ביקורת באופן טבעי

אנונימי

ראו גם איך להעביר ביקורת ו-איך לקבל ביקורת

מי שמבקר את הזולת בכל רמה שהיא (אם זה ביקורת על הדרך שבא מישהו אחר מצחצח שיניים ועד לביקורת על דרך חייו), אולי זהו אות לו/ה עצמו/ה שעליו/ה להסתכל פנימה אל בין נבכי נפשו/ה (טוב הבנתם שהכוונה לשני המינים).
יש לי תמיד התחושה שמי שמרגיש צורך לבקר מישהו אחר בחריפות אינו יושב טוב עם עצמו, משהו בעצם מפריע לו בעצמו.
תחושת הבטן שלי היא גם שאין דבר כזה ביקורת בונה, יש ביקורת. ואותה צריך לבחון: מהיכן היא נובעת? האם הכתובת אליה היא מכוונת היא הכתובת הנכונה? וכו'.

ויויאן
אני מסכימה איתך ורק רציתי להוסיף שאפשר להבין גם למה זה קורה ,הכי קל להעביר ביקורת על האחר שהוא הלא בסדר,הוא הטועה ואני הצודק,הרבה פעמים זה בא במסווה של כביכול הארת עיניו של האחר ,דבר שבא ממקום של התנשאות מסויימת של מי שיודע אל מול מי שעיניו כביכול עצומות.הרבה יותר קשה לנבור בנבכי הנפש ולהגיד לעצמך אופססס.. כמדומני שהמשפט שיונת אוהבת" שאתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך " ואני חושבת שזה מתאים עם שינויים קטנים גם לכאן.
מצד שני או אולי בהמשך ישיר,הרמב"ם כתב(ואני לא מדייקת במילים כי הספר לא נגיש לי),שצריך להקשיב ולשמוע לכל אדם,וגם לילד קטן,ולאורך חיי למדתי שזה נכון.
הרבה דברים למדתי על עצמי מתוך הערות או ביקורת של אנשים הזרים לי לחלוטין ואינם משמעותיים בחיי,כשפתאום ניתנה לי נקודת התבוננות עליה לא חשבתי , גם עם לעיתים זה לא נעים בכלל ודורש הורדת אגו רצינית(לכן זה גם קשה כל כך).

שמעתי פעם משפט "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך". אז על אותו משקל: גם אם מבקר בליקויו שלו מבקר, עדיין אין הדבר אומר שהביקורת לא נכונה.

רועי ,במילים אחרות לזה בדיוק התכוונתי!

אה, ועוד שני משפטים ממקורותינו: "אם יאמר טול קיסם מבין שיניך, אומרים לו טול קורה מבין עיניך". ובכיוון השני, מספר משלי: "הוכח לחכם ויאהבך".

לכל מה נאמר אני רוצה להוסיף , שצורך לביקורת יכול להגיע גם בגלל שהמבקר לא מרשה לעצמו לעשות מעשה שהוא מבקר בגללו.
דוגמה:א' מתעצבנת כל פעם שב' מספרת על חלומות שלה. זה נובע מכך שא'
גם חולמת חלומות מעניינים , אבל חושבת שזה לא מעניין אף אחד

רועי - אם כבר אז כבר, תוסיף את "הפוסל במומו פוסל"

האם אנחנו מבקרים רק במקומות שבהם היינו?

לפעמים אנשים מבקרים דווקא דברים שהם לא חוו,לדוגמא:אישה שלא חוותה בחילות והקאות בזמן ההריון,אינה יכולה להבין אישה שחווה את זה וסובלת מכך ועשויה לומר שההיא מפונקת,ולא להבין את המקום בו השניה נמצאת מכיוון שהיא לא חוותה את זה אישית.

יעל (-: (-:

מכשול כמנוף להתפתחות - יכולה להסכים לזה.
הבית שלי ושל אישי ממש משתדל להמנע מכל צורה של ביקורת ואמנם אנו נכשלים שוב ושוב כי זו התוכנה שיש לנו. הישגיות זו מילה מגונה אצלינו בבית - ואכן אנחנו מדשדשים את חיינו ללא הישגים. אני לא מאמינה ב-"לקבל על הראש" - כרגע החיים שלנו הם אנטי גדול לכל מה שהחדירו לנו בבתים, מין דווקא כזה שאנחנו נהנים לנפנף בו. הבת שלנו גדלה ללא שום דרישות - רק לאחרונה אמא דורשת באמת שהיא תתייחס בצורה נעימה לבני המשפחה ולא תחלק פקודות.
ביקורתיות היא לא דרך ללמד ולא דרך לחנך ולא דרך לכלום, היא רק דרך להראות את חוסר שביעות רצונך ממה שהבן-אדם השני מייצג וכשילד מקבל מההורים שלו תשקיף שהוא לא עומד בקריטריונים שלהם הוא מרגיש אומלל וחסר רצון לעשייה כלשהי ולאו-דווקא יכול לגלות את דרכו הנכונה.
לדעתי, הורים מגלים ביקורת כלפי ילדיהם כי ילדיהם לא הולכים בדרך שההורים מוצאים שהיא נכונה עבורם במקום לקבל את ילדיהם כמו שהם. לדעתי, אין כזה דבר 'ביקורת בונה. אתה רוצה לעזור? תשוחח עם הבן-אדם, תנסה להבין אותו ולהסביר את עמדתך - רק מזה יכול לצאת משהו בונה.

עוד. ביקורתיות זו לא דרך להביע אהבה אלא דאגה - שאולי נובעת מאהבה אבל עיקר המסר שעובר בה הוא: אני לא סומך עליך שתסתדר/י, שאת/ה יודע מה שאת/ה עושה. נהפוך הוא.
בתור הורה ביקורתית ביותר - זה במזל שלי - אני משתדלת להיות כל הזמן עם היד על הדופק מתי מתפלק לי ולנסות שלא להיות כזאת עם הבת. לצערי, גיליתי שהיא למדה ממני כי לא השתדלתי יותר מדי עם בן הזוג - אז עכשיו אני במקצה שיפורים גם בכיוון הזה.
כולם יותר מדי דואגים לכולם. יותר טוב שכל אחד ידאג לעצמו - וישוחח עם האחרים כדי להחליף רעיונות ולא בניסיון לתקן אותם - וזה כולל גם את ילדינו הרכים. טוב, אני בגיל של המון חשבון נפש.

חגית,
בגילנו (אנחנו קרובות בגיל) הנזק הכי גדול של הביקורתיות הוא בבקורת שלנו כלפי עצמנו.
מדבריך עולה המון ביקורת כלפי על עצמך. על אופן ההתנהלות של חייך, על הטיפול בבתך, על הבלבול שלך......
נכון שהבקורת הזאת נלמדה מההורים ואפשר לראות בהם אחראים לה... אבל עד מתי? ממתי אנחנו הופכים להיות אחראים לעצמנו?
אני באמת מאמינה שכל אחד ואחת מאתנו עושה תמיד בכל רגע נתון כמיטב יכולתו. זה כולל אותך, חגית, וזה כולל גם את הוריך.
כשאת מסתכלת על הוריך דרך המשקפיים האלה את יכולה לנסות להבין אותם במקום לבקר אותם, ואולי אפילו לסלוח.
כשתסתכלי על עצמך מתוך משקפיים כאלה תוכלי להפסיק להשוות את חייך למדדים חיצוניים ולהרגיש נוח עם מה שיש לך עכשיו, ולא בהשוואה למה שיש למשהו אחר, או למה שמשהו אחר עושה.

אני יודעת שקל להגיד.
שהרבה יותר קשה לעשות.
לשנות דפוסים שנקבעו בנו מינקות זה כמו קריעת ים סוף.

אבל בטח יש איזו נקודת אור. איזו נקודה בה את מרגישה טוב, את מרוצה, את שמחה.
אפילו אם היא ממש קטנה וחמקמקה - נסי לאחוז בה.
לרגע אחד. ואחר כך לעוד רגע.
רק בשביל ללמוד את התחושה הזאת של להיות מרוצה מעצמך.
אולי משם תוכלי למצוא דרך חדשה להכיר את עצמך ולהכיר תודה לעצמך ולהוריך על היותך.

מה לעשות, אני המבקרת הכי גדולה של עצמי ואני ביקורתית גם כלפי אחרים. בשנים האחרונות דווקא למדתי למתן את הביקורתיות הזו, הבנתי שלכולם קשה וכולם פוחדים למות ושכולם מנסים לעשות את הכי טוב שהם יכולים. גם אני.
אני מאוד מרוצה כרגע מהחיים שלי - אני שמחה שאני לא חייה לפני 200 שנה ואני שמחה שאני לא חייבת דין וחשבון לאף-אחד ומצידי שכולם יקפצו. אישית אין לי אפילו על מה להתלונן כרגע, חוץ מהמצב המדיני-כלכלי של המדינה. אני קמה בשמחה אל כל יום חדש.
כשאני אומרת שהבתים הם ביקורתיים אני מתכוונת לכך שכשאני ובעלי היינו צעירים ויושבי בתי הורינו הביקורתיות הזו הצרה על מוחנו והשפיעה על בטחוננו העצמי לרעה ולקח לנו זמן להבין שניתן לנו הדרור לחיות את חיינו כמו שאנחנו מבינים ולהאמין בעצמנו שבעצם אנחנו יודעים ויודעים אפילו יותר.
החבל שלי הוא לא על התקופה של היום, אלא על הזמן שלקח לנו לגלות מי אנחנו ושאנחנו שווים. זה הכל.
ברוח זו אני מגדלת את בתי, שתדע שהיא שווה ושווה הרבה ושאמא אוהבת אותה תמיד, בכל מצב ולא בהקשר להתקדמותה בחיים ביחס לחבריה וכו'.
כשאני כותבת כאן זה לא חוסר מרוצות מעצמי - נהפוך הוא, אני די מרוצה מעצמי כבן-אדם, מההבנות והתובנות של השנים האחרונות. אני בסה"כ משתפת אתכם בטעויות הרבות שאני עושה כמו כל אחד מכם ותוהה ביני לבין עצמיכם מה כדאי לעשות. זה הכל. משוחחים.

אורנה, כתבת דברים כל כך יפים.

חגית, חיבוק גם ממני. דברייך הקודמים בנושא גרמו לי לחשוב עליו די הרבה.

מסקנותיי הצנועות הן -

כל דבר לא פתור עם הורינו או משפחתנו, מופיע, כמו בהשתקפות, ביחסים עם הילדים. וגם להפך - אפשר לטפל בזה דרך כל אחת ממערכות היחסים, ולקבל, בונוס, התקדמות גם באחרת.

למה כל כך קשה לי לקבל ביקורת? כי אני מסכימה עם המבקר אותי שאני לא מספיק טובה... אילו הייתי בטוחה שאני טובה וראויה לאהבה, לא הייתי מתרגשת מביקורת. הייתי יכולה, בתגובה למשפט תוקפני, להחליט שאני לא מקבלת, מבפנים, את ההתייחסות הזו. כשאני נפגעת מביקורת, ואני נפגעת יופי, אני בעצם מסכימה שיתייחסו אליי בצורה לא נעימה. ממשיכה את זה, מקבלת את זה, במקום לעצור. לא יודעת אם הצלחתי להסביר.

וגם אני שואלת את עצמי, אם יש סוג של ביקורת לגיטימית, דרך לגיטימית להביע ביקורת. ומגיעה לתשובה שלך - לדעתי "דרך לגיטימית להביע ביקורת לגיטימית" הופכת לשיחה, תקשורת, משהו שיש בו שיתוף פעולה.

חגית
למדתי משהו היום ממשהי שאני מאד מקשיבה לה (אורנה לא להסמיק

).
ביקורת בונה כן חיובית וכן יש ללמוד ממנה משום שהביקורת באה גם להבין את רגישות הצד השני.
אם משהו אומר לך שטוב לו שהדברים נעשים ככה יותר מאשר נעשים בצורה אחרת, הביקורת היא בסה"כ חיובית.
וכאן יש תמיד מקום ללמוד ולתקן.
אך אם הביקורת היא בעצם באה לתת מסר שלילי בלבד ללא שום פן אישי למה שאנחנו רוצים או מרגישים אזי ביקורת זו הורסת.
לדוגמא
אם הילד שלך בכל בקשה הוא מבקש בבכי וייללות, במקום להגיד- תפסיק כבר ליילל, כל הזמן אתה מילל.
אומרים- יותר נעים לי לשמוע את אותה הבקשה ללא בכי- כך אני מבינה אותה יותר.

לי היו הרבה תסכולים לגבי ביקורות שהפנו כלפיי
בגלל השינויים שאני עוברת, המשפחה שלי חושבים שהפכתי להיות דיי 'פסיכית'.
הביקורת שלהם לא באה למטרת בניה אלא רק להעברת מסר שלילי.
אני יודעת שאם זה היה מופנה אחרת ובכל זאת הם היו מביעים את ההסתייגויות שלהם,
הייתי לפחות מקשיבה להם עד הסוף, ולא תוקפת מייד.

משהו שעוזר בשמיעת ביקורת, הוא סוג של "האזנה פעילה": אחרי שהצד השני מעלה איזושהי טענה, מנסים לחזור עליה במלים שלנו, לתרגם אותה. במקרה של ביקורת, מנסים לתרגם אותה ממתקפה עלינו, להבעת רגשות/דעות של הצד השני. לדוגמא:
מבקרת: את פוגעת בילדים כשאת מונעת מהם ללכת לגן.
שומעת: את חוששת שלא טוב להם בבית.
(או אפשרויות אחרות, כמו "את דואגת שתחסר להם חברה" או "את חושבת שהגן עוזר להם" או ...)
ככה אפשר לעזור לצד השני לעבור מביקורת לתקשורת, ממתקפה לשיתוף.

כמובן שבשביל שהתרגיל הזה יצליח כדאי לתרגל נשימות בזמן שהצד השני מדבר...

יונת אהבתי מה שכתבת
אני לא יודעת למה אבל תמיד בנושאים כאלה אני רואה את האזנה שלי כלפי הילדים
אבל כלפי מבוגרים פתאום נעלם לי כל האזנה ומתחיל מבצע ההתקפה.
לא יודעת למה כאן לא עשיתי את החיבור (משקעים ריגשיים אולי?

).
נתת לי קו למחשבה, אתחיל קודם כל עם אמא שלי.
תודה

קראתי שוב את מה שכתבתי ולא מצאתי שם חוסר מרוצות אלא תיאור מצב שאני לוקחת אותו כמו שהוא, as is, ללא ביקורתיות עצמית. אלו הם חיי ולכל אחד יש את הפיספוסים שלו בחיים ואני משתפת אתכם שתראו שיש גם כאלה ואולי נחכים יחדיו.
חשוב היה לי להדגיש שביקורת לא טובה לגידול ילדים, זה הכל.

אלה - את נתת דוגמא מאוד טובה ושאני מאוד מסכימה לה - והיא בכלל לא ביקורת, לדעתי, היא תיאור הרגשה או תיאור מצב שבו אני נמצאת והיא לא באה לבקר את הצד השני, וזו אכן הדרך לנהל יחסים תקינים.

אני חושבת שיש פה בלבול מסויים בין ביקורת - שהיא מתיחת קו אלכסוני על משהו - לבין תיאור מצבים או הרגשות, סיפורים של 'אצלי זה כך או אחרת' - שאין להם דבר עם ביקורת.

אין כזה דבר 'ביקורת בונה'. אין, אין, אין.

ושוב, אני לא צריכה למצוא 'נקודת אור אפילו קטנה וחמקמקה בחיי' - מפני שחיי טובים לי בדיוק כמו שהם טובים לכל אחד אחר, לא יותר ולא פחות.

אני לא שופטת את הורי - אני שופטת את כל העולם ואת אלוהים גם. זכותי לשבת על כס המשפט בנוגע לחיי. זה לא אומר שכולם נידונים אצלי לחומרא, נהפוך הוא. ובאשר ללסלוח לטעויות שהורי עשו - זה כמו לצפות שהבת שלי תסלח לי על הטעויות שאני עושה. אפשר לחשוב שלמישהו יש בכלל את התשובה הנכונה מה צריך לעשות. לדעתי כל אחד לוקח את מה שמתאים לו ומקווה לטוב. כבר נאמר 'אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו' ואני חושבת שזה בהחלט מתייחס להורים.

לא נעלבתי מהביקורתיות אלא מחוסר ההבנה ומההקטנה.

שליחה על ידי ONE* » 25 יולי 2009, 17:30

"בני אדם יפעלו בהיגיון רק לאחר שמיצו את שאר האפשרויות"