בלוג אהבה ראשונה

[חרפושית*]

בסוף הם נוסעים, אני מורידה שאריות הסבון, הופכת את הבגדים, חוזרת ל"מחנה".
אור רואה אותי ושוב צוחק, מאושר.
אני כ"כ מותשת מהחויה המביכה והמלחיצה,
ומנפילת המתח שאחריה, שאפילו אין לי כוח לכעוס..
אור מודיע לי ש:
א. יש אלהים, והוא אוהב אותו
ב. הוא באמת רצה לראות אותי בלי בגדים
ג. המחזה לו זכה ללא ספק היה מפתיע ומרהיב

אוספת שאריות הכבוד שלי ומודיעה לו ששמחה כי לא איכזבנו אותו,
אני והקב"ה

סוג של בא לי להתחיל לעשן...

אור סידר שני מזרנים דקים מחוץ לאוהל, ואני נשכבת על אחד מהם,
בוהה בצמרות העצים ובכוכבים, ובירח המרהיב,
בזמן שאור הולך להתרחץ.

[קוראת*]

@}

[יול*]

איזה כיף!
ברוכה השבה !!
@}

[שמש_בחורף*]

יש!

[חרפושית*]

ברוכות הנמצאות

[טליה_טקאוקה*]

גם אני שמחה שחזרת!!
התגעגעתי אליך@}

[חרפושית*]

וככל שאני מסתכלת יותר, כך מבינה יותר שהנוף הזה מוכר לי,
מוכר לי עד כאב,
ואני שייכת לו - והוא לי.
אבל לא "מוכר" במובן של "אני רגילה אליו",
אלא "מוכר" - כמו שהייתי פה כבר עשרות, מאות פעמים,
אני רק צריכה להזכר מתי ואיך זה קרה...

נזכרת לאט לאט...
עוד כשהייתי קטנה, ממש קטנה...
והייתי באה להתארח אצל סבתא שלי בכפר,
אי שם בארץ קרה ורחוקה,
הייתה לה, לסבתא שלי, מיטת קפיצים גבוהה, עמוסת כריות.
מסביב - כסאות עם בגדים, מה שלא נכנס לארון קטן ורעוע, מלא במגבות, מפות ומטפחות.
לבגדים היה ריח של לחות ואדמה ושל שיזיפים מיובשים.
בכלל המיטה הייתה לחה וקרירה, והיה לוקח לי זמן להתחמם בה-
גם בקיץ.
ואם היה לי חם מדי - הייתי נצמדת לקירות חימר:
קיר אחד בראש המיטה, קצת מרוחק בגלל כל הכריות;
קיר שני בצידה של המיטה - תמיד קריר ונעים, מכוסה בקפידה בשטיח דק,
המודפס בצבעים עזים על גבי בד קטיפה.
כל לילה לפני שאני נרדמת, אני מסתכלת על השטיח הזה:
לילה כחול, מואר עם הירח והכוכבים מעל צמרות עצי התמר.
ברקע - ארמון ערבי מהודר.
צעיר ערבי דוהר על סוס לבן, תומך בכלה צעירה אותה חטף מהארמון.
הוא מסתכל עליה באהבה, והיא עליו - בהערצה.
במרחק מה מאחוריהם - שלושה פרשים מאיימים על סוסים כהים,
עם חרבות מעוקלות שלופות.
אבל כשמסתכלים על האוהבים הנמלטים על הסוס הלבן,
יש בהם כ"כ הרבה שלווה ובטחון,
עד שהלב נמוג.
הכל יהיה בסדר.
הם לא יכולים להנזק.
אני נצמדת אל הציור של הנסיך והנסיכה, של החתן והכלה -
נושמת דרכו את הקיר הלח,
וכך אני נרדמת...

אור חוזר רחוץ ויש לו ריח של סבון פרחים,
הוא נשכב על המזרן לידי ושנינו בוהים בשמים חצי מחובקים.
כל כך שקט...
אפשר לשמוע את אור הכובים נוגע בעלים של עצי התמר,
יורד למטה ועוטף אותנו.

חשה אהובה ומוגנת,
כאילו התמונה מהילדות קמה לתחיה,
ואני בתוכה - כמו פינוקיו שמוצא דלת קסמים
מתחת לתמונה ישנה ומוכרת בתוך הבית שלו,
ובשניה כל החיים שלו משתנים.
כאילו נפתח מימד אחר לכל המתרחש.

ובמימד הזה אני מבינה, שני אוהבת את אור,
תמיד אהבתי אותו ותמיד אוהב אותו.
תמיד נשמכתי אליו, ותמיד אמשך אליו.
אבל בחיים בחיים בחיים לא אשכב איתו.

• למה? - הוא שואל

ואין לי תשובה ברורה.
לא כי זה מוסרי או לא מוסרי.
לא כי זה מותר או אסור.
אני פשוט לא יכולה להכיל את זה.
כי אז, כשרק סיפר לי שהוא נשוי - נדרתי נדר.
שלעולם לעולם זה לא יקרה.
ועכשיו זה לא יכול לקרות.
ואני אפילו לא יכולה להסביר למה או להעביר את התחושה.

אני בוכה, והוא מחבק אותי.
חיבוק כ"כ מבין ותומך, שלא מבקש דבר.
אני נמסה בתוכו, מאושרת, צוחקת..
ושוב בוכה, ושוב צוחקת.
מתחבקים, מתלטפים, מדברים שטויות מתוקות.
צוחקים, בוכים.
עד שמתעייפים ממש.

וכשנרדמים, שתי הנשמות שלנו יוצאות מהגוף ,
מלופפות וכרוכות האחת בתוך השניה,
ומסתכלות עלינו מלמעלה - ישנים, מחובקים.
כאילו היינו גוף אחד.
כאילו היינו נשמה אחת.

והנשמה הזאת עולה למעלה, אל צמרות העצים, אל הכוכבים.
והיא יודעת שתמיד היינו יחד, באין-ספור גילגולים, ותמיד נחזור להיות יחד,
באין-ספור גילגולים.
ובגילגול הזה יש רק את המפגש המתוק והחטוף הזה.
וגם בזה יש קסם מיוחד.
<שירקע >

[יול*]

וואו, מרגש כל כך@}

[קוראת*]

@}

[אהבת_עולם*]

שמחה שחזרת.

[אהבת_עולם*]

אני רואה ששינית מ-חיפושית זבל ל-חרפושית.
יש סיבה?

(נדמה לי שזה אותו הדבר, רק ש'חרפושית' זה ביטוי רוחני יותר לחיפושית הזבל. אז זה קשור?)

[שחר_חדש*]

וואו!
קראתי עכשיו מההתחלה כאן ואני בשוק - בלוג סוחף ומרגש בטירוף..

[עדינה_ניפו*]

הגיע הזמן!

[אום_שלום*]

@}

[קן_לציפור*]

איזה כיף לגלות את הבלוג הזה!
תמשיכי, תמשיכי, את כותבת מקסים, חרפושית!

[שם_זמני*]

_וואו!
קראתי עכשיו מההתחלה כאן ואני בשוק - בלוג סוחף ומרגש בטירוף.._

[חרפושית*]

אני קמה בבוקר כשהשמש הקיצית כבר מכאיבה לי בעיניים.
מיד קופצת, שולחת את היד למכנסיים בבהלה, לבדוק אם קרה משהו בלילה ההזוי הזה.
המכנס עלי! קשור היטב...

• אני אתחיל לחשוב שאת מחביאה שם אוצר! - צוחק אור

ואני צוחקת איתו ביחד.
כאילו אבן כבדה נפלה לי מהלב.
אני נגשת אליו ומחבקת אותו, בלי היסוס.
הוא מכין לנו קפה ופירות יבשים לארוחת בוקר.
תחילתו של יום נפלא.

מטיילים בעין גדי, אוחזים ידיים, ולאיש זה לא מוזר, איש אינו חושד בנו.
הוא מדבר המון, ואני קולטת כל מילה שלו, לומדת את סודות המטיילים.
המון מגע יש ביננו, וזה לא מבהיל אותי יותר.
כמו זוג מאהבים שכבר היה בינהם הכל - המגע חטוף, לא מחייב, לא מפתה.

אני תוהה אם רק אני הרגשתי את ה{{}}אחד שהיינו בלילה,
אבל נראה לי שגם הוא חוה את זה.

אז ככה מרגישה נפש תאומה?

נכנסים לבריכה טבעית קטנה, שוחים, מתחבקים, נמרחים.
פתאום קולו של עובד השמורה מפציר מעלינו:

• תפסיקו עם זה מיד! יש פה אנשים!

אור מסתכל שמאלה, ימינה:

• יש פה רק שפני סלעים

• עלולים לעבור פה אנשים!
• טוב, אנחנו לא נאכל אותם.. .
• תצאו מיד מהמים!

השומר עוזב, ואנחנו חוזרים למים.
השומר חוזר:

• תצאו מיד מהמים!!!

ועוד זורק לאור מבט מזלזל ומסנן דרך השיניים:

• סוטה!!

אנחנו יוצאים מהמים, מבויישים, ואור מושך בכתפיו:

• הוא מתגנב לראות זוגות מתחרמנים, ואני כאן הסוטה ?

אני צוחקת ומחבקת אותו שוב.

אז מה, אנחנו מתחרמנים? לא אכפת לי... פתאום באמת לא אכפת לי...
לא אכפת לי מהמוסר, מאישתו שממילא לא יודעת איפה הוא,
ולא אכפת לי מהנדר שנדרתי.
איש לא רואה, איש לא יודע..
למה להתאפק?

אנחנו מנסים "להתקדם" בפינות שונות בטבע, ותמיד מישהו "נתקע" לנו באמצע וכלום לא זז.
עד שמגיע הזמן לעזוב, עולים על אוטובוס, אני שמה את ראשי על ברכיו ונרדמת.

סוף הרפתקה עם רמז ברור להמשך