בחלומי חזרתי

[ציפורי*]

(אל בית הספר התיכון. זה אמור היה להיות שם הדף, אבל הוא נראה לי ארוך מדי. ועכשיו זה דווקא מוצא חן בעיני ככה- בחלומי חזרתי. אולי אחזור כאן לעוד מקומות בזמן?)
הרצון לכתוב כאן עלה במסיבת סיום של הבנות שלי (גמרו כתה ז' ו-י'). הרגשתי את מה שאני מרגישה בכל שנה במסיבת הסיום- רגש חזק שאני לא יודעת לקרוא לו בשם, אבל יודעת שהוא מציף, ממלא את כולי. הפעם עלתה גם מחשבה- שיש שם משהו שקשור לתקופת גיל ההתבגרות שעדיין לא פתור.
אחד הכלים שהכי עוזרים לי לרפא דברים הוא הכתיבה. אז אני כותבת.
דף בלוג
ומתחילה דווקא מהסוף, ממסיבת הסיום האחרונה בהחלט של י"ב-

חיכיתי למסיבת הסיום במשך שנים ובסופו של דבר המסיבה עצמה נבלעה בתוך בליל של רגשות ועניינים שצריך היה לטפל בהם ובגרויות וחזרות להצגה.
אני נזכרת במבוכה שלי כשהופעתי על הבמה וידעתי ששי (החבר שלי) וכל החבר'ה שלו מסתכלים.
רציתי ולא רציתי שיסתכלו, וקיוויתי שהצלחתי להרשים אותם איכשהוא, למרות שעודף המודעות שלי לעיניהם הבוחנות גרמה לי לוותר על רוב התפקידים השווים ולהחביא את עצמי בתפקידים שוליים שלא ימשכו תשומת לב רבה מדי, ואז להתחרט בערב ההצגה, כשתפסתי פתאום שלמרות שכתבתי חלק גדול מההצגה, אני לא ממש מופיעה בה, ובקושי אמרתי מילה או שתיים על הבמה.

כך קרה עם רוב הדברים.
כתבתי קטע לספר מחזור, אבל לא חתמתי עליו בשמי, ורק אחרי שהספר כבר הודפס ראיתי שמישהו הוסיף את ראשי התיבות של שמי, כמין רמז לכינוי שבו היו מכנים אותי אז. זו הייתה יעל שעשתה את זה, מי שהייתה אז החברה הכי טובה שלי, ולמרות שהכוונה שלה הייתה טובה זה עיצבן אותי, כי לא רציתי שיידעו שזו אני, ויחד עם זאת רציתי שיידעו, וראשי התיבות היו מין באמצע מרגיז.


והיה כל עניין השמלה, שנסעתי לחפש בתל אביב, בדיזינגוף סנטר. הסתובבתי שם יום שלם עם יעל ובסוף קניתי חצאית קצרה בצבע פשתן וחולצה לבנה. כשהגעתי הביתה גיליתי שאני שונאת את שניהם, ועכשיו אני מבינה שגם הבגדים האלה היו נסיון כושל להתחבא ולבלוט באותו זמן. כנראה קיוויתי בסתר שרגליי החשופות יפצו על החולצה שהייתה גדולה מדי ועל גזרת השק של החצאית (קראו לזה חצאית בּלֹון, עוד מפגע אופנתי מהאייטיז).
בכל אופן, זה מה שקניתי ועם זה הלכתי למסיבה, וממילא כמעט לא לבשתי את זה כי מיד אחרי הטקס וחלוקת התעודות בכיתות הלכתי להחליף בגדים להצגה.
את כל זה בכלל לא זכרתי. בכל זה אני נזכרת עכשיו. הבגדים האלה שלבשתי, ההצגה, החיוך הכבוש בתמונת המחזור. הכל היה כל כך עצור, כל כך אסור בתוכי.
לא נתתי לעצמי שום מתנה. לא פירגנתי לעצמי שום הישג, שום הנאה מכל הדברים שאהבתי כל כך לעשות.
ואפילו לא התאבלתי על כל זה מעולם. זה פשוט חלף, נשכח, נבלע בתוך בליל של דברים אחרים שאני לא ממש זוכרת- חופש גדול הכי גדול, הנסיעה עם שי לקיבוץ בצפון, שם אחיו הגדול היה בגרעין. סידרו לנו חדר ועבודה ובמשך שבוע חיינו שם ביחד, בבקרים עבדנו ואחר הצהריים טיילנו והתגלגלנו על ערימת הכותנה וצילמנו זה את זו ובלילות שכבנו וזה לא היה כל כך כיף כי זה אף פעם לא היה כיף אתו.
ואז הגיוס של שי שהגיע נורא מהר, הנסיעה אתו ללשכת הגיוס והפחד מהגעגועים אליו והפחד האחר, הסודי, שלא אתגעגע.
והחיים החדשים שנהיו לי בחודשים שעד הגיוס, חיים נפרדים וסודיים שהייתי בהם לבד. לאט לאט כולם התגייסו, לראשונה מזה חודשים ואולי שנים הייתי לבד, והייתה לי שגרה והרווחתי כסף משתי עבודות והכרתי אנשים חדשים, שונים מאוד מהחבר'ה מבית ספר- מיכאלה אורן, עורכת הדין שעבדתי אצלה בשליחויות, ושתי המזכירות שלה, דיצה ושולי. אתי, המלצרית במסעדה שהייתה אם חד הורית.
היה לי פתאום המון זמן של שקט ולבד, המון זמן להתבונן ולהקשיב, ולאט לאט מצאתי שוב את עצמי
ואז התגייסתי לצבא.

[יעל*]

קוראת.

[סטלה*]

גם אני
משמח לראות שוב את שמך כאן

[איילת*]

גם אני קוראת ומחכה להמשך.

[ציפורי*]

שמחה שאתן קוראות

היום היינו בנחל, עם עוד הרבה אנשים.
לא כל כך התאים לי לנסוע, ולהיות עם אנשים, כי היה סופשבוע עמוס, גם כן נסיעה והרבה אנשים, אבל נסעתי בכל זאת. הבאתי ספר ומחברת למרות שבדרך כלל אני לא כותבת כשאני עם אנשים.
זו הייתה הצהרת כוונות, תזכורת שאני רוצה לאפשר לעצמי להיות בפנים גם כשאני בחוץ.
ואמנם לא כתבתי, או קראתי, אבל היה רגע אחד של בחירה מכוונת, שבו ניתקתי את עצמי מהמקום שבו כולם היו, והלכתי לשבת על מחצלת מרוחקת. בשביל לעשות את זה הייתי צריכה קודם לראות איך כשאני עם אנשים (לא באחד על אחד) אני לגמרי מחוץ לעצמי- גם אם השיחות מעניינות ויש זרימה טובה והכל- עדיין אני לא בחיבור לעצמי. ברגע שראיתי את זה מיד נהייתה לי אפשרות לבחור אחרת. וזה מה שעשיתי.
רגע אחרי שהתיישבתי שם באו עוד אנשים, ובעצם לא באמת היה לי זמן שקט עם עצמי, אבל עצם ההכרה והבחירה הספיקו, כנראה, כי אז, בסוף, רגע לפני שהלכנו, שוב- התיישבתי על שפת הנחל והסתכלתי עליו ונשמתי ו הייתי שם ממש, ברגע של חסד, קשובה אל הלב, כשעיני פקוחות ואוזני כרויות (אולי יהיה בבלוג הזה גם קטע של ציטוטים משירים של אהוד בנאי?)

ואיך זה קשור לתיכון? כי שם זה התחיל. שם לימדתי את עצמי לצאת מעצמי בשביל אנשים. בשביל להצליח לתקשר ולתפקד בסיטואציות חברתיות הייתי חייבת ללמוד אז להתנתק מחלקים שלמים של עצמי. עכשיו אני לומדת לחבר את זה בחזרה.

אני חושבת שנקודת המפנה הכי משמעותית בתהליך של הניתוק שלי מעצמי קרתה כשאני ושי התחלנו להיות חברים. החבר'ה שלו, שנהיו גם החבר'ה שלי, לא היו אנשים שיכולתי להיות אתם אמיתית. זה היה מוזר מדי. ולא שהייתי כזאת מוזרה. ועדיין, הדרישות היו מאוד ברורות. בסיפור שכתבתי פעם קראתי לזה "להפוך לחיילת בצבא החבר'ה". ובדיוק כמו בצבא גם כאן היו חוקים ברורים של התנהגות, מה מותר ומה אסור. אסור להתלהב. אסור להיות טיפשה (שזה אמר, בפשטות, להיות לא טובה במתמטיקה. כתלמידה מתקשה בשלוש יחידות הייתה לי נקודת התחלה מאוד נמוכה בקטע הזה..). צריך להיות ספורטיבית וחזקה, לא לקטר, תמיד לרצות להיות עוד ועוד עם אנשים.

למי שאני הייתי לא היה שם מקום. כדי שיאהבו אותי (שי, וגם כל השאר), הייתי צריכה להפוך למישהי אחרת. לפעמים הצלחתי (גם אם רק למראית עין, בתקופה ההיא מראית עין הייתה מה שנחשב), ולפעמים לא (ואז שנאתי את עצמי והתביישתי נורא).

עכשיו אני לומדת מחדש שמותר. מותר להתלהב, להיות חלשה או מוזרה. מותר לרצות להיות לבד.

[סטלה*]

בזמן שאני קוראת אותך אני קולטת פתאום את השיר שמתנגן ברדיו
משפט שחוזר על עצמו
its hard for me but i'm trying
וחושבת על עצמי אז בתיכון ועל זה שהתנועה התהפכה
מלנסות להתרחק מעצמי כדי להיות
ללנסות לא לנסות
רק להיות

תודה שאת כותבת את הבלוג הזה

[אמא_ללי*]

איזה מדהים שאת כותבת, ושאת מסכימה לגעת במקומות האלה ולהסתכל על מה שקרה שם. ורק צירוף המילים הזה, מסיבת הסיום של י"ב, מעלה בבת אחת רצף שלם של זכרונות וחוויות ותמונות וטעמים ורגשות.... ואו. זה ממש חזק. (ואפילו טיפ טיפה עושה לי חשק לחזור לכתוב כאן, אחרי כל כך הרבה שנים שלא....)
אני כל כך אוהבת אותך

[מצ'רה*]

קוראת
ומחכה להמשך

[ריש_גלית*]

איזה כיף לקרוא אותך, תמיד וגם פה, באכסניה הישנה והטובה. באמת, שכחתי כמה קל להתבטא פה. וכמה נעים לקרוא בלי הפרעות בעיניים. וההכרח לכתוב תגובה של ממש ולא סתם ללחוץ על הלייק.

בשביל לעשות את זה הייתי צריכה קודם לראות איך כשאני עם אנשים (לא באחד על אחד) אני לגמרי מחוץ לעצמי- גם אם השיחות מעניינות ויש זרימה טובה והכל- עדיין אני לא בחיבור לעצמי. ברגע שראיתי את זה מיד נהייתה לי אפשרות לבחור אחרת.
זאת הבחנה ממש חשובה בעיני, בעצם שתי הבחנות: קודם כל לראות את הניתוק מעצמך כשאת בחברה (מוכר לי מעצמי), ושנית, לראות שכשאת רואה נפתחת האפשרות לבחור (דורש תרגול).
תודה. @}

[ציפורי*]

היום יום ההולדת של הבת הבכורה שלי. היא בת שש עשרה.
קודם בהליכה עלה לי משפט- "אילו רק היו לי כנפיים בתיכון". הוצאתי את הפנקס והעט וכתבתי-


אילו רק היו לי כנפיים בתיכון הייתי יכולה לעוף מדי פעם
להסתכל על הכל מלמעלה
בשיעור, או בהפסקה הגדולה
בטיול עם כל החבר'ה או בצופים, באמצע פעולה
מלמעלה הכל היה נראה קטן , והייתי מבינה
דברים שלא יכולתי להבין מלמטה
כשהרגשתי שכולם גדולים
ורק אני קטנה

לש' האהובה, ילדה עם כנפיים

[סטלה*]

כמו שאמר חבר יקר - יש מתנות שמגיעות בגיל מאוחר יותר

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

את כל מה שאת מרגישה כלפי התיכון אני מרגישה כלפי בית הספר היסודי
כולל הכנפיים
זוכרת שרציתי שיהיו לי באמת כנפיים, הייתי צעירה יותר כמובן ולכן גם עם דמיונות ופנטזיות שכאלו

כמה צמצום, איזו זוית ראיה צרה, לא היה דבר מלבד הילדים הללו שהיו איתי בכיתה, כמה נפח הם תפסו
אשרי ש' שיש לה כנפיים,שיש לה אמא כזאת

[ציפורי*]

אשרי ש' שיש לה כנפיים,שיש לה אמא כזאת

תודה @}

[טדליק_נהנאנע*]

מזדהה עמוקות.
אני התחבאתי בתיכון (ובחטיבה, וביסודי), ופספסתי כתה ששנאתי בכל נימי נפשי והיום כשאני חושבת עליה, אני מודעת לכך שפרט ל3-4 בחורים שאכן היו גועליים, זו היתה כתה מעולה. ואני לא מצאתי את עצמי בתוכה.
אף לא לרגע קל.

ו אמא ללי ו ריש גלית, קדימה, חזרו הביתה והתחלנה לכתוב. אין כמו הבאופן. גם אני בשבים.

[חילזון_מנוקד*]

אוהבת להתקל בדפים פה באתר שכל כך מדברים אלי
תודה

[ציפורי*]

פגשתי את החסד כשהייתי לבד.
כשרכבתי על אופניים, כששכבתי במיטה בחדר שלי ושמעתי מוזיקה. כשכתבתי ביומן. כששקעתי בספר כמו שהייתי שוקעת אז, במשך שעות וימים אם רק יכולתי.
פגשתי את החסד כי פגשתי את עצמי, הרחק מעיניים של אחרים.
אבל לא ידעתי שזה ככה. כמו שכבר כתבתי, להיות לבד היה מצב לא רצוי. החסד הגיע רק כשמחוסר ברירה הייתי לבד.
וזה קרה פחות, הרבה פחות, כשסוף סוף התגשמו תקוותי הרומנטיות, אלו שפיתחתי מגיל שבע בערך, שיהיה לי חבר.
בהתחלה היה חסד גם אתו, חסד הגוף, הגילוי של העונג שבמגע. אבל זה חלף מהר כי היו גם רגשות שלא הבנתי ומחשבות שבלבלו אותי. וגם כי זה היה יותר מדי ביחד. לא ידעתי אז שגם בזוגיות חיוני לי לשמור על גבולות ועל זמן לעצמי.

[יעל*]

@}

[חילזון_מנוקד*]

ציפורי יקרה, כשאת אומרת "חסד", למה את מתכוונת?
והאם לאחר הגילוי שבזוגיות חיוני לך לשמור על גבולות ועל זמן לעצמך, פעלת על מנת לשמור על הדברים האלו בתוך הזוגיות? בעצם אני שואלת - האם יש לך היום זוגיות שאת מרגישה טוב בתוכה?

[נשית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על הדף היפה שצובט אותי פה ופה ופה...
מזדהה עם הרבה דברים. זה מעניין ואולי יועיל (?) לנסות להבין מתי זה התחיל להשתבש.
אני גם עסוקה עם זה לאחרונה.
לנסות לתפוס את אותו הרגע שבו התחלנו לצאת מעצמנו, ובמקום להתבונן על עצמנו והעולם דרך העיניים התמימות והנהדרות שהיו לנו, התחלנו להתבונן דרך עיניים של אחרים, עיניים עוינות, מבקרות, שופטות ומזלזלות.
מתי הופרה שלוות הנפש שגרמה לנו לרצות את הרגע הבא במקום את הרגע הזה.


כי שם זה התחיל. שם לימדתי את עצמי לצאת מעצמי בשביל אנשים

אני חושבת שזה חייב היה לקרות לפני התיכון, אולי עוד בתקופת הינקות.

[ציפורי*]

חילזון מנוקד- (איזה שם חמוד )- בחסד אני מתכוונת לזמנים בהם הייתי בחיבור לעצמי, בנוכחות ולא בניתוק.
הגילוי לגבי הצורך שלי בזמן לבד עם עצמי (ובמידת החיוניות שלו) הגיע רק בשנים האחרונות, ומתן לגיטימציה לעצמי לצורך הזה עדיין מעמיק ומתבסס בי..
מגיל 23 אני נמצאת בזוגיות שאני מרגישה טוב מאוד בתוכה. מעניין באמת לתהות למה אתו זה היה אחרת, מה שם היה שונה ואיפשר לי ממש מההתחלה להיות קשובה לעצמי ולמה שטוב לי (ברור שלא כל הזמן...). בקיץ זה יהיה 20 שנה שאנחנו ביחד.
שלום נשית,
את צודקת, סביר להניח שהשיבוש התחיל עוד קודם, ומן הסתם היו בו שלבים שונים ודרגות של התרחקות וניתוק שהלכו והעמיקו.
באנתרופוסופיה מדברים על גיל תשע כעל נקודת משבר משמעותית.

[ציפורי*]

בחלומי פגשתי את רני אהרוני, זכר האלפא של הכתה שלי, אחד החברים הכי קרובים של שי.
בחלום נפגשנו בסמטאות של מין עיר חלום שהזכירה לי את לונדון. הוא שאל מה אתי ואמרתי לו- אתה בטח כבר יודע שאני דיג'יי, והוא אמר שלא, (וחשבתי לעצמי, בחלום, שהוא בטח לא שם לב לסטטוסים שאני מעלה בפייסבוק. שזה לא מעניין אותו).
התלבטתי אם לספר לו על הספר שלי שיצא לאור, אבל החלטתי שלא, שזה ייראה כאילו אני מתלהבת, כאילו אני להוטה להראות לו שאני מוצלחת ושווה.
ואז לחצנו ידיים, ואמרתי לו שהיה נחמד לפגוש אותו, וחייכתי אליו, ופתאום הרגשתי כלפיו אהבה וחמלה. כשהוא פנה ללכת ראיתי שהוא מקריח, שרק מקדימה השיער שלו נראה כמו בתיכון. שהנה גם רני אהרוני כבר לא חתיך כמו פעם.
אבל לא זה היה מה שגרם לחמלה. להפך- אני חושבת שהחמלה אפשרה לי לראות את הפגמים שבו, במקום להסתכל עליו מתוך עיוורון ההערצה והנחיתות של גיל 16..
וכשלחצתי לו את היד (עכשיו אני נזכרת שגם ניסיתי לחבק אותו, ואולי אפילו חיבקתי, אבל זה היה קצת מסורבל כי הוא לא כל כך שיתף פעולה..) מה שהיה חזק זו התחושה של האהבה, משהו בוגר ובשל וחכם שלא מרגיש נחות ולא פוחד ולא מתבייש.
מאז שהתחלתי את הבלוג הזה אני מרגישה שדברים זזים בתוכי. המון הבנות. אני כותבת כאן רק קמצוץ מזה, לא מצליחה יותר.
כנראה שככה זה צריך להיות.

[אמא_ללי*]

איזה מדהים שהבשלות והחמלה של מי שאת היום יכולים להיכנס אל תוך החלומות ולגעת בזכרונות ובתחושות של פעם...
השנים האלה של גיל ההתבגרות, יש בהן משהו כל כך חשוף ומבלבל.

[אמל_ית*]

קוראת אותך, את מעוררת המון מחשבות אצלי...
ימי התיכון העסיקו אותי עוד כמה שנים אחרי שהם הסתיימו. באובססיביות. כמשהו לפענח, להתגבר עליו. ואז התבגרתי, אבל בעצם- סגרתי. עכשיו אני חוזרת לעבוד עם נוער ומציפה את הכל מחדש, ממקום אחר.