ארכיון בלוג שוליית המיילדת

אמא 1, למה בוחרים מלקחיים? קודם כל כי רופאים לא מאמינים שאישה יכולה ללדת והם רק רוצים כל הזמן לדחוף לה ידיים / מלקחיים /מספריים וכו' לנרתיק, ובכלל - הכי טוב ניתוח קיסרי!
לא בטוח שניתוח קיסרי פחות טראומתי לאם - זה בכל זאת ניתוח בטן גדול עם סיבוכים קשים וקלים, עם איבוד דם משמעותי (למשל, אחת מאלף נשים תדממם כל כך הרבה שיכרתו לה את הרחם בניתוח, אחת מ- 10,000 תמות, לרבע מן הנשים יהיה זיהום, 3-4% יצטרכו לקבל מנות דם ועוד ועוד).
בכולאופן, הסיבה העיקרית(לטענתם) לשימוש במלקחיים היא מהירות חילוץ הילוד במקרה של חשד למצוקה עוברית. אם חושדים שלא טוב לעובר, אז אפילו אם רצים לניתוח קיסרי, זה לוקח 20 דקות במקרה הטוב עד שהתינוק בחוץ. במלקחיים, אם המשתמש מיומן, זה לוקח דקה וחצי. זה הבדל משמעותי.
כמובן שניתן לשאול הרבה על אמינות המוניטור כמדד למצוקה עוברית, כי עובדה שמאז שהתחילו להשתמש במוניטור אז יש באמת הרבה יותר קיסריים בלי שינוי במספר מקרי שיתוק המוחין בלידה. כלומר - הקיסריים נעשו סתם.
היום עושים הרבה פחות מלקחיים, כי זה גם גורם לנזקים איומים - שברים בגולגולת התינוק, נזק לרצפת האגן של האם, דימומים מסכני חיים באם ועוד - די נדירים כמובן כל הסיבוכים, אבל היום, בעידן הרפואה המתגוננת, כמעט אף אחד לא לוקח סיכון ומעדיפים ישר לנתח.

ותמרוש, נראה לי שאת צודקת לגבי המיקרוסקופ, רק ש רופאי נשים לנצח לא היו משתכנעים לשטוף ידיים בין יולדת ליולדת - זה עדיין לא קרה לצערי. לפני כמה ימים בביקור רופאים, הצעתי לרופאה לחטא את ידיה אחרי שנגעה בפצע ניתוח מזוהם של חולה והיא אמרה לי: "דנה, את באמת מציעה לי את הדבר הנכון, את ממש ממש צודקת. אבל חומר החיטוי הזה עושה לי פריחה אז עדיף שלא." הצעתי לה כפפות במקום אבל היא אמרה שלא צריך.
ככה זה. אני לא בטוחה שתיאוריית החיידקים של פסטר ממש חילחלה.

אמא,

עכשיו זה ממש דף משפחתי...

אבל חומר החיטוי הזה עושה לי פריחה אז עדיף שלא." הצעתי לה כפפות במקום אבל היא אמרה שלא צריך.
0-:
רשלנות רפואית.

אבל חומר החיטוי הזה עושה לי פריחה אז עדיף שלא." הצעתי לה כפפות במקום אבל היא אמרה שלא צריך.
אז סתם מים וסבון????!!!!

המבחן כבר היה וקיבלתי 90 כל הכבוד!

{@

אבל חומר החיטוי הזה עושה לי פריחה אז עדיף שלא." הצעתי לה כפפות במקום אבל היא אמרה שלא צריך. מזועזעת:-/

אמא 1 - את אמא של דנה? אם כן, אז דרישת שלום (תשאלי את דנה מי אני).

אני לא מאמינה! קשה לי להאמין שמודעות החיטוי נמצאת ברמה כזאת.
אני מאמינה, אני מאמינה.
ממה זה נובע? האם הרופאים מלכתחילה מזלזלים בזה, או שזו תופעה של שחיקה כלשהי?

שליחה על ידי אמא_1* » 24 יוני 2005, 13:53

אם פי 3 היי. זוכרת אותך ואת הבקור בקיבןץ
בהצלחה

ממה זה נובע? האם הרופאים מלכתחילה מזלזלים בזה, או שזו תופעה של שחיקה כלשהי?
אז קודם כל, לא רק רופאים. גם אחיות ובגדול.
זה נובע להערכתי ממגוון של סיבות (סליחה, תירוצים):
א. זה מייגע לשטוף ידיים כמו שצריך 30 פעם במהלך ביקור רופאים. שטיפת ידיים טובה נמשכת 15 שניות. זה הרבה (תנסו בבית). אם נחשב את הזמן של ללכת עד לברז +ניגוב ידיים, נגיע לדקה כל פעם. ניתן לחסוך את זה ע"י שימוש בחומר חיטוי מהיר, אבל הוא באמת מגרה את העור.
ב. לא רואים חיידקים ולמרות כל ה"התקדמות" של המין האנושי, אנחנו עדיין מאמינים בעיקר במה שאנחנו רואים. לרופא עם דם או מוגלה על הידיים יהיה הרבה יותר ברור שהוא צריך לשטוף ידיים, בין השאר כי רואים את זה.
ג. נראה לי שיש איזה אלמנט של גבריות או קוליות - איזה cool אני, לא מגעיל אותי כלום, אני לא מפחד להידבק באידס. נכון שאני גדול?
ד. יש בהחלט אלמנט של זלזול. כמו הרופאה שכשדיווחתי לה על לחץ דם 180/127 ביולדת היא ביקשה שנפסיק כבר למדוד לחץ דם.
ה. שכחה וחוסר תשומת לב. גורם פרוזאי אבל שכיח. פשוט, תבינו, אנחנו מתעסקים בעניינים הרבה יותר חשובים מרחיצת ידיים! אנחנו מרפאים, מנתחים, חובשים, תופרים, רושמים תרופות ומצלמים צילומי סי.טי. יקרים!
ו. סתם טיפשות. איתן כל הזמן אומר לי "רוב האנשים הם תרנגולות" ולצערי, זה לפעמים נכון. אנשים פשוט לא חושבים.
אתן באמת חושבות שבימיו של זמלוויס אנשים לא קלטו שזה ממש חולני ללכת עם ידיים מטונפות מניתוחי גופות היישר אל חדרי הלידה? אם הם לא קלטו - איזה מטומטמים, ואם כן ובכל זאת המשיכו - איזה מטומטמים.

יש מעט מאוד אנשי רפואה שכן שוטפים ידיים כמו שצריך ואני באמת מעריכה את זה. לצערי, אני עדיין לא מאילו ששוטפים ממש כמו שצריך (שזה אומר 15 שניות במים וסבון אחרי כל מגע עם כל חולה. למשל, אם נגעתי נגיעה מזדמנת בשמיכה של מטופלת, אני צריכה לשטוף ידיים וכו'.

יש בהחלט אלמנט של זלזול. כמו הרופאה שכשדיווחתי לה על לחץ דם 180/127 ביולדת היא ביקשה שנפסיק כבר למדוד לחץ דם.

מכירה את הקוליות הזאת.
בלידה הראשונה - המיילדת טניה הלכה לרופא האחראי כמה פעמים - דימום לא נפסק, מוניטור לא טוב. הרופא המשיך להגיד שזה כלום ויסתדר עוד מעט. בסוף הוא השתכנע להיכנס שוב לחדר ולהסתכל (ולקבוע שצריך להטיס אותי לחדר ניתוח).

דנה למה את לא משתמשת בכחול המייבש איימים הזה? אם כל יום, כשאת חוזרת הביתה תמרחי את היידיים בשמן עם לבנדר, (מנסיוני) העור נשמר במצב די טוב. (אפשר כמובן להחזיק גם קרם לחות עם ויטמין E כמו שעושים בפגיה בהעמק, אחלה קרם שבעולם).
כשהייתי מאושפזת היתה רופאה אחת שהסתובבה עם ככפות סטריליות בכיס כל הזמן, כשהיתה צריכה לבדוק חולה, תמיד היו לה כפפות זמינות (חדשות!). ובפעם היחידה שהיא ממש בדקה אותי, היא שמה כפפות, בדקה, אח"כ הורידה אותן, ושטפה ידיים!. אבל היא באמת מקסימה מזן מיוחד.

מיכל, אני כן משתמשת בכחול המייבש הזה ולא כל כך סובלת מזה. כשיש לי זמן אני שוטפת טוב ידיים וגם משתמשת בכחול המייבש. בד"כ גם יש לי כמה כפפות בכיס (יחד עם 2 עטים כחולים, 2 עטים אדומים, חותמת, טוש צהוב זוהר, 2 מחטים, 2 פקקים, פלסטר וצמר גפן..).

אני מזועזעת מעניין אי-רחיצת הידיים! כמי ששואבת את רוב הכרותה עם עולם הרפואה מאי-אר ושות', תמיד הייתי בטוחה שהרופאים סופר-מקפידים על היגיינה. מה שרק מחזק את הרצון שהלידה הבאה שלי, אם תהיה, תהיה בבית...

אנצל גם את ההזדמנות הזו לומר שאני מאד נהנית לקרוא אותך, ובהצלחה בכל המבחנים

.

בד"כ גם יש לי כמה כפפות בכיס (יחד עם 2 עטים כחולים, 2 עטים אדומים, חותמת, טוש צהוב זוהר, 2 מחטים, 2 פקקים, פלסטר וצמר גפן..).

ואווו! כמה זמן את כבר אחות? מקווה שתחזיקי מעמד עם כל הדברים האלה בכיסים! ואולי משהו מזה יעבור קצת לסביבה...

כמו הרופאה שכשדיווחתי לה על לחץ דם 180/127 ביולדת היא ביקשה שנפסיק כבר למדוד לחץ דם. |?!?!?!?!?!!?!? מזועזעת לחלוטין. מה היה המשך הסיפור?

הי דנה, ממש שמחה שקיבלת 90. אני עוקבת בדריכות אחר הדף וקוראת בהנאה רבה ומעריכה ומעריצה את אופן החשיבה שלך. כשאני קוראת את דעותייך אני נאנחת וחושבת שלו היית המיילדתשלי לא היתי נשארת עם טראומה קשה כל כך, ואם היה לי מובטח שלפחות תהיי נוכחת בפעם הבאה - מייד הייתי נכנסת שוב להריון וחששות רבים היו מתפוגגים.
אנקדוטה לגבי לחץ דם: בלידה שלי הגעתי עם לחץ דם של 180/140 כשבשגרה, ואף לכל אורך ההריון היתי 90/60. מן הסתם בחדר לידה זה בכלל לא נראה בעל חשיבות, אלא שגרתי ותקין. כמובן שבהמשך בכלל לא מדדו פעם נוספת למרות שהלידה התמשכה 36 שעות.

אני מרותקת אליך, ואל הדרך שאת עושה.
ריגשת אותי פה יותר פעמים משאוכל לפרט.

נטשתי חיים מקצועיים "טובים" מאחורי והחלטתי ללכת עם החלום.
הקרבנו - אני והמשפחה - הרבה, ואני מלאת גאווה ושמחה על הצעד שעשיתי!
מכיון שכך, אני מאוד ממוקדת ומקווה להגיע לקורס העל-בסיסי מהר ככל האפשר (ככל שאני מבלה בלימודים ובקליניקה יותר זמן אני הופכת לנחושה יותר לא להיות אחות). ופה אני קצת מבולבלת...

כשאסיים ואתקבל לשנת העבודה - לפרט מה מטרתי? לפרוש בכנות את תכניותי לעזוב תוך שנה לקורס? זה נראה לי הדבר ההגון לעשות.
הבאג הלוגי:
אם אהיה טובה - למה שיוותרו עלי במחלקה? הכשירו אותי, השקיעו בי, ואני מיד בורחת.
אם לא (אתאמץ, אשקיע, אבלוט) - למה שימליצו עלי?
בעצם, אני צריכה את המלצתה של האחות האחראית, שהיא בעלת אינטרס הפוך משלי.
איך עושים את זה?

>תודה מראש, וסליחה אם הנימה הפרקטית לא מתאימה לרוח הדף<

זקוקה לעצתך הטובה היקרה, ראשית כל אני שמחה שהחלטת ללכת עם החלום. באיזה שלב של הלימודים את?
לגבי שאלתך: כשאסיים ואתקבל לשנת העבודה - לפרט מה מטרתי? - לדעתי לא, אפילו שזה אכן הדבר ההגון לעשות. הסיבה היא שאם אכן תפרטי את מטרותייך, קרוב לוודאי שלא ירצו להעסיק אותך (אלא אם כן מעוניינים שם שתלכי לקורס על בסיסי). את צריכה לזכור שגם המערכת לא מבטיחה לך שום דבר - מחתימים אותך על חוזה לחצי שנה במקרה הטוב, ואף אחד לא מבטיח לך קביעות או המשך העסקה.
כך גם את - אינך יודעת באמת כמה זמן תישארי, אולי בכלל תתאהבי במקצוע הסיעוד ולא תרצי למהר לקורס על בסיסי, אולי תמצאי עצמך במחלקה שבו תלמדי דברים חשובים לא פחות שיועילו גם למיילדות וכו'.
וזו בדיוק המהות של חוזה - את מתחייבת לפרק זמן מסויים ממש כפי שמקום העבודה מתחייב לפרק זמן מסויים (ולתנאים מסויימים). אין צורך להרגיש לא הגונה.
כאשר אני התקבלתי לעבודה כאחות, אחראי המחלקה שלי אמר לי שהוא בונה עלי לטווח ארוך (כשלי היה ברור שממש לא). זו אמירה ריקה בעיני, שוב - מפני שאין לזה כל גיבוי בחוזה. בסופו של דבר, כשאמרתי לו שאני עוזבת לטובת הקורס העל בסיס ולטובת בי"ח אחר שמציע לתמוך לי בקורס, הוא הפתיע אותי מאוד ובעצם היה היחיד מן המערכת שתמך בי באופן מוחלט ולא ניסה אפילו לעורר בי רגשות אשמה על הצעד הזה. הוא אמר לי שאעשה את מה שטוב לחיים שלי.

לגבי ההמלצה - אני בכלל לא קיבלתי המלצה (והאמת שגם לא ביקשתי. היה נראה לי טיפשי שאחראי מחלקת אורתופדיה ימליץ עלי לקורס מיילדות) וכך גם רבות מבנות הקורס שלי. תבררי עם בית הספר למיילדות שאת מתכוונת ללמוד בו אם חייבים המלצה בכלל (נדמה לי שיש עדיפות בקבלה לבעלות המלצה). חוץ מזה, רוב האנשים הם הגונים ולא ימנעו המלצה מאחות אם היא טובה, גם אם זה לא ממש מוצא חן בעיניהם.
אין כמעט אחות שלא עשתה תפנית מקצועית בקריירה שלה (ובדרך כלל יותר מאחת) - זה דבר מקובל במערכת, ובמיוחד היום - קורס על בסיסי נחשב לדבר די בסיס בעצם.
ולגבי הכשירו אותי, השקיעו בי, ואני מיד בורחת - שטויות. ברוב המחלקות אחרי שבוע-שבועיים של עבודה שאחות מתלמדת את כבר נכנסת לסידור עבודה כחלק מן הצוות ההכשרה לא עולה כלום למשלם המיסים - את עובדת בדיוק כמו כולם.

לפרוש בכנות את תכניותי לעזוב תוך שנה לקורס - א. אם בכלל יטרחו לשאול מה תוכניותיך. ב. אני אמרתי בראיון שודאי אהיה מעוניינת בעתיד לעשות איזה קורס על בסיסי (זה לא שקר, רק שהעתיד הזה היה קרוב משציפו..).

מצטערת שהכל קצת מבולבל, השעה מאוחרת ובדיוק חזרתי מיום עבודה של 18 שעות. בטח מחר אקרא ולא אבין מה רציתי להגיד.
אני מניחה שמה שאני רוצה להגיד זה - תמשיכי ללכת בעקבות החלום שלך ואל תתני לשום אדם ולשום מערכת לדכא בך את החלום הזה. ובמיוחד אל תתני לרגשות אשמה או moralities למיניהן בתוכך לעצור אותך. אם תרצי באמת, שום המלצה של שום אדם לא תמנע בעדך.

אשמח לשמוע עוד ממך ובהצלחה.

תודה רבה על העצה המפורטת (ועוד אחרי 18 שעות...)
נשמע הגיוני. עכשיו נותר לי רק להתחיל להתאמן על "שמירת הסוד": אני כ"כ into it וכ"כ בולטת פה בנוף שדי מהר הנושא צף. איכשהו תמיד אני נשאלת ראשונה "ומה את עושה פה?"...

השבוע השני להתנסות החדשה התחיל היום ואני ממש נהנית. בסך הכל - מה ההבדל? עוד בי"ח ממשלתי. כמה זה כבר יכול להיות שונה?
אז מסתבר שכן. זה יכול להיות שונה מאוד. הרבה הבדלים קטנים, רובם לטובה. כמו למשל שבחדר הלידה הזה אין הוראה לעשות אפיזיוטומי באופן גורף לכל אישה בלידה ראשונה עם תינוק מעל משקל מסויים. אין בכלל הוראה לעשות אפיזיוטומי, והיום ראיתי את מנהל המחלקה עושה ואקום בלי אפיזיוטומי (בכוונה) שזה ממש נדיר.
לא לוחצים על היולדת לעשות חוקן, לא מכריחים את הנשים להתאשפז (למרות שכן מנסים לשכנע, אבל זה שונה מן הסיטואציה שבה בכלל לא מגלים לאישה שיש לה ברירה ), לא מרכלים על היולדות, לא מנתקים את חבל הטבור עד אחרי שהשליה יוצאת, לאלוחצים על הבטן כדי שהשליה תצא, לא מפרקים את המיטה לפני הלידה, משתדלים שהאישה לא תשכב במסדרון אחרי לידה, שומרים מאוד על הפרטיות של היולדות - גם הרופאים, מעודדים הנקה אחרי לידה והישארות ממושכת של התינוק עם האם ועוד ועוד. הצוות מרגיש לי כצוות עצמאי, עם יחסים טובים ביניהם, יחסי רופאים-אחיות טובים, בלי יותר מידי פקודות בנוסח - תיקחי לה בדיקות דם וכו'. ראיתי כמה מחזות מופרכים לחלוטין כמו רופא שמחפש לאישה עמוד של עירוי כדי שתוכל להסתובב קצת. ש רופא יעשה כזה דבר? עוד לא נתקלתי. רופאים ממש נחמדים ואנושיים.

ומצד שני, יש כמובן גם דברים פחות טובים כמו למשל שאסור לאכול בזמן הלידה, שבודקים כל שעה (אלא אם האישה מסרבת, ואז לא משכנעים אותה יותר מידי) ובטח יש עוד דברים רק שטרם גיליתי אותם, פשוט כי אני עדין בחדר קבלה ולא בחדר לידה. בטח גם יש דברים טובים שעוד לא גיליתי (אני יודעת למשל שיילוד בתנוחות שונות זה ממש נפוץ כאן).
בסך הכל זה חדר לידה נהדר והייתי שמחה לעבוד בו (ואולי זה יקרה..).

היום היה יום קצת מסעיר. התחיל בלידת ואקום די מזעזעת (לדעתי כל לידות הואקום הן מזעזעות..), ולצערי ראו את זה על הפנים שלי - המדריכה העירה לי שכדאי לי לפחות להראות קצת פחות מזועזעת. התינוק נולד כמעט ללא רוח חיים (עוד היה דופק אבל לא נשם) כך שראיתי גם החייאה. אוף.
אח"כ קראו לי לראות לידת מלקחיים של פג קטנטן במשקל של פחות מקילו וחצי. גם זו היתה חוויה קשה, בעיקר ליולדת שצרחה וצרחה וצרחה. יש לי עכשיו דמעות בעיניים כשאני נזכרת בזה. אח"כ היא מייד התנצלה על זה שצעקה, וזה אפילו עוד יותר קשה לי - למה צריך להתנצל על שצעקת מכאבים איומים, בלי שום אלחוש? למה נשים חושבות שמצפים מהן להיות ילדות טובות, שקטות, מנומסות ונקיות? (האמת? - כי באמת מצפים..).
זה נשמע מוזר - תיאורי הלידות המכשירניות הללו לעומת מה שאמרתי על חדר הלידה הזה. ובכל זאת - זה היה להערכתי צירוף מקרים אומלל, ומהרבה בחינות זה באמת חדר לידה טוב יותר.

אגב, המדריכות שלי הן נהדרות נהדרות נהדרות. ממש כיף איתן ואני מרגישה שאני לומדת מהן המון. שתיהן אגב רוצות להקים מרכז לידה.

ש רופא יעשה כזה דבר? עוד לא נתקלתי. רופאים ממש נחמדים ואנושיים.
מותר לך להגיד באיזה בית חולים זה?

וואו נשמע ממש גן עדן... שמחה שאת נהנית ושטוב לך. מקווה שזו תהיה לך חוויה מלאה, מעניקה,
ומשמעותית באופן חוויתי ובאופן מקצועי{@
י

בלי שום אלחוש?
לידת מלקחיים בלי אלחוש???

<ב דרך צרחה בלידת הבית שלה בלי חשבון>

רוח, אני מעדיפה שלא להגיד באיזה בי"ח. מי שרוצה - אשלח לה מייל בשמחה.

לידת מלקחיים בלי אלחוש?
כן, כי היולדת הנהדרת הזאת לא רצתה משככי כאבים (גם בלידה הראשונה שלה לא לקחה), ולא ציפינו שיהיה צורך במלקחיים - תינוק במשקל כל כך קטן וכו'. הבעיה שפתאום היו האטות קשות בדופק (במוניטור), בשילוב עם הרקע שהיה לה (מסתבר שהיה זיהום במי השפיר), ומצג לא כל כך פשוט (pop - כלומר - נולד עם הפנים למעלה) - לכן הוחלט על לידה מכשירנית, ומלקחיים זה הרבה יותר מהיר מואקום. כך שלא היה זמן למתן משככי כאבים, וזה באמת היה נורא.

דנה, תמשיכי, כיף לקרוא.
כיף לשמוע גם על השיפורים וההתקדמויות (של השנים האחורונות, אני מניחה) ביחס של הצוות ללידה.

למה לידות ואקום כל כך מזעזעות בעיניך?

למה לידות ואקום כל כך מזעזעות בעיניך?
אז ככה - אלף, הביצוע עצמו הוא קשה לצפייה - למשוך ראש של תינוק עם פומפה בכל הכוח. זה פשוט מראה נורא. בנוסף - האישה שלרוב כאובה מאוד, עם חתך בפרינאום, הלחץ המלווה ברוב המקרים את הסיטואציה (צעקות של הרופאים/היולדת/התרוצצויות לכל הכיוונים של כולם וכו'), לרוב יש הרבה אנשים בחדר ועוד כמה מודאגים בחוץ (לרוב מוציאים את המשפחה).
בית, מעבר לביצוע עצמו, הרעיון הוא אלים ותוקפני במהותו. אני מאמינה שלידה טבעית אמיתית יכולה ברוב הענק של המקרים להסתיים בשלום בלי צורך בואקום. לרוב יש התערבויות שונות שגורמות לצורך בואקום (אפידורל למשל או מוניטור רציף).

למשוך ראש של תינוק עם פומפה בכל הכוח.
בלידת הואקום היחידה שראיתי זה ממש לא היה כך. הרופא כיוון את הראש בעדינות, ועזר לו לעבור את הספינות תוך כדי דחיפה של אישתי, ומשם הראש כבר התקדם החוצה. אבל אולי זה מקרה מאד יוצא דופן.
השערה (תלושה): אולי זה תלוי במי מבצע את השליפה ומה הגישה שלו כלפי היולדת - אם לשתף אותה בלידה, ולהעזר בדחיפה שלה ככל הניתן, או להתייחס אליה כאל דומם ולהוציא את התינוק מהרחם בכוחות עצמו. את ניתקלת בהבדלי גישות כאלו?

את ניתקלת בהבדלי גישות כאלו?
בינתיים לא, אבל זה לא אומר שהם לא קיימים, סך הכל - ניסיוני דל למדי. מה שכן, בכל לידות הואקום שראיתי עד כה (7-6), המיילדות אמרו לי אח"כ - זו לא היתה דוגמא טובה ללידת ואקום. אז אני אחכה בסבלנות שתבוא הדוגמא הטובה. דווקא לידת המלקחיים שראיתי היתה הרבה פחות מזעזעת, עד כמה שזה נשמע מוזר.

מעניין מה אחוז ה לא [היתה] דוגמא טובה ללידת ואקום מכלל לידות הואקום....

מעניין מה אחוז ה לא [היתה] דוגמא טובה ללידת ואקום מכלל לידות הואקום....
ממממ...יש לי הרגשה שהוא גבוה למדי........

היום היה יום קשה בהתנסות. יום שלמדתי בו הרבה, רק עוד לא יודעת מה בדיוק. כ"כ הרבה רשמים וחוויות, שעדיין לא הסתדרו והתארגנו בתוכי.
זה התחיל בלידה הראשונה שקיבלתי. לידה ראשונה, חשד להיפרדות שליה (שאח"כ התברר כאמיתי) ולכן נתנו זירוז. היו צירים כל 2 דקות, למשך דקה. כלומר - דקה ציר, דקה בלי, דקה ציר ודקה בלי. הלידה התקדמה מאוד מהר, כמו שקורה בד"כ כשיש היפרדות שליה ותוך ככמה שעות כבר היתה פתיחה מלאה והאישה לחצה. קיבלתי את הלידה עם המדריכה הנהדרת שלי, וזה היה כזה כיף - לא חייבים לעשות אפיזיוטומי, לא חייבים לפרק את המיטה, לא חייבים לעשות כמעט כלום, אלא פשוט לתת ללידה לקרות מעצמה. המדריכה היתה פשוט נהדרת ולימדה אותי דבר חשוב - שרצוי לא להילחץ מכלום, גם אם זה באמת מלחיץ. שיעור חשוב שאפשר היה ליישם כבר בלידה הבאה.
אז התקדמנו לאיטנו, שרנו עם היולדת, דיברנו בערבית-אירית-עברית-פנטומימאית, צחקנו, ובסוף היא ילדה תינוק כזה חמוד ומקסים.
החותנת שלה, שהיתה איתה בלידה, סיפרה שאימה ילדה 16 ילדים בבית. היא עצמה ילדה "רק" 7 ילדים בבית... "בימים ההם" אמרה לנו, "לא היו כל כך הרבה בעיות בלידה ולא היינו צריכים רופאים כמו היום, רק מיילדת".

איך שסיימנו את הלידה הראשונה, עשינו פיפי ושתינו משהו מהר, עברנו לטפל ביולדת השניה. היא כבר היתה בפתיחה מלאה, ראש נמוך מאוד. האמת שהכרנו אותה מהבוקר - לידה ראשונה (אוף! למה אי אפשר להתחיל מהלידה השניה?), תינוק במשקל שהוערך כ - 4300 (ובסוף היה 4400), עם איום לקיסרי אם לא תתקדם (הכל כבר היה מוכן לניתוח - היה עירוי, אפידורל, היא קיבלה כבר את התרופות שצריך לקבל לפני ניתוח וכו'). אבל המדריכה, [נו טוב, אגלה שקוראים לה רוזי (ועכשיו חצי מכן בטח יודעות באיזה בי"ח זה..)], מלאת אמונ שיהיה בסדר ושהאישה תלד כמו גדולה. ובאמת, זה לא היה קל לאישה, אבל לאט לאט התינוק ירד בתעלת הלידה. בשלב מסויים נכנס הרופא ושאל אם כבר עשינו אפיזיוטומי, ואמרנו שנעשה, ובאמת כשהגיע הזמן המתאים עשינו. תוך כמה צירים מגועלים בדם התינוק נולד, אבל האישה דיממה עוד ועוד - מהאפיזיוטומי כמובן. ואז הגיע הזמן ליישם את השיעור שלמדתי מוקדם יותר באותו היום - איך לא לרוץ בכל הכיוונים אלא לכיוון החשוב ביותר. איך מתפקדים כש-3 רופאים צועקים עליך שרשרת של פקודות בנוסח - תקחו לה ספירת דם!! ותרשמו שזה דחוף!! ותתקשרו למעבדה!!! תכניסו לה עוד עירוי!!! תחברו לה שקית של סייליין!!! תחברו בצד השני פיטוצין!!!! מה הדופק שלה עכשיו???!!! וכו' וכו' וכו'.
מזל שרוזי היתה לצידי ומידי פעם אמרה לי - אל תדאגי, הם סתם לחוצים, פעם לא היו עושים מזה בכלל עניין, הכל בסדר... ובאמת הכל היה בסדר מבחינת הדימום שנעצר במהרה. מה שלא היה בסדר זו העובדה שלאישה היה קרע שנמשך מן האפיזיוטומי והגיע עד דרגה שלישית.
זאת הפעם הראשונה שזה קורה בלידה שאני מקבלת וזה ממש באסה רצינית. לא מבחינת העובדה שזו לידה שאני קיבלתי, אלא מבחינת העובדה שזה ממש באסה לאישה.
הרופאים דנו בשאלה אם זה היה קורה אם לא היה אפיזיוטומי, או שאם לא היה אז אולי זה היה קרע חמור יותר (כמה חמור יותר יכול להיות?) או שאולי האפיזיוטומי לא היה מספיק גדול. התנחמתי בעובדה שרוזי והרופאה שנכחו בלידה אמרו שקיבלתי את הלידה בצורה מצוינת ממש והאישה פשוט נקרעה. שאלתי את רוזי מה היה קורה אם האישה הזו היתה יולדת בבית, והיא אמרה: קרוב לוודאי שלא היתה נקרעת בכלל...

אבל, איך אומרים - מפל ההתערבויות שלא ניתן לעצור אותו מרגע שהוא מתחיל... כמה קשה להיות חלק מזה ולדעת שלא תמיד אפשר להתחמק מזה ולא תמיד אפשר לשנות את הסיטואציה.

כל זה קרה קצת לפני חילוף המשמרות אבל רוזי ואני נשארנו עוד שעה ומשהו כדי לראות שהאישה היקרה שלנו מרגישה טוב ושהכל בסדר.
חזרתי הביתה (בקושי) וצנחתי על המיטה כמעט בלי יכולת לדבר. רק אחרי שעתיים וחצי שינה התאוששתי קצת.

זה היה היום שלי היום. יום התנסותי ללא ספק. התנסות במצבים חדשים, במצבי לחץ, התמודדות עם קבלת החלטות מהירה, התמודדות עם רופאים, לידות ראשונות וממושכות, תינוק גדול, היפרדות שליה, דימום אחרי לידה, ועוד ועוד. אני מרגישה שאני צריכה עכשיו לישון שבועיים כדי לעבד את כל זה.

... אז לילה טוב וחלומות פוריים

וואו, יום לא פשוט בהחלט! מקווה שהתאוששת קצת.

שולחת חיזוק וחיבוק...
הנכונות שלך להיות שם וללמוד כדי לנסות ולשפר את הדרך שבה דברים קורים היא דבר יקר.
הנכונות שלך להתמודד עם נקודות קשות כאלה כדי להיות מסוגלת ומוכנה יותר עם כל יום שעובר היא דבר יקר.
הדרך שבה את חושבת על דברים, הרגישות לכל אשה שאת עוזרת לה, ההתיחסות אליה כאל אדם ייחודי (ולא עוד "מקרה") תהפוך אותך לאחת מאותן מיילדות מדהימות ואנושיות שמספרים עליהן אגדות...
כאשה, זה ממלא את הלב לדעת שיש נשים כמוך, שעושות דרך עצומה, ומוכנות לעבור דרך כל הקשיים והרגעים המלחיצים כדי להיות מסוגלות לתת את השירות היקר הזה בזמן לידה - ארוע כל כך מיוחד, נעלה, דתי אפילו, בחיים של אדם אחר.

שאלתי את רוזי מה היה קורה אם האישה הזו היתה יולדת בבית, והיא אמרה: קרוב לוודאי שלא היתה נקרעת בכלל...

ליבי עם אותה אשה.

איזה כיף לקרוא אותך @}

אני מעדיפה שלא להגיד באיזה בי"ח. מי שרוצה - אשלח לה מייל בשמחה.
אני רוצה! בתור יולדת-בית-חולימית לעתיד, אני רוצה לדעת לאן כדאי להגיע. יש דוא"ל בדף הבית שלי.
תודה

שאלתי את רוזי מה היה קורה אם האישה הזו היתה יולדת בבית, והיא אמרה: קרוב לוודאי שלא היתה נקרעת בכלל...
כל כך עצוב וכואב לשמוע על המקרים האלה. אני חושבת שהמון נשים מקבלות על עצמן את הדין של האפיזיוטומי בתור הכרח, וסובלות בשקט את הכאבים שלאחר מכן בתור איזה "מס" שמשלמים בשביל לקבל תינוק.....
בעיני, החתך הזה הוא פשוט נורא. לצערי, יש לי קצת ניסיון עם חתכים באיזור, ואני זוכרת כמה זה כואב. בכל פעם שאני שומעת על חתך כזה שהיה "הכרחי" אני מצטמררת...

יש פתרונות יותר קלים נגד חיידקים, ומהיר כמו חיטוי שלא מזיק לעור הידיים. essential]שמנים אתריים oils[/po].htm

היום היה יום פשוט מופלא. במהלך כל היום טיפלתי בכמה נשים בחדרי צירים, ולמרות שאף אחת לא ילדה, הרגשתי שהכל זורם מבחינת העבודה, התקשורת עם הנשים וכו'. רק דבר אחד מעצבן קצת - העובדה שאני כל הזמן שוכחת טופס זה או אחר. זה לא פשוט להתרגל לדרך עבודה מסויימת, ואח"כ לפגוש דרך עבודה אחרת בבי"ח אחר, ואח"כ לעבור להתנסות נוספת שגם שם הכל הפוך. חלק מהדברים דומים וחלק ממש הפוכים. המדריכה שלי העירה לי לי להקפיד על הטפסים והפרטים, ולמרות שאני מנה להקפיד כמעט תמיד אני שוכחת משהו. אם למשל נותנים לאישה זירוז, צריכים לרשום את זה ב- 5-6 מקומות שונים. לחיי הבירוקרטיה!

בכל אופן, אחת הנשים שטיפלתי בהן היתה אישה בלידה שלישית עם צירים חזקים. בדקנו אותה והיתה פתיחה של 3-4 ס"מ אבל היה נראה שהיא תתקדם במהירות. השעה היתה שתיים וחככתי בדעתי אם להישאר גם אחרי החלפת המשמרות כדי לקבל את הלידה שלה. אמרתי שנראה מה יהיה בשלוש ולפי זה אחליט. בשעה שלוש היו לה 6 ס"מ והחלטתי להישאר כי היתה לי הרגשה שהיא כבר יולדת.

כל זמן הלידה כמעט היא היתה בעמידה, בלי מוניטור, ובעלה מעסה את גבה. חלק מן הזמן במקלחת עם מים חמים על הגב. בשלוש וחצי בערך היא אמרה שהיא רוצה שנפקע את המים. הפתיחה היתה כבר 8 ס"מ ופקעתי לה את המים. אז באה המילדת שהיתה אמורה להיות איתי בלידה ואמרה שהיא רק עולה לשניה למחלקת יולדות. אמרתי לה שאולי כדאי שתישאר איתי כי האישה כבר יולדת. "יש לה פתיחה 8-9" אמרתי. אבל המיילדת בכל זאת עלתה ואמרה שמקסימום אקרא למיילדת אחרת.
הצירים התחזקו והצעתי לאישה לעבור לעמידה על 6. "אולי זה יהיה לך נוח יותר" היא עברה לעמידה 6 ואחרי חצי דקה צעקה "דנה!!! אני חייבת ללחוץ, חיייייבת!". הבנתי שהיא יולדת ומאחר ואסור לי לקבל לידה לבד, צעקתי גם אני למיילדת השניה שתבוא. היא באה ובינתיים הראש כבר בצבץ לו. קיבלתי את הלידה על 6 וזה היה פשוט מקסים מכל הבחינות. זו הפעם הראשונה שיוצא לי לראות לידה על 6, ואני חייבת לומר שזה ממש נפלא. הראש פשוט החליק לו החוצה, לאט (לא אמרתי לה איך ללחוץ והיא פשוט לחצה לאט לאט), והפרינאום הלך והתרחב וזה היה כל כך יפה לראות את זה, התמונה עדיין לא יוצאת לי מהראש..
אחרי שיצא הראש הכתפיים סירבו לצאת בעקבותיו, אז חיש קל היולדת הסתובבה על הצד והופס, התינוקת יצאה. חבל הטבור היה כל כך ארוך שהוא הסתבך בחוטים של המוניטור. זה היה כל כך מהר שכולנו היינו קצת בהלם במשך כמה דקות, ממש לא האמנו שהנה היא כבר ילדה. אמרתי ליולדת שהיא היתה פשוט מדהימה (האם ציינתי שלא השתמשה בשום משככי כאבים בכלל?) והיא אמרה לי משפט שמשום מה נחרט בזכרוני - "אני לא מכירה דרך אחרת ללדת". זה הזכיר לי ת "את יולדת כמו שאת חיה".
אח"כ היא היניקה והיא ובעלה שמחו כל כך בתינוקת ובלידה וזה בזו. זה היה ממש מרגש. את חבל הטבור חתכתי רק אחרי שהשליה יצאה לה. איזה כיף שאפשר לעשות את זה בבי"ח הזה. זו היתה לידה כל כך יפה מכל הבחינות, כל כך עוצמתית, שממש הרגשתי שסיפור הלידה הזה הוא גם שלי.

אני כל כך נהנית מן הגישה בחדר הלידה הזה. למשל היום, כשהגענו למשמרת בוקר, היתה אישה עם ירידת מים כשבעברה ניתוח קיסרי, והרופא התורן ביקש שננסה לשכנע אותה לעשות ויבק ולא ניתוח. בד"כ זה הרי הפוך לחלוטין. בסוף אגב, היא החליטה על ניתוח. אבל גם זה, נעשה בצורה כ"כ יפה לעומת מקומות אחרים. תוך רבע שעה-חצי שעה מן הניתוח, התינוקת כבר היתה עם אימא שלה שהיניקה אותה במשך כמעט שעה. לא תמיד זה אפשרי אמנם, לפי מה שהבנתי זה תלוי ברופא ילדים (כמו שאמרה לי המדריכה (בציניות) - התינוק הרי שייך למחלקת ילודים עד גיל יומיים. רק אז הוא נהיה שייך להורים...).

שליחה על ידי איל* » 14 יולי 2005, 00:46

ידעתי שלהתחיל לקרוא את הדף שלך לקראת חצות-זו טעות.
צריך עוד להתארגן ולסדר קצת את הבית ואז כבר קמים ליום המחרת.
ישבתי וקראתי, בכיתי וקראתי ואז בכיתי עוד קצת. ותוך כדי זה מיתר מתעוררת משינה וצועקת "אבא, כבר סיימת לשטוף כלים?" המתוקה נרדמה אחרי א. הערב וחיכתה שאבוא לתת לה חיבוק לילה טוב. חיבקתי אותה בעיניים דומעות. היא היתה מטושטשת מעייפות ולא שמה לב.
אם היתה רואה ושואלת "למה?", הייתי מספר לה שקראתי סיפורי לידה מרגשים שגרמו לי להיזכר בלידת הבית שלנו (לא יכולתן לחדש את הקשר שנה קודם וכך היית מגיעה ללידה שלנו?) ושוב להרגיש כמה טוב שלא התעקשתי על בית חולים כשהנושא היה בשלבי הדיון.
תגידי לאיתן שאחרי אתר האינטרנט, הפרוייקט הבא שלו זה להפיק לך ספר של סיפורי הלידות שלך. אני בטוח שהוא יהיה רב מכר עם כישורי הרגש והכתיבה שלך.
בעוד שעות בודדות, כשהחברה שלך תתעורר, אנזוף בה על כך שהיא לא סיפרה לי על הבלוג שלך, אלא גיליתי אותו במקרה.
בהצלחה בהמשך. אני בטוח שתצליחי, זה לא איחול - זו ראיית הנולד (דו משמעית

)

אייל, ועכשיו התור שלי להתרגש בחזרה. באמת חבל שלא חידשנו את הקשר שנה קודם (ודווקא נפגשנו ואפילו דיברנו על לידות בית, כך שאין לנו תירוץ). שמחה לארח אותך כאן, ונשמח גם באופן לא וירטואלי. ידעת שאנחנו עוברים לבית עוד 3 שבועות?
תודה על האיחולים (וראיית הנולד). אגב, מה שמושך אותי מאוד זה דווקא לכתוב ספר על סיפורי מוות טובים.

אייל,
שמחתי לראות שאתה נכנס לכאן! (ושמחתי להפגש...)

ודנה,
גם אני בקוראים המרותקים לבלוג שלך. מתרגשת בכל פעם שאני נכנסת לכאן.

איזה סיפור לידה מדהים ומרגש.
איזה מתנות את מקבלת בעבודה שלך@}

יום שישי פשוט שכזה.
התחיל בבוקר שומם במקצת. אין אף אחת בחדר לידה ואין אף אחת בחדר קבלה. אז ישבנו, המיילדות, הכוח עזר ואני, שתינו קפה ואכלנו ארוחת בוקר. וכשיש כמה מיילדות, על מה כבר יכולות לדבר? יש שני נושאים עיקריים - לידות ודיאטה. שני הנושאים הכי מעניינים בעולם (בסדר הזה - לידות ודיאטה).
אני מוצאת שזו אחת מן הדרכים להחליף ידע בין מיילדות. אחת מספרת על לידה שבה הכתפיים סירבו לצאת ומה עשו כדי להוציאן, והשניה מספרת על צניחת חבל הטבור ואיך פעלו וכו' וכו'. המון ידע.
אח"כ הלכתי עם המדריכה למחלקת יולדות שם ביקרנו את סלימה (שם בדוי), אישה שכולנו טיפלנו בה לאורך ההריון המפחיד שלה (שהסתיים באשפוז בטיפול נמרץ ובניתוח קיסרי בשבוע 31. מה יש לה? קל יותר להגיד מה אין לה. סיפור עצוב). בכל אופן שלומה היה טוב ושמחנו במפגש.
משם המשכנו לפגיה לבקר את התינוקת של סלימה (חמודה ופצפונת. איך אמרה סלימה? "בגודל של גור של חתול"). אח"כ פגשנו בתינוק שנולד בלילה, עם תסמונת דאון. חשוב ללמוד לזהות את הסימנים כבר בחדר לידה, אז המדריכה הסבירה לי עליהם. וגם זה היה עצוב.
מדהים אותי שאנשים אומרים לי כל פעם "יוו, איזה מקצוע שמח בחרת לך!". וככל שאני מתנסה יותר במיילדות, אני מבינה יותר ויותר עד כמה הקביעה הזו רחוקה מן המציאות. זה נכון שיש שמחה, אבל יש גם הרבה כאב, ואני לא בהכרח מדברת על הכאב של הצירים. אני מדברת על כל הנשים שיולדות ילדים לא בריאים או ללא רוח חיים, הנשים שההריון אינו רצוי מבחינתן (כמו סלימה, שההריון ממש סיכן את חייה אבל בעלה לא הסכים לקשירת חצוצרות כי הוא רוצה עוד בן בעתיד), נשים שההריון הוא תולדה של יחסי מין כפויים, נשים שבן זוגן מכה אותן באופן קבוע או סובלות מצורה אחרת של התעללות (וכידוע, יש המון כאלו. אחוזים ניכרים מן האוכלוסייה למען האמת), נשים שעברו התעללות מינית בילדותן ולידה מבחינתן היא כמו לפתוח את תיבת פנדורה, נשים שעברו לידה טראומטית בעבר ועוד ועוד ועוד. וכמו שכבר כתבתי פעם על ד"ר נחמדי, לכל אחד יש את הזעקה הנסתרת שלו, את האגם של הדמעות שלא נבכו בו, וגם נשים יולדות אינן יוצאות דופן בעניין הזה.

וגם נשים יולדות אינן יוצאות דופן בעניין הזה.
לא רק שהן לא יוצאות דופן, הלידה היא גם מן מצב כזה, שהכל עולה.

לא "איזה מקצוע שמח בחרת לך" אלא "איזה מקצוע מרגש בחרת לך". או אולי - הוא בחר אותך - אין לי הסבר אחר לכמה שמתאים לך (כמו, ולהבדיל, שאני טוענת שמסרו לצ'ייקובסקי ושות' את העותקים המוקדמים של "פנטזיה" בשביל שיחברו להם מוסיקה....מן התאמה מושלמת כזו).

לאחר הפסקה קטנה אני ממשיכה לכתוב. היום המשיך לו ואט אט התחילו להגיע נשים. רובן הגיעו למעקב הריון מסיבות כאלו ואחרות (לרוב בגלל הריון עודף). בין לבין פתאום ראיתי אישה מגיעה והיא עצרה רגע להתנשף. זו היתה שושנה (שם בדוי) שהגיעה ללידה שלישית. היתה לה פתיחה של 3-4 ס"מ והיא הסתובבה, בכל ציר נעצרת ונאנחת. לא ראיתי אותה כל הזמן, אבל בכל פעם שראיתי היה נדמה לי שזה מתגבר. אחרי שלושת רבעי שעה היא ביקשה שאבדוק אותה כי היא רוצה טשטוש. את כל הלידות שלה היא ילדה עם טשטוש והיא חייבת טשטוש. בדקתי אותה והיא היתה עם 6-7 ס"מ. אמרתי לה שאולי לא כדאי כי נראה שתלד בקרוב. אבל היא עדיין רצתה. אחרי דקה היא כבר אמרה שהיא מרגישה שהתינוק יוצא. בדקתי - 9 ס"מ. הטשטוש ירד מן הפרק, ובאופן מקסים הגוף פעל את פעולתו הקסומה והזרים לדמה כמויות גדולות של אנדורפיים והיא נרגעה ונמנמה בין הצירים (או אולי רחפה במקום אחר). ובכל ציר היא אומרת - "אני ממש מרגישה אותו יוצא!" אבל הוא לא יצא עדיין. לקראת הסוף הדופק של העובר במוניטור החל לרדת בצורה מפחידה - 60-70 בלי התאוששות בין הצירים. בד"כ זה אומר משהו על חבל הטבור (כרוך סביב הצוואר או קשור או נלחץ איפשהו). אז קראנו לרופא. הרופא בא, ניסה לעזור קצת ואחרי שני צירים אמר שהכל בסדר ושפשוט נמשיך. אז המשכו ואחרי עוד שני צירים התינוק נולד במין סיבוב מוזר שכזה - יצא עם הראש שמאלה, הסתובב למעלה ואז שוב למטה. בכל אופן, אחרי הראש בא כל הגוף ופגשנו בתינוק מתוקון. הכל כולל הכל לקח פחות משעתיים מתחילת הצירים ועד הלידה. ואגב, היה קשר אמיתי בחבל הטבור, די הדוק.

בינתיים, בחדר השני התבשלה לה לידה אחרת. סווטלנה (שם בדוי), לידה חמישית, עם ירידת מים מזה יממה שמקבלת זירוז לפי בקשתה. בן הזוג גרישא, שואל אותי את שאלת מיליון הדולר - כמה זמן זה יקח עד ללידה ואני מסבירה שאי אפשר לדעת. איפשהו בין שעות לימים. מקווה ששעות כדי שאספיק לקבל גם את הלידה הזו. כשאני יוצאת מהלידה של שושנה, סווטלנה כבר חווה צירים כואבים, ולא מעוניינת בשום שיכוך כאבים. אני רצה לאכול ארוחת צהריים קצרה, וכשאני חוזרת בדיוק גרישא בא לחפש אותי. "היא קוראת לך". אני בודקת - 8 ס"מ. "טוב" אני אומרת, "נתחיל להתכונן ללידה". אני מתחילה לפתוח את ערכת הלידה ובעוד אני מתעסקת בהסרת הפלסטרים מהחבילה, אני שומעת את סווטלנה המקסימה משמיעה קול שלא מן העולם הזה. אין לי דרך אחרת לתאר אותו. אף פעם לא שמעתי כזה קול וזה לא דומה לשום דבר. אני מציצה ורואה את קצה הראש של התינוק מציץ אלי חזרה. אני מזעיקה את המדריכה להצטרף אלי ותוך דקה וחצי התינוק כבר מחובק ע"י אמא ואבא שלו. גרישא חותך את חבל הטבור, השליה נפלטת לה ואין קרעים, וסווטלנה כבר חולצת שד לתינוק המחפש, והוא לא עוזב את הציצי בשעה וחצי הקרובות (אחרי שעה וחצי אני הלכתי הביתה ויתכן שהוא עדיין באותה עמדה..).

שתי לידות כאלו נהדרות ופשוטות, ואני שוב מוצאת את עצמי שמחה שזה מה שאני עושה, מתפעמת מיפי התהליך, משתאה איך אני, דווקא אחת כזו שקצת קשה לה לנהל סמול טוק וליצור קשר מהיר עם אנשים, מוצאת את עצמי פוגשת אנשים זרים ותוך דקות משתתפת בסיטואציה הכי אינטימית בחיים שלהם, וחשה במורכבות הגדולה והמיוחדת של היחסים בין סווטלנה לגרישא, בחוזק האופי של סווטלנה לנוכח הקשיים שעברה בחייה, שעל רובם איני יודעת דבר אך יודעת שהם שם, בעליצות של גרישא, במקור הכוח שאני יודעת שהוא מהווה בשבילה, בחששות ובקשיים הלא מובעים של שושנה, בהתמודדות שלה בחיי היום יום עם משפחתה, באבא החזק שגדלה איתו ובאומץ שלה לחיות את החיים. כל התחושות הללו באות אלי כמו בנגיעת פרפר על הכתף, ובכל זאת ברורות וחזקות. כמו סיבים עדינים הנשזרים בין אנשים ויוצרים מרקם כל כך עדין שהוא בלתי נראה, אך חזק מכל חומר מוצק.

ויהי בוקר ויהי ערב יום שישי. שבת שלום.

כל התחושות הללו באות אלי כמו בנגיעת פרפר על הכתף, ובכל זאת ברורות וחזקות. כמו סיבים עדינים הנשזרים בין אנשים ויוצרים מרקם כל כך עדין שהוא בלתי נראה, אך חזק מכל חומר מוצק.
איזה יופי. מלים מדויקות כל כך. והיכולת שלך לראות את ה"פרפרים" האלו, יכולת שבמובנים מסוימים חשובה יותר מהיכולת ליילד, היא יכולת נפלאה, שמרגשת אותי.
שבת שלום גם לך.

@} מרותקת

שוב תודה לך

סיפורים מרגשים לערב שבת.

תוודה

לכל אחד יש את הזעקה הנסתרת שלו, את האגם של הדמעות שלא נבכו בו,

איזה משפט חזק. נראה שאת סופגת משם כל כך הרבה אהבה לאנשים בכלל ולנשים בפרט. אני מקנאה בך.

מקסימה. אני פשוט כל כך אוהבת את הדף הזה.

מזמן כבר קראתי בדף אבל עכשיו ממש חייבת גם להגיב, ולומר כמה את כותבת מקסים וכמה אני חווה את החוויות ממש איתך.
את גורמת לי לאהוב אותך בלי להכיר בכלל, וזה נעים.

כמה טוב לנשים שיולדות כשאת שם. @}

דף מקסים. את כותבת נהדר.

מה שמושך אותי מאוד זה דווקא לכתוב ספר על סיפורי מוות טובים.
אני אחכה לספר הזה בקוצר רוח.
בינתיים יש את "סרטן כנקודת מפנה", הוא כותב על חוויות מוות טובות, וגם מסביר איך אפשר ליצור אותן. זה נפלא.

תודה על הבלוג הנפלא שלך, אני קוראת ודומעת מהתרגשות. נפלא@}

תענוג. נורא בא לי ללדת @}

אח"כ פגשנו בתינוק שנולד בלילה, עם תסמונת דאון. חשוב ללמוד לזהות את הסימנים כבר בחדר לידה, אז המדריכה הסבירה לי עליהם. וגם זה היה עצוב.
את יכולה לשתף מהם הסימנים ?

תודה לכולן על התגובות החמות

לוטם מרווני, אני מתה לדעת על מה דיברתם! ננסה לדבר? אני לא בבית ב-3 הימים הקרובים (לימודים בת"א) אבל ננסה.

עינת טל - אותם סימנים כמו באנשים עם תסמונת דאון אבל תווי הפנים בד"כ פחות מודגשים (לא תמיד). הסימנים העיקריים הם תווי פנים אופיינייים (עיניים מלוכסנות קצת, אוזניים נמוכות, לשון קצת ארוכה, סנטר קטן), עורף תפוח (ולכן עושים "שקיפות עורפית.."), מבנה אופייני של כף היד כולל קו שלאנשים ללא תסמונת דאון אין אותו, ועוד. לא תמיד מופיעים כל הסימנים ולפעמים קשה לזהות. במקרה הזה זה ברור מאוד ולמרות זאת מחכים לתוצאות של בדיקה כרומוזומלית כדי להיות בטוחים במיליון אחוז

ושוב, תודה לכולכן. אתן לא יודעות עד כמה זה מחמם את ליבי שמישהי קוראת את הדברים, ומתרגשת ומשהו זז בה. זה נעים לא לכתוב לתוך חלל ריק אלא לתוך קהילה.
מחר אני נוסעת ללימודים, ומקווה להחכים ולהרבות ידע, ובעיקר להחליף חוויות עם החברות. האמת שאם היו פשוט נותנים לנו לשבת יחד 12 שעות, עדיין לא היינו משתעממות מסיפורי הלידה של האחרות, מסיפורי הרופאים, המדריכות, היולדות, המשפחות שלהן, וכל מה שקרה לנו בחודש וחצי שעבר מאז שנפגשנו. אבל יש לנו רק הפסקות קצרצרות של רבע שעה, ובסוף היום כל אחת ממהרת לדרכה, כך שאני לפחות, נשארת עם חצי תאוותי בידי. עוד סיבה שאני כל כך שמחה שאתן כאן.
באימן יש אימרה נפלאה: satisfaction calls for sharing, וזה ממש נכון.

לילה טוב.

ומתרגשת ומשהו זז בה לא זזו בי ככה מאז ההריון עם הקטנה... את רואה כל יולדת כבת-אנוש. כאן הכל מתחיל ולכאן הכל מתנקז.

הי דנה, אני קוראת בשקיקה ושוב אומרת לך שאני עוקבת בדריכות, את כותבת בצורה מרגשת, נוגעת, אמיתית ועוצמתית. את ממש עושה לי חשק להרות שוב , להתגבר על הטראומה של הלידה הראשונה - לו ידעתי שתיילדי אותי. הלוואי והיו רבות כמוך.

satisfaction calls for sharing-את יכולה לתרגם?
וגם אני קוראת ומתרגשת @}

דנה יקרה, ממרחקים אני קוראת ומתחזקת. מספיק לקרוא את מה שאת כותבת כדי לקבל כוחות.
את פשוט נהדרת.

מבנה אופייני של כף היד כולל קו שלאנשים ללא תסמונת דאון אין אותו,
מסכימה לי לתקן? לכל בעלי תסמונת דאון יש אותו, אבל יש גם אנשים ללא התסמונת (זו או אחרות) שיש להם אותו - זה סימן מסייע, לא חד משמעי, כמו רוב הסימנים של רוב התסמונות. כלומר - המצאות הקו יכולה להיות סימן לתסמונת, אבל יכולה גם להיות ממצא מבודד, חסר משמעות לחלוטין.

אם פי 3, תודה שתיקנת. כעת אתקן גם אני את עצמי בנוסף - לרוב האנשים עם תסמונת דאון יש אותו. לא לכולם.

זה לא ידעתי. בזמנו, הרופא נתן לי את זה כדוגמה והסבר למה הוא מפנה אותנו ליעוץ גנטי (אין לנו קו, אבל היה לבכור כל מיני דברים אחרים, שהיו עשויים להיות חלק מתסמונת גנטית כלשהי - אבל לשמחתנו הרבה, הם לא. כמובן שאז עוד לא ידענו את זה).

חזרתי מתל השומר.

satisfaction calls for sharing-את יכולה לתרגם? - סיפוק / קורת רוח קוראת לחלוק את זה עם מישהו. כשאני מלאת שמחה, סיפוק ונחת, ישר אני רוצה לספר למישהו או להעניק למישהו.

נווה מדבר היקרה, שלחתי לך אי-מייל. ד"ש להודו.

מנסיונך,מה קורה אם מגיעים לבית החולים ללא הערכת משקל ?במידה ואני רוצה לידה בחדר לידה טיבעי - יכולים לשלול ?

דנה, אני מצטרפת לדברי יושי י :
את כותבת בצורה מרגשת, נוגעת, אמיתית ועוצמתית. את ממש עושה לי חשק להרות שוב , להתגבר על הטראומה של הלידה הראשונה - לו ידעתי שתיילדי אותי. הלוואי והיו רבות כמוך.
תודה שאת כותבת.

אשה במרחקים - נדמה לי שבכל מקרה עושים הערכת משקל בקבלה ללידה, כך שזה לא ממש משנה (אם כי יתכן שההערכה תהיה שונה מהערכות קודמות, לטוב או לרע).

אהלן דנה,
אני קוראת אותך כבר תקופה ארוכה ונהנית לגלות שיש נשמות אמיתיות בתוך "המימסד". אשמח מאד לדעת מיהו ביה"ח המוזכר לאחרונה עם רשמים חיוביים לגבי הצוות ודרך פעולתו. למעשה, רצינו לידת בית אך יתכן שמיקום השליה (אחורית, נמוכה, צמודה לצרוויקס) לא יאפשר זאת

המייל שלי הוא [email protected]
תודה מראש ואנא המשיכי בתיאורייך הכנים והמרגשים.

נדמה לי שבכל מקרה עושים הערכת משקל בקבלה ללידה
סתם קוריוז - היום ראיתי אמא עם תינוק שנולד במשקל 4760 , לידה רגילה. הערכת משקל - 3,500 ....
וראיתי רבות עם תינוקות 3,500 שילדו בקיסרי כי הערכת משקל היתה מעל 4 ק"ג.
הערכת משקל היא בדיוק כמו שהשם מרמז - הערכה בלבד.

לגבי הערכת משקל - אם פי 3 צודקת. בי"ח שבו אני נמצאת כרגע, אגב, עושים גם הערכת משקל באולטרא סאטנד וגם ידנית (לפי המיילדת /רופא), והאמת שיותר מסתמכים על ההערכה הידנית מאשר על האולטרא סאונד. בכל מקרה, צריך גם לברר אם לחדר לידה הטבעי המדובר יש הגבלות בתחום המשקל.
וקוריוזים נוספים - לפני שבועיים קיבלתי לידה שזירזו אותה בגלל שבוע 41 ובגלל שהיה IUGR (פיגור בגדילה התוך רחמית). העריכו את המשקל כ - 2.5 ק"ג. בסוף נולדה דובונת חמודה במשקל 3800. בסוף הלידה הרופא אמר - "אנחנו צריכים כבר להפסיק להסתמך כל כך על האולטרא סאונד הזה!" (ואני מוסיפה: בהחלט!). אותו רופא אמר היום (בחיוך), כששאלו אותו לגבי הערכת משקל לתינוק מסויים - 3" ק"ג, פלוס מינוס ק"ג. יש לי 99% אחוז שאני צודק...". ללמדנו, שגם הרופאים מודעים לבעייתיות של האולטרא סאונד (לפחות חלקם).
אגב, ככל שהמשקלים יותר בקצוות (לשני הכיוונים), אחוז הטעות גדל. ודבר נוסף מעניין - עשו ניסוי שבו השוו בין 3 דרכי הערכה של משקל העובר - אולטרא סאונד, הערכת הרופא/מיילדת לפי מישוש והערכת האם (בתנאי שזה אינו הריונה הראשון). התוצאות מבחינת הדיוק היו: הכי אמינה היא הערכת האם, אחריה - המישוש, והאולטרא סאונד במקום האחרון. מפתיע מישהי מכן? ידעתי שלא.

הערכת משקל היא בדיוק כמו שהשם מרמז - הערכה בלבד. נכון מאוד, חבל שפרט שולי זה מרבה להישמט מזכרונם של קובעי המדיניות....

טוב, אז עד עכשיו הצלחתי להחזיק את עצמי ולכתוב על הערכת משקל ואולטרא סאונד, אבל הדבר הנפלא שקרה היום הוא ש יילדתי תאומים !!!!

יילדתי תאומים! יילדתי תאומים! טרילילי, יילדתי תאומים!!!". זו בערך המנטרה שעוברת לי בראש מאז הבוקר (יילדתי תאומים!).

הגעתי למשמרת בוקר ומסרו שיש אישה עם תאומים בלידה, ושהם ורטקס-ורטקס, כלומר, שניהם עם הראש למטה. זו היתה לידה שלישית, שתי בנות בבית, ועכשיו שני בנים. נכנסתי לחדר, הכרתי את בני הזוג, ובילית את השעתיים הבאות בעיקר בחיפוש אחר הדופק במוניטור. זה מה שנקרא - פלאי הטכנולוגיה. בין לבין גם התאהבתי באישה הזו, שהיתה פשוט מקסימה בלידתה. היא לא רצתה כלום נגד כאבים, ופשוט ישבה במיטה, שקטה, רגועה, מחייכת בין הצירים, מדי פעם נוגעת בלחי של בעלה, שעיסה לה בעדינות את הגב. היתה לה מין נוכחות מרגיעה, וזאת מבלי שאמרה משהו מסוים או עשתה משהו מסוים (ואולי דווקא בגלל זה). היא לא נראתה מודאגת כי היא הולכת היום ללדת תאומים, היא פשוט היתה.

ובעלה, כזה חמוד. לא יודע טוב עברית, והעברית שהוא מדבר היא עם מבטא כל כך כבד שקשה להבין, אבל היו לו עיניים טובות ויפות, והיה ברור שהם ממש אוהבים האחד את השני. היתה ביניהם עדינות כזאת, ומרחב.
והיו רגעים מיוחדים בשעתיים האלו של המרדף אחרי הדופק. היה רגע שנכנסתי לחדר, ובדיוק היה ציר כואב במיוחד. האישה נאחזה בי ופשוט התחבקנו, הבנתי שמה שהיא היתה צריכה באותו רגע זה לשים את הראש על החזה של מישהי. כנראה מין צורך שכזה שיש בלידה. לפעמים אני כבר מתה להיות כבר סבתא בת 60, עם שיער לבן (בצמה כמובן), ועם ציצי ענק. הדמות האימהית האולטימטיבית. כזאת שילדה לפחות 3 פעמים, כזאת שיש לה כבר נכדים, כזאת שהיניקה והיניקה, גם תינוקות של אחרים, כזאת שיכולה לחבק נשים בלידתן ושהן רוצות שהיא תחבק אותן.
אבל אני עדיין לא הסבתא הזאת (שאין ספק שיום אחד אהיה..), ולכן האישה המיוחדת הזו היום חיבקה אותי ואני אותה.

אחרי שעתיים היא הגיעה לפתיחה מלאה ועברנו לחדר ניתוח (כדי לתת תחושת ביטחון...) והמשכנו את הלידה שם. בדרך הצטרפו אלינו עוד כמה דמויות (רופא בכיר, רופא מרדים, המיילדת אחראית המחלקה, ומכשיר אולטרא סאונד). השתדלתי לא להיות מרוגשת מהנוכחות הנכבדה, והאמת שזה לא היה קשה, כי הייתי מספיק מורגשת גם ככה. תוך 4-5 צירים נולד הבכור, 2500 גרם והתרגשות גדולה. זה היה הרגע שבו כולם אמורים להילחץ - מה יקרה אם הצוואר ייסגר? מה יקרה אם יהיה דימום גדול? מה יקרה אם הוא פתאום יתהפך לתנוחת עכוז? יכולים לקרות הרבה דברים, אבל אף אחד מהם לא קרה. התאום השני היה עדיין בשק מי שפיר משלו, מעניין אם שם לב למקום הגדול שהתפנה לו פתאום שם ברחם. הוחלט על פקיעת מים שביצעה המדריכה. ואז תוך ציר נוסף הוא נולד. סה"כ 9 דקות בין שניהם. יואו איזו התרגשות! (יילדתי תאומים!). ואז היה מצב מוזר שבו היו שני חבלי טבור תלויים מן הנרתיק וחיכינו לבאות בציפיה דרוכה - מה ייצא?..

אז ראשונה יצאה השלייה הראשונה, קטנה ויפה, עטופה בשק השפיר שלה. עוד הקרומים מתמהמהים בפתח, והתחילה לצאת השליה השניה, ואני מנסה לתפוס שליה בכל יד, כדי שהכובד שלהן לא יגרום לקרע בקרומים. זו היתה משימה בלתי אפשרית ובסוף הרופא אמר לי - "תעזבי אותן ופשוט תני לכוח הכובד לפעול". בדיוק אז השליות החליקו הישר לתוך הפח שמתחת למיטה (ולא ניזוקו בנפילה..). המדריכה (שהיא מיילדת כבר בטח 35 שנה) אמרה לי שהיא אף פעם לא ראתה שיוצאות שתי שליות ממש נפרדות ולא מחוברות. מעניין.

וכולם היו כל כך שמחים - ההורים הנהדרים האלו, הרופא, המרדים, הדודות שבבית, התינוקות וכל מי ששמע על זה. ואני? - אני יילדתי תאומים!!!.

אני יילדתי תאומים!!!.
וואוו!

<מתלהבת איתך>

איזה יופי!

אני יילדתי תאומים!!!.
איזה כיף לך!

דנה, את מדהימה @}

מדהימה וגדולה, אין כמוך!!! אשרי האישה שזכתה שתהיי נוכחת בלידתה

מדהים ומרגש

יילדתי תאומים

כולל קו שלאנשים ללא תסמונת דאון אין אותו
כירולוגיה זה תחביב ישן נושן שלי.מהו הקו הזה? היכן יופיע בכף היד?האם בשתי כפות הידיים?

מדהימה וגדולה, אין כמוך!!! אשרי האישה שזכתה שתהיי נוכחת בלידתה
חיבל על הזמן לקרוא אותך ולהתרגש ככה.

דנה יקרה,
קראתי עכשיו את כל הדף המדהים הזה (לא מאמינה איך לא עשיתי זאת כל הזמן הזה). תודה תודה ותודה על השיתוף ועל הכתיבה הנפלאה והמרגשת ועל מה ומי שאת.
והמון מזל טוב לתאומים...

וואו,לא יודעת איפה את,אבל אם אפגש בך בחדר לידה ארגיש מאוד בטוחה.הרי ילדת תאומים - הכל קטן עלייך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

דנה, את מדהימה

איזה כייף, ילדת תאומים- עכשיו גם לי זה מתנגן בראש....אפשר להוסיף "לה, לה, לה"? את יודעת איך לקרוא את זה בניגון המתאים?
יילדת תאומים!

יילדתי תאומים! יילדתי תאומים! טרילילי, יילדתי תאומים!!!". זו בערך המנטרה שעוברת לי בראש מאז הבוקר (יילדתי תאומים!).

@} כמה שאני אוהבת את הבלוג שלך ! @}
(את עדיין נמצאת באותו ביה"ח שנפגשנו בו?)

כמה שאני אוהבת את הבלוג שלך !