בלוג יתרון האור

אנונימי

^{דף סיפור לידה בבית חולים (ראשונה), דף סיפור לידת בית (שניה)}

בסיעתא דשמיא

יתרון האור הבא מן החושך

אולי דף תמיכה ואולי דף בלוג - ואולי שניהם? עוד לא החלטתי.
וגם דף סיפור לידה ליתר דיוק - שני סיפורי לידה. ראשונה בבי"ח שניה בבית. חפשו את ה

כבר המון זמן קוראת באתר המדהים הזה, ומוצאת את עצמי בכל כך הרבה דפים בו.
ורוצה קצת לחלוק, קצת לפרוק, אולי להקל מעלי את המשא. להקל עלי את המסע.
נשואה, אמא לשניים מקסימים, מתוקים - בן 3.5 ובן 8 חודשים.

כרגע... מאוחר בלילה, בעלי נסע לשבוע ימים שעוד מעט מסתיים... לא יכולה לישון בגלל קוצר נשימה שלא מאפשר לי לשכב. הילדים צריכים אותי חזקה, מתפקדת, שמחה. אבל איך יהיה לי כח אם לא מסוגלת לשכב? וגם כשנרדמת השינה מופרת אינספור פעמים בגלל קשיי נשימה. שתיגמר העונה הזו, שאני אוהבת אך מפחדת ממנה כל שנה מחדש.

לפני שבועיים הלכתי לדיקור סיני.
תמיד היה לי פחד היסטרי ממחטים, בדיקות דם. אזרתי אומץ. שנים שלא עשיתי בדיקות דם, רק בהריונות לא הייתה לי ברירה, וכמובן רק המינימום ההכרחי. דיקור סיני, שמעתי שזה ממש מעולה לאסטמה.
"אסטמה זה נפשי" מיד היא אמרה. לא שהייתי צריכה אישור נוסף.
תקעה לי מחטים במקום שאמור לשחרר תקיעות בנפש. זה כאב בטירוף. ולמה שלא יכאב? יש את כל הסיבות שבעולם לכאב המטורף הזה. "תחזרי עוד שבוע להוציא את המחטים" מה? שבוע שלם עם הכאב הבלתי נסבל הזה? "זה בסדר, כואב רק בהתחלה". התחלה שנמשכה ארבעה ימים. אחרי ארבעה ימים הכאב הפך לנסבל. לא שלא כאב, אבל הפך לנסבל. כבר עבר שבוע מאז שהיא הוציאה את המחט משם, והמקום עדיין כואב. יש עוד הרבה מה לשחרר. הרבה כאב שעוד תקוע בפנים וזועק למגע מחט. אני לא יודעת איך לחזור אליה, אני לא עומדת בכאבים (הפיזיים, עם הכאב הנפשי אני חיה יום יום).

הייתה לי ילדות נוראה.
כל כך נוראה שנאלצתי להדחיק את רובה כדי להמשיך לשרוד בעולם.
כל כך נוראה שנאלצתי לספר לעצמי סיפורים על כמה היה לי טוב, ושיכנעתי את עצמי להאמין בהם.
אבל אני כבר לא ילדה.
והילדות שצבעתי בצבעים ורודים התנפצה לרסיסים עם לידת בני הבכור. עם בוא הזיכרון.
לידה שהוציאה ממני, מלבד תינוק, עוד המון דברים שהיו קבורים עמוק בפנים ולא העזו לצאת.

לידה ראשונה, ילד ראשון

חולמת על לידה במים אבל מי בכלל יודע מה זה בסביבתי. רק באילת הרחוקה, כך שמעתי, יש לידות במים. מי בכלל חלם שללדת במים אני יכולה, פשוט, בביתי הפרטי (השכור)? אז בלית ברירה... נתפשר על לידה "רגילה" "כמו כולם"... בחדר לידה כמובן. אבל שיהיה ברור, אני לא מוכנה אפידורל, רוצה לידה טבעית, שיתנו לי להתקלח כמה שבא לי, ובתור כוח עזר נוסף תבוא חברה שלומדת בקורס תומכות לידה.

בדיעבד ברור לי שלא התכוננתי ללידה הזו מספיק. שנה לחוצה מאוד של לימודים, בית, המון עבודות להכין בבית, הכל בריצה, להספיק, להגיש, להצליח, להמשיך הלאה. חוסר שינה, ארוחות חטופות ומאולתרות, עוד חודש, עוד חודשיים. לא היה לי זמן, וגם לא כל כך הייתי פנויה נפשית, להתכונן.

סיור בחדר לידה הורוד, מיילדת מקסימה, שופעת חיוכים והסברים מלאי חן על המקלחת וה"מוניטור לסרוגין" והגישה הטבעית שהם בהחלט מעודדים. נשמע בסדר.

אני לא מאשימה אף אחד, אגב, שלא ישתמע מדברי. קודם כל, בעקבות הטראומה שעברתי בחדר לידה השתחרר משהו מאוד גדול ואפל שהיה קבור בלבי כמעט כל חיי, ואני מודה על כך.
מלבד זאת, אני לא מאשימה את המערכת על היותה בלתי רגישה, אני פשוט כואבת את כאבן של נשים יולדות שלעתים נפגעות מחוסר הרגישות הזו. וכואבת את כאבן של נשים שבחרו במקצוע שאמור להיות כל כך תומך ומעצים - מיילדות - ובמקום זאת מבצעות את תפקידן בצורה טכנית וקרה מדי.

המפגש עם המערכת "מבפנים" (כלומר, בתור יולדת, ולא בתור מסיירת) היה זוועתי. המילים המנחות בסיפור הלידה שלי הן: מוניטור, מוניטור, ושוב - מוניטור. עד שהגענו לחדר לידה הכל התנהל לאט אבל בטוח, בבית הצלחתי להתמודד עם הכאבים די טוב. אבל אז יצאנו בדרכנו הארוכה (20 דקות) לחדר לידה והכל נתקע. כל המהלך הטבעי שלי הופר לחלוטין. קפיצות הדרך וכמובן לאחריהן - הטיפול הענוג במוניטור על מיטת העינויים בחדר הקבלה.

למה הכריחו אותי לשכב ארבע שעות בחדר קבלה עם המוניטור המעצבן מוצמד לבטני? אחרי שהילדון המקסים שלי נולד התבררה הסיבה - הן לא שמעו את הדופק טוב כי הוא היה עם הפנים למעלה, מה שממקם את הלב בצד השני מכרגיל. הממ... חבל שלא טרחו לומר לי את הסיבה, אולי הייתי מציעה להן לנסות לשמוע דופק בשני הצדדים. מעניין שזה לא עלה בדעתו של אף אחד שם. לכל אורך הלידה הייתה תכונה חשודה ובלתי מוסברת סביב המוניטור ונחיצותו, בעוד אני מבקשת לרדת מהמיטה בתחנונים.

לא, לא יכולתי פשוט לקום ולעשות מה שבא לי, הייתי בהלם משתק, נדחפתי למקום מאוד קשה - אני הקטנה הטפשה, העקשנית. הם הגדולים, המבינים, הגוערים והלא מסבירים. בעלי היה בהלם לא פחות ממני (לידה ראשונה גם שלו...) והחברה הייתה מקסימה ומעודדת אבל זה בהחלט לא היה מספיק על מנת לחזק אותי מול הצוות הרפואי הדי-מגעיל.

במחשבה לאחור, אולי במקרה שלי היה כן כדאי לקחת אפידורל, בשלב בו הלידה נתקעה על פתיחה 4.5 למשך המון שעות. שוכבת על מיטה, מתייסרת, מתמודדת מול רופא מלחיץ שרוצה כל הזמן "זרוז ופקיעת מים" וזועם על עקשנותי בנושא - שהמים יפקעו לבד, ובסוף מרוב לחץ על אי-התאמתי לעקומות הרפואיות שלו מבצע אמבוש-סטריפינג שעד היום אני מתכווצת לזכרו. הבחישה הזו בתוכי עשתה לי רע מאוד, וגם כאבה מאוד. הייתי כבר מותשת בשלב הזה, והמאבק לא הועיל לכוחות שלי.
מה שכן, בהחלט זירז את הלידה.

המיילדת המקסימה מהסיור הופיעה פתאום ושמחתי למראה פרצוף מוכר, חשבתי שסופסוף הגיעה מישהי שקצת תקשיב לי. אבל לא, מסתבר שבאה רק כדי להטיף מוסר לחברה שלי, ולמלא את חלל החדר בהפחדות הלחשניות שלה "זה חוסר אחריות, אם את באמת חברה שלה תפסיקי להתערב", ובטון מאשים "את דולה, אני יודעת, ואת מסכנת את החיים של החברה שלך" משהו בסגנון, אני לא זוכרת את המילים המדוייקות. זה היה נורא. כאילו חסר לי שעוד מישהו יחליש אותי. כאילו שהלחיצות שיאצו שלה סיכנו משהו או הפריעו למישהו. כאילו שהעזרה הפיזית שלה הפריעה למישהו - כשהקאתי הביאה לי קערה, נתנה לי לשתות, והגניבה לפי חתיכת תמר כדי שיהיה לי כח להמשיך.

איך נסחפתי...
לא התכוונתי להאריך אבל כך יצא. אולי בהמשך אערוך זאת.
השעה כל כך מאוחרת, איך אני אקום בבוקר? ואולי לחטוף רק כמה שעות שינה טרופה ללא חמצן, רק כדי לעמוד פחות או יותר על הרגליים? איזה כיף לקטנים שלי, ישנים להם בשלווה כזו נעימה.

הוא נולד בסוף, בני הבכור, היקר והאהוב שלי, וכולנו בכינו בהתרגשות כשסופסוף יצא, אחרי שעות של צירים מתישים, של ייאוש שכבר לא ידעתי מה קורה מסביבי, של גז צחוק שנתן לי כמה דקות של רגיעה לקראת הסוף, של דחיפות וחתך כואב. נולד, בריא ושלם, מתוק להפליא, ומיד התאהבתי בו. נולד שעה לפני כניסת שבת המלכה, ואפילו הספקתי להדליק נרות שבת.

כולנו היינו מותשים לחלוטין, תינוקי היה כל כך עייף מהלידה שבימים הראשונים הייתי צריכה להעיר אותו כדי לינוק, ברגע שמצץ כמה מציצות הותש ונרדם שוב. אני הייתי כל כך מותשת שלקח לי יום וחצי במחלקה כדי לקלוט מה קורה עם התינוק שלי. כדי להבין שלמרות שאמרתי מפורשות "הנקה בלבד" כולל "להעיר בלילה אם הוא בוכה" הן נתנו לו פעמיים בקבוק ("רק מי סוכר"....). נשארתי איתו ערה בחדר הנקה, כדי לשמוע 30 תינוקות צורחים, רדיו בפול-ווליום (להתגבר על הצרחות) אחיות שיושבות ומפטפטות תוך כדי דחיפת בקבוק אקראית לתינוק מזדמן. בקיצור, שמחתי לחזור הביתה!

את כותבת מדהים. אני קוראת. תמשיכי.
@}

תודה על מה שכתבת לי..
ומצטרפת ליעלי לה:
את כותבת מדהים. אני קוראת. תמשיכי.

בס"ד

סיפור לידה שני - לידה בבית

הסיפור שלי מתחיל כבר בלידה הקודמת.
את בני הבכור ילדתי בבית חולים בלידה קשה, ארוכה וטראומטית. הכל ברוך השם הסתיים בשלום, הלידה הייתה "טבעית" כהגדרת בית החולים. אבל אני הרגשתי נורא.
הייתי "תמימה". חשבתי שאגיע לחדר לידה, אגיד לידה טבעית, הם יגידו בסדר, והכל יזרום.
עשיתי הכנה די עלובה ללידה, קורס קצר ולא מאוד יעיל. מאוד טכני, שזה חשוב, אבל ללא שום הכנה נפשית לתהליך הלידה ולהתמודדות עם הצירים, הכאב, הפחד, התהליך שעוברים הגוף והנפש במסע אל האמהות.

כמו בכל סיפור...
למדתי את השיעור שלי ממה שקרה אז.
למדתי שאין לי את הכוחות הדרושים לעמוד מול צוות רפואי כשאני יולדת.
למדתי שעצם היציאה מהבית עשתה לי רע מאוד והייתה גורם מעכב.
למדתי שהיחס הקר והמתנשא שזכיתי לו עשה לי רע מאוד, זה ממש לא "עבר על ידי".
למדתי הרבה מאוד על עצמי, על הפחדים שלי, על דברים מודחקים שעלו ונולדו מתוכי ביחד עם לידת בני.

בשנתיים מאז הלידה הראשונה עברתי תהליך חזק מאוד ומעצים.
התמודדות עם הרבה דברים לא קלים, לימוד עצמי ופנימי מעמיק, איטנסיבי.
איך שמעתי לראשונה על לידת בית? לא יודעת, לא זוכרת. אבל הרעיון מיד קסם לי מאוד.
אח"כ הגיעו שעות של מחקר ברשת, אני לא לוקחת אחריות סתם ככה בלי לבדוק לעומק. בכלל עוד לא הייתי בהריון אבל החרדה הנוראית שהייתה לי מלידה נוספת – לפתע פתאום שככה. פתאום הרגשתי נשית וחזקה, פתאום התמלאתי כוחות מחודשים ואומץ, ונחישות, שפרצו מתוכי ומילאו אותי בטחון שיהיה טוב.

את ההריון החדש התחלתי עם המון כוחות, עם תזונה מאוזנת ובריאה, עם תחושת אחריות לכל מה שאני עושה עם הגוף שלי, עם התרגשות והתלהבות והמון ציפיה. הפעם ידעתי שאני צריכה להתכונן, שיש לי עבודה לעשות, שאני יכולה.

איזו תחושה נפלאה... נפלאה? אישה מוזרה... מרוחה על הספה כמו בטטה מעוכה במשך שלושה חודשים – העייפות של תחילת ההריון פשוט הדביקה אותי בתנוחת מאוזן... ככה העברנו את החופש הגדול, כשהבן שלי מעודד אותי בקריאות – אמא, בואי נרקוד, אמא בואי נלך למגלשות, אמא קומי...

אבל הרגשתי טוב עם עצמי, ועם עצמי בהריון, והרגשתי בתחושה מאוד חזקה וברורה שיש לנו הפעם בת (אח"כ יכולתי לצחוק על עצמי ועל תחושת הבטן שלי...).

בראש השנה סיפרתי לבן שלי שיש לי תינוק בבטן. הוא מיד ביקש לראות אותו, החליט שזו תינוקת ומאז לא הפסיק לדבר על הבטן של אמא ועל מה שיש בפנים. האמת, היה לו מאוד קשה. הוא ראה מסביב כמה תינוקות שנולדו לקרובים, לחברים, והסיק מסקנות לא מודעות. עברה עליו תקופה בהחלט לא קלה.

בסביבות חודש חמישי החלטתי להיות מעשית...

טלפונים למיילדות, אני חושבת ששיגעתי אותן עם עשרות השאלות שהיו לי...
אחד הדברים שהיה לי חשוב לברר – בלידה הראשונה קיבלתי אנטיביוטיקה בגלל נשאות GBS. היה לי חשוב לוודא שאני יכולה ללדת ככה בבית, וכמובן קיויתי לצאת שלילית בבדיקה חוזרת.
בסוף מצאתי את ענת – כבר בטלפון ידעתי שזה חיבור טוב.
אני מודה לקדוש-ברוך-הוא ששלח לי אותה, היא הייתה נהדרת.

התאריך ללידה החל אט-אט להתקרב.
הכנתי קלסר לידה מיוחד ובו כל החומר, כולל רשימות של דברים שרציתי להכין.
אני לא בנאדם מסודר, אבל משהו זז לי בפנים, רציתי להגיע ללידה הזו מוכנה, רגועה, שלווה. הרגשתי צורך שהכל יהיה מאורגן ומוכן. עשיתי אפילו רשימות של האוכל שאני הולכת לבשל מראש. אנחנו די לבד, המשפחה גרה רחוק וחוץ מביקור נימוסין לא יכולתי לצפות לעזרה ממשית. בחדר השינה תכננתי ליצור פינה מיוחדת, נעימה, אינטימית, שבה אוכל ללדת. לבן הגדול הכנתי קופסת הפתעות עם כל מיני דברים כיפיים – פלסטלינה, בלונים, צבעי גואש וחוברות צביעה – לא ידענו איפה הוא יהיה בזמן שאלד, קיוינו שיישן או יהיה בגן אבל לא יכולנו לדעת מה יהיה. מילאתי את הבית בשלטים שנועדו להזכיר לי שהכל טוב, שהשם נותן לי כח, שאני יכולה ללדת מתוך שמחה, שהכל רגוע. אפילו שלט ברוכה הבאה לתינוקת תליתי בחדר. גם חברתי היקרה נעמה, שהסכימה להיות מלווה שלי בלידה, הכינה כמה שלטים מחזקים.

הדברים הלכו והסתדרו, הכל היה בדיוק בזמן.

קצת לחץ של הרגעים האחרונים...
מה יהיה אם פתאום שוב אתחיל לפחד, מה יהיה אם הלידה תתארך ואהיה מותשת כמו שהיה בלידה הראשונה. מה אם אצטרך להתפנות לחדר לידה? קש קטן שכמעט שבר את גב הגמל היה בדיקת GBS שהתגלתה כחיובית. ענת הייתה מאוד מרגיעה, היה לי כמעט בלתי אפשרי להשלים עם העובדה שאזדקק לאנטיביוטיקה, להתערבות של אינפוזיה, לחתיכת פלסטיק שתקועה לי ביד כשאני מנסה להיות רגועה ומשוחררת (מכירה את עצמי, כל הפרעה הכי קטנה הייתה מקלקלת לי את הזרימה). בסוף החלטנו לא לתת לנהלי בית חולים להלחיץ אותנו, החלטנו על שטיפות כלור-הקסדין וכך באמת היה.

השבוע האחרון...
כמעט כל לילה אני חולמת שאני יולדת...
יש לי כל הזמן צירים לא סדירים שהולכים ומתגברים. כואבים אבל נעימים לי כי אני יודעת שככה הגוף שלי מתכונן, שאנחנו מאוד קרובים.

התאריך שנתתי לעצמי הולך ומתקרב (כ"ב שבט, שבועיים לפני התאריך של הרופאה) אני מגלה קצת חרדות...

אנחנו במירוץ מול השעון, אני מבשלת ואופה והפריזר שלי מתמלא קופסאות...
מסדרים את חדר השינה, פינת הלידה יוצאת כמו מהחלומות, וילון תחרה לבן שעוטף כמו אפיריון, החרוזים, פינה רגועה ונעימה בדיוק כמו שרציתי.
הכל ממש ממש מוכן. זהו. אפשר ללדת.

כ"ב שבט – היום עובר בלי שום התפתחויות... צירים לא סדירים כרגיל...

בלילה בין כ"ב לכ"ג אני חולמת שמתחילה הלידה. חולמת שמתחילים לי צירים ולפתע... ציר חזק מעיר אותי לחלוטין! זהו, זה זה. אני יודעת. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. בעלי מתעורר לשמע הבשורה המרגשת. כמובן שאף אחד מאיתנו כבר לא הצליח לישון...

איזו התרגשות, אני מרגישה כל כך טוב, כל כך שמחה שזה הגיע, רגועה, מוכנה מאוד.

בחמש בבוקר בעלי הולך להתפלל. אני מנסה לישון אבל לא מצליחה. מחכה שתהיה שעה קצת יותר נורמלית כדי להודיע לענת שאני יולדת, כדי להתקשר לחברה שצריכה להגיע מירושלים לעזור לנו. נדמה לי שהצלחתי לחכות עד שש.

סיכמתי עם ענת שנדבר כל שעה בערך, כשהצירים יהיו צפופים יותר היא תצא לדרך. אותו דבר בערך סוכם גם עם נעמה, החברה. אני מתחילה לחשוש – מה יהיה אם הלידה תעצר כשהן יגיעו?

בעלי חוזר, הבן מתעורר משנת לילה רגועה ושלווה ומוכן ללכת לגן. אנחנו יושבים לאכול ארוחת בוקר – כאילו הכל כרגיל. מדי פעם אני קמה – בצירים לא יכולתי לשבת, הייתי חייבת לעמוד, להישען קדימה וסיבובי אגן שמאוד עזרו. הבן שלי מתגלגל מצחוק כל פעם שאני עושה את זה "אמא מצחיקה". אני חושבת לעצמי שזה תזמון מעולה, מקווה שכשהוא יחזור הביתה תהיה לו הפתעה נעימה. צוחקת איתו. הכל ממש זורם.

הדבר היחיד שממנו חששתי היה – שהזרימה תיעצר כשיגיעו ענת ונעמה.

בסוף לשמחתי זה לא קרה. הכל זרם והמשיך לזרום. התקשרתי לשתיהן לקבוע שיגיעו בערך באחת-עשר בבוקר, השעה הייתה תשע. בינתיים בעלי מנפח את הכדור, מנקה את האמבטיה, אבל אני ממש לא זקוקה לכלום. מסתובבת בבית בשמלה ירוקה, כל ציר מביא אותי להתכופף קדימה, להישען, וסיבובי אגן חזקים שכמו קורים מאליהם ופשוט עוזרים בצורה מדהימה.

מחליטה לומר כמה פרקי תהלים, דפיקה מפתיעה בדלת ונכנס קיטבג ענק ואחריו – ענת! מפתיענית! היא שמעה כנראה בקול שלי שהכל די מתקדם, ופשוט נכנסה לאוטו ובאה. קצת התאכזבתי לראות אותה, כאמור, כי חששתי שהכל יעצר. אבל היא הייתה מקסימה, רגועה, מרגיעה. וסך הכל אני מודה לה שנתנה דרור לאינטואיציות המיילדותיות שלה והגיעה ממש בזמן. החדר הסמוך מתמלא בשלושה תיקים ענקיים עם כל הציוד שלה. מוציאה שמנים ריחניים, מכינה לי שמן מסאז' בריח ורדים – לפי בחירתי.

היא בודקת לי פתיחה, כמו שסיכמנו מראש – מינימום של בדיקות. אני מעוניינת בכמה שפחות התערבות, במיוחד לא משהו שעלול לעצור לי את הרצף. שכיבה על הגב כדי לבדוק פתיחה – פשוט נורא. איך הצלחתי להעביר ככה חמש-עשרה שעות של צירים? זה לא נורמלי הכאב הזה, אם לא הייתי יודעת שעברתי ככה לידה לא הייתי מאמינה שזה אפשרי. הכאבים מתעצמים למצב בלתי נסבל. אותם כאבים שקודם ממש התמודדתי איתם, בעמידה, בשכיבה הם בלתי נסבלים. פתיחה חמש, וזה כבר מעודד כי בלידה הראשונה נתקעתי שעות על פתיחה ארבע-חמש... חייבת מיד לעמוד, להישען קדימה, בדרך לעמידה נתקעת בלית ברירה על כדור הפיזיו, באמצע ציר, וזה היה נורא כמעט כמו לשכב. מעניין איך דברים שלפני הצירים נראו לי מעולים (הכדור) פתאום לא יכולתי לסבול עם הצירים. רק רק רק להישען קדימה בעמידה וסיבובי אגן.

שטיפה של כלור הקסידין – אני עושה לעצמי וזה ממש בסדר.

אני בפינת הלידה בחדר, נשענת על שמיכה מגולגלת וקוראת תהלים. נעמה מגיעה, איזו שמחה! עם הגיטרה, והחיוך, זר פרחים, והלחם המעולה של הברירה הטבעית.

מציעות לי טיול בחוץ, יום שמש חורפי ומקסים בחוץ, איזה יום יפה בחר לך הקב"ה, תינוקי שלי (שאז עוד חשבתי שאתה תינוקת). אבל לא, לא בא לי טיול. בא לי להיות בפינה החמימה שלי, עטופה, מוגנת, משוחררת. רק בבית אני מרגישה משוחררת וזורמת לגמרי. הולכת לקרוא עוד כמה מזמורי תהלים, איזו תפילה, התחברות להשם במקום הנהדר הזה של נתינת חיים, של בריאה. נשענת על השמיכה המגולגלת, מסיימת תהלים של יום שלישי, ציר מגיע, סוגרת את הספר.

ענת שואלת אם אכלתי משהו הבוקר, ואני עונה שכן, אכלתי ארוחת בוקר, רגע, בעצם, אכלתי... תמר... אולי שניים. זהו. ושתיתי. אולי באמת כדאי לאכול משהו, שיהיה לי יותר כח להמשך. נעמה מציעה לי מהלחם הנהדר שהביאה, כן, היא תחמם לי אותו, ועם קצת דבש, נשמע מצויין. אנחנו עומדות במטבח, היא מחממת לי את הלחם במחבת.

בעלי בחדר השינה, מסדר את הטייפ, כל כך רגוע, מדהים להרגיש אותו – רגוע ושמח, מלא בטחון וזה כל כך מחזק.

הוא שם לי דיסק, ולפתע חלל המטבח מתמלא בצלילים אהובים, יקרים – "ניגון שלוש תנועות" העתיק, מימי הבעל-שם-טוב. הכינור, עדין כל כך, ממלא את לבי באחת. אני שוכחת את הלחם, את נעמה וענת, הכל. נמשכת לחדר, משהו חזק מאוד מתחיל לזרום, נחשול של משהו מאוד חזק ומאוד טוב. נצמדת לחלון ועיני שוטפות דמעות של הקלה, של אהבה, של הבנה שהשם איתי עכשיו.

זה רגע קדוש כל כך ונעלה, אני מודה בדמעות להשם על הכל, על החסד, ועל האהבה, ועל הבעל-שם-טוב הקדוש, על הרב המגיד, על אדמו"ר הזקן, על כל הצדיקים בכל הדורות. הניגונים ממשיכים לפי הסדר, ניגונים מכוונים של אדמו"רי חב"ד. ניגונים שהראשון בהם הושר לראשונה לפני 350 שנה, ולפי סדר הדורות הם מתחדשים.

אני נפעמת מהתחושות המדהימות הללו, והכל תוך כדי צירים די חזקים, שהולכים ומתגברים מרגע לרגע. בעלי יושב שם, מאחורי, קורא תהלים, מדי פעם שר בקול מתוק כל כך. נעים, מרגיע.

אני נותנת לכאב לשטוף דרכי, נזכרת להיות שם, לא להתכווץ כשהצירים מתחזקים, להיפתח, להיפתח, וזה עובד, זה עובד! הכל כבר טס, אני במקום אחר לגמרי, והצירים נהיים ממש חזקים וארוכים, ואני שטה בתוכם, נפתחת, נפתחת. הקול שלי משתחרר לנהמות עמוקות, ארוכות, שמלוות כל ציר. ענת שומעת מהמטבח ובאה לבדוק מה קורה איתי...

מלטפת אותי בגב, נוהמת איתי.

כל פעם שכואב מזכירה לעצמי – להיפתח, להיפתח.

הנהמות שלי מתגברות, מביאים בקבוק חם, זה נעים. ענת מעסה אותי קצת בגב, נוהמת איתי. בין ציר לציר אני מורחת על הבטן את המים של הרבי.

בדיקת פתיחה, בעמידה, אני בשבע. אבל זה שבע שטס לכיוון השמונה, וענת כבר מתחילה ברקע לפתוח כל מיני אריזות, קוראת לבעלי להביא חימום. מה? התינוקת מגיעה? וואו, אני ממש ממש עוד שניה יולדת! איזו מהירות מסחררת... אני כבר מזמן לא שם, הכל קורה רק ברקע, סביבי, אני לגמרי עם הצירים, עם הנהמות.

ואנחנו נשארות רק שלושתינו בחדר, בעלי היקר בחדר השני עם ספר תהלים.

בפינת הלידה שלי, נשענת קדימה על המיטה הנמוכה, ברכיים על הרצפה. כבר כואב מאוד ואני מרגישה שלא יכולה יותר, וגם אומרת את זה. פתיחה מלאה, אפשר ללחוץ. עייפה, רוצה קצת לנוח. נשענת קדימה, מחבקת כרית, אני לא יכולה יותר. ענת מכירה את המקום הזה, הנקודה הקטנה של הייאוש בתוך כל העוצמה הנשית האדירה הזו, והיא מחזקת אותי, מזכירה לי שאני עמוד של כח, ואני פתאום נזכרת! "השם, תן לי כח!!!" ולוחצת בכל הכח שחשבתי שאין לי... ששכחתי שיש לי. לוחצת, וזה נדמה כמו נצח, הראש יוצא קצת, נכנס, מתקדם לאט מדי לטעמי... הנה, רואים את הראש, הן מעודדות אותי, עוד שתיים שלוש לחיצות, מושיטה יד אחורה ומרגישה את הראש הרטוב. עוד ציר, עוד לחיצה, עוד. הנה הראש בחוץ, ו... וואו, שורף, כואב נורא, דחיפה אחרונה וגוף קטן חלקלק מחליק החוצה, בכי, וקריאת הפתעה – "זה בן!!!" אני הייתי עם הגב, אבל שתיהן הופתעו יחד – שכנעתי את כולם שזו בת, בטח...

קטן שלי, תינוקי. אני קצת בהלם מהעובדה שיש לי עוד בן. יותר מכולם הוא הפתיע אותי. מחבקת אותו, מחובר אלי, והן עוזרות לי לשבת במיטה, שורף לי, נראה לי שיש לי קרע. עוד אחד הפחדים שליוו אותי מהלידה הקודמת – תפרים, רק לא תפרים. אבל זה לא קרע, רק שפשוף, שמאוד כואב אבל לא תופרים.

וואו, בן. בודקת שוב ליתר בטחון.

השעה אחת וחצי בצהרים.

מחבקת אותו, קטני מתוק שלי.

הוא יונק, יש לו מרץ! יונק ויונק המון, גם צד שני.

עכשיו קצת מבולבל לי הסדר – השיליה יוצאת, הטבור מפסיק לפעום, אני חותכת, שוקלים את קטני בחיתול, אמא שלי מתקשרת – בהלם – היא לא מאמינה שילדתי, חושבת שאנחנו עובדים עליה אבל אז שומעת אותו בוכה... בעלי קובר את השיליה בגינה (סגולה מהגמרא – שלתינוק יהיה חם). איפה הבן הגדול? אני קולטת שהיה כבר אמור לחזור, זה בסדר, נשאר במשפחתון לעוד שעה.

הילדון שלי חוזר, מתרגש כולו, איפה התינוק? מביט בו, מתחיל לקפוץ ולדפוק מהתרגשות, בודק לי את הבטן – אין בטן, יש תינוק. נותן לתינוקי נשיקה. אני כל כך מתרגשת לראות את הרכות שלו, את העדינות הטבעית שלו כלפי האח החדש.

הכי הכי אני רוצה – להתקלח! תינוקי עובר לאביו המאושר, עוזרים לי לקום ולמקלחת. איזה כיף, ללבוש לי פיג'מה נוחה, חוזרת לשכב וסופסוף מקבלת את הלחם עם דבש שהייתי אמורה לאכול קודם... טעים, אני מאוד רעבה.

איזה כיף, הכל כל כך רגוע, לא מסוגלת לישון מרוב התרגשות.

אני אמא לשניים.

"נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו"

"אילו פינו מלא שירה כים
ולשוננו רינה כהמון גליו
ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע
ועינינו מאירות כשמש וכירח
וידינו פרושות כנשרי שמים
ורגלינו קלות כאיילות
אין אנו מספיקים להודות לך
ה' אלקינו ואלקי אבותינו"

איזה סיפור לידה נפלא!
"נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלקינו"

איזו לידה נפלאה. מאחלת לי כזאת (מתישהו)

|דמעות|

את כותבת כ"כ יפה.

ממש ממש מרגש

תודה יקרות, איזה כיף לקבל פידבק כל כך חיובי
יעלי, מאחלת לך לידה נפלאה ומעצימה מאוד (מתישהו כשיגיע הרגע) שתהיה תיקון מושלם ללידה הראשונה.
ככה אני הרגשתי, בכל אופן. פתאום חויתי לידה לא כמשהו מייגע, מייאש, כרוך בהמון סבל פיזי ונפשי. אלא כמשהו מעצים, שימוש בכח הכי מדהים שקיבלתי מבורא עולם.

יואו יואו יואו יואו יואו!!!
יואו.

מה זה? גם אני רוצה! יואו!!!!!!!!!
איפה האייקון- |"מוצפת דמעות, אושר, אמונה ורוצה גם"| ????

היי, יתרון האור, הבלוג שלך מקסים ומרגש ביותר. קראתי כבר המון סיפורי לידות בית, אבל מעולם לא קראתי סיפור מרגש כמו שלך!
בבקשה, תמשיכי לכתוב...

מקסים נותן לי כל כך הרבה כוח , ואני במצב כלכך אחר ... אשרייך

תודה לכן, התגובות שלכן נעימות לי.
רוצה להמשיך בכתיבה אבל קצת קשה לי... מתבשלת...

שכחתי להוסיף לסיפור הלידה את החלק של ימימה!
איך שכחתי...
יש כנראה עוד דברים שנשכחו כי בכל זאת עברו 8 חודשים (וחצי)...

החלק של ימימה, על לידה, מתוך האתר דבש מסלע
אז - תודה לך ימימה שנתת לי זוית ראיה כה חיובית, כה מעצימה, כה טובה ושמחה.

החלק של ימימה
אה, בוודאי. מאוד מתחבר לי לסיפור שלך...

דף פשוט מדהים ומעורר השראה, תודה@}

מדהים.את עדיין כאן?ריגשת אותי מאוד.

הי, מה עם סיפור הלידה האחרונה?

הי, מה עם סיפור הלידה האחרונה?
בדיוק....

וואו, פתאום מצאתי את הלינק שכתבת לי, קראתי , נהנתי, וואווווו, איזה כיף

וואו, איזה יופי וכיף לי שנכנסתי לדף, סתם סקרן אותי השם...
איזה סיפור לידה מדהים!!! אני ממש מוצפת דמעות, ותוך כדי סיפור התחלתי לבכות שבעלי הגיע לראות מה קרה לי ועל מה אני כל כך מתייפחת.
איזה סיפור! אין לי מילים.
אני נוצרת את הסיפור שלך שיתן לי השראה.
את יודעת מה היה הרגע הכי מדהים בשבילי בסיפור שלך? שהתחלת לשמוע מוזיקה ופתאום עזבת את הלחם ורצת לחלון והתחברת באופן כל כך טוטאלי! זה בדיוק, אבל בדיוק מה שצריך לקרות בלידה. לפחות בלידה שלי...
התפלאתי שנעמה לא רדפה אחרייך עם הלחם וגם שענת לא הלכה אחרייך, וגם הדהים אותי ושימח אותי שבעלך היה כל כולו ממוקד ומרוכז בתהילים. אין אין! זו ה-לידה, בהא הידיעה!
עכשיו, שנתיים אחרי, עברת עוד לידה? אז נו, ספרי...

הי, לא ידעתי שמחכים לי פה...
מ-ז-מ-ן לא הייתי בבאופן...

כן, יש עוד סיפור לידה מדהים במיוחד, עם סיום מפתיע וכמה צימוקים לקינוח.
(תינוק בן רבע שעה ש"מסתבך" עם המשטרה, שמעתם על דבר כזה?)

הקטן בן 8 חודשים, מקווה שאתפנה מתישהו לכתוב את הסיפור.

שלום, הגעתי מדף אחר, את כותבת מקסים, והסיפורים מרגשים מאוד. אני מבינה שיש לך עוד, ואשמח לקרוא אותם בעתיד.

את כותבת מקסים, והסיפורים מרגשים מאוד. אני מבינה שיש לך עוד, ואשמח לקרוא אותם בעתיד @}

היי הילה תחפשי ברשת עדין קוסמטיקה טבעית

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהלן יתרון אור.. הוקסמתי מכתיבתך.. מתגובותייך השונות בבלוג ציינת שיש לך מס' ספרים של הרפואה מפי הרמב"ם .. אודה לך מאוד אם תתני לי את שמות הספרים והוצאות על מנת שאוכל לרכוש לי אותם ... תודה רבה:) יום נפלא:)

באופן טבעי

באופן טבעי