יצירתית,
בשמחה רבה, ותודה לך על המילים החמות

.
התשובות שעולות לי הן מין "כן" מהוסס כזה, אני אמשיך לעבוד עם זה וגם עם השאלות הקודמות.
יופי.
מצאתי שעזר לי כמעט מיד אחרי ה"תקרית" עם הלקוח, לכתוב לעצמי רשימה של "מותר לי" על דף.
נהדר.
"מותר לי" זה אחד ה-תרגולים היעילים.
בהצלחה.
אנחנו כאן.
שבעצם אני כאילו חוטאת פעמיים, פעם אחת בכך שלא התנהגתי כפי שהיא רצתה וציפתה ופעם שניה בכך שאני "מתרגשת" ממנה,
את נמצאת כעת בחוויה של גינוי גדול מאוד: את כביכול לא-בסדר כי בחרת בסידורי שינה מסויימים, ואת לא-בסדר כי את מתרגשת מהתגובה של אמא שלך.
זוהי חוויה שאימצת במהלך השנים, ואת מזדהה איתה. לאט לאט התחלת להאמין שמה שאמא שלך נותנת לך לחוש הוא נכון: את לא בסדר.
אני מבינה את התחושה שלך לגבי עוצמת החוויה ושמולה התרגול לא יהיה אפקטיבי במיוחד.
אני מציעה, בכל זאת, לנסות, ולתת לעצמך את כל הלגיטימציה שאת כמהה לה ושאינך מקבלת ממנה:
מותר לי לפחד מהכעס שלה,
מותר לי לנסות לשכך את הכעס שלה ולשכנע אותה לא לכעוס עלי,
מותר לי להתרגש מהתגובות שלה,
מותר לי להיות כמהה לאישור שלה.
מותר לך

. באמת. מדובר במשקע עמוק וישן שמכאיב לך נורא. טבעי ולגיטימי שהנפש שלך תעשה הכל כדי להעלים את הכאב הזה, כדי לשכך את הכעס שנחווה כמו גירוי בלתי נסבל על פצע פתוח. זוהי תגובה אינסטינטיבית והישרדותית.
מציעה להתחיל מזה.
מה את אומרת?
צעד על שביל חצץ,
אני לא יודעת אם זה הכיוון, אבל הוא נראה לי שווה בדיקה. איך הולכים בו?
ההתנגדות העזה שעולה בך מול אמא שלך עולה משום שהמפגש עימה נוגע בנקודות רגישות.
בואי תנסי לבדוק מהי החוויה הרגשית שאת "נזרקת" אליה בתוך האינטראקציה עם אמא שלך? מהם הכאבים שנחשפים?
מתוך התיאור שלך אותה כמרוכזת בעצמה, ואם אני מבינה נכון, אחד הכאבים שנוצרו בך במהלך השנים מולה זה הכאב של "לא רואים אותי". את חווה אותו כמו פצע פתוח שלא טופל, ושבכל אינטראקציה מול אמא שלך הוא מגורה שוב ושוב. בחברתה את כפי הנראה הדעת למסקנה בנוסח (דייקי אותי אם יש צורך): "אני לא חשובה, לא מגיע לי שיראו אותי, אני בסוף סדר העדיפויות". זוהי מסקנה מכאיבה מאוד שמעצבת תפיסה עצמית מסויימת. היא יושבת ברובד העמוק והלא מודע. גם אם את כרגע יודעת שזה לא נכון, יש סיכוי שבתוך תוכך את כן מאמינה למסר הזה. המסקנה הפנימית-רגשית היא הפצע.
[הערת ביניים חשובה: אני חלילה לא מאשימה את אמך, הדברים הללו קורים לא מכוונה רעה אלא מחוסר מודעות, והם קורים גם כאשר כן ישנה מודעות (אני יכולה לראות על עצמי ועל ההורות שלי). אני חושבת שכל אחד מאיתנו מותיר את חותמו על ילדיו בצורה כזאת או אחרת, נרצה או לא נרצה. כולנו באים "פצועים" ולא שלמים, ורוצים ומתכוונים לטוב].
אז אם את מסתובבת בעולם עם פצע פתוח כזה - כאשר את פוגשת את ההתנהלות שלך אמך, את לא יכולה להכיל אותה. זה כמו לגעת בפצע פתוח: ברור וטבעי שתקפצי מכאב. ואם נחזור לרעיון שהמפגש עימה מאותת לך במה כדאי לטפל כדי שיהיה לך קל יותר להסתובב בעולם, מולה ובכלל - אז אפשר לומר שהאתגר כאן הוא לשחרר את התפיסה ש"לא רואים אותי" (או לא מחשיבים אותי, או שאני לא ראויה להיראות או לא חשובה) – ולבסס במקומה תפיסה חדשה לפיה "רואים אותי, אני ראויה להיראות".
זהו הכאב שאני יכולה לזהות ממה שכתבת. תבדקי האם זה נכון בעיניך או לא, או מה נדרש לדייק בניסוח. כמו כן, את יכולה לבדוק אם ישנם כאבים נוספים שלא עלו כאן עדיין.
.
מאיפה אני שואבת את החופש שלי לחיות את החיים שלי ולא חיים גנריים מוכתבים?
אני מבינה את הכאב שכרוך בכל מה שאת מתארת

.
אני לא מכירה את תאוריית החובה של קאנט, אבל אני חושבת שכל אחד מאיתנו יכול לבחור, וחופשי לבחור מה לעשות עם חייו. ואני חושבת שאת החופש הזה כל אחד יכול לתת לעצמו.
את
לא אחראית לבחירה של אמא שלך ולא אמורה לפצות אותה עליה.
אני מאמינה שכאשר משתחררים (אפילו מעט בתור התחלה) מסוגיית האשמה (האשמה שלי או האשמה של האחר) ומוציאים את הפרמטר של 'אשמה' מהמשוואה, כל הנושא של חובה שאת מתארת כאן הופך פשוט יותר.
כאשר זה יקרה אני מאמינה שאת תרגישי פחות אשמה לעשות כל מיני דברים שעכשיו נתפסים בעיניך כ"לא בסדר": למשל, לשים אותך בראש סדר העדיפויות, לחשוב על עצמך, ולהיות "אגואיסטית" באופן חיובי ובריא

. אני רואה את הקשר בין הכאב שעולה בך מול הסוגיה הזו לבין כאב שעולה מול אמא שלך. נראה לי שכאשר הוא ישתחרר מעט, גם עם זה יהיה לך קל יותר.
מה דעתך?
_אני שוקלת האם להחביא את לוח השנה באחת המגירות? להתעמת ישירות?
הרי זה לכאורה דבר קטן, אבל יש בזה אמירה של התגרות מולי (אני טועה? זה רק בראש שלי?) אני אף פעם לא סימנתי X על לוח השנה._
לתחושתי לא מדובר בהתגרות.
ההצעה שלי היא לא להחביא את לוח השנה, וגם לא להתעמת, אלא לבקש בפשוטת. זו בקשה לגיטימית.
מה את אומרת?
אז טיפה טיפה הבוקר הרגשתי שזה לא פייר שהכל נופל עלי כך, שאם 3 ימים אני לא נמצאת אני צריכה לתקן את כל המערכת.
טבעי שתעלה תחושה כזאת.
מה שיכול למנוע נפילות קטנות כאלה לבור הקוֹרבנוּת זה לתת
הכרה לקושי, ורשות לחוש אותו. כאשר אין הכרה כזאת הדרך של הנפש לחפש אחר הכרה ולקבל אותה היא באמצעות ה"לא פייר" הזה שמבטא מסכנות וקוֹרבנוּת.
מה עושים? בפעם הבאה שאת חווה קושי – מיד תכירי בו ותתני לו לגיטימציה: קשה לי כאשר אני חוזרת לעבודה ומישהי לא עשתה את עבודתה ועכשיו יש לי עומס. זה באמת לא קל ולא נעים ומתסכל, ולגיטימי שאחוש כך. מותר לי לחוש כך.
ההכרה והלגיטימציה יכולות לחסוך לך את התוספת של תחושת הקורבנות. ההרגל לתת הכרה הוא משהו שאפשר לתרגל, לבסס ולחזק.
ועד שזה יקרה, תני לעצמך רשות לחוש את כל מה שאת חשה, כולל זה שזה לא פייר

. מבינה אותך.
מה את אומרת?
כי זה בעצם מה שרציתי למוסס את החמיצות שלה, מבלי לוותר על עצמי.
רק מוסיפה, שלא תמיד אפשר למוסס את החמיצות, ולכן, מה שחשוב להכניס למודעות ש
צעד על שביל חצץ מציעה, זה את ההבנה שזה לא קשור
אליך. שהיא כרגע לא מרוצה, אבל היא לא לא-מרוצה ממך. הראש יודע שזה לא קשור אליך אבל המערך הרגשי מאמין שכן. זה מתיישב על ההרגל שלך לחשוב מראש שאת לא-בסדר. זה נוגע בנקודה רגישה. לכן עולה בך הקושי.
התנסות כזאת היא הזדמנות לריפוי הנקודה הרגישה כי היא נלחצת שועלה אל פני השטח. הזדמנות
להזכיר למערך הרגשי שאת לא-לא בסדר ושזה לא באמת קשור אליך.
מה שאפשר כן לעשות כאן ביד-רכה זה להיות רכה דווקא כלפי עצמך: להבין לליבך, לתת רשות לקושי שעולה בך מולה, להפנות חמלה כלפי הפצע הישן, ולתת לעצמך לרשות להיות כרגע עם הדפוס הנוכחי.
מה דעתך?