ביד רכה

תודה לכן לכולכן. הדף הזה כל כך נפלא וכל כך נחוץ! לראשי זוחלות המילים "עוצמת הרכות" שמיוחסות אולי (?) למשהו אחר אבל כל כך נכונות לנושא שנדון כאן. הדף גם מזעזע - במובן שהוא מרעיד ומזעזע את הנפש ומטלטל אותה למקומות כואבים וחסומים. כמה פעמים עלה גל של מצוקה ודמעות בעיני וחיבקתי את עצמי בכוח
כשבדמיוני אני הילדה מחובקת ע"י הורי. קראתי את כל הדף בשלבים כי לא יכולתי להכיל את עוצמת הדברים שנאמרים כאן ושסחפו אותי לנקודות כואבות. קמתי ממקומי והתהלכתי במשך דקות ארוכות ואף יותר עד שהרגשתי בשלה לחזור לקרוא. אני אתיחס לדף הזה כאל חוף מבטחים.

עירית_לוי

רק מה יקרה,
טוב לראות אותך פה שוב.

_חשבתי קצת על היותי ״ראויה לאהבה״ איך שאני. והמילה ראויה הרגישה לי ביקורתית, כאילו מכילה בתוכה מאזניים. אז החלפתי ב: לאהוב את עצמי. אפילו עם הטעויות?!
ואת אמא שלי. אני אוהבת?
ויש שם בור שחור גדול מאוד._

אני מבינה היטב את תחושת הבור. אני רוצה לספר לך שאפשר למלא אותו, ואפשר אפילו לבנות לו תחתית כדי שהמילוי לא יברח מלמטה

.

"לאהוב את עצמי אפילו עם הטעויות" זה כיוון מצויין ומועיל ללכת בו.
ואם להוסיף על זה, ניתן לומר – לאהוב את עצמי לא רק עם הטעויות שלי אלא גם עם החסרונות שלי ועם נקודות התורפה שלי.

[במאמר מוסגר - הזכרת את אמא שלך. זו נקודה חשובה: היכולת לאהוב אנשים אחרים עם הטעויות שלהם מגיעה ביתר קלות לאחר שאנחנו אוהבים את עצמנו עם הטעויות שלנו. בלי זה, זה בלתי אפשרי. בלתי אפשרי משום שהאהבה והקבלה שלהם היא השתקפות של האהבה והקבלה העצמית. מערכת היחסים שלנו עם עצמנו היא הבסיס לכל שאר מערכות היחסים. מערכת היחסים שלנו עם עצמנו מושלכת על היחסים שלנו עם אחרים. אפשר לדמות את כל מערכות היחסים האחרות למסכים שעל גביהם ניתן לראות הקרנה של מערכת היחסים הראשונית: מערכת היחסים שלנו עם עצמנו. לכן, אני מציעה להניח לרגע בצד את אהבתך לאמא שלך. כאמור, זה יגיע ביתר קלות אחר כך: הריפוי של מערכת היחסים שלך עם עצמך יוקרן גם לשם.]

אז כן, לאהוב אותך אפילו עם הטעויות

. זה כל העניין, אין אהבה עצמית אחרת. אם אני אוהבת את עצמי רק כשאני "בסדר", רק ברגעים בהם התכונות החיוביות שלי באות לידי ביטוי, זה טוב אבל זה לא מספיק. זה משאיר את הבור ריק. אני רוצה לאהוב את עצמי לא בגלל התכונות החיוביות, אלא באופן שלא תלוי בשום דבר.

אין אדם שאין לו חסרונות, חולשות, נקודות תורפה, חלקים שנחשבים ל"נמוכים" או "בזויים" או "רעים". אין אדם שלא טועה, שלא מפשל, שלא נופל. אין דבר כזה. כולל כולנו. זו למעשה עסקת החבילה של להיות בן אנוש

. עם זה אנחנו צריכים לחיות. את זה צריך לאהוב. לקבל. להבין שזה בסדר. לא כפשרה, לא מתוך ייאוש של "זה מה יש". אלא בפשטות, בחמלה, באהבה, כי ככה נראה בן אדם: עם חוזקות ועם חולשות.

נקודה נוספת היא שלאותן חולשות וטעויות יש תמיד סיבות טובות. אני לא מכירה תכונה אנושית או התנהגות אנושית שאין לה הסבר טוב ומניח את הדעת. שתלטנות, אגרסיביות, שיפוטיות, יו ניים איט. מתחת לכל דפוס כזה יש המון כאב. יש המון כמיהה לחוש ביטחון או אהבה או ערך. תמיד. זה מה שבורא את הדפוסים הללו. אני לא אומרת שצריך לטפח ולחזק את ההרגלים והדפוסים. בהחלט לא. כדאי ללמוד לעדן אותם או לווסת אותם, ודרך החמלה שאני מתארת כאן היא המפתח לשם. אם נִשנא את עצמנו כי טעינו (או כי התפרצנו, צעקנו וכו'), נישאר תקועים בלופ הבלתי נגמר הזה של הכמיהה לאהבה וערך, נמשיך לברוא את הדפוס. ניתן לעצמנו בדיוק ההיפך ממה שאנחנו זקוקים לו. אם נקבל ונאהב, נתחיל לתת מענה לכמיהה הזאת, נתחיל לצאת מהלופ.

מה דעתך?
כמו שכתבתי, אני מבינה את תחושת הבור הזאת, את הכאב, הייאוש. אשמח לדבר איתך פה ולחפש יחד מוצא.

רכה כמו משי,

כל מה שאני עושה וחווה הוא פנימי. הדבר היחידי הוא לכוון בעדינות את עצמי לתדר רך. קצת כמו ללמוד שפה חדשה.

נשמע נהדר, ונעים. זו אכן שפה חדשה (תתחדשי

).
וזה נשמע אמיתי.

_פלונימית אלמונימית

טוב שאת פה,
וחיבוק חם לך

.

לראשי זוחלות המילים "עוצמת הרכות" שמיוחסות אולי (?) למשהו אחר אבל כל כך נכונות לנושא שנדון כאן.

כן, "עוצמת הרכות" היא שיטה טיפול של גוף-נפש ששמעתי עליה אך אני לא מכירה מהתנסות אישית. אני מנחשת שבמהותה היא מביאה אנרגיה הדומה למה שמתואר כאן.

_הדף גם מזעזע - במובן שהוא מרעיד ומזעזע את הנפש ומטלטל אותה למקומות כואבים וחסומים. כמה פעמים עלה גל של מצוקה ודמעות בעיני וחיבקתי את עצמי בכוח
כשבדמיוני אני הילדה מחובקת ע"י הורי. קראתי את כל הדף בשלבים כי לא יכולתי להכיל את עוצמת הדברים שנאמרים כאן ושסחפו אותי לנקודות כואבות. קמתי ממקומי והתהלכתי במשך דקות ארוכות ואף יותר עד שהרגשתי בשלה לחזור לקרוא._

נשמע כמו זעזוע שבא לנקות. טוב שחיבקת את עצמך.
רוצה להציע, אם זה יקרה לך שוב בעת הקריאה, ליצור לעצמך הֵקשֶר של ניקוי: לומר לעצמך שהכאבים הישנים עולים אל פני השטח על מנת שתוכלי לשחרר אותם, שזוהי הזדמנות, שאת מסכימה לפגוש אותם על מנת לאפשר להם ללכת. זה משהו שיכול להקל עליך, ובו בזמן גם לכוון לכך שאכן יתרחש ניקוי.

פרח - מזמן לא קראתי אותך. נכנסתי במקרה ושמחה שכך. אוהבת את הכתיבה שלך. את החכמה שלך.
געגוע @}

אז מה בנאדם שאוהב את עצמו כמכלול אנושי אומר לעצמו על הבוקר ?

אני מרגישה כאילו אין לי דוגמה טובה לכך איפשהו האהבה שלי את עצמי מונה הישגים ותלויה בהם, או בניסוח עדין ופולני- היית סבבה היום ולא נורא ש...מחר תשתפרי (או בגרסה ה״פרקטית״ שלי: לעשות רשימות מה צריך לעשות ואז להרגיש ״בסדר״)
לתחושתי אני במקום אוהב מאי פעם, אבל לא ברורה לי המתודולוגיה

כשאני אוהבת את עצמי זה כי היה לי יום נעים עם עצמי (עדיין מותנה).
יש בי התנגדות (שהיתה עד כה סמויה?) כשאני שואלת האם אני מסכימה שבכלל יש אהבה ללא תנאי

ואני אמא !!! זו אמורה להיות דרישת הבסיס, לא?

זה מפחיד לאהוב ללא תנאי, לצנוח חופשי.

לתחושתי אני במקום אוהב מאי פעם, אבל לא ברורה לי המתודולוגיה

יש לי הצעה למשהו להתחיל ממנו. זאת המלאכה הראשונה ("שיעורי הבית" הראשונים) שהתבקשתי לעשות כשהתחלתי ללמוד ימימה (ושאני מציעה למי שבאה ללמוד אצלי).
רשימה של "הכרת הטוב". יותר נכון שתי רשימות. אחת - הכרת הטוב שבי. השנייה - הכרת הטוב סביבי.
לרשום כל מה שטוב בך. ואח"כ כל מה שטוב בחיים שלך.

יש בי התנגדות (שהיתה עד כה סמויה?) כשאני שואלת האם אני מסכימה שבכלל יש אהבה ללא תנאי.
באמת, כשעושים את הרשימה הזאת, של הכרת הטוב שבי, עולות הרבה התנגדויות. הרבה "אבל"ים.
"אבל זה נורא יהיר להגיד ככה על עצמי", "אבל בעצם זו לא כזאת תכונה טובה", "אבל זה לא כזה מדהים בהשוואה לX", "אבל רק אני חושבת שאני כזאת ואחרים רואים אותי אחרת", "אבל מה זה שווה אם באותו זמן יש בי גם דברים לא יפים"... אינסוף תנאים, אינסוף תירוצים להתנגדות לרעיון שאני טובה, נהדרת, מהממת. התנגדות לראות את עצמי כנפלאה.

זה קשור למה שכתבתי קודם מתישהו:
ימימה מדגישה מאוד את הסדר הנכון שהוא יסוד למלאכה מדויקת: קודם הכרת הטוב, דרכה הכרת המיותר. ביקורת עצמית או שיפוט עצמי, למשל, זה סדר הפוך.

במקום להתייחס אל עצמי דרך רשימות מה צריך, מה אני צריכה כדי להיות בסדר, ראיית החסר - להתייחס אל עצמי דרך היש, לראות שאני כבר בסדר (והרבה יותר מזה

)

(בהמשך, אחרי שההתייחסות הזאת של ראיית היש מתבססת, אפשר להמשיך הלאה, לראות את החסר. אבל גם אז, רק במסגרת הסדר הנכון. לראות את החסר דרך פריזמה של היש)

פשוט קורים ניסים.
חוזרת בשבוע הבא אחרי יום שלישי כי אני יוצאת לחצי השני של ההשתלמות שאורכת עוד 5 ימים.
תודה ענקית על התהליך ועל האפשרויות.

יעלי, נשמע טוב
ננסה בשישבת.
אני כל כך אפופת הורמוני חלב ומשימות קטנות עם כל החג וכו'. אני חייבת לעצמי את הפירמוט השבועי הזה.
פתאום חשבתי אגב שמעניין ליישם את זה בעבודות הבית....מה כבר טוב ונקי בעיניי (קופצת מעל הפופיק)

תודה לכן

פתאום חשבתי אגב שמעניין ליישם את זה בעבודות הבית....מה כבר טוב ונקי בעיניי (קופצת מעל הפופיק)

בהחלט כדאי לתרגל ראיית היש בכל התחומים

גם אפשר פשוט לשלב את זה ברשימות שהצעתי.
בהכרת הטוב שבי - "שכבר ניקיתי X Y Z" - עם או בלי התוספת - "כי אני חרוצה, עקרת בית טובה, אכפת לי איך הבית שלי נראה, אכפת לי איך בני הבית שלי מרגישים בבית, הספקתי לעשות את זה היום כי אני מלאת תושייה" ועוד כל מה שאפשר להוסיף (כן, המטרה פה היא לעוף על עצמנו בלי חשבון

).
בהכרת הטוב סביבי - "שהמטבח שלי מסודר, נקי, נוח לעבוד בו" וכו' (אם כי ברשימה הזאת כדאי למנות דברים שהקיום שלהם קצת יותר יציב מאשר רמת סדר וניקיון של משהו

).

אז מה בנאדם שאוהב את עצמו כמכלול אנושי אומר לעצמו על הבוקר ?
האנושי שבמכלול

אומר לעצמו: תדר האהבה מוכר לי. הוא חלק ממני.
ואני נותן לעצמי את הזמן לראות איך הוא מתחבר לי עם החיים בקרקע על פני האדמה.

כן, "עוצמת הרכות" היא שיטה טיפול של גוף-נפש ששמעתי עליה אך אני לא מכירה מהתנסות אישית. אני מנחשת שבמהותה היא מביאה אנרגיה הדומה למה שמתואר כאן.
אני התניסיתי.
אני יכולה רק להגיד שמההתנסות שלי היתה הרבה עבודת שכל... כך שזה הפריע לי (שוב כך אני חוויתי את זה), וגם לא הרגשתי שזה עשה אצלי משהו, דווקא מאוד הפריע לי כל התהליך... מטלטלים את הגוף בעדינות, וזה פשוט שיגע אותי כי תוך כדי צריך לחשוב ולדבר ולהגיד מה עולה, מתי עולה, לא התחברתי בכלל בכלל.

_מול ההתניה הזאת, מה דרוש לך עכשיו כדי להיות מישהי שלא מאפשרת שידחקו אותה?

מה יידרש ממך כדי לשנות את ההתניה?
על מה תצטרכי לוותר כדי לשנות את ההתניה?_

שאלתי שאלות אלה בצורות אחרות אמנם, מה עשיתי שאיפשרתי לזה לקרות? אני יודעת שבניסוח זה יש האשמה.
ואני יכולה לקחת את זה לכיוון אחר, ולהגיד שזה יצא לטובתי כי אם אני משנה את נקודת המבט שלי אז אני יכולה להגיד הם דחקו אותי והרחיקו אותי, או אני יכולה להגיד אני התרחקתי והשתחררתי.
האמת היא ששני התהליכים קרו אחד אחרי השני.
נכון שהם דחקו אותי והרחיקו אותי ונכנסתי לתוך פינה, אך גם לאחר מכן עשיתי בחירה התרחקתי כבר מיוזמתי והשתחררתי מהמאבק ההוא וזכיתי בחופש ובשקט.
נכון שההרגשה שלי משתנה כשאני מספרת את הסיפור אחרת, אבל אני יודעת מהו כל הסיפור במקרה הזה, אני יודעת שיש אותם שדחקו אותי יש אותי שנדחקתי (אם אפשר להגיד) ואז יש את הבחירה שלי שהתרחקתי

אולי נדרש ממני להוריד ממני את האשמה על מה שקרה?

עירית_לוי

מיכל צמות,
תודה, וברוך שובך לבאופן

.

רק מה,

אז מה בנאדם שאוהב את עצמו כמכלול אנושי אומר לעצמו על הבוקר ?

זו שאלה טובה שמעלה נקודה חשובה: זה בדיוק הסוויץ' שנדרש לעשות על מנת לבסס אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר. את רוצה לקום בבוקר כבר עם הידיעה העמוקה שאת אהובה, לעומת לצאת א ליום שבו תידרשי להוכיח שאת אהובה או ראויה להיות אהובה. יום שזו מהות העבודה שבו: להוכיח. וכך יוצא שבנוסף לכך שאת עוסקת בדבר שאת רוצה לעסוק בו (הפעולות האמיתיות שאת רוצה או נדרשת לעסוק בהן באותו היום) - את עובדת בעוד עבודה. יוצא יש לך בעצם שתי משרות.

האדם שאוהב את עצמו כמכלול אנושי פנוי לחיות את יומו. הוא לא צריך להפנות אנרגיה נפשית או מאמץ כדי להוכיח לעצמו או לאחרים שהוא ראוי להיות אהוב. הוא יודע, ובגלל שהוא יודע, זה לא מעסיק אותו (או כבר פחות מעסיק אותו

).

כדי להגיע למצב הזה,
בהמשך להצעות היעילות של יעלי לה ו חני בונה, אני רוצה להציע עוד אפשרויות לעבוד איתן:

1 -
לתרגל את תרגול ה"מותר לי". מול כל פעולה שעשיתי או לא עשיתי, מול כל מחשבה שחשבתי, ומול כל רגש שהרגשתי. "מותר לי, זה לגיטימי, אני יכולה להבין אותי, אני נותנת לעצמי כעת רשות לכך". מתן הרשות בזמן אמת מייצר - באופן ממשי - אהבה עצמית: הוא מנחיל שפה של אהבה, הוא יוצר נקודת מבט שיש בה אהבה ואיפשור, והוא מבסס את ההבנה שהכל בסדר ושאין שום דבר שצריך להוכיח כדי להיות בסדר. הוא מסייע לשנות את ההתניה האוטומטית של התנגדות לעצמי ושל אי אהבה עצמית.

2 -
לבחון בזמן אמת מול הפעולות שאני בוחרת לעשות:

האם אני עושה את זה עכשיו מתוך ידיעה שאני אהובה או על מנת להוכיח שאני ראויה להיות אהובה?
אם אני רואה שאני פועלת "על מנת להוכיח" – אני שואלת: האם זה באמת נחוץ?

לאורך זמן, השאלות הללו יכולות להפיל אסימון בנושא הזה, או להציף אל פני השטח דברים נוספים שנדרש לעבוד איתם כדי ליצור את השינוי.
.

ואני אמא !!! זו אמורה להיות דרישת הבסיס, לא?

הנה דוגמא לתרגול של שפה שנותנת רשות מול כזאת מחשבה:
"מותר לי להיות אמא שלא יודעת לאהוב את עצמה או לאהוב בכלל ללא תנאי. זה בסדר. זה לגיטימי. אני יכולה להבין מדוע זה לא קרה לי באופן טבעי, ואני גם יכולה להבין מדוע תעלה בי המחשבה הזאת. אבל בהחלט מותר לי".

זה מפחיד לאהוב ללא תנאי, לצנוח חופשי.

נכון.

מה מפחיד בזה?
"אם אני אוהב את עצמי ללא תנאי אז...?"

יוליקו,

_פשוט קורים ניסים.
חוזרת בשבוע הבא אחרי יום שלישי כי אני יוצאת לחצי השני של ההשתלמות שאורכת עוד 5 ימים.
תודה ענקית על התהליך ועל האפשרויות._

סקרנית לשמוע על הניסים

.
ובינתיים – תיהני בהשתלמות.

תכלת שמים,

אולי נדרש ממני להוריד ממני את האשמה על מה שקרה?

בהחלט. זה יהיה הכיוון הכי יעיל: לוותר על האשמה. בלי זה אי אפשר יהיה להתקדם

.
קודם כל לוותר על האשמה שלך (ואחר כך גם על האשמה שלהם, אבל לא כרגע. כרגע תתמקדי בשלך).

האם את יכולה לראות שאת לא אשמה בכך שאיפשרת לדחוק אותך?
האם את יכולה לראות שהיו לך סיבות טובות לעשות זאת?
האם את יכולה לראות שעשית זאת כמנגנון הגנה, כמו סוג של הישרדות רגשית?
האם את יכולה לראות שהאדם שהיית כאשר איפשרת היה זקוק מאוד להגנה הזאת?
האם את יכולה להפנות חמלה כלפייך על שאיפשרת לדחוק אותך?

לכן, את יכולה לראות שמה שעולה בך כתשובה מול השאלות הללו:

_מול ההתניה הזאת, מה דרוש לך עכשיו כדי להיות מישהי שלא מאפשרת שידחקו אותה?

מה יידרש ממך כדי לשנות את ההתניה?
על מה תצטרכי לוותר כדי לשנות את ההתניה?_

מה שעולה בך זה קודם כל הרצון או הצורך לוותר על האשמה.
אחרי שתעלה בך ההסכמה לוותר על האשמה, אני אציע לחזור אל השאלות הללו ולבדוק אם עולים דברים נוספים. אבל עכשיו, כדאי להתמקד בשחרור האשמה

. אוקיי?

וזה פשוט שיגע אותי כי תוך כדי צריך לחשוב ולדבר ולהגיד מה עולה, מתי עולה, לא התחברתי בכלל בכלל
נראה לי שזה היה פשוט הסגנון של המטפל/ת שבחרת, כי לא שמתי לב שזה חלק מהשיטה בכלל. לא חייבים לדבר בכלל. זה לא אמור לעבוד דרך הרמה המודעת אלא דרך הגוף.
מציעה לך לנסות מטפל/ת אחר/ת.

נראה לי שזה היה פשוט הסגנון של המטפל/ת שבחרת,
זה היה במסגרת של הסטאג' שלהם, בביה"ס בו מלמדים את השיטה.
זה היה חדר גדול עם בערך 15 מטפלות ו 15 מטופלות וכולן עבדו בשיטה הזו עם מטפלת בכירה שעברה לראות שעובדים כך.
במקרה נפלתי על מישהי יחסית יותר מנוסה , כך הבנתי, עם תלמידה שצופה בה ורושמת הערות , לכן חשבתי שזאת השיטה המקורית "האמיתית" בכל מקרה, הייתי מאוד שמחה לחוות את זה בלי הצורך לדבר בכלל, רק להיכנס עמוק לחוויה.

זה היה במסגרת של הסטאג' שלהם, בביה"ס בו מלמדים את השיטה
מה את אומרת!
כמה מוזר.
אני בעצמי למדתי סדנה מבואית בשיטה, ואליה הגעתי מזה שבאתי לטיפולים בשיטה, וזה ממש לא נכלל בתוכנית.

עירית_לוי

_(ואחר כך גם על האשמה שלהם, אבל לא כרגע. כרגע תתמקדי בשלך).
אפילו שכתבת את זה בסוגריים, אפילו שכתבת "לא כרגע" זה תקע אותי.
כל מה שכתבת אח"כ פשוט לא נקלט אצלי במערכת, זה היה לי כמו רעשי רקע ._

זה בסדר גמור. אם זה עושה לך רעשי רקע, ולא מאפשר לך להתייחס לעיקר, נוותר על זה. אחד הדברים הכי חשובים עבור השינוי שאת כמהה לו - זה שכל צעד יעשה מתוך הקשבה אליך ולצרכים המאוד ספציפיים שלך

. המשפט הזה אינו הכרחי והוא לא העיקר, ובגלל התגובה שהוא עורר בך, ברור שהוא גם לא רלוונטי לנו לכרגע.

טוב שמחקת את זה מנטלית כמו שתיארת, ואם תרצי, תני לי אוקיי ואני אערוך את הסוגריים החוצה. העיקר מבחינתנו כרגע זה שאת תפסיקי לחוש אשמה, ובזה נתמקד.

_(חוץ מזה שזה מדהים/מייאש/ מאכזב שאני מעלה נושא אחר לגמרי, וזה תמיד חוזר לאותו מקום, שם זה יושב...
זה אומר ששם הפצע המקורי? את זה צריך לרפא? כדי שהתחושה הזאת לא תרגיש כמו נגיעה בפצע פתוח? )_

אני מבינה את האכזבה והייאוש. אני מכירה באופן אישי את התסכול העצום הזה.
וכן, לשאלתך, אני חושבת שזה סימן לכך שיש שם משהו שמאוד מאוד מכאיב לך. המחסום שעלה בך עכשיו מעיד על כך. זה מעין מנגנון הגנה מפני הדבר המכאיב הזה.
אני מניחה שהפצע המקורי הוא בתפיסה הבסיסית שאת "אשמה ולא בסדר". זו אמונה שמאוד מכאיב לחיות בתוכה. וגם, אני מניחה שעל גבי האמונה הזאת התלבשה האמונה שאם הם בסדר (לא אשמים) אז זה אומר שאני כן. וזה לא נכון. את אף פעם לא אשמה.

בכל אופן, כרגע יהיה נכון לטפל בשחרור הרעיון שאת לא אשמה בשום דבר, במנותק מכל התייחסות אליהם.

מה את אומרת?

עירית_לוי

תכלת שמים,

יופי, אני שמחה שזה נחווה כך עבורך.
זו בדיוק האנרגיה שכדאי לבסס ביחסים שלך עם עצמך. הכל מותר. מותר לא להבין, מותר לשאול כמה פעמים. ולא פחות חשוב: זה שאת רוצה לשאול שוב לא מוריד מערכך ולא הופך אותך ל"לא בסדר".
אה, וביחס לעבר הרחוק: אם זה אכן קרה - מותר גם לא להקשיב, או לרחף, או לא להשקיע מספיק. גם אלה לא מורידים מערכו של אף אחד

.

_את יודעת שקצת עלה לי כעס עצמי עם השאלות האלה, כעסתי על עצמי על הדפוסים שלי שאיפשרו את זה.
כן נו זאת האשמה הזאת, האשמה העצמית. וזה מתקשר לאיפשהו בגיל היסודי, כנראה שבכלל עולים עכשיו מחשבות וזכרונות מתקופת ביה"ס היסודי, כמו שכתבתי למעלה על היכולת לבקש הסבר חוזר._
מותר שיעלה כעס עצמי

.
ומותר שהדפוסים שלך הם אלה שאיפשרו. ומותר שיהיו לך דפוסים (למי אין?): את לא אשמה בדפוסים שלך, היו לך סיבות טובות לאמץ אותם. הם הגנו עליך הרבה שנים.
עכשיו עולה בך הדחף להיפרד מהם ולהתנהל בעולם בלעדיהם. מעולה. אבל זה תהליך. זה ייקח זמן, וכל עוד הם פה, את לא אשמה, את נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאת.

אני אמשיך עוד עם השאלות עד שתתנקה האשמה הזאת.
בדיוק.
אם תרגישי שאת רוצה, בנוסף לעבודה עם השאלות, אפשר להעמיק פה את השיחה על ההסכמה הזאת. מה שנכון לך.

למרות שבפעם האחרונה שראיתי אותה, האנרגיה כבר היתה כ"כ שונה.
נהדר וכל הכבוד לך! את זאת שבראת את המציאות החדשה הזאת בדינמיקה ביניכן.

...מפחיד כי ה״לאהוב״ הזה מבלבל.
כשאני אוהבת משהו אני אוהבת אותו בגלל משהו (משפט עילג אבל, מותר לי).
ואם המשהו הזה מפסיק להתקיים?
עכשיו כשאני כותבת עולה בי : המה שאותו אני אוהבת הוא דבר שאני מתאווה לו וחסר בי (ז׳אק לאקאן?)
אז לאהוב ללא תנאי ללא צורך במשהו מאותו מישהו. להסכים שלא חסר לי כלום?!
ומה עם כל הפרוייקטים לשיפור עצמי? מה עם ההחלטות השבועיות לשפר את/ לשים לב כש/ לאכול רק... ומה למען השם אני אכתוב ואקרא בבאופן???

טוב ונסיים במשהו יפה:
שאלתי את אהוב אם הוא נמשך אלי. (קצת מצחיק וטינאייג׳רי מצדי אבל, מותררר לי!)
הוא ענה כן והוסיף במבט תוהה: למה את שואלת?
מלמלתי משהו על הגוף שלי וההשתנות אחרי לידה ואיך שאני לא מרגישה עדיין נוח איתו בחזרה... הוא עונה: אבל אנחנו כבר כמה שנים ב״אחרי לידה״ (נכנסתי להריון לפני שלבכורה מלאו שנתיים). ואמרתי לו: זה נשמע שאתה אוהב אותי בכל מצב.
הוא עונה: ואת לא? את צריכה לאהוב את עצמך בכל מצב.

ועוד משהו נחמד ואחרון: כל פעם שאני מזעיפה פנים לעצמי ומתגנבת לה נזיפה אני נכנסת לעצמי באמצע הדברים ומזמרת בלב: מותר לי. מותר לי מותר לי מותררר לי. במקצב ג׳זי או בסגנון אופראי. ועצמי נענית לי ומפזזת גם

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רקמה
כשקראתי את המשפט הזה:
אז לאהוב ללא תנאי ללא צורך במשהו מאותו מישהו. להסכים שלא חסר לי כלום?!
נזכרתי בקטע מספר

היה איזה ספר פנטזיה שקראתי, משלחת מיבשת אחרת עוזבת ונותנת לאנשים שעזרו לה לפתור בעיה מסויימת מתנות. לכל אחד לפי מה שמתאים לו. ואז המנהיג שלהם אומר שלגיבור הראשי של הספר אין להם מתנה, כי הוא לא חסר לו כלום. ואחרי שהם הולכים הגיבור מתקומם-בצחוק על כך שהותירו אותו ללא מתנה. ואחד מהאנשים, שמכיר את המסורת של היבשת ההיא, אומר שלפי המסורת הזו לבני אדם תמיד חסר משהו, ובעצם הם הכירו בו כבאל, כי רק לאלים לא חסר דבר

אישה במסע

אז לאהוב ללא תנאי ללא צורך במשהו מאותו מישהו. להסכים שלא חסר לי כלום?!
וואללה כן

יפה אמרת את זה...

(חמוד האהוב שלך)

עירית, כל כך מרפא לקרוא אותך. תענוג

הוא עונה: ואת לא? את צריכה לאהוב את עצמך בכל מצב.
מקסים ביותר!
יש לפעמים אמירות כאלה של גברים שחושפות את הפשטות הכה חיובית של המערכת שלהם. שמבהירות למה להיות פשוט זה לא דבר רע אלא טוב, כי הברור מאליו יותר נגיש.

והנה דוגמה משלי.
אני נוהגת להסתובב הרבה ערומה בבית, גם כשיש חלונות עם שכנים שעלולים לראות אותי. לא מזיז לי.
סביר שיזיז לי אם אתקל במבט חקרן, אבל כל זמן שאני לא מרגישה את המבט הזה לא מעניין אותי מי רואה אותי או מה שהוא חושב אלי.
יום אחד האיש העיר לי על זה.
עניתי שלי זה לא מפריע ובדקתי האם זה מפריע לו, שאחרים רואים אולי את זוגתו בעירומה.
הוא ענה: למה שזה יפריע לי? זה הגוף שלך.
ופתאום קלטתי איזו הנחה חברתית הצנחתי לו על הכתפיים (לגבי גברים וקנאה לנשים שלהם) וכמה היא תלושה ממנו.
אגב, מאז אני שמה לב לביטוי "האיש שלי" ומשתדלת להחליף ב"האיש שאיתי". כי אנחנו לא "של", נטולי בעלות כלשהי. אנחנו פשוט ביחד, לצד.

לבני אדם תמיד חסר משהו, ובעצם הם הכירו בו כבאל, כי רק לאלים לא חסר דבר.
אישה במסע, כמה יפה ומעורר מחשבות נהדרות לבוקר זה.

עירית אהובה, לקרוא אותך זה אכן תענוג. גם כשאת כותבת לאחרות שאיני מכירה כלל. זה פשוט... עושה טוב על הנשמה. הרכות שלך נשפכת החוצה ומדבקת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עירית כתבה :
מאמינה בעבודת עומק - לצד פרקטיות, ובשילוב המנצח של נחישות להתקדם - לצד רכות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(סליחה ברח לי מקודם) הנה ההמשך

כאן מישהי צריכה את הצד של הנחישות בגלל דחיינות כרונית
מה עושים כשמישהו רוצה להיות שם בלי התהליך...?
השילוב של יד נחושה יכול שיעזור לי

אני רוצה בית מסודר , אבל שונאת לסדר ולנקות את הבית.
אני רוצה אוכל בריא אבל שונאת לבשל. (לא בדיוק )
רוצה להיות בכושר, לרדת במשקל, אבל שונאת לזוז.
רוצה להגיד שעושה התעמלות, להיות כמו האלה שמטפלות בעצמם , אבל כשמחליטה שצריך לצאת להליכה או למכון כושר מוצאת סיבות לא לעשות. קר מדי או חם מדי או עייף מדי מאוחר מדי ומקודם מדי.
רוצה ציפורניים מטופחות, אבל לא מוצאת את האנרגיות לשים לק.
רוצה כסאות תקינים, אבל דוחה את הטלפון לנגר שיתקן את הכסאות.

דוחה דברים עד שכבר אין ברירה ואז מתוך ברירת מחדל פועלת על האש הנמוכה ביותר.
כמו למשל שנותנת סנדביצ'ים לארוחת ערב

יש המון רצונות שאני רוצה ופתאום אני עייפה מדי או משהו אחר מדי ושוב מוצאת עצמי ליד הטלווזיה.
מגלה שמרוב רצונות, אין לי יכולת לעשות ובמקום זה יושבת מול הטלווזיה.

נשמע שאני צריכה מנקה? או מבשלת? אבל העניין הוא לא הפיזי אלא מה שעוצר אותי מלבצע מטלות פשוטות.

יש לי קרוב משפחה שבתו אומרת עליו שהוא ממש כך, אוהב את הרעיון של דברים מסוימים, אבל לא את העשיה הכרוכה בזה, לא את הצדדים המעשיים.
הוא מטפל משפחתי ומנחה קבוצות תמיכה, הוא אוהב את ההילה שנלווית לזה, אבל שונא אנשים.
זו לא ההגדרה שלו את עצמו ככה, אלא יאמר שכל מי שמגיע אליו ווכחני והוא לא יכול לעבוד איתו כך, אבל זה קורה איתו תמיד.
או אוהב את הרעיון של יש לו ילדים, אבל לא מסוגל להיות ליד ילד שלו שמתנהג כמו שילדים לפעמים מתנהגים.(מתלכלכים, מתעקשים, בוכים, תלותיים) זה יכול היה להכניס אותו להתף זעם.

נראה שזה עבר אלי האופי הזה.
רוצה דברים אבל לא את התהליך בשביל להשיג את אותם הדברים.
רוצה שיהיו לי בבית פשטידות וסלטים אבל לעמוד ולהכין מכניס אותי ליאוש שזה לא יגמר לעולם או לשעמןם. אבל אין לי משהו אחר שמעניין אותי לעשות יותר בזמן הזה שאני "בורחת" מלבשל או לנקות. אז אין כאן הגיון.

הרבה מה שקורה לי זה אני מרגישה שהחיים לא בתוך העשיה אלא מחוץ לעשיה כשברור שזה הפוך- זה ברור מה שכתבתי פה?

אין לי הסבלנות לתהליך.

עירית_לוי

רק מה,

אז לאהוב ללא תנאי ללא צורך במשהו מאותו מישהו. להסכים שלא חסר לי כלום?!
אכן יופי של ניסוח.

אני רוצה להוסיף כאן משהו שעלה לי בעקבות הסיפור מעורר המחשבה שסיפרה אישה במסע: גם אם חסר לי משהו לא חסר בי כלום.
כלומר, החסרונות, החולשות, נקודות התורפה, הדפוסים – כל אלה לא מורידים מערכי. לא הופכים אותי לאדם לא שלם או לא ראוי לאהבה.

ומה עם כל הפרוייקטים לשיפור עצמי? מה עם ההחלטות השבועיות לשפר את/ לשים לב כש/ לאכול רק...
את מתארת במדוייק את המתח שקיים כביכול בין אהבה עצמית לבין התקדמות והתפתחות:
אם אני מקבלת את עצמי כפי שאני, מה יקרה לכל הפרוייקטים והמשימות והמטרות? מה יניע אותי?
אני מאמינה שבמדרגה הבאה של האהבה העצמית שלך עדיין תהיה בך מוטיבציה לעשייה, אבל האופי שלה יהיה שונה: היא תהיה פחות מתוך הדחף להוכיח שאת שווה או ראויה לאהבה – ויותר מתוך דחף עמוק ונקי שלא תלוי בערך העצמי (או שתלוי פחות בערך העצמי). כמובן שיש סיכוי שאז סדר העדיפויות של הפרוייקטים שלך ישתנה. כמו גם האופי והמהות שלהם.

אגב, אני לא מדברת על מצב מושלם של אהבה-מוחלטת-ללא-תנאי, אני מדברת על עליות מדרגה קטנות. כך מתרחשים השינויים הללו של עליה בערך העצמי ובאהבה העצמית. בכל מקום בו ניצבים תמיד אפשר להביט אל עבר המדרגה הבאה. וכל עליית מדרגה קטנה נחווית כמו שחרור חשוב ומשמעותי.

הוא עונה: ואת לא? את צריכה לאהוב את עצמך בכל מצב.
מקסים.

כל פעם שאני מזעיפה פנים לעצמי ומתגנבת לה נזיפה אני נכנסת לעצמי באמצע הדברים ומזמרת בלב: מותר לי. מותר לי מותר לי מותררר לי. במקצב ג׳זי או בסגנון אופראי. ועצמי נענית לי ומפזזת גם.
גדול!

ג'ודי,

רוצה שיהיו לי בבית פשטידות וסלטים אבל לעמוד ולהכין מכניס אותי ליאוש שזה לא יגמר לעולם או לשעמןם. אבל אין לי משהו אחר שמעניין אותי לעשות יותר בזמן הזה שאני "בורחת" מלבשל או לנקות. אז אין כאן הגיון.

אני מציעה להתחיל מ:

1 - לתת לעצמך רשות לא לעשות. את נמנעת - מותר לך. את "בורחת" למשהו אחר - מותר לך. יש לך כפי הנראה את הסיבות הפנימיות הלגיטימיות שלך להימנעות הזאת. לתת רשות לתנועה הזאת במקום להתנגד לה או להיות מתוסכלת ממנה. לקבל את זה שככה זה כרגע. לקבל את זה שכרגע אין אוכל מבושל וזה בסדר לתת סנדוויצ'ים. מותר.

2 - לברר את מהות ההימנעות והבריחה. למשל, מה גורם לך לברוח? "אם עכשיו אגש לבשל אז...?"

האם זה כיוון שמדבר אלייך?

_מה עושים כשמישהו רוצה להיות שם בלי התהליך...?
השילוב של יד נחושה יכול שיעזור לי._
למה את מתכוונת "בלי תהליך?"
הכוונה שלי כאן איננה בהכרח לעבור תהליך טיפולי דווקא, או תהליך בליווי של איש מקצוע.
אבל בעיני יד נחושה - מבלי לברר את הגורם להימנעות ומבלי לתת לו רשות להיות – עלולה להתברר בסופו של דבר כיד קשה. ויד קשה לא עובדת.
תוכלי להסביר למה את מתכוונת כאן?

אמא ללי, ו ציל צול יקרות.
תודה.
גם אותי זה מרפא...

ג'ולי, הי!!

רק שתדעי שיש לך פה אח תאום (-:
גמני נכנס הרבה יותר ממה שטוב לי לאותו מקום.
אני מודע לכך שהילדים וצרכיהם (אמבט נקי, בישולים, מצעים ללא חול...) עוזרים לי להתפקס, גם אם לעיתים אני מרגיש כמוך,
פועלת על האש הנמוכה ביותר P-:
או כשמגיעים אורחים (יש לנו די הרבה אורחים מחו"ל - קאוצ'סרפינג) ואני "משתמש" בתרגיל אזעקת החירום הפולני "אוי אורחים" הידוע כדי לעשות ויש נמרץ על המטבח-אמבט-ריצפה-טאטוא פטיו-חביטת שטיח.
(לא חביתת שטיח - זה במדור מתכונים)
ואז אני מרגיש - מצד אחד נהדר, אך מצד שני - שאני רוצה לרקוד בהנאה את כל הרוטינה הזאת של בישולים, נקיונות, סדר, סופר, מיילים עבודה, כספים, כשבין לבין הערסל-ספר-בירה הרבה יותר מספק מכאשר כל הרוטינה הזאת רובצת לך על העורף עד שהערסל כבר נוגע בריצפה.
וגם אני לא ממש מצליח להבין איפה הכיוון של השינוי העדין בדרך המחשבה.... הטון הפנימי.... הכוונה....

צוויל

"האיש שלי"
דווקא אני ממש אוהבת את הביטוי הזה. אני בכלל לא מרגישה שם אנרגיה של בעלות אלא אנרגיה של שייכות והתפנקות, כמו כשאומרים "מתוק שלי" (-:

רוצה להצטרף לעירית בזה:
לתת לעצמך רשות לא לעשות.
כי אני חושבת שמה שהכי הכי חוסם אותנו ופוגע בנו, זה מה שאני קוראת "הפרפקציוניזם" (בעקבות רעיונות של פליי ליידי).
אנחנו מאבדים כוחות למקום השואב הזה "הייתי צריכ/ה לעשות XYZ אבל אני לא בסדר ולא עושה". יוווווו כמה אנרגיה זה גוזל.
יש שם מתחת "אני לא בסדר" שרוחש ורוחש והוא כמו חור פתוח שדרכו כל הכוחות שלנו נוזלים החוצה, כמו פצע מדמם, ולא רואים. זה דם שקוף.

אז נקודת ההתחלה הכי חשובה היא ה"מותר לי" הזה של עירית לוי.
לפעמים צריך חודשים על חודשים של "מותר לי" בשביל שנקבל מספיק כוחות.
זוכרים את ההוא מהיקואנה שבא מתרבות ה"עבודה" וה"צריך"? חמש שנים הוא גר בקרב היקואנה וגידלו בשבילו ועשו בשבילו וגיננו בשבילו והביאו לו אוכל, הכל באהבה ובבת צחוק. עד שאחרי חמש שנים התמלא לו הבור הגדול של ה"צריך" והוא פתאום הרגיש חשק גדול להקים גינה משלו ולגדל אוכל.
הבור של הצריך - זה המאמץ הענק לכפייה עצמית.
במקום שיש מאמץ ומאבק לכפייה עצמית, לעשות משהו מתוך "משמעת" - אנחנו קורסים.

צריך המון אהבה והמון "מותר" להפסיק את הכפייה העצמית.
עד שיש מקום לנשום.
עד שאני מאמינה בכל כולי שאני תמיד בסדר בדיוק כמו שאני.
ואז, מהמקום הזה שבו אני ראויה ואהובה ובסדר ובדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב - מהמקום הזה, פתאום עולה החשק לעשות.

עירית_לוי

צוויליך, טוב שבאת

בשמת א,

ואז, מהמקום הזה שבו אני ראויה ואהובה ובסדר ובדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב - מהמקום הזה, פתאום עולה החשק לעשות.
מדוייק ומקסים בעיני.
המשפט הזה, וכל מה שכתבת.

רק שתדעי שיש לך פה אח תאום.
תודה

למה את מתכוונת "בלי תהליך?"
התכוונתי שאין לי כח וסבלנות עם עצמי לדרך להגיע לתוצאה.
במשל עם הכנת פשטידה... אני רוצה את התוצאה, הדרך לשם נראית משעממת - הדרך זה התהליך.
או למשל רוצה לרדת במשקל אבל זה מצריך תהליך של דיאטה והתעמלות ומזה אני בורחת, אני כל הזמן דוחה לפעם אחרת.
לקבל את זה שככה זה כרגע. - זה לא רק כרגע, זה רוב הזמן

אם זה היה זמני הייתי מקבלת את זה.

אם עכשיו אגש לבשל אז...?"
אז נראה לי שאני מפסידה את החיים. ההרגשה שהחיים הם מחוץ לעשיה הזאת. אבל אני יודעת שהם לא.

ואז, מהמקום הזה שבו אני ראויה ואהובה ובסדר ובדיוק בדיוק כמו שאני ככה זה טוב - מהמקום הזה, פתאום עולה החשק לעשות.
עוד לא קרה לי

אני רוצה שיהיה לי בלי לעשות.

זה לא רק כרגע, זה רוב הזמן.
תראי, דפוסים של חוסר אהבה עצמית זה משהו שמתפתח בילדות... אז מאוד סביר אפילו שמאז שאת זוכרת את עצמך את פגועה במקום הזה.
זו הסיבה שאנחנו אומרות - לרפא אותו.
תתחילי מריפוי.
תתחילי ממתן רשות.

והייתי מתחילה משתי שאלות:

מה הם "החיים"? מה הם בשבילך "החיים"? תארי לנו מה זה בשבילך.
מה את עושה כשאת בורחת - במה את כן עסוקה? מה מושך אותך?

(רק אם בא לך)

עירית_לוי

ג'ולי,
עכשיו אני מבינה, תודה על ההסבר

.
והוא בהחלט מקדם אותנו.

הדרך לשם נראית משעממת
מזה אני בורחת, אני כל הזמן דוחה לפעם אחרת.
_אם עכשיו אגש לבשל אז...?"
אז נראה לי שאני מפסידה את החיים. ההרגשה שהחיים הם מחוץ לעשיה הזאת. אבל אני יודעת שהם לא._

אם אני מבינה נכון, את מתארת בריחה מחוויה של החמצה.
על מנת שניגע בול בנקודה – האם את יכולה להרחיב מעט? למשל:

מה תפסידי ותחמיצי?
מה את מרגישה כשאת מחמיצה/מפסידה?
מה את חושבת עלייך כשאת מחמיצה/מפסידה?
מי את אם את מחמיצה/מפסידה?

תראי, דפוסים של חוסר אהבה עצמית זה משהו שמתפתח בילדות... אז מאוד סביר אפילו שמאז שאת זוכרת את עצמך את פגועה במקום הזה.
היתה לי ילדות טובה אהבו אותי .
כן נתנו לי אחריות לטפל באחים קטנים וילדים אחרים בשכונה, ושמחתי על המעמד שלי.
רציתי אפילו יותר אחריות ממה שנתנו חשבתי שלא סומכים עלי מספיק. ידעתי שאני יכולה יותר, אבל לפעמים לא רצו.
היה לי הרבה רצון לשנות דברים לארגן מחדש, לפעמים לא רצו ממני את זה.

מה הם "החיים"? מה הם בשבילך "החיים"? תארי לנו מה זה בשבילך.
עוד לא יודעת, רוצה לחשוב על זה מעט זמן. לכן גם אני לא מבינה.

מה את עושה כשאת בורחת - במה את כן עסוקה? מה מושך אותך?
לא תמיד מושך אפילו...
טלווזיה - לפעמים ממש משעמם אותי גם שם, אבל קשה להפסיק, לצאת החוצה סתם בלי ללכת לשום מקום, לשבת אצל חברה -שכנה, לקרוא.

אם אני מבינה נכון, את מתארת בריחה מחוויה של החמצה.
נכון.

מה תפסידי ותחמיצי?
זהו שכלום, לא יודעת.
מה את מרגישה כשאת מחמיצה/מפסידה?
שמשהו מענין יותר קורה במקום אחר.
מה את חושבת עלייך כשאת מחמיצה/מפסידה?
איזה מסכנה שאני צריכה לעמוד ולבשל.
או איזה מסכנה שאני מזיעה במכון כושר.
מי את אם את מחמיצה/מפסידה?
מי אני ? עומדת בזמן שמשהו בגוף מושך למטה.

עירית_לוי

ג'ולי,

_מה את מרגישה כשאת מחמיצה/מפסידה?
שמשהו מענין יותר קורה במקום אחר._

_מה את חושבת עלייך כשאת מחמיצה/מפסידה?
איזה מסכנה שאני צריכה לעמוד ולבשל.
או איזה מסכנה שאני מזיעה במכון כושר._

אני מבינה

.
נראה לי שמה שנדרש כאן זו ההסכמה שלך להתמקם בתוך החיים שלך, להכריז עליהם כ"חיים שלך", לעמוד מאחוריהם. לומר: זאת אני ואלו הם חיי.
יש סיכוי שיש משהו שמפחיד או מרתיע או חוסם אותך מלהתמקם שם.
אני חושבת שאי ההסכמה הזאת היא זו שמושכת אותך כלפי מטה ומשתקת אותך, ושיש סיכוי שטיפוח ההסכמה הזאת יאפשר תנועה ושמחה בעשייה.

מה את אומרת? זה כיוון שנראה לך נכון? שכדאי לבדוק את זה?
אם לא, דייקי אותי ונראה לאן לוקחים את זה.

אם כן, את יכולה לבדוק את הדברים הבאים:

מה הרגשת כשקראת את המשפט הראשון שכתבתי על התמקמות בתוך החיים שלך?
"אם אני אכריז בפני עצמי שאלה הם החיים שלי אז...?"
"אם אני אכריז בפני עצמי שאלה הם החיים שלי אז מה זה אומר עלי...?"

חזרתי.

מאז שהתחלנו את התהליך הסכמתי עם עצמי על כמה נקודות, שהן:

אני לא חייבת לגשת למבחנים.
אם אגש מותר לי לקבל ציון עובר או נכשל בלי שזה ישפיע על הערך העצמי שלי.
אני כ ב ר מורה משובחת. אני יודעת זאת, וגם תלמידי.
יש דרכים לעבוד בעזרת התעודות וגם בלעדיהן.
אני לומדת כי אני אוהבת ללמוד, ורק כשאני רוצה, ומוכנה לכך.
אני מקבלת בשמחה וברצון ניסים (למשל, מותר לי להיות מוכנה לבחינה עם ידע חלקי ביותר, ולקבל רק שאלות שקלות לי), אבל לא תלויה בהם לרווחתי.
מותר לי להעדיף לנקות ולבשל (וכל שאר ענייני תחזוקת הבית) מאשר ללמוד, וגם ... מותר לי ללמוד ולדחות את שאר ענייני הבית. א נ י מנהלת את עינייני.
מותר לי לחיות בלי מתח מחליא מבחינות. מותר לי אפילו להצליח בבחינות (באופן כללי, לא רק בזו הקרובה) הצלחה מסחררת בלי לסבול, או רק לעבור או להכשל בעיני הבוחנים, מתוך קבלה עצמית.
מותר לי אפילו להלחץ ולהמשיך לאהוב את עצמי! כמו שאני אוהבת את ילדי גם כשהם טועים.

ומה קרה?
קודם כל יותר בא לי ללמוד, הזיכרון שלי השתפר. הצלחתי ללמוד נושא לא ארוך אבל מאוד מבלבל ודי מסובך.
נראה לי שאני כן יכולה להצליח אולי גם בלי ניסים.
קיבלתי הערות מחברים ללימודים שהשתפרתי מאוד (שיפור של שנים תוך כמה חודשים!).
לפעמים אני משקיעה בבית ובמשפחה, לפעמים בלמידה ובתרגול ולפעמים בבאופן

צריכה ללכת.

יוליקו - קראתי בתחילת הדף והתכוונתי לשאול - מה זה צ'י קונג?
מותר לי להעדיף לנקות ולבשל (וכל שאר ענייני תחזוקת הבית)
מקנאה קצת.

_נראה לי שמה שנדרש כאן זו ההסכמה שלך להתמקם בתוך החיים שלך, להכריז עליהם כ"חיים שלך", לעמוד מאחוריהם. לומר: זאת אני ואלו הם חיי.
יש סיכוי שיש משהו שמפחיד או מרתיע או חוסם אותך מלהתמקם שם._
לא חשבתי על זה באופן כזה, אבל זה פתאום מהדהד לי נכון.

מה הרגשת כשקראת את המשפט הראשון שכתבתי על התמקמות בתוך החיים שלך?
הרגשתי בושה. שהמחשבות הכמוסות שלי שלא הכרתי התגלו כלפי חוץ לעיני כולם.
קשה לי לענות על השאלות האחרות :
_-"אם אני אכריז בפני עצמי שאלה הם החיים שלי אז...?"

"אם אני אכריז בפני עצמי שאלה הם החיים שלי אז מה זה אומר עלי...?"_

כנראה שיש פה סירוב להכריז שאלה הם החיים שלי ולכן לא מצליחה לשאול את השאלה ולקבל תשובה.
תודה

ג'ולי

את ממש נהדרת בדיוק כמו שאת

כנראה שיש פה סירוב להכריז שאלה הם החיים שלי ולכן לא מצליחה לשאול את השאלה ולקבל תשובה.
ג'ולי מקסימה, אולי יועיל לך לבדוק גם גירסה נוספת לדברים של עירית (זו הגירסה ה"צילית"

) - להסכים להתמקם בתוך החיים שלך "עכשיו". להכריז עליהם כ"החיים שלך עכשיו" ולעמוד מאחוריהם עכשיו. לומר: זאת אני עכשיו ואלו הם חיי עכשיו. ואז להוסיף מילולית או סתם לזכור - ומחר יכול להיות אחרת לגמרי ואפילו בעוד רגע כי כל האפשרויות תמיד פתוחות בפנייך לרווחה. יכול להיות הפוך או שונה או מפתיע או מתסכל.
אבל העכשיו קורה עכשיו, ואם תסכימי לו זה לא יגזור שום הסכמות עתידיות.
זו צורת מחשבה שמשאירה אותך במקום שבו את נמצאת במקום להוליך אותך למחוזות אחרים שאינך נמצאת בהם. שאולי היית חושבת שהם טובים משלך אבל אולי גם לא. שאין לך מידע עליהם.

חלק ב' - אם את מגלה שאת לא מסכימה להתמקם בתוך החיים שלך עכשיו יש לך אפשרות לשנות אותם. רוצה לומר - את לא חייבת להסכים.
אבל בסופו של יום אלו שתי האפשרויות שיכולות להועיל. להסכים או לשנות. להרפות או להניע. כל אפשרויות האמצע מכלות את האנרגיה שלך ומתסכלות מאוד.
לפעמים השינוי שנע הוא עצם הטיפול בהסכמה (למשל כמו שעושה עירית בצורה מפעימה). ולפעמים מותר גם לא להסכים, להביט בחיים ולדעת שהם מתבזבזים במקום הלא נכון או בפעילות הלא נכונה ולהניע אותם ברכות למקום אחר.

חיבוק חם גם ממני.

וואו,אני מלאת התפעמות.
תודה

עירית_לוי

יוליקו,

ואוו, איזה יופי.
מרגש לראות כמה ההסכמה והרכות - פותחות ומאפשרות.
הדקויות אליהן לקחת את מתן הרשות מרשימות.
כל הכבוד שהעזת ונתת את הרשות לכל אלה.

ג'ולי יקרה,

לא חשבתי על זה באופן כזה, אבל זה פתאום מהדהד לי נכון.
זה אומר שמה שכדאי לעשות כרגע - זה לכוון לאט ובעדינות ליצירת ההסכמה להתמקם בתוך החיים שלך, ולהביט עליהם כעל שלך. אבל ממש בעדינות.
חשוב שלא תיבהלי מהאתגר הזה ולא תלחצי על עצמך להגיע לשם.

אני קולטת שעולות בך באופן אינסטינקטיבי התנגדויות מול ההסכמה הזאת וזה בסדר גמור. זה טבעי. זה סימן שלא צריך למהר, אלא לברר מה מפחיד שם. אני חשה שיש שם מתחת כאב וכדאי לטפל בו לאט ובעדינות ובקצב מאוד מסויים.

תראי, רק עכשיו, בתוך השיחה שלנו, נפגשת עם הניסוח הספציפי הזה של העניין. כמו שאמרת: אלו הן המחשבות הכמוסות שלך שלא הכרת. זה טרי. קחי לך רגע. תני לרעיון לחלחל אלייך. מה שנקרא - תני לעצמך לישון על זה קצת.

אני רואה שצילי הציעה לעבוד עם שאלת ההסכמה עם ווריאציה של "עכשיו" (יפה הגירסה שלך צילי

).
אני מציעה לחכות עם זה רגע, ולפני עבודה ישירה על הסכמה להתמקם בתוך החיים שלך - בנקודת הזמן הזאת - לתת לעצמך קודם דווקא את הרשות לא להסכים. לתת לעצמך את הרשות להיות בדיוק במקום בו את נמצאת. ובינתיים – לנסות לברר מה מפחיד בהסכמה הזאת, ומה אפשר לעשות עם מה שמפחיד.
אבל זה עוד מעט.

לפני כן, בואי נתחיל ממתן רשות לעצמך להיות בדיוק במקום בו את נמצאת.
תראי:

_מה הרגשת כשקראת את המשפט הראשון שכתבתי על התמקמות בתוך החיים שלך?
הרגשתי בושה. שהמחשבות הכמוסות שלי שלא הכרתי התגלו כלפי חוץ לעיני כולם._
ראשית, תודה על הכנות. מה שכתבת זו אינדיקציה לכך שאכן מדובר בהסכמה הספציפית הזאת. כלומר, שאת בדרך הנכונה

.
שנית, הנה הזדמנות טובה עבורך להתחיל לתרגל חמלה עצמית: מותר לך לחוש כך. מותר לך שיהיה לך קשה להתמקם בתוך החיים שלך. זה לא הופך אותך ללא-בסדר. יש לך כפי הנראה סיבות רגשיות טובות לכך. אנחנו נברר מהן. ובינתיים – מותר לך להיות שם.

האם את מסכימה להביט על עצמך במבט רך שכזה? בחיוך?
האם את מסכימה לתת לעצמך רשות להיות בדיוק היכן שאת נמצאת?
האם את מסכימה לא לגנות אותך על המקום בו את נמצאת?

אני מזכירה נקודה חשובה לגבי שאלות של הסכמה: מותר להגיד "לא". חשוב לתת לתשובה האמיתית שעולה – לעלות. ממש לא כדאי לנסות לכוון מתוך מאמץ לומר "כן".

קשה לי לענות על השאלות האחרות.
אני מבינה, וזה בסדר.
אני אכתוב לך מה הרגשתי ותבדקי אם זה מרגיש לך נכון. אם לא – נדייק יחד:
נראה לי שיש בתוכך קישור לא מודע בין ההסכמה להתמקם בחיים שלך לבין הערך העצמי שלך. כלומר – תפיסה לפיה החיים שלך מעידים על מי שאת, מעידים על ערכך.
ולכן, להכריז עליהם כשלך – יכול להיות דבר מאוד מכאיב: "מה, זהו? זו מי שאני?".
זהו כמובן קישור שאפשר לפרום ולבסס את ההבנה שהערך שלך גבוה ומהותי ולא תלוי ולא קשור בדבר. אבל פני כן -
תבדקי מה עולה בך בפנים מול הדברים שכתבתי כאן. אוקיי?

ולפני עבודה ישירה על הסכמה
מסכימה לגמרי

ושמחה על ההזדמנות להבהיר שלא התכוונתי לעבודה ישירה כזו אלא יותר להרהור ברעיון של הסכמה נקודתית ועכשווית, בנפרד מהסכמה כללית. הוא פשוט קצת פחות מאיים.
בכל אופן, לא התכוונתי להסיט מהמסלול שעירית מתווה. יש פה עבודה מדויקת ועדינה ואני ממש אשמח לראות את זה ממשיך בדיוק כמו שזה.

עירית_לוי

צילצולית, את לא מסיטה, את מוסיפה הרבה דברים טובים. כל דבר תורם ומבורך

.

שלום ג'ולי,

איזה כיף שאת שואלת!
תכף אענה בקיצור, אבל קודם אציין שאפשר לחפש מידע ברשת עם הצירופים הבאים:
צ'י קונג, צ'י גונג, qi gong, qi kong, או אפילו chi במקום qi . (הכפילות היא כי לפי כללי התעתיק כותבים ק ומבטאים ג).

זאת ה'אצבע החמישית' של הרפואה הסינית (שכוללת גם רפואת צמחים, טיפול בתזונה, טווינה=עיסוי סיני, ודיקור- היותר מוכר בציבור).
זוהי אומנות תנועה שמטרתה שיפור הבריאות, הארכת חיים ופיתוח המודעות.
ועם כל זה כייף לתרגל אותה!!!
היא מקשרת בין ריפוי, מודעות וספורט, ואפשר לתרגל אותה עם דגש לכיוון שמעוניינים בו.

אפשר למצוא סדרות רבות ושונות של צ'י קונג. חלקן זורמות ועדינות, חלקן דינאמיות ומאמצות.
לרוב סדרה 'מושלמת' כוללת סדרת תנועות, תנוחת עמידה, ומדיטציה בישיבה.

התרגול אפשרי מגיל צעיר ביותר (מגנון) ועד המוות, דרך רוב מה שביניהם, כולל גיל הנעורים, בגרות וזקנה.
אפשר לתרגל בבריאות וגם לתרגל להבראה.
ברוב הסדרות התנועה זורמת והרמונית. בחלקן יש עבודה לעומק עם נשימה וכוונה.

לצ'י קונג יש שורשים משותפים עם היוגה (האחות ההודית, למעשה נזיר הודי יצר את סדרת הצ'י קונג הראשונה לחיזוק נזירים סיניים),
ועם הטאי צ'י (אומנות לחימה רכה סינית, שמתרגלים אותה רבות כיום כמדיטציה בתנועה), כמו גם עם קונג פו (אומנות לחימה סינית).

צ'י משמעו נשיבות (כמו של רוח, אויר בתנועה) או אנרגיה במשמעות הלא מדעית של המילה, משהו מקביל לוויטאליות, חיוּת,
גונג משמעו עבודה וגם שליטה בטכניקה.
זהו השם המודרני שמאחד תחת קורת גג אחת סדרות סיניות עתיקות וגם חדשות.

עניתי?

ולכן, להכריז עליהם כשלך – יכול להיות דבר מאוד מכאיב: "מה, זהו? זו מי שאני?".
בהחלט בהחלט זה עולה - אבל למה? החיים שלי טובים ומספקים .
אני עייפה הרבה מהזמן.
עייפה פיזית ועייפה נפשית , אולי רוצה שיהיה יותר בחיים.
יותר צבע, יותר עניין, יותר כיף אבל אין לי כוחות לכך אז יוויתרתי מראש.

כשקראתי את מה שבשמת כתבה
ג'ולי את ממש נהדרת בדיוק כמו שאת
ואולי גם אחרות (ציל צול -כתבה מקסימה?) אז ממש התביישתי בכך, מה פתאום מקסימה? מה פתאום נהדרת?
מה פתאום?

יוליקו כן, תודה ענית לי על השאלה, פשוט הייתי מסוקרנת להכיר

עירית_לוי

ג'ולי,

_ולכן, להכריז עליהם כשלך – יכול להיות דבר מאוד מכאיב: "מה, זהו? זו מי שאני?".
בהחלט בהחלט זה עולה - אבל למה? החיים שלי טובים ומספקים.
אני עייפה הרבה מהזמן.
עייפה פיזית ועייפה נפשית, אולי רוצה שיהיה יותר בחיים.
יותר צבע, יותר עניין, יותר כיף אבל אין לי כוחות לכך אז ויתרתי מראש._

זה שזה עולה – זה לא אומר שזו האמת, שזו מי שאת.
זה לא!

.
מדובר בתפיסה עצמית ישנה ומכאיבה לגבי הערך העצמי שלך – תפיסה שהגיע הזמן לשחרר ולשנות.

שימי לב לנקודה חשובה: כדי לעלות מדרגה בתפיסת הערך העצמי, אין צורך להוסיף תוכן וצבע לחיים שלך, אלא רק לשנות את התפיסה הפנימית. זה לא שאת לא יכולה להוסיף תוכן (להיפך), אבל חשוב לשים לב מהו המניע לכך: האם המניע הוא רצון לתת מענה לכמיהה שלך לביטוי עצמי מסויים, או שהמניע הוא הרצון להוכיח את ערכך, כלומר להוכיח שאת "שווה".

מה שמחזיר אותי למשפט איתו פתחתי: את כבר שווה (ומקסימה, ונפלאה, ונהדרת). אין מה להוכיח. יש רק לחכות שיפול האסימון הפנימי שלך ביחס לזה.
מסכימה לכוון את עצמך ללכת לשם?
תראי אם את מתחברת לרעיון שהצגתי כאן, ואוכל להציע כיצד לגשת לזה.

נקודה נוספת: העייפות הפיזית והנפשית שאת מתארת מאוד טבעית ומובנת בתוך סיטואציה כזאת. אני מאמינה שהיא עולה משום שאת מותשת מלהתנגד לעצמך. אני מנחשת שאת נמצאת כבר זמן רב במלחמת ההתשה הפנימית הזאת: כבר זמן רב את מאמינה שאת לא בסדר בגלל שאין לך כוח לעשייה, ובכל רגע שבו את לא עושה, עולה גינוי נוסף שמצטרף לעוד הרבה גינויים קודמים שצברת. הדרך הזאת של גינוי והתנגדות עצמית מרעילה ומחלישה באופן מתמשך את המערכת הרגשית שלך, ולוקחת אותך בכיוון ההפוך אליו את רוצה ללכת. במקום לחזק את הערך העצמי שלך, הגינוי הזה מחליש אותו.

לכן, כרגע, כ"עזרה ראשונה" אני מציעה לכוון את עצמך לתת לעצמך רשות לא-לעשות. מתוך ההבנה שכרגע זו האנרגיה שתרפא אותך ובסופו של דבר תאפשר לך לנוע קדימה.
אני מציעה את תרגיל ה"מותר לי" שכבר הוזכר פה:
בכל פעם שעולה בך גינוי (או רק התחלה של גינוי), ביחס לכל פעולה או מחשבה או רגש – את נותנת לעצמך רשות:

לא בא לי לבשל. מותר לי, זה לגיטימי.
אנחנו אוכלים עכשיו סנדוויצ'ים לארוחת ערב. זה בסדר גמור.
אין לי כוח להתחיל שום דבר חדש. מותר לי, אני יכולה להבין מדוע.
בא לי לראות עכשיו טלוויזיה ולא לקום עד הצהריים. סבבה. אני נותנת לעצמי רשות לזה.
התביישתי כשכתבו לי כאן שאני נהדרת. מותר לי לחוש כך, יש לי כנראה משקעים ישנים שגרמו לכך. זה בסדר.

וכן הלאה.

מה דעתך?

_כשקראתי את מה שבשמת כתבה
ג'ולי את ממש נהדרת בדיוק כמו שאת
ואולי גם אחרות (ציל צול - כתבה מקסימה?) אז ממש התביישתי בכך, מה פתאום מקסימה? מה פתאום נהדרת?_
ברור שכך תרגישי (-: (been there, done that)

אבל זו התפיסה הפנימית שלך ולא מה שנקלט בחוץ

מובן שזה היה צפוי.

חזרה הביתה מההשתלמויות.
טונה של תחזוקת בית (אני המתעניינת היחידה בתחום אצלנו, אז כשאני חוזרת יש המון מה לעשות).
כל זה יחד עם ארועי סופ-שנה של 3 הילדים ושל הכפר, וימי הולדת של הבנות (מסיבות פיג'מה אמרנו?), מובן שלא נשאר מספיק זמן לתרגל וללמוד כמה שבא לי.
וגם נעדרנו בסוף השבוע שעבר כי אנחנו לפני מעבר דירה ורצינו להראות לילדים את המקום החדש, אז נוספו גם אריזות לנסיעה, סופשבוע רחוק ונהיגה של 1200 ק''מ.
אתמול שוב התעוררתי לחוצה.

אבל...
מיד נזכרתי במה שהבטחתי לעצמי, וגם נזכרתי שאני לא לבד.
נרגעתי, אבל אשמח לתמיכה וכיוונון.
תודה.

עירית_לוי

יוליקו יקרה,

יופי שנזכרת, ושנרגעת. זה בכלל לא מובן מאליו.

מה שאת מתארת שקורה לך הוא מאוד טבעי.
את אומרת שזה היה צפוי. וזה נכון: זהו גל שהגיע, גל שבתוך החיים שלנו תמיד מגיע (כל אחד והדפוס שלו, והגלים העולים והיורדים של הדפוס הספציפי שלו).
אני מבינה לחלוטין כמה זה לא נעים, ולא קל, ואפילו קצת מבאס. זה בסדר. מותר להתבאס.
לצד זה נחמד להיזכר שמכל גל כזה את תגדלי ותתחזקי, ושכל גל כזה הוא הזדמנות לשחרר עוד רובד בדפוס.
ומפעם לפעם את תלמדי לצלוח את הגל הזה ביתר נינוחות, את תראי

.

ובכן, לגבי מה שאת חווה כעת: החיים הביאו עימם עומס אובייקטיבי גדול.
העומס הזה מציף, מפחיד, ומייצר חוויה של חוסר ביטחון וחוסר אחיזה בקרקע ובמציאות. תחושה לפיה הקרקע שוב (כביכול) נשמטת לך מתחת לרגליים. האינסטינקט, המנגנון האוטומטי שעולה בך מול חוסר האחיזה והקרקע שנשמטת - הוא הוא כיווץ ואחיזה: "נשמטה לי הרצפה – אני חייבת לתפוס חזק משהו אחר".

תנועת האחיזה היא זו שמייצרת את הלחץ והמתח שאת מרגישה.
זה טבעי, זה נורמלי, את מגיבה כמו שכל אדם היה מגיב במצב כזה.

עולות לי כמה שאלות שאולי יוכלו לסייע כרגע. תבדקי אם אכן כך:

האם את מסכימה להתחיל מלתת רשות לתגובה הראשונית האוטומטית שלך? לראות כמה היא מובנת ולגיטימית?
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שאת תהיי בסדר בתוך העומס הזה?
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שאת תהיי בסדר מוול כל מה שהחיים יביאו?
האם את מסכימה להישען על העוגן הפנימי שלך, זה שכבר פגשת ואת מכירה, ולאפשר לו לתמוך בך בעת חוויית ההצפה הנוכחית?
האם את מסכימה להישען לרגע (רק לרגע) אחורנית ולנוח?

תראי מה עולה בך מול אלה, ונוכל להמשיך לאן שתרצי ובהתאם למה שתצטרכי.

ברוכה השבה

.

יופי. בנות ה-7 נרדמו סופסוף באוהל שהקמנו להן בחדר הטיפולים שלי, אחרי עבודת יצירה של ציור סוסים ועיטורם באבקות נוצצות.
אלך לנקות את השולחן. מניסיון אי אפשר להפטר מהנוצצים בבית במשך שנים אחרי פעילות שכזאת. יחי החיים הנוצצים

עירית, תודה על התגובה המהירה.
שאלתי את עצמי מה הרווח שלי מהגל הנוכחי (חוץ מזה שאני מבינה את הנטיה להצמד לדפוסים מוכרים), ועלתה לי תשובה מצחיקה אבל אמיתית מסתבר:
הנה יש לי תרוץ להתכתב איתך שוב. התחושה הגלמודה נעלמת.
אולי נסכם שמותר לי לכתוב אליך גם בלי לארגן לי מצוקה בשביל תרוץ?

אני אוהבת איך שאת מתמללת תהליכים רגשיים.
קראתי את שאלותיך. עולה בי חמלה כלפי הילדה שבי שנלחצת ממשהו שנראה לה עצום, ושבעיני המבוגרת שבי יכול בהחלט להראות זניח, או סביר.
לכל השאלות התשובה היא כן. לשאלה האחרונה נצמד 'אבל': אני מסכימה להישען לרגע (רק לרגע!!!) אחורנית ולנוח. אבל די. הרגע הזה כבר נגמר. יאללה, עצלנית, לעבודה!
כלומר... יש כאן תכמון עצמי נסתר (שמשמעו שאני מסכימה לכל מה שצריך... בתנאי שתתקבל התוצאה שרציתי מראש).
אני משועשעת מלגלות שוב את העניין הזה.
אבל, לא סתם קראתי מה שכתבת ואני משתמשת בשאלות שוב, ואני מסכימה להתחיל מלתת רשות לתגובה הראשונית האוטומטית שלי גם בהקשר הזה ולראות כמה היא מובנת ולגיטימית

, וזה בעצמו באופן מפתיע נותן לי מנוחה!

רוצה לציין שפרצתי דרך הפחדים בנסיעה הזו ויצרתי פגישות עבודה וקיבלו אותי כמורה ראשונה לצ'י גונג בבית ספר ליוגה בעיר שאני עוברת אליה! אוכל גם לטפל שם אם ארצה! וגם מצאתי חברים שיפרסמו את מה שאני עושה ללקוחותיהם!
כמי שיודעת לעבוד אבל לא לשווק, זה נראה לי נהדר. אבל ימים יגידו.

תודה!
לילה טוב.

חשבתי מ ד ו ע אני נמנעת מללמוד. מה זה משרת אצלי.
יתכן שזה תירוץ טוב פחות או יותר, מעין רשת ביטחון של להטוטן, בשביל להבטיח לעצמי את הדימוי העצמי והחיצוני של חכמה.
הכישלון, אם יבוא, הוא בגלל התנאים, ולא בגלל האינטיליגנציה, חלילה.

מה יידרש ממני על מנת לוותר על המאמץ והסבל בתהליך (בתהליך הלמידה למשל, אבל גם בתהליך הצמיחה הפנימית)?
התבוננות עצמית. הרפיה. להרפות משיפוט ביקורתי. לקבל את עצמי על כל צדדי. עם החכמה ועם הטיפשות. ואת כל שאר הפנים שלי.

מה דרוש לי על מנת לוותר על המאמץ והסבל בתהליך?

זמן. הקשבה. יד רכה. לעיתים גם תמיכה חיצונית.

מה לא אוכל יותר לעשות לאחר שאוותר על הסבל והמאמץ?

להיות מסכנה. להתעטף ברחמים (עצמיים ושל סביבתי). שיהיו לי הסברים ותרוצים. להיות קדושה מעונה.

מה יתאפשר לי לאחר שאוותר על הסבל והמאמץ?

להנות מכל בחירה שאבחר. להיות חופשיה לבחור.

עירית_לוי

יוליקו,
נהדרת שכמוך. איזו עבודה שאת עושה!

אולי נסכם שמותר לי לכתוב אליך גם בלי לארגן לי מצוקה בשביל תרוץ?
בהחלט!
טוב שאת רואה את זה, וטוב שאת נותנת לעצמך רשות לכך.
מותר לך לחוש גלמודה, מותר לך שיעלה בך הצורך להתכתב, מותר לך אפילו לארגן תירוץ, וכמו שאמרת – מותר לך לכתוב בכל עת ובכל הלך רוח.

קראתי את שאלותיך. עולה בי חמלה כלפי הילדה שבי שנלחצת ממשהו שנראה לה עצום, ושבעיני המבוגרת שבי יכול בהחלט להראות זניח, או סביר.
יופי. שריר החמלה שלך מתורגל ועובד היטב.

כלומר... יש כאן תכמון עצמי נסתר (שמשמעו שאני מסכימה לכל מה שצריך... בתנאי שתתקבל התוצאה שרציתי מראש).
זהו טריק נורמלי של מנגנוני ההגנה. אחיזה שמתחפשת להרפיה. מותר לך שזה יקרה

.
פשוט חזרי שוב ושוב לשאלות עד שהטריק יפורק מנשקו.

אני משתמשת בשאלות שוב, ואני מסכימה להתחיל מלתת רשות לתגובה הראשונית האוטומטית שלי גם בהקשר הזה ולראות כמה היא מובנת ולגיטימית , וזה בעצמו באופן מפתיע נותן לי מנוחה!
יופי!

כמי שיודעת לעבוד אבל לא לשווק, זה נראה לי נהדר. אבל ימים יגידו.
אכן נהדר (גם בלי קשר לתוצאות שיהיו לזה בעתיד), זו אנרגיה חדשה שמתבססת בתוכך. כל הכבוד על זה, ובכלל על העומק והכנות מתוכם את עושה כל דבר.

_יתכן שזה תירוץ טוב פחות או יותר, מעין רשת ביטחון של להטוטן, בשביל להבטיח לעצמי את הדימוי העצמי והחיצוני של חכמה.
הכישלון, אם יבוא, הוא בגלל התנאים, ולא בגלל האינטיליגנציה, חלילה._
זה מנגנון הגנה. טוב שאת רואה אותו. כרגיל חשוב לא לשפוט אותו, או אותך על עצם השימוש בו. מותר לך להשתמש ברשת ביטחון ואפשר לברר מה דרוש לך על מנת לוותר עליה.

_-מה לא אוכל יותר לעשות לאחר שאוותר על הסבל והמאמץ?
להיות מסכנה. להתעטף ברחמים (עצמיים ושל סביבתי). שיהיו לי הסברים ותרוצים. להיות קדושה מעונה._
כן! (מעולה).

האם את מסכימה לתת לעצמך רשות להשתמש בדפוס הזה של התמקמות בעמדת המסכנות?
האם את מסכימה לראות כמה זה טבעי ולגיטימי?
האם את מסכימה לשקול לוותר עליו? (רק לשקול, עדיין לא לוותר).
מה יהיה דרוש לך על מנת לוותר עליו?

אבל חשוב לשים לב מהו המניע לכך: האם המניע הוא רצון לתת מענה לכמיהה שלך לביטוי עצמי מסויים
המניע הוא שאני חושבת שזה יתן לי כוח

את כבר שווה (ומקסימה, ונפלאה, ונהדרת). אין מה להוכיח. יש רק לחכות שיפול האסימון הפנימי שלך ביחס לזה
איך את יודעת את זה? באמת?

מסכימה לכוון את עצמך ללכת לשם?
כן. אבל איך?

לא בא לי לבשל. מותר לי, זה לגיטימי.
אבל כן בא לי.... רק אין לי כח, לא מצליחה להסביר את העניין, אולי בא לי שיהיה, אבל לא בא לי לזוז לקראת זה.
לא מצליחה להיכנס להתמסרות לתהליך הבישול והעשיה...

בא לי לראות עכשיו טלוויזיה ולא לקום עד הצהריים. סבבה. אני נותנת לעצמי רשות לזה.
הבעיה שכבר נתתי לעצמי רשות לזה לא הגעתי לשום מקום, איך בסופו של דבר זה עוזר להתקדם קדימה?

הבעיה שכבר נתתי לעצמי רשות לזה לא הגעתי לשום מקום
לא נתת לעצמך רשות אמיתית. ה"רשות" כביכול היתה מלווה בהלקאה עצמית, בהרגשה רעה לגבי עצמך, בהרגשה שאת אמורה לעשות משהו אחר...
(עירית לוי תסביר יותר טוב (-: ).

_את כבר שווה (ומקסימה, ונפלאה, ונהדרת). אין מה להוכיח. יש רק לחכות שיפול האסימון הפנימי שלך ביחס לזה
איך את יודעת את זה? באמת?_
לא עירית, אבל יש לי תשובה משלי לזה, וגם אני יודעת שאת כזו.
איך? כי כולנו כאלה. בבפנים שלנו, מתחת לשכבות, כולנו מקסימים ונפלאים ונהדרים. ולכן גם את. ולכן - כן, באמת.

קראתי שוב מה שכתבת בפתיחה, על חמלה, עצמית, ובכלל.
עולה שאלה שעולה תמיד בנושא הזה ומתקשרת גם לפתגם של חז''ל ,,מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים''.
מה אם אני (או מישהו אחר) בוחר באכזריות רק כי בא לי? לפגוע באחרים כי נוח לי? לתלוש כנפיים לחרקים מסקרנות, משעמום? (את זה לא עשיתי בעצמי, אבל נניח שכן עשיתי דברים אחרים שאני לא במיוחד גאה בהם).
למשל אנשים עם התנהלות רעה כלפי סביבתם בלי איזושהי סיבה נראת לעין (חוץ מאופי מגעיל), כאלו שנולדו במשפחות נחמדות והאחים שלהם סמפטיים ורק הם יצאו מפלצות?

אמנם אפשר לפחות לחמול על הקורבנות שלהם (כולל הם עצמם לדעתי, כי סביר שיש להם סבל כלשהו מהמצב, גם אם קשה לראות אותו ישירות), אבל קשה לי לחמול עליהם ללא תנאי.
לכן סביר שקשה לי לחמול על ע צ מ י ללא תנאי ולקבל את עצמי על כל פני המרובים, כולל אלו האכזריים.
לכן זה מעניין אותי.
איך בודהה חומל על כולנו.
תובנות?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עניתי?
כן שכחתי.
תודה מאוד מעניין.

עירית_לוי

ג'ולי יקרה,

_את כבר שווה (ומקסימה, ונפלאה, ונהדרת). אין מה להוכיח. יש רק לחכות שיפול האסימון הפנימי שלך ביחס לזה
איך את יודעת את זה? באמת?_
בהמשך למה ש ציל צול כתבה ("כי כולנו כאלה". אכן!) –
אין אדם שאינו בעל ערך. אין אדם שנקודות התורפה שלו מורידות מערכו. למי אין נקודות תורפה?

אם אני אמנה בפנייך את נקודת התורפה שלי ואת הדפוסים העיקשים שלי - האם זה יוריד מערכי בעיניך? אני מניחה שלא. אבל כאשר מדובר בנקודות התורפה שלנו עצמנו קשה לנו הרבה יותר לקבל אותן, ומנקודת המבט שלנו על עצמנו הן "מורידות לנו נקודות".

ערך עצמי זה לא משהו שאפשר או צריך להשיג או לצבור או להוכיח. ערך עצמי זו נקודת מוצא, של כל בני האדם.
החסרונות שלך והחולשות שלך אינם יכולים להוריד את ערכך כאדם. זה בלתי אפשרי. המקום היחיד בו ערך עצמי יכול לרדת או לעלות זה בתפיסה העצמית שלנו.

חוץ מזה, אני יכולה לספר לך שאני יודעת שאת אדם טוב ומקסים לא רק בגלל ההסבר התיאורטי הזה, אלא גם כי אני מרגישה אותך מבעד למילים שאת כותבת. אני מרגישה את התסכול והכאב שלך, ולצידם גם את הכמיהה והאהבה והיופי שיש בך. את כל הפנים שלך, לא רק איזה פלקט חד מימדי של תכונות "טובות".

האם זה נתן לך מענה? (תשאלי עוד אם משהו צריך הבהרה).

כן. אבל איך?
כל אדם, בהתאם לחוויות ילדותו ולהתנסויות חייו, צריך לפלס את הדרך המסויימת שלו לביסוס תפיסה של ערך עצמי גבוה.
אם את רוצה, אפשר להתחיל לברר (כאן בדף) מהי הדרך שלך. זה דורש להציף עוד כמה דברים מבפנים. אני אשאל אותך כמה שאלות, תנסי לענות עליהן הכי "מהבטן" שאת יכולה מבלי לסנן. ועם מה שיעלה נעבוד:

האם את מסכימה להכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה?
מה מפחיד בלהכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה? את יכולה ממש לומר זאת ולראות אלו רגשות עולים.
מה דרוש לך (מה יעזור לך) להכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה?

כאמור, אין כאן תשובות "חכמות" או "יפות", יש רק מה שעולה מהבטן.

בנוסף ובמקביל, תרגול מתן הרשות בזמן אמת הוא כלי שיש בכוחו לרפא הן את הנפש ואת את התפיסות העצמיות - ואת כאמור יכולה להתחיל להשתמש בו.

_לא בא לי לבשל. מותר לי, זה לגיטימי.
אבל כן בא לי.... רק אין לי כח, לא מצליחה להסביר את העניין, אולי בא לי שיהיה, אבל לא בא לי לזוז לקראת זה.
לא מצליחה להיכנס להתמסרות לתהליך הבישול והעשיה..._
אוקיי, אז בואי נמצא משפטים יותר מדוייקים לך של מתן רשות:

מותר לי שלא יהיה לי כח לבשל.
מותר לי לרצות שיהיה אוכל מבושל ובאותה נשימה לא להצליח לעשות כלום.
מותר לי שלא יבוא לי לזוז כשאני חושבת על בישול.
מותר לי לא להצליח להתמסר לתהליך הבישול והעשייה.

מה את אומרת על אלה?

ותראי, מותר לך כי זה מה שקורה לך כרגע. את לא עושה אל כל אלה כי את בנאדם "רע", אלא כי משהו עמוק בתוכך כמו "לוקח" אותך לשם, להימנעות. ואת מקשיבה להימנעות הזאת ומנסה לברר מה היא מבקשת ממך, מהו המסר שהיא מוסרת לך.

_בא לי לראות עכשיו טלוויזיה ולא לקום עד הצהריים. סבבה. אני נותנת לעצמי רשות לזה.
הבעיה שכבר נתתי לעצמי רשות לזה לא הגעתי לשום מקום, איך בסופו של דבר זה עוזר להתקדם קדימה?_
בדיוק מה ש בשמת א אמרה. זו לא היתה רשות אמיתית משום שלאי העשייה נצמדה הלקאה עצמית.
אני מדברת על רשות שיש בתוכה כוונה אמיתית: כלומר שתרגישי שבאמת מותר לך לצפות בטלוויזיה, שבאמת תצליחי ליהנות מהצפייה, ובעיקר שלא תחשבי שאת אדם שראוי לגינוי בגלל שזה מה שעשית.
ממקום כזה יש סיכוי הרבה יותר טוב להתחיל לנוע קדימה.

את הכוונה הזאת - התרגול של מתן רשות יכול לאט לאט ליצור. בהתחלה אומרים "מותר לי" באופן טכני, אפילו מבלי להתכוון, שוב ושוב ושוב (ושוב), ושהחל מרגע מסויים זה מתחיל להשפיע על ההרגשה ועל הכוונה.
מה דעתך?

יוליקו

לגבי חמלה מול מעשים אכזריים,
מבחינתי חמלה כלפי האדם שעושה אותם איננה עידוד של אותם מעשים. נניח שאני רואה את הכאב והתסכול העמוק שהוביל את אותו אדם לעשות את אותם מעשים. עדיין, ראיית הכאב שלו, מבחינתי, אינה מכשירה אותם או מעודדת את המשכם.

המעשה, מבחינתי, איננו לגיטימי כלל ואני אף יכולה לפעול כדי לעצור אותו, ויכול להיות שפעולת העצירה כלל לא תהיה ביד רכה. לפעמים צריך גם לצעוק כדי לעצור משהו. חמלה אין פירושה שאין לי גבולות ושמותר לעשות לי הכל. או לאחרים. חמלה אין פירושה שאין לי ערכים או אמות מוסר.

זה שעצרתי את המעשה, שהבעתי עמדה נגד המעשה – לא סותר את העובדה שאותו אדם עשה כפי הנראה את אותם מעשים נוראים ולא לגיטימיים מתוך מצוקה קשה. לפעמים אני מסוגלת להיות במקום שרואה את זה, ולפעמים לא. באופן טבעי, ככל שאני יותר מעורבת מבחינה רגשית וככל שהמעשה יותר נוגע בי ומטלטל אותי, כך קטן הסיכוי שאוכל להביט על האדם בחמלה.

מול זה, אני חושבת שהאתגר הוא לקבל את כל הפנים שלי, את כל החלקים בתוכי, כולל אלה האכזריים (אין אדם שאין בו כאלה). לעשות איתם שלום, לעשות איתי שלום, לאהוב אותי למרות שיש בי גם פוטנציאל שלילי. ככל שהקבלה הזאת תגדל , אני מאמינה שיהיה לי יותר קל עם עצמי, שאממש הרבה יותר חלקים מהפוטנציאל החיובי שלי, שיהיה לי קל יותר לחיות בשלום עם אנשים אחרים, וגם - קל יותר להציב גבול ולעצור מעשים שאינם הולמים בעיני.

מה דעתכן?

עירית_לוי

הוא בחר לפעול כפי שפעל, והוא אחראי למעשים שלו.
הוא אחראי לבחירה שלו, גם אם מנגנונים של כאב ופגיעה כיוונו והובילו אותו לבחור בה.
מבחינתי, ההבנה של הכאבים והפגיעות שאולי הובילו אותו למעשה - אינה מכשירה את המעשה והיא גם אינה דרך להסיר אחריות, מאף אדם.
זה לא שאומרים "הכל בסדר" על מנת להמשיך לפעול כך. לצד ההבנה של הטריגרים העמוקים כמובן שנדרש לקחת אחריות על המעשים, ולהיות מוכן לשאת בהשלכות של המעשים.
כך אני רואה את זה.
מה דעתך על הנקודה הזאת?

<זה לא מכעיס מבחינתי, זה דיון חשוב בעיני

>

היטלר ימ"ש יושב על ספת הפסיכולוג ואומר "אני לא יודע למה עשיתי את זה? מרגיש קצת חבל, גררתי את כל העם הגרמני למלחמה, הרגתי מליונים.
בואי נתחיל מעובדת יסוד אחת ברורה:
אין מצב שאנשים כאלה יעשו את זה.
אלה האנשים שיושבים מול האומה ומפרטים כמה טוב הם עשו, כמה נפלאים הם היו, ואיזה עולם חדש נפלא הם בראו.
או זה, או שהם מתאבדים.
(כאשר באמת חודרת להכרתם ההבנה של חלק כלשהו מהמציאות בצורה שאינה ניתנת יותר לשיכתוב או להכחשה מול כולם או מול עצמם).
אלה לא אותם סוגים של אנשים.

כמו כן, יש פסיכופתים שמביימים בקשת הבנה וכדומה.
גם אז, הטיפול צריך להיות מתוחכם והמטפל צריך להיזהר לא ליפול למניפולציות פסיכופתיות מסוכנות.

אבל זו רק הערה צדדית, כי בפועל, גם פסיכופתים, כולל רוצחי המונים וכיוצא באלה, עשו מה שעשו כתוצאה מהיותם קורבנות בעבר. ואין לזה שום קשר לשיפוט המעשים.

אני רוצה לקחת את הדיון לעוד מקום,
אני מרגישה שמה שמציק לך הוא, איך אפשר להתייחס בהבנה, באהבה ובחמלה לאדם, שהוא לא מושלם ולפעמים מתנהג לא יפה, אפילו רע ממש?

זה מפני שאת מזהה את הטוטאליות של המעשים עם האדם.
את כאילו מצפה ממישהו להיות מושלם לפני שמותר לאהוב אותו ולקבל אותו כפי שהוא.
אם הוא לא 100% מלאך, גמרנו, הוא שלילי ומה פתאום שיזכה באהבה או בחמלה.
כמובן שתיארתי את זה בהקצנה אבל לדעתי זה הכיוון שאת מוליכה אליו. את רוצה להציג לנו אדם שמעשיו היו כביכול 100% שליליים ומזעזעים ולהגיד שאין שום דבר לדון אותו עליו לכף זכות.

אז את יודעת מה?
אם האדם הזה רוצה באמת ובתמים להירפא, לצמוח, להפוך להיות לאדם טוב יותר, אני כבר אמצא על מה אפשר לדון אותו לכף זכות. אין אדם אחד בעולם שהוא 100% שלילי.
אבן הבוחן היא אם הוא רוצה ללכת לכיוון הטוב (= בדף הזה ובא לבקש למשל את עזרתה של עירית לוי) או לא.
אם לא, מה נבוא לחמול על מי שלא ביקש מאיתנו וגם מאמין שהוא צדיק למרות כל עוולותיו?
אם כן, מי אנחנו שנמנע מבעל תשובה את הזכות לחזור בו מחטאיו ולנסות לעשות טוב בעולם מעתה והלאה? בלי קשר לערכאות שיפוט על פשעים אמיתיים במציאות.

אה בעצם אני רואה שעניתי אפילו למה שכתבת הרגע,
אבל יש לי תחושה עמומה שיצא לי מבולבל...

אם אני מתארת את מה שעולה לי, בדוגמה של היטלר (או כל רוצח המונים מפלצתי אחר), זה חמלה עבור מי שהוא היה לפני הפגיעה (ילד דחוי בחינוך פרוסי), והסבל שעבר שגרם לו להיות פצוע ומצולק נפשית, ולמעשה נכה מבחינה אנושית.
הבנת השורש עוזרת לי למצוא חמלה עבור הנפש הסובלת, גם אם אני סולדת ושוללת את המעשים שבוצעו, כולל התנגדות ועצירה של המשך אותה התנהגות פוגענית.

אני שאלתי על משהו שונה מבחינתי. כשאני לא מוצאת סיבה למה האדם כזה. כל הסביבה שלו סימפטית (אחים, הורים, חברים וכו') והאדם הזה פוגעני. נראה שהוא פשוט רע מטבעו.
כמו שחולדות הורגות ומתעללות גם כשאינן רעבות (טוב, אולי במקרה זה זהו אימון לצייד, אבל לשם הדיון נניח שלא, שזה סתם או לכייף).

עירית_לוי

תכלת שמים,

הדיון המעניין הזה והתהיות שלך מאפשרות להגיע לעומק ולחידוד שהוא חשוב בעיני, ושכלל לא חשבתי עליו. תודה!

_אני מנסה להבין, איך אדם חי עם המעשים שלו הרעים (לא המעשים הלא מושלמים אלא ממש רעים)?
או איך חי עם עצמו._
נראה לי שכדי לחיות עם עצמך "בשלום" במצבים כאלה נדרש מערך שלם של הגנות, הדחקות והכחשות. כתבתי בשלום במרכאות כי זה לא באמת שלום.
כלומר, נראה לי שבמצבי הקיצון שאת מתארת אין באמת הכרה בכך שמה שנעשה הוא לא ראוי או לא מוסרי. אם אותו אדם היה אכן מכיר בכך, היה מתקיים בתוכו דיסוננס פנימי גדול מדי שהיה יוצר אי שקט ומלחמה פנימית.

מצד אחד מאוד קשה לי עם רוע מוחלט ולא מצליחה להבין איך זה באמת אפשרי בנפש, כי אני כשאני עושה משהו לא בסדר, אפילו אם כלפי חוץ אני מצדיקה ומתרצת, בפנים אני מרגישה נורא. ממש נורא לגבי עצמי.
זה קורה מכיוון שאת לא חיה בהכחשה. את יודעת להבחין בין טוב ורע ואת יודעת להכיר בכך כאשר נגרם למישהו עוול.
מה שחסר זה קצת חמלה ורכות: ההבנה שמותר לך לטעות ושאת לא חייבת וגם לא יכולה להיות מושלמת. שאין דבר כזה.

ומרגישה עוד יותר נורא כשאני שומעת את העורך דין הפנימי הזה , שמתחיל להגיד לי כמה מה שעשיתי לא כ"כ נורא , כי בסה"כ היו נסיבות ובאמת אני בסה"כ בסדר, ולא הרגתי אף אחד, אז מה הסיפור?
אני חושבת שקשה לך עם מי שאת מכנה "עורך הדין הפנימי" כי את לא מאמינה לו. את לא באמת מאמינה שזה בסדר ושמותר לך לטעות, ואז הוא נשמע לך מפוקפק ולא אמין. מה שמחזיר אותי שוב לכך שמה שיוכל להקל עליך הן הרכות והחמלה: ההבנה שבאמת מותר לטעות ומותר שיהיו נקודות תורפה ודפוסים. לא במצבי קיצון, אלא סתם כך, בתוך החיים.

ומצד שני אני מחפשת אולי את ההגדרה של הגבול, שמשם אין חזרה.
אני מתייחסת כאן גם למשפט הזה, וגם למה שכתבת על "להכתים את הנשמה":
כל אחד מגדיר את הגבולות שלו אחרת. לכל אחד נקודת האל-חזור שלו, והנקודה החשובה היא, כמו שכתבה בשמת א, אם אותו אדם מכיר בכך שעבר את הגבול שלו והאם הוא מעוניין לחזור בחזרה.

עירית_לוי

יוליקו,

אני שאלתי על משהו שונה מבחינתי. כשאני לא מוצאת סיבה למה האדם כזה. כל הסביבה שלו סימפטית (אחים, הורים, חברים וכו') והאדם הזה פוגעני. נראה שהוא פשוט רע מטבעו.

לגבי "רע מטבעו" אני אישית מאמינה שבכל אחד מאיתנו קיים אותו "פוטנציאל שלילי" והוא יכול לבוא לידי ביטוי מול טריגרים כאלה ואחרים. כל אחד והטריגר שלו, נראה לעין או לא.

אבל - אני מבינה מה את אומרת: את זקוקה לסיבה נראית לעין כדי להצליח לגלות בתוכך את החמלה. אני יכולה להבין אותך. השאלה שאפשר לשאול כאן היא - כאשר אין סיבה נראית לעין - מה דרוש לך כדי לגלות בתוכך חמלה? מה עוד, מלבד סיבה כזאת, יכול לסייע לך?

_אין מצב שאנשים כאלה יעשו את זה.
אלה האנשים שיושבים מול האומה ומפרטים כמה טוב הם עשו, כמה נפלאים הם היו, ואיזה עולם חדש נפלא הם בראו.
או זה, או שהם מתאבדים.
(כאשר באמת חודרת להכרתם ההבנה של חלק כלשהו מהמציאות בצורה שאינה ניתנת יותר לשיכתוב או להכחשה מול כולם או מול עצמם._
זה מה שעירית אומרת:

_נראה לי שכדי לחיות עם עצמך "בשלום" במצבים כאלה נדרש מערך שלם של הגנות, הדחקות והכחשות. כתבתי בשלום במרכאות כי זה לא באמת שלום.
כלומר, נראה לי שבמצבי הקיצון שאת מתארת אין באמת הכרה בכך שמה שנעשה הוא לא ראוי או לא מוסרי._

הם חיים בהכחשה. הם לא חיים במציאות. ככל שהפעולות שלהם יותר "רעות" בעולם, כך הם יותר חיים בדמיון שלהם ולא במציאות.

בדוגמה של היטלר (או כל רוצח המונים מפלצתי אחר), זה חמלה עבור מי שהוא היה לפני הפגיעה (ילד דחוי בחינוך פרוסי), והסבל שעבר שגרם לו להיות פצוע ומצולק נפשית, ולמעשה נכה מבחינה אנושית.
סתם רוצה להזכיר שהטראומה שהיתה כפי הנראה אירוע מכונן בהתפתחות הפתולוגיה של היטלר היתה מלחמת העולם הראשונה - שהיתה או לפחות נתפסה כמלחמה הכי איומה בהיסטוריה עד אז - וספציפית התבוסה המוחצת והכואבת של גרמניה באותה מלחמה.
ובכלל, אני לא יודעת (אם כי מניחה שזה נחקר) אם הנוירולוגיה שלו היתה תקינה מלכתחילה.
לא לטעות לרגע ולחשוב שמי שגדל כילד דחוי בחינוך נוקשה (ככל שיהיה) בהכרח יגדל להיות פסיכופת או רוצח, או אפילו סתם פסיכי.

(יודעת שאף אחת פה לא התכוונה לזה אבל הייתי צריכה לכתוב את זה, זה הציק לי)

שליחה על ידי אניה* » 25 יוני 2014, 08:34

השיח על הכחשה הזכיר לי את הפסיכולוג שהיה לי ושפגע בי מינית. הוא הכחיש הכול. נראה בן אדם הכי הגון שיש ונורמטיבי. זוכרת שלקח אותי למסעדה ואשתו התקשרה. היא חשדה והוא כעס עליה, למה את תמיד חושדת. כשאמרתי לו שיש לה סיבה טובה הוא לא הבין מה אני אומרת. כשהתלוננתי עליו אחרי זמן הוא הכחיש נמרצות והפך אותי לזו שרדפה אחריו. מאז אני מבינה שיש חדרים שונים במוח לאנשים כאלו, שם הם מאפסנים את הדברים ה"לא יפים" שעשו ומאמינים באמת ובתמים שלהם אין קשר לכך. כמו למשל קצב ואחרים. כשהם אומרים שהם חפים מפשע הם באמת מאמינים בזה. זה מה שהכי עצוב, שאי אפשר לעמת אותם עם זה.

שלמה זה לא אומר מושלמת. לדעתי לפחות.

לפי הבנתי:
שלם משמעו שיש את כל קשת הרגשות והתגובות.
מושלם לוקח לדעתי רק את מה שנחשב לחיובי בעיני החברה, ולכן הוא נמצא חסר. אסור לו מה שנתפס כשלילי.

עירית_לוי

יעלי לה, מסכימה איתך.

אניה, צר לי לשמוע

. אכן מתסכל. האם פנית למישהו בעניין הזה?

בדיוק מה ש יוליקו אמרה: שלם אין פירושו מושלם. אלא להיפך: שלמות זה להיות בשלום עם חוסר המושלמות.
את באמת בסדר גמור גם אם עדיין אין בך חמלה ורכות כפי שהיית רוצה שיהיו.
ואני מבינה את הקריצה לגבי הלופ

.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתם באמת מקסימות כלכך
רציתי כמה ימים לחזור לכתוב והיה קשה להתחיל לענות.
הכל מאוד מעמיק פה.

חוץ מזה, אני יכולה לספר לך שאני יודעת שאת אדם טוב ומקסים לא רק בגלל ההסבר התיאורטי הזה, אלא גם כי אני מרגישה אותך מבעד למילים שאת כותבת. אני מרגישה את התסכול והכאב שלך, ולצידם גם את הכמיהה והאהבה והיופי שיש בך. את כל הפנים שלך, לא רק איזה פלקט חד מימדי של תכונות "טובות".

תודה

האם את מסכימה להכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה?
כן. הסברת את זה יפה בתחילת הקטע.

מה מפחיד בלהכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה? את יכולה ממש לומר זאת ולראות אלו רגשות עולים
שזה מאלץ אותי להיות ברמה גבוהה יותר של תיפקוד, לא יכולה יותר לוותר לעצמי אם כך.

מה דרוש לך (מה יעזור לך) להכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה?
לשמוע את זה.

_-מותר לי שלא יהיה לי כח לבשל.

מותר לי לרצות שיהיה אוכל מבושל ובאותה נשימה לא להצליח לעשות כלום.
מותר לי שלא יבוא לי לזוז כשאני חושבת על בישול.
מותר לי לא להצליח להתמסר לתהליך הבישול והעשייה.

מה את אומרת על אלה?_

חשבתי - מי אמר שמותר לי?

את מקשיבה להימנעות הזאת ומנסה לברר מה היא מבקשת ממך, מהו המסר שהיא מוסרת לך.
זה משהו שאבין לבד כשהזמן יעבור?

_את הכוונה הזאת - התרגול של מתן רשות יכול לאט לאט ליצור. בהתחלה אומרים "מותר לי" באופן טכני, אפילו מבלי להתכוון, שוב ושוב ושוב (ושוב), ושהחל מרגע מסויים זה מתחיל להשפיע על ההרגשה ועל הכוונה.
מה דעתך?_
אז אני צריכה להתרווח ולהתחיל מראש להתבטל ולראות טלווזיה עם הנאה פשוטה?
זה לא שאני באמת ככה כל הזמן, רק זה מופיע הרבה ברקע ומפריע לי בחיים.

עירית_לוי

ג'ולי

_מה מפחיד בלהכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה? את יכולה ממש לומר זאת ולראות אלו רגשות עולים
שזה מאלץ אותי להיות ברמה גבוהה יותר של תיפקוד, לא יכולה יותר לוותר לעצמי אם כך._

מה שאת יכולה לראות שעולה מבין השורות של התשובה שלך – זה שיש בתוכך קישור הדוק בין ערך עצמי לבין רמה מסויימת של תפקוד. כלומר, את מאמינה בסתר ליבך שאת עדיין צריכה להצדיק את הערך שלך ולהוכיח אותו: לעשות משהו או להיות משהו. במקרה הזה – לתפקד ברמה מסויימת. את מרגישה שאם תכירי בכך או אם תעזי לומר (אפילו רק לעצמך) שאת בעלת ערך גבוה – זה מיד יחייב אותך לשמור על המעמד. לעשות משהו כדי לגַבּוֹת את זה.

אבל זה לא כך

.
הכיוון שיעשה לך טוב ללכת בו הוא הכיוון ההפוך מזה: לנתק את הקישור בין הערך שלך לבין ההוכחות. לכוון לכך ולחכות שתתבסס הידיעה הפנימית (=שיפול האסימון) שאת כבר בעלת ערך, שתמיד היית ושתמיד תהיי. שלא צריך לעבוד קשה כדי להוכיח את זה. שזה כבר קיים וזה לא מאלץ ולא מחייב אותך לשום דבר, אבל באמת לשום דבר.

האוטומט שעלה בך מול האתגר של להכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה הוא יד קשה: "אני לא יכולה יותר לוותר לעצמי". ומה שכנראה יהיה נכון לעשות כרגע הוא בדיוק ההיפך מהאוטומט: לנהוג בך ביד רכה. לנסות לתת לך רשות להיות ולהתנהל בדיוק כפי שאת.

אגב, התשובה שלך לגיטימית לחלוטין, אנחנו לא שופטות אותה חלילה

. לא היית אמורה לענות שום תשובה אחרת. כיוונו לתשובה מ"הבטן" שתחשוף בפנינו את תפיסות הבסיס שמנהלות את העניינים מאחורי הקלעים, והן עלו ונחשפו, וטוב שכך.

ומתוך כך, הנה שאלות נוספות. השאלות וגם כל השיחה שלנו מכוונת להפלת האסימון שהזכרתי קודם. את יכולה לנסות לכוון את השאלות אל המערך הרגשי-הפנימי שלך (רק לומר לעצמך שהן מכוונות לשם, או להניח יד על איזור הלב או הבטן כאשר את שואלת אותן):

האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שהכרה בערכי איננה מחייבת אותי להיות ברמת תפקוד גבוהה יותר?
האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שהכרה בערכי אינה דורשת ממני "לקחת את עצמי בידיים"?
האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שאני לא צריכה להוכיח את היותי בעלת ערך?
האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שתמיד הייתי ותמיד אהיה בעלת ערך?

.
.
_מה דרוש לך (מה יעזור לך) להכיר בכך שאת כבר בעלת ערך גבוה?
לשמוע את זה._

יופי, זו נקודה חשובה. אז ראשית, את תשמעי את זה פה בדף. שנית, שימי לב שיהיו סביבך אנשים שהנוכחות שלהם והדרך שבה הם מתייחסים אליך ותופסים אותך – מעצימה אותך וגורמת לך להרגיש בעלת ערך. זוהי הזנה רגשית מטפחת ורבת ערך.

שלישית, כדאי שתשמעי את זה גם מעצמך, ותכיני תשתית פנימית שתוכל לקלוט את מה שתשמעי מבחוץ.
למה זה חשוב? כאשר מקבלים את ההזנה הזו מבחוץ, אבל בפנים אין תשתית מתאימה שתקלוט את אותה הזנה - היא לא תחזיק מעמד הרבה זמן והיא לא באמת תצליח להזין אותך.
דמייני שההזנה מבחוץ, החיזוקים הללו מבחוץ, הם כמו תקע חשמלי שאפשר להשתמש בו רק אם יש שקע מתאים. אם אין את ה"שקע" הזה, למילים שתשמעי לא יהיה על מה להתלבש. את תיהני לשמוע את זה מבחוץ, אבל אחרי כמה זמן את תרגישי שאת צריכה לשמוע את זה שוב מבחוץ. ושוב. כמו בור בלי תחתית.

התשתית הפנימית היא הידיעה שלך שאת בעלת ערך. ידיעה עמוקה. מעין תחושה שהיא מעבר למילים ולהסברים. העבודה הפנימית שהתחלת לעשות בונה למעשה את התשתית הזאת. לכן, כדאי לכוון לשני הדברים: הזנה מבחוץ והזנה מבפנים. כאשר השילוב הזה מתרחש הוא מאוד יעיל והתהליך מואץ: הפנים מחזק את החוץ, כלומר: מזמֵַן באופן ספונטני עוד ועוד חוויות מחזקות, אשר בתורן מחזקות את הפנים, וכן הלאה.
.
.
חשבתי - מי אמר שמותר לי?

כן, אני מבינה לגמרי את השאלה ומדוע היא עולה.
המשפט הזה ממחיש לך כמה כדאי לחזק את התשתית הפנימית עליה דיברתי. בלעדיה, אנחנו נשארים תלויים באישור מבחוץ. כאשר הערך העצמי לא מבוסס מבפנים, ההתניה האוטומטית היא לחפש את האישור מבחוץ. זה מאוד טבעי ולא תמצאי אדם שזה לא קרה לו. הבאג הזה לא דילג על אף אחד מאיתנו

.

אבל הנה הזדמנות לתרגול: האם את מסכימה במקרה הזה להיות זו שתיתן לך את האישור? למעשה, להיות היחידה שתיתן לך את אישור?
.
.
_את מקשיבה להימנעות הזאת ומנסה לברר מה היא מבקשת ממך, מהו המסר שהיא מוסרת לך.
זה משהו שאבין לבד כשהזמן יעבור?_

כן.
וגם, אני חושבת שמתוך השיחה שלנו עד כה כבר אפשר לזהות כמה מסרים, שכבר התחלת להקשיב להם: הבנת שהקושי לעשות דברים עולה מתוך הקושי להתמקם בתוך החיים שלך ולהכריז עליהם כעל שלך. והבנת שהקושי להתמקם בהם עולה מתוך קישור בין "אלה הם חיי" לבין הערך העצמי שלך. והבנת שהערך העצמי שלך מבקש לעלות מדרגה ולהיות עצמאי ולא תלוי בשום דבר מבחוץ.
מה דעתך? אם זה דורש הבהרות או אם את רוצה לדייק את זה, תגידי.
.
.
_אז אני צריכה להתרווח ולהתחיל מראש להתבטל ולראות טלווזיה עם הנאה פשוטה?
זה לא שאני באמת ככה כל הזמן, רק זה מופיע הרבה ברקע ומפריע לי בחיים._

כן! את הרי אומרת שזה לא באמת קורה כל הזמן. אז כאשר את בינכה מתרווחת לך לראות טלוויזיה – תני לעצמך ליהנות מזה. הנאה פשוטה נטולת אשמה

. את תראי כמה הרשות הזאת תהיה מקלה ומשחררת.

עירית,
יהיה קורס שבו ממש אפשר ללמוד את 'ביד רכה'?
תודה

עירית_לוי

כבר הרבה זמן אני חושבת על זה,
ובדיוק בימים אלו אני בונה קורס בן שמונה מפגשים (אז מעניין ששאלת

).
כחלק מהבנייה שלו אני מקיימת בעוד שבועיים מפגש פיילוט ללא תשלום. ראי פרטים בדף הבית שלי.

שלום לעירית ולמשתתפות בדף,

הגעתי לכאן בעקבות המלצתה של יוליקו, אני קוראת בדף הזה מאז אתמול וכל מה שקורה וקרה כאן מאוד מדבר אלי ומטלטל אותי ואשמח מאוד לפידבק שלכן (ובעיקר של עירית לוי).
כפי שתיארתי בדף שפתחתי יצירה וחרדה , אני מתמודדת כרגע, ובעצם מאז ומתמיד, עם תחושות קשות של אשמה, חרדה, דחיינות ושנאה והלקאה עצמית סביב כל הנושא המקצועי בחיי. כל זה מתבטא כמובן גם בתחומים אחרים אבל זה מה שמעסיק אותי יותר כרגע, ואולי על זה קל יותר לשים את האצבע, אינני יודעת.
די הזדהיתי עם מה שתיארה ג'ולי, אם כי אצלי כן יש די הרבה עשייה, אבל תמיד אני מרגישה שהיא לא מספיקה או לא איכותית או ממוקדת. בעצם מה שקורה הוא שקשה לי להתמקד בפרוייקט אחד או בסוג אחד של עשייה יצירתית (אני מדברת על פרוייקטים שאני עושה או רוצה לעשות בנוסף על עבודה בתשלום שאני עושה במקביל), יש לי כמה אופציות לבחור מתוכן שהמטרות שלהן והאופי שלהן שונים זה מזה. עם הזמן הבחנתי שכשאני כן מתמקדת במשהו ומנסה להשלים אותו, עולים לי הרבה ספקות, הרבה פחדים שאני "מבזבזת זמן" ובעצם "אמורה" או "צריכה" לעבוד על משהו אחר בכלל, או לעבוד בצורה אחרת, בסגנון אחר, שלא עשיתי מספיק או לא עשיתי נכון, שלמה לא הבנתי קודם את מה שנראה לי עכשיו כל כך ברור, למה אני כל כך איטית ולא קולטת וכו' וכו' (הרשימה עוד ארוכה...). התוצאה היא הרבה שעות שבהן אני "אמורה" לעבוד אבל נקלעת בקלות להסחות דעת, עובדת קצת ומפסיקה (בעיקר ברגע שנתקלת בקושי או שיש לי ספק פתאום לגבי משהו), או עובדת יותר ברצף אבל לא מרוצה מהתוצאה, או שעושה טעויות כי לא מספיק מרוכזת, או פשוט שעובדת די לאט.
אני מכניסה את עצי לספירלות של אשמה, חרדה או סתם אי-נוחות והמוח שלי עובד ללא הפסק וטוחן את כל המחשבות והתכנונים האלה, יש בי הרבה התלהבות לגבי רעיונות חדשים שעולים לי ושבא לי מיד לקפוץ לתוכם, אבל מהר מאוד מגיעים הספקות, התחושה שאני לא טובה מספיק וגם הבלבול לגבי מה שאני בכלל רוצה ובאיזה תחום להתמקד.
ניסיתי קצת היום לעבוד עם השאלות האלה שהפנית, עירית לוי ,לג'ולי, כיוון שהן נראו לי רלוונטיות לי:

האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שהכרה בערכי איננה מחייבת אותי להיות ברמת תפקוד גבוהה יותר?
האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שהכרה בערכי אינה דורשת ממני "לקחת את עצמי בידיים"?
האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שאני לא צריכה להוכיח את היותי בעלת ערך?
האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שתמיד הייתי ותמיד אהיה בעלת ערך?

אני פשוט מרגישה התנגדות די חזקה בתוכי לכולן והתשובות שעולות לי הן בכנות "לא". יש אצלי הרבה שיפוטיות כלפי עצמי וכלפי אחרים שמבוססת על המחשבה שיש "שווים יותר ושווים פחות". מי שעושה יותר, או עושה דברים באיכות טובה יותר, מי שמוכשר, מי שדברים באים לו בקלות, מי שנראה טוב או מתבטא יפה בכתב או קורא הרבה ספרים (רשימת הקריטריונים עוד ארוכה...) שווה יותר, ומי שלא - שווה פחות. יש בי את המתח התמידי הזה להוכיח לעצמי ולאחרים שאני שווה, לא בהכרח על ידי עשייה אבל גם. ובתחום המקצועי זה מאוד קשה לי, דווקא בגלל שאני אמורה להיות "מוכשרת" לתחום זה ושמגיל אפס פימפמו לי את המסר הזה שפשוט נולדתי מוכשרת וזהו. מאוד קשה אחר כך להיתקל בכל מה שאני בעצם לא יודעת, להתמודד עם התחושה שלמרות כל הציפיות של כולם (ושלי) שבטח חשבו שברגע שאחליט לעבוד בתחום אני אהיה סטארית בקנה מידה עולמי, המציאות בשטח רחוקה מלהיות זוהרת ונוצצת. אני אמנם עובדת בתחומי אבל לא כל כך מוצאת את הנישה שלי עדיין, ובעיקר מתחבטת ומבזבזת אנרגיות על כל המחשבות הטורדניות שהזכרתי...

מקווה ששרדתן את הקריאה עד כאן, מתנצלת אם הדברים מבולבלים, היה לי יום קשה עם כל המחשבות האלה והטקסט הזה יצא ממני ככה בלי אירגון מיוחד...
תודה על ההקשבה.

אגב, אותם דפוסים באים לידי ביטוי גם בזוגיות, אני מרגישה שאם לא אענה על הציפיות של בן זוגי בכל התחומים הוא פשוט יחפש מישהי אחרת או יפסיק לאהוב אותי.
הדרך שמצאתי להתמודד עם זה בעבר פשוט הייתה לבחור גברים שאני בעצמי לא ממש מעריכה או נמשכת אליהם, כדי להגן על עצמי מהכאב שבדחייה אפשרית. אחרי שהבנתי את הדפוס הזה ואחרים שתקעו אותי בנושא הזוגיות הצלחתי סוף סוף למצוא ולבנות זוגיות שאני מאושרת בה, אבל אני מוצאת את עצמי מיטלטלת בין שני קצוות: התחושה שבן זוגי לא טוב מספיק בשבילי, שמעוררת חרדות לגבי "איכות" מערכת היחסים הזאת והלגיטימיות שלה, ומצד שני וברגעים אחרים, התחושה שאני אולי לא מספיק טובה או ראוייה לאהבתו, או שאני ראויה לה רק אם עמדתי בציפיות XYZ שיש לו (או שאני מדמיינת שיש לו). כל עוד אני מרגישה צעירה, יפה, מעניינת וכו' אני מרגישה שאני בשליטה מהבחינה הזאת, אבל מדי פעם מתערער בי הביטחון לגבי איך שאני נתפסת בעיניו או שאני חוששת מאיך שאיתפס בעיניו בעתיד. ואז, מתוך הצורך בשליטה כנראה, אני מפעילה באופן לא מודע את הדפוס של "הוא לא מספיק טוב" כדי להגן על עצמי מדחייה.

אני מבינה את כל זה בתיאוריה אבל התחושות לא משתנות ביום יום, יש ימים שטוב לי ואין בעיה אבל בימים אחרים אני ממש סובלת ומענה את עצמי ולפעמים גם אותו...

עירית_לוי

יצירתית יקרה

את מתארת את החוויה שלך בבהירות רבה, ואני יכולה להבין את הקושי העצום שמלווה את תהליך היצירה שלך ואת החיים בכלל. קושי שיש בו כאב מתמשך: כאב של שנאה עצמית, הלקאה עצמית, ותחושת אשמה. כאשר אלה קיימים - ברור מדוע אי אפשר לחוש ביטחון וברור מדוע עולה חרדה. זה מובן לגמרי.

הייתי אומרת שאולי הקושי הוא לאו דווקא למצוא את הנישה שלך, אלא יותר - להתמקם בנישה כלשהי ולהכריז עליה כעל "הנישה שלך". הנישה יכולה להיות נישה מקצועית, היא יכולה להיות פרוייקט מסויים, והיא יכולה להיות בן זוג מסויים. הקושי, אם אני מבינה נכון, הוא לבחור משהו ולהגיד "זה שלי", ולעמוד מאחוריו באופן מוחלט.

ולמה זה קשה? כי אם "זה שלי", אז זה קשור אלי וזה עשוי להעיד על ערכי. ה"זה" יכול להיות פרוייקט, או יצירה או בן זוג (ואני מניחה שאולי גם דברים אחרים: חברות, מראה חיצוני, בית, או כל דבר שאת מאמינה שבאמצעותו אפשר להגדיר אותך או להעריך אותך).

לכל דבר כזה (פרוייקט, יצירה, בן זוג) יש מן הסתם, באופן טבעי, חסרונות ונקודות תורפה. הקושי הוא לעמוד מאחורי הדבר כאשר נקודת תורפה כזאת נחשפת (או עלולה בעוד רגע להיחשף). בגלל אותו קישור לערך העצמי – התגובה האינסטינקטיבית שעולה בך ברגע כזה היא סוג של מגננה: "זה לא שלי!" (או גם ספק: "האם זה אכן שלי?"). זו תגובה טבעית ואוטומטית שעולה מתוך כמיהה עמוקה להגן על הערך שלך: לחוש בסדר ובעלת ערך. כמיהה לגיטימית שכדאי להקשיב לה

.

לכן, זה מה שהייתי מתמקדת בו כרגע: בטיפוח חוויה פנימית בסיסית של ערך עצמי. בדיוק מה שאת התחלת לכוון אליו כאן.

את יכולה לראות שהחיפוש אחר נישה הוא למעשה חיפוש אחר אישור וקבלה. את כמהה לשקט הזה. לרגע שבו תוכלי לנוח ולדעת שהכל בסדר, שאת בסדר, שאין לאן לרוץ. את אמנם מחפשת נישה אבל זה "סיפור כיסוי"

לחיפוש האמיתי: שהוא אישור ואהבה עצמית. אז אני לא מציעה להפסיק לחפש או להפסיק ליצור. לא

. רק להיות גלויה עם עצמך לגבי המניעים שמנחים את החיפוש: צורך בתחושת ערך ואהבה (להיות גלויה וכנה אבל חלילה לא לשפוט את המניעים או אותך בגללם!). להתמקד במניעים ולנסות לתת להם מענה ישיר.

לגבי איך לגשת לזה: ברור לי לגמרי מדוע עולה בך כזאת התנגדות לשאלות של הכרה בערך שהפניתי לג'ודי. זה מוקדם מדי. אולי בעוד כמה ימים זה ירגיש לך אחרת. לכל אחד בכל רגע נתון של הדרך יש צורך מעט שונה. והצורך שלך, למיטב הבנתי, נכון לרגע זה, הוא אחר.

אני מציעה קודם כל לטפח את שריר החמלה העצמית. ליצור הֵקשר אחר, חדש, ורך הרבה יותר לכל ההתבוננות העצמית שלך: להבין לליבך, ולא לשפוט את דרך ההתנהלות שלך. להבין שאלו הם מנגנוני הגנה, שאימצת אותם אי שם בהיסטוריה שלך. לראות שהיו לך סיבות טובות מאוד לעשות זאת ושהם היו חיוניים לך.

להבין שכאשר חסרה החוויה הבסיסית של ערך עצמי – סביר והגיוני, ואף חיוני לנפש שלך – לחפש אותה בחוץ, באיזו כותרת חיצונית משמעותית שתיתן תחושת ערך, באיזו הגדרה שתיתן לך משהו להישען עליו: מימוש של כישרון, יצירת מופת חד פעמית, בן זוג "שווה" וכן הלאה. אלו הן הגדרות שמצד אחד מאוד מפתה להישען עליהן ומצד שני הן טומנות בחובן סיכון עצום של כישלון: יצירת מופת - שלא תהיה "זה", פרוייקט מבטיח – שיאכזב את הקהל. ואת באמצע, במילכוד: כמהה להגדרה שתיתן ערך ובו בזמן חרדה שמא גם בהיצמדות להגדרה המסויימת הזאת עדיין לא "תספקי את הסחורה".

האם את יכולה להביט על עצמך בחמלה ולראות את הכאב העצום שאת נושאת בתוכך שנים רבות?
האם את יכולה להביט על הילדה שהיית? לא ברחמים כי אם בחמלה, בגובה העיניים?
האם את מסכימה להביט על המנגנון האוטומטי שפועל בתוכך, מנגנון לגיטימי של הגנה, ולתת לו רשות להיות?
האם את מסכימה להביט עליך ועל הכאב שאת נושאת בתוכך ולתת לך לרגע אחד רשות להיות בדיוק מי שאת?
האם את מסכימה להבין לליבך?

תראי אם את מתחברת לדברים, מה נכון לך ומה לא, תבדקי מה עולה,
ואוכל להציע כיצד להמשיך.

עירית_לוי

תכלת שמים, את נהדרת

שלום עירית לוי,
ראשית כל, המון תודה על דברייך ועל הזמן והמחשבה שאת מקדישה ונותנת מעצמך. אין לי מילים לתאר עד כמה זה נוגע ללבי.

אני מאוד מבינה ומתחברת למה שתיארת. זה בדיוק כך.
מה שקשה לי איתו הוא השאלה שמיד עולה אצלי - למה? מהיכן מגיעים המנגנונים האלה?
הייתה לי ילדות פחות או יותר מאושרת ושקטה, זכיתי להרבה הערצה והערכה מאמא שלי בעיקר (אולי לא בצורה הנכונה או על הדברים הנכונים, אבל זה בכל זאת עדיף על מי שקיבל הרבה מסרים שליליים כילד, לא?), הרבה מילים טובות. זה נכון ש"באופן טבעי" היו לי כילדה צעירה ציונים טובים, התנהגתי יפה אבל לא מתוך רצון לרצות אלא כי באמת הייתי פשוט שקטה וטובה כזאת, קצת חולמנית. ותמיד הכישרון הזה שליווה את חיי והיווה קצת נטל לפעמים. נהניתי ליצור אבל היה לי קשה קצת עם התגובות מהסביבה, אולי הרגשתי שההערצה הזאת וההתלהבות שזה עורר לא נתנו לי את השקט והחופש להתנסות בכיוונים אחרים ולקחת סיכונים, סגרתי את עצמי בתוך חזרה אינסופית על מה שכבר ידעתי לעשות והרגשתי תחושת אי נוחות שלא ידעתי ממה היא נובעת.
בגיל מסויים הפסקתי לעסוק בכך לחודש או שניים, אני זוכרת בבירור שזה היה קשור לקושי שלי עם התגובות של אמא שלי שכמובן לא ידעתי להסביר במילים. ידעתי רק שאני רוצה לעשות את זה הרחק מאין רואה, לא להראות כל הזמן ושיתלהבו וישבחו. בסוף כן חזרתי לזה כי הרגשתי ש"מדגדג לי בידיים" אבל תמיד היה משהו ברקע שהפריע, כבוגרת לא רציתי לעסוק בתחום ורק אחרי שנים של לימודים בתחום אחר בכלל (יצירתי גם אבל לא ממש נוגע) העזתי כן לנסות.
כואב לי קצת להעלות את כל זה, זה נשמע כאילו אני מתלוננת על אמא שלי ש"הרסה" לי אבל ככה אני רואה קצת את הדברים, ההתלהבות והעידוד שזכיתי לו תייגו אותי כגאונה קטנה בתחומי שכבר יודעת הכל, מעין תופעת טבע נדירה שאפשר רק לצפות פה ולהתפעל, לא ילדה רגילה שיש לה נטייה לכיוון מסויים שאפשר לפתח ולעזור לה לגלות.הגישה הייתה "היא תלמד לבד", או יותר נכון "היא כבר יודעת", ורק עכשיו כשאני כותבת את זה אני מבינה איזה משא זה הטיל על כתפיי, הציפייה הזאת ממני לדעת כבר לעשות הכל בתחום הזה ולהדהים את כולם, בלי איזו דמות מנוסה יותר לפנות אליה וללמוד ממנה.
כשהתחלתי ללמוד את התחום כבוגרת נתקלתי לאט לאט בהמון חוסרים, המון טעויות שעשיתי כל השנים, המון דברים שבכלל לא ידעתי איך לגשת אליהם, אנשים מוכשרים בדיוק כמוני או יותר, וכמובן המון פגיעה באגו וחוסר ביטחון כתוצאה מכל זה.

מה שאני מרגישה היום כלפי כל זה - בעיקר חרטה. על הזמן שעבר, על כל מה שיכולתי ללמוד בגיל מוקדם יותר ולא למדתי כי שמעתי כל הזמן מאמא שלי את המסר שאם תשלח אותי לחוג או למורה "רק יהרסו לי" ויכניסו אותי לתבנית. אולי היא צדקה במובנים מסויימים, אבל חבל לי על כל זה ועל כך שכל כך הרבה מההגדרה העצמית שלי ותחושת הערך שלי נקשרו בדבר הזה וגרמו לי להימנע ממנו במשך שנים בגלל הפחד להיכשל. אני גם מרגישה קצת אשמה להעלות את זה כי אני מאשימה את אמא שלי לגבי זה, וגם עולה לי השאלה הזו של - אם לבקר זה לא טוב וגם לשבח זה לא טוב, אז מה כן...? כנראה שהכל במידה, וקשה להתמודד עם ילד קצת שונה או מחונן בתחום כלשהו מבלי לעשות טעויות.
מצטערת שאני מפילה על כולכן את כל זה, זה מה שעלה לי לגבי השאלות על ההגנות, הילדה שהייתי וכו'...

לאור כל זה, אני מסכימה פחות או יותר לענות כן על השאלות (פחות או יותר כי אני מכירה בזה, אבל בכל זאת עולות לי מיד מחשבות מאשימות של "מה את מתבכיינת, מה כל כך רע לך, את סתם איטית או עצלנית או לא מספיק חושבת לפני שאת עושה דברים" וכדומה. גם מחשבות של "מה את מורחת פה את כל זה כאילו שהבעיות שלך כאלה גדולות וחשובות, יש פה נשים עם בעיות אמיתיות!").

שוב תודה, עירית. וסליחה על המגילה.

תכלת שמיים, בעיניי את מה-זה שווה...

לא בטוחה שהבנתי את עניין הפוטנציאל, מה שלי עולה למקרא המילה הזאת זה מיד שאני מרגישה ערך עצמי כי "יש לי פוטנציאל" במובן של - יום אחד אני אעשה עם עצמי משהו מדהים. מה יקרה אם היום הזה לעולם לא יגיע, זו כבר שאלה אחרת... או שאלמד להעריך את עצמי בלי קשר לפני כן, או שפשוט אהיה מאוכזבת מעצמי כל חיי. בכל אופן בעיניי פוטנציאל מתייחס לעתיד ולא לערך שלי כאן ועכשיו. אולי אני מפספסת אותך ואת הכוונה שלך לגמרי...?

יצירתית חרדתית ,

בעיני מה שאת מתארת מעלה שאלה פילוסופית עמוקה, ויש לו השלכות במציאות היומיומית:
מי אני?

האם הגיל, המגדר, הכשרון, המצב המשפחתי, המצב הכלכלי..... מגדירים את מי שאני?
אולי כל אלה ביחד?
אולי אף אחד מהם?
אולי כל אלא הם מלבושים מתחלפים מעל איזה בסיס יציב של 'אני' שאינו ניתן בדיוק להגדרה אבל הוא ברור גם כשהגיל ושאר המדדים ברשימה משתנים?

בקשר למה שתיארת ביחסים עם אמך, רציתי לשתף אותך בכך שקרה לי דבר דומה עם אמא שלי, ולכן אני מבינה אותך מאוד, למרות שאולי אינני מוכשרת כמוך (קריצונת...).
למזלי אמא שלי התאפסה על עצמה והפסיקה לשבח בגלל שלל הכשרונות, ועברה לתמוך ב י , ולא בתוצרים שלי.
זה פינה לי מקום לטעות, להתנסות, ולגדול בכל דרך שאני בוחרת. על כך אני מודה לה.

אפרוש בפנייך את תפיסתי:

אני מרגישה שיש אמת עמוקה בדרך שבה את מבינה את הדינאמיקה עם אמך, ואיך היא משפיעה על חייך.
קשה להיות אדם עדין עם שאיפה לרצות ועם חשש להכשל ובכך להסתכן באובדן אהבה שתלויה בהצלחות.

לכן אני מציעה שתפרידי בין את עצמך לבין הכישרון שניתן לך, כדי להתקדם בבית הספר הרוחני של החיים.
הכישרון הזה נמצא כאן לא רק כדי ליצור תמונה יפיפיה או לכתוב יצירה מוזיקלית מדהימה (אני לא יודעת מהו תחום הכישרון שלך).
הוא, לפחות כפי שאני מאמינה, עוד אחד מהכלים שמגדירים את הסביבה בה את מתרגלת את השעורים של הצמיחה האישית שלך: אהבה ללא תנאי, סובלנות, איזון, עוצמה פנימית, חמלה, ועוד.

לשאלתך, אני אישית חושבת שיש סכנה גדולה בתשבוחות. הן תוקעות. הרגשת על עצמך.

מה עושים?
ילד מביא ציור. יפה או לא (בעיני המתבונן). לא חשוב.
קודם כל לדעתי חשוב לא לקשר את ערך הילד עם הציור (לא להגיד ''יו, איזה צייר נהדר אתה'', כי ציור מחורבן משמעו יהיה בעיני הילד בתרגום ישיר שהוא צייר גרוע, ואולי שהוא גרוע בעצמו).
אולי אפילו לא כדאי להתיחס לערך האסטטי של הציור עצמו.
אפשר לדבר על מה שרואים בציור (''אני רואה שציירת עיגולים ירוקים''), על רגשות שעולים (''הדמות הכחולה מרגיעה אותי''), על שאלות (מה התכוונת בריבועים הקטנים משמאל?'') וגם אפשר להתעניין במה שחש היוצר עם היצירה (נהנית לצייר? אם לא, שתף אותי במה שעבר עליך'').
לפעמים מספיקה התבוננות ללא מילים, או חיבוק.
ללא הלחץ של ליצור כל הזמן יצירות מופת. אי אפשר לחיות ככה.

חיבוק ממני הבוגרת לילדות המוכשרות שהיינו עם אמהות משבחות...
מאחלת לך שתלמדי להנות לטעות.

יוליקו,

תודה על מילותייך, הגדרת בדיוק את מה שמטריד אותי לגבי שאלת הזהות ("מי אני"). זה דומה קצת בעיניי לשאלות אחרות שעלו כאן לגבי מיהו אדם טוב ומיהו אדם רע וכדומה, יש לי תחושה עמומה שהבסיס לשאלות האלה הוא דומה. כתוצרים של החברה המערבית אנחנו מאוד מתוכנתים מילדות לשים תוויות על דברים ועל אנשים, וגם מאוד רגילים לחשיבה במושגים של שכר ועונש. בעצם אני לא בטוחה שזה קיים רק בתרבות המערבית אבל זה נראה לי יותר בולט בה, יש יותר רדיפה אחרי הישגים, "מיוחדות", גאונות וכדומה והרבה פחות התעכבות ולגיטימציה למהות הזו של רק להיות, להתחבר לכאן ועכשיו, לעשות מדיטציה - שאלו דברים שמחברים אותנו אל מה שממזג אותנו עם העולם ולא אל מה שמפריד ומייחד אותנו מהעולם.

מאוד מקנאה בך על מה שכתבת על אמא שלך. אצל אמא שלי זה לא ממש קרה כך, אני לא בדיוק יכולה להגיד שהיא מההורים האלה שדוחפים להישגים ולהצטיינות בצורה נוקשה ובלתי-מתפשרת, זה יותר כאילו שיש לה איזו תמונה בראש לגבי שאין בה מקום לקשיים שלי דווקא בתחום הזה או בכלל. אני שמחה בשבילך שהגעת עם אמא שלך ועם עצמך למקום מאוזן ובריא יותר מהבחינה הזאת.

תודה לך על המילים האלה:

_לכן אני מציעה שתפרידי בין את עצמך לבין הכישרון שניתן לך, כדי להתקדם בבית הספר הרוחני של החיים.
הכישרון הזה נמצא כאן לא רק כדי ליצור תמונה יפיפיה או לכתוב יצירה מוזיקלית מדהימה (אני לא יודעת מהו תחום הכישרון שלך).
הוא, לפחות כפי שאני מאמינה, עוד אחד מהכלים שמגדירים את הסביבה בה את מתרגלת את השעורים של הצמיחה האישית שלך: אהבה ללא תנאי, סובלנות, איזון, עוצמה פנימית, חמלה, ועוד._

הן נגעו בי במקום מאוד עמוק ופתחו לי פתח לראייה אחרת של הדברים. אף פעם לא ראיתי את זה ככה, זו מחשבה מאוד משחררת. בחיי שבא לי לכתוב את זה על דף ולתלות על הקיר:) תודה.
חיבוק גם לך.

זכיתי להרבה הערצה והערכה מאמא שלי בעיקר
התיאור שלך נוגע בלב העניין שמחקרים מהעת האחרונה עסקו בו רבות: מסתבר שכאשר משבחים ילד על התוצרים שלו, הוא מאבד את הבטחון ואת החשק. זה מערער את הבטחון בדיוק בגלל מה שכתבת:
ההערצה הזאת וההתלהבות שזה עורר לא נתנו לי את השקט והחופש להתנסות בכיוונים אחרים ולקחת סיכונים, סגרתי את עצמי בתוך חזרה אינסופית על מה שכבר ידעתי לעשות
בדיוק.
ברגע שאומרים לך שאת כישרון או גאון, מאותו רגע נכנסת החרדה הגדולה לטעות, שתיארת. עכשיו יש לך "מעמד" ומרגע זה אין לך יותר עניין בנושא אלא פחד גדול לאבד את המעמד הזה.

אם ההורה רוצה לעודד, הכי טוב להתמקד בדיוק במה שיוליקו תיארה: בהתלהבות מתהליך היצירה, בסקרנות, בחשק, בתיאור עובדתי של מה שנעשה. אפילו בדברים כמו מה כיף לך במה שעשית, מה אתה אוהב במיוחד לעשות. בלי שום התמקדות בתוצרים, בתוצאות, במה שיהיה עם זה.

בשמת,
כן, זה בדיוק זה.
אני מודעת לזה עכשיו בעיקר בגלל שקראתי את mindset, ספר מרתק שמדבר בדיוק על הדברים האלה.

עירית_לוי

יצירתית,
בשמחה רבה ומעומק הלב.

ראשית, אין לך מה להצטער או להתנצל, לא על האורך ולא על התוכן. כתבי כמה שבא לך. את לא "מפילה עלינו" שום דבר, מי שקוראת וכותבת כאן עושה את זה מרצונה ומכל הלב. מבטיחה לך. אז תרגישי נוח מעתה לתפוס כאן את מקומך.

אני מתייחסת כעת לשלושה משפטים שכתבת במקומות שונים בהודעה שלך, ושקיבצתי אותם יחד:

מה שקשה לי איתו הוא השאלה שמיד עולה אצלי - למה? מהיכן מגיעים המנגנונים האלה?

כואב לי קצת להעלות את כל זה, זה נשמע כאילו אני מתלוננת על אמא שלי ש"הרסה" לי אבל ככה אני רואה קצת את הדברים.

אני גם מרגישה קצת אשמה להעלות את זה כי אני מאשימה את אמא שלי לגבי זה.

את יכולה לראות איך האשְמה משחקת תפקיד משמעותי בתפיסת העולם שלך, ומקשה עליך מאוד.

תראי, את לא אשמה בדפוס הזה שלך וגם אמא שלך לא אשמה בו. לפעמים אנחנו נוטים להתייחס לאשמה כמו אל גחל לוהט שאנחנו לא רוצים להחזיק ביד ואנחנו חייבים להעביר לידיו של מישהו אחר. אנחנו סבורים שאם אנחנו לא אשמים במשהו, אז כנראה מישהו אחר הוא האשם. אנחנו לא רוצים להמשיך לאחוז ב"גחל" האשמה אז אנחנו מחפשים אל מי מסביבנו אנחנו יכולים להעביר אותו, או אל מי להשליך אותו. אבל זה לא חייב להיות ככה

. אפשר להוציא את האשמה לחלוטין מהמשוואה. ומהלקסיקון הפנימי. את לא אשמה כאן בכלום וגם אמא שלך איננה אשמה.

נתחיל ממך: את לא אשמה בדפוס משום שאימצת אותו כמנגנון הגנה על מנת לשרוד מבחינה רגשית. בשלב מסויים בחייך לא היתה לך ברירה אלא לאמץ אותו. הערך העצמי שלך חיפש על מה להישען וממה לבנות את עצמו והתשובה המיידית שהוא מצא היתה הגדרות חיצוניות. אבל, זה לא אומר שאמא שלך אשמה. כלל וכלל לא. היא עשתה במיטב יכולתה ואהבתה. מתוך התיאור שלך אפשר לראות שיש סיכוי שדרך ההתנהלות של אימך יצרה אצלך את התגובה הרגשית המסויימת הזאת. דרך ההתנהלות שלה - שחברה יחד עם עוד גורמים שונים ומגוונים: המבנה הנפשי עימו הגעת לעולם הזה, המיקום שלך במשפחה, הטמפרמנט שלך, החיבור המסויים בין הטמפרמנט שלך ושלה, ההיסטוריה הרגשית של אמך, וכן הלאה וכן הלאה. אבל היא לא אשמה בזה. היא לא לא-בסדר בגלל זה.

האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאף אחת מכן לא אשמה? לא את ולא אימך?
האם את יכולה לראות שכל אחת מכן עשתה ועושה כמיטב יכולתה?
האם את מסכימה לשקול את האפשרות לוותר לגמרי על הרעיון שמישהו "צריך" להיות האשם?
אילו רגשות עולים בך כאשר את חושבת על הרעיון שיתכן ואף אחד אינו אשם?

תראי מה עולה בך, ממש מ"הבטן", ונראה לאן לקחת את זה.

אני מתעכבת על הנקודה הזאת משום שאני מניחה שכל נושא האשמה בחייך גורם לך לסבל רב.
כל עוד הערך העצמי שלנו אינו מבוסס דיו ואין לו עוגן פנימי יציב להישען עליו - לאשמה יש יכולת לטלטל אותו נמרצות מעלה ומטה: אם אני אשמה – זה מיד מצניח את ערכי לריצפה. אם מישהו אחר אשם – זה מיד מעלה את ערכי כי אני יותר "שווה" ממנו, יותר "בסדר" ממנו: אם הוא אשם אז סימן שאני בסדר.
דמייני מה יכול להתאפשר בחייך אם המושג "אשמה" לא יהיה יותר חלק מהלקסיקון הפנימי שלך

.
.

לאור כל זה, אני מסכימה פחות או יותר לענות כן על השאלות (פחות או יותר כי אני מכירה בזה, אבל בכל זאת עולות לי מיד מחשבות מאשימות של "מה את מתבכיינת, מה כל כך רע לך, את סתם איטית או עצלנית או לא מספיק חושבת לפני שאת עושה דברים" וכדומה. גם מחשבות של "מה את מורחת פה את כל זה כאילו שהבעיות שלך כאלה גדולות וחשובות, יש פה נשים עם בעיות אמיתיות!").

אני מבינה. זה עולה באופן אוטומטי לגמרי.

האם את מסכימה לראות שהקושי שלך לגיטימי?
האם את מסכימה לראות שהקושי שלך לגיטימי בדיוק כמו קושי של כל אדם אחר?
האם את מסכימה לתת לקושי שלך את הבמה לה הוא ראוי?
האם את מסכימה לתת לעצמך רשות לתפוס מקום?
האם את מסכימה להפסיק להקטין את הקושי שלך?
האם את מסכימה להפסיק להקטין את עצמך?

גם כאן, תני לתשובות לעלות מהבטן. כמו שראית שכתבתי במעלה הדף, מומלץ לא לכוון ל"כן" אלא לאפשר לתשובה האמיתית לעלות. מה שחשוב כאן זה עצם המפגש של האנרגיה שלך עם האנרגיה של השאלה, ולא התשובה עצמה. דברים חיוביים מתחילים לקרות מעצם המפגש הזה.
.
.
יוליקו,

אהבתי את כל מה שכתבת.
יש לי תרגיל נהדר שמסייע לקלף את קליפות ההגדרה וחושף את המהות הפנימית שדיברת עליה, אם תרצי בהזדמנות...

תודה לך עירית לוי.
את צודקת בדברייך לגבי האשמה, זה משהו שמלווה אותי כבר הרבה זמן, יש בתוכי המון קולות פנימיים מאשימים (לרוב את עצמי ולפעמים גם אחרים). הנה, גם עכשיו אני מרגישה אשמה שאת מקדישה לי זמן ועוזרת לי לגמרי בחינם.

אני מאוד מתחברת למה שתיארת על המנגנון שמחליט ומתייג אותי כ"בסדר" או "לא בסדר" בהשוואה לאחרים, זה נכון לא רק לגבי אשמה אלא גם בכלל, בכל התחומים. אני תמיד צריכה להרגיש עליונה על מישהו או נחותה ממישהו כדי לדעת היכן אני עומדת, וזה גם מה שקורה ומכאיב בזוגיות. הבחינה התמידית הזו של ערכו של כל אחד מאיתנו וההשלכות המדומות של "ההחלטה" האינסופית הזו לכאן או לכאן (אם אני "שווה" יותר, אז מה אני עושה איתו? אולי אני מבזבזת עליו זמן ואנרגיות? ואם הוא שווה יותר, אז הוא בטח יעזוב אותי או יימאס לו ממני כשהוא יבין זאת).

בתחום המקצועי זה כמובן מאוד בולט, היה לי תמיד מאוד קשה להסתכל על מה שאחרים עושים (אנשים מוכרים ומקצועיים, סטודנטים שלמדו איתי ומאוחר יותר קולגות, לא משנה) כי אני מיד משווה את עצמי ובודקת מה הרמה שלי? כמה רחוקה אני מלדעת לעשות את מה שאותו מתחרה עשה? לגבי הרבה מהיצירות האלה עולה בי כמיהה לעשות משהו דומה או טוב באותה מידה אפילו אם זה בתחום\סגנון\טכניקה שלא ממש קשורים אלי. כנראה מתוך הרצון להוכיח שגם אני יכולה.

לגבי השאלות שלך:
-האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאף אחת מכן לא אשמה? לא את ולא אימך?
קשה לי עם זה. הייתי רוצה לוותר על הדפוס הזה של האשמה אבל מה שעולה לי מול זה הוא בלבול ופחד.

-האם את יכולה לראות שכל אחת מכן עשתה ועושה כמיטב יכולתה?
אני יכולה לראות את זה ולשניה אני עונה "כן", ואז מיד קופצות לי כל המחשבות והכעסים על מה שיכולנו לעשות ולא עשינו. היא מצידה, למה היא תמיד חושבת שהיא יודעת הכל הכי טוב מכולם? למה לא בדקה וביררה מה הדרך הכי טובה להתמודד עם ילד "כזה"? (אני יודעת שזה טיפשי, אז לא היה את הידע שיש היום ובכלל לא היה אינטרנט אפילו... אמא שלי כנראה סונוורה מהגאווה שלה בי. ועלתה לי גם המחשבה על כך שהיא לא זכתה לתמיכה מהוריה כילדה ונערה ולעידוד לתחומים שגילתה נטייה אליהם. אולי היא חשבה שכך כדאי לעשות כדי לא לחזור על הטעויות שלהם. אבל עדיין, אני כועסת עליה! וכועסת על עצמי שאני כועסת ובכך חוסמת את עצמי מהתקדמות עם זה)
ואני מצדי, אין טעם אפילו להיכנס כאן לכל מה שאני חושבת שאני עושה לא בסדר:) אבל כן, יותר קל לי לקבל שאני עושה כמיטב יכולתי מול השאלה הזו מאשר שאמא שלי עושה ועשתה.

-האם את מסכימה לשקול את האפשרות לוותר לגמרי על הרעיון שמישהו "צריך" להיות האשם?
-אילו רגשות עולים בך כאשר את חושבת על הרעיון שיתכן ואף אחד אינו אשם?
אני מסכימה לשקול את האפשרות. אבל מה שעולה לי מול זה הוא שוב, בלבול ופחד. אבל מתחת לכל זה - שלווה והקלה?

_-האם את מסכימה לראות שהקושי שלך לגיטימי?

האם את מסכימה לראות שהקושי שלך לגיטימי בדיוק כמו קושי של כל אדם אחר?
האם את מסכימה לתת לקושי שלך את הבמה לה הוא ראוי?
האם את מסכימה לתת לעצמך רשות לתפוס מקום?
האם את מסכימה להפסיק להקטין את הקושי שלך?
האם את מסכימה להפסיק להקטין את עצמך?_

ממש קשה לי להתגבר על ה"לא" שעולה לי מול כל השאלות האחרונות. אולי אני ממש מקרה בעייתי?:)

שוב, המון תודה לך... אני יודעת שזה קצת נשמע כאילו אני נורא "תקועה" אבל אני מרגישה שדברים כן זזים קצת מאז אתמול, נראה לאן זה יוביל...

ממש קשה לי להתגבר על ה"לא" שעולה לי מול כל השאלות האחרונות. אולי אני ממש מקרה בעייתי?

חחח D-:

רק כדי שתקבלי פרופורציה:
גם אני קוראת את כל זה ומייד עולה לי "לא" P-:

-האם את מסכימה לראות שהקושי שלך לגיטימי?
לא.
-האם את מסכימה לראות שהקושי שלך לגיטימי בדיוק כמו קושי של כל אדם אחר?
לא.

-האם את מסכימה לתת לקושי שלך את הבמה לה הוא ראוי?
ממש לא.

-האם את מסכימה לתת לעצמך רשות לתפוס מקום?
לא לא לא.

-האם את מסכימה להפסיק להקטין את הקושי שלך?
לא, השתגעת, אם אני אפסיק להקטין אותו הוא יטביע אותי.

-האם את מסכימה להפסיק להקטין את עצמך?
אין לי אפילו מלים לכמות ההתנגדות, והדמעות, שעולה לי מול השאלה הזאת.

עניתי על השאלות האלה גם כדי לענות לך על זה:
גם עכשיו אני מרגישה אשמה שאת מקדישה לי זמן ועוזרת לי לגמרי בחינם
עירית לוי המקסימה פועלת מהלב שלה כשהיא בוחרת, מרצונה החופשי ומיוזמתה, לעזור בדף הזה. כאשר עזרה באה מהלב והיא נקייה ומלאה אהבת אדם, היא פועלת בו זמנית לשני הכיוונים: כל מה שעירית שולחת, נשלח באותו רגע ממש גם אליה. אותו כוח ריפוי הוא דו צדדי, דו כיווני.
וכל מה שאת שואלת, עולה גם בלב של המון המון המון קוראים אחרים בדף, שאת משמשת להם פה, שהשאלות שלך הם השאלות שלהם, שהתרגילים שאת עושה הם גם תרגילים בשבילם,
ולכן, קורא אותך מי שנכון לו לקרוא אותך, וקורא את עירית לוי מי שנכון לו לקרוא אותה, וכולם מקבלים מהדיאלוג הזה מתנה גם לחיים שלהם.

את לא לבד.
ואת לא לוקחת כלום.
את נותנת מעצמך בזמן שאת משתפת אותנו.

תודה בשמת על המילים החמות ועל הנוכחות שלך כאן.
אני מקווה שבאמת יש כאן קוראות שנתרמות מהדיאלוג ושזה תורם גם לעירית, זה כמובן מתקשר בדיוק לשאלות שלה אבל קשה לי לתפוס כאן מקום ולקבל מבלי לתת כלום בתמורה... אז זה בהחלט עוזר לראות את זה ככה.
די הופתעתי לגלות שגם אצלך כל התשובות הן "לא":) למה כל כך קשה לכולנו עם זה...? או שיותר נכון, זה לא לכולנו, פשוט מי שלא קשה לו עם זה ושבא לו טבעי לתפוס מקום בעולם בכלל לא מגיע לדיון כזה או אפילו לאתר הזה...

השאלה אם בכלל אפשר לשנות דפוסים כאלה או שזה כבר יהיה ככה לכל החיים.

השאלה אם בכלל אפשר לשנות דפוסים כאלה
בטח שאפשר.
הנה, אני משנה (לדוגמא, זה שאני מסכימה להעתיק את השאלות של עירית ולענות עליהן בפומבי, זה כבר שינוי גדול. ומתוך היכרות שלי עם עצמי, עצם זה שעשיתי את זה אומרת, שממש בעוד זמן קצר אני אהיה מוכנה להגיד כן. כי בעצם ההסכמה שלי לעשות את העבודה הזאת, כבר נתתי כוונה למישהי בתוכי, להגיד "כן". מרגע שנתתי כוונה, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה, וזה יקרה).

זו משוואה די מתמטית:

מי שעושה את העבודה, משנה את הדפוסים.

מי שלא עושה את העבודה, לא משנה את הדפוסים.

מרגע שנתתי כוונה, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה, וזה יקרה.

מקווה שככה יהיה גם אצלי.

עירית_לוי

יצירתית,

הנה, גם עכשיו אני מרגישה אשמה שאת מקדישה לי זמן ועוזרת לי לגמרי בחינם.

אז באמת, קודם כל - מה ש בשמת א אמרה (תודה בשמת

).

שנית, גם עבורי השיחות הללו מרפאות ומצמיחות. כמו שכתבתי בפתיחה: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד". לא סתם נמשכתי ליד רכה ולחמלה עצמית. משהו בי מבקש את זה מאז שאני זוכרת את עצמי. שריר החמלה שלי מפותח למדי כי אני עובדת איתו כבר המון שנים, ועדיין, ישנם רגעים בהם השריר ההפוך, שריר התנגדות, מתעורר ואני זקוקה לתזכורת, לפעמים מבחוץ (חברה/מטפל) ולפעמים מבפנים.
זה טבעי, זה נורמלי, אני לא מכירה אדם שלא זקוק לזה. אף אחד לא מושלם. כולנו מתפתחים כל הזמן. אם היית מכירה אותי והיית רואה את האתגרים שאני מתמודדת איתם - היית מבינה. וזה ככה אצל כולם. באמת

.

שלישית, זה טבעי שאת עדיין חשה אשמה. מותר לך. זה עולה בך כמנגנון הגנה טריקי שלא "שואל אותך" בכלל

. למה זה מנגנון הגנה? את מרגישה פתאום "לא בסדר" לקבל משהו (אני מניחה שזה יושב על תפיסות עצמיות של "לא מגיע לי" ו"מי אני בכלל"). מול זה עולה צורך דחוף לחוש "כן בסדר". צורך דחוף בעזרה ראשונה. ואז - כדי לחוש "כן בסדר" מול החוויה הלא נעימה (או הבלתי נסבלת) של "אני לא בסדר" את מלקה את עצמך. ההלקאה היא מנגנון ההגנה: אם אני מענישה את עצמי אני "משלמת את חובי" (לחֵברה

) ואולי אז אני אחוש שאני לא כל כך כל כך לא בסדר.

שורה תחתונה – זה טריקי, זה אוטומטי לחלוטין כרגע, זה מובן וסביר שזה מה שיעלה, וזה ישתנה בהמשך הדרך.
.

_השאלה אם בכלל אפשר לשנות דפוסים כאלה
בטח שאפשר._

אכן. אני מבטיחה לך שכן. אחרת לא הייתי מעזה לעשות את מה שאני עושה וכבר מזמן הייתי מוצאת עיסוק אחר

.

_מרגע שנתתי כוונה, זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה, וזה יקרה
מקווה שככה יהיה גם אצלי._

כן. גם אצלך.
הסיבה שאני מרשה לעצמי לומר את זה בכזה ביטחון היא שהכוונה האותנטית שלך מורגשת. לא סתם מצאת את עצמך בדף זה. יש בך כמיהה עמוקה לשינוי ולשחרור מהדפוסים שגורמים לך לסבל, ויש בך הבשלה ומוכנות להתחיל לעשות את זה. לא מקרי שהעיסוק שלך בדפוס הספציפי הזה קורה עכשיו ולא קרה לפני עשר שנים. את בשלה למדרגה המסויימת שבפניה את ניצבת. זה שאת בשלה לא אומר שזה יקרה ברגע אחד. מנגנוני הגנה דורשים סבלנות ועבודת ריכוך עדינה. אבל זה יקרה. כך אני חווה אותך.
.

אני תמיד צריכה להרגיש עליונה על מישהו או נחותה ממישהו כדי לדעת היכן אני עומדת

זה נורמלי במצב כזה. כל עוד אין עוגן פנימי הנפש חייבת למצוא לעצמה עוגן חיצוני. זה או זה – או כיליון רגשי. אז כרגע אלה הם קביים שחיוניים לך עד שהעוגן הפנימי יתחזק. זה מנגנון הגנה שעושה לך שירות מצויין עד שלא תזדקקי לו יותר. בבקשה תנסי לא לשפוט את זה

.
.
אני יכולה לראות את זה ולשניה אני עונה "כן", ואז מיד קופצות לי כל המחשבות והכעסים על מה שיכולנו לעשות ולא עשינו.

גם זה טבעי.
זהו הפער שקיים אצל כולנו בין הרובד הרציונלי שמבין, לבין הרובד הרגשי שעדיין לא הבין ושלוקח לו יותר זמן להשתכנע ולקלוט. הפער הזה ילך ויצטמצם ככל שתתקדמי. את תראי

. זו הסיבה שחשוב שעבודה של התפתחות פנימית תיגע לא רק ברובד הרציונלי שבו מבינים את הדפוסים אלא גם ברובד הפנימי שבו שוכנים הכאבים והפחדים.
.

ממש קשה לי להתגבר על ה"לא" שעולה לי מול כל השאלות האחרונות. אולי אני ממש מקרה בעייתי?:)

לא, את לא.
אני אחדד את ההנחיה לתרגיל: את לא אמורה לומר "כן". לא היה סביר שתאמרי כרגע "כן". את לא אמורה להתגבר על ה"לא". אי אפשר. זו מהות העבודה ביד רכה. לא לנסות להתגבר ולכופף את מה שמרגישים.
ההצעה שלי היא לשאול את השאלות ולתת למה שעולה לעלות מבלי לשפוט אותו, או אותך.
ככל שתאפשרי ליותר "לא" לעלות – כך הוא ישתחרר מהמערכת הרגשית שלך. כך זה עובד. הרשות שלך לעצמך לומר "לא" (לעומת לנסות להתגבר עליו) היא היא מהות היד הרכה והיא זו שתאפשר את ההתקדמות כאן.
בסדר?

מתאים לך לנסות לעשות את זה באופן הזה?
מציעה לנסות שוב מחר לפגוש את אותן שאלות בדיוק ולראות מה קורה לך מולן. המפגש החוזר והמתמשך עימן חיובי וחשוב.

ועד אז, את כמובן יכולה לכתוב פה כל מה שעולה בך.

מבקשת רשות להצטרף...
קוראת את הדף בשקט ומעלה את השאלות לגבי עצמי.
יהיה לי נעים וחשוב לקבל את התגובות שלכן ועירית - הייתי רוצה לספר על השלב שלי במסע ולשמוע אילו שאלות כדאי לי לשאול את עצמי כדי להנות יותר מהדרך

בלי שום קשר - קראתי את התהיות לגבי חמלה על היטלר למעלה. אחרי שקראתי את "קודם היה חינוך" ,מצאתי את עצמי מרחמת עליו. ממש ממש מרחמת. היתה לי תמונה בראש שהורכבה מהתיאורים של אליס מילר לגבי החינוך שהוא קיבל והטראומות שבאו לידי ביטוי כתוצאה מכך בגיל מאוחר יותר, ומשהו בי התכווץ בפנים. על היטלר.
אני חושבת שכשאני "שוקלת" אם לאפשר לעצמי לחמול על הבנאדם שמולי שמפגין התנהגות פוגענית\מכעיסה\לא נעימה, תמיד יש מקום קטן בתוכי שלוחש שאני לא יודעת מה הנסיבות שהביאו אותו לכאן. התהייה היחידה, מבחינתי, היא האם היו לו אי פעם כלים להתמודד עם הנסיבות הללו. כי אם כן - הוא מתוייג מבחינתי כ"מפונק", או "רע" או משהו אחר. נקודה רגישה במיוחד מבחינתי היא נשים שדורשות שיעשו בשבילן משהו, ולא משנה מה, שמעולם לא היה על דעתי שיש למישהו אחריות חוץ ממני לעשות. וישר עולה הרוגז, שאומר - למה אני הייתי צריכה לקרוע את הת**, והיא פשוט דורשת בקול מתפנק שיעשו לה\יביאו לה\ירשו לה, בדרך כלל משפט חובק הכל "אבל מה אני יעשה?". לפעמים יש בי הכוח לבחון את השאלה מאחורי הקלעים - אולי מעולם לא לימדו אותה להתמודד. לפעמים אין, ואני סתם מתרגזת.