ביקור ארוך בארץ

תודה למגיבות.

בוקר חדש.
השמש זורחת, יום שקט ויפה.
רמת החרדה שלי ירדה.
נכנסת קודם כל לחדשות בכדי להתעדכן, ואחר כך לכאן, בכדי לעדכן.
הג'חנון בתנור מפיץ ריח מגרה.
שבת שלום לכולם.

גם אני שמעתי את הבום ונבהלתי מאד
מזל שהפיצקית ישנה כבר ולא חזתה באמא שלה מאבדת את הצפון (תרתי משמע...) לרגע

עד עכשיו אני מודה שהייתי שאננה. זה עבר לי. כן, גם לי

שיגמר כבר. אוף.
אמן ואמן

אתמול בערב בעלי נסע.
הפרידה היתה לי קשה.
לפני כיומיים היה לי תקל עם הסבתא.
זה החזיר אותי למציאות- אני גרה בבית לא שלי, בלי שקט נפשי, בלי פרטיות, עם שלושה ילדים.
היום כאילו ממשיכים כרגיל.
אבל...
נגמרה לי האופטימיות, נגמרה לי השמחה, נגמרה לי הסבלנות, אין לי חשק ליזום ולעשות.
קצת ריק לי בנשמה.
מאז שהיגעתי לארץ לא הרגשתי כל כך חרא.
אולי גם האוירה המלחמתית הכללית בארץ, עם כל המתח והעצב הנלווים משפיעים עלי.
יש לי רק עוד תקוה קטנה בלב ,שהמלחמה המ$#%#@ הזאת תגמר במהרה.

עוד מעט יש לבנות חוג קרמיקה.
קבעתי את זה עוד בשבוע שעבר.
מזל.

עם כל זאת, כשאני מנסה לחשוב על להיות באפריקה בזמן הזה, אני מעדיפה להיות כאן. לא מתוך איזו הרואיות, ממש לא. פשוט כי אין לי בית אחר בעולם. המלחמה הזאת היא גם שלי, מה לעשות, עם כל החרא הנלווה, כי זו המדינה שלי.
מהומות בטנזניה יותר מלחיצות אתי, אם אני שם, מאשר המלחמה המטורפת הזאת.
כבר היתה הפגנה כלשהי נגד המלחמה הזאת שם, לא מאוד מורגשת, אבל היתה. מי יודע מה ילד יום.
משום מה אני מרגישה יותר בטוחה כאן בזמנים שכאלה, שחצי עולם מתנגד לישראל, מאשר במדינה אפריקאית שבה רוב מוסלמי.

היום הייתי במן ריחוף שכזה.
משהו בין ניתוק נפשי למחלה. נראה לי שקצת מזה וקצת מזה.
המזגן והמצב עושים לי את זה.

אולי אם הייתי נותנת לעצמי לבכות את הכל, הייתי מרגישה אחרת.

החוג קרמיקה היה נפלא. השארתי את שלושתן והלכתי לשבת אצל חברה שגרה בשכנות. אפילו הקטנה נשארה בכייף את כל השעה וחצי,בלעדי. עשו עבודות מקסימות. קבענו שוב לעוד יומיים. מקוה שיצא לפועל.
אחה"צ הלכתי לקנות פלסטלינה ואיזה חומר חדש ,דומה לפלסטלינה, אבל מתייבש באויר. הבנות מיד התיישבו והתחילו לעבוד. גם אני עשיתי כמה יצירות. זה היה כייף. הסית קצת את מחשבותיי מהכל.

מחר עוד יום. מקוה להתאושש מהר. לא אוהבת את הדאון הזה. הלואי ויכולתי להתמכר לו, אבל לא יכולה, כי יש בנות לדאוג להן. אז רוצה לצאת מזה כבר, כי זה מתיש לחיות כך.

מרגישה קצת נטושה. רוצה בית משלי, עם בעל בבית, לא אחד שרואים פעם בכמה חודשים.
איזה התנסויות הזויות היקום מזמן לי. בחלומות הכי מוזרים שלי לא האמנתי שזה מה שיקרה. לא יכולתי אפילו לדמיין את זה כך. ואולי לא העזתי, כי זה הזוי מידי.
חברה אמרה לי בשיחת טלפון קצרה, שאני צריכה להתמסר למה שבא.זה השיעור.
קל להגיד...

שתבינו, אני לא מרחמת על עצמי, רק פורקת קצת ומנסה להבין איך ממשיכים הלאה ולאן.

וכן, קשה לי עכשיו.

_שתבינו, אני לא מרחמת על עצמי, רק פורקת קצת ומנסה להבין איך ממשיכים הלאה ולאן.
וכן, קשה לי עכשיו._
בטוחה שתמצאי את הדרך הנכונה לכם..
ובכל זאת שולחת

מאחלת שבקרוב מאד, מהר משאת מצפה, הכל פתאום יסתדר לכם...

תודה.

בעוד יומיים נהיה כאן ארבעה שבועות. ארבעה שבועות! .
החיים בקיבוץ מתחילים להראות לי כמו חלום מתוק ורחוק.
כמה הזוי. (כבר אמרתי את זה כמדומני...

).
וגם כשהכל יגמר ונחזור סוף סוף, נחזור לאזור מוכה ,לאנשים שסופרים אבידות, מלקקים את פצעיהם, אוספים את השברים ומנסים בכוח לחזור לאיזושהי שגרה.
ובכל זאת, רוצה שיגמר כבר, בכדי שיהיו כמה שפחות אבידות, כמה שפחות שברים לאסוף וכמה שפחות פצעים ללקק, ושנוכל באמת עוד להנות קצת מהטוב ששם לפני ה"דד ליין" ששמתי לעצמי לחזור לטנזניה. שנוכל לחגוג את החגים שם בשמחה.
<אין לי אייקון שמתאים להרגשה שלי עכשיו, משהו כמו גוש תקוע בגרון...>

המרגיון שיצא לי עכשיו "כשאת לא יכולה יותר- אל תכילי".
די מתאים...

רק לומר שקוראת אותך אחרי הרבה זמן ושולחת

עירית_לוי

גם אני קוראת.

גם אני קוראת

אתמול בערב הלכנו לים עם חברים.
מזל שהזמינו אותנו, כי כבר היינו חייבים לצאת קצת מהבית. למרות שהשניה עם כאב גרון וסחרחורות, החלטתי ללכת על זה. הגענו לחוף נתניתי מצוי, עמוס אנשים. מצאנו פינה פנויה והתמקמנו. הבנות רצו מיד למים, אחר כך שיחקו בחול, קפצו על הגלים ונהנו מאוד.
איך שהתישבנו, משמי הדרום הליקופטרים, טסים לכיוון צפון. אחריהם עוד ועוד. מעטים חוזרים דרומה, יותר לכיוון צפון. החבר אמר שזה בגלל שהתחילו את הפעולה הצבאית הנרחבת בלבנון. החברה החווירה ואיבדה את חיוכה.
לי היה ברור שהמלחמה אמנם לא מגיעה אלינו, אבל היא שם, היא כאן איתנו. הרי אנחנו כאן ולא שם, זה כבר אומר הכל מבחינתי.
בסופו של דבר נהננו מאוד והיה שווה. חזרנו הביתה מלאים חול ומרוצים.

בדרך חזרה אבא שלי מתקשר."אני בעבודה". "מה בעבודה, בשעת ערב?", אני מתפלאת. "אה, לא סיפרתי לך. אני שומר בלילה במחצבה. היה צריך ולא מצאו מי שיעשה".
נו באמת, אבא, שומר לילה ,במצב כזה??!
"אני בונה על זה שבלילה בדרך כלל לא מפגיזים אותנו...", הוא הוסיף.
אני מנחשת שזה נותן לו להרגיש נחוץ ותורם.
אבל אותי זה הדאיג, כי נופלים המון פגזים וקטיושות בסביבות הקיבוץ ואף קצת בתוכו.

שמור על עצמך, אבא.

עירית_לוי

קוראת אותך כל הזמן

תודה גדולה לכל הקוראות והמגיבות.

צלחנו עוד סופ"ש. סופי השבוע קצת קשים לי. מאוד אינטסיביים עם סבתא בבית.
היום יום חדש, שבוע חדש.
אני חורגת ממנהגי בימים אלו וצופה מידי פעם בתכניות החדשות בטלויזיה, או נכנסת לאינטרנט בכדי להתעדכן במאורעות היום. בימים כתיקונם אני נמנעת כמעט לחלוטין מצפיה בטלוזיה בכלל ובחדשות בפרט.
בכל פעם שאני שומעת חדשות זה משתק אותי וממלא אותי צער ודמעות.
כמה נוראה המלחמה הזאת. איזה מחיר גדול וקשה אנחנו משלמים. כמה הרוגים, כמה פצועים, כמה אנשים שאיבדו את יקירהם- בן, בעל, אבא, כמה אנשים שנפצעו וחייהם לעולם לא ישובו להיות כשהיו.
כמה נורא.
והנה, הפסקת אש באופק. מתחילה מחר. אינני יודעת להגיד אם "השיגו עד עתה מספיק", או אם "כדאי להמשיך להילחם כי לא השיגו מספיק", וכולי וכדומה. אני רק יודעת שאולי זה יאפשר לתושבים לחזור לבתיהם וחייהם, וגם לנו.

מחר יש לנו חוג קרמיקה. אחר כך אנחנו מוזמנות להתארח ליומיים-שלושה אצל חברה בחדרה. זה יהיה שינוי מרענן לכולנו. ואולי אולי, מי יודע,אולי כשנחזור לכאן נוכל כבר לארוז את מטלטלינו ולחזור לקיבוץ.
אמן.

_אולי כשנחזור לכאן נוכל כבר לארוז את מטלטלינו ולחזור לקיבוץ.
אמן._
וכך היה.
בילינו שלושה ימים נעימים אצל החברים.
חזרנו אתמול.
עכשיו כבר מחכים למונית שתבוא לקחת אותנו.
כולם נרגשים. גם אני.
רוצה כבר להגיע ולהתרווח בדירה שלנו.
המילים מתבלבלות לי ולא מוצאת את הניסוח המתאים. אז פשוט אפסיק לכתוב עכשיו.

אה, ושלא אשכח, אחי מגיע לביקור בארץ ביום שני. להוסיף שמחה על שמחה.

רק הגעגועים לבן זוג מעיבים בכל פעם .
באמת, רוצה כבר בית נורמאלי עם בן זוג נוכח, לא רק וירטואלי, עם חיי שיגרה נעימים. כאן בארץ.
כל כך רוצה.

דבר אחד ששמתי לב אליו. עברנו מטאמורפוזה מאוד גדולה מאז שהיגענו לארץ, ועוד יותר בחודש האחרון. נהיינו מאוד סתגלנים. מסתדרים עם מה שיש, אוכלים מה שיש, מתי שיש.
כל כך הרבה מעברים מבית לבית, ביקורים בתים של אחרים, התארחות בבתים של אחרים, נסיעות.
זה דוקא עושה את החיים נוחים יותר. אין תלונות (כמעט) על מה שמגישים, על סידורי שינה. כל אחד מוצא את מקומו די מהר. אפילו השניה, שלה הכי קשה עם דברים חדשים, עם אנשים חדשים, למדה להסתדר.
הנה, אצל החברים שחזרנו מהם היו רק פיתות ולחם מחיטה מלאה. וכולם אכלו. לא שמעתי תלונה אחת! עד עכשיו לא הייתי מאמינה שיסכימו לאכול לחם מחיטה מלאה מבלי לעקם את הפרצוף קודם, לכל הפחות.
הקטנה שלי הצהירה פעם שלחם מחיטה מלאה זה לאימות, ולחם לבן זה לילדים...
אז זהו. גם דברים טובים קורים לנו.

_אולי כשנחזור לכאן נוכל כבר לארוז את מטלטלינו ולחזור לקיבוץ.
אמן.
וכך היה._

איזה יופי אורית.
שמחה בשמחתכן, מתרגשת איתכן.
מאחלת לך שהמשך השהייה שלכן בארץ יהיה כיף אמיתי.
שולחת לכולכן חיבוק גדול עטוף בגעגועים(())

עירית_לוי

שמחה בשמחתכן

תודה לשמחות איתי.
האמת היא קצת מוזר לי אפילו לחזור לכאן.
למה? אני לא בטוחה למה.
אולי כי זה לא לגמרי בית במלוא מובן המילה. כן ולא. אחרי ש"התנקיתי" מאפריקה, אני רוצה יותר. כלומר, כיף כאן בקיבוץ, אבל אין לנו בית ממש מסודר, אנחנו בעצם חיים על שתי דירות, שלנו ושל הורי, בלי אבא-בן זוג, בלי אוטו, ופתאום זה לא ממש מספיק לי.
ברור לי שטוב שאנחנו בארץ. אבל אני כל כך שביעת נדודים, שביעת מעברים. המלחמה הזאת סחטה ממני את כל סבלנות הנדודים שעוד היתה בי.
עורגת לקרקע מוצקה תחת הרגליים, למשפחה שלמה, לבית שלם. כן, יכול להיות לי את זה שם, בטנזניה. אבל מה שאני באמת רוצה זה שיהיה לי את זה כאן, בארץ.

ובנתיים.
אני חולה, הגרון כואב. חזרתי עם זה לקיבוץ.
אתמול הגדולה התחילה גם להרגיש לא טוב.
קצת מזכיר לי את ההתחלה אז, לפני כמעט חמישה (!) חודשים.
מחכה שנבריא, נתחזק ונתאושש, בכדי שנוכל עוד להנות מהטוב שיש כאן.

הקיבוץ מלא חיילים שישנים בכל מיני מבנים, בבית הספר שבחופשה עכשיו, ועוד. ההרים מסביב שרופים. כל אחד שפוגשים ברחוב מתחיל לספר סיפורי מלחמה כאלה ואחרים, כולל נהג המונית שהחזיר אותנו, שהוא תושב קרית שמונה. אוירה של "מנסים לחזור לשגרה, אבל צריך לאסוף את השברים, לשפץ בתים פגועים (שתושביהם ניצלו בנס)", ורוב האנשים קצת פסימיים בקשר להמשך.
כולם מנסים לחייך, אבל אני מרגישה כאן את כובד המלחמה הזאת שזרעה הרס רב ברכוש ובליבם של התושבים.
בדירה שלנו רק נשברו כמה שלבים בחלונות. בדירה השכינה, מולנו, עפו כל החלונות והתרסקו לדיירת בפרצוף. היא עפה ביחד איתם. אישה מבוגרת. נורא. היא בסדר, אבל ראיתי עליה את הקושי. בנתיים שוכנו כל אלה שבתיהם נפגעו במלון.
וכל מה שאני יכולה להגיד לעצמי זה "איזה מזל שלא הייתי כאן כשזה קרה"...

ירד כאן גשם. פתאום באמצע אוגוסט. אחרי איזה שעה של רעמים מתגלגלים, פתאום מבול. קצר, אבל מבול.
שטף את כל הקברים הטריים, את הבתים ההרוסים, את השטחים החרוכים.
הביא לי מצב רוח פיוטי.

סוף היום מתקרב.
מחר יום חדש. אח שלי מגיע לביקור.
מקוה שזה ירומם קצת את מצב רוחי.
מזכירה לעצמי שצריכה ללכת לספריה בכדי להחליף ספרים. סיימתי לקרוא הכל בזמן המלחמה, ולא יכולה בלי.
מקוה גם שהגדולה תתאושש ותרגיש יותר טוב,בכדי שנוכל לטייל ביחד, ללכת לבריכה, לבקר חברים.
לילה טוב לכולם.

אורית יקרה,
אנחנו לא באמת מכירות, בעצם. אבל אני קוראת את הבלוג הזה מראשיתו , ואני מרגישה שאני מכירה אותך. אנחנו בארהב, והתחלנו בחינוך ביתי לא מזמן, והאמת, שאני חושבת המון עלמה שכתבת בדפים אחרים שלך, על החינוך הביתי הבודד בניכר, על מיעוט חברים, על הקשיים האחרים.
ורציתי להגיד תודה, כי מאוד עוזר לי לדעת שאני לא לבד.
ואגב, עכשיו גם נדבקתי ברעיון לנסוע עם הילדים לחופשה בישראל בלי אבא שצריך להישאר לעבוד.... טוב, לא לחצי שנה, אבל ליותר משבועיים בטח. (-:

ושוב תודה על ההשראה, ושיהיה רק טוב.
החלמה מהירה וימים טובים לכולכם.

הפלונית זו אני - בלה שנדמה לה מהמחשב החדש.

תודה לך בלהשנדמהלה. נעים לשמוע להבלוג שלי עזר לך בדרכך.

סוף סוף החזירו את מה שנמחק. לא הצלחתי לכתוב כלום, עד שהכל יחזור למקומו.
ובנתיים... החלמנו, פחות או יותר, אח שלי היגיע והשמחה גדולה.
חם מאוד. בפעם הראשונה מתחילת הקיץ אני יכולה להגיד שממש חם. עד לפני כשבוע ,אפילו כששהינו איזור השרון, לא סבלתי מחום בכלל. היה לי ממש נעים. וגם עכשיו, בדירה שלנו אין מזגן. ישנים עם מאווררים, וזה מספיק לגמרי.
תראו מה עשו לי שנה וחצי בדאר-א-סאלם שבטנזניה. תל אביב באוגוסט פשוט קטן עלי.

מנסה לחזור לשגרה. עדיין לא מרגישה לגמרי בשגרה. הבנות כבר נפגשו עם חברים בקיבוץ, אני כבר הלכתי לטיפול בדיקור. לבריכה הבטחתי להן מחר. בעצם, זה די אדיוטי! צריך ללכת לבריכה בכל יום!. עוד מעט נגמר הקיץ! טוב, ממחר...

מרגישה שפשוט גזלו ממני חמישה שבועות. זה כמו להתעורר מקומה ולהבין שעבר זמן. זמן אבוד. כמה מבעס.
וה"דד ליין" ששמתי לנו ,אחרי החגים, זה כבר בעוד חודשיים! כשהחלטתי על זה זה היה רחוק.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר, ושיהיה לנו כיף גם שם, ושבעצם זה נסיע לשם חזרה. אבל טכלעס, זה די מבעס, אם אני ממש כנה עם עצמי.
חוץ מזה, זה אפילו לא "לחזור הביתה", כי בעלי נאלץ לעבור לבית אחר, אז הבית הוא יהיה חדש עבורינו, ואחרי כל כך הרבה זמן זה כמעט להתחיל מהתחלה. ואולי זה יהיה נחמד בבית החדש, וכך יעבור לנו הזמן בלהתרגל ולהנות מהחדש, ומצד שני בטח יבכו ויתגעגעו לחברים שהשארנו כאן ולדירה שלנו, כי זה הרי חלק בלתי נפרד ממעברים ממקום למקום, ולא ממש יש לי כוח לזה.
בקיצור, המחשבות שלי מזנקות מדבר לדבר כל הזמן והכל מתבלבל לי במוח. :-\

מרגשיה שאנחנו מתחילים לאט לאט לחזור כאן לשגרה.
אני חזרתי לטיפולים בדיקור שחסרו לי כל כך, וזה עושה לי הרבה טוב.

אתמול היינו ב"חוות זוחלים". טוב, פעם זה היה "חווה", לפני שלוש שנים ביקרנו שם, לפני שעזבנו את הארץ. היום זה מצומצם יותר, נמצא בבית של בעל המקום, משוגע לחיות, שמגדל אותם באהבה ומארח את כל המעוניין ללמוד על זוחלים, בעיקר נחשים, ואף להחזיק אותם.
השניה והקטנה נהנו מאוד. ממש התמוגגו. בהתחלה רק ליטפו את הנחשים שהוצאו ,כל אחד בתורו, מהכלובים שלהם, ובסוף החזיקו אותם ושיחקו איתם ולא רצו להפרד. אבל הגדולה, היא נתקפה פחד נורא ולא הסכימה להתקרב או לגעת בהם. הסתפקה בלהאכיל את החומט האוסטרלי ואת הצב.
שכחתי לכתוב שהיגענו לשם בזכות האח שלי, שנמצא איתנו עם אוטו, ומסיע אותנו לכל מקום. ממש כיף.
היום למשל נסענו במסע לחיפוש בגדים בזול. משהו שלא הייתי יכולה לעשות בלעדיו.
האמת היא שהתכנית המקורית היתה לעשות את הדברים האלה עם בעלי, אבל רצה הגורל וכשהוא היה איתנו היתה מלחמה...

זהו. מחר יום חדש.
עדיין לא היינו במפגש של "באופן". מקוה להגיע בשבוע הבא.
הייתי צריכה את הזמן להתאפס על עצמי.
עכשיו אני מרגישה יותר מוכנה להתחיל שוב להתנהל במוניות ואוטובוסים ולצאת מהכבדות.

היום ביקרנו חברה בקיבוץ ליד.
הלכנו איתם לבריכה.
היה נעים.

מזכירה לעצמי שכל שפע פירות הקיץ המדהימים אינם מובנים מאליהם. אני מתענגת על הפירות האלה בכל יום- ענבים, אפרסקים, נקטרינות, מלונים, אבטיחים. טעייייייים

.
ומזג האויר כאן פשוט תענוג. תאמינו לי, בואו לגליל העליון! גם באמצע הקיץ מזג האויר נפלא!
מודה בליבי על האפשרות להעריך את כל הדברים שפעם היו לי כמובנים מאליהם, להנות מהם באמת, כי הם נפלאים .

והיום, שבת. עברנו חוויה מסעירה.
גיליתי שיש לנו...כינים!
כבר שבוע לפחות שאני מתגרדת, אבל חשבתי שזה איזה גירוי חולף. גם השניה מתגרדת, אבל חשבתי שגם אצלה זה משהו חולף. אבל כשהקטנה הצטרפה לגירודים לפני כיומיים, התחלתי לחשוד שמשהו כאן אולי לא חולף, אלא מתפשט. הבוקר עזרתי אומץ ופשפשתי בראשה של השניה. מאז ילדותי לא נתקלתי בכיני ראש. אבל זכרתי שהביצים דבוקות לשערות. וזה מה שמצאתי אצל השניה.
מיד שלחתי את אחי לבית המרקחת לקנות תכשיר נגד כינים ומסרקים מיוחדים. הידעתם שמסרק להוצאת כינים עולה 60 שקלים??
שערוריה! יותר מהתכשיר עצמו!
בכל מיקרה, הוא הביא לנו תכשיר קונבנציונלי רצחני. שמתי לכל אחת בתורה, ואחר כך ישבתי וסרקתי וסרקתי וסרקתי.
כך ביליתי את השבת שלי.
בסוף גם החלפתי מצעים לכולם.
זהו.
עוד שבוע חלף. הזמן ממש טס.
ולי נגמרו המילים.
שבוע טוב.

לפעמים אני רוצה שבעלי יהיה כאן, ולו רק בכדי לקחת חלק מהאחריות הגדולה שכרוכה בדאגה לשלוש בנות.
למשל כמו היום, שהלכנו לחנות האופטיקה בשביל הגדולה, ובדקנו את המשקפיים שעשינו לה בחנות אחרת לפני חודשים ספורים בלבד, והתברר שהמספרים לא תואמים ושצריך להחליף, והכל עולה המון כסף, אבל החנות בא עשינו את המשקפיים קצת רחוקה, והחלטתי לתקן את הכל בחנות הקרובה אלינו, וזה עלה לי המווווון כסף, ועכשיו פתאום אני חושבת שאולי כן הייתי צריכה להגיע לחנות המקורית, אבל ההתנהלות עם שלוש בנות בנסיעות ארוכות כל כך מתישה ומעיקה, אז החלטתי מה שהחלטתי, אבל... וגם עם הכינים, הלואי והיה כאן עוד מישהו להתחלק איתו בנטל, באחריות, שלעיתים נהיית לי קצת כבדה לשאתה לבדי.

עירית_לוי

<קוראת קבועה שלך>

גמני
קוראת קבועה שלך ומאוד מרגישה כמוך.

אישי עובד כ ל ה ז מ ן ולפעמים בא לי שיהיה איתי עוד מישהו אצל הרופא, או באיזהשהוא תור, כדי להתחלק באחריות עצמה.
הקשב האינסופי הזה! אז עוד עם 3 בנות בכלל!
הנחמה היא לדעת שאנו חזקות ובריאות וחכמות ומסוגלות לכך. אנחנו עומדות במסע הזה... <סליחה על הקלישאה>
<אני מנסה תמיד להודות על כך שאני בריאה ומסוגלת, ולא נכה או חלשה.. סוג של נחמה..>
בכל אופן נראה שעוד כמה שנים תביטי לאחור בהתפעלות על הכוחות והעוצמות שעמדו לרשותך ושעדין עומדות.

תודה פרח בר ,וגם לך גמד. גם אני מנסה לעודד את עצמי בכל מיני דרכים, חלקם דומות למה שאת כתבת, ופשוט להנות ממה שיש, ויש הרבה. אבל יש גם רגעים של שבירה, של הרגשה חרא של "אמרתן לי שאני אמיצה וחזקה ובלה,בלה,בלה... אבל אני פשוט רוצה בית נורמאלי עם בעל והכל בתוך בית אחד! כאן בארץ!".
כל זה בא אחרי ההתרגשות הגדולה וה"היי" מהעובדה שאני בארץ. עכשיו אני פשוט רוצה יציבות עבורי ועבור בנותיי, וכמו שאמרתי בית נורמאלי.

חוץ מזה, היינו היום ,סוף סוף ,במפגש אצל כשר. היה כייף לכולנו. התגעגעתי למפגשים האלה.

האם יתכן שעוד רגע תטוסו שוב לארץ לא נודעת ולא ניפגשנו???????

היום היינו בכינרת.
היה כל-כך-כייף!
לקחנו ציידנית ושימורים, עשינו פיקניק לצהריים, ופשוט נהננו מכל רגע.
אךךךךך, כינרת שלי...
באפריקה ,גם אם יש אגם או נחל או נהר, אסור להיכנס למים, כי זה סכנת חיים. ממש מבעס. ביקרנו במקומות מופלאים שם, נחלים שהזכירו לי את נחלי הצפון, כמו החצבני, אבל אי אפשר להיכנס למים (תנינים\היפופוטמים\מחלות שונות...). ולכן בכל פעם שאנחנו הולכים בארץ ומשכשכים באיזה נחל או בכינרת, אני נהנית יותר.
(תודה לאחי האהוב שלוקח אותנו וסובל גם את הצרחות והריבים.)
בדרך חזרה עצרנו במסעדה מזרחית וקנינו בקלאוה. הבטחתי לשניה שנקנה לה. גם אני מאוד אוהבת. עוד משהו שאין באפריקה...

חזרתי לטיפולים בדיקור (נדמה לי שהזכרתי את זה כבר...). זה עושה לי כל כך טוב, כל כך מאזן ועוזר לתפקוד.
זה כל כך יחסר לי כשניסע.

אני מנסה למצוא נקודות אור בנסיעה לטנזניה. מנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר, שיהיה כיף, וכמובן גם שנחזור במהרה.
בעלי מספר לי שברוב הימים אין חשמל. יותר גרוע ממה שהיה כשנסענו. זה מאוד מבעס אותי. כשהייתי שם ממש התרגלתי להפסקות החשמל. כבר היה קטן עלי. עכשיו, יצאתי מזה לחלוטין, והאמת היא שלא בא לי לחזור לזה. אי אפשר לדעת איך יהיה כשנגיע לשם. מתפללת שהמצב ישתפר.

עושה לי טוב כשחברות אומרות לי שיהיה להן עצוב כשניסע. זה נותן לי הרגשה שבאמת יש לאן לחזור. גם לבנות יש חברות לחזור אליהן. חברות שבטח הן תתגעגענה אליהן מאוד.
אצטרך להכיל את הגעגועים האלה. זה חלק מהדיל שבהחלטה לנסוע לשם לתקופה. מה שיקשה עלי את ההכלה זה ההזדהות...

טוב שחזר האתר.
בדיוק כשהייתי צריכה "פינת קיטור".

אח שלי עזב. אתמול הייתי ממש בדיכאון. היה כל כך כייף איתו, כל כך נעים ונוח. אנחנו חברים טובים, תמיד מסתדרים בלי בעיות, הוא נפלא עם הבנות, לוקח אותן, משחק איתן, עוזר לי כשאני צריכה עזרה, אפילו בלי שאבקש. כמעט מהרגע הראשון הרגיש כאילו הוא תמיד היה כאן, ושזה הכי טבעי שהוא כאן.
ופתאום הוא איננו.
הפרידה היתה קשה לכולנו. הבנות בכו, הוא ואני בכינו. השניה לא הסכימה להיפרד. יללה בקולי קולות בשביל כולנו. לקחתי אותה איתי לדירה שלנו, הייתי איתה, חיבקתי אותה, הקראתי לה את הספר על הדינוזאורים שהשאלנו מהספריה, עד שנרגענו שתינו.
למחרת התעוררתי בדיכאון. לקח לי זמן להבין שזה זה. פשוט לא תפקדתי. לא היה לי חשק לעשות כלום. אפילו לא ארוחת בוקר, דבר שאף פעם לא קורה לי. אפילו ויתרתי על מפגש ליד הנחל, ועל זה אני אף פעם לא מותרת!
אז במקום זה הלכנו לבריכה. זה השכיח ממני את הדיכאון, וכרגיל עשה לכולנו טוב.

יום אחרי, מנסה לחזור לשגרה.
ה"דד ליין" שלי מתקרב.
בעוד שבוע כבר ראש השנה. חושבת הרבה על החזרה לאפריקה, משכנעת את עצמי שיהיה טוב, שנהנה ממה שיש שם.
ואז, בשיחה עם גיסתי, מתברר לי שמצב החשמל שם בכי רע. טוב, זה בלשון המעטה.
נכון לעכשיו אין חשמל כל יום כל היום משבע בבוקר עד שבע בערב... המצב בכי רע.
אם המצב ימשיך כך אני אשקול שוב את החזרה לשם בקרוב.

ובמקביל, קצת נמאס לי לבלות חצי מהיום אצל הורי. מרגישה שאין לי ולבנותיי מספיק שקט ופרטיות.
שוב חוזר הצורך בבית משלי שמכיל את כל מה שאנחנו צריכים.
שוב אני מבולבלת בקשר לעתיד ובכלל. שוב מרגישה שהאדמה מתחילה להישמט לי מתחת לרגליים.
אוף.

אני כאן, אבל כותבת על עיוור כי יש לידי שני ילדים שמנסים להירדם..... שולחת חיבוק ואנרגיה טובה.

תודה לך בלהשנדמהלה.
טוב. דיברתי עם בעלי בטלפון. כל הדמעות שאני עוצרת בימים האחרונים יצאו, וגם כל השאלות והבילבול.
אז כן, המצב שם עם החשמל רע מאוד. העתיד אינו ברור. יום אחד אומרים שזה יחמיר, ומיד למחרת אומרים שזה לא יכול להימשך ושיביאו ויתקנו או יקנו או מה שזה לא יהיה וזה ישתפר. אי אפשר באמת לדעת מה ילד יום.
אבל במקביל גם מחפשים גנרטור טוב לבית שלנו.
והבעל ממש התחנן שנבוא כבר, ולא הפסיק להגיד כמה הוא מתגעגע וצריך אותי\אותנו לידו.
זה סחט ממני עוד דמעות.
טוב, אז בנתיים התכנית ממשיכה כרגיל.נכון לעכשיו אנחנו נוסעים אחרי החגים.
בנתיים אני מתפללת שמצב החשמל ישתפר.
להגיד את האמת, פתאום הבנתי כמה בעצם הכנתי את עצמי לנסיעה. נכון שזה קשה לי ושאני רוצה להישאר ולהמשיך לחיות בארץ, אבל עשיתי לעצמי עבודת שיכנוע טובה, ניסיתי למצוא נקודות אור (כמו שלפחות יהיה לי בית אחד ובו הכל ובעל ועוזרת), קניתי המון בגדי קיץ לכולם, בידיעה ברורה שאנחנו נמשיך את הקיץ בטנזניה, לא רשמתי את הבנות לחוגים שהתחילו עכשיו, אפילו לא בררתי על חוגים. כלומר, הכנתי את הקרקע,לפחות מבחינתי, לנסיעה.

שורה תחתונה, הפרידה עושה לזוגיות שלנו טוב.
פתאום אנחנו כותבים מכתבי אהבה, מתגעגעים מאוד, מכנים אחד את השני בכינויי חיבה הישנים שלנו.
למדנו להעריך אחד את השניה, לאהוב יותר אולי.
מעניין כמה זמן זה יחזיק כשסוף סוף נהיה ביחד

עירית_לוי

איזה מסע מורכב, צבעוני וייחודי את ואתם עוברים.
לא ייאמן שאזרת אומץ ובאת ועוד יותר לא יאמן שעד אוספת כוחות ונוסעת שוב.

כל הכבוד לך, על הכל הכל !!

תודה לכן.
גם לי קשה להאמין, כי זה די הזוי ופסיכי...
מתחילה להבין שאין עוד הרבה זמן, ועוד יש חגים באמצע. ויש עוד דברים לקנות ולהספיק. עוד מפגש אחד או שניים בראש פינה, עוד אחד או שניים ליד הנחל, לקנות נעלי ספורט לבנות (עדיין לא יודעת איפה...), לקנות בגדי חורף שיחכו לנו כאן עד לאביב הבא, להזמין סטוק צמחי מרפא ,להנות עוד קצת מהבריכה , לקרוא את הספרים שלקחתי מהספריה... הזמן קצר והמלאכה רמרובה...
ועדיין לא יודעת איך אני עוברת את המסע הארוך והמפרך לטנזניה לבדי עם הבנות. הבעל אומר שקטן הסיכוי שיוכל להגיע בכדי ללוות אותנו. זכרון המסע לכאן עדיין טרי אצלי,בזמן שחיכינו באתיופיה שעות ארוכות, אחת רעבה, לשניה כואבת הבטן והשלישית עצבנית. עזר מאוד כשאבא שלי היה איתנו, עוד מבוגר שיכול לעזור, בתוך העייפות והתשישות, כשצריך לגייס עוד טיפת סבלנות אחרונה, עוד טיפת כוח אחת.

ובתוך כל הבלאגן שמתהווה בתוכי שוב, אני בכלל רוצה להתחזק ולהיות יותר יציבה לקראת השהות בטנזניה. לא רוצה לחזור שוב מרוקנת נפשית ופיזית. איך אפשר להיות חזקה ויציבה בתוך השתלשלות חיים הזויה שכזאת??

הי אורית, זאת דליתוש ב ממחשב אחר...
קודם כל אני יותר ממצטרפת ל-
איזה מסע מורכב, צבעוני וייחודי את ואתם עוברים.
מסע מורכב זה בלשון המעטה...

בקשר ל-
ובתוך כל הבלאגן שמתהווה בתוכי שוב, אני בכלל רוצה להתחזק ולהיות יותר יציבה לקראת השהות בטנזניה. לא רוצה לחזור שוב מרוקנת נפשית ופיזית. איך אפשר להיות חזקה ויציבה בתוך השתלשלות חיים הזויה שכזאת??
איך שקראתי קפץ לי משהו לראש שאולי יתרום קצת. אני לא זוכרת מי אמרה ומתי, אני אנסה לקשר אליך.
המאפיין העיקבי ביותר שאני מזהה הוא השינויים (בכלל אצל כולם ואצלך שינויים מהירים וחדים.)
הדברים משתנים ללא הרף. ה"עצה" היתה לחשוב על מרכז היציבות שלך כגמיש מאוד בגודל, מיקום ואופן ביטוי.
לחשוב על הגוף שלך כעל אוסף טומים/תאים/רקמות איברים, שגם הוא בתנועה ובשינוי מתמיד.
אני מידי פעם "מנערת" את האטומים/תאים שיתבלגנו ו"יפלו" למקום החדש ש"הרוח" שלי נמצאת בו.
לפעמים בדמיון לפעמים פיסית. לכאורה "מפרקת" ו"בונה" עצמי מחדש ברמה הקטנה. בגדול זה נראה אותו דבר, השינויים קטנים מלהבחין בהם תוך רגע וכך גם נשמר רצף זהות וחיים בתוך החידושים והשינויים.

עד מתי את מתוכננת כרגע להשאר בטנזניה?

תודה דליתוש.
האמת, אני שונאת שינויים !
תני לי שגרה טובה ונעימה ואני שמחה.
אני גם רואה כמה הבנות צריכות יציבות, כלומר, כמה עושה להן טוב יציבות ועתיד ברור, לעומת חוסר הודאות הכמעט תמידית בה אנו חיים בזמן האחרון.
תודה על העיצה. אחשוב על זה. זה דורש ממני כוח ומיקוד שאני לא בטוחה שאמצע בתוכי כרגע...

אבל אחשוב על זה.

אתמול היינו במפגש אצל כשר. היתה הפסקה במלחמה, אחר כך היינו פעם אחת, ואז פארק הירדן (לא היינו בכלל, אבל לא היו מפגשים).
אתמול נסענו, לקול מחאותיה של השניה. זה התחיל בקטן ובשקט, והסתיים בצרחות הסטריות לאורך כל הרחוב ועד שנכנסנו לבית משפחת כשר. לקח לה זמן להרגע. לא היה צפוף (שזה טוב ליהודים

), ולאט לאט היא שוב התחברה לחברה שאיתה שיחקה במפגשים האחרונים בהם היינו, ו...הלכה לה לדרכה...

אני הרגשתי נפלא. הרגשתי שאני חוזרת לאיפוס, חוזרת לעצמי. עשה לי ממש טוב להיות במפגש אתמול. השיחות בנושאים שקרובים לליבי, החברה הנעימה והמקבלת. הכל. להרגיש שוב נורמאלית, אמיתית.
אז תזכירו לי שוב למה אני מתכננת לנסוע??...

עד מתי את מתוכננת כרגע להשאר בטנזניה?
לא יודעת בדיוק. כמה חודשים. עד שישה.
או עד שאתחרפן שוב...

היה לי טיפול בדיקור היום.
בסופו בכיתי. פעם הראשונה מאז שנחתתי בארץ שאני מרשה לעצמי לבכות. בעצם לא באמת "הרשיתי לעצמי", זה פשוט יצא ולא יכולתי לעצור את זה.
הבנתי שאני נוסעת עכשיו לטנזניה, כנראה בפעם האחרונה, לקשור קצוות, בשביל עצמי, ומול בעלי.
ואני חוזרת לארץ, מוצאת לי בית, בית אמיתי שיהיה בו הכל, ואוטו, ומתחילה לחיות את חיינו בארץ. עם או בלי הבעל.
שלא תבינו לא נכון, אני רוצה שנהיה משפחה שלמה, מאוד מאוד רוצה. אבל אני לא יכולה לחיות שם, והוא עדיין לא חוזר לכאן. כולנו צריכים יציבות. זה ברור.
אז זהו. משום מה ההבנה הזאת גרמה לי לבכות. משהו בתוכי צרח "למה כל הטירוף הזה?? לא רוצה?? קשה לי!!".

עכשיו אני אוספת את עצמי, חוזרת לתכנונים ולרשמות הקניות, ומנסה לנשום עמוק.

היי אורית ,זוכרת? היינו בארץ חודשיים כל רגע היה חשוב ומהנה. חזרנו לארגנטינה ,עלמה הולכת לגן ,מרגישה קצת יותר טוב.
קוראת וכל כך מבינה ומזדהה. בחיי אותו הסרט רק עם ילדה אחת.
חיבוק גדול

עכשיו אני אוספת את עצמי, חוזרת לתכנונים ולרשמות הקניות, ומנסה לנשום עמוק.

טוב שמצאת את התשובות...
מאחלת שהמימוש יהיה קל יותר ממה שנדמה עכשיו...

מאחלת שהמימוש יהיה קל יותר ממה שנדמה עכשיו...
אמן!

הבוקר עמדתי ליד לוח השנה ואמרתי לגדולה שעוד שלושה שבועות ויומיים אנחנו כבר עוזבים את הקיבוץ... וטסים בעוד ארבעה שבועות...
היא התחילה לבכות. אמרה שלא ידעה שזה כל כך קרוב.
אמרתי לה שאני מנסה לחשוב על זה כעל ביקור אצל אבא, כי אנחנו הרי מאוד מאוד מתגעגעות אליו, ושזה לא יהיה ארוך כמו פעם, כלומר לא שנה שלמה, ושנחזור במהרה. (בקיצור, כל מה שאני מנסה להגיד לעצמי). היא הזילה דמעות ואמרה שהיא בכלל לא רוצה לנסוע לשם.

האמת שגם אני התמלאתי דמעות, אבל חנקתי אותן בשלב זה, כי היינו כבר מחוץ לבית ולא הרגשתי נוח. מתכננת לבכות איתה ביחד בהזדמנות הבאה...
הקטנה, לעומתה ,מאוד מתרגשת ומצפה,מאוד רוצה לבלות עם אבא. למרות שברור שהיא תתגעגע עד דמעות לחבר שלה כאן בקיבוץ.
רק השניה עדיין מדחיקה. אצלה האסימון נופל ברגע האחרון.
טוב, לפחות כל אחת מתפרקת בשלב אחר...

האמת היא שאני מסתובבת כבר ימים עם גוש דמעות בגרון...

ערב ראש השנה.
שנה טובה יותר וקלה לנו ולכווווווולם.

אורית, מאחלת לך שתהיי תמיד שלמה עם הבחירות שלך ושתהיה לך שנה מתוקה, שנה של אושר ושלווה. שנה מאושרת ושתהיה השנה הזו פתח לשנים רבות של אושר, אמן

אנהאטה, איזו ברכה נעימה לפתחת השנה.
תודה.

האמת שהיום אני מרגישה קצת יותר טוב.
שבת וחג. הילדים הוזמנו לצייר על המדרכות ליד חדר האוכל בבוקר. הלכנו. היה כיף לצאת מהבית, לראות עוד אנשים, לצייר על הכביש.
אחר כך טיילנו למשתלה לבקר את סבא. אחר הצהריים הלכתי לטיול קטן עם השניה שהשתעממה, ובסוף גם הקטנה הצטרפה.
נהניתי לטיל בחוץ, למרות שנעשה קצת קריר כאן.
נזכרתי שבטנזניה אין לנו "טיולים בחוץ" או "מפגשים בחוץ", או מפגשים בכלל...
נתגעגע לכל אלה. לבחוץ, לטיולים, לטבע, לאויר,לאנשים, לחברים, להרגשת הבית.

מצד שני, מרגישה גם קצת התרגשות לקראת הנסיעה. מחכה מאוד לפגוש את בעלי. מתגעגעת אליו מאוד. מקוה שנצליח גם להנות ממה שיש שם.
אין ברירה. הוא שם ואני רוצה שנהיה גם איתו, שנהיה ביחד.
מאוד מבלבל. עד כדי כך שאני משכנעת את עצמי שנהנה שם...

אתמול היינו בראש פינה, במפגש בבית כשר.
איכשהו הרגשתי שזה המפגש האחרון אליו נגיע לפני שניסע.יום לפני כן הרגשתי עצבות. ביום המפגש הדחקתי, אחרת לא יכולתי לתפקד.
היה כיף. היו מעט אנשים, רק אלה שאני מכירה משכבר ואחת או שתיים שהכרתי בחודשים האחרונים.
שוב התרפקתי על הנעימות שבאוירה, על השיחות בנושאים שנוגעים לי, על הכלילות שבהנהלות הדברים, ועל כך שטוב וטבעי להמצא בין אנשים שיש לי הרבה במשוטף איתם. לא מובן מאליו !
את כשר ושפרון עוד אראה כאן בקיבוץ, ואולי נבקר עוד חברה בשבוע הבא. אבל כשהגיע הזמן לחזור הביתה היתה תחושה של סיום, והדמעות התחילו לצאת.
למרות שאני אומרת כל הזמן לעצמי ולבנות ש"אנחנו נוסעים בכדי לחזור", ושזה "רק ביקור אצל אבא", וכולי וכדומה, משהו בתוכי עצוב.
קשה לי ,מודה. אני בלחץ היסטרי לקראת הנסיעה הזאת. מרגישה מותשת רק מהלחץ. אפילו התחלתי לשלשל, בטוח מאותה הסיבה.
ביקשתי מצפריר משהו שיעזור.
נתן לנו בנדיבות ערימה מה"מי מעוז" שלו (תואם רסקיו).
הלואי ויכןלתי ללכת לישון ולהתתעורר שם, בטנזניה, בלי לארוז ובלי המסע המפרך.
ועוד יותר טוב, הלואי ויכולתי ללכת לישון ולהתעורר בביתי אי שם בצפון הארץ, ולגלות שהכל היה רק חולם...

תודה רבה למטפלת הנפלאה שיש לי כאן.
הטיפולים שלה פשוט מצילים אותי.
השבוע היגעתי אליה כמו גוש סטרס ענק, ויצאתי רגועה וממוקדת.
מצליחה לראות שאני יכולה להתארגן על עצמי ועל כולנו לנסיעה הזאת, מצליחה לעשות רשימות קנות וליישם אותן, החלומות הטורדניים שפקדו אותי לאחרונה נרגעו. הטיסה נדחתה בימים ספורים, וזה מאוד לטובה מבחינתי. כך שזה לא יהיה בזמן הוסת שלי (עובדה שהדאיגה אותי), ומחכים באתיופיה רק ארבע שעות, וטסים לתוך הלילה במקום לחכות את הלילה באתיופיה. כלומר, פתאום הדברים מסתדרים לטובה.
וזה עוד גורם מרגיע.
וגם, חוץ מהכל, בזמן הטיפול האחרון הבנתי והרגשתי בברור שאנחנו נוסעות רק לכמה חודשים, כלומר לא עוד שנה שלמה שם עם ביקור של חודש בלבד, דבר שהקשה עלי מאוד, אלא שאני יכולה לחזור מתי שבא לי, וגם שאני באמת צריכה ללבן דברים מול בעלי, דבר שלא מתאפשר בביקורים הקצרים שלו בארץ, וגם באמת רוצה להיות איתו.
אז זהו. רק רציתי לספר שאני מרגישה יותר טוב
תודה.

קוראת אותך כל הזמן אני פשוט לא מגיבה כי אני לא מצליחה למצוא את המילים כדי לעודד אותך.
חושבת עליכן הרבה, שמחה מאוד לראות שהמצב אצלך השתפר.

תודה אמא לשלושה. כיף שאת קוראת.

כבר מתחילה לעשות "ספירת מלאי".
למה אתגעגע : לתה לואיזה ולימונית מהגינה בכל בוקר, לטיולים בקיבוץ, לחברות, לפירות יבשים ואגוזים, לקינואה, לבטטה, לאויר הטוב ,למפגשים, לשיכשוך בנחלים, לשיחות טלפון ארוכות עם חברות, לשפע בחנויות שבהם אפשר למצוא הכל מהכל.
ולמה אני נוסעת : ללחות וחום נוראיים, לבית משלי שיש בו הכל, לספרים שלנו (שנזכרתי בהם בימים האחרונים) ולאוסף חומרי היצירה שאספתי- חוטים, בדים, מחטים ומסרגות ובריסטולים ועוד ועוד, לשקט שבפינה משלי, לבעלי האהוב, לימים ארוכים בתוך הבית רק אנחנו עם עצמנו, ימים שיתארכו לשבועות..., לחיים באנגלית, למסע קניות מפרך ברחבי העיר, לעוזרת בבית, לנהג צמוד, לחוף ים מקסים.

ובודאי יש עוד דברים שנשכחו ממני כרגע, בשני הכיוונים, אבל זה מה שמסתובב לי בראש כרגע.
אני מרגישה בסדר. רק משלשלת, מהלחץ.
השניה נהיית עצבנית בכל יום לפני השינה, ומתחילה לרטון ולזעוף ולרקוע ברגליה ומפריעה לאחרים להרדם. ובסופו של דבר, כשכן נרדמת, ישנה שינה מאוד לא שקטה. אולי כי עדיין מדחיקה את עובדת נסיעתינו. מעדיפה לא לחשוב על כך בנתיים.
הגדולה מתמלאת דמעות בכל פעם שמדברים על הנסיעה הקרבה.
והקטנה שואלת בכל יום אם "מחר כבר נוסעים לאבא?"...

מחר שבוע חדש. הימים חולפים במהרה.
אני משאירה את המחשבות על האריזה הצפויה לי לזמן אמת.
להזכירכם, אני שונאת לארוז. בעלי תמיד לקח על עצמו את המטלה הזאת.
טוב, כשיגיע הזמן, אני בטוחה שאצליח, פשוט כי אין לי ברירה.

המרגיעון שיצא לי "קושי אינו בהכרח סבל", מאוד מתאים לי כרגע.

עירית_לוי

גם אני קוראת אותך כל הזמן. את מדהימה.

עוקבת אחרייך ומחזיקה אצבעות

(לגבי השניה - ניסית את המי מעוז גם עליה ? אולי יקל קצת את הרטינות...)
חיבוק גדול גדול

ושנה טובה.

גם אני קוראת אותך כל הזמן. את מדהימה.

גם אני קוראת אותך כל הזמן. את מדהימה.

חיבוק גדול גדול ושנה טובה.

יווווווווווווו, איזה כיף שכולם מגיבים.
תודה לכן.
לגבי השניה - ניסית את המי מעוז גם עליה ? אולי יקל קצת את הרטינות...)
נסיתי ,בטח. אבל כשהיא כועסת היא לא רוצה גם את זה...

גמר חתימה טובה לכולם.

כבר חג סוכות.
הזמן טס לי.
בעוד שבוע וחצי אנחנו נוסעות מהקיבוץ לחמותי ובעוד שבועיים לערך טסים.
ואוו, קשה לי אפילו להגיד את זה לעצמי.
יש לנו עוד את השבוע הקרוב להנות ממה שיש לנו כאן. אחר כך יומיים אריזה ,וזהו.
מלחיץ.
לפעמים אני חושבת לעצמי "איזה טיפשה, למה את צריכה את הנסיעה הזאת אם זה עושה לך רע כל כך".
אבל אז אני מזכירה לעצמי שאני רוצה לנסוע בכדי להיות עם בעלי, ללבן מולו דברים ושאלות. משהו שלא יכול להעשות בשיחות טלפון או מיילים וגם לא בביקורים החפוזים שלו בארץ. רוצה להרגיש שוב בת זוג ולא רק אמא.

היו לי ימים קשים השבוע. ניסיתי להבין עם עצמי למה, שהרי ההחלטה לנסוע היא מאוד מפוכחת וברורה. ביקשתי עזרה ממטפלת שעזרה לי כל השנים, כי הדחקתי את סיבת הקושי אפילו מעצמי, רק הרגשתי את המועקה.
בעזרתה הבנתי שהקושי הגדול טמון בעקירת הבנות שוב. קשה לי מאוד עם זה, וזה מעיק עלי. שוב לעקור, והפעם ממקום שטוב להן בו, מהחברים והחברה, מהמפגשים, שיחות הטלפון הטיולים ברחבי הקיבוץ ועוד ועוד.
עצם המיקוד וההבנה הזאת עזרו לי קצת להרגע.
עכשיו ,כשזה באמת מתקרב, אני מבינה שגם לי, פשוט עצוב לעזוב. עם כל ההבנה שזה הכרחי לשם המשך חיי הזוגיות שלנו וחיי המשפחה השלמה, ועם הידיעה שזה זמני בלבד (אם כי לא החלטתי לכמה זמן בדיוק), ועם הידיעה שאני תמיד יכולה לחזור מתי שבא לי, עדיין קשה לי ועצוב לי.
ואפילו עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני מזילה דמעה\ות.

בעוד שבוע וחצי אנחנו נוסעות מהקיבוץ לחמותי ובעוד שבועיים לערך טסים.

וואו, באמת שזה כבר קרוב ואוף, הזן הזה שזולג לך בין האצבעות ואתה מת פשוט לתפוס אותו חזק ולעכב אותו ולא לתת לו לעבור...

אורית, רוצה לשלוח לך המון המון המון כח, כדי לעבור את השלב הבא. את בתוך תוכו של תהליך, מורכב ומורחב, ואין ספק שיש בו רגעי שבירה וקושי רבים, אבל אני מתפללת ומאמינה שאת בדרך לאור גדול, ושבדרך, תוך כדי, את כבר מוצאת את עצמך ועוד הרבה תשובות לסימני שאלה שאבדת כבר מזמן.

אריזה קלה (נפשית בעיקר...) ותנסי אולי לזכור, שזה ממש לא מובן מאליו כל הדברים הנהדרים שיש לכם כאן בארץ ! ואיזה יופי שהם קיימים ומחכים לכם.

עירית_לוי

גדול.

ואוו, איך שהזמן טס. אין לי מה להוסיף על המלים הנהדרות של רסיסים. שולחת לך הרבה כוחות לאריזה קלה, ולהתאקלמות מחודשת וקלה בהרכב משפחתי שלם בטנזניה.

מאחלת לשתינו להתראות בשנה הבאה בארץ הקודש. א-מן!

תעדכני אותנו איפה את ממשיכה לכתוב? (-:

תודה לכולכן.
עבר עלי שבוע איום.
הסטרס התגבר, לא ישנתי בלילה ונהייתי גוש עצבים.
אפילו לבכות לא הצלחתי.
מזל שהיה לי היום טיפול.
בזכות ה אני מרגישה עכשיו יותר טוב. המתח כאילו התפוגג ברובו. אפילו בכיתי, וזה גם ער להרגשת ההקלה.
בעוד שבוע בדיוק עוזבים את הקיבוץ.
קשה לי עם תחושת הסוף הזאת.
אני משתדלת להזכיר לעצמי שזה לזמן לא ארוך, וכמובן שנחזור. אבל בכל את יש לי תחושה חזקה אבל, של פרידה.
אולי אני פשוט צריכה להתמכר לזה קצת. פשוט לתת לזה להיות.
אבל זה קשה לי. קשה לי לתת לתחושות קשות כאלה מקום עכשיו, כשאני צריכה לתפקד ולתקתק כאן עניינים.

מחר יש כאן "מפגש פרידה". משפחות המפגש יבואו אלינו. איזה כייף.
אני מקוה שאעמוד בה.
מקסימום, זו דוקא חברה נעימה לבכות לידה....

מאחלת לשתינו להתראות בשנה הבאה בארץ הקודש. א-מן!
תודה. אמן ואמן.
את חוזרת או לביקור?

תעדכני אותנו איפה את ממשיכה לכתוב?
ברור

קשה לי עם תחושת הסוף הזאת

לי זה נראה כסוף זמני

התחלה מחודשת עם בנזוג, ועם חיי משפחה מלאים.
ואולי, רק אולי, הפעם זה יהיה יותר שפוי ורגוע?

ובכל מקרה, מקווה בשבלך שזו תהייה ההתחלה של החזרה לארץ, לתמיד.

עירית_לוי

את חוזרת או לביקור?
אם הכל ילך טוב, נחזור בקיץ הבא. כולנו כבר מאוד מאוד רוצים שזה יקרה.

ובכל מקרה, מקווה בשבלך שזו תהייה ההתחלה של החזרה לארץ, לתמיד.

תודה לכולן. נעים.

אתמול היה כאן מפגש פרידה.
בזכות הטיפול בדיקור הרגשתי הרבה יותר טוב ונהניתי מכל רגע.
היה פשוט כיף.
אירגנו משחק "סימני דרך", הכינו לנו מחברת ובה כתבו מילות פרידה וציירו ציורים, אפילו קיבלנו קצת מתנות.
אבל המתנה העיקרית היתה המפגש עצמו.
הגדולה התענגה על החברים שלה, ובכתה בפרידה מכל אחד ואחד מהם.
גם אני הזלתי דמעות בפרידות, אבל השדלתי להזכיר לעצמי (ולכולם...) שאנחנו חוזרים וניפגש שוב בעתיד הלא רחוק.
את כשר ושפרון עוד נפגוש מחר.
את כל השאר אנחנו לוקחים בליבנו למסענו הקרב.
אני מעודדת את הגדולה לבכות כמה שהיא מרגישה צורך, במקום לאגור בפנים ולהיות חולה, כמו שקרה כשעזבנו את טנזניה.
אני יודעת שכולנו נתגעגע, אבל גם מרגישה עכשיו יותר מתמיד, שיש לכל אחת מאיתנו למה לחזור,לתחושת בית, לחברים וחברות והרבה אהבה.
תודה.

הבוקר התעוררתי לפני הבנות.
התישבתי בסלון והתחלתי לבכות.
לפחות הדמעות יוצאות. לפני הטיפול האחרון הן היה תקוע בפנים.
כשגמרתי לבכות הערתי את הבנות. הגדולה סרבה לקום. לבסוף, כשהתעוררה, היא פשוט אמרה "אני לא רוצה לקום בכדי שהזמן לא יזוז ולא נצטרך לנסוע", והתחפרה בחזרה בתוך השמיכה.
הוצאתי אותה משם כשהיא עם דמעות זולגות, הסתכלתי לה בעינים עם דמעות משלי, ואמרתי לה שכמו שהזמן זז עכשיו, הוא ימשיך לזוז גם כשנהיה שם, עד שנחזור. אמרתי לה שכיף לה שיש לה חברים כאלה שיתגעגעו אליה וישמחו לקבל אותה בחזרה. והיא אמרה שחלק מהם לא זכרו אותה אחרי התקופה הארוכה שלא היינו כאן, ואת חלקם היכירה רק עכשיו. הוספתי שעכשיו הם כבר לא ישכחו ויחכו לה שתחזור.
אני יודעת שמילים לא ממש עוזרות במצב שכזה, ואני מנסה לא להרבות במילים. אבל הצורך לנסות ולהקל עליה גורם לי לנסות ולמצוא את המילים הנכונות, שלא ישמעו בנאליות ומעצבנות, ושבאמת יעזרו לה לעבור את התקופה הזאת ביתר קלות.

אני יודעת שמילים לא ממש עוזרות במצב שכזה, ואני מנסה לא להרבות במילים. אבל הצורך לנסות ולהקל עליה גורם לי לנסות ולמצוא את המילים הנכונות, שלא ישמעו בנאליות ומעצבנות, ושבאמת יעזרו לה לעבור את התקופה הזאת ביתר קלות.

יקרה יקרה, כמה כח יש בך ! שולחת לך חיבוק של חיזוק ובראש תוהה אם יש סיכוי למפגשונצ'יק רגע לפני שאתן עוזבות ?? שנאמר: "מספיק חלום, הפכי למציאות..."
(אולי בפארק ברעננה ??)

רסיסים יקרה, תודה גדולה לך. נעים לשמוע שמהצד אני נשמעת עם הרבה כח...

חג שני של סוכות. כאן חוגגים גם את "יום המשק", יום הולדת 90 לקיבוץ. פגשתי שני בני כתה שלא ראיתי כבר מליון שנה.
צפויה עוד ארוחת ערב חגיגית גדולה.
אני כל כך שמחה שהארכתי את הביקור שלנו עד אחרי החגים. שזכינו לפגוש את אחי ולבלות איתו שמן נפלא, ושזכינו לחגוג כאן את חגי תשרי. אין לזה תחליף.
וזהו. נשארו לנו עוד ימים ספורים כאן בקיבוץ. פתאום הבנתי את זה. עד עכשיו עוד הדחקתי.
בעוד יומיים אני צריכה כבר להתחיל ולארז. אוף! אני שונאת לארוז, והפעם זה מרגיש לי חונק.
אין ברירה. החלטתי שניסע עכשיו. אני צריכה לקחת נשימה ארוכה ולעשות את זה.
בהצלחה לי.
וחג שמח לכולם.

ואווו! יומולדת תשעים, איזה יופי!
מהצד את באמת נשמעת עם הרבה כוח.

רגע לפני שאת עוברת לדף אחר רציתי להזמין אותך לבלוג החינוך הביתי שלי - עברנו דירה ונשארנו בבית

_בהצלחה לי.
וחג שמח לכולם._
בהצלחה לך, יקרה.

החורף היגיע. כאילו בשבילנו. בכדי שנחוה קצת חורף לפני הניעה לארצות החום.
יורד כאן גשם. יש ריח של גשם של חורף. לא הגשם הטרופי שבדאר-א-סאלם, אלא גשם חורפי אמיתי.
מקוה שזה ירגע עד יום שלישי, בכדי שניסע בלי גשם.

היום התחלנו לעשות סדר בדברים של הבנות. קשה להאמין כמה שמונצעס וזבל אגרנו בחצי שנה הזאת.
רוקנו את המדפים שלהן, החלטנו מה אנחנו לוקחים, מה משאירים ומה הולך לזבל. כל אחת משאירה כאן ארגזון מלא, ולוקחת הרבה איתה. בערך כפול ממה שהביאה. מדהים.

נשאר לי להוציא הבגדים מהארונות, ועוד קצת דברים שלי, התרופות וכלי הרחצה. אוף. מקוה שאעמוד בזה.
בעצם, אין לי ברירה...

כבר הזמנתי לנו מונית. יש לי לעבור את מחר עם האריזה הסופית.
אה, נראה לי שלא סיפרתי כאן שבעלי מגיע כמה ימים לפני הטיסה, יעזור לי לארוז ובמהלך הטיסה.
הבנות כבר מתרגשות לפגוש אותו. במיוחד הקטנה.

נראה לי שלא סיפרתי כאן שבעלי מגיע כמה ימים לפני הטיסה, יעזור לי לארוז ובמהלך הטיסה.
איזה יופי..

מאחלת שהחזרה לשם תהיה שלווה וקלה יותר ממהש נדמה לך עכשיו..
ושתחזרו מהר חזרה לתמיד [אם תחליטו שזה מה שאתם רוצים..]

ואם מותר גם איחול אחד בשבילי [ואולי בשביל אחרים] - שלא תפסיקי לכתוב!!!

עירית_לוי

וכל מה ש-POOH אמרה.

תודה POOH ו עירית לוי.

היום ארזתי הכל. זועה. כבר אתמול בלילה התחלתי להרגיש חולה. האף נזל והראש כאב מאוד. לקחתי כדור אקמול בכדי לישון טוב.
הבוקר התעוררתי מנוזלת עם שרידי כאב ראש.
איזה כמויות של דברים יש לנו! שתי המזוודות שיש לי התמלאו מיד. את השאר כבר שמתי בשקיות. המווווון שקיות. יש לנו הרבה ספרים וחוברות עבודה, בגדים שקנינו, בגדים שהבאנו איתנו, שמונצעס לרוב, נעליים לרוב, ועוד ועוד.
לפחות הצלחתי לאסוף הכל ולרכז במזוודות ובשקיות.
באמצע האריזה הרגשתי שאני נתקעת. הרגשתי סחרחורת ולא ידעתי איך להמשיך. התקשרתי לבעלי. אמרתי לו שזה נורא ושאני לא יודעת איך להמשיך. הוא אמר לי להרגע ולשים בשקיות ושהכל יהיה בסדר. טוב. פרקתי עליו את הלחץ והמשכתי.
מקוה לא להיות חולה יותר מזה, כי אני צריכה לתפקד היטב בימים הבאים. הנסיעה מחר, ואחר כך סידורים אחרונים.

אני לוקחת נשימה ארוכה.
צריכה הרבה כוח לימים הקרובים. אולי גם כי מידי פעם משהו בתוכי צועק "לאאאאאא!!!!!!", ואני צריכה להתמודד גם עם זה. עם ההחלטה שלי לנסוע למרות שחלק ממני לא רוצה את זה. הדמעות חונקות מפעם לפעם. אני לוקחת הרבה רסקיו וגם תמצית שעוזרת להתמודד עם שינויים (של באך).

שלא תפסיקי לכתוב!!!
אני מתארת לעצמי שאמשיך. תודה.

כשתגיעי לאזור תרימי טלפון.
שולחת לך חיבוק ענק וחם.

אנחנו אצל חמותי. על כל ערמותינו.
הצלחתי לארגן קצת בכדי שנוכל להגיע לבגדים שלנו ולמה שהכרחי.
מזל שבעלי מגיע ויעזור לי לארוז הכל כמו שצריך.

הבקור התעוררתי עם כאב בטן. אחר כך שלשלתי. לא אכלתי כלום לפני שנסענו.
מה אני אגיד לכם, אני לא מכירה את עצמי ככה, עם כאבי בטן כאלה מלחץ.
הגדולה עדיין מחתה בבוקר ולא רצתה לקום מהמיטה.
הפרידה מאבא שלי היתה עצובה מאוד. הוא עצמו היה עצוב ובכה כשחיבק כל אחת ואחת לפרידה.
השניה התחילה לבכות כשהמונית התחילה לנסוע. היא נותנת לעצמה להרגיש את כאב הפרידה רק ברגע האחרון. כמו שהיה כשנסענו מטנזניה, והיא פרצה בבכי קורע לב בשדה התעופה.
הבטחתי לאבא שלי שנחזור מהר. גם לעצמי.

פינת קיטור:
לפעמים בא לי להתישב ולבכות , על המהלך ה"טפשי" הזה של הנסיעה לטנזניה עכשיו.
הרי ברור לכולנו שטוב לנו כאן.
ואז אני צריכה שוב להזכיר לעצמי שזה בכדי שתהיה לנו משפחה שלמה, עם אבא. בכדי לראות ביחד איך ממשיכים.
רק רוצה שיעבור בקלות לכולנו. המעברים המערערים האלה, שמוציאים את כולם מאיזון, כמה שאני לא אוהבת את זה. כמה זה מתיש אותי תמיד. כמה קשה לי לראות את הקושי של הבנות ולהכיל אותו ביחד עם הקושי שלי.
אוף.

בנתיים יש לנו טיפולי שיניים על הפרק ,ועוד קצת קניות.
עוד מעט בעלי מגיע...

(במרגיעון יצא: "קושי אינו בהכרח סבל" - נו באמת... )

אורית היקרה,

אני לא מצליחה להתאפק, מלהגיד את דברי, אבל אולי בעצם עדיף במייל.
אנא, שלחי לי את המייל שלך.

רוצה להגיד לך משהו....

נשיקות

רסיסים יקרה, אני דוקא אוהבת את המרגיעון הזה.
קשה לי עכשיו, אבל אני לא בסבל...

תודה.

ארונה יקרה מאוד, אני מיד שולחת לך את המייל שלי.

<במרגיעון יצא לי "מותר לכעוס." מייד חשבתי עלייך, שכדאי לך להוציא קצת קיטור, בכל הזדמנות. אני תמיד מוכנה לשמוע ולספוג בשקט>

תודה.

אוווווווווווווו (אנחה ארוכה).
התחלנו לארוז.
בעלי תמיד נהיה עצבני בזמן האריזה. הפעם אני לא מצטרפת אליו (לעצבים), ורואה שהוא מיד נרגע, ואנחנו לא נכנסים ללופ אין סופי של קריזה.
אני לוקחת המון דברים. אין מה לעשות. אם אני נוסעת למקום שאין בו את הדברים שאני אוהבת, אז אני מביאה אותם איתי. ממשחות שיניים, דרך ספרים, סבונים, ועד שאריות של בדים וצמר ליצירות.
צריך לקנות עוד מזודה. אין מקום להכל.
מחר נתארגן על עוד מזודה ונגמור לארוז את הכל. זהו.
מחר בלילה נוסעים.
היתה לי צמרמורת כשכתבתי את זה.
רק אתמול, כשהיינו אצל חברים ודיברתי הרבה על זה שאני נוסעת, "ירד לי האסימון" שזה כבר כבר מגיע. שזה כבר כאן בעצם. עוד לילה אחד ויום אחד וזהו.
זה מלחיץ אותי.
ומצד שני, רוצה כבר להיות אחרי.
אחרי המסע הארוך והמתיש, אחרי ההתארגנות מחדש.
נגיע לבית שאנחנו לא מכירים. הרבה מהדברים שלנו ארוזים עדיין בארגזים.
אולי זה דוקא יתן לבנות ולי עיסוק נעים. הבנות יגלו מחדש את כל הדברים שהשאירו מאחור.
נראה.
משתדלת בכל זאת לשמור על איזושהי אופטימיות שיהיה לנו נעים שם. שישאר טעם טוב.
בא לי לבכות.
שוב, לא מוצאת לי "פינת בכי" בכדי לפרוק. זה לא טוב, כי אני נהיית חולה במקום.
מרגישה שפשוט צריכה לבכות את הפרידה, להתאבל, בכדי לפנות מקום לדברים החדשים שיבואו.
<הולכת לקחת רסקיו>

נגיע לבית שאנחנו לא מכירים - בית מקסים וחמוד! אני אישית מאוד אהבתי אותו.
משתדלת בכל זאת לשמור על איזושהי אופטימיות שיהיה לנו נעים שם. שישאר טעם טוב.
מצטרפת לתפילה שלך- מי יתן והפעם השהיה שלכן כאן תהיה קלה, נעימה ומלאת חוויות טובות עבור כולכן.
מאחלת לכם נסיעה טובה ונעימה.
אנחנו כאן מחכות לכן בהתרגשות רבה

ואוו... שוב לא מאמינה שאת כבר בדרך חזרה (כמו שלא קלטתי אז שאת כבר כאן...)

שולחת הרבה כוחות וסבלנות לכל ההתחלות הזמניות שבדרך... ומחכה בדריכות לקרוא אותך שוב

התעוררתי לפני כמה דקות עם הרגשת מועקה חזקה. בחיים לא תצליחי לנחש למה!
היה לי חלום רע על הטיסה שלך לדאר א סלאם. (את ג'ינג'ית במקרה?)
מקווה שזה ישאר רק בחלום!

תודה שרון.
רוזה לי !!! חלום רע?! אני מנסה לתרגל אופטימיות ואת באה לי בהפוכה??!

ולא, אני לא ג'ינגי'ת. אז זה בטח לא אני...
מקווה שזה ישאר רק בחלום!

זהו. כבר באמת הסוף. המזוודות מפוצצות. בקושי נסגרות. מצליחים איכשהו לדחוס את כל הדברים.
הבעל עדיין מנסה בעדינות "אולי אפשר לוותר על משהו?..." ואני די מתעלמת...

אני מרגישה בסדר. מרגישה חזקה.
רק הבטן פתאום מתערבלת לי. לא נורא.
אני מריגשה אחרת לגמרי מהפעמים האחרות בהם חזרנו לאפריקה. אולי כי אני כבר לא מרגישה כלואה שם. אני יודעת שהדלת פתוחה ואני יכולה לצאת ולחזור לכאן מתי שאחליט. וגם השהיה הארוכה בארץ עשתה לי טוב. החזירה אותנו לחיק הקבוצה המקסימה בראש פינה, הזכירה לנו שאנחנו אהובים ושיש לנו מקום לחזור אליו, לא רק בתאוריה, אלא במציאות.
אני יודעת לאן אני חוזרת. אצטרך להתרגל מחדש למציאות האפריקאית, לדלות, לאין חשמל, לחום הנוראי, לחומות, לשערים נעולים, לסורגים בחלונות ובדלתות, לכסף אחר, לחיות באנגלית,ועוד ועוד.
אני לוקחת איתי בליבי את אהבת החברות שלי, את תחושת הבית, את הביטחון בעצמי וביכולת שלי לעשות את מה שטוב לי.
תודה לכולכן.

עירית_לוי

נסיעה טובה

נסיעה טובה

נסיעה טובה

אני כנראה יותר מדי אמפתית ביחס אלייך, ודי אוהבת אותך
מקווה שאת בסדר בגולה
שולחת לך