי עכשיו לכתוב אותו.

וגם ידיד טוב שלי, שהקראתי לו את השיר שכתבתי על שחר, אמר לי שמרגישים מהמילים שמושא הנפש שלי הוא להיות בקרבה יתרה איתו, שמרגישים שיש לי השתוקקות רבה לגעת בו, להתקרב הכי שאפשר, שיש לי רצון עצום ומורגש אמיתי בתוכי להיות במקום הזה, להיות בקירבה הזאת, בארץ המולדת הזאת של הביחד. (ציטוט די קרוב למקור).

זה מאוד ריגש אותי שאמר זאת, כי איך הוא הרגיש אותי. איך הוא קלט אותי.
לא ידעתי שזה כ"כ מוחשי מהשיר שכתבתי.
השיר שכתבתי על שחר לא נשמע אישי, אני חושבת.
לא כתבתי אותו בצורה של געגועים אישיים.
אבל הוא בכל זאת קלט.

וזה כלכך נכון.

אנשים התרגשו מהשיר שכתבתי עליו. גם באתר הדייג כתבו לי. וגם בן דוד שלו ששלחתי לו באימייל כתב שלא הפסיק לבכות בזמן שקרא, ושהוא רוצה להלחין את השיר.
היום פנה אליי גם חבר שלו שקרא את השיר באתר, וביקש להלחין אותו. הוא רוצה להכין אותו למשפחה על דיסק.
נהייתי קצת מבולבלת.

ברור שמאוד רציתי הכרה. אני כל הזמן רוצה הכרה. וגם דרך השיר רציתי הכרה. ואני רוצה.
עכשיו זה קצת מבלבל אותי.

הצורך בהכרה כל כך עצום בתוכי, שאני מתקשה לנהוג בשוויון נפש. לחשוב בצלילות על דברים. ואז אני מסתערת לתוך - ומתנפצת...

איך שלא יהיה אכפת לי?

שיר שכתבה ליאת באתר הדייג, בדף שפתחה אמא של שלומי (כאן

עכשיו הים כולו מערסל אותך אל חיקו,
עכשיו הים הוא ביתך לנצח.
מנוחת עולמים,
לכל הלילות וכל הימים
וימים על גבי ימים,
ששוטפים אלי חוף – הכל,
פרט לך
ואתה אינך.

ובערוב יום, עת השמש הגדולה השורפת
נושקת אקורד סיום אחרון בין שמים וים,
אתה שם,
במשב הרוח,
בנשיקת הגלים שפתי ים וחופים,
בחיוכיך שלטפו חיים
ועתה,
הם לוטפים את כל הימים.

שיר יפהפה.

תבורכי אוהבת בחיים מלאים אור ושמחה.
את כותבת באופן מרתק.
שמחתי להכיר את שחר, דרכך.

תודה רבה גלית על מילותייך החמימות.

**************

החיים מאוד מתעתעים בי.
אני חשבתי שאני ממש רוצה קשר עם הבחור-חמד.
התקשרתי אליו ביום ראשון, כדי להסביר שלדעתי הקשר לא צריך להיות בצל של שחר. הוא הסביר לי שמאוד קשה לו שכמעט כל היום הוא סביב הנושא - עם בני המשפחה, ועם החברים, ועדיין עם החיפושים, וכשהוא יוצא לים, וכו'... אז אני הבנתי. ואמרתי 'אוקי, לא חייבים לדבר על שחר'. אנחנו יכולים פשוט להכיר. אולי בהמשך...
אבל קרה דבר מוזר, שמרוב שדיברנו בינינו 'רגיל', הוא התחיל למשוך את השיחה לכיוון המיני, ואני איכשהו מרוב שרציתי ליצור איתו קשר, שיתפתי פעולה.
אין לי בעיה עם כיוונים מיניים, אך תלוי מאיפה הם מגיעים. מבחינתי צריך להיות קודם כל חיבה, רוך, חום, רגש. ואח"כ - בכיף.
עדיין לא הרגשתי את זה ממנו, ולכן לא הייתי מוכנה כבר ללכת לכיוון המיני. אבל רציתי למצוא חן. הבוז לי.
מה שהכי צרם לי בשיחה הזאת, דווקא כן היה קשור לשחר. כי בהקשר הדברים שדיברנו, סיפר לי הבחור חמד על איזשהו מהמעללים המיניים של שחר (משהו שלא כ"כ מצא חן בעיניי), ופתאום נראה לי באור אחר, הרבה פחות מחמיא.
ופתאום לא מצאו חן בעיניי לא הבחור-חמד ולא שחר, וחשבתי לעצמי 'מה אני עושה פה בכלל?'

לפעמים המיינד כ"כ מתעתע. הדמיונות שלנו. מילה לכאן - והכול נראה מדהים. מילה לכאן - והכל קורס.
ובטח לא זה נכון ולא זה נכון. אנחנו חיים בדמיונות.

בכל זאת, הייתה לי איזו תדמית על שחר. ולא סתם. גם מההיכרות שלי איתו, וגם מכל הדברים המדהימים שאנשים מספרים עליו.
ופתאום בבת אחת כמה מילים ערערו את זה.
פתאום בבת אחת שכחתי איזה מין בחור הוא היה כשאני הכרתי אותו, וחשבתי שדמיינתי.

פתאום עלתה בי מחשבה לעזוב את הבלוג, לא ללכת למפגש לזכרו של שחר, ולעזוב בכלל את כל העניין.

טוב, אבל אני לא אחת שככה עוזבת דברים. לא לפני שאני בודקת לעומק. שמא אני טועה.
ואני מאוד אוהבת לגלות שאני טועה !

למחרת הייתי איכשהו באיזור המגורים של הבחור-חמד. באמת בלי להתכוון. והתקשרתי אליו שזאת הזדמנות להיפגש. נראה לי שהוא קצת פחד להיפגש איתי, אבל נענה להזמנתי.
באתי אליו הביתה. הרגשתי באופן מיידי הרבה חמימות אליו, (אם כי לא הרגשתי אליו משיכה מינית בהתחלה). במצבים כאלה החמימות פשוט נשפכת ממני, אני לא צריכה להחליט כלום וזה קורה. אני מחבקת, מלטפת, מנשקת. לאו דווקא בהקשר מיני. פשוט ככה.
האמת, הוא היה הרבה יותר מתוק ממה שהתרשמתי בטלפון האחרון, אמנם חרמן, אבל לא בלתי מתחשב. ואני זו שבעצם הובלתי לסקס (הוא הסכים לאפשרות שלא יהיה סקס – וזה גם מה שגרם לי יותר להעריך אותו ולכן כן להיפתח לסקס איתו).
כששכבנו חשבתי 'אני שוכבת עם מי שיש בו את הדם של שחר'. זה נראה לי מקסים.
(במחשבה נוספת, אם הולכים מספיק דורות אחורה, אז בכל אחד יש את הדם של כל אחד. אבל היה בזה משהו מאוד רומנטי להסתכל על זה בצורה הזו.)

מתנגן לי בראש השיר של שלמה ארצי: 'ואני מתנחם ושוכב איתה כן, כאילו במקומך'.

כשהיינו ביחד, וגם כשהוא ישן, הרגשתי אליו הרבה חום וחמלה על כל הצער שבו.
בעצם, התברר לי שהוא ושחר ממש גדלו יחד. הם היו קרובים כמו אחים.
ציער אותי שלא יכולתי לדבר איתו על שחר. רציתי ולא יכולתי.
כ"כ רציתי שהוא ישתף אותי ואני אשתתף ואנחם. אך את הכאב שלו אולי הוא חולק עם אחרים, אבל לא חלק איתי.
בכל אופן, אני מקווה שהוא חולק. מעניין אם הוא בוכה...

בינתיים הקשר בינינו לא נמשך. אני לא יודעת אם אנחנו בכלל מתאימים לקשר. הייתה מין הרגשה של חד-פעמיות במפגש הזה. אבל אולי בכל זאת תתפתח איזו ידידות בהמשך. הייתי רוצה.

מה שכן, הבחנתי איך החיים מתעתעים בי. איך הדמיון מתעתע בי. איך המיינד מתעתע.

לפני כן חשבתי שהבחור-חמד הזה זה כל עולמי, ואני חייבת חייבת חייבת לפגוש אותו וליצור איתו קשר.
אח"כ חשבתי שזה סתם שטויות, ושהוא בכלל לא מוצא חן בעיניי, ושגם שחר לא מוצא חן בעיניי, ושאני צריכה לעזוב את הכול.
אח"כ ראיתי שהוא אחר לטובה ממה שחשבתי, אבל בכל זאת לא עד כדי כך חשוב לי כמו שחשבתי בהתחלה.
וגם את דעתי על שחר שיניתי בחזרה.

כי, קודם כל, אז מה אם סיפרו לי ששחר עשה כך או כך בהקשרים של בחורות, אני לא יודעת באמת ובדיוק מה היה, וגם, מאיפה אני יודעת איזה חלק ממנו זה היה, אולי זה היה רק חלק קטן ולא דומיננטי. הרי ממה שאני זוכרת ממנו וממה שאנשים מספרים עליו שומעים חלקים דומיננטיים מאוד מדהימים. רגישות גבוהה, אכפתיות.

מלבד זה, גם סיפרו לי כבר כמה קרובי משפחה של שחר, שהוא מאוד מאוד השתנה בשנה האחרונה.
הוא בעצמו סיפר לי שהוא מאוד השתנה מאז שחזר מאוסטרליה לפני שנה וחצי. שהוא נהיה יותר רגוע, מצא את המקום שלו בעולם, מצא את האושר, התחיל להתחבר לתכנים רוחניים.
ובני משפחה שלו סיפרו לי שבמיוחד בחצי השנה האחרונה הוא נהיה פתאום הרבה יותר פתוח ולבבי ממה שהיה. מחבק אותם בחום גדול מאוד. מחבק את אמא שלו, מחבק את אבא שלו.
אנ'לא יודעת איך הוא היה קודם, כלומר, אני מתארת לעצמי שתמיד היה לו לב טוב, אבל נראה שבתקופה האחרונה זה מאוד נפתח אצלו.
וגם התחום הרוחני.

אני משתדלת לא להיכנס לאידיאליזציה שלו. אני יודעת שכשמישהו מת יש סכנה להיסחף לאידיאליזציה.

אך יש לי הרגשה שבמקרה הזה באמת כל הדברים הטובים שכותבים על שחר הם לגמרי נכונים. וגם ההתרשמות הטובה שלי ממנו היא נכונה. וברור שלכל אחד יש מגרעות וגם לו, אך נראה לי שבכל זאת אין הרבה דברים רעים להגיד עליו.

היה לי מאוד קשה כשהיו לי רגעים שחשבתי עליו דברים לא טובים. זה פתאום לא הסתדר לי. שום דבר פתאום לא הסתדר לי.
ואני קצת מבינה שגם זה בסדר.

גם אם הייתי חושבת עליו עכשיו דברים לא טובים, זה היה בסדר.
מי אמר שכל מי שמת הופך לטלית שכולה תכלת?

למרות שאני שמחה שבסוף חזרתי לחשוב עליו דברים טובים, כי נראה לי שזה יותר קרוב לאמת, וזה גם חוסך ממני בלבול.

(אוי, אני מפחדת שמישהו יחשוב עליו פתאום דברים לא טובים בגלל מה שכתבתי...)

מה שאני תוהה זה, למה אנחנו כ"כ מרגישים צורך להגיד רק דברים טובים על אנשים שמתים, ותחושה שאסור להגיד דברים רעים. ואם אתה אפילו חושב משהו רע על מישהו שמת – אתה מרגיש לא טוב עם עצמך.
זה עוד מילא. אבל אם כבר – אז שנִתרגל לחשוב דברים טובים על אנשים שחיים.
למה כשהם חיים מותר לחשוב עליהם דברים רעים, וכשהם מתים אסור?

הפריע לי גם זה שחשבתי עליו לא טוב, וגם הפחד שאשפיע על מישהו שקורא את הבלוג לחשוב עליו פתאום לא טוב. וחשבתי אולי לא לכתוב את זה. אבל חשוב לי כן לכתוב את הדברים כמו שהם, ולא לייפות.

בכל מקרה, נראה לי די חזק שגם כששחר היה חי אנשים חשבו עליו בעיקר דברים טובים. זה לא רק בגלל שהוא מת. הוא באמת היה אדם מדהים, טוב, אכפתי, חברי ועוזר, רגיש לסביבה ולאנשים, ואוהב טבע, אוהב חיים ועוד ועוד.
חשוב לי לזכור את זה, ולהדגיש את זה.
וכל הדברים האלה זאת כנראה הסיבה שמלכתחילה הוא נכנס ללב שלי כ"כ ושבגללה הרגשתי צורך לכתוב את הבלוג הזה.

בשבוע הבא ביום חמישי יש מפגש של אתר הדייג במושב של שחר, שכל חלקו הראשון (עיקר הערב) יהיה מוקדש לשחר.
הערב מיועד בעיקר לאנשי האתר והמשפחה, אך גם לחברים של שחר.
אני רוצה להיות שם, למרות שלא הייתי בטוחה אם זה מתאים, כי איני שייכת לאתר. אך שאלתי ואמרו שמתאים. שכל מי ששחר היה יקר ללבו מוזמן לבוא.
ההזמנה כאן

אני מתארת לעצמי שיהיו שם הרבה דמעות. ואני בהחלט מצפה לבכות שם. אני רוצה לבכות.
אחת הסיבות שאני הולכת למפגש זה כי אני רוצה לבכות.
ובטח שיהיו שם הרבה דברים שיגרמו לי לבכות.
ולא רק שאני רוצה לבכות - כי אני הרי יכולה לבכות לבד - אני רוצה לבכות עם עוד אנשים.

האם אני רוצה לבכות על שחר? או שאני פשוט רוצה לבכות?
אני לא יודעת.
זה כמו שכתבתי קודם שמרגישה שיש לי צורך להיות באבל, אפילו בלי קשר לשחר.

הבכי זה דבר מתוק.
גם המפגש עם המוות בשבילי לפעמים הוא דבר מתוק.
אני זקוקה לזה.

בעצם, זה נשמע נורא מה שכתבתי. כאילו שאני ערפדית של צער.
אבל העניין זה שאני מאוד אמיתית עם עצמי ומאוד מודעת לעצמי, ואני מוכנה להודות בדקויות של הרגשות שאני מרגישה. בגלל זה אני כותבת דברים שאולי קיימים אצל כולם, אבל אנשים אחרים לא מודעים להם, או לא מוכנים להודות בהם.
ואני אכן מרגישה את הצורך בבכי, את הצורך באבל, את הצורך בהתעסקות עם המוות.

המוות בשבילי, במיוחד בזמן האחרון, מאוד מושך.
אולי דווקא בגלל שהוא מפחיד, הוא מושך.
יש לי צורך להציץ, מה יש שם מאחורי המסך. מה זה המפלצת הזאת. האם היא אכן כ"כ מפחידה. האם היא אכן כ"כ מסוכנת. כ"כ רעה.
אני רוצה לחוש את המוות. לגעת בו. להסתכל לו בעיניים.

אני זוכרת כשסבתא שלי מתה, לפני כ- 8 שנים. אני התעקשתי בבית הלוויות שיפתחו את התכריכים כדי שאני אראה אותה לפני שקוברים.
הפרצוף שלה נראה ממש משונה ומעוות, הלסת שלה הייתה נפולה, ובלי השיניים התותבות, וכ"כ לבנה - וזה לא הרתיע אותי. להפך. רציתי לראות. רציתי להזדעזע ולהתענג על ההזדעזעות הזו. לצערי נתנו לי לראות רק לרגע.

גיליתי שאני אוהבת לראות גופות מכוסות בתכריכים. יש בזה בשבילי משהו קסום. משהו מפחיד ומלא סימני שאלה. משהו כ"כ שונה מהעולם המוכר. פתאום גוף ללא רוח חיים. זה כ"כ שונה. זה לא נתפס. פתאום הגוף הזה הוא כ"כ קל, רפוי, חסר התנגדות. ואיך הוא מחליק בקלות אל תוך הבור...

וגם, השבוע הזדמן לי לראות את הפרק האחרון בתוכנית 'הרצועה'. הבנתי שזה היה פרק מאוד מדובר, כיוון שהם עשו שם משהו פרובוקטיבי במיוחד, עם אנשים נאציים שחדרו לתוכנית והתחילו להרוג את כל אנשי התוכנית בלי הבחנה.
זה באמת היה תמוה איך הם העזו לעשות דבר כזה. ובאמת הצליחו אפילו להעביר לי תחושה של אימה.
ואיך אנשים התחננו על החיים שלהם, או היו אפילו באמצע הביס – והרובה לא מבחין בין אחד לשני. כאילו, החיים הם קליפת השום. בום ! רגע אחד אתה ישנך, ורגע אח"כ אתה אינך. וממש לא משנה כמה מיוחד היית, באיזה מעמד היית, כמה התחננת, או מה היית באמצע לעשות – בום !

עם כל כמה שזה מפחיד, הרגשתי איזשהו תענוג לראות את זה. בום ! בום ! בום !

איזו משיכה מוזרה למוות.

זה לא מפחיד אותי לגלות את המשיכה הזו, כי אני מוכנה להסתכל לעומק לתוך עצמי ולגלות גם רגשות לא שגרתיים. או אולי כן שגרתיים, אבל לא מדוברים.
אני מוכנה לגלות כל מה שיש בי !

ושמתי לב גם שיש לי משיכה לא רק לנושא של המוות, אלא למוות עצמו. כלומר למות בעצמי.
ולא בגלל שרע לי בחיים. אני מאוד אוהבת לחיות. אבל יש במוות משהו מתוק. משהו מושך. משהו שאתה מרגיש שאתה יכול להתמוסס לתוכו. להיעלם לתוך משהו גדול ועצום ממך. לוותר. להרפות.........

ובעצם, כשאני חושבת על זה – להתמוסס, להתמסר, לוותר, להרפות – זה אומר להתחיל לחיות !
כלומר, המוות הוא בעצם חיים.
ככה אני מרגישה את זה.

יש לי שאיפה, כמיהה, לצלול לתוך נהר החיים העצום הזה. ונראה לי שהמוות זו צלילה שכזו.

כמה מתוק.

{אוהבת
מילות ההזמנה למפגש של אתר הדייג בכפר הרי"ף (הכפר של שחר):

" שלום לכל החברים

בעקבות היעלמותו המסתורית והכואבת של ידידנו ומנהלנו שחר בצלאל במסגרת צלילת דיג שביצע בחוף הים באשדוד, עבר האתר טלטלה רצינית כמו גם קירוב חברים רבים אחד לשני , חברים שהכירו עד אז בצורה וירטואלית בלבד.
בעקבות האירוע הכואב והטראגי של שחר מצאה הנהלת האתר לנכון לקיים אירוע חברתי ומיוחד אשר יגרום להיכרות של הפנים מאחורי הכינויים של חברי האתר ובעיקר יגרום להידוק הקשר בין החברים לבין משפחתו של שחר בצלאל .
זה הזמן והמקום שכל חברי האתר שעד היום העדיפו להשאר מאחורי המקלדת ולכתוב ,או להמנע ממפגשים חברתיים לעשות מעשה ולהגיע למפגש שיחלוק כבוד לאיש והמנהל היקר ולבני משפחתו ,אנו מאמינים שאין מעשה ראוי ונכון מזה לעשות וכולנו תקווה שכל אחד ואחת מכם שעד היום נהנו מהאתר עם בידע ,תמונות או דוחות ,ידעו גם ברגעים כאלה לעשות מאמץ ולפנות את הזמן ולהגיע לאירוע חשוב וראוי זה .

המפגש החברתי יחולק לשניים כשהחלק הראשון יוקדש כולו לשחר ולמשפחתו והחלק השני יוקדש להענקת פרסים בתחרויות השונות שהתקיימו באתר IFF , הסברים על האתר ועל המשך דרכו.

האירוע יתקיים בתאריך 08/02/2007 בשעה 19:00 במושב כפר הרי"ף (צמוד לצומת ראם) יחד עם משפחתו של שחר בצלאל.

להלן התוכנית לערב האירוע:

חלק ראשון :
• פתיחת האירוע על ידי הנהלת אתר IFF
• הקרנת מצגת על שחר .
• חברים מספרים על שחר
• דברים מפי המשפחה

חלק שני :

• מילים על אתר IFF סקירת פעילותו והמשך דרכו .
• הענקת פרסים לזוכים על ידי נותני החסות "ספורט ודייג אליהו בכר בע"מ " בקשר עם תחרות " ליגת הדיג בג'ירג'ור 2006"
• הענקת פרסים לזוכים על ידי נותני החסות " מצולות ציוד צלילה ודיג " בקשר עם תחרות "פסטיבל הגומבר 2006"

אנא ראו הזמנה זו כאישית לכל אחד ואחד מכם. "

אוהבת, מזמן לא כתבת. מה קורה?

את עוד כאן?

חמודה,
זה לא לעניין לכתוב כזה שיר הלל למוות
ולהעלם לנו....
תני סימן
בבקשה

שליחה על ידי אוהבת* » 20 מאי 2007, 20:28

לא התכוונתי להיעלם.
אני כבר תקופה מנסה לשקול איך להמשיך. או לפחות - איך לסיים את הבלוג.
כי הרבה דברים קרו בינתיים, ורלוונטיות של כל מיני נושאים השתנתה. והתפיסה שלי לגבי דברים השתנתה.
זה דורש מצדי 'היערכות מחדש'.

אני מאמינה שזה יגיע. (או לא?)

תודה ששאלת / תודה ששאלתן...