האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
ואני תוהה אם נמצא המשך ראוי ומספק, תמים ומאושר, לתענוג של הרעשנים.
יש את כל סדרת כפר המהומה. ילדי כפר המהומה, ועוד כמה ששכחתי את שמם. ובכורתי קראה עכשיו את מדיקן. מרפרוף קצר נראה שגם הוא עונה על ההגדרה. כולם של אסטריד לינדגרן. בכלל אנחנו בתקופת אסטריד לינדגרן- היום הבאתי לה מהספרייה את רסמוס והנודד. (מתענגת כרגיל על כתיבתך).
אבל המנמיכים, הם עדיין כאן, שיהיו בריאים, והילדות שלי מקבלות אותם כחלק מהחגיגה. בשנים הראשונות גוננתי עליהן בקרבות כמעט עקובים מדם. שמישהו יעז לדבר בחוסר כבוד לילדות שלי. שיבוא הסבא או הדוד שיש לו ביצים ויעז לבדר את הציבור באמצעותן בבדיחות שיותירו אותן מחייכות במבוכה ונמלטות אלי כשנדמה שכבר אפשר ואלומת האור הוסטה לכיוון אחר
מישהי הפנתה את תשומת לבי למה שכתבתי, והבנתי שאולי התנסחתי בצורה לא ברורה.
פה את מתארת את הקרבות העקובים מדם שבהם גוננת על בנותייך.
ולדעתי, בזכות ההגנה הזאת, ובזכות הדרך שגידלת אותן, יצאה הבת שלך ככה: אני מתניעה מנועים ומתחילה להתדרדר לכיוון עם השופל בחוץ, אבל לפני שהספקתי להזיז שריר בפנים היא אומרת לו בקול צלול, באכפתיות כזאת חסונה ובטוחה מול כל האנשים האלה "אבל סבא למה הבטחת לפני שבדקת אם יש?"
לכן:
את מדהימה.
הכוחות האלה הם בזכותך.
הילדה סוף הדרך.
הדף הזה נפלא.
שמעתי לפתע בכי תינוק מהחצר. התודעה קלטה בעיכוב של מליונית רגע שזה התינוק שלי, התינוק שלי, בחוץ, בוכה. כוח מטורף הקים אותי מהרביצה והריץ אותי כקרנף סומא בחשכת הבית אל מקור הבכי וכשלא הצלחתי לקרוע את הדלת מציריה הוטחתי בה, פשוט כך, במלוא הכוח וקרסתי אל הרצפה. אחרי ההתעשתות עטתי אל המתג החשמלי תוך שאני מפילה תמונה מהקיר בדרך, הארתי את הכניסה בשני המתגים, של הכניסה מבפנים והחצר מבחוץ, סובבתי את המפתח, וראיתי אותם נכנסים בשער נינוחים. הוא אפילו לא בכה, והקול שהשמיע קודם היה איזו יבבה שעברה לו כבר. אבל בשכל של הגוף שלי הוא היה בסכנת חיים.
פשוט חייבת להגיד לך, שאיך שאת כותבת, פשוט צחקתי ובכיתי בבת אחת. כל הגוף שלי הגיב לקטע הזה.
חלק מהסיבה שדחיתי את כתיבת הסיפור הזה הוא כי נראה לי שהוא עובר מה זה דבילי
איזה דבילי ואיזה נעליים (ואני בדיוק הבוקר כתבתי רשימה על חרדות...). אלה החרדות שלך. בתור קוראת ואמא, הקטע שלך עובר מדוייק ישר לקישקע. לא יודעת איך הוא עובר לאוכלוסיות אחרות (-:
מישהי הפנתה את תשומת לבי למה שכתבתי, והבנתי שאולי התנסחתי בצורה לא ברורה.
אוי, מה לא הייתי עושה לשמוע את השיחה הזאת. בואי אני אגיד לך, ללוקים בלטישה ובהאזנה כפייתיים לא מספרים על אפשרות מפוספסת לשמוע שיחה על עצמם!
אני זוכרת שמזמן מזמן מזמן, את כתבת איפושהוא שכבר בבגרותך, נדהמת לגלות שריכלו עלייך. שזה הכה בך בהלם גמור. ואת יודעת מה, הזדהיתי לגמרי. גם לי ההכרה שאנשים מדברים עלי כשאני לא שם, חילחלה בגיל ממש מבוגר, עד כדי כמעט חשד לפיגור סביבתי ובוחן מציאות לקוי. למען האמת עד היום זה מעביר בי גלי תדהמה וסקרנות, לראייה תגובתי זו, ששופצה ונוסחה שוב ושוב, כשבמקור היא היתה צרחת תרנגולת בגרון מתוח היישר ועמוק לתוך המסך בנסיון לתפוס את עינייך במבט מתחנן: מי זאת?! מה היא אמרה לך? מה, היא התקשרה אלייך או נפגשתן במקרה וגם היא קוראת כאן? מה, הלכתן בפארק ,שבת בצהריים נהנות מהלחות, הילדים באופניים אתן בסלי פיקניק מקש חום מקושטים שלה במטפחת אדומה מאויירת ושלך באותה דוגמא כמעט אבל בצבע כחול, נפגשתן באקראי ובשמחה התיישבתן על הדשא שאלתן זו את זו מה חדש כשאתן מוציאות אפרסקים אורגניים ושתיכן קפצתן אוי תשמעי...! וציחקקתן דברי את...לא, לא, את ראשונה, ושוב פתחתן יחד, הבלוג הזה...רגע, אל תגידי לי שאת מדברת על הזה עם האבטיח! דווקא כן! מה?? מדהים! איזה קטע! בדיוק רציתי לספר לך עליו, גם אני רציתי לספר לך עליו אבל ראיתי שכבר נכנסת...איזה קטע! אז זהו שכתבת לה על הקרבות העקובים מדם...זה השתמע כאילו את מעודדת קרבות על הילדים, או הרחקה מבני משפחה...וזה בטח לא מה שהתכוונת... מה? זה כל כך לא מה שהתכוונתי! להפך! התכוונתי להעצמת הילדים, ולחוסן שהם קיבלו דווקא בזכות...יא, זה נקרא כאילו שלזה התכוונתי? איך שוב הובנתי לא נכון. דווקא עשיתי כזאת כברת דרך עם זה. לא יודעת אם שמת לב אבל כבר מבארים אותי פחות. כן, בטח ששמתי לב, אבל אולי בכל זאת תתקני שם את הרושם המוטעה...לכי תדעי מה יסיקו מדברייך, מה היא תסיק, שאת בעד אלימות בשם אהבת הילדים או השד יודע מה. או שאת אומרת שזה בגללה שהיו קרבות, ובאשמתה כאילו...מה? אוי ואבוי, דבר ראשון שאני חוזרת הביתה זה מכוונת את הטיימר ומבהירה למה התכוונתי. בסדר אבל אל תגידי שאמרתי לך. נראה שהיא רוצה לשמור על אנונימיות... טוב בסדר. רוצה כוס לחות אורגנית ? יש לי בקבוק שלם שהקפאתי בלילה, עכשיו זה כמו ברד. אה, לא, אני קונה רק לחות נטולת ערפיח. הגזמת, גם אני. כן אבל אנחנו לא שותים קר בשום אופן. אה. טוב נו תני קצת. אבל אני אתן לזה לעמוד קצת שיתחמם. ילדים, בואו לשתות!
רוצה כוס לחות אורגנית ? יש לי בקבוק שלם שהקפאתי בלילה, עכשיו זה כמו ברד. אה, לא, אני קונה רק לחות נטולת ערפיח. הגזמת, גם אני. כן אבל אנחנו לא שותים קר בשום אופן. אה. טוב נו תני קצת. אבל אני אתן לזה לעמוד קצת שיתחמם. ילדים, בואו לשתות!
קרעת אותי, אין לך מושג איך אני צוחקת עכשיו
את מדהימה.
אבל קוראת על הפנים. כמעט דקה בהיה מול המסך עד שהבנתי מה זה צף מים.
אוי כמה כאלה יש לי...(וזה הכל בגלל שאין ניקוד!!תארי לעצמך מה היה קורה לקריאה שלנו לו היה ניקוד?
אז גם אני פה, עוד לא קראתי עד הסוף- אני ב5/9
אולי תעצרו רגע- לכו לשתות מיים להנות מהחיים, איזה סיבוב רגלי.
תנו לי להתגבר על כל הכתוב הארוך הזה..
סת-ם. נתראה בזמן אמת בקרוב -בינתיים חוזרת להיסטוריה.
אוי, מה לא הייתי עושה לשמוע את השיחה הזאת.
צר לי לאכזב. השיחה הייתה וירטואלית, יעני באינטרנט. לא סלים מקש ולא לחות אורגנית.
והשותפה לשיחה סתם בנתה לעצמה תסריט שלם בראש, שהתברר כמוטעה לגמרי ובלתי מבוסס....
אם נורה דולקת משתקפת במראה, זה עושה כפול אור?
השתקפות במראה לא מכפילה את אנרגית האור. אילו זה היה כך, אפשר היה להקים תחנת כח עם מנורה אחת וכמה מראות מכוונות היטב
מה שהיא כן עושה זה מכוונת את האור למקום אחר ויכולה עקב כך להאיר אותו (יותר, או בכלל, הכל תלוי בתנאים של שאר האובייקטים, כאמור)
אבל בכך היא חוסמת את האור מלהגיע למקום המקורי ובכך מעט מחשיכה אותו.
_אוי, מה לא הייתי עושה לשמוע את השיחה הזאת. בואי אני אגיד לך, ללוקים בלטישה ובהאזנה כפייתיים לא מספרים על אפשרות מפוספסת לשמוע שיחה על עצמם!
אני זוכרת שמזמן מזמן מזמן, את כתבת איפושהוא שכבר בבגרותך, נדהמת לגלות שריכלו עלייך. שזה הכה בך בהלם גמור. ואת יודעת מה, הזדהיתי לגמרי. גם לי ההכרה שאנשים מדברים עלי כשאני לא שם, חילחלה בגיל ממש מבוגר, עד כדי כמעט חשד לפיגור סביבתי ובוחן מציאות לקוי._
מה את מדברת. עליי אף אחד לא מדבר. אף פעם. לא כשהייתי קטנה ולא היום.
מה את מדברת. עליי אף אחד לא מדבר. אף פעם. לא כשהייתי קטנה ולא היום
אהה. ניצן אמ, wellcome to the club
ששמו כמעט חשד לפיגור סביבתי ובוחן מציאות לקוי.
D-:
יוצא לי להתקל בזה בצורות מעניינות לאחרונה, כי הלכתי ונפגשתי עם "ילדים" שלמדו איתי בבית הספר היסודי. אתם ידעתם שאנשים אחרים שהיו פעם בגילנו, גדלו בדיוק באותו קצב כמונו והם גם היום בגילנו? P-:
איכשהו, כשנפרדתי מהם ועברתי לבית ספר אחר, היתה לי כל הזמן הרגשה שאני נשארתי בגילי והם גדולים יותר 0-: ומצד שני, כאילו הם נשארו כמו שהיו. וחוץ מזה, לשמוע אותם ולגלות שבזמן שאני חשבתי שאני מתקיימת בתוך בועה בעולם - באותו זמן, ממש באותם רגעים, חייתי בקיום וירטואלי שלא היה בכלל ידוע לי בראש שלהם, בלב שלהם, בדיבורים ביניהם, והם ממש חשבו מחשבות עלי! והיתה להם דעה עלי! זה מוזר עד מצמרר בעיני. אחד מהם במיוחד היה לי קשה, כי הוא באמת לוקה בפיגור סביבתי ובוחן מציאות לקוי כלשונם (במלים אחרות: מאושפז בהוסטל לחולי נפש), ואז לך תדע מה ממה שהוא אומר לך נכון ומדוייק (הוא זכר דברים שידעתי שהם לגמרי נכונים), ומה לא...
אוי ואבוי, דבר ראשון שאני חוזרת הביתה זה מכוונת את הטיימר ומבהירה למה התכוונתי
מה פתאום! בלי לבזבז אפילו שנייה להביא את הטיימר מהמקרר, בלי טיימר בכלל, בלי מצנח, ישר פתחתי מה חדש, אצתי-רצתי לדף, להבהיר תיכף ומייד. D-: ביוזמתי, כמובן. ככה את מכירה אותי שמישהו אחר צריך להציע לי להבהיר את עצמי אם יש לי חשד שלא הובנתי? D-:
בנסיון לתפוס את עינייך במבט מתחנן: מי זאת?! מה היא אמרה לך? מה, היא התקשרה אלייך או נפגשתן במקרה וגם היא קוראת כאן? מה, הלכתן בפארק ,שבת בצהריים נהנות מהלחות, הילדים באופניים אתן בסלי פיקניק מקש חום מקושטים שלה במטפחת אדומה מאויירת ושלך באותה דוגמא כמעט אבל בצבע כחול,
אני מתה מצחוק.
<בכלל לא מעיזה לחשוב מה אומרים עלי אם מדברים עלי>
<וכמובן שאיך שכתבתי, תיכף התחלתי לחשוב...>
עותק מכתב:
שלום לך עליזה מותק. אני כבר מזמן לא דיברתי איתך, ועכשיו באמת התורה, ממש במקרה, ראיתי ונהיה לי העור קר מרוב ההתרגשות שראיתי שאת היבאת ילדה בעזרת השם שתהיה בריאה. אני מברכת אותך מכל הלב מותק שלי. את זוכרת איך פעם לנקות הבוץ מהשטיח אפילו לא ידעת? רק התעודות והדוקטורים היה לך, גם כן מציאה גדולה. ואני התעקשתי אמרתי לך יא חביבתי קודם כל זה הלהיות אשה. והנה אני רואה שמעת ועשית ואלוהים בירך אותך ונתן לך חיים בבטן שלך. עכשיו תשמעי מה שאני אומרת לך. תשימי החבילה סוכר, והחמש ביצים, ככה על השיש בבית שלך באמריקה לכמה ימים וזה כאילו שאני היבאתי לך כי ככה אצלנו, שהאשה ניכנסת בהיריון נותנים לה לפריון ולברכה ולסגולה ולבשורות טובות. ובאמת יצא והביא לך המזל הטוב שתהיה בריאה, התינוקת שלך שבאה עם ברכה. עכשיו תשמעי מה שאני אומרת לך, תעזבי הכל תהיי כומו פרינצזה, את שומעת אותי? הרבה לשתות, מים, חלב, לאכול ככה טוב, שקדים צמוקים והנה היבאתי לך גם באקלווה שנשאר משבת שמתי בפריזה ויש קפוי כמה חתכות. למטה תשטפי עם מים קרים. תשימי שמן לבנדה על התחבושת שיהיה לך יותר טוב. תאכלי הרבה קומפוט שזיפים שיצא לך הקיבה רך. תשימי התינוקת קרוב לגוף שלך, שאומרים, את יודעת, ככה היו הזקנות אומרים בעירעתיקה, שהתינוק צריך את הבאפו של האמא שלו. זה כמו, איך אני יגיד לך, כמו ההד של הגוף שלה. ככה יהיה לך חלב והיא תרצה את החלב. היום כבר לא עושים ככה אבל את אני ראיתי יש לך ככה משיכה לפעם. זהו אני לא יעכב אותך שאת בטח עסוקה, תהיי לי בריאה את ובעלך והילדה שלך, שתגדלו אותה בנחת בשמחה ושתהני ממנה ותזכו לראות אותה בחופתה, כל טוב לכם.
אני שמחה שקראת, למה לבכות יא בינתי, אנחנו חזקות. מחייכות. לא בוכות. כמה בכיתי אני אחרי שנולד לי הבן הראשון, שלא תדעי. שלוש ימים ושלוש לילות בבית היולדות ברושליים. כאבים כמו שלשונאים שלך שלא יהיה. אמרה לי אמא שלי זכרונה לברכה, שאשה קשה היתה,אמרה לי: יא באסטה! מה קרה?! אמרה לי ככה ואני רוצה לשתוק ובוכה. אחר כך מהטטה, כמו פצעים פצעים, ואני צועקת, ובוכה, שלא תדעי. ואומרים לי אוי ואבוי לך שלא תאכילי הילד, ואז לא כמו היום, אין אוכל לאנשים ככה, אין. ואני בוכה ונותנת לו, בוכה ונותנת לו, והוא ככה רזה. אבל נהיה יפה, חזק, גבוה. מה את חושבת. הכוח של האמא גם כשבוכה, נכנס בתינוק. עושה אותו יפה. ככה זה.
שתדעו שיצא לי לרכל על כל אחת ואחת מכן
אוי ויי.
רק אל תגרמי לזה שאני ארצה לדעת מה אמרת...
אבל אני לא דיברתי דווקא על "רכילות", אלא על עצם האפשרות שמישהו בכלל חושב עלי כשאני לא שם. שאני יכולה להיות קיימת בדעתו של מישהו אחר, כשאני לא נוכחת שם. הבנת?
שיצא לי לרכל על כל אחת ואחת מכן! באריכות! בפירוט! בשנינות!בוחרת אבטיחים, שתדעי שאני אף פעם לא דיברתי עלייך, עם אף אחת. תשאלי את תמרולה, טרה רוסה, תבשיל ו....בטח שכחתי כמה.
אוי ואבוי, דבר ראשון שאני חוזרת הביתה זה מכוונת את הטיימר ומבהירה למה התכוונתי. בסדר אבל אל תגידי שאמרתי לך. נראה שהיא רוצה לשמור על אנונימיות... טוב בסדר. רוצה כוס לחות אורגנית ? יש לי בקבוק שלם שהקפאתי בלילה, עכשיו זה כמו ברד. אה, לא, אני קונה רק לחות נטולת ערפיח. הגזמת, גם אני.
כבר ציטטו, אני יודעת.. אבל אני ממש נפלתי פה מצחוק.
ולא נעים להודות שעד היום
חשבתי שכולם נכנסים לדף הזה לדון בדרך הטובה ביותר לבחור אבטיחים בשוק ... <ואני בעלי אחראי על הקטע הזה אז מהכפת לי?>
נו דווקא עכשיו אני נתקפת דברת. וזה מצב לא אחראי כי תכף גם אי אפשר יהיה למחוק. נזכרת שפעם הלכתי קרב מחיקות רגע לפני הורדת השלטר עם מניאק אחד. ופתאם איך מישהו נעלם הצטרף ועזר לי כי הזריזות שלי בקאנטים כשאני מתעסקת עם קקות. ממש נזכרתי בזה היום, בדברים שהדעת כל כך לא סובלת עד שמוטב היה לה לשכוח והנה הם עולים וחוזרים, ולא נותר אלא לחייך לעומתם ולמלמל וואללה? וואללה? לא, ברצינות, וואללה?
נו. שיתחיל כבר הסתיו ויתחיל המחזור. יש כל כך הרבה מה לכתוב על מחזורים של אחרי לידה. אין איבוד שפיות שדומה לאיבוד השפיות הזה. בא לי לבכות שלא יהיה איפה לכתוב עכשיו מלא זמן. ואני מגלגלת את הסליל של החבל מקרמה הזה, ויש לי פה שקית מרשרשת עם חרוזי זכוכית חומים ירקרקים שהגיעו במשלוח היישר משנות השבעים, והסליל נופל על הרצפה ומסתבך בין הרגליים של השולחן ואני מתכופפת להרים אותו וחוטפת מכה בראש מהלמטה של השולחן. ככה זה כשמחזור מתחיל בלי להתחיל ורק מאיים להטביע אותך באחד מהחורים המעויינים האלה. אבל אם כבר להיטפל למטאפורות , הכי גדול זה קשר בורג. רק לדמיין איזה חורים נוצרים סביב קשר בורג. וכמה אויר. בררר
אוי, לא, רק לא תפוז!!! פליז!!!
אנא, אנא, כתבי למסמך וורד וברגע שיחזור האתר תשפכי כאן הכל, אנחנו מבטיחים להתגעגע ולחכות ל-ה-מ-ו-ן לקרוא ברגע שייגמר.
או לפחות, שאם את הולכת לתפוז ה&^%$# טפו טפו עליו הזה אז ברגע שיחזור האתר הכל יועתק לכאן לאלתר, בלי להפסיד אף מלה.
לא מזמן התקלקל לי האוטו והייתי חייבת קניות גדולות. לא היה כלום בבית. הסתבר שהם עושים משלוחים, ואפילו ללא תשלום. פתאם גיליתי שהחשבון השבועי נמוך יותר כשמזמינים משלוח. אתה כותב מה שאתה צריך, ומגיע בדיוק מה שכתבת. מה שלא קורה אף פעם כשאתה כותב מה שאתה צריך והולך עם זה למכולת. ולפעמים הם עושים טעויות נעימות כאלה ומגיעה לך לבנה מסוג שלא היית קונה אף פעם. פתאם מסתבר לך שיש "מחלבת רג'ב". ושהלבנה שלהם יותר יקרה בשקל והרבה יותר טעימה. זו חוויה אינטימית ומומלצת גם לכלכלת הבית וגם לכלכלת הרגשות. האשה שלוקחת את הרשימה זוכרת את התפוחים ששלחה שבוע שעבר ונהנית מהתודה שהם היו קשים וטעימים. הצלחת הציד שלי תלויה ביחסים איתה. אריגת רשת המילים והקול עם חורי אתנחתא בגודל הנכון תבטיח הבנה בצד השני ושלל טוב. זיהוי התחושות שמעלות בה המילים שלי הוא בעל השפעה ישירה על החום והכוח במזון המשפחה לימים הקרובים. ריסון וריכוך המעברים החדים בין גבהנות להתרפסות אף הוא בעל חשיבות עליונה. אף פעם לא ברור לאני הלא מפותח שבי אם צריך להתנשא על נותן שירות או להתרפס לעפר רגליו בתודה. יש שם איזו נקודה לא ברורה. שלגמרי אגב לא נראית, ונקלטת רק באזניים רגישות מאד, מתוך השתיקה שבמעברים בין מילים לפסיקים. היא שואלת אם לגוון עם ירוקים כי שבוע שעבר היה אדום. זוכרת להשתדל שיהיה בלי השעווה. מחזיקה אותי שעה על הולד בפמיליאריות חביבה כי יש לה קיליינט. יחסים. ככה זה צריך להיות עם אוכל. במשלוח האחרון אמרתי "...ומטליות מטבח." שתיקה. "את יודעת, שבאות בצבעים תכלת ורוד צהוב כאלה, שלוש או שש מקופלות, תוצרת סנו או משהו כזה". שתיקה. " לכיור, את יודעת, לניקוי השיש והשולחן. מטליות כאלה."
"אה! סמרטוטים? סמרטוטים את מתכוונת?"
"כן!! סמרטוטים! סמרטוטים חבילה."
... נוזל כלים פיירי, נרות שבת בחבילה של ארבע. סקוטשים כאלה, ירוקים, את יודעת. כן, המחוספסים בחתיכה ארוכה שצריך לחתוך. סחבה רגילה..."
שתיקה.
"סחבה. לרצפה. את יודעת, למגב. לשטוף רצפה."
"אה. סמרטוט ?"
"כן, כן. סמרטוט."
"סמרטוט רצפה אחד?"
"כן"
בהתחלה התביישתי לעשות משלוחים. תמיד הסברתי לה למה. התינוק, האוטו, החום, ההוא, הזה...אבל הם בכלל לא מצפים ממני להסביר! זה נראה להם משעמם לגמרי, אם אני כן או לא עושה, ואם מסיבה מוצדקת או לא. ועכשיו, כשבא לי, אני פשוט עושה, ומתאמנת להשתיק את הקול שרוצה להסביר למוכרת למה לא טרחתי לבוא בעצמי. הנה, שבוע שעבר למשל לא עשיתי משלוח. היה לי די אוכל, והאמת - גם די תזכורות שסמרטוט, תדבר עליו תהפוך אותו תסתכל עליו מכל הכיוונים, תפרום אותו ותארוג מחדש, תסביר אותו עד זרא, תצפה אותו פירורי לחם תבלע אותו חי תקיא אותו ותצייר עליו במכחול קליגרפיה יפני, בסופו של יום הוא ישאר סמרטוט.
-
כל השנה אני מחכה ליום המתאים לשיר לילדים את השיר הזה והיום הגיע סוף סוף היום הזה. חשרת עננים? זה חייב להיות הביטוי, אם כי הוא נושא ניחוח מאיים וקצת מבשר רעה בעוד שחשרת העננים שהתפשטה לנו הבוקר מעל הראש הבטיחה טובות, כה טובות! והלב גאה בהתרגשות, והרוח השמיעה קולות מבטיחים, נעימים, והעלים המתגלגלים היו מבטיחים, מתפצחים, וכל הזמן הארוך הזה ממוקדם בבוקר ועד הצהריים היה התנשפות אחת קצרה שמצמררת את החזה בלי יכולת לחכות, התנשפות אחת נרגשת של "הנה. תכף. אולי ממש עוד מעט." כמה מוזר להיות זעיר-רגע אחד ארוך בתוך הבטחה שקטה, חתומת שפתיים, שלובת זרועות. הבטחה בטוחה בעצמה שכזאת. נישאת מעל הכל. עולה עוד ועוד ומהנהנת לאט מאופק עד אופק, הנה. תכף. עוד רגע.
ואז זה בא. והצווחות עולות לשמיים והרגליים טופפות החוצה והידיים מתנופפות והגרונות שואגים בלי אויר אבאאאאאאא!!!! בוא מהר!!!!!!!!
זה
ג ש ם
וכן, השיר, כמובן, בקע והתנגן לו בעדינות מאליו בלי לבקש רשות או סימן, עוד כשההבטחה היתה ממש קטנה, בשבע בבוקר, כשעוד היה רק נדמה.
והשמש היתה לבנה. וכך השיר:
הקיץ עבר
החום הגדול
שנה חדשה
תגיע לכל
רוחות מנשבות
נודדות ציפורים
הולכים ובאים
הימים הקרים
הולכים ובאים
הימים הקרים
וקטנה אמרה: זה נשמע לי קצת כמו מנגינה יפנית.
ואחרי ששיבחתי אותה בהתרגשות על האוזן המדוייקת שלה ועל השמיעה החכמה שלה, תהיתי פתאם. איפה נגמר מה שאני יודעת ומתחיל מה שהיא? האם תיתכן דיפוסיה של ידיעה? ושל התרגשות ממוסיקה? מתי זה מתרחש? בחיבוק? בחלב? אוסמוזה, דיפוסיה של מלח ומים. זה המשפט היחיד שנחרט לי בשיעורי ביולוגיה. התאהבתי במשפט הזה. לא די שיש לכם פתאם בכל היאבאש הזה ביטוי כל כך ציורי ומכשף, עוד יש אחד פרטי למלח ומים?
שלשום במרפסת, הרבה לפני שהתחיל הסתיו, קרה משהו מוזר לצוצלות, או התורים, או מה שזה שעפים כאן תמיד בלהקה (כבר למדתי לא להגיד עליהן יונים אבל מעבר לזה לא התקדמתי). בקיצור הן עשו תנועות של עטלפים, בכנפיים קצרות שכאילו לא מספיקות לדחוף את האויר במהירות המתאימה, צמחו להן שני קצוות של כמו רגלי ציפור מיים ישרות בהמשך הגוף, הן התקצרו והתעבו קצת והראש שלהן היה שלדגי והמקור קצת מעוקל, והבטן- תעתוע של צבעים, כנראה תכלת. כנראה ירוק בהיר מאד. כנראה לבן שבדיוק סנוור ממשהו תכלכל שחלף מתחתיו. והן צייצו בקולות זרים לשכונה, והיו עליזים וגמלוניים, ממש מעוף חצי אידיוטי ובכל זאת זריז, וטראח, עוד גזירת האויר סמוך לפרצוף שלנו, מה זה ? תכלת? ירוק כזה? צבע נעלם ומתעתע.
כמה טוב שיש מגדיר ציפורים, ואיזה כיף לחפש וממש למצוא: שרקרקים! היו אלה שרקרקים. להקונת חמודונת. להקת שרקרקים. פעם ראשונה בחיים שראיתי את התופעה המוזרה הזאת. אולי נודדים? מרוב התרגשות שכחתי להתמקד במילים הכתובות, רק בציור. אז אני עדיין לא יודעת אם הם נודדים או מה.
_הקיץ עבר, החום הגדול
שנה חדשה באה לכל_
אחד האהובים עלי... ובאמת המנגינה יפאנית קצת (כמו פזמון ליקינטון, גם הוא נשמע כאילו תרגמו אותו מיפאנית, לא?)
יש עוד שיר אהוב מאוד, אבל מתאים לחילופי עונות הבאים, בעוד חצי שנה -
פנה הגשם / חלף הלך לו / ענן רקיע / חלף הלך לו
פני אדמה / באור חמה / שיבולים נשאו ראשיהן בקמה
בני אביב(! איזה יופי!) זה אל זה ברמה ישוררו:
שלום שלום / הידד הידד / אביב היום!
גם אנחנו ראינו שרקרקים! באמת?! מה זה אומר? זו לא תופעה רגילה לעונה? האם הם נודדים באמת? ולמה זה היה לך מוזר? ז"א גם אצלנו, המוזרות בזה היתה משום מה עיקר העניין אבל איך מוזר זה היה אצלך? פנה הגשם, אכן אהוב כ"כ גם פה, האח התאום... שניים שלעולם אינם נפגשים. גם אצלנו הם מחוברים. (תמיד חשבתי שזה *בני עבים".)
לי זה היה מאוד מוזר, לא זוכרת שראיתי אי פעם שרקרקים. לבן זוגי זה לא היה מוזר, אבל כן מרגש. הוא פשוט אמר שהם נודדים. הוא והבנות ראו להקה עומדת על עץ ואחר כך הם עפו. הם חזרו וסיפרו לי ואז ראינו אותם עפים. זה היה באותו יום ומאז לא ראינו אותם. מצד שני, אף פעם לא הבנתי ממש בציפורים. אז, אני לא יודעת.
חשבתי שכולם נכנסים לדף הזה לדון בדרך הטובה ביותר לבחור אבטיחים בשוק ...
איזה כיף לי, קראתי עכשיו הכל ברצף, צחקתי בקולי קולות והתגעגעתי לסבתא שלי, שלא היתה מהעדה וגם לא מהתבשילים(לצערי..) אבל בגיל 80 עדיין היתה מופתעת כשהסתכלה במראה ולא ראתה שם צעירה בת 16
מה זה דיזיונו, סבתא?
בצק עלים
ארוחת בוקר
מה?
בצק עלים
ארוחת בוקר
דיזיונו?
כן זה בצק עלים ממולא ב..
זה ארוחת בוקר
נו אמא! די כבר!
מה??
די! סבתא מה זה דיזיונו?
תראי, זה ארוחת בוקר. מבצק. נגיד בוריקיטס, פסטליקוס. נגיד העגולים של הפזי, או סמבוסה, או כמו העיגולים של בצק מלוח, שהיו עושים קישוט עם האצבעון של התפירה, שיצא כמו ביסקוצ'ו...הכל היינו עושים. בעירעתיקה היו אוכלים בורקס עם מלון, בורקס עם ענבים...עם כל דבר. היה טעים מאד. מה שנעים לאכול בבוקר, עם קפה. זה דיזיונו.
אבל זה בצק עלים, אמא, לא כל בצק.
מה פתאם, כל בצק.
היית עושה לבד, סבתא? את הבצק עלים?
כן, ואת בטח חושבת עם מרגרינה. אז את האמת אני יגיד לך יוצא טעים עם מרגרינה, אבל אני עשיתי עם שמן. את מערבבת קמח - לא קמח מלא! - עם מים ומלח שיהיה לך בצק יפה. מסדרת כמו לחמניות בתוך..ככה העגול, מהפח, בערבית סינייה. אצלנו טפסין. את יודעת מה זה? מסדרת אותם כמו לחמניות קצת מעוכות אבל על שמן. הופכת אותם כל פעם. נכנס בהם כל השמן לאט לאט. את באה לפתוח על השולחן כמו עלה נפתח לך, אם לא, מחזירה לטפסין, עוד על השמן. לוקחת כל פעם זה שהיה הכי זמן מחכה. יוצא לך עלה נפתח בקלות עם הידיים. מזה הייתי עושה את הדיזיונו היה יוצא טוב מאד.
ככה אנחנו מדברות ומחפשות חניה. סבתא, מהחלון הפתוח של האוטו, מברכת לשלום ועוברת מעברית לערבית חליפות. אשה יפה, פניה חנוטות באריג חום זהוב עדין וכולה קורנת, לידה ילדה מתוקה מסורקת בקוקו מוקפד. בידיה תינוק ישן. אני מברכת אותה גם ושואלת איזה חג אצלכם היא מחייכת, מתלבטת ופוטרת אותי "ראמאדן" מה, נגמר? כן, אתמול. חג שמח! חג שמח לכם גם תהיו בריאים. תהיו בריאים גם אתם והילדים היפים! אני מוכנה להמשיך ככה לנצח. אמא שלי מתמרנת ווחונה וסבתא מסבירה "היא חשבה שלא תבינו אז אמרה לכם ראמאדן, אבל זה בעצם הפטיר. פטיר, זה, איך לגיד, ששוברים כבר הצום." היא מדברת בחיבה, שטופה חום נעים מהמפגש עם האשה הזאת. אני מפגינה ידע "הם אוכלים רק בחושך ובמשך היום צמים, חודש" אנחנו מתרחקות ממקום המפגש וגם החום הרך מתפוגג מקולה של סבתא שאומרת "אה יא באסטה! צום! אוכלים אלה...כומו חזירים, מכל טוב. מה צום בזה? אוכלים בוקר, אוכלים ערב, רק צהריים לא אוכלים. "
אמא שלי אומרת שלא לעניין "איזה נחמדה היא היתה" סבתא מתרככת שוב. כן, מותק, וראית הילדים כמה יפים. לא חאראם. היה אפשר חברים להיות. לא חבל ככה.
אנחנו משתתקות והיא פותחת ואומרת
השנאה הזה זה לא מעכשיו ממה. זה עוד מפעם, מה את חושבת, יש שטנים אצלנו ויש שטנים אצל הם.
איך היה בבית של אמא שלי. כשהיה להם חתונה היו מביאים לנו, שקדים מתוקים, וכל מיני ממתקים, ושוש, שהיו שותים אותו, ושקדים ירוקים, ותורמוס, וחלקום, וכל העוגות שלהם. וחמלא מלאן, ווי איך הייתי אוהבת את זה, שזה החומוס שעוד ירוק, הירוק בתוך הירוק, תלוי על הענפים כדורים כדורים כומו מטאטא שהיו קושרים אותו ומושכים ואוכלים. ואחר כך היו זורקים המטאטא הזה.והרבה דברים טובים היה להם. היה לנו החצר מאבן גדולה, בחוץ, היה הכד גדול שהייתי צריכה , ילדה, למלא עם שני דליים על מקל ככה עלי, להביא המים לשפוך בפנים, היה כבד, לא היה רחמים, ובכד היה עם חוט, קשור כוס מפח, וכל מי שהיה צמא היה יוצא בחצר שותה, כולם מאותו כוס, וואללה ולא היו חולים. והמים היו טעימים, ותשמעי אותי טוב, המים של השלג, אם יהיה לך, יוצא הכביסה לבן, את לא מאמינה איך לבן יוצא. זה...משהו. אין יותר טוב מזה. בקיץ הייתי הולכת קונה לאמא שלי בלוקים קרח, ושמים המלח גס ומסובבים, מסביב מסביב מלח גס.
פעם היה עוצר. אין לצאת. כולם, חאלאס, סגורים בבית אוי ואבוי לצאת. אותו יום בשוק ערבי הזריק רעל באבטיח. לא ידענו אכלנו קיבלנו הרעלה כולנו. יצא אבא שלי, לא פחד מהאנגלי אמר לו הלו מיסטר, יש פה אנשים אכלו רעל, צריך לצאת בית חולים. אפשר? וואללה הסכים! שהיה אבא שלי ככה נראה מכובד. עד משגב לדך הלכנו ברגל הולכים למות, עשו לנו כולנו שטיפת קיבה. איתם היה בדרך כלל בסדר. חיים ביחד באמת יפה. שכנים. אם יש שמחה מביאים דברים טובים, אומרים שלום, למה לא. פתאם לפעמים, העוזראינים, היו רצים ברחוב היהודים מרימים הגלביה ככה תופסים מעל המכנסיים היו רואים השבריות שלהם, צועקים "עליהון אל יאהוד!" היינו רועדים, הידיים היה נהיה ככה. בתוך החצר מה נעשה מה נעשה, לא היה מנעול אבל היה החתיכה הכבדה יותר טוב מפלדלת, אבא שלי מילא בקבוקים הרבה, בסיד. אמר לי שרה אל תדאגי. - כשסבתא מספרת ציטוטים עם שמה משיחות בלאדינו, היא הוגה את שמה שרה, ולא שרה. שרה כמו שרה אימנו, שכך הוגים בספניולית. אברם, שרה, שמעון. כולם כאילו קראו עכשיו בתורה את שמותיהם, בלי שמץ סחבקיות או איבוד כבוד לשם היפה - שרה אל תדאגי, רק יחשבו ליכנס פה העוזראין אני ממלא מים בבקבוק ומנער יתפוצץ בהם ימח שמם. זה היה עובר, והכל עוד פעם רגיל.
אבל למה, סבתא?
סתם. בלי סיבה היו עושים את זה. שם יש שטנים, וגם אצלנו. אל תחשבי. הדתיים האדוקים מה שעושים לנו עכשיו, רק צרות, רק עוד שנאה.
מתי עזבתם את העיר העתיקה?
היה יום, היתה חתונה בבית של הערבים שהיה עם הגב לבית שלנו. בבוקר לפני החתונה שם מלא אנשים מכינים, נכנס מישהו מאצל, אחד תמני קטן ככה, לבית שלנו, הלך מהמקלחת של הבית של האבא שלי, שהיה שם חלון קטן ככה עם סורגים,עם אקדח, טראח במצח של החתן. וואי, וואי, מיום שמחה מה נהיה, מהר אמרו לאבא שלי תברח, אוי ואבוי לך, מחר יהרגו הבן שלך. ככה עזבנו העירעתיקה, שפחדנו. עברנו למחנה יודה.
היי בדידותו!
מכיוון שאת אוהבת לשמוע את פרטי הרכילות עלייך... קבלי:
באחד מרגעי השיא של הגמילה הכפויה ממה חדש (האתר יוצא לחופשה), אני עומדת בסלון מוכה השמש+ערפיח מינוס להק ציפורים מכל סוג שהוא, בגבי לקהל שכולל את בן הזוג שלי, את השותף שלי לכתיבת תסריט וחבר נוסף שגם אשתו כותבת תסריט. המיצג מתבסס עליי שבתנועות מעודנות וקלילות מחתלת את התינוקת-יונקת בחיתול בד מעוצב (של קושי'ז-זהירות תוכן פרסומי - כן סופגים, לא סופגים-הכיסוי מחזיק מעמד 17.5 כביסות-הקקי מתבהר בשמש כמו בלונדינית שצבעה בsun-in-אפשר להשיג רק ממישהי שהבריחה דרך שלושה גבולות עוינים כמות מוגבלת-או באינטרנט- אבל שם נגמרו להם האורגניים).
החבר הנוסף מביע התעניינות קלה, ואני למודת ההסברים האינסופיים לסבתות שלה ("אמא שלך לא מבינה כלום, היא לא יודעת שאת משתעממת בלי מובייל, היא לא יודעת שאת רוצה שירחצו אותך בסבון, היא לא רוצה שיהיו לך דברים חדשים ויפים כמו לנסיכה, אבל אל תדאגי, סבא וסבתא לא ייתנו שתהיי כמו מסכנה, תגידי לאמא שלך שלקרוא מהאינטרנט זה שטויות!) ולחברות שלי ("מה זאת אומרת לגן לא?!? זה חוקי???") נדרכת מייד ומתחילה עם הדחילו ורחימו שלי: "תראה, קראתי... זה טוב... אולי... לטוסיק, כי יש אתר, דוקא כותבים שם כמה אנשים מצוינים (כאילו הכתיבה המשובחת תהווה תו תקן לשפיות, מה שכמובן לא שכנע את הסבתות)" החבר מנסה להרגיע אותי שיש להם עוד חברים "כאלה" כי גם אשתו כל היום בבאופן... אבל אני כבר התנעתי.
בן הזוג והשותף לכתיבה, שנאלצים להתבשם מנוכחתי על בסיס יומיומי נאטמים מייד כשהם מזהים את כיוון השיחה, כי לשניהם כבר בלבלתי מספיק את המוח על "בדידותו" (זה כינוי הוקרה, כמו: "כבודו") כולל קטעים נבחרים. השותף לכתיבה נהנה ואף הכתיר את הכתיבה כ"קישונאית", ולרגע השתעשע איתי במחשבה להזמין את "בדידותו" לכתוב לנו דיאלוגים. אבל אני מנצלת את האוזן הבתולית של החבר הנוסף ומתחילה לצטט לו בע"פ (!!!) את הקטע על התינוקת בכנרת. בל נשכח שאני בקריז. הוא כורה אוזן, אבל באמצע הסיפור מתחיל להשלים פרטים בעצמו. אנחנו נפנים אליו כולנו, כולל התינוקת-יונקת שמכירה את הקטע לפרטיו, ומזהה בגינו "הנקות בכפייה" כשהן קורות. היה אפשר לחשוב שהוא הוא הכותבת המסתורית. וז הוא שואל: "תגידי, תגידי עוד פם, איך אמרת שקוראים לזה, האבטיח? אני מכיר את זה, את סיפרת לי על זה כבר?" אני מתחילה להתבייש, אבל אז בודקת טוב טוב בזכרונות ומכחישה. או-אז נזכר החבר הנכבד שזאת בעצם אשתו שסיפרה לו על הכנרת, ואיך ענו לאבא שרץ: "לא, היא לא בכתה, סתם הרימו אותה!" את הקטע האחרון אנחנו מזמרים כבר כולנו במקהלה, ואז החבר זורק תזכורות לעוד כמה קטעים של "בדידותו" וכולנו מבינים שמסתבר שיש גם "הקראה בכפייה"
רוב דומם, D-: אוי, נהרסתי. תורי להשאיר את החותמת הזרה ומוזרת ודי מעצבנת הזאת לאפינג אאוט לאוד, שאגב מחזירה אותי לימי הראשונים באינטרנט, שם חיפשתי אחיות לצרה והגעתי לקבוצת אמריקאיות יהודיות ירושלמיות, שלא רק שדיברו על כל מה שרציתי כ"כ לדבר עליו, באנגלית קולחת ובספידים איומים, הן גם כתבו הכל בראשי תיבות. אואו מיי גוד בראשי תיבות, טאלק טו יו לייטר בראשי תיבות, סי יו בעאדן בראשי תיבות, גט דה פאק אאוט אוף מיי סיסטם, יו ניים איט, בראשי תיבות, וגם כמובן מיודעינו לול. אני, בניגוד לרבים כאן, מכירה את הלמטה של השרוף של הקדירה עוד מהימים שהיא בישלה רגיל בסולתם כמו כולם, ואני יכולה להעיד שזה הכל קונספירציה. כל מקום שמופיע בו ראשי תיבות, זה עבודת עומק שלה, כמו הלמטה של הנזיד איפה שכל הקטניות והטעים, במסווה של מרק צח. החל באאל"ט, דרך פמ"ריות וכלה ב אבלר"ל .
אבל באמת, רוב יקר, הצחקת אותי כל כך וזה כמובן מחמיא עד מפחיד מה שאת מספרת. תודה על אספקת רכילות עסיסית ומדושנת כזאת, ומצחיקה בטירוף.
איך את מצליחה לזכור הכל עד ש
זהו שאני לא. וזו באמת בעיה. לפני הלידה בחיי שהייתי זוכרת את השיחות יותר טוב. בחג הזה ממש עבדתי קשה בלזכור. ובסוף נשמטו דברים חשובים, כמו למשל תיאור האיסקידיניות והתמרים שהיו מגיעים מהערבים השכנים (אלה הלא ירויים, נכון לאותו רגע) בימי שמחה. התיאור של הפירות הללו לא מילולי כי אם מחוותי. סימון עם קצה אגודל ימין על הפרק הכי תחתון של אצבע ימין "ככה כל זית", יד שמאל מתוחת אצבעות ונוחתת כסכין בשליש גובה כף יד ימין "ככה איסקדיניות כל אחת" , יד שמאל מתוחת אצבעות ונוחתת כסכין על פנים קיבורת מרפק יד ימין או קרוב יותר אל מתחת לבית השחי "ככה בורי", או לחילופין קצה אגודל ימין, ממש הציפורן, על סנטימטר ראשון מלמעלה של אצבע יד ימין "ככה כורכום". - איפפפ, איזה תיאור, היה עדיף כבר להשאיר אותו בשיכחה. אבל באמת, בחג הזה היו לי מחשבות על טייפריקורדר. ללקט וללקק כל טיפה ולהביא אותה אל מעבר לרגע המשכר ההוא. למשל את הסיפור על אליעזר. אני אומרת משכר כי יש לה לסבתא שלי שתהיה בריאה כושר מיסמור עד שאתה יוצא מסטול. בערב החג, דוד שלי דוחף לי אצבע בצלעות שאסתכל "תראי איך היא הצליחה להשתיק שולחן שלם שדיבר. לא יעזור בית דין לא יעלו עליה. בסוף רק היא מדברת".. יום לפני ערב החג, ביקרנו דודה אחרת, לא קשורה לפלג הזה של המשפחה. היא, הדודה הזאת, היא בחורה באמת אלגנטית. כבר סבתא בעצמה אבל כל תיאור גא של אמא שלה אותה מתחיל ב "היא היתה דיילת באל על". שזה, מבחינת אנשים מסויימים במשפחה ופלחים שלמים, מסתבר, באוכלוסיה, הוא שם קוד לאשה סופר דופר אלגנטית, עם גינוני קלאסה דה לה קלאסה דה לה שופרא דה שופרא, ממש עוגת קרם בוואריה טריה בראשיתן הענוגה של שנות השבעים. ובכן, מעבר לכל הדבורה עומריות הזאת, מדובר באשה, באמת, מתוחכמת אך נעימה, עדינה ואסתטית אך אסרטיבית ודעתנית, רבת חוכמה ואצילות, עתירת חן, ועם טונות קלאסה, ואני גם אוהבת אותה מאד. ובאנו לבקר אותה, ואכלנו מתבשיליה המשובחים, על מערכת כלי ההגשה הנאים עד מאד אשר לה, ושוחחנו, כראוי, על עניני רומו של עולם למיניהם. וכעבור שעה קלה, היא החלה לזוע באי נוחות ולבסוף אמרה "קצת התמכרתי למשהו. תראו. אכפת לכם? זה ממש מצב מוזר, נקשרתי לזה. לא אכפת לכם?" בבטן מלאה ומנומנמים לא היה אכפת לנו, אף כי למרות הדושן והנימנום לא יכולנו להשתלט על ההבעה הגבהנית לגלגנית מבודחת שהחלפנו כשהבנו מה מגישים לנו , רק שזו קפאה על פנינו כמו כתם שמן ביום קר על כביש שאף אחד לא נוסע בו, עת התמגנטנו אל מושא ההתמכרות של דודתינו האהובה. כעבור כמה דקות היא לכסנה אלינו מבט בחשש, ובהקלה, ולבסוף בשביעות רצון, ואז חשפה ללא מורא: מה אתם יודעים, אני מתעוררת בשלוש בלילה, מדליקה ומסתכלת בהם ישנים!
בקיצור, על שולחן החג, הקשיבה סבתא שלי את מס' השניות שנדרשו לה כדי להבין בערך על מה כולם מדברים, ואז שאלה בקול מעט צרוד מרוב תשוקה לסדר את העניינים בעצמה, "אבל מי זה? אח של מי ?" וכשסיימו לענות לה בעירבוביה קראה בקול שנישא מעל כולם "וואללה הייתי הולכת שמה מביאה לכם את המיליון שקל לכולכם שתהיו לי בריאים עיניים של הסבתא. מה יש לא יקבלו אותי שמה? אני יעשה מהם צחוק מכולם"
למשל את הסיפור על אליעזר.
בערב ראש השנה, צלל לי להכרה שאף פעם לא היה לי עד הסוף ברור איך קוראים לסבא שלי. מוזר, לא? אבל רק כשהבנתי, השבוע, את הסיבה,הבנתי שהמסובב בכלל היה. (כך אומרים? סיבה ומסובב? לא סגורה על זה.) ובכן, סבתא רצתה להתחתן עם איש מצפת שקראו לו אליעזר. איזה רצתה, בכלל היתה מאוהבת בקומרג'י, שזה שחקן קלפים, מעירעתיקה, והיה שם בלגן גדול, אבל היה עזר, והוא היה טוב. סבא היה טוב. נקודה. אין עוררין ואין משתהין. היה טוב.
והוא היה כורדי. אין דבר כזה היה כורדי, אומר לה בעלי והיא מיד מחזירה בבק-הנד מרהיב, לא מוותרת על שום הזדמנות לניצוץ אמיתי בשיחה ושום הזדמנות לצעוק לעולם גם עכשיו, גם אחרי כל זה, שהיא אמנם אשה אבל מטומטמת היא לא. " בטח אין דבר כזה!" היא צוחקת בהנאה. "כורדי כורדי ראס אל חמאר, דרבו דרבו פיש --- ---" (כורדי כורדי ראש חמור, תכה אותו תכה אותו הוא לא יזוז, משהו כזה.) וההורים שלו, באו לצפת מחוץ לארץ. מאיפה? מחוץ לארץ. אבל איפה? האמא מפרס. האבא, לא יודעת, היה כורדי. מכורדיסטן, אנא אערף? ואבא שלי קראו לו אליעזר. ווי, נהיה בעיה גדולה. שרה לא תתחתן! או שאני ימות או שהיא תהיה אלמנה. אסור ככה ליתחתן! הבעל בשם של האבא? לא יהיה חתונה. והתעקש! עכשיו מה יהיה? אז אמרו יקראו לו עזר. וככה נפתר הבעיה. אבל לא באמת נפתר שכולם יודעים השם האמיתי. תראי איזה מטומטמים. בסוף אני לא הייתי אלמנה והוא לא מת. זה לא נכון בכלל! זה הכל שטויות! כשרצה הבן שלי לתחתן עם שרה אשתו אמרתי להם אני לא עושה הבלבול מוח הזה. וגם היא עשתה שרית אז היה בסדר.
אליעזר. ווי עלי בלבלתי הסיפורים. אבא של סבא עזר, שכאילו אסור היה להגיד עליו סבא אליעזר ואנחנו הנכדים כל הזמן לא ידענו איך קוראים לו בגלל שהאויר היה טעון בכל הגיית שמו על ידם ובלי מילים הבנו שמשהו כאן אסור ולא ברור ורק עכשיו היום אחרי שכבר נפטר הבנתי למה, אז הסבא הזה, זכרו הטוב לברכה, אבא שלו, לא זוכרת איך קראו לו, אבל הסיפור הוא עליו. שהיה שומר. גבוה רזה וחזק. היה ככה על הסוס ובכל מקום בחורות אל תשאלי הכי יפות גם כשהיה נשוי והכל וביום שמת, לפני שמת, קם ואמר לאנשים בחדר "שיצא זה" והצביע הצידה אל בנו הגדול שלא דיברו, ושיצא ההוא, אמר לאשתו אני עכשיו הולך למות, לקח הכיפה והתפלל בחדר ושכב ומת. והיה בריא, ורזה, וחזק.
זה הסיפור, לא על אליעזר.
וואיייי איך אני שמחה שנהניתן, כי פה זה רמה רמה, קלאסה של דיילות. כל סיפור: סימון עם קצה אגודל ימין על הפרק הכי תחתון של אצבע ימין "ככה כל זית", ואני בטוחה שאמא שלי כבר הייתה מציינת ש"מילא הג'וקים בראש, אבל אם הכיור שלך ימשיך להיראות ככה - יהיו ג'וקים בבית".
תודה "בדידותו". כיף שחזרת
(מתענגת כרגיל על כתיבתך).
חבל. היה כזה פיוטי..