ביקור ארוך בארץ

ועוד משהו, שולי מעט.
זה שולי?!

טוב, זה היה בצחוק, כמובן.

הרגשתי כזאת הקלה גדולה כשהוא בישר לי שהוא מגיע.
איזו הפתעה נעימה.
עדיין לא סיפרתי לבנות. נדבר איתו מחר, אחרי שיגיע.
ניפגש איתו רק בעוד כמה ימים, כי יש לו פגישות עבודה במרכז.
מגיע לשבועיים.
מחר אלך לקנות נס קפה וחלב.

תפוחי אדמה.
תמיד חשבתי שתפוחי אדמה זה תפוחי אדמה. מה כבר יכול להיות כל כך שונה ממדינה למדינה בתפוחי אדמה.
אז מסתבר שיכול.
רק בביקור הזה אני שמה לב להבדל בטעם ובמרקם בין תפוחי האדמה של אפריקה ובין אלה של ישראל.
מדהים.
כמובן שהישראליים יותר טעימים, יותר רכים (כמעט כתבתי גם "נעימים" מרוב תלהבות

), יותר קל לעשות מהם פירה, ויוצא יותר טעים.
מוזר איך הדברים הקטנים האלה נותנים "טעם" לחיים.
טוב, בטנזניה קונים תפוחי אדמה מלאים אדמה. אין נקיים. וחוץ מזה הם לא "ישרים". המון שקעים . קשה ומעצבן לקלף.
תפוחי האדמה כאן הם גדולים, יפים וטעימים יותר!

_ועוד משהו, שולי מעט. טלפון בארוחת הצהריים, מבעלי.
"אני בשדה התעופה, נוחת בארץ מחר בבוקר..."_

_מבעלי.
"אני בשדה התעופה, נוחת בארץ מחר בבוקר..."_

היום אני מרגישה קצת לא טוב. ממש מבעס.
זה התחיל אתמול. לקחתי תמציות צמחים, קיויתי שילך ויעזוב אותי לנפשי.
הבוקר התחלתי טוב, עד הצהריים.
נשכבתי במיטה ולא הצלחתי לקום.
כשסוף סוף כל הבנות בריאות, אז היגיע תורי.
אבל לאאאאאאאא! לא מתאים!!!!!!!
מחר אני קמה בריאה!

בבוקר הלכנו למוזיאון ה"שומר". יוזמה של הבנות. רצו לראות מה יש שם.
מוזיאון קטן. עשינו סיבוב. אני סיפרתי להם קצת ממה שאני זוכרת.
הייתי צריכה להעלות -בעוב מניבכי זיכרוני סיפורים מילדותי על ההסטוריה של ארגון "השומר" והאזור, על חצר תל חי וטרומפלדור. דברים ש"טחנו" לנו כל ילדותינו, ואף פעם לא הבנתי ממש למה אני צריכה לשמוע על זה שוב ושוב, ואת מי זה מעניין בכלל.
פתאום עכשיו זה נהיה לי מעניין.
עוד סוג של תיקון שאני עוברת כאן, בנוסף ל"ליל הסדר" הקיבוצי וניקיון הבית.
תודה.

מחר אני קמה בריאה!
וכמו שאומרים אצלנו: "אינשללה":-D

_ועוד משהו, שולי מעט. טלפון בארוחת הצהריים, מבעלי.
"אני בשדה התעופה, נוחת בארץ מחר בבוקר..."_
איזה כיף !!!

(מתנצלת שוב אלף פעם על חוסר הזמינות שלי בטלפון... ועוקבת אחריכן כשמצליחה להשחיל דקה מול המחשב ...)

הי אורית
שולחת לך איחולי החלמה מהירה. אני במחשב לא שלי, (צירים, אבל זורמים לאיטם) . מאוד נהנתי מהבנות שלך, במיוחד היום השלם עם הגדולה. היא הסתגלה במהירות למצבים הלא מוכרים, והתידדה בקלות עם החבורה. כל החופשה הזו שלנו היתה נהדרת, והיה קצת קשה לחזור לשיגרה. אז אני מקווה שנתראה שוב, בטיול, או סתם. ד"ש לאישך.

שולחת לך איחולי החלמה מהירה

איזה יופי שאבא מגיע!!! עוקבת אחרי ההרפתקאות שלכן בארץ הקודש. תהנו.

תודה לכולכן.
כיף שעוקבים אחרי.

האמת שאני כותבת בעיקר בשביל עצמי. סוג של טראפיה, התנקות.
ואולי גם הרגל. התרגלתי לכתוב את כל קורותינו מזה כשנתיים וחצי.

היום -חורף ממש.
הלווווו! סוף אפריל כבר!
המון גשם וקר.
הצלחתי לנקות את הדירה שלנו בעזרתה של השניה.
היא נהנתתה כל כך, שטפה ושרה לעצמה.
הקטנה בילתה אצל חבר. איזה כייף שיש לה חבר חדש, ועוד שכן שלנו.
היא היתה אצלו עם הגדולה עד שגמרנו לנקות. בלעדי בפעם הראשונה בחייה.
איזה כייף.
אחר כך הצטרפנו אליהן.
ישבנו, דיברנו, שיחקו, רבו, בסוף התפייסו.
כייף שיש אל מי להיכנס סתם כך באמצע היום בלי לתכנן שבוע לפחות מראש. @}

מה קורה עם הבעל? הגיע? מה זה השטויות האלו על נקיונות, איפה הרומנטיקה. רצתם זה אל זו בהילוך איטי?
מה קורה?

מה קורה עם הבעל?
הבעל כבר בארץ, אבל יש לו כמה ימים עבודה במרכז-דרום.
זה החיסרון של לגור בצפון.

יגיע אלינו בעוד יומיים, ואז נוכל לרוץ זה אל זה בהילוך איטי וכולי וכדומה...

האביב חזר למחוזותינו, השמש זורחת, והחזון שלי מתחיל להתגשם.
בנותיי מרגישות נוח להסתובב לבדן בשבילים, וזה כייף גדול.
היום, למשל, הייתי צריכה לבשל.
הבנות בחרו לצאת לטייל, בדרך פגשו את החברה-השכנה עם ילדיה הקטנים ,והצטרפו אליהם לטיול משותף.
סוף סוף נרגעו הרוחות ואפשר להתחיל להנות.

מחר מגיע אבא, ויהיה לנו שבוע משותף.
מקוה רק שלא יתפרקו שוב אחרי שאבא יסע...

והחזון שלי מתחיל להתגשם
איזה יופי!!! סוף שבוע נפלא, והמשך אביב בריא.

אצלכם אביב והשמש זורחת ופה אצלנו מזג האויר השתגע:-P....
גשמים עזים וחזקים שלא מפסיקים כל היום. כל האזור פה נראה כמו שלולית אחת גדולה. מדהים:-0
לפני חודשיים היתה פה בצורת, ועכשיו יש גשמי ברכה במלוא מובן המילה:-D

אייל הגיע? איך היתה הפגישה המרגשת?
המון נשיקות וחיבוקים מכולנו פה|L|

איזה שבוע.
בעלי היה איתנו.
הפגישה היתה מאוד מרגשת, כמובן.
אבל כל הקצת איזון וקצת רגיעה שהצלחתי להשיג, הופרו, כמובן.
היה שבוע מטורף, כי הוא שכר אוטו, אז התחלנו להתרוצץ לכל החברים (אלה שבצפון) וכל הדברים שרוצים לעשות וצריך עבורם אוטו.
לא היה רגע דל.
הבנות חגגו על נוכחות אבא, פשוט התענגו עליו, והוא עליהם.
ואנחנו בינינו, אהבנו, רבנו, השלמנו, שוב רבנו, שוב השלמנו, וחוזר חלילה.
טוב, צריך להשלים חודש שלם...

ועכשיו, הפרידה מתקרבת. הוא יעזוב אותנו במוצאי שבת.
מרגישה כבר את העצב מתגנב.
הרגשתי את האיזון שנוכחות אבא מביאה למשפחה, למרות הריבים הקטנים.

ומה חוץ מזה?
הימים יפים ונעימים.
אנחנו מגלים עוד ועוד דברים בקיבוץ, פוגשים עוד ועוד אנשים, נהנים מהחופש שיש בקיבוץ ומהשקט.
למשל, אתמול בערב, ראינו את משפחת כשר ושפרון יושבות על הדשא בחוץ.
בערב לקחתי את הגדולה והקטנה, ואת בעלי, והצטרפנו אליהם.
הבנות שיחקו ונהנו כל כך עם הילדים של חדוה ואורנה, ואנחנו נהננו משיחה נעימה.
רק לשניה עדיין קשה להכיר אנשים חדשים. היא צריכה יותר זמן לזה.
מקוה להיפגש איתם שוב מחר.
בימי חמישי יש מפגשים בטבע של אנשי חינוך ביתי, שזה כייף אדיר.
אחד הדברים שהיה חסר לי מאוד באפריקה זה הטיולים בטבע, המפגש הפתוח והנעים עם הטבע, עם נחלים שאפשר לטבול בהם. אין לזה תחליף בעיני!

ספריה.
חלמתי להשתמש בספריה כאן, בקיבוץ, אבל משום מה עדיין לא היגענו לזה...
אבל מה...
במקרה , באחד מהטיולים שלנו, פגשתי אשה שהיתה המורה שלי למלאכה בבית הספר היסודי. להפתעתי היתה לנו שיחה נעימה, והיא סיפרה לי שהיא היום ספרנית בספריית בית-הספר היסודי (שהוא כאן בקיבוץ), והיזמינה אותנו לבוא לבקר בספריה, ואפילו להשאיל ספרים!
היום הלכנו. הבנות היו מוקסמות, עברו מספר לספר, היקראתי להן סיפורים, ובסוף בחרנו שני ספרים שלקחנו בהשאלה.

אין לי (וגם לבעלי) ספק שכאן הרבה יותר טוב ובריא גם לבנותינו, מבחינה חברתית, מבחינת הביטחון והעצמאות שהן רוכשות, ובסופו של דבר, גם מבחינת פעילויות ודברים לעשות.
השאלה הגדולה היא האם אנחנו נשארות כאן עכשיו או חוזרות לעוד תקופה לאפריקה.
ברור לי שבעלי עדיין לא חוזר ארצה. הוא צריך למצוא עבודה כאן ולראות איך אנחנו מתפרנסים. זה העול הכבד שלו.
קשה לנו להיפרד מהרווחה הכלכלית שנותנת לנו העבודה באפריקה.
ולכן, ברור לנו שאם אנחנו נשארות כאן, נהיה בלעדיו, וזה מקשה מאוד על ההחלטה שלי.
אני אהיה חייבת להגיע להחלטה בקרוב.
הההחלטה הזאת גדולה וכבדה, ותשפיע על עוד ארבעה אנשים מלבדי.
זה מלחיץ מאוד וקשה.
אפילו קצת פסיכי והזוי.

אולי ההחלטה צריכה לבוא תוך התייעצות עם הבנות, ולהיות משותפת, לא רק שלך. ככה גם הן תישאנה באחריות.
בסך הכל, הן וודאי מבינות (חשות; חוות) את המורכבות של המצב, את היתרונות והחסרונות של כל אופציה.

<מתנצלת שקפצתי פתאום; אני מהקוראות הדוממות אך המתרגשות>

_אני אהיה חייבת להגיע להחלטה בקרוב.
הההחלטה הזאת גדולה וכבדה, ותשפיע על עוד ארבעה אנשים מלבדי.
זה מלחיץ מאוד וקשה._
מצטרפת לרעיון של מיכל בר... גם לי בלט שעלייך מוטלת, כביכול, האחריות להחליט על העתיד של כל המשפחה. כבדה ועוד איך, ובהחלט מלחיץ. למה רק את צריכה לשאת באחריות? ממילא, כולכם תצטרכו להתמודד יחד בתוצאות של כל החלטה שתקבלו.

שיהיה בהצלחה בכל מקום בו תהיו.

הוא צריך למצוא עבודה כאן ולראות איך אנחנו מתפרנסים האם זה אומר, שבמקביל לעבודתו בניכר הוא מתחיל תהליך של חיפוש?

ככה גם הן תישאנה באחריות. אני דווקא לא חושבת שזה נכון להניח אחריות על כתיפהן הקטנות. אבל בהחלט אפשר, ואף רצוי, לשתף אותן בהתלבטות, ולהקשיב למה שיש להן לומר.

שיהיה בהצלחה בכל מקום בו תהיו.

שעלייך מוטלת, כביכול, האחריות להחליט על העתיד של כל המשפחה
זה לא כביכול. זה באמת. זה החלטות שאמהות עושות. כי הן המנהיגות של המשפחה. וזאת באמת החלטה קשה במיוחד.
אם כי בהחלט כמובן לשתף ולדון ולדסקס עם הבעל. הוא שותף מלא להחלטה. אני לא מצליחה להסביר את ההבדל, אבל יש כזה.
וגם אני דווקא לא חושבת שזה נכון להניח אחריות על כתפיהן הקטנות. אבל בהחלט אפשר, ואף רצוי, לשתף אותן בהתלבטות, ולהקשיב למה שיש להן לומר.

<עוקבת אחר עלילותייך..>

אני נוטה להסכים עם מיצי ולילה.
לשטף את הבנות, כן, זה עדיין ההחלטה שלי ,כי
זה החלטות שאמהות עושות
ואין מה לעשות.
גם הבעל שותף, כמובן, אבל הוא נשאר בנתיים בטנזניה, ואומר לי שיבין ויקבל כל החלטה שלי, עם כל הקושי שהיא עלולה להביא, ולו רק מפני שהבין את הקושי שלי\של הבנות בחיים שם.

האם זה אומר, שבמקביל לעבודתו בניכר הוא מתחיל תהליך של חיפוש?
בעלי מבין שגם אם אחזור עכשיו לטנזניה, זה לא יהיה לעוד הרבה זמן, ולכן בכל ביקור בודק אופציות של עבודה.
הוא גם רוצה לחזור לארץ, הוא גם רוצה שנהיה ביחד ,משפחה.

זהו, הביקור של אבא עבר.
היה מרגש, משמח, מעצבן, מכעיס, עצוב, כייפי.
מן שבוע של סערת חושים ורגשות, של טיזוזים אין סופיים, של בילויים וקניות וביקורי חברים.
אתמול בלילה נפרדנו.
הפרידה היתה עצובה עצובה לכולנו.
יש לי אולטימטום של שבועיים להגיע להחלטה הגורלית. אני מתנדנדת עם זה מצד לצד.
לפעמים נדמה לי שאם נעשה ביקור כזה ארוך גם בשנה הבאה, אוכל להחזיק מעמד שם , ורגע אחר כך, מרגישה ההפך.
יש כאן כזה שפע בהכל, בחברה, בפעילות, בחופש לבנות, בצרכנות.
מצד שני, אין אבא, אין בן-זוג, יהיו הרבה הוצאות בהתחלה, בכדי להתארגן לשהיה ארוכה, והבדידות בלילה... להיות לבד עם שלוש בנות זה לא קל בכל מיקרה.
אוף.

הבוקר שתי הגדולות התעוררו בשבע, התלבשו ,ויצאו לטייל.
חזרו אחרי שעתיים וחצי... היו במשתלה אצל סבא, היו מוזיאון וראו סרט קצר על קום המדינה והקמת אירגון השומר (איזה קטע

), קנו שמוצעס בחנות, וחזרו מאושרות.
אין ,אין, אין לזה תחליף!
גם הקטנה מתחילה כבר לקבל ביטחון בשבילי הקיבוץ.
בטנזניה, כשהתעוררו בבוקר, היו בוהות בטלויזיה עד ארוחת הבוקר

.

ביום שישי בערב שוב נפגשנו עם אורנה וחדוה.
תודה לאורנה שיודעת מתוך שקט וביטחון, להכניס דברים לפרופורציות ולהרגיע.
הבנות שיחקו עם הילדים בכיף.
גם לזה אין תחליף!

וכמובן שתודה לכל המגיבות.
כייף לדעת שאתן שם.@}

הבוקר, יומולדת 7 לשניה.
בלילה, אחרי שכולם נירדמו, קישטתי את הדירה שלנו עם ניירות קרפ ובלונים, לפי מיטב המסורת אצלנו, והנחתי את המתנות מבני המשפחה על כסא מקושט.
השניה הנירגשת התעוררה כבר בשש וחצי בבוקר. אני כל כך רציתי לישון עוד, אבל לא היה לי סיכוי...
את הגדולה היינו צריכות "לנער" בשמונה. היא בדרך כל מתעוררת מוקדם, אבל לא היום.
הקטנה התעוררה עם שיעול מפחיד והיקיאה על המיטה.
אחרי שהחלפתי מצעים במיטה ,וכולם גררו את עצמם לסלון, היגיע זמן "טקס פתיחת המתנות".
השניה שלי, שנהיית עצבנית בכל יומולדת אחר, פתחה בהנאה רבה ובשמחה את המתנות שלה, וגנחה בעונג אל כל דבר.
עד כאן, הכל בסדר, פחות או יותר.
אבל אז... הקטנה התחילה... היא רוצה בובה כמו שהשניה קיבלה, למרות שלה יש כבר אחת, מאוד דומה, אבל כמובן שהבובה החדשה של השניה הרבה יותר יפה, והיא התחילה לצרוח ולזרוק דברים, ולרדוף אחרי השניה הלוך וחזור, והכל בצרחות איומות ובטריקת דלתות. ובאותו הזמן, הגדולה יושבת בסלון מצוברחת, כי הפנס שהשניה קיבלה הוא בדיוק כמו שלה, אמנם בצבע אחר, אבל כמו שלה, והיא ביקשה מאבא (כשהיה בביקור) שיקנה לשניה משהו אחר, אבל הוא קנה אותו הדבר... ואני ,מנסה להרגיע את הקטנה (כמובן ללא הצלחה), ולדאוג שלא תשבור כלום בבית, ומצטרפת לצרחות ולכעס...
בקיצור, יומולדת "שמח".

אחר כך כולם נרגעו, הגדולה והשניה נשארו בדירה ושיחקו חצי יום ביחד. אני הלכתי לקניות עם הקטנה, שכרגיל ניסתה לשכנע אותי לקנות גם משהו מתוק, ללא הצלחה (היא ממש מכורה, בעטרף על מתוק, צריכה לעבור גמילה, דחוף!!), והלכנו לדירה של סבא וסבתא בכדי לאפות את העוגה שהשניה בחרה ליום הולדתה.
האמת, נשארתי עצבנית מכל הבוקר הזה.
אחה"צ אנחנו הולכים להצגה, מחזמר- פינוקיו. מקוה שנהנה.

אתמול היינו במפגש בראש-פינה.
נסענו באוטובוס. גם סוג של חוויה חדשה.
הגדולה שנאה את הנסיעה באוטובוס. הוא גבוה מידי לטעמה, וזה מפחיד.
השתיים האחרות נהנו. עד שהיגענו.
שם, הגדולה מיד הצטרפה למעגל הילדים. לא שמעתי ממנה עד שהיגיע הזמן ללכת.
השניה, כמצופה האמת,מיד התחילה בהמנון "אני רוצה הביתה! לא כייף כאן!", שנמשך עד שהיגיע הזמן ללכת.
והקטנה, לעיתים הצטרפה לשניה, ולעיתים הלכה לענייניה.
השניה אמרה לי בהזדמנות כשהיינו לבדינו "אמא, אני רוצה להכיר חברים, אבל אני נורא מתביישת."
היא צריכה זמן.
בנתיים, אני נהיית עצבנית מזה שהיא כל הזמן, במשך שעות (היא בהחלט עיקבית), מטרטרת לי באוזן.
ומה חוץ מזה?, היה כייף, מוזר קצת.
מצד אחד, כל חברותיי משכבר. מצד שני, הצטרפו בנתיים גם כמה שלא היכרתי. מצד שלישי, זה "מרכז העצבים" של קהילת באופן- חדוה, ארנה,יונת, מדסקסים את הכנס שהיה בירושלים, מתכננים את יום העיון הקרב ובא, מדברים על תכניות טלויזיה רלוונטיות, מי אמר מה ולמה.מצד רביעי ,יש עם מי לדבר, על הכל. יש אנשים שדרך חייהם דומה לשלי, ואני יכולה לשמוע דעות רלוונטיות, להשמיע את שלי, לספר ולהקשיב, לתמוך ולהיתמך.

אורית יקרה,
מתנצלת שוב שלא יוצא לנו בעל פה ועוקבת אחריכן בעניין רב וב]ליאה על הכוחות הרבים שאת מוצאת בתוכך.
הביקור שלכן נקרא כחוויה מסעירה במיוחד שמציפה כמובן את כל סימני השאלה... אווווווווווווףףףף. כמה קשה ומבלבל. גם לי נראה שאולי ביקור כזה ישאיר לך פרספקטיבה אחרת כשתחזרו. ואולי בזכותו, תצליחי, מהבית באפריקה לקבל סופסופ החלטות לגבי הבית בכלל (מיקום ואופן...).

זה בנאלי ואולי מרגיז לקרוא, אבל אני רוצה באמת להאמין, שאנחנו מצליחים לצמוח ולהתפתח בחיים רק בזכות אתגרים שכאלה ואולי יום אחד, תתרווחו לכם באושר, את ובן זוגך, תקרוא את הבלוג הזה וכל האחרים הנהדרים שלך ותחייכו לנוכח העיסוקים וההתלבטויות שהייתם שקועים בהם...

שולחת לך המון המון אור וכח (חוצמזה, מתביישת להרים טלפון...)

היינו בהצגה.
הדבר שהכי בלט לי בהתחלה, זה הרעש הבלתי פוסק מהקהל.
אולי התרגלתי לקהל שקט ומנומס, אבל הרעש שהיה אתמול קצת הפריע לי. ומוזר היה שלא היו גברים עם כוסות בירה בקהל

חוץ מזה, הצגה בעברית, עם הומור ישראלי שמובן לכולנו, שלא כמו ההומור האנגלי שרובו היה סתום בפנינו.
נהננו.

הבוקר, שתי הגדולות שלי התעוררו בבוקר ויצאו לטיול.
לקראת זמן ארוחת הבוקר התקשרה הגדולה בטלפון "אמא, פגשנו בבית הספר כמה בנות מאוד נחמדות. אנחנו יכולות להישאר כאן עוד?"
הן באו לאכול ארוחת בוקר, וחזרו להפסקה הבאה בית הספר.
אני הלכתי לטייל עם הקטנה, עצרנו בגן המשחקים, היגענו למשתלה, קנינו "ראש דשא", וחזרנו.
לא פגשנו את הבנות בדרך, ותהיהתי איפה הן.
אחרי כמה זמן, שוב טלפון, אישה מהקיבוץ, שעובדת בבית הספר. הגדולה שלי רוצה לדבר איתי. השניה נעלבה מכמה ילדים. מה לעשות. היצעתי שיחזרו הביתה. הקטנה ואני יצאנו לקראתם. פגשנו את הגדולה בדרך, בוכה "השניה נעלמה לי. כשסיימתי לדבר בטלפון לא מצאתי אותה. היא כעסה קצת, אבל חשבתי שהיא מחכה לי בחוץ, ועכיו אני לא מוצאת אותה".
חיבקתי אותה, והמשכנו לכיוון בית הספר.
כשהיגענו למתחם ביה"ס, באה מולנו השניה מחוייכת, מוקפת בילדות.
הן התקרבו אלינו, ומיד הילדות סיפרו שהן רצו למצוא את השניה, ואחרי שמצאו אותה, לא מצאו את הגדולה. והקיפו אותנו בשמחה, ושאלו שאלות, ודיברנו קצת.ילדות בכתה ד', גדולות משתי הבנות שלי. והן ביקשו שהבנות שלי יארו איתן עוד, ושהן כבר ישבו איתן בשיעורים, וזה בסדר, ושעכשיו יש שיעור אנגלית, ושבבקשה ישארו איתן. הסכמתי שישארו עד השעה שתיים, שעת ארוחת הצהריים בביה"ס.
אז ליווינו את כולם לכתה, הבנות ש"אימצו" את בנותיי סידרו לכל אחת כסא לשבת, והן התיישבו בשמחה, והשניה סימנה לי שאני יכולה ללכת.
אחרי שעה, לשניה נהיה קשה, היא היתה כבר עייפה ורעבה, אז היצעתי שיחזרו ביחד הביתה.
איזה קטע. הן נהנו מאוד.

מחר, מפגש על שפת הנחל עם אנשי חינוך ביתי. כייף.

פתאום אנחנו כל כך עסוקים...

פתאום אנחנו כל כך עסוקים...
נהדר לקרוא!

הלו? ישבו בשיעור שתיהן? ומה אמרו המורות? איזה מזל שאת בביקור ארוך, אף אחד לא יכול "להלשין" עליך, אף מורה לא יכולה לאיים עליך: "אותך לקב"סית".
ככה צריך להיות ביה"ס באמת, אם רוצים באים, אם לא - לא. אם רוצים נכנסים לשיעור, אם רוצים לאמא, אמא קרובה. אוכלים צהריים בבית. פשוט מוסד נוסף שנותן שירותים, כמו ספריה.

אורית, עשיתי בשבילך טיול קטן של חודש לאחור בדף הזה, ותראי מה מצאתי:

_אני לא מתקשרת לאף אחד ולא נפגשת עם אף אחד.
רק כלואה בדירה הקטנה של הורי, מטפלת בחולים.
וכל הזמן מדמיינת בראשי איך אני רוצה שיהיה "בנות מחייכות ושמחות, רצות בשבילי הקיבוץ, קמות בשמחה בבוקר, הולכות לישון עם חיוך, נוסעים לכאן ולשם, ונהנים"._

ועכשיו: _איזה קטע. הן נהנו מאוד.
מחר, מפגש על שפת הנחל עם אנשי חינוך ביתי. כייף.
פתאום אנחנו כל כך עסוקים..._

איזה יופי!

איזה יופי!

איזה יופי, שיש תגובות.
תודה.

ומה אמרו המורות?
מסתבר שכלום.

אף אחד לא יכול "להלשין" עליך
בכלל לא חשבתי על זה.
כנראה שזה לא מטריד אותי...

תודה לך רינצ'י.
כן, זה היגיע.

מפגש על שפת הנחל.
אךךך, מה אפשר להגיד.
פינת חמד, מים זורמים, אנשים נעימים, ילדים משחקים,צוחקים,בוכים,שוחים,אוכלים, אמא מחבקת, אבא עוזר.
ישבתי בצד והסתכלתי.
כך זה צריך להיות!

עכשיו אני צריכה להחליט אם להישאר כאן, עם כל זה, עם איך שאני רוצה שיהיה, אבל בלי בן זוג, או לחזור ל"מדבר", ולחיות עם בן זוג, אבל בלי הרבה חוץ מזה...
אוף!

אויש, השורות זזו על דעת עצמן.
לא חשוב.

השניה לי אמרה לי היום:
"כשיגמר הזמן שלנו כאן, נחזור לדאר -א-סאלם לקצת זמן, ואז נחזור לכאן עם אבא!"

אני קוראת כל הזמן
כל כך כל כך כל כך שמחה לקרוא שטוב לכן
ומאוד מזדהה בקשר לבחירת המקום להיות בו - אני עומדת כרגע בפני אותה דילמה ביחד עם הבעל אבל לא הרבה יותר מזה - או בלעדיו ועם כל מה שיש בבית

_השניה לי אמרה לי היום:
"כשיגמר הזמן שלנו כאן, נחזור לדאר -א-סאלם לקצת זמן, ואז נחזור לכאן עם אבא!"_

אני מצטרפת בכל פה (משהו שעבר בראשי כשחשבתי עליכן... הלוואי הלוואי הלוואי !!!! )

טוב לשמוע שאתן נהנות. את יודעת? לא משנה איזו החלטה מקבלים, לפעמים עצם קבלת ההחלטה משחרר אבן גדולה מאוד בפנים. מאחלת לך שתשתחרר במהרה....

_השניה לי אמרה לי היום:
"כשיגמר הזמן שלנו כאן, נחזור לדאר -א-סאלם לקצת זמן, ואז נחזור לכאן עם אבא!"_

כמה שהילדים שלנו יודעים להפוך את הכל לפשוט כל כך, תמים כל כך, אמיתי כל כך...
מצטרפת לתפילה.

ניסיתי להתקשר כמה פעמים אבל לנוכח מזג האויר הסוער כאן האינטרנט לא בשיאו.
חבל...דווקא רציתי לשוחח קצת.
בינתיים קחי שק של חיבוקים וכוחות(())

אה... וגם שכחתי לציין שאנחנו כבר ממש מתגעגעים!

תודה לאמא בהלם, לרסיסים, ולשרון.

לפעמים עצם קבלת ההחלטה משחרר אבן גדולה מאוד בפנים. מאחלת לך שתשתחרר במהרה....
תודה לך בלהשנדמהלה (שם חמוד).

אתמול הגדולה פתאום אומרת "לא כייף באפריקה!".
"למה?", שאלתי.
"כי אין שם חברים".
דברנו קצת על "שם" ועל "כאן", ועל העובדה שאם נחליט להישאר , אז בנתיים נהיה בלי אבא, ואני לא יודעת לאורך כמה זמן, עד שהוא יצטרף אלינו.
אני שמחה שהן פותחות את הנושא הזה, שלי עדיין קשה לפתוח איתן.
הילדים שלי יודעים את ה"עבודה" יותר טוב ממני, כנראה.
הן מבינות שאני רוצה לחיות כאן, זה אני יודעת.
אני רואה כמה מהר הן התרגלו וכמה הן נהנות. (למרות שלא שכחתי את ההתחלה הקשה...).
אז מה עושים עם זה?

מצחיק איך אני כל הזמן מנסה למצוא מישהו שיגיד לי מה לעשות, וכל הזמן כולם מחזירים את ההחלטה אלי.
ברור לי שאף אחד לא יכול להחליט במקומי, אבל אני מנסה...

אני מקבלת טיפול בדיקור פעם בשבוע.
עכשיו התחלתי לקחת גם פרחי באך, וקיבלתי חותם מצפריר שפרון.
החלטתי "להתקיף" את עצמי מכל הכיוונים, לטפל במה שדורש טיפול, להתחזק ולשקם את מה שדורש שיקום, ולהגיע להחלטה בריאה בגוף בריא, בכדי שאוכל להמשיך בחיים בריאים בגוף ובנפש.

יום שבת.
התפללתי שסוף וף הבנות ישנו עד מאוחר, בכדי אוכל לישון גם.
ו...זה הצליח

התעוררו אחרי שמונה, נשארנו במיטה עד כמעט 9, הן שיחקו, אני הכנתי ארוחת בוקר בנחת.
יצאנו מהבית רק בסביבות שתיים בצהריים.
זה פעם ראשונה שזה קורה לנו מאז היגענו לכאן.
עד עכשיו הן תמיד כאילו רצו לברוח מיד אחרי ארוחת הבוקר, או לפניה. לצאת, לצאת, לצאת. לטייל בחוץ, או לבית של סבא וסבתא.
היום הרגשתי שבאמת מתחילים להרגיש "בבית". לא סתם דירה ריקה ומשעממת, אלא בית שיש בו חיים.
אפילו אני, בהתחלה חשבתי שאולי אצא בעצמי לטייל קצת. הייתי במן חוסר מנוחה. אבל אז פתאום ירד האסימון- הבנות עסוקות, יש לך רגע שקט, לאן את רוצה לברוח? נצלי את זה! לקחתי את הגיליון החדש של באופן והתישבתי לקרוא.
הבנות שלשתן משתעלות מאוד שוב ומקוררות.
אני התעוררתי עם שלשולים וחולשה.
אבל היה לנו יום מאוד נעים.

סופסוף הגעתי לכאן למספיק זמן בשביל לקרוא את כל הדף. קשה לעמוד בקצב הכתיבה שלך, אורית, וטוב שכך. את כמו מעיין שופע, כותבת מרגש ומקרב ואמיתי ונפלא. הבלוג הזה שלך הוא מהאהובים עלי באתר. כרגיל אני נפעמת מהכוחות שלך אל מול החוויות המטלטלות שמזמנים לך החיים, ונהנית לראות את השינויים שחלים בך כל הזמן. אני זוכרת איך ראית את הקיבוץ ואת הורייך בדף הראשון של הבלוג הזה, כשנאלצת לחיות שם כמה שבועות לפני הנסיעה הראשונה לאפריקה, איפה היית אז ואיפה את היום. עברת דרך ארוכה שאני מאחלת גם לעצמי.

תודה ליזה.
ריגשת אותי מאוד.

אתמול ,במקלחת, הקטנה אמרה לי : "אמא, אני רוצה לחזור לעולם השחורים (כך היא קוראת לזה

), לחדר שלנו עם הארון שיש בו את כל הבגדים שנשארו שם, ולבית השימוש עם שתי הדלתות."
ואז במיטה היא הוסיפה "אמא, אני רוצה להתנדנד בנדנדות שצבענו (נמצאות בחצר בביתינו בטנזניה). אני רוצה הביתה"...בכי...
חיבקתי אותה והתכווצתי מבפנים. לא היה לי לב לספר לה שגם אם נחזור לשם, אנחנו כנראה נאלצים לעבור לבית אחר.
ולעומתה השניה שלי אמרה הבוקר "אמא, זה בסדר שנישאר לגור כאן בישראל,אבל כאן , בקיבוץ . ואני יודעת שאבא לא יהיה איתנו בהתחלה. אבל שיצטרף אחר כך!"

החלטתי "להתקיף" את עצמי מכל הכיוונים
מרוב טיפולים נהייתי ממש חולה. יש לי סחרחורת ומרגיה חלשה.
תקראו לזה התנקות או "הגוף מתמודד" או כל שם אחר. אני מרגישה חרא!
אבל אין לי זמן לנוח כל כך.
יש שלוש בנות ואין עוזרת בית...
צריכה לקנות להן בגדים, פתאום הכל נהיה קטן. טוב, אלו בגדים שקנינו בביקור שעבר.
אז מחר נלך לחפש בגדים ב"עיר הגדולה" (חחח), ובערב יש ל"ג בעומר עם קבוצת החינוך הביתי.
באפריקה לא חגגנו את ל"ג בעומר. זו עונה של גשמים, כך שאי אפשר להיות בחוץ ולעשות מדורה...
בכל מיקרה, כאן יותר כייף לחגוג גם את החג הזה, עם כל החברים.

אני פוגשת הרבה אנשים כאן, חברי קיבוץ שהיכרתי כל חיי.
אבל קורה לי משהו יפה במפגשים המחודשים האלה. אני פוגשת את האנשים האלה ממקום אחר, חסר שפיטה, בלי הקיבועים שהיו לי על אותם האנשים פעם. נותנת צ'אנס לכל אחד ואחד. מגלה אנשים יפים.
תודה.

ל"ג בעומר.
איזה כייף!!
נפגשנו עם הקבוצה של החינוך הביתי, הכל רגוע ונעים וזורם, כל אחד עם ילדיו, מתחילים לשחק, מדליקים מדורה, כל אחד מביא משהו לאכול. אנחנו לקחנו פיקוד על המרשמלו. בעיני בנותיי זה היה הכי חשוב, זה מה שהבאנו. איך שנדלקה המדורה, כל הילדים התנפלו על המרשמלו וצלו אותם על האש. אחר כך עברו לנקניקיות. הרי אנחנו דוגלים בתזונה בריאה

היו גם שהביאו תבשילי אורז מלא, למבוגרים בלבד... שמנו גם תפוחי אדמה במדורה. הקטנה אכלה מרשמלו עד שחטפה התקפת שיעול והיקיאה הכל. לא נורא.
אחר כך הגדולה קיבלה מכה חזקה ברגל מהנדנדה. בכתה מאוד. קיבלנו חתיכה של צמח אלו ורה למרוח, אחר כך צפריר נתן לנו משחה. היא נרגעה לאט לאט, אבל עדיין התקשתה לדרוך על הרגל. כואב.
בכל זאת נשארנו עוד קצת. פשוט כי היה נעים וכייף לכולנו.
זה המפגש הראשון בו השניה לא היתה תלויה עלי ויבבה שמשעמם לה ושזמן ללכת. היא מתרגלת, מכירה יותר את כולם.
הכי נעים היה שגם כשאחת היקיאה והשניה בכתה מאוד, אף אחד לא נילחץ ולא הילחיץ (חוץ מאבא שלי...

), או שהיציעו עזרה, או שהתעניינו מה קרה, או שעזבו אותנו לנפשנו. שיחה עם זה, ואחר כך עם ההיא, אוכל טעים. ניגמר. זמן לחזור הביתה.

ניזכרתי שוב למה התגעגעתי.

רק רוצה להגיד לך שקוראת. כל הזמן.

תודה בשמת.

הימים חולפים.
הבנות כבר מרגישות נפלא וחופשי בקיבוץ. שלושתן הולכות ביחד לטיולים ארוכים בלעדי. איזה כייף זה.
זה נותן גם לי סוג של חופש. למשל לנקות את הדירה שלנו, לבשל בנחת, לדבר בטלפון או סתם לנוח.
היקום דאג שאגיע למקום הזה בלי תינוק על הידיים. זה היה עושה הכל יותר קשה, מן הסתם. חשבתי על כך היום. על כמה שרציתי תינוק בזמן האחרון, ועל כמה היה קשה לי לחכות עם זה, וכמה בעצם היה נכון לחכות, בנתיים. עד שתהיה החלטה ברורה ויציבות בחיינו ובנפשי.

סופ"ש.
החותם של צפריר משפיע עלי חזק.
אני שוב קצת חולה.
צפריר טוען שעד עכשיו רק הנפש היתה חולה, אז היגיע הזמן שגם הגוף יחלה...
אני מתפקדת, אבל צריכה לנוח בין פעולה אחת לשניה. לא קל כשאין עזרה.
יללה, שיתאזן כבר.

יש לי חברה אחת שאומרת לי כל הזמן: "מה, את לא יודעת שכבר החלטת מה לעשות? זה ברור! שם רע לך, כאן טוב לך. קיבעי עובדה וזהו."
אני חושבת על הדברים שלה הרבה. הבעיה היא שרגע אחר כך אני שוב מתלבטת.

פתאום קשה לי בלי בעלי. רוצה שיהיה איתנו, שיתמוך, שיחבק. אני רוצה שיחבק אותי, שנלך ביחד.

ואיך הבנות? מתגעגעות לאבא?
כי אצלי הילדים אחרי חודש כבר מתים מגעגועים.
אני גם איתך, קוראת.

"מה, את לא יודעת שכבר החלטת מה לעשות? זה ברור! שם רע לך, כאן טוב לך. קיבעי עובדה וזהו."
האמת? אני רוצה להגיד לך את זה כבר כמה שבועות.... (-;
תרגישי טוב במהרה, ו

שליחה על ידי תמר* » 24 מאי 2006, 08:41

_מה, את לא יודעת שכבר החלטת מה לעשות? זה ברור! שם רע לך, כאן טוב לך. קיבעי עובדה וזהו."
האמת? אני רוצה להגיד לך את זה כבר כמה שבועות....
תרגישי טוב במהרה, ו_

אני חושבת שרוב מי שקורא את דברייך בהתמדה רוצה לומר לך את אותו הדבר - אבל לא רוצה להפריע לתהליך ההבשלה וההחלטה שאת נמצאת בו - בהצלחה!

אני יודעת, אני יודעת שכולכם רוצים להגיד לי את זה...

כמה ימים לא כתבתי. התחלתי להרגיש שאני קצת חוזרת על עצמי.
אני עדיין ,בכל זאת, למרות כל מה שנכתב מעל, מתלבטת.
וזה מחליש אותי פיזית.
היום הייתי בטיפול. המטפלת הזאת משלבת דיקור ורייקי. שילוב מנצח מבחינתי.
היום היה טיפול שהשפיע עלי חזק במיוחד. השתחרר הרבה. היא אמרה שהמגמה היתה "להשיג יציבות". הרגשתי את זה מאוד ברור. תוך כדי ששכבתי שם על מיטת הטיפולים חוויתי דברים קשים ומקסימים, שהביאו לשיחרור גדול, ומשם ,אני מקוה, ליציבות. הרבה זמן לא חויתי טיפול עצמתי כל כך.
חלק ממה שעלה שם היה קשור לילדות. אני מרגישה את זה מאוד חזק מאז שאני כן, בקיבוץ הולדתי, בבית הורי. זה מחזיר אותי לימי ילדותי בצורה מאוד חדה, ואני נאלצת לעבד בתוכי את החוויות. הטיפול הזה שיחרר את הפחד שהתלווה לתהליך הזה, ונתן לי את האפשרות להמשיך הלאה.
תודה.

בנותיי גילו את חדוות גבינות העיזים. זה מין בכל סופר היום, טעים ובריא יותר מגבינות חלב פרה.

בכלל, שפע הבחירה במוצרי המזון כאן מדהימה, במיוחד אחרי הדלות שיש באפריקה, שלעיתים ממש קשה להחליט מה לקנות.

כי אצלי הילדים אחרי חודש כבר מתים מגעגועים.
כן, גם אצלי. בדרך כלל אחרי חודש כבר מתחילים להתחרפן, אבל ,דרך אגב, אתמול חלפו חודשיים בדיוק ליום הגעתנו לארץ, והן אמנם מתגעגעות, אבל זה בסדר. כלומר למרות שמידי פעם קצת בוכים מגעגועים לאבא, לא מתפרקים מזה.
החודש הראשון שלנו הרי היה קשה מנשוא וכולם בכו כל הזמן "אבא, אבא". הן יודעות שבנתיים אנחנו כאן ואבא שם. מדברים עליו, מתגעגעים אליו, וניפגש איתו שוב, אבל כרגע הוא לא כאן. כך אני מעמידה את זה בפניהם בצורה מאוד ברורה, וכך הן מקבלות את זה.

אתמול ההגדולות ביקשו לקנות קלטת וידאו בכדי להקליט מהטלויזיה תכניות שהן אוהבות, בכדי לקחת איתנו בחזרה לאפריקה. לא הערתי להן על כך, והן אכן מקליטות להן תכניות אהובות.
טוב, עד שאני לא אהיה ברורה עם עצמי, גם הן לא יהיו.

חזרנו מהצגה של "סבא טוביה".
לפני ההצגה התבעסתי קצת כי זה עלה לי יותר מהמתוכנן. אבל... איך שהתחיל השיר "סבא טוביה, סבא טוביה"... עיני התמלאו דמעות...
חשבתי לעצמי שאין יותר ישראלי מזה. כל ילד בישראל מכיר את "סבא טוביה". וההצגה היתה על סיפורי התנך, שגם זה חלק מהתרבות הישראלית-יהודית. ואיך אפשר בלי?! התרגשתי מאוד בהצגה הזאת. קצת מביך להגיד שהתרגשתי מהצגת ילדים , אבל הכל עדיין כל כך מרגש וממלא ומטלטל .
אני לפחות מודה שנהניתי מאוד מההצגה.

עוד יום חלף. אנחנו בהכנות לקראת מסיבת יום ההולדת של השניה. כל כך פשוט היה לאסוף חבורה של חברים למסיבה מהנה. כולנו מחכים ומתרגשים לקראתה, בעיקר השניה, כמובן, ובעיקר לקראת המתנות...

כל הזמן הופכת בראשי, זה מול זה. זה מול זה.
קל להגיד "כבר החלטת". קשה לי מאוד להגיע להחלטה.
מרגישה שהתבגרתי מאוד בחודשיים האלה. המצב דורש ממני להיות מאוד ברורה עם עצמי, מאוד ממורכזת, מאוד אני.לעבור עם עצמי תהליך מאוד מרוכז ועמוק.
המצב= השהיה בקיבוץ, בצמוד להורי, והצורך להגיע להחלטה קשה שכזאת.
המפגשים עם אנשי "באופן" עושים לי טוב. מחזירים אותי לפרופורציות בקשר לחינוך וגידול ילדי. כמו ליטוף נעים.
אני מרגישה זקופה יותר, עם עיניים פקוחות יותר, עם ראש מורם.
תודה.

אני מרגישה זקופה יותר, עם עיניים פקוחות יותר, עם ראש מורם.

(עד שנצליח להחליף עוד כמה מילים ...)

הי אורית

אנחנו לא ממש מכירים...
אני חושב שבאוגוסט האחרון טסתי עם אחיך ועוד בחור ישראלי ממוצא דרום אפריקאי מנירובי לארץ, אם אני מזהה נכון מאוד השמח עם תוכלי לעזור לי ליצור קשר עם הבחור שטסנו איתו, יש לו רשת חנויות בקניה ובארץ בסגנון הכל בדולר....

כל טוב ותודה
ערן
וכמובן ד"ש לאחיך - מאוד נהנתי מהשיחות איתו (אחד הנושאים שעלו בשיחה זה האתר הזה שהכרתי עוד מלפני השיחה)

הי ערן. איזה קטע. כן, נראה לי שזה היה אחי, והבחור השני... לא מצליחה לזכור את שמו, אבל יודעת במי מדובר.
אני הכרתי את אותו בקניה. היום הוא גר בארץ, אבל אני לא יודעת את כתובתו.
יכולה לנסות לברר.

יום שבת.
קבעתי לי מנהג כאן, לעשות לי "שבת מנוחה".
הבנות עצמאיות, הולכות לבד לטיולים, לחנות, לסבא וסבתא. אני יכולה להרשות לעצמי יום מנוחה. משתדלת להישאר בדירה שלנו, בשקט, לקרוא ספר, לנמנם.

אחה"צ הולכים לטיול ביחד.
היום הלכתי עם השניה והקטנה למקום בו נעשה את יום ההולדת של השניה מחר.
מצאנו מקום שלא בין בתי מגורים, פינה עם דשא, גינת תבלינים, מים זורמים, אמנם לא באופן טיבעי, אבל בכל זאת, ועצים. פינה נעימה.
הלכנו לשם, ישבנו, נהננו מרוח אחר הצהריים. הבנות אספו אבנים ואיצטרובלים וזרקו למים, הלכו הלוך וחזור לאורך המים הזורמים, שיכשכו רגליים. ואז, הקטנה מצאה ציפור מתה. בהתחלה רק ציינה את זה והמשיכה הלאה. אחר כך גם קראה לשניה לראות. בסוף מצאה מקל וניסתה להזיז אותה.
למה היא לא זזה? כי היא מתה.
למה היא מתה? אולי כי היגיע זמנה למות. אני עונה.
והשניה מיד מאמצת את ההסבר הזה וחוזרת עליו שוב ושוב.
הקטנה ממשיכה להתעסק עם הציפור. "יוו, ציפור קטנה. יווו, ציפור קטנה" עם פרצוף עצוב כזה.
ואז השניה מצטרפת אליה עם מקל משלה, ומנסות ביחד להזיז את הגוף הקטן והרפוי.
הקטנה ממשיכה להגיד כמה שהציפור מסכנה, והשניה מצטרפת אליה.
אני מנסה להגיד שאולי הנשמה שלה כבר בגן העדן של הציפורים, וגם את זה מאמצת השניה בשמחה.
אבל אז היא מרימה את עיניה היפות ואומרת בתקוה "את חושבת שאולי זה יכול להיות פסל של ציפור שמישהו הפיל".
לא, אני עונה.
אז מתמלאות העיניים שלה דמעות והיא פורצת בבכי חסר מעצורים, בעצב טהור ותמים ויפה כל כך על מותה של הציפור, שאת גופה מצאנו מוטל ללא רוח חיים בתוך המים הזורמים.
הלכתי מעבר למים, לאדמה, חפרתי בור קטן והיצעתי שניקבור בו את גוף הציפור.
הבנתי ששום מילים על דרך הטבע ושאין מה לעשות וכולי וכדומה לא ינחמו. אני יודעת. גם אני הרגשתי כך כשהייתי ילדה ופגשתי ציפור מתה. רק לא העזתי לבטא את זה בחופשיות יפה שכזאת.
חשבתי שקבורה, בדומה לזו שאנו נותנים למיתינו שלנו, תעזור להיפרד.
לקחנו, קברנו, כיסינו, סימנו עם אבנים וענף קטן של ברוש.
השניה עוד עמדה ובכתה והתקשתה להיפרד וללכת.
הקטנה בכלל לא רצתה ליקבור, רצתה להמשיך ולחקור.
בסופו של דבר המשכנו הלאה, ביקרנו את הסוסים ונירגענו מהחוויה.
תודה

שליחה על ידי ערן* » 27 מאי 2006, 23:23

אורית

מאוד השמח אם תוכלי למצוא לי קשר לבחור, זה מאוד יעזור לידידה שלי.
למיטב זכרוני הבחור גר ברעננה.

תודה
ערן

בעוד כשבוע יברו שלושה חודשים מיום הגעתינו לארץ.
ואוו, שלושה חודשים. לפני שנסעתי לא ממש יכולתי לראות את זה.
והנה, הזמן אינו עומד מלכת, ועושה את מה שהוא יודע, להמשיך הלאה.
ובמקרה הזה, אנחנו ממש איתו, זורמים הלאה.

בגדול, כיף לנו מאוד. יש חופש לבנות, שנותן חופש לי. יש איזושהי שיגרה. כולנו כבר מכירים את שבילי הקיבוץ ואוהבים לטייל בהם. מכירים את כל גני המשחקים, את הספריה, את הבריכה, את פינת החי. והכל כל כך זמין ומזמין.
מכירים חברים חדשים, פוגשים ישנים.

יש לי גם קשיים.
קשה לי להתחלק על שתי דירות- הדירה שלנו, בה אנו ישנות, אוכלות ארוחת בוקר, משחקות, שם נמצאים כל הדברים שלנו, והדירה של הורי- בה אני מכבסת ותולה כביסה, מבשלת ואוכלים צהריים, בה יש טלויזיה ומחשב.
וקשה לי רחוק מבעלי האהוב. הגעגועים אליו מתחילים לחלחל עמוק ולהכביד.

לעיתים אני מרגישה קלילה ומאושרת, ולעיתים קצת כבדה והשמחה נמהלת בעצב.

ומה הלאה?
במקור היינו אמורות לסיים את הביקור שלנו כאן בעוד כחודש. בפועל, הודעתי לבעלי שאני רוצה להעריך. אחי מגיע לארץ באוגוסט ואני מאוד רוצה לפגוש אותו, וחוץ מזה, עדיין לא מוכנה לחזור.
אני מרגישה שהתנקייתי מהפחדים והחרדות שהייתי שרויה בהם לפני הנסיעה ובתחילת הביקור. אני יותר שקולה ובהירה.
ברור לכולנו, גם לבעל, שכאן הכי טוב והכי כייף לכולנו. אבל... אני רוצה שנהיה גם משפחה שלמה, עם אבא, עם בן זוג. אז אולי נעשה "חצי- חצי", כלומר, נסגור כאן חצי שנה ואז ניסע לטנזניה בכדי להיות עם אבא לתקופה.
זה לא אידאלי, זו פשרה. ופשרה מעצם מהותה אינה מושלמת. אבל זה מה שעולה בדעתי בנתיים.
זה גם לא יהיה כל כך קל, כל הטלטלות האלה. בזאת אני מוותרת על יציבות לאורך זמן, שתמיד דגלתי בה.
אבל זה ייתן לנו להנות משני העולמות, מהטוב והשפע שכאן, ומאבא ששם.
טוב, לא יודעת אם אעמוד בזה לאורך זמן. אבל היום אני יודעת שהכל פתוח בפני ואני מחליטה על חיי. אני לא חייבת להישאר באפריקה אם לא טוב לי שם.
נראה מה ילד יום.

אמא שלי קבלה תפוחי אדמה "ישר מהשדה". מלאים אדמה.
איזו אטרקציה. חלק בישלה, ואת השאר תלתה בשקית במרפסת, שלא ילכלכו את המטבח. אחר כך השרתה אותם בדלי בכיור והעמידה את אבא שלי לקרצף אותם עם סקוטש. חחח.
ממש הצחיק אותי. בדאר אין תפוחי אדמה נקיים. קונים אותם קומפלט עם האדמה. אני שמה במקום, בסלסילת הירקות, ושוטפת לי בכל פעם את המיועדים לבישול. no big deal .

כשאבי היה אצלנו בביקור, לפני שהיגענו לכאן, הוא הלך איתי לקניות יום אחד וראה את תפוחי האדמה מלאי האדמה . הוא שאל את המוכרת בבסטה של הירקות למה לא מנקים את תפוחי האדמה, והיא ענתה לו בשיא הטבעיות שאם הם יהיו נקיים לא ירצו לקנות אותם...

שליחה על ידי נועה* » 16 יוני 2006, 22:01

היי אורית,
פתאום גיליתי אותך!!!!
נועה - הילינג... 12-13 שנים אחורה....חוליות, כורזים, ורד-הגליל....
זהו.. עכשיו נפל האסימון.. נכון?
לפני מספר חודשים סיימתי קורס דולות בלניאדו. גילה, המורה שלי המליצה לנו להכנס לבלוג "שוליית המיילדת". נכנסתי.. ופתאום גיליתי אותך שם.. (וגם את ענת...). לאחר שסיימתי לקרוא את הבלוג מתחילתו ועד סופו עברתי לבלוג שלך... מתחילתו ועד סופו (ברגע זה).
ניסיתי להזכר מתי זה היה כשנפגשנו בקניון בחצור, זוכרת שזה היה באחד הביקורים בארץ (אני חושבת שבזה שלפני שנה).
קראתי את כל מה שעבר/עובר עלייך ועכשיו את פה.
מוזמנת עם הבנות לזולה הקטנה שלי... מליון חתולים וכלב אחד (בנתיים).. המון שקט חיבוק גדול ולב פתוח.
בואי. קחי את האוטובוס מקריית שמונה לצ.עמיעד ואבוא לקחת אותך.
טלפון שלי 052-3290652 או 6860283

מחכה לטלפון
ביי

אמא שלי קבלה תפוחי אדמה "ישר מהשדה". מלאים אדמה.
עד כמה שזה נראה מוזר - תפוחי האדמה לא נולדים בשקית הרשת. הם גדלים באדמה ויוצאים ממנה מלוכלכים.
באופן מוזר גם החלב לא נוצר בשקיות או בקרטונים, הביצים לא נוצרות בתבניות הקרטון והירקות לא צומחים בסלסלות פלסטיק.
המוזר הוא שהורייך, שלפי גילם זוכרים כל מה שאני זוכרת, כבר שכחו איך הדברים באמת.

כבר שכחו איך הדברים באמת.
לא יודעת אם שכחו, אבל אולי כוחו של הרגל...

מתי בפעם האחרונה ראיתם תפוחי אדמה עם אדמה עליהם...?
מבחינתי, שקיבלתי פרופורציות אחרות על החיים, וגם על תפוחי האדמה, (שמשום מה מקבלים כאן נפח מילים בבלוג הזה),וכל הסיטואציה היתה משעשעת בעיני

תודה על המילים שלך, מדהים העיתוי שהיה לך וכמה הן היו ועדיין חשובות לי
חיבוק גדול גדול ושבוע טוב

חוזרת לכאן.
הרבה זמן לא כתבתי.
הרבה דברים קרו וסחפו אותי איתם.
הזמן טס, ואנחנו איתו. התרגלנו יותר, הבנות זורמות עם השגרה שהצלחתי לבנות לנו, יש להן חברות בקיבוץ וחברות וחברים במפגשים של החינוך הביתי, יש להן ארון מלא בשמונצעס,שיעורי חלילית, בריכה, ספריה, והן שמחות.
בסופ"ש אמורה היתה להגיע אלי חברת ילדות, להתארח אצלנו. כולנו התרגשנו.
ופתאום, בום ! הכל נעצר. מלחמה. אמיתית. עם פצצות אמיתיות שמתפוצצות לנו ליד הבית, וקריאה לרדת למקלטים.
אני גדלתי במקלטים. תאמינו לי, לא מתרגלים. עכשיו, כשיש לי ילדים, אני לא מבינה איך ההורים שלי גידלו אותנו במצב מלחמה תמידי. ממש נורא.
את הלילה הראשון החלטתי לעבור בבית שלנו. אנחנו ישנות בחדר הביטחון ממילא.
אבא שלי נלחץ מיד והיציע שניסע לחמותי. אני אמרתי לא. נישן הלילה כאן ונחליט בבוקר.
בבוקר (כלומר הבוקר הזה) אבא שלי דיווח לי איפה נפלו קטיושות. קרוב. בכל האזור.
לא באמת רוצה לנסוע. אבל מפחיד כאן. יש לי שלוש בנות. אחריות גדולה.
אחרי שיחה עם חברה אני מבינה שזה כנראה נכון לנסוע. טלפון לחמותי, טלפון לנהג המונית, ארוחת בוקר, אוספת הכל למזוודה,הגדולה מתקשרת לחברות שלה בקיבוץ להודיע שהיא נוסעת, וייללה, נוסעים.
מרגישה כמו פליטה. קודם הייתי אורחת, שמחה, עכשיו אני פליטה בלי בית.
נודדת בין בתים של אחרים עם מזוודה.
כמה מוזר. אני, שכלכך חשוב לי שיהיה בית -home ,שארגיש אדמה יציבה מתחת לרגליים, מוצאת את עצמי שוב נודדת. היקום מזמן לי התנסויות קשות.

בגדול, שמחה שנסענו. אין עלי את הלחץ של הקטיושות- איפה יפול ומתי, ואיך יעבור הלילה וכולי וכדומה. גם הבנות נלחצו מזה מאוד. עד עכשיו לא הכירו את המציאות הישראלית הזאת, את הסכסוך עם מדינות ערב השכנות, את העיבה. עכשיו הן כבר מכירות היטב. מכירות פחד של מלחמה. מראה גדולה עבורי. אולי אפילו תיקון. להיות שם בשבילן כשהן פוחדות, כשנופלות קטיושות מסביב. אותנו היו מביאים למקלט של בית הילדים, וזהו. הורה אחד ישן איתנו בלילה. פחד, נטישה, אין מי שישרה ביטחון, שיחבק כששומעים עשרות בומים מסביב. אימה גדולה וחוסר אונים.
אבל אני גם שמחה שיש לאן להימלט עד יעבור זעם.

ועוד משהו משמח, בעלי מגיע לביקור של חודש בעוד שלושה ימים! אז במקום לחכות שיגיע אלינו לצפון בעוד שבוע, אנחנו היגענו לכאן, ונקבל את פניו כשיגיע משדה התעופה.
<מתרגלת מחשבה חיובית>

שולחת חיבוק וירטואלי...

אני לא בצפון וממש מפחיד מה שקורה..

אתם כמובן מוזמנות אלינו.. יש מספיק מקום ונשמח לארח אתכן [וגם את אבא אם ירצה..]

היי מותק חשבתי שהתאדת באפריקה והנה את כאן ..ואפילו קרובה...סיפור -סיפור עובר עליך כאן...את כמו דורותי שנוסעת עד עוץ בישביל לחפש משהו שנמצא מתחת למיטה שלה. נו שייסה!
יש מצב שהתקרבתם לנתניה?

וואו מגניב, איזה כיף שאתן באיזור (רק חבל שזה בנסיבות האלו).
יש מצב למפגשון?

יש מצב למפגשון?
בטח!
תביאי את הערסית ואת כל מי שרוצה, ותארגני לנו משהו.
אנחנו מחפשים דברים לעשות. (בקיצור, תתקשרי

).

POOH , איפה אתם? אנחנו עכשיו באיזור נתניה.

יום חדש.
שמחה בשקט הנפשי שמביא המרחק מ"מרכז העניינים".
שמחה שהיה לאן להימלט.
מצד שני... קשה לגור אצל מישהו אחר...
מה לעשות שדוקא בערב, כשסבתא כבר עייפה, הבנות שלי נכנסות לעטרף ומתחילות לרוץ אחת אחרי השניה במעגלים מלווים בצעקות חדוה וצחוק פראי?
ולך תעצור אותן...
לא קל.
אבל לוקחת נשימה ארוכה, מקוה למצוא מיני מקומות מפלט אצל חברים, לפחות למשך כמה שעות ביום (שמעת, אמא לשלושה?!), להתאוורר ולהוציא מרץ.
מצפים לבואו של אבא בעוד יומיים.
עכשיו אלך להתקשר לחברה לראות אם אפשר לבוא לבקר...
שבת שלום.

בדאר אין תפוחי אדמה נקיים. קונים אותם קומפלט עם האדמה. אני שמה במקום, בסלסילת הירקות, ושוטפת לי בכל פעם את המיועדים לבישול.
איזה בידור. גם תפוחי האדמה האורגניים מגיעים עם אדמה. מעולם לא חשבתי לשים לב לזה. מה מיוחד בזה?
<טוב, אולי רואים שלא קניתי תפוחי אדמה בסופר כבר 10 שנים לפחות...>

אנחנו עכשיו באיזור נתניה
שתי מלים, כ"א שלוש אותיות, מתחיל בכ'?

שתי מלים, כ"א שלוש אותיות, מתחיל בכ'?
הגדולה שלי אמרה "כלב קטן"...
לי אין מושג.
גלי לי...

שתי מלים, כ"א שלוש אותיות, מתחיל בכ'?
מנחשת: כפר-%^&

(שמעת, אמא לשלושה?!),
שמעתי שמעתי, יש לך את הטלפון שלי, תתקשרי ונקבע.

מחשבות:
הבנות שלי לומדות על המציאות הישראלית.
לומדות על הסכסוך הישראלי-ערבי, מלחמה אמיתית- פצועים, הרוגים, פחד מוות, נטישת בית.
איזה שיעור.
לפני כמה שנים, כשגרנו במרכז הארץ ורצינו לעבור לצפון, אמרתי לבעלי שאני לא רוצה לגור ב"קו קטיושות". וכך היה.
היום היקום הביא לי אותה בהפוכה...

עירית_לוי

אנחנו עכשיו באיזור נתניה
שמעתי שמעתי, יש לך את הטלפון שלי, תתקשרי ונקבע.
הו, את בסביבה!
תודיעו גם לי מתי ואיפה קבעתן ואשמח מאוד מאוד להצטרף.

תודיעו גם לי מתי ואיפה קבעתן ואשמח מאוד מאוד להצטרף.
אחלה.

לילה. שקט.
הבנות ישנות, סבתא נרדמת מול הטלוזיה, הבעל יצא לבקר חברים משכבר.
כייף שהוא כאן.
מזכיר לי איזה כייף כשיש בן זוג- אבא בסביבה.
לא רוצה שיסע. רוצה שישאר איתנו כאן.
לא רוצה לנסוע להיות איתו שם. רוצה שיבוא לגור איתנו כאן.
אוף!

אולי מחר נבקר אצל חברה, שהיכרתי כאן באתר.
צריך לצאת מהבית קצת. אחרי שהתרגלנו לחיים בקיבוץ, שיש מרחבים לטייל בהם בכייף ובביטחון מתי שרק רוצים, קשה לנו להיות סגורים כל היום בתוך בית, שלא שלנו. בבית שלנו האמיתי יש עולם ומלואו והמון דברים לעשות. כאן אין, ומה שיש לא ממש שלנו, וצריך לשמור מאוד על הכל, כי זה לא שלנו. קניתי קצת חומרי יצירה, שאם ירצו יוכלו להשתמש. אבל בנתיים מעדיפות לבהות בטלויזיה שעות ארוכות, משהו שבימים כתיקונם, בבית כתיקונו, אני לא מרשה.
אז מחפשת לאן לצאת, את מי לבקר.

שכחתי לארוז איתנו את ביגדי הים. איזו בעסה.
ביקשתי מאבא שלי שישלח לי בדואר... מתחילת המלחמה הדואר סגור אצלם...

מסתבר שהיום היה פתוח, אבל אבא שלי לא ידע.
מקוה שמחר יוכל לשלוח את החבילה אלינו.

לשניה קשה מאוד להרדם בלילה. קשה לה להרדם במקומות חדשים.
בוכה שרוצה הביתה.
לגדולה כואבת הבטן מיום הנסיעה בכל לילה לפני השינה.
רק הקטנה נרדמת בקלות. מסתדרת בכל מקום, כרגיל.

לילה טוב לכולם, ויום שקט מחר.

אז מחפשת לאן לצאת, את מי לבקר.
אתן מוזמנות בשמחה אלינו....

ומאחלת שבקרוב יהיו ימים קלים ושקטים יותר..
ונחזור לשגרה...

מה קורה איתנו??
אנחנו כבר שבועיים וחצי אצל סבתא.
מתחילה לראות "תופעות לואי" אצל הבנות. השניה חוטפת קריזות קשות, צורחת וכועסת, כשבסופו של דבר, אחרי שיצא כל הכעס, צועקת ובוכה "אני רוצה הביתה".
אין לנו פינה משלנו, אין שקט נפשי, אין אינטימיות, אין לאן לצאת.
מחפשים חברים לבקר, אבל כמה אפשר.
מנות גדושות של טלויזיה ומחשב, עד כלות, עד שיעומום, עד ריבים קשים.
אניח, אחרי ה"היי" שהרגשתי כשהיינו בקיבוץ, נופלת כאן עמוק.
ובתוך כל זה, בעלי כאן, וכבר עוד מעט נוסע, ולא היה לנו רגע אחד של ביחד, של שקט, של אינטימיות.
בא לי לבכות. בא לי לצעוק.
אבל שותקת. חונקת את הדמעות. נושמת עמוק וממשיכה. עוד יום. עוד יום.
כבר הבנתי שלא נוכל לנסוע לצפון עם אבא- הבעל. אבא שלי מספר שהבתים בקיבוץ רועדים ממש מרעש התותחים שהציבו בקרבתם, שלא לדבר על רעש נפילות הקטיושות והמטוסים והמסוקים שבאויר. הם לא ישנים בלילות ממש.
לא רוצה לךחזור למציאות שכזאת. זה לוקח אותי למקומות אפלים וקשים מנשוא.
רוצה שזה יגמר! אפילו התחלתי לקרוא עיתנים, משהו שמעולם לא עשיתי. מתעדכנת שמהלך המלחמה ההזויה הזאת, האכזרית, המפחידה כל כך. כל החברים מגויסים. הנשים נשארות מאחור עם הילדים, מנסות להחזיק את הראש מעל המים, ולקוות שיחזרו במהרה ובחתיכה אחת. הזוי, כבר אמרתי?

ובכל זאת... בעלי הציע שנחזור איתו לטנזניה.
אמרתי לא נחרץ.
מעדיפה להיות כאן עם המלחמה המטורפת הזאת, עם תחושה של בית (בלב אם לא בפיזי כרגע), של שייכות, שיש למי להרים טלפון, שיש עם מי להיפגש מידי פעם, שמספיק שאומר שתי מילים ומבינים למה כוונתי, ועוד ועוד, מאשר לחזור לשיממון בטנזניה. ולא שלא חשבתי על האופציה הזאת בעצמי. ועוד איך חשבתי. הרבה. אבל בכל פעם הרגשתי שבא לי לבכות מזה, שלא רוצה לחזור. ואני כבר אומרת לו את זה בפה מלא ובביטחון "אני רוצה לגור בישראל! אין לי מה לחפש בטנזניה!". שוב, אולי ניסע לשם לתקופה בכדי להיות איתו, אבל נחזור לכאן, הביתה.
אפילו כשהשניה צורחת שהיא רוצה הביתה, ושאלתי אותה לאיזה בית ,היא אמרה שלקיבוץ.

ועוד מעט בעלי כבר אמור לנסוע. רוצה שישאר! .אוף!

למדתי להסתכל על מה שיש.
אז מה היה לנו כאן:
שלוש בנות מקסימות ואהובות, בעל אהוב שעוזב אותנו בעוד מספר ימים, אבל קיים תמיד בליבנו, סבתא שמארחת אותנו ברצון בביתה נטול הקטיושות (ומצטרפת לצעקות של השניה בכל הזדמנות

), נמצאים בישראל האחת ויחידיה, מוצאת כאן קשרים דרך אנשי באופן, מחכה בכליון עייניים להפסקת האש המיוחלת שתאפשר לנו לחזור הביתה.

מנסה להאחז בטוב, למרות שקשה לי עכשיו.

אני קוראת אותך כבר כמה שבועות
ותמיד מרגישה שאין לי מה להגיד
שכולן כאן אומרות הכל כל כך מדויק
ואני שותקת. ואני לא שתקנית בכלל.
אתן מוזמנות אלינו לבקר.
אנחנו בכרכור, יש חצר גדולה וצל
באהבה

עירית_לוי

קוראת אותך.

גם אני עוקבת (ניסיתי בנייד ולא הלך...), אתן מוזמנות גם לכאן !

מעדיפה להיות כאן עם המלחמה המטורפת הזאת, עם תחושה של בית (בלב אם לא בפיזי כרגע)
אורית, איזה כיף לקרוא את המילים האלו שלך!
אולי קשה לראות את הדברים מתוך הקושי, אבל אפילו ההתנסות הקשה הזו של המלחמה מלמדת אותך דבר חשוב וזה נפלא.
קוראת אותך ולומדת ממך.

תודה לכולכן.

הזמן רץ.
אנחנו אצל סבתא מזה שלושה שבועות!
קשה לי להאמין.
מתחילה להרגיש קצת כלואה.
מאוד רוצה הביתה, מאוד רוצה שהמלחמה המטורפת הזאת תיגמר.
מרגישה גם שהזמן שלי הולך ומתקצר.
ההחלטה שלי היתה שנישאר כאן עד אחרי החגים. כשהחלטתי את זה החגים היו נראים לי רחוקים מאוד. עכשיו הם כבר מתקרבים, ועוד לא מיציתי, ועוד לא הספקתי הכל. והזמן כאן, הוא מרגיש לי קצת בזבוז זמן, וזה מרגיז.
רוצה לחזור למפגשים, לחברות, לשיעורי החלילית, לבריכה בקיבוץ, לטיולים ברחבי הקיבוץ ועוד ועוד. אוף.

היום היינו בים. אחרי יומיים שלא יצאנו מהבית, והבנות כבר התחילו ממש לבכות מרוב שיעמום, היזמינו אותנו לים הבוקר, ולמרות שלא ממש היה לי כוח, ובדיוק קיבלתי מחזור, ולשניה כמובן שהיו השגות על ההחלטה שלי, התארגנו ויצאנו.
היה כייף. לכולנו.
חזרנו גוועים ברעב ועייפים. מצויין.

מה אני מרגישה עכשיו.
בעלי נוסע בעוד ימים ספורים. מרגישה שרוצה שהוא ישאר, שנישאר לגור בארץ. ממש מיציתי את החיים באפריקה.
חוץ מזה ,כפי שהזכרתי למעלה, רוצה לחזור הביתה, לקיבוץ, לחיים המלאים שהיו לנו שם.
וחוץ מזה, בא לי לבכות, אבל לא נותנת לעצמי.

וחוץ מזה... כנראה שכן ניסע לאפריקה אחרי החגים, לתקופה של כמה חודשים, עד חצי שנה. אולי זו תהיה הפעם האחרונה עבורי, לא יודעת. אבל הבטחתי לבנות והבטחתי לבעלי, ששכר בית גדול מספיק עבורינו.
לפעמים בא לי כבר לחזור לשם, לבית גדול ומרווח שהוא עולם ומלואו, שהוא רק שלי, עם עוזרת ונהג צמודים.אבל תמיד במחשבה שניה, נקרע לי הלב .

כמה כוחות נפש בעין הסערה הגדולה הלאומית ולעומתה זו האישית...
אפשר באמת לראות כמה השגת וכמה עשית מעצם האומץ שלך לקום ולבא הנה עם הבנות ! הנה בדקת וחקרת ומצאת מה טוב לך, מצאת את הכוחות שלך ואת מסוגלת להגיד לעצמך בצורה יותר ברורה איפה את רוצה לחיות.
החזרה הזו לשם, מרגישה אולי כמו עצם שתקועה בגרון, אבל הפעם תדעי, שבקרוב מאד יוציאו את העצם, שזה זמני מאד ואת כבר יודעת איפה יהיה ביתכם האמיתי.
עכשיו נשאר רק להתפלל ולקוות שהעולם/אלוהים או איך שלא נקרא לזה, יזמן לכם מקור פרנסה בארץ !

עכשיו נשאר רק להתפלל ולקוות שהעולם/אלוהים או איך שלא נקרא לזה, יזמן לכם מקור פרנסה בארץ !
אמן.
תודה.

ביקרנו חברים בחדרה.
ישבנו בנחת במרפסת בחוץ.
פתאום, אזאקה. לחץ, רצים לחדר השינה. יושבים על הרצפה ומחכים. שומעים שני בומים עמומים. מחכים עוד כמה דקות. רצים לאינטרנט לשמוע מה קרה. הטלפונים מתחילים לצלצל. חילקתי לכולם רסקיו , המארחת נלחצה מאוד. גם הגדולה שלי. השניה בכתה קצת ונרגעה עם חיבוק של אבא. הגדולה רצה לשלשל כשיצאנו. אני חשבתי לעצמי שזה לחלוטין הזוי. הפגזים הגיעו לחדרה. אז למה לא לנתניה?
אז מה לעשות??
אין לי יותר לאן לברוח. עד עכשיו אני מודה שהייתי שאננה. זה עבר לי.
הלואי ובעלי היה נשאר כאן עוד שבוע.
מגלגלת בראשי את המחשבה על חזרה מידית לאפריקה. זה עושה לי רע בנשמה.
שיגמר כבר. אוף.

שיגמר כבר. אוף
אמן.

אני חשבתי לעצמי שזה לחלוטין הזוי. הפגזים הגיעו לחדרה. אז למה לא לנתניה?

אכן, למה לא לנתניה.
ולמה לא לתל אביב.
נראה מה יגיע קודם: הטילים לתל אביב, או הסיום של המלחמה ה.......ת הזאת.

שמענו את הבום עד אלינו (אנחנו בנתניה).
אני חשבתי לעצמי שזה לחלוטין הזוי. הפגזים הגיעו לחדרה. אז למה לא לנתניה?
התחלתי להיכנס לחרדות, לא יודעת איך ואם אוכל לתפקד כשתשמע אזעקה באזורינו.

שולחת לך חיבוק.