ארכיון בלוג שוליית המיילדת

שליחה על ידי דנה_ה* » 17 מאי 2005, 18:02

על קרעים וחתכים - אני אנסה לסכם קצת על הנושא לבקשתה של יושי י.
המטרות המקוריות של החתך (אפיזיוטומי) היו:
א. למנוע קרעים לא מבוקרים.
ב. למנוע לחץ על ראש התינוק (בפגים, שחשופים יותר לסכנת דימום תוך מוחי).
ג. לזרז את יציאת התינוק.

יש שני סוגי חתכים - אלכסוני ולכיוון פי הטבעת. זה האלכסוני כואב יותר, מדמם יותר, ונרפא לאט יותר. החתך לכיוון פי הטבעת קל יותר לריפוי והרבה פחות כואב, אבל - מהווה גורם סיכון מרכזי לקרעים בדרגה גבוהה (הכוללים את פי הטבעת עצמו, על כל הכרך בכך). ולכן, בארץ לא עושים את החתך להאמצעי, אלא רק את האלכסוני.

במשך כמה עשרות שנים ביצעו אפיזיוטומיות באחוזים נרחבים ועדיין מבצעים (כ-35% בארץ למשל) וזאת ללא כל ביסוס מדעי לאותן מטרות שציינתי בהתחלה. בשנים האחרונות התחילו לצאת מחקרים מסודרים שעשו בנושא, וגילו ש (לא תאמינו.):
א. אפיזיוטומיות לא מונעים קרעים. להפך - יש הרבה מאוד נשים שהפרינאום שלהן היה נשאר שלם, ללא קרע וללא חתך, אילולא היו חותכים אותן. מעבר לזה, אפיזיוטומיה אמצעית מהווה גורם סיכון משמעותי לקרעים בפי הטבעת (במחקר אחד שקראתי היו 64 מקרים של קרעים בפי הטבעת, מתוכן 63 עברו אפיזיוטומיה אמצעית). יש הרבה מקרים של נשים שנקרעות למרות האפיזיוטומי ויש מקרים שבהם האפיזיוטומי עצמו נקרע עוד ועוד.
ב. הקרעים נחלקים ל- 4 דרגות חומרה. כל אפיזיוטומי הוא מינימום דרגה 2 (כלומר - כולל עור ושרירים). קרעים עשויים להיות בדרגה אחת, ואפילו לא להצריך תפירה. כמובן שעשויים להיות קרעים רחבים יותר.
ג. סיבוכי האפיזיוטומי כוללים או עשויים לכלול - כאבים, כאבים בקיום יחסי מין בהמשך, זיהומים, איבוד דם רב, נזק לשריר רצפת האגן, פגיעה אסטתית באזור, פגיעה בדימוי העצמי ועוד.
ד. אפיזיוטומי אינו מונע נזק לראש העובר הפג.
ה. אפיזיוטומי אכן מזרז את יציאת התינוק כאשר הוא נעשה בזמן המתאים.

אחת הסיבות שרופאים מעדיפים אפיזיוטומי על פני קרע היא העובדה שקל יותר לתפור חתך מאשר קרע (ושוב, הדיון בנוחות של המטפל לעומת המטופל). לעומת זאת, השריר נקרע בצורה טבעית יותר ולאורך סיבי השריר כאשר מדובר בקרע ולא בחתך.

ההמלצות החדשות לגבי אפיזיוטומי אומרות שלא כדאי לעשות חתך באופן אוטומטי אלא רק כאשר רוצים לזרז את יציאת התינוק, למשל במקרים של מצוקה עוברית, או כאשר יש חשש לקרע גדול (רואים מתיחה גדולה, פסים לבנים וכו'). יש הממליצים על אפיזיוטומי בכל מקרה של לידה מכשירנית (בארץ - חובה), ך יש מקומות בהם כבר לא מחייבים זאת.

ועוד בכלל לא דיברנו על האספקטים האפלים והמסתוריים של למה גברים המציאו שיטות לחתוך את איבר המין הנשי (מזכיר למישהו מילת נשים?) ולמה הם חושבים שהגוף שלנו לא יכול ללדת בלי מספריים.

עם זאת, חשוב לציין שיש מקרים, למשל בשבטים אפריקאיים שונים, שבהם נשים נקרעות קרעים גדולים ומאבדות כתוצאה מכך את השליטה על היציאות, ומכאן - נידוי חברתי מוחלט. זה רק מחזק את הנקודה שאפשר בהחלט לבצע אפיזיוטומיה, אבל יש לברור בפינצטה את המקרים שבהם זה עדיף.

שליחה על ידי דנה_ה* » 17 מאי 2005, 18:09

אביב חדש - לא נתת לי בכלל תחושה שכזאת ואין צורך לכן להתנצל. לא הרגשתי ביקורתיות בכל בכלל.
ולגבי השפריצים - זה אכן מסוכן (בחרתי מקצוע מסוכן..). למדנו בקורס שב-25% מן הלידות יש התזה מיקרוסקופית או מקרוסקופית של מי שפיר לפרצוף של המיילדת. 25%!
אפשר כמובן לשים משקפי מגן ומסכה (ואז, בנוסף לחלוק ולכפפות, נראה לחלוטין כמו מהסרט "התפרצות"). ובכל זאת, אני משתדלת להיזהר וחושבת אפילו לקנות לי משקפי מגן.
היה נחמד אם כל יולדת היתה מגיעה עם תוצאות בדיקת הפטיטיס B ו- C ואיידס. היום אין חוק שמחייב זאת ואני רק יכולה להתנחם בעובדה שאידס נדיר יחסית במחוזותינו, שאני מחוסנת נגד הפטיטיס B ושדי קשה להידבק בהפטיטיס C.

מיכל, תודה על החיבוק. צריכה את זה לפעמים.

דנה, אני נהנית מאוד מסיפורייך ומהפתיחות והאמיתיות בה את כותבת.
תודה על הפתיחות
וגם על המידע המעניין!

מיכל, תודה על החיבוק. צריכה את זה לפעמים.
אז אחד גם ממני -

אני קוראת בשקיקה את מה שאת כותבת ואת כותבת ברגישות, חדות וכמובן מעניין.
אני לא מספיקה לקרוא הרבה דפים באתר, אבל את הבלוג הזה אני לא מפספסת!

יש לי כמה שאלות. בתחילת הבלוג אם אני זוכרת נכון, כתבת שבקורס שלך רק את מבינה את החשיבות של לידה טבעית (סליחה אם אני טועה). רציתי לשאול האם זה השתנה עם החודשים.
ולגבי הלידות, האם מיילדות מסוימות מתאפיינות בסוג לידה מסוים, למשל אצל אותה מיילדת האם יש הרבה יותר לידות טבעיות או הרבה יותר חתכים או הרבה יותר התערבות? (מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי).
ולגבי חתכים, יש לי חברה שהמיילדת לא הספיקה לעשות חתך (הגיעה לבית חולים עם צירי לחץ) ואזור החיץ נקרע. (בלידה הבאה המליצו לה לעבור ניתוח קיסרי ולא לקחת סיכון). האם זהו מצב יוצא-דופן? האם אפשר היה לדעת שאצל אותה אישה חשוב כן לעשות חתך לעומת אשה אחרת במצב זהה. יכול להיות שהמשפט שכתבת: כאשר יש חשש לקרע גדול (רואים מתיחה גדולה, פסים לבנים וכו') עונה על שאלתי.

שליחה על ידי דנה_ה* » 17 מאי 2005, 22:57

רציתי לשאול האם זה השתנה עם החודשים
כן, בהחלט. א. גיליתי שעוד אחת לפחות ממש דלוקה על העניין. ב. ככל שעבר הזמן, מסתבר שעוד ועוד מתעניינות בלידה טבעית, בלידה במים וכו', ואפילו כמה שהיו ממש אנטי, זזו קצת לכיוון האמצע או אפילו לכיוון הטבעי. מה שחסר עכשיו זה ידע, ובכמויות.

האם מיילדות מסוימות מתאפיינות בסוג לידה מסוים
בוודאי. המון דברים מושפעים מן הגישה של המיילדת, במיוחד כאשר היולדת באה ללא גישה מסויימת. המיילדת קובעת מתי לקרוא לרופא ולהציע התערבויות שונות, היא עשויה לשכנע את היולדת להסכים או לא להסכים לפעולה מסויימת, היא יכולה להעצים אותה, לחזק אותה או להחליש אותה. היא יכולה לחתוך או לא לחתוך, לפי שיקול דעתה. כל זה מתעצם פי כמה אם יש יחסים טובים בינה ובין היולדת, שכן אז היולדת מאמינה לה ובה. בסך הכל, לרוב היולדות אין ידע מאוד נרחב במיילדות ואין להן ברירה אלא לשים את מבטחן במישהו בזמן הלידה. כך שכן, הרבה מאוד מושפע מגישתה. ומלבד זה, יש גם את גישת בית החולים, את גישת הרופא שבמשמרת או הרופא מנהל המחלקה, וכמובן, אולי החשוב ביותר - הגישה של היולדת עצמה.

לגבי חתכים - יש נשים עם גורמי סיכון גבוהים יותר, כגון מבנה מסויים של רקמות חיבור, שרירי רצפת אגן חלשים ועוד. יש כמה סימנים מאפיינים אבל בד"כ מדובר בגורמים תורשתיים שלא ניתן לזהות מראש. קרע של כל חיץ הנקבים באופן כזה שממליצים על ניתוח קיסרי בעתיד הוא די נדיר.

דנה, אני קוראת ורקמעריכה אותך יותר ויותר (אפילו בלי להכיר). הלמידה שלך, העשייה שלך, מכל מה שאת עושה עולה רגישות רבה אהבה והרבה ידע וחשיבה. שוב אני כותבת: הלוואי שירבו מיילדות כמוך.

לגבי הקושי הפיזי של המיילדת חשבתי על זה ונראה לי שבמה את מכנה "לידה טבעית"/"לידה ביתית" בעצם צריך יותר ממילדת/אישה מלווה אחת, משום שזה מתיש פיזית כמו שאת מתארת.

וכן אולי נחוץ שגם מיילדות יעסקו בסוג התעמלות שיחזק את השרירים הרלונטיים, דהיינו: יהיו בכושר.

<מאד מרגש שכשפתחת את הבלוג עוד לא יילדת מעולם, וכעת את כבר מנוסה>

דנה - קוראת אותך, כרגיל, בהנאה גדולה. זועזעתי קצת מתיאור הלידה המשתוללת, זה סוחט כל טיפת אנרגיה - מקווה שעשית למען עצמך משהו נחמד לאחר המשמרת המתישה ההיא.

שליחה על ידי תמרוש* » 20 מאי 2005, 06:58

דנה ,

אני חושבת על הכניסה שלך למערכת שמראש ידעת שאת לא אוהבת את שיטות העבודה שלה. זה גורם לי לחוש כלפיך הערכה גדולה.
אני חושבת שהם מאוד מאוד זקוקים לך. לא רק היולדות (זה טריוויאלי) אלא גם המיילדות והרופאים.
המדיקליצזיה של הלידה פוגעת גם בהם, ומביאה ליותר שחיקה וליותר וניכור בינם לבין היולדות (ולו רק בגלל מתן עדיפות לציוד רפויאי על פני עוד תקנים וכוח אדם, אבל גם בגלל עוד סיבות). אני נזכרת במה שאחד המרצים שלך אמר על "המלחמה האמיתית שלנו היא עם היולדת". זו אמירה שצריך לקחת אותה ברצינות, קריאה לעזרה שצריך להיענות לה.

מהו סגנון העבודה במחלקה?
עד כמה הוא מתאפיין במתח, רוגע, הרמוניה, הומור, חשיבות עצמית, עומס, תחושת סכנה?
איזה מאפיינים מסייעים לעבודה, ולהרגשה הטובה של הצוות, ואיזה מפריעים?

אני מניחה שלידה טבעית יכולה לעזור מאוד גם למסייעים, ולא רק ליולדת עצמה. אם הם היו מודעים למה שהם היו יכולים להרוויח מכך - אולי הם היו פתוחים יותר לשינוי? אולי היו מבינים שיש כאן שילוב אינטרסים, ולא "מאבק" בין הגישה שלהם, לבין הגישה של היולדת הטבעית שהיא "אנטי" רפואית, כלומר עשויה להתפרש כאנטי-כלפי-אנשי-הצוות?

שלום דנה,
נכנסתי לכאן היום במקרה, וקראתי את הכל בנשימה עצורה. התהליך שאת מתארת, החוויות, הקושי, הכל - זה סיפור מופלא ומדהים וקסום וקשה ומתסכל ומספק - הכל ביחד...
אני עומדת ללוות לידת בית של חברה טובה וקרובה (שגם קוראת פה לעיתים, ואולי גם את זה - היי חמודה...), לא ילדתי בעצמי, ואני מודה שהיו לי חששות כבדים. אני רוצה להודות לך, מכמה סיבות. קודם כל כי הצלחת לחזק אצלי את התחושה שלידת בית היא אכן "נורמלית" ונכונה, כי הצלחת לחזק אצלי את האמונה בגוף הנשי, וביכולת שלי, כאישה לסייע לאישה אחרת בתהליך המופלא הזה, ובעיקר - חיזקת אצלי את התובנה, שחוויות הלידה תלויה ברובה ביולדת, בהכנה שלה (הפיזית והנפשית), במוכנות שלה, ובביטחון שלה בעצמה ובגופה ועל כך, אני אסירת תודה לך.
ובנימה פחות "משתפכת" רציתי לשאול שאלה "מקצועית" - דיברת ארוכות על נושא האפיזיוטומי ועל פגיעה אפשרית בשרירים הטבעתיים. רציתי לדעת האם תוכלי אולי להפנות אותי למידע על מקרים בהם סבלה היולדת מפגיעות קודמות באיזור פי הטבעת (לדוג' פיסטולות פריאנאליות, פגיעות בפי הטבעת כתוצאה ממחלת קרוהן וכו'). מקווה שתוכלי לסייע לי במציאת חומר, בתקווה לעוד "חומר קריאה" בעתיד הקרוב, ובעיקר - בתודה ענקית על כל מה שנאמר עד עכשיו.

דנה - בלוג נהדר, אני קוראת ונהנית (לרוב) מהחוויות שלך.
תמשיכי בדרכך

שלום דנה
אני חייבת להודות, הבלוג הזה היה לי תגלית. של הצד השני של המטבע ושל הגשמה. תודה על פתיחותך ועל חוויותייך. מקווה שהדרכך הלאה תהיה קלה, מספקת ומתגמלת באמת.

שליחה על ידי דנה_ה* » 24 מאי 2005, 19:56

רונ צ'ה, תודה. לגבי החומר שביקשת אליו הפנייה - עוד לא מצאתי. כשאמצא אפנה אותך.
תודה גם לאביטל ולעלי מרווה. זה כיף!

אתמול היה לי יום שהתחיל נחמד. תחילה יילדתי אישה בלידה ראשונה שהיתה ממש מקסימה. כשהגענו למשמרת מסרו לנו שהיא כרגע נבדקה ויש לה פתיחה 6 ס"מ. עשינו היכרות וקצת קראתי את התיק שלה, ואמרתי לה שאם יש לה לחץ שתגיד. אחרי דקה היא אומרת לי שהיא מרגישה צורך ללחוץ. בדקתי אותה ושאלתי אותה כמה פתיחה היא היתה רוצה שתהיה לה והיא אמרה - "מלאה!". אז אני אמרתי לה - יש לך!. הצעתי לה שתשכב על הצד ואח"כ שתעמוד על 4 ושוב על הצד ואז על הצד השני ואף פעם לא אמרתי לה ללחוץ היא לחצה לבד. זה דבר שאני מתאמנת עליו וזה קשה נורא כי כל המיילדות רק נכנסות לחדר ומתחילות לצעוק - תלחצי תלחצי תלחצי!!!!!!!!!! ואם אני לא צועקת גם אז הן חושבות שאני לא מספיק אסרטיבית. הן לא מבינות שאני פשוט לא רוצה את זה.
בכל אופן, היא לחצה כשהרגישה צורך ודי מהר הראש של התינוק ירד והציץ בפתח. המדריכה שלי היתה מיילדת מקסימה שעד כה לא יצא לי לעבוד איתה, והיא הסכימה ואף עודדה את כל שיגיונותי (שנלד באור עמום, שלא נעשה אפיזיוטומי באופן אוטומטי וכו') ואז. ..אופס. כבר 19:55 ואני חייבת להיות אצל חברה ב- 20:00. זה באמת לא טריק ספרותי. אחזור ואשלים מאוחר יותר.

שליחה על ידי דנה_ה* » 24 מאי 2005, 22:47

אז הנה, חזרתי.
לבסוף התינוק הגיח, והכל היה כל כך יפה וחלק. היה קרע קטן שנתפר בכמה תפרים ואח"כ האימא הניקה את התינוק במשך שעה. הוא פשוט לא רצה לעזוב את הציצי.

קצת לפני שהעברנו אותה למחלקה הגיעה יולדת בלידה שישית עם פתיחה של 8 ס"מ (בלידה שישית בד"כ 8=10, כלומר, זה יכול לקחת שניות להגיע לפתיחה מלאה). היא נכנסה לחדר לידה, יולדת יפיפיה עם עור שוקולד ועיניים יפות ועצובות. המדריכה הנפלאה שלי אמרה לי - "בואי נעשה לה לידת בית. לא נכניס עירוי, נכבה את האור, לא נוריד את החלק התחתון של המיטה. בקיצור - לא נעשה כלום". וכך עשינו. כלומר - לא עשינו. תוך 15 שעה התינוקת כבר היתה בחוץ, קטנה ויפיפיה כמו אמא שלה. שמנו אותה ישר על הבטן של אימא וחיכינו עד שהדופק בחבל הטבור יעלם. המדריכה שלי אמרה - "ראית? ראית?". אפילו הרופא שסיכם את הלידה (שפעם שאל יולדת אחת: "מה זו השטות הזו של לידה טבעית? יש בכלל דבר כזה?") אמר לי - "בפעם הבאה היא יכולה ללדת בבית, לא?".

ואם כבר מדברים על הרופא הזה, נקרא לו ד"ר שתקני, אז זה סיפור מעניין. בתחילה חשבתי שהוא אחד הרופאים הבלתי נחמדים שפגשתי אי פעם. הוא לא מוציא מהפה שלו מילה אחת מיותרת. כששואלים אותו שאלה הוא רק נוהם בחזרה, אף פעם לא מחייך, גם אף פעם לא כועס. מין אדישות ואיטיות שכזו. פעם אחת הוא נכנס לחדר לידה שהיה עם אור עמום ועם אווירה מיוחדת, וטראח - פתח את אור הזרקורים (בלי שהיה לו באמת צורך באור). הבעל ביקש ממנו לכבות את האור והוא הגיב: "סליחה!?!?!?". אז הבעל ניגש וכיבה בעצמו את האור וזה ממש הכניס את ד"ר שתקני להלם.
בכל אופן, עד לשבוע האחרון ממש לא הצלחתי לתקשר איתו. הוא לא עונה בהפגנתיות על כל שאלה ששאלתי אות או שבני הזוג שאלו אותו, אלא פשוט עושה. בודק אישה שצורחת מכאבים בזמן הבדיקה ואומר לה - "מה את צועקת? זה בכלל אל כואב מה שאני עושה לך!". ומה קרה בשבוע האחרון? החלטתי שהגיע הזמן לתקשר איתו ולתת צ'אנס ליחסים משופרים. וכמו תמיד, כשמחליטים את זה קורה הבלתי אפשרי. קצת התבדחתי איתו וניסיתי להיות קצת פחות אנטי כלפיו, ומשהו קטן השתנה. זה לא שהוא ד"ר נחמדי עכשיו, ממש לא, (אולי ד"ר הזדמנותי?) אבל נפתח ערוץ תקשורת חדש וכל יום משהו חדש. זה התחיל בזה שהוא העיר לי איזו הערה לגבי הדרך שבה שטפתי אישה אחרי לידה וזו היתה הערה נכונה, והבנתי שהוא רוצה שהטיפול יהיה מקצועי. אח"כ היתה עוד הערה טובה ממנו והודיתי לו. זה קצת המיס אותו. אח"כ ביקשתי ממנו שילמד אותי לפקוע מי שפיר (שזו פעולה רפואית בביה"ח הזה והמיילדות לא מבצעות אותה בד"כ), והוא הסכים ולימד אותי בצורה נהדרת ויסודית, בסבלנות ועם כל הפרטים הקטנים שיבדילו את הפעולה מסתם משהו טכני לבין פעולה שיש מאחוריה הבנה וחשיבה. משם, הדרך לחיוכים ולתחילתה של חיבה התקצרה.

אני מזכירה לעצמי שלכל אדם יש את הבכי הנסתר שלו, את הזעקה שהוא אף פעם אינו זועק בקול. ההתנהגות שלנו הרבה פעמים מנסה להסוות את הבכי הזה, אבל אם קצת מגרדים, קצת מחכים, בלי שפיטה אלא עם אהבה, בד"כ מתגלה האדם שמאחורי הגדר. אני לא יודעת מה הבכי הנסתר של ד"ר
הזדמנותי. אולי חיים אישיים לא פשוטים, אולי דרך מקצועית סלולה בחתחתים. אולי גם הוא לא אוהב את המערכת ומנסה לשרוד בה? אני רק יודעת שהוא מקצועי בצורה יוצאת מן הכלל ושלומם של האם והתינוק חשובים לו מעל הכל. אני יודעת שהוא לא נוטה להיות מושפע ממה שחושבים עליו ומאיך אנשים אחרים רוצים שהוא יהיה וזו תכונה נדירה. עכשיו כשאני חושבת על זה, אולי אקרא לו ד"ר חביבי.

ומשהו אחר, קצת מעציב שהיה בסופו של היום אתמול: באה ללדת יולדת יוצאת אתיופיה. נמצאת שנה בארץ, לא מדברת עברית, ומזל שהיתה איתנו בת השרות הלאומי המתוקה שתרגמה. כל הזמן אמרתי לה "כמה שאתן דומות" ולבסוף הסתבר שהן קרובות משפחה (הסבים שלהם אחים). מה שהיה לי עצוב זו העובדה שהאישה הזו ילדה 4 ילדים בבקתה באתיופיה, בלי שאי פעם בחיים עשו לה בדיקה ואגינלית. והנה, בישראל, ארץ הקודש, היא שוכבת לבד במיטה, מחוברת למוניטור ואינפוזיה, לובשת חלוק סטנדרטי של בי"ח, ומתכוננת בהשלמה ללדת על הגב. שאלתי אותה באיזו תנוחה היא ילדה באתיופיה, אבל היא התביישה להגיד. הדגמתי לה תנוחות שונות של כריעה ושפיפה ועמידה ומה לא, אבל היא השפילה עיניה (סימן אצלם למתן כבוד) ומלמלה שהיא תלד במיטה. בסוף היא העזה לומר שהיא רוצה ללדת על הצד. נאלצתי לעזוב אותה די בתחילת הלידה שלה אבל השבעתי את בת השרות שתישאר איתה עד הסוף. זה היה לי כל כך עצוב שהאישה הרגישה שהדרך שלה, שבה ילדה עד עכשיו, היא לא מספיק טובה ופחותה. זה נכון גם לגבי הנקה אצל יוצאות אתיופיה. היום הן כבר כמעט לא מניקות כי הן חושבות שלא מסתכלים על זה בעין יפה בישראל. למה זה כך שתרבויות דורסניות מכחידות את התרבויות העדינות והטבעיות?

שליחה על ידי תמרוש* » 25 מאי 2005, 06:09

דנה,
כל כך התרגשתי לקרוא מה שכתבת על הרופא. יישר כוח!!!!!!
נפלא נפלא נפלא נפלא נפלא.

המשיכי בדרכך.

אני מזכירה לעצמי שלכל אדם יש את הבכי הנסתר שלו, את הזעקה שהוא אף פעם אינו זועק בקול.
את נהדרת

ד"ר חביבי

למה זה כך שתרבויות דורסניות מכחידות את התרבויות העדינות והטבעיות?
שאלה חשובה.

שליחה על ידי דנה_ה* » 26 מאי 2005, 23:57

שתי חוויות קטנות מאתמול - הגענו למשמרת ופגשנו יולדת עם פתיחה של 6 ס"מ. תוך 10 דקות היא אמרה שלוחץ לה ועמדה ללדת. כולם קצת נלחצו כי היתה הערכת משקל של תינוק גדול ולא ידעו האם בעבר היתה לה בעיה עם כליאת כתפיים וכו'. בכל אופן, היא ילדה בלי קשר לדאגות של הרופאים. בדיוק כשהראש עמד לצאת השתררה הפסקת חשמל בחדר לידה. ולא כזאת של שבריר שניה כמו שיש לפעמים (כל יום שלישי בשעה 7:30 בדיוק..) כאשר בודקים את הגנרטורים, אלא כזאת של חצי דקה בערך, עם חושך מצריים מוחלט, כי אין חלונות בחדר לידה. לא היתה ברירה והמשכנו ככה, והאמת - מסתבר שלא חייבים להסתכל כדי ליילד (ובטח שלא כדי ללדת). ואז הראש יצא ואחריו הכתפיים ושאר הגוף בשמחה ובששון.

אחרי שיצא התינוק (באמת היה גדול - מעל 4 ק"ג), הסתכלתי על פתח הנרתיק וחיכיתי לשלייה שתצא, ואמרתי לעצמי שבחיים לא ראיתי כזאת לידה בלי אף טיפה של דם. רק חבל טבור מבריק משתלשל לו. וברגע שחשבתי את זה, נגעתי בבטן כדי לראות אם השליה נפרדה ו.. שפלאאאאכץ - שפריץ של דם שכיסה את כל הרצפה / קירות/ מכשירים /מכנסיים ונעליים שלי וכו' וכו'. אז אמרתי לעצי שאף פעם אי אפשר לדעת מה הולך לקרות, וכל רגע אולי צופן איזו הפתעה עבורינו.
אגב, בפעם הקודמת שזה קרה, מיילדת אחרת לחצה על הבטן ואני עמדתי בדיוק ממול. תנחשו מה קרה לבגדים שלי (כולל חזיה ותחתונים...).
מצטערת אם זה נשמע מגעיל למישהו. אני דווקא די נהנית מכל ההתעסקות עם הדם / מי שפיר / שלייה / וכו'. לא יודעת למה (למרות שמנסה מידי פעם לשאול את עצמי). אולי איזו סובלימציה לנטיות רצחניות במיוחד?לא נראה לי. פשוט, יש בזה משהו.

אחרי הלידה המגואלת הזו, הצטרפתי לאישה בלידתה הראשונה. זו היתה חוויה מאוד מיוחדת, ובסוף - מתסכלת נורא. היא היתה אישה שאפשר להגיד עליה שהיא לא יפה במיוחד. ממש לא. אבל כשניגשתי אליה, בלי מילים עדיין, היא תפסה לי את היד והסתכלה לי בעיניים, ואני הרגשתי הרגשה שאין לי עדיין מילים לתאר אותה, למרות שאני יכולה לשחזר את ההרגשה בתוכי בדיוק. זה היה כאילו הנפש שלה מביטה לתוך הנפש שלי. ישר. בלי ההפרעה של הגוף המתווך. ומשהו מתוכה קרא למשהו בתוכי. בכל כך הרבה עוצמה, עצבות כמיהה. משהו ששואל שאלה, משהו נאחז, משהו תמה, משהו שקוע בעצמו , בפנימיותו. זה רק ניסיון, ועדיין לא מוצלח במיוחד לתאר את ההרגשה. ובכל אופן, האישה הזאת זהרה והיתה בעיניי כל כך יפיפיה (אגב, שמתם לב שכל הנשים ההרות והיולדות הן יפיפיות?).
היא הגיעה אחרי כמה שעות לפתיחה מלאה אבל הראש לא ירד, למרות הקפיצות, הסיבובים, הלחיצות על 6, על הצד, ההרפייה, ומה לא. זה היה כל כך מתסכל להגיע לשלב הזה ולא להצליח להתקדם אפילו קצת במשך 3.5 שעות. ד"ר חביבי אמר כל הזמן - "אל תדאגי, היא תלד בסוף!" (מי היה מאמין?, ד"ר חביבי! הרי הטקסט שלך אמור להיות - בואי נעשה לך ואקום!). ולבסוף הוחלט על ניתוח. אי אפשר היה לעשות ואקום כי הראש היה כל כך גבוה (ואולי עדיף כך). בחדר ניתוח הרופאים ניסו שוב לבדוק אולי בכל זאת הראש ירד ואפשר ליילד, אבל לא.
אח"כ הסתבר שהתינוק שכב הפוך, כלומר עם פניו מעלה, וזה מה שמנע את כניסתו לאגן. ודווקא ניסינו תנוחות שעשויות לסייע בהתהפכותו ממצב כזה, אך ללא הועיל.
כמה מתסכל. ומפחיד.
המדריכה שלי אמרה לאבא משהו יפה אחרי שהבאתי את התינוק מחדר ניתוח: "מה שחשוב זה שעכשיו אתם משפחה. ולא משנה באיזו דרך הגעתם לזה". משפט שיכול להישמע בנאלי, אבל באותו רגע ובדרך שבה נאמר הוא לא היה בנאלי בכלל, אלא מחמם את הלב ונתן לי ממש את התחושה של משפחה. אבא-אמא-תינוק. עכשיו אתם משפחה. כמה זה מצלצל יפה.
מחר אלך לבקר אותה, את המביטה ממעמקים.

לילה טוב.

את מצליחה לרגש בכל פעם מחדש.
כשדיברתי, בדף אחר (מיילדות בית ציפיות ומציאות) על הכבוד לחד פעמיות שלי כיולדת - דיברתי בדיוק על זה. ברור שאי אפשר ליצור עם כל יולדת (בטח בבי"ח, אבל גם בבית) חברות-חיים, ואני בטוחה שאחרי כל כך הרבה לידות, זו בכל זאת עבודה, כמו עבודה. אבל היכולת הזו, לראות את היחוד, לזכור שבשביל היולדת, כל לידה היא עולמלא - זה נפלא. אוהבתותך (ומתגעגעת...)

ולבסוף הוחלט על ניתוח. אי אפשר היה לעשות ואקום כי הראש היה כל כך גבוה (ואולי עדיף כך).
בררררר. עשית לי צמרמורת. מכירה מישהיא שקרה לה דבר דומה, אבל בגלל שהתעקשו לעשות ואקום (ושוב! ושוב!), התינוק שלה יצא בסוף בניתוח קיסרי וחי 12 שעות בלבד. מה שעושה את המשפט של המדריכה שלך לעוד יותר לא בנאלי...
שמחה לדעת שאת שם, שומרת על כל היולדות והתינוקות שנקרים בדרכך.

שליחה על ידי דנה_ה* » 27 מאי 2005, 21:47

אבל בגלל שהתעקשו לעשות ואקום (ושוב! ושוב!), התינוק שלה יצא בסוף בניתוח קיסרי וחי 12 שעות בלבד.
השבוע בדיוק הגיע זוג לסיור בחדר לידה ללידה שניה, אחרי שבלידה הראשונה קרה להם אותו הדבר בדיוק. מה שאני תוהה, זה מתי כבר יתחילו לתבוע את בתי החולים על טיפול עודף ומיותר (ולא רק על זה ש "לא עשו שום דבר").
היום ביקרתי אותה, את המביטה ממעמקים. כזאת מקסימה. מרגישה טוב, מיניקה, והתינוק פשוט מתוק מתוק - דומה לאימא עם שיער קיפודי ויפיפה. שמחנו מאוד לראות אחת את השניה.

"מה שחשוב זה שעכשיו אתם משפחה. ולא משנה באיזו דרך הגעתם לזה".
משפט מקסים, לא בנאלי בכלל.

ממשיכה לקרוא אותך, מרותקת.

גם אני ממשיכה לקרוא ומתרגשת איתך מכל סיפורייך.

שליחה על ידי תמרוש* » 28 מאי 2005, 13:21

למה זה כך שתרבויות דורסניות מכחידות את התרבויות העדינות והטבעיות?
כי הן דורסניות, והתרבויות העדינות עדינות. פשוט ככה.
השאלה בעיני היא: איך להיות פחות דורסניים ויותר עדינים? את הצלחת למצוא קצה חוט עם היולדת הספציפית הזאת - פשוט לא ויתרת עליה, עד שהיא התחילה להגיד מה היא רוצה.

שליחה על ידי דנה_ה* » 28 מאי 2005, 16:15

נכון תמרוש, אבל שאלתי עליה ומסתבר שבסוף היא ילדה על הגב עם רגליים למעלה, כמו כולן. זה כנראה לא היה מספיק חשוב למיילדת שהיתה איתה, למרות שהעברתי לה במפורש שהאישה ביקשה ללדת כך. ככה זה.

שליחה על ידי דנה_ה* » 29 מאי 2005, 16:39

היום היתה לי התנסות במחלקת ילודים. קודם כל, אני חייבת לסייג את כל דברי ולומר שיש לי דיעה רעה מאוד על מחלקות הילודים השונות. כתלמידת בי"ס לסיעוד, כאשר התנסיתי במחלקת ילודים, אחרי 10 דקות פרצתי בבכי שלקח שעה להרגיע אותי (בגלל האחראית המרושעת). אח"כ ביליתי שם שבועיים של יסורים וברחתי משם בכל רגע אפשרי.
בעבודתי אני נכנסת למחלקת ילודים כמעט כל יום, יותר מפעם אחת. גם משם אני בורחת כל עוד נפשי בי.
והיום - מחלקת ילודים שלישית שאני פוגשת. מבין השלוש היא הכי נחמדה (P-:). קודם כל היא נורא קטנה ולכן אין בה מקום לכל התינוקות ורובם בביות מלא / חלקי. הצוות מאוד מעודד ביות ועוזר בכל מה שצריך לנשים. יש גם עידוד רב להנקה (ע"י האחיות). בסה"כ, באופן יחסי, ואני מדגישה - יחסי, היה בסדר גמור. ועדיין...

הרופא הקריר משהו (או אולי, הסגריר משהו), אומר לכל אישה בביקור רופאים - "את חייבת להוסיף לו בקבוק מטרנה". למה לעזאזל?
רוב הזמן התינוקות בוכים. לא עומדת בזה. תבינו - זה לא תינוק אחד שבוכה, שאת מנסה להרגיע אותו. זה 10 שבוכים, וכולם מתעלמים מהם. כשציינתי שקשה לי עם זה, הם אמרו - "אה שטויות! מתרגלים לזה תוך כמה ימים..". מי רוצה להתרגל לזה?
בזמן ביקור רופאים אחת הנשים שאלה את הרופא באיזה משקל הם ישחררו את התינוק שלה (ובמאמר מוסגר, אפילו ההתבטאויות הללו מרגיזות אותי. הם, ישחררו, את התינוק שלה. אוף. הכל שגוי מהיסוד. ). בכל אופן, הרופא אמר לה בכעס - "זה לא העניין שלך. זה אנחנו בודקים. את תמשיכי להניק אותו (ולתת בקבוק כמובן) ו אנחנו נגיד לך מתי הוא ישתחרר הביתה".
בזמן ביקור רופאים, הרופא מפשיט, די בעצבנות, כל תינוק, בודק אותו, נוגע גם בטוסיק וכו', ואח"כ משאיר אותו עירום, שאימא תעטוף בחזרה. אח"כ - בלי לשטוף ידיים - לתינוק הבא. וככה - 15 תינוקות. אח"כ מתפלאים איך מועברים זיהומים במחלקות פגים וילודים. בסיום הביקור דיברתי על זה בעדינות עם המדריכה והיא אמרה שתעיר לו. אבל גם היא לא שוטפת ידיים כל היום. אוף. מי בכלל רוצה לשים את הילד שלו בסיטואציה כזאת. במיוחד אם מדובר בילוד בריא. במיוחד גם אם מדובר בילוד חולה.

ובסה"כ, תאמינו או לא, היה יחסית בסדר. הצוות היה נחמד למשפחות, עזר והדריך. לא נעשו יותר מידי טיפולים ובדיקות מיותרות, וכמו שאמרתי, רוב התינוקות היו בכל זאת עם אימא שלהם. על "נפלאות" התינוקיות דובר הרבה באתר, ואין לי הרבה מה לחדש. רק לשחרר קצת קיטור.

סליחה דנה,
אבל מה זה דופלר? במה זה שונה ממוניטור?

תודה

יותר ויותר מתחזקת אצלי ההרגשה שאת המלאכית השומרת של היולדות! @} איזו רגישות ועומק בהתייחסות למשהו שבבית חולים נראה כל כך יומיומי....
אני דווקא די נהנית מכל ההתעסקות עם הדם דם=חיים, כל פרשנות אחרת מגיעה ממקומות ציניים ופחד.
ושוב תודה @}

ובסה"כ, תאמינו או לא, היה יחסית בסדר לא שחשבתי משהו אחר על תינוקיות בבתי חולים (אחרי חווית הביקור שלי בתינוקיה אחרי שבת דודה שלי ילדה, והזדעזעתי.....), אבל הרעיון שמישהו במאת מצפה ש"תתרגלי" לעובדה שעשרה תינוקות בני יומם בוכים סביבך בלי השגחה הוא פשוט בלתי נתפס.
פשוט נורא.

קוראת אותך ונהנית.
אני רוצה להוסיף שמעבר לזה שאני שמחה שאת שם ושמחה שאת לומדת ומתקדמת שלי אישית יש הרגשה שאת ממש לא לבד. למה אני מתכוונת? כשילדתי, בדיוק לפני שישה שבועות והודעתי על הכוונה להשתחרר מבית החולים מיד אחרי חדר לידה (טוב, אחרי חדר התאוששות בעצם) היתה לי הרגשה שהמיילדות תומכות בי ומבינות אותי, בעצם, למרות שבמקום בו ילדתי יש אפשרות של ביות מלא הרגשתי שהן ממש מבינות אותי, לא עשו לי פרצופים, להפך. כשהגיעה הרופאה ממחלקת ילודים לבדוק את הבת שלי, הבנתי גם למה. אולי זה שהיתה עלי סטיגמה של אחת שהגיעה מלידת בית עזר לזה שהתייחסו לרצון שלי בהבנה מלאה, אבל בהרגשה שלי הן פשוט לא ממש מסמפטות את מחלקת ילודים, כנראה בצדק.

שליחה על ידי תמרוש* » 31 מאי 2005, 06:52

רוב הזמן התינוקות בוכים. זה לא תינוק אחד שבוכה, שאת מנסה להרגיע אותו. זה 10 שבוכים, וכולם מתעלמים מהם. הם אמרו - "אה שטויות! מתרגלים לזה תוך כמה ימים..". מי רוצה להתרגל לזה?

עצוב, עצוב. וגם לא נכון ולא כמו שזה צריך להיות. נראה לי שיש פה בעיה מערכתית ולא של הצוות הספציפי.
היית יכולה לכתוב על זה מכתב ל"הורים וילדים"? אולי זה יעזור ליצור את הלחץ הציבורי הנחוץ.
(אנחנו אחר כך נפיץ את המכתב לכל הפורומים הרלוונטיים)

תינוקיה בבית חולים זה אכן מקום מצמרר.
לא יודעת בדיוק מה המדיניות איפה שאת עובדת, אבל אני ילדתי לידה ראשונה במשגב לדך, והיו לוקחים את התינוקות באמצע היום לשלוש שעות בערך, לבדיקות, וכשנהייתי חסרת סבלנות וגררתי את עצמי לתינוקיה בכדי לקחת את ביתי, לפני הזמן, הדלת היתה נעולה (!) ולא יכולתי להיכנס, אבל כן יכולתי לשמוע צרחות איומות ובכי קורע לב של תינוקות בני יומם. הסתובבתי וברחתי על סף דמעות. נורא.
וכמובן שאני זוכרת היטב את בדיקת הרופא הצונן שעבד ב"סרט הנע" של אותו היום...
טוב, סליחה אם קצת נידחפתי. אפשר למחוק. רק הייתי צריכה לפרוק.

רוח על המים - עניתי לך בדף המון שאלות לקראת לידה.

אורית - למה למחוק? דף בלוג זה בעצם גם דף פריקת מטענים.

תמרוש, מה לכתוב ל"הורים וילדים"? קשה לי לראות איך זה יגרום לשינוי כלשהו, אבל אני מוכנה לנסות.

אבל בהרגשה שלי הן פשוט לא ממש מסמפטות את מחלקת ילודים
רוקדת, חוששתני שנקלעת לסכסוך הנפוץ בין מחלקות הילודה השונות ולאו דווקא פגשת מיילדות עם גישה חיובית. בכל בתי החולים שאני מכירה, המיילדות בחדר לידה בזות לאחיות בתינוקיה ומזלזלות באחיות במחלקת יולדות. האחיות בתינוקיה, לעומת זאת, שונאות את המיילדות ומעוצבנות על מחלקת יולדות. אחיות מחלקת יולדות כועסות על חדר לידה ומלגלגות על התינוקיה.
את הפגיה כולם שונאים ביחד.
כנ"ל לגבי מיון ומחלקות, מחלקות ומרפאות וכו'. באף בי"ח לא פגשתי פרגון- בין אף מחלקה לאף מחלקה. כולם תמיד חושבים שהם עובדים הכי קשה ושהשאר לא מתחשבים ולא מעריכים אותם.
ועכשיו הגיע התור שלי להתנצל על השתפכות שלא קשורה לכלום...

וכמה מילים נוספות -
היום קיבלתי 3 לידות. ראשונה מהירה, שניה טבעית לגמרי (מה שגרם למיילדת (לי) להיות קצת מוכה וחבולה בסוף הלידה), ושלישית אתגרית - אשה בלידה ראשונה עם תינוק במשקל 4 ק"ג שאף אחד לא האמים שהיא תלד, כולל אני. היא שכבה שעות עם טשטוש ואח"כ עם אפידורל, לא מתקדמת, הראש לא יורד. כבר גילחו את אזור הניתוח ולקחו בדיקות דם מתאימות, וכל פעם מישהו נכנס לחדר, מסתכל במוניטור (שהיה נוראי, עם המון האטות בדופק ), מניד בראשו ויוצא.
אחרי שהתפניתי מ-2 הלידות הקודמות נכנסתי אליה, והצטערתי לדגלות שגם בי מקננת ההרגשה שיש כאן מקרה של ניתוח קיסרי בלתי נמנע. אבל האמהות שלה (כלומר אימה וחמותה שהיו איתה) היו כל כך אופטימיות ובכלל לא דימיינו ניתוח, והן הדביקו אותי באופטימיות שלהן. התבדחנו קצת ושרנו קצת לפי הקצב של לב העובר (קשה - משתנה כל הזמן), קצת רקדנו ואז היה לכולנו מצב רוח טוב. היולדת אמרה שהיא לא יודעת איך היא תלד תינוק כזה גדול, אז אמרתי לה "את אישה גדולה ותלדי תינוק גדול. מה הבעיה בכלל?". ואז היא התחילה ללחוץ, ולאט לאט הראש ירד. מה שהיה קצת מעצבן זה שכל פעם נכנס הרופא לחדר בדיוק כשהיתה בין צירים ולא ראו כלום, וכל פעם הוא אמר - "הראש עדיין לא ירד, מה?". ואיך שהוא היה יוצא מן החדר היא היתה לוחצת והראש היה מבצבץ לו. לאחר זמן די קצר (חצי שעה) היא ילדה, עם חתך ממש קטן. תינוקת גדולה ויפה, עם חבל טבור סביב הצוואר (כנראה בגלל זה ההאטות במוניטור), שינקה וינקה ובכלל לא ידעה שכולם חזו לה שתיוולד בניתוח.
מצד אחד מאוד שמחתי והייתי גאה שכך זה נגמר, והרגשתי שהיה לי חלק בזה. מצד שני, גם אני כל היום האמנתי שהיא לא תצליח ללדת. נסחפתי אחרי הרוב. אוף! אפילו אמרתי למרדים כשהזמנתי אותו לבצע את ההרדמה האפידורלית, שמדובר ביולדת שקרוב לוודאי תלד בניתוח. אוף!
מה שצריך ללמד אותי את הלקח שכדאי מאוד להאמין ביולדת ובלידה, ובגוף שלה ובתבונתו הטבעית. ברוב המקרים אלוהים לא מסדר תינוקות של 4 קילו לנשים שלא יכולות ללדת אותם, וזה משהו שאסור לי לשכוח.

זהו. עוד שבוע בביה"ח הזה ואח"כ שבועיים לימודים והתנסות שניה בבי"ח אחר. יש מין תחושת אמצע קורס שכזאת. היום כל הלידות ממש זרמו לי והרגשתי טוב עם זה. אני מתחילה להרגיש כמו מיילדת אמיתית (40 לידות!) וזה ממש כיף.

הרופא מפשיט, די בעצבנות, כל תינוק, בודק אותו, נוגע גם בטוסיק וכו', ואח"כ משאיר אותו עירום, שאימא תעטוף בחזרה. אח"כ - בלי לשטוף ידיים - לתינוק הבא. וככה - 15 תינוקות. אח"כ מתפלאים איך מועברים זיהומים במחלקות פגים וילודים. בסיום הביקור דיברתי על זה בעדינות עם המדריכה והיא אמרה שתעיר לו. אבל גם היא לא שוטפת ידיים כל היום
דנה. ביליתי עם ביתי, כשהיא בת פחות מחודש, בהיי-ריסק של ילדים. שבוע אחד שנותר בליבי כמו שנה. אף רופא לא שטף שם ידיים. גם לא אחיות. כל מי שנכנס לחדר קיבל ממני קודם כל הפניה לכיור ואח"כ גישה לביתי. וזה עצבן אותם כהוגן. כל הילדים שהיו לידינו בחדר, כבר אינם...
ומה שהם עשו לה מסכנה, כדי לבדוק מדוע החליטה לפעמים לא לנשום... היא שוכבת עם זונדה, מוניטור, מודד חמצן, על מיטת תינוקות מברזל חצי חלוד, סגור מכל הכיוונים. ולי אסור להרים אותה. היא צועקת ובוכה. והם, באים ומציעים לי לתת לה כבר בקבוק, כי נראה שהחלב שלי לא מספק אותה. אח"כ הבנו שהחלב שלי היה זה שהציל אותה...
נזכרת גם בלילה השני אחרי לידת בני, כמה שעות לפני שחרור מבית רפואה. הלילה בו פתאום יש בכי. עם נסיון של 1.7 הנקה של הגדולה, מניקה ולא משחררת אותו מזרעותיי לרגע, פתאום מגלה לזעמי שנכנסת לחדרי (ביות מלא ולבד) אחות המחלקה, ללא רשות, ומתחילה להסביר לי שאם הילד לא יפסיק לבכות עוד מעט, הם יאלצו להאכילו בתחליף. כנראה אין לך שם כלום היא אומרת וכבר מושיטה יד לבדוק. או מה עשיתי לה. היא לא התקרבה יותר אל החדר שלי! מטומטמת
ונזכרת גם בכך שעברתי עם קטני לצד חדר התינוקות, מהר מהר, שלא יתפסו אותו, ושמעתי אמא אחת טריה שואלת אחות: ומה אם הוא יבכה? לא נורא עונים לה, זה מפתח להם את הריאות. הם כולם צורחים. ולך הרי מגיע לנוח, לא? לכי, לכי.

דנה, איזה דף...
תודה לך- על השיתוף, על "סיפורי לידה מזווית שונה", על ההשראה, על החום והאנושיות במערכת שלרוב מאבדת צלם אנוש, על השמחה, ההתרגשות, הכאב- האמפטיה!
כמו שמישהי אמרה, אנחנו זקוקים לך במקצוע הזה.
מאחלת לך שנים רבות של אושר בעשיה הזו! (ושלא יכאב לך הגב)

חזקי ואמצי!

ראיתי עכשיו את המצגת של לידת Jude Roman Fairbank באתר שלך, דנה.....

וואו!!!

כל-כך קצר, מתומצת, נוגע, מרגש, כואב, שמח!

<שולה חתולה הכי אהבה את התמונה של היולדת וכולם סביבה, ובעיקר את המבט על פני הילדים בתמונה- הנה, הנה הוא בא...>

גם אני הכי אהבתי את התמונה הזאת! דרך אגב, את המצגת פגשתי פה באתר בדף שנקרא, נדמה לי - תיעוד מדהים של לידת בית.

עלי מרווה - אוף!!! דרך אגב, מה שכתבת על זה שהכרחת אותם לשטוף ידיים - אני ממליצה את זה לכל מי שהוא/קרוביו/ילדיו מתאשפזים בבי"ח. לרות שכל הזמן מנסים לדחוף את התחום הזה קדימה, עדיין רוב הרופאים ורוב האחיות לא שוטפים ידיים מספיק (כלומר, אחרי כל מגע עם כל חולה). ושלא יטעו אתכם הכפפות! יכול להיות שהם נגעו עם כפפות ב 5 אנשים לפניכם...

מה האתר של דנה?????????.

מרווה, זה לא האתר שלי, זה אתר שאיתן, בן זוגי, בנה לקורס מיילדות שאני לומדת בו. וזו כתובתו:

www.musicians-info.com/midwife

קשה לי לנסח בדיוק... פשוט לכתוב (כמעט) את כל הדברים השליליים שאת רואה שם, לכתוב לאמהות טריות שידעו שבמחלקת ילודים הילד שלהן בוכה כמו משוגע ואף אחד לא יכול להתייחס, מפאת כוח אדם. שתינוק שנולד זקוק ליחס שבבית החולים הוא לא מקבל אותו. שהוא סובל רעב במשך חצאי שעות שלמות עד שמישהו שם לב אליו. פשוט לכתוב את זה. מאופק, לא מתלהם, אבל מדויק ואמיתי. שהורים ידעו, שטרום-הורים ידעו. לכתוב מכתב למערכת שלהם ולהציע להם שיכתבו על זה כתבה שלמה. שיתבעו תגובה ממשרד הבריאות.
אני מכירה יותכר מדי טוב את התחושה ש"צריך להגיב, צריך לכתוב" על משהו, ואין זמן ואין כוח, וזה לא מתבצע בסוף. אז אל תקחי את ההצעה שלי קשה מדי

. אני כן חושבת שזה יכול לגרום לשינוי, במיוחד אם המערכת של העיתון תקדיש לזה איזה עמוד.

נ.ב. עושה רושם שהעובדים בבתי חולים ממש זקוקים נואשות ליחס אנושי ומרחב נשימה ותשומת לב, אחרת הם לא היו רבים כל כך אחד עם השני.

חוששתני שנקלעת לסכסוך הנפוץ בין מחלקות הילודה השונות ולאו דווקא פגשת מיילדות עם גישה חיובית
צר לי שאני מתווכחת איתך בבלוג שלך ואולי זה לא המקום, אם לא נראה לך תמחקי, אבל לא מסכימה. ראשית, מפני שבית החולים אליו עברתי מלידת בית ידוע במיילדות הנפלאות שלו. שנית, מפני שבת דודה שלי ילדה בו חודשיים לפני ונשארה יומיים ושעתיים אחרי הלידה כשהייתי בחדר התאוששות היא עודדה אותי בטלפון: "מצויין, תלכי הביתה, את עושה בשכל" ועל המיילדות, היו לה רק מילים טובות. גם לי, אבל אני לא הספקתי לחוות רבות מהן כמוה, כי אצלי החלק העיקרי של הזמן היה בבית ואצלה רוב הלידה היתה בבית חולים (במשפחה שלי לידות ארוכות מאד בדרך כלל). יש גם איזה חוסר חיבה שם בין המיילדות לרופאים במחלקה, אבל אני בהחלט הרגשתי שהמיילדות בצד שלי והרופאים בצד של הנהלים. אז אולי זה חוסר פירגון הדדי, אבל בעיני הוא קיים, לפחות במקום בו ילדתי, בשל גישה שונה ליולדת.

לכתוב לאמהות טריות שידעו שבמחלקת ילודים הילד שלהן בוכה כמו משוגע ואף אחד לא יכול להתייחס, מפאת כוח אדם. שתינוק שנולד זקוק ליחס שבבית החולים הוא לא מקבל אותו. שהוא סובל רעב במשך חצאי שעות שלמות עד שמישהו שם לב אליו. פשוט לכתוב את זה
מסכימה עם כל מילה. והקטע שלי אמרו שאני אמיצה כשרציתי ללדת בבית ואומרים לי שאני אמיצה שהלכתי הביתה אחרי שלוש שעות. האמת היא שאני פחדנית לגמרי, פחדתי אימים ממה שיכול לקרות בבית חולים. כשאני שומעת את התיורים האלו, אני מבינה יותר ויותר עד כמה הפחדים שלי היו מוצדקים, בעיקר לגבי מחלקת תינוקות.

אתמול יילדתי שתי נשים (לא אוהבת להשתמש בפועל "יילדתי". זה כאילו הן לא ילדו אלא אני יילדתי אותן. במחלקה משתמשים ב - "קיבלתי לידה". זה לא רע בכלל. אם יש למישהי רעיון טוב יותר, יתקבל בברכה). בכל אופן, אתמול קיבלתי שתי לידות. הראשונה היתה קצרה ופשוטה - לידה חמישית שנגמרה תוך שתי דקות, ותוך רבע שעה מרגע שפגשתי את האיש הזאת בכלל (המון לידות מתרחשות משום מה בחצי השעה הראשונה אחרי החלפת משמרות. אולי כי היולדות לא מתחברות למיילדת שהיתה איתן כל המשמרת וכשמתחלפת המיילדת הן מרגישות אחרת ויולדות? מעניין. אולי גם להיפך קורה - נשים שכמעט ילדו והופ - התחלפההמשמרת והן נתקעות לשעות ארוכות?).
הלידה השניה שקיבלתי היתה חוויה. זו הייתה לידה ראשונה, יולדת חרדית שבאה עם הבעל, האימא והדולה הנפלאה שהיתה מיילדת בית בארה"ב ובארץ לא רוצה להתעסק יותר מידי עם המערכת ופשוט עובדת כדולה. רוב המיילדות מעקמות את הפרצוף כשיש דולה (אבל אל כולן, בהחלט לא כולן). ואחרי שיילדתי לראשונה אישה שבאה עם דולה אני תוהה מה אני חושבת על זה.
ראשית, זה היה נהדר שהיתה דולה כי לאישה היתה תמיכה נפלאה לאורך כל הלידה, והיא כל הזמן היתה מחובקת ומעודדת על ידי שתי הנשים (בעלה רוב הזמן היה בחוץ ותמך מרחוק). גם כשלא יכולתי להיות בחדר כל הזמן, ובהחלט לא יכולתי, אז היא לא נשארה לבד.

הדולה עזרה לה במסאג', בשמנים, בדיקור סיני וכו'. היא עודדה אותה לתנועתיות, שכנעה אותה שכדאי ג'קוזי וכו' - דברים שממילא הצעתי לה, אבל רוב היולדות פוחדות או לא מעוניינות או שהבעל לא מעוניין וזה יורד מן הפרק. כאן הדולה כנראה סיפרה לה על כל האפשרויות מראש והיא רצתה לנסות. כך עברה לה הלידה עד פתיחה מלאה, בלי שום שיכוך כאבים (16 שעות בערך), וזה היה נהדר. היולדת היתה מקסימה ובין ציר לציר חייכה או ישנה.

אבל אח"כ, הדולה שכנעה את היולדת שתבקש שנפקע לה את המים. היא שכנעה אותה לעשות חוקן למרות שהיא די היססה בנידון. היא הנחתה אותה ללחוץ ברגע שהגיעה לפתיחה מלאה למרות שהיא עדיין לא חשה דחף ללחוץ, היא הסבירה לה ללחוץ בדיוק איך שלא כדאי ("תסגרי את הפה, אל תוציאי אוויר, תלחצי למטה בכל הכוח, תחזיקי בידיות של המיטה...").
בשלב הזה לא ידעתי מה לעשות. זה נכון שהאישה בחרה בדולה מתוך היכרות איזו שהיא עם דרכה וכו' ואותי היא פגשה רק היום. אבל האם זה אומר שכאשר יש דולה אני לא אמורה להתערב בדברים שאינם רפואיים? הרי בי היא לא בחרה. ומצד שני, אני בכל זאת המיילדת בלידה וגם לי יש מקום להגיד דברים ולהמליץ על דברים בניגוד לדברי הדולה. מצד שלישי, הרגשת הביטחון והאמון לסובבים אותך בלידה הם דברים נורא חשובים בלידה, אז זה בטח לא מתאים שיהיה ויכוח בין המיילדת והדולה מעל הראש לך בזמן שאת לוחצת. גם הוראות סותרות זו לא אופציה טובה. גם לא עוינות סמויה (שלא תבינו לא נכון, לא היתה עוינות בכלל. היה ממש כיף ביחד. אני רק מנסה ללמוד מן הסיטואציה).

בסופו של דבר הכל היה בסדר ואני אשמח ליילד שוב עם הדולה הזו. יש המון ערך לליווי שלה, גם אם יש דברים ספציפיים שלא נראו לי.
אה, עוד דבר קטן שלא אהבתי היה שאיך שהאישה ילדה אז אימא שלה והדולה רצו ללכת היתה. ודווקא אז חדר לידה היה סואן והומה, ודווקא אז היולדת לא ממש הסתדרה עם ההנקה. ביקשתי מהן שישארו עוד קצת אז הן נשארו עוד קצת. אני הרגשתי שנכון יותר היה להישאר איתה לפחות שעה אחרי הלידה ולא מייד להיעלם. ובכל זאת, זו ההיתה לידה ארוכה גם בשבילן, כך שאני מבינה את הקושי שלהן.

וגם בלידה עצמה היתה לי דילמה נוראית שעדיין לא פתרתי. היולדת סיפרה לי שעשתה עיסוי לפרינאום בחודש האחרון ושהיא מבקשת מאוד שלא אחתוך אותה. הערכת המשקל לא היתה ענקית במיוחד כך שלפי הנוהל זה אפשרי. הסברתי לה שאם אראה שחייבים א אחתוך ואם לא אז לא. כאשר הראש יצא, זה לקח כמה צירים טובים שבהם הוא יצא קצת וחזר, יצא וחזר, ועוד כמה צירים שחצי ראש היה בחוץ. המדריכה שלי אמרה לי שאני צריכה לחתוך כדי שיצא כבר וכדי להפסיק את הסבל של האישה. אבל לא רציתי - הפרינאום באמת היה כל כך גמיש וממש שנאתי את המחשבה של לחתוך סתם, ועוד בניגוד לרצון האישה.
שאלתי את המדריכה אם היא מעריכה שהאישה תיקרע והיא אמרה שלדעתה בטוח שכן. היא הוסיפה - "את יודעת, במקרים הללו זה או צל"ש או טר"ש". והיא אמרה לי - תחתכי וזהו. הרמתי את המספריים (ובבטן המעיים מתהפכים לי), ואז כבר היה מאוחר מידי לחתוך, הראש עבר את נקודת האל-חזור ויצא. לא היה לה שום קרע חיצוני, ובפנים - שריטה קטנה שלא הצריכה תפרים. כל כך שמחתי שלא חתכתי. איזה כיף זה לידה ראשונה בלי תפרים (מה שקרוב לוודאי אומר ששאר הלידות יהיו גם כאלו). צל"ש, במקרה הזה.
ומצד שני, מה היה קורה במקרה של טר"ש? מה היה קורה אם האישה היתה נקרעת כל כך שהיו צריכים להוריד אותה לחדר ניתוח לתיקון הקרע ואולי היתה מאבדת, חלקית או באופן מלא, את השליטה על מתן צואה? (זה קורה).
ומתוך זה עלתה השאלה הגדולה יותר - האם כדי למנוע נזק חמור למעט מאוד נשים מותר לנו לגרום נזק קל עד בינוני לרוב הנשים? ומי בדיוק מחליט על זה? האם האישה צריכה להחליט שהיא לוקחת את הסיכון? האם אני? האם הרופא? האם משרד הבריאות? שלא לדבר בכלל על השאלה האם אפיזיוטומי אכן מונע את הקרעים הקשים של פי הטבעת (מחקרים מראים שאפיזיוטומי אנכי לא מונע, אלא דווקא מגביר את מספר הקרעים של פי הטבעת, ושאפיזיוטומי צדדי, כפי שעושים בארץ, כנראה כן מפחית את הקרעים בפי הטבעת, אבל לא לאפס).. ועד כמה אני נוקטת בפעולות כדי שהרופא לא יכעס עלי? זו לא בעיה פשוטה. אין לי בעיה שיכעס אם לא היתה לזה השלכה על דברים נוספים - עד כמה הוא יסמוך עלי לנהל לידה בפעם הבאה ועד כמה, כתוצאה מגישתו כלפי הוא יתערב לי בעניינים? אולי עדיף המחיר של אפיזיוטמי מאשר התערבות אלימה ותקפנית בלתי פוסקת בכל מהלך הלידה?

אוף! כל כך הרבה שאלות. יש לי הרגשה שהן לא במהרה ייענו... והבעיה - זו לא דילמה פילוסופית בעיניי. זה משהו אמיתי וממשי שכבר בעוד יומיים אצטרך לפעול לפי מה שאחליט.

רק רוצה לומר שגם אני במקשיבים ובקוראים בעניין.

אבל למה שהיא תיקרע (רציני, אני מתכוונת)? בלידת בית שהייתי, המיילדת אמרה, שבבי"ח בטוח היו חותכים במצב כזה (שלב שני ארוך). בפועל - לא היה שום צורך (למרות שלא נעשה עיסוי פירינאום או אפי-נו). לא לעזור לתינוק לצאת, לא למנוע קרעים. הבטחון של המיילדת, היה גדול, כלומר, זה לא היה בכלל מצב של התלבטות.

אבל למה שהיא תיקרע (רציני, אני מתכוונת)
למה באמת? כלומר, ברוב המקרים אין קרעים רצינים. זה מאוד מאוד מאוד נדיר. הרבה פעמים אפשר להעריך אם זה יקרה או לא, אבל לפעמים זה קורה בכל זאת למרות שלא העריכו שזה יקרה. וזו בדיוק הנקודה - האם בגלל הסיכון למעט מאוד נשים (באמת מעט) צריך לנקוט בפעולה תוקפנית בכל הלידות?
ולגבי הביטחון של המיילדת - זו גם שאלה. בלידה שתיארתי למשל, הייתי ממש בטוחה שהיא לא תיקרע, ובסה"כ יילדתי 40 נשים. המדריכה שלי היא מיילדת ותיקה עם המון ניסיון, שעובדת כבר 25 שנה כמיילדת והיא הייתה בטוחה שהאישה כן תיקרע. ברור שאפשר להגיד שהניסיון שלה הוא של לידות בי"ח ושהרבה פעמים היא לא נותנת צ'אנס בכלל בלידות ראשונות, כך שאין מה שיאמת או יפריך את הערכותיה, אך בכל זאת, יש לה המון ניסיון ועדיין היא יכולה להעריך בצורה שגויה. הרי זה בדיוק מה שעומד מאחורי התפיסה של צל"ש או טר"ש.
זה ברור שצריך לחתוך הרבה הרבה פחות ממה שבפועל (אם בכלל צריך לחתוך), ועדיין - הדילמה לא פתורה.

המון לידות מתרחשות משום מה בחצי השעה הראשונה אחרי החלפת משמרות
יכולה לספר על המקרה שלי: לידה אפידורלית. בסביבות 14:45, ראינו אני והבןזוג שצורת הצירים במוניטור השתנתה. זה היה די ברור לנו שאלה צירי לחץ, אבל אני לא הרגשתי עדיין כלום. לדעתי המיילדת של משמרת הבוקר לא רצתה להתחיל איתי את הלחיצות כדי שלא תתקע מעבר לשעת המשמרת שלה. בשעה הזו כל המילדות נעלמו מהשטח, כנראה להחלפת משמרת. ב- 15:15 נכנסה המילדת החדשה, הסתכלה במוניטור, בדקה פתיחה, סידרה את האביזרים שלה במהירות שיא וב- 15:30 הקטנטן כבר היה בחוץ. בדיעבד אולי זה היה טוב, כי השפעת האפידולר התחילה לפוג, מה שהקל עלי ללחוץ בצורה אפקטיבית.
לא יודעת אם מה שאני אומרת הגיוני. האם יכול להיות שהיו כ"כ הרבה זמן צירי לחץ והתינוק לא יצא?

תשובה לפלוני אלמוני
צירי לחץ אפשר לזהות במוניטור רק אם האישה לוחצת. אם לא לחצת יכול להיות שראיתם צורה שונה לאו דווקא בגלל שאלו היו צירי לחץ, אלא כי פשוט עוצמתם או תדירותם השתנתה.
עקרונית, יכולים להיות צירי לחץ במשך זמן אפילו ממושך יותר ממה שאת חווית. במיוחד בלידה ראשונה.
אבל הסיפור שתיארת, עם המיילדות ש"נעלמות" בהחלט נותן סיבה הגיונית נוספת למה יש הרבה לידות בדיוק אחרי קבלת משמרת.
אגב, המון פעמים יש גם לידות בדיוק ב- 7:00, 15:00 ו- 23:00. האם זו היולדת שרוצה ללדת לפני שתתחלף לה המיילדת או המיילדת שנורא רוצה ליילד אותה?

הזדמנות עבורי להחשף כקוראת של הדף.
ומצד שני, מה היה קורה במקרה של טר"ש?
התרשמתי ממך שנתברכת באינטואיציה ורגישות גדולות. ככה שאת המקרים "המסוכנים" את כבר תרגישי.חוץ מזה-כל בעל מקצוע טועה.הלוואי שהיינו חיים בעולם אידילי שלא. אבל זה קורה גם לפרופסורים הגדולים. וגם למיילדות.
אבל האם זה אומר שכאשר יש דולה אני לא אמורה להתערב בדברים שאינם רפואיים?
כשקראתי את מה שקרה עם הדולה התעצבנתי עליה. אני חושבת שתפקידה של הדולה הוא לתת תמיכה ליולדת ומידע שיעזור לה לעבור את הלידה בצורה מעצימה וחיובית.אבל יש איזשהו גבול דק ועדין שאותו אסור לה לחצות. הרי זה לא שאמרת לאותה יולדת לשכב על גבה וללחוץ גם אם אינה מוכנה לכך עדיין(ואז אולי יש מקום לדולה ללחוש ליולדת שמותר לה ללדת בתנוחה אחרת ולא ללחוץ עדיין).לתחושתי אותה דולה חצתה את הגבול העדין הזה. איך מיילדת אמורה להתמודד עם מצב כזה? קטונתי.אולי לשוחח עם הדולה בשלב יותר מוקדם של הלידה ולהציב גבולות?
<ערכתי קצת את עצמי>

הסיפור שתיארת, עם המיילדות ש"נעלמות" בהחלט נותן סיבה הגיונית נוספת למה יש הרבה לידות בדיוק אחרי קבלת משמרת.

אולי עם אפידורל, התינוק יכול לחכות להוראה "ללחוץ". בלידה טבעית, גם אם האם לא תעשה דבר, התינוק יצא (יכול להיות שיקח אפילו יותר משלושת רבעי שעה, אבל זה לא יושפע מקיומן או העדרן של המיילדות). בשלב הזה, גם הסיכוי "לעצור לידה" בגלל לחץ, קטן משמעותית. אולי להיפך - הרי אחרי שעוברים את נקודת האל-חזור, סכנה דורשת לידה זריזה, כלומר אדרנלין מזרז. אולי זה גם הסבר ללידות בהחלפת משמרת: המתח עולה. (וזה מתאים גם לסוף משמרת וגם לתחילת משמרת).

האם בגלל הסיכון למעט מאוד נשים (באמת מעט) צריך לנקוט בפעולה תוקפנית בכל הלידות?
זה הרי בדיוק מה שמאפיין את הגישה הרפואית - וזה בהחלט מזיק. כמעט לכל התערבות, יש אחוזים מסוימים שבהם זוהי התערבות נחוצה, מועילה, אפילו מצילת חיים. הנזק נגרם בגלל השימוש הגורף, העודף, לכולן או לפי אינדיקציות יותר מדי זהירות. כמו תרופה לחולי לב, שמזיקה לבריאים או למי שמחלתו אינה הלב.
זו אחת הסכנות בהתלמדות בבי"ח: את נתקלת בהרבה מצבים פתולוגיים (וזו חלק מהמטרה, והחשיבות של ההתלמדות הזו, כך שבהחלט יש כאן מלכוד 22) ומתחילה לפחד, לראות בכל אחת פוטנציאל סיכון, פצצה מתקתקת.

את צריכה לראות את הסרט "מונולוגים של מיילדת".

דנה, רציתי לדעת מה ואיך נראות שריטות אחרי לידה. האם זה בנרתיק, האם בפרינאום? אני זוכרת שכשילדתי בפעם השלישית (פעם ראשונה בבית) המיילדת אמרה שאין קרעים ואפילו לא שריטות. לא ידעתי על מה היא מדברת ולא התאים לי לשאול (שעתיים אחרי הלידה). אז שואלת עכשיו... (שנתיים ותשעה חודשים אחרי)

רק רוצה לומר שגם אני במקשיבים ובקוראים בעניין.
גם אני.

גם אני.
תודה.

זו אחת הסכנות בהתלמדות בבי"ח: את נתקלת בהרבה מצבים פתולוגיים (וזו חלק מהמטרה, והחשיבות של ההתלמדות הזו, כך שבהחלט יש כאן מלכוד 22) ומתחילה לפחד, לראות בכל אחת פוטנציאל סיכון, פצצה מתקתקת

מצד אחד זה נכון, אם פי 3, ואגב, באמת חשבתי לפתוח דיון קצר בנושא של התלמדות בבית חולים, בעקבות השיחה שהיתה לנו במפגש... ויחד עם זאת, הבעיה שלי היא שאני לא רואה בכל מצב פתולוגי, אבל המערכת כן, והנהלים כן, ושאר הצוות כן, ואם לא נוהגים כמותם אז ההערכה כלפיך והחופש לעצמאות יורדים, ואם לא נוהגים לפי הנהלים אז גם מפוטרים. אני גם בהחלט מודעת לסיכון שעבודה של כמה שנים במקום כזה, גם אם אינני רוצה, יכולה להטמיע בי דרכי חשיבה פתולוגיות כאלו. קשה להתחמק מזה. זה מזכיר לי שלפני שהתחלתי ללמוד לתואר ראשון אמרתי לעצמי שאינני רוצה לסגל לעצמי את דרך החשיבה המדעית בכל דבר. אבל היום אני שמה לב שהרבה דברים כן עוברים אצלי את הסינון של - "היה או לא היה עומד במחקר רציני". זאת אומרת שכן הושפעתי במידת מה.

אבל לגבי הדילמה שלי לא התיחסת במישרין. אני יודעת שזה מזיק ושזה מה שמאפיין את הגישה הרפואית, השאלה שלי היא - האם זה נכון לעשות את זה? האם לשאול את היולדת עצמה אם היא רוצה לקחת את הסיכון על עצמה? האם יש לה הידע להחליט החלטה נכונה? ומה לגבי מערכת רפואית שעובדת היום בעיקר מתוך ניסיון למנוע את התביעה הבאה נגדה? את מבינה, הרופאים אומרים - "לא מעניין אותי שהיא לא רוצה שנחתוך אותה. מה היא מבינה? כשהיא תיקרע עד פי הטבעת ותאבד את השליטה על הסוגרים לכל חייה, זה לא יעניין את בית משפט שהיא לא רצתה שנחתוך אותה..". איך אפשר לעבוד ככה בכלל? כל השיקולים משתבשים לחלוטין (וזו עוד סיבה טובה ללדת
בבית).

ואגב, לגבי היולדות בהחלפת משמרות - בד"כ נתקלתי במצבים שבהם האישה נבדקה 5 דקות לפני החלפת משמרת והיתה לה פתיחה של 6 ס"מ, ורבע שעה אח"כ היא ילדה, כך שזה כן שלב שיכול להיות מושפע מהמצב הנפשי ותחושת הביטחון שלה. אבל את יודעת מה? האמת שצריך לבדוק את זה מבחינה סטטיסטית (שוב החשיבה המדעית...) כי אולי בכלל אין לזה בסיס, לכל העניין הזה. אולי אני רק זוכרת יותר את הלידות הללו.

אולי לשוחח עם הדולה בשלב יותר מוקדם של הלידה ולהציב גבולות?
בת ההרים - רעיון מצויין. אנסה בפעם הבאה.

אביב חדש - שריטות אחרי הלידה יכולות להיות למשל בפתח הנרתיק או על השפתיים הגדולות או הקטנות (בחלק הפנימי שלהן). זה נראה כמו פיצוץ קטן של העור או התבקעות, או שפשוף. יש נשים שבאורח מפליא, אחרי הלידה האזור נראה ממש כמו חדש, כאילו לא עבר שם בדיוק יצור במשקל 3.5 ק"ג, בלי אף שריטה. וכשיש שריטות זה לא כל כך נורא. גם קרעים קטנים זה לא כל כך נורא. בד"כ אפילו לא צריך לתפור.

תודה לכולן על כל התגובות

זה נעים לדעת שקוראים.

גם אם האם לא תעשה דבר, התינוק יצא (יכול להיות שיקח אפילו יותר משלושת רבעי שעה, אבל זה לא יושפע מקיומן או העדרן של המיילדות).
לא תמיד. הלידה הראשונה של דורית הסתימה בעזרת ואקום לאחר שלב שני של יותר משלוש שעות, (בלי אפיזיוטומי או קרעים, כך שהקביעה ש שבבי"ח בטוח היו חותכים במצב כזה לא תמיד נכונה), כי לא היתה מיילדת שתדע לכוון אותה, וכי לא נתנו לה לרדת מהמיטה (זה הנוהל לאחר מתן אפידורל, גם אחרי שמורידים אותו).

בלידה השניה השלב השני הסתיים לאחר שעתיים וחצי, בעזרת הדרכה והצעות של המיילדת (שהגיעה חצי שעה אחרי תחילת השלב השני), שעזרה לה לחפש ולמצוא את הדרך (בין השאר , להפסיק לבזבז את הלחיצות על הוצאת אוויר וצעקות ו תסגרי את הפה, אל תוציאי אוויר, תלחצי למטה בכל הכוח,). (אז כנראה שהדולה בכל זאת ידעה קצת על מה היא מדברת).

וגם אנחנו במקשיבים ובקוראים בעניין.

התייחסתי ללידה טבעית, לא אפידורלית.

רק רוצה לומר שגם אני במקשיבים ובקוראים בעניין
גם אני

דנה, מענג לקרוא אותך.
לא כ"כ נותר לי להוסיף אחרי מה ש-אם פי 3 כתבה. בעיקר שהיא תארה ש:
בלידת בית שהייתי, המיילדת אמרה, שבבי"ח בטוח היו חותכים במצב כזה (שלב שני ארוך). בפועל - לא היה שום צורך (למרות שלא נעשה עיסוי פירינאום או אפי-נו). לא לעזור לתינוק לצאת, לא למנוע קרעים.
>ועכשיו כולם יודעים שלא השקעתי יותר מדי בעיסוי

<

התייחסתי ללידה טבעית, לא אפידורלית.
הלידה השניה היתה טבעית. למעשה, אם השלב השני לא היה "נתקע", זו היתה יכולה להיות לידה ללא מיילדת.

בלידה השניה השלב השני הסתיים לאחר שעתיים וחצי, בעזרת הדרכה והצעות של המיילדת (שהגיעה חצי שעה אחרי תחילת השלב השני), שעזרה לה לחפש ולמצוא את הדרך (בין השאר , להפסיק לבזבז את הלחיצות על הוצאת אוויר וצעקות ו תסגרי את הפה, אל תוציאי אוויר, תלחצי למטה בכל הכוח,). (אז כנראה שהדולה בכל זאת ידעה קצת על מה היא מדברת).

אז ככה. קודם כל, בשום מקום לא כתבתי שהדולה לא ידעה על מה היא מדברת. להפך, היללתי ושיבחתי את עזרתה ואת רוב הדברים שעשתה. נוכחותה סייעה ליולדת ולסיטואציה בכלל. לגבי הלחיצות - דיברתי על משהו מאוד ספציפי. בעבר הרחוק אף אחד לא אמר "תלחצי תלחצי תלחצי". אח"כ החלו להיות התערבויות בלידה ובאמצע המאה זה הגיע לשיא די מזעזע כאשר רוב הנשים בעולם המערבי סוממו או הורדמו בלידה. כתוצאה מכך היו המון לידות מכשירניות, על כל הסיבוכים הקשורים בהן. המיילדות של אותה תקופה, בניסיון למנוע לידות מכשירניות, הדריכו את היולדות ללחיצות מהסוג הזה - לקחת אוויר, לעצור אותו בפנים ובפה סגור, כשהראש מכופף לכיוון החזה , ללחוץ בכל הכוח כלפי מטה ולא להוציא קולות. וזה היה מצויין - זה עבד נהדר ומנע באמת הרבה לידות מכשירניות (שהיו, כאמור, תוצאה של נשים חצי מסוממות).

אבל מה, לאחר כמה שנים של קצת מחקרים בנושא, התברר שלחיצות מהסוג הזה אכן יעילות מאוד ואכן מוציאות את התינוק החוצה, אבל הן גם גורמות נזקים נוראיים לרצפת האגן, שכוללים, במצטבר - קרעים (חיצוניים, וגם קרעים של שרירים פנימיים), צניחות רחם, צניחות של שלפוחית השתן, צניחות של הרקטום, חוסר יכולת לשלוט על יציאות ברמות שונות של חומרה, קשיים בלידות הבאות, טחורים, פריצות דיסק, נזק לעצב הפודנדל ועוד. בנוסף, גילו שהעוברים סובלים יותר מדרך לחיצה זו שכן בזמן הלחיצות הממושכות אספקת הדם השלייתית נפגעת, ואם לעובר היה קצת קשה קודם, אז זה מחמיר את מצבו. מסתבר שבצורת לחיצות שכזו נולדים תינוקות עם אפגר נמוך יותר למשל.

גילו גם מחדש שהדרך הפיזיולוגית ללחוץ היא דווקא כשהראש מוטה אחורנית, תוך כדי הוצאת אוויר (ע"י נשיפה, צעקה, המהום וכו'), לחיצות קצרות ולא ממושכות, ובכלל - שרצוי לא ללחוץ כלל (אגב, גם בשירותים) אלא להרפות והגוף כבר עושה את העבודה. אבל יש דף שנקרא לחיצות בלידה נדמה לי ושם גם יש פירוט נוסף.

מתי בכל זאת כדאי להשתמש בסוג הזה של לחיצות (הממושכות עם פה סגור) - רק כשלא מתקדמים בכלל, כשיש אפידורל והתינוק לא יוצא וכבר מפריכים את המילים ואקום או ניתוח קיסרי בחלל האוויר. אז כדאי, פשוט כדי למנוע אופציות גרועות יותר. בלידה שתיארת, ייתכן וזה היה מאוד מתאים להשתמש בזה, אבל בלידה שאני תיארתי זו היתה סיטואציה שונה לגמרי - היולדת לא היתה עם שום שיכוך כאבים, היא עוד לא חשה דחף ללחוץ, ולא היה שום חשש לחוסר התקדמות או משהו דומה. אפשר היה פשוט לתת לה עוד זמן עד שהראש ירד קצת ושהיא תרגיש מעצמה את הדחף ללחוץ בלי הנחיה חיצונית ומזיקה לרצפת האגן. לזה התכוונתי.

בלידה השניה השלב השני הסתיים לאחר שעתיים וחצי, בעזרת הדרכה והצעות של המיילדת (שהגיעה חצי שעה אחרי תחילת השלב השני)
לפי החשבון שלי זה אומר שעה וחצי של לחיצות למטה בכל הכוח. אמא'לה. אישה שדוחפת בכל הכוח (ונדמה לי שהרחם הוא השריר הכי חזק בגוף), את משקל התינוק (נגיד - 3 ק"ג) עם משקל מי השפיר, השלייה והרחם, + איבריה הפנימיים ובעצם דוחסת את כל זה על רצפת האגן שלה. אוי. אולי עדיף כבר ניתוח קיסרי? (מבחינת רצפת האגן גרידא, הוכח במקרים כאלו שעדיף), יש כמובן עוד כמה בחינות אחרות.

ודבר נוסף -
הלידה הראשונה של דורית הסתימה בעזרת ואקום לאחר שלב שני של יותר משלוש שעות, (בלי אפיזיוטומי או קרעים, כך שהקביעה שבבי"ח בטוח היו חותכים במצב כזה לא תמיד נכונה), כי לא היתה מיילדת שתדע לכוון אותה, וכי לא נתנו לה לרדת מהמיטה (זה הנוהל לאחר מתן אפידורל, גם אחרי שמורידים אותו).

המצב שאתה מתאר והמצב ש-אם פי 3 תיארה זה לא בדיוק אותו מצב ולכן זה לא מדויק להשוות. לפי מה שהבנתי, אם פי 3 תיארה מצב של ראש לוחץ על הפרינאום במשך זמן ממושך. איך אני יודעת, כי זו פשוט לא אופציה לחתוך כדי להוציא כבר את התינוק כאשר הראש עדיין לא לוחץ. לעומת זאת, אתה תיארת שלב שני ממושך שהסתיים בואקום, ואני מניחה שזה אומר שהרא שהיה קצת יותר גבוה ולא ממש ב- crowning אחרת באמת היו חותכים ולא עושים ואקום. ובכל מקרה - מוזר לי קצת שלא חתכו לפני הואקום. כנראה שכחו או משהו, כי ברוב בתי החולים חייבים לפי הנוהל לחתוך לפני ביצוע ואקום.

אני מצטערת אם זה נשמע וכחני, זו לא הכוונה. רק להעמיד דברים על דיוקם ולהראות איך קל להסיק מסקנות שגויות על סמך נתונים לא מדוייקים או חוסר הבנה ברורה של מה באמת היה שם. זה קורה לי כל זמן ולכן אני מזכירה את זה גם לעצמי באותה ההזדמנות.

לא נתנו לה לרדת מהמיטה (זה הנוהל לאחר מתן אפידורל, גם אחרי שמורידים אותו)

רוצה להבין: אשה עם אפידורל רתוקה למיטתה?

בלידה השניה שלי (בלניאדו) אחרי שגמרתי לנוח עם האפידורל (לשם כך באתי לבית חולים) קיבלתי הוראה לקום מהמיטה ולהתחיל לזוז ולעזור לגברת לרדת, בקיצור - לקדם את הלידה שלי (ואכן הלידה נגמרה וגינלית למרות האיומים).
בלידה הראשונה לעומת זאת (ליס) אפאחד לא הזכיר את האופציה והיא נגמרה בסופו של דבר בקיסרי.

בשני המקרים הרגליים שלי תפקדו נהדר עם האפידורל.

לפי החשבון שלי זה אומר שעה וחצי של לחיצות למטה בכל הכוח.
את הלחיצות האפקטיביות היא לחצה אחרי שכבר מצאה את התנוחה הנכונה בשבילה. עד אז היה הרבה חיפוש, נשימות, צעקות (שהעירו את השכנה בקומה מעלינו), ומנוחה במקלחת. כנראה שהמיילדת הסיקה שבמיקרה שלה לחיצות "עצורות" מתאימות. דורית היתה מודעת לכל מה שכתבת למעלה, והיתה מופתעת מההנחיה הזאת, אבל זה אכן עבד, ולא נראה שנגרם כל נזק. למעשה, היא תיכננה לחקור את המיילדת בנושא הזה לאחר הלידה, אבל בינתיים זה לא יצא...

כנראה שכחו או משהו, כי ברוב בתי החולים חייבים לפי הנוהל לחתוך לפני ביצוע ואקום.
אכן. אבל לבקשתה של דורית, ולאחר התיעצות עם המיילדת, הרופא האחראי הסכים להפר את הנוהל. כנראה שטובת היולדת היתה יותר חשובה לו מכיסוי התחת שלו.

רוצה להבין: אשה עם אפידורל רתוקה למיטתה?
כך זה היה שם, למרות שאת זרימת האפידורל הפסיקו לגמרי בתחילת השלב השני. אפילו אחרי הלידה, בדרך לשירותים, היתה אחות שאמרה לה שאסור לה לרדת מהמיטה. למען האמת, אנחנו לא ממש התעקשנו. יכול להיות שאם היינו עומדים על כך (כמו בנושא החתך), זה לא היה קורה.

אני מצטערת אם זה נשמע וכחני
כלל לא. גם אותנו עניין הלחיצות הפתיע. ולא רק זה... כל הלידה הזאת היתה מלאה בהפתעות, אבל זה כבר לדף אחר...

אבל זה אכן עבד, ולא נראה שנגרם כל נזק
ברור שזה עובד... אבל את הנזק לא רואים מייד, בדרך כלל. מה, יש לנו עיני רנטגן שיכולות לבדוק נזקים לרקמת הרחם בתוך הגוף? או לשלפוחית?
אחרי זמן, לרוב כמה שנים, כשיש פתאום אי שליטה על הסוגרים, צניחת שלפוחית, צניחת נרתיק, צניחת רחם - אז רואים את הנזק שנגרם. ולא כל אחת יודעת לקשר את זה למה שהיא עשתה פעם בלידה.

אפילו אחרי הלידה, בדרך לשירותים, היתה אחות שאמרה לה שאסור לה לרדת מהמיטה.
בזה נתקלתי גם בלניאדו. שעה או שעתיים אחרי הלידה התעקשו שאשאר במיטה (בחדר הלידה, עדיין) ואחר כך לקחו אותי בכסא- גלגלים לראות את נטע בפגיה.
<אני יכולה להבין את הנוהל הזה. והוא לא מזיק ללידה>

אבל זה אחרי הלידה. לא תוך כדי הלידה, כשהיולדת רוצה להיעזר בתנועתיות ומונעים ממנה בתואנת שווא P-:

לגבי קרעים לעומת חתכים: בלידה הראשונה חתכו אותי וזה היה נורא ואיום. בלידה השניה נקרעתי -- קרע משמעותי אבל דרגה 1 -- וזה לא הפריע לי בכלל. יכולתי לשבת בנוחות ולעשות הכל. אם אני זוכרת נכון, הרוב הגדול של הקרעים הם מדרגה 1, וזה הרבה פחות נוראה מחתך.

לגבי אפידורל, והשאלה אם מותר לקום ומתי ולמה לא נותנים לקום בזמן הלידה. צריך להבין שיש סוגי חומרים שונים שמשתמשים בהם לצורך אלחוש אפידורלי, ויש גם עוצמות שונות. אפשר להגיע למצב של שיתוק וחוסר יכולת להרגיש כלום, אפשר להגיע למצב ביניים שבו רק לא מרגישים את הכאב אבל כן יכולים לנוע, ויש אפילו סוג שנקרא Walking Epidural שזה אפידורל שאפשר ללכת איתו (ולקפוץ על כדורפיזיו' וכו').
בארץ עדיין לא מקובל לבצע אפידורל מסוג walking משום מה. מסתבר שבאירופה למשל, המינון של האפידורל לרוב הרבה יותר חלש מאשר בארץ, ושבארץ נשים רוצות "לא להרגיש כלום". אני גם רואה את זה בחדר לידה - נשים עם אפידורל שרק מרגישות שיש להן ציר ומודות שזה לא כאב אלא רק תחושה, עדיין מבקשות שיבוא המרדים ויוסיף להן עוד חומר. אני מניחה שזה בגלל הפחד מן הכאב שאולי יבוא בעקבות התחושה או פשוט כי הן לא רוצות להרגיש כלום.

כשיש אפידורל שאינו מסוג walking אז באמת אי אפשר לרדת מן המיטה, אבל בהחלט אפשר לתרגל תנועתיות על המיטה (ימין, שמאל, על 6 וכו'). הבעיה הגדולה, להערכתי, היא לאו דווקא האפידורל אלא מה שכרוך בו שזו העובדה שהאישה מחוברת ל- 6 חוטים כל הזמן - מוניטור עוברי, מוניטור של הצירים, עירוי נוזלים, קטטר שתן, מד לחץ דם, הצינור של האפידורל. אפילו אם רוצים לזוז (ובד"כ נשים במצב הזה רק רוצות לשכב על הגב), אז זה מאוד קשה ולא נוח מן הבחינה הפרקטית. תארו לעצמיכן (מי שלא חוותה זאת בעצמה) אישה המנסה לרקוד את ריקוד הלידה שלה עם שישה צינורות שונים מחוברים אליה. פרוצדורה מסובכת למדי שקצת מוציאה את החשק.

ויונת, חתך של אפיזיוטומי הוא תמיד מינימום דרגה 2, ולכן כל קרע מדרגה 1 יהיה בהכרח טוב יותר וכואב פחות. וזה נכון, רוב הקרעים הם באמת מדרגה 1. שלא לדבר על כך שאפשר פשוט גם לא להיחתך וגם לא להיקרע

. האבחנה שאני הכי אוהבת לקרוא בתיקים של הנשים שאני מקבלת למחלקת יולדות (בעבודה, לא בלימודים), היא: perineum intact. פשוט נותן הרגשה טובה.

לגבי הדולה:
מה דעתך, אם לא הספקת לתאם אתה עמדות לפני הלידה, לקחת אותה הצידה לכמה דקות אחר כך, או אולי אפילו באמצע (אם לאשה יש עוד מלווה) ולתת לה "טיפים" ללידה הזאת ו/או ללידות הבאות? ככה היא לא מרגישה שמתחת עליה ביקורת אלא שאת מעודדת אותה להתקדם ומשתפת אותה עם הידע העדכני על לחיצות, חוקן, ומה שזה לא יהיה.

תמרוש,
כן, זה רעיון טוב. עכשיו כשאני מכירה את הדולה ויודעת פחות או יותר מה הגישה שלה. לשמחתי בכל בי"ח יש בד"כ מספר דולות "קבועות", ואני מניחה שאחרי שמכירים אותן, אז יודעים למה לצפות ואיך להגיב או אילו ציפיות לתאם.

השבוע סיימתי את ההתנסות הראשונה שלי. בעוד שבוע וחצי מתחילה ההתנסות השניה. בשבועיים הללו של בין לבין, אנחנו לומדות בתל השומר.
הרבה מן התלמידות שאלו אותי "נו איך היה?". וכשאמרתי שתלוי, שהיו דברים שנהניתי מהם ודברים שממש לא, בד"כ רובן פתחו זוג עיניים תמהות - איך זה יכול להיות שלא הסתדרתי עם משהו בהתנסות?
ואיך באמת היה לי? - למדתי הרבה דברים: לבדוק בדיקות ואגינליות (לא תמיד בהצלחה..), לקבל לידה, לעשות אפיזיוטומי, לעזור לרופא לבצע אלחוש אפידורלי, לבדוק שליה, לטפל בילוד, ללוות ניתוח קיסרי, לעזור לנשים בצירים, לעשות חוקן ולהכניס עירוי נוזלים, למצוא דופק עוברי במוניטור, לכתוב רפורט סיעודי, לנקות חדר אחרי לידה, לבדוק אם הרחם מכווץ ולהעריך כמות דימום, לזהות הפרעות במוניטור עוברי, לתת לאישה זירוז לידה, לפקוע מי שפיר, לבדוק אם יש קרעים בפרינאום, ליילד אישה בערבית, ליילד אישה בלי מילים, למדתי חלק מההלכות שקשורות ללידה (ע"פ ברסלבים, ליטאיים, חב"דניקים, ש"סניקים ועוד), ועוד ועוד ועוד.
אבל חשוב יותר, למדתי:
איך להתווכח עם הרופא בדיפלומטיות, איך ליצור קשר מהר עם אנשים, איך לטפל ב-4 נשים בבת אחת עם סדרי עדיפויות נכונים, איך לתפקד במצבי לחץ, איך לבלוע פרוסת לחם, גבינה וכוס קפה ב- 45 שניות, איך לזוז הצידה כשהשלייה יוצאת כדי שלא להתלכלך בדם, איך ליילד אישה שבועטת בי, איך לא להתעצבן, איך כן להתעצבן, איך להירגע מהר, איך להרגיע, איך לבקש משהו מן הרופא מבלי לגרום לו להיכנס לחדר לידה, איך להימנע מביצוע אפיזיוטומי, איך לדחות ביצוע זירוז עד כמה שניתן ועוד ועוד ועוד.

הרבה דברים שלמדתי אני שמחה עליהם, דברים אחרים אני מאחסנת במגירה של "לא להרבה זמן, נא לשכוח בעוד חצי שנה", ודברים אחרים אני מאחסנת במגירה של "לזכור ולהשתמש כל עוד אני עובדת בבי"ח". זה לא פשוט ואני מקווה שזה יצליח, שיטת המגירות הזו. אני חושבת שזה עשוי לעבוד אם מראש אני מכניסה את זה למגירה, וקשה יותר אם הכל נכנס למגירה כללית ורק אח"כ צריך לעבור ולמיין מה אני באמת רוצה שילך איתי לחיים ומה אני מעדיפה להשאיר מאחור.

אז בקרוב התנסות שניה, במקום שאומרים עליו שמבחינה מיילדותית הוא נהדר ושהמיילדות שם מקצועיות ומנסות לקדם כמה שיותר לידה טבעית. מצד שני אומרים על המקום הזה שקשה יחסית לתלמידות להשתלב שם בצוות כי הם מאוד סגורים. האמת שכבר התנסיתי שם בעבר בבי"ס לאחיות, וזכורים לי רק זכרונות טובים משם (במובן החברתי). הרבה ניסו להפחיד אותי, אבל אני לא מרגישה פחד בכלל. אני מרגישה שמחה.

השבוע למדנו בתל השומר, ושוב הרגשתי חוסר תקווה ועצב רב. יש לי כמה חברות שם, שאני יודעת שיהיו מיילדות נהדרות. אבל יש גם די הרבה שאני יודעת שממש לא. מה גורם לאדם בגיל 30 להיות כבר כל כך סגור כלפי העולם, כל כך סגור לרעיונות חדשים, לנשיות, לאהבה? אני מאחלת להן רק טוב, ומקווה שיפגשו יום אחד את העולם ממקום פשוט יותר בתוך עצמן.

ביום שני יש לי מבחן, אז אני מאחלת לעצמי בהצלחה, ואח"כ יש לי לעשות עוד 10 עבודות. 9 קטנות ואחת ענקית. יש גם צדדים כאלו לקורס...

הרבה דברים שלמדתי אני שמחה עליהם, דברים אחרים אני מאחסנת במגירה של "לא להרבה זמן, נא לשכוח בעוד חצי שנה", ודברים אחרים אני מאחסנת במגירה של "לזכור ולהשתמש כל עוד אני עובדת בבי"ח". זה לא פשוט ואני מקווה שזה יצליח, שיטת המגירות הזו. אני חושבת שזה עשוי לעבוד אם מראש אני מכניסה את זה למגירה, וקשה יותר אם הכל נכנס למגירה כללית ורק אח"כ צריך לעבור ולמיין מה אני באמת רוצה שילך איתי לחיים ומה אני מעדיפה להשאיר מאחור.

באמת שאלתי את עצמי איך עושים את זה - לומדים מהמערכת אבל לא נכנסים לחשיבה מערכתית.
לומדת את זה ממך כל פעם מחדש.
תודה!

בהצלחה במבחן ועם העבודות

אבל אני לא מרגישה פחד בכלל. אני מרגישה שמחה.
ואולי זה כל הסוד המסובך כל כך וגם הפשוט כל כך.
אני קוראת אותך לאורך כל הדרך ולומדת המון. תודה ותמשיכי לכתוב ולהרהר בקול.

רובן פתחו זוג עיניים תמהות - איך זה יכול להיות שלא הסתדרתי עם משהו בהתנסות?
לומבינה.
כל השאר נהנו מכל רגע?
נראה לי שזה מעיד על ביקורתיות בריאה שלך

ביום שני יש לי מבחן
בהצלחה!
יש בחומר דברים תיאורטיים שלא התבטאו כלל בהתנסות שלך?

_ביום שני יש לי מבחן
בהצלחה!_

_לומבינה.
כל השאר נהנו מכל רגע?_
לא נראה לי שהם נהנו מכל רגע. נראה לי שחלק מן העניין קשור לדרך ההתבטאות. יש אנשים שכששואלים אותם מה שלומם הם אומרים "בסדר", ויש כאלו שעונים בצורה קצת יותר מפורטת. יש משהו באנשים מסויימים ששרוצה להכניס כל דבר לקופסא, מין מבחן אמריקאי שכזה. "איך היה בהתנסות?" - א. מצויין. ב. חרא ג. טוב ד. בסדר כל תשובה מעבר לזה מתקבלת לא בברכה. וחוץ מזה, כן. נדמה לי שהרבה דברים שמפריעים לי, לא כל כך מפריעים לאחרים, ויכול להיות שבגלל זה היתה להן התנסות חלקה יותר, עם קצת פחות סתירות פנימיות והתהפכויות של הקרביים.

תודה לכולן על איחולי ההצלחה. גילה, יש בחומר די הרבה דברים תיאורטיים שלא התנסיתי בהם עדיין - החייאת ילודים (רק צפיתי), מצגים פתולוגיים (אף פעם לא יילדתי במצג פנים/מצח/עכוז), יתר לחץ דם בהריון - עוד לא פרכסה לי (תודה לאל) אף יולדת, ועוד ועוד. המבחן הזה הוא בעיקר על תחום הפתולוגיה ולכן טבעי שלא נפגשתי בהרבה מקרים פתולוגיים. בסה"כ, רוב רוב המקרים הם של יולדות בריאות עם לידות פיזיולוגיות. אפילו הרופאים מודים שבעצם כל החומר שהם מלמדים (הפתולוגיות) תופס רק לגבי 5% או מקסימום 10% מן היולדות.

נועה, גם אני קוראת אותך לאורך כל הדרך ולומדת המון. תודה ותמשיכי לכתוב ולהרהר בקול. תודה.

דנה - רק עכשיו נחשפתי לדף שלך. מאלף. בהצלחה במבחן. אבוא להקשיב לך שוב.

בהצלחה במבחן ובהמשך הלימודים

המון הצלחה במבחנים ובעבודות, כבר עכשיו את נשעמת כמו מיילדת מצויינת

יתר לחץ דם בהריון - עוד לא פרכסה לי (תודה לאל) אף יולדת,
אני יכולה לעזור לך להתכונן

(למרות שלא פירכסתי, לצערי אני מכירה יותר מדי טוב את כל הנהלים שקשורים ליולדת עם ל"ד גבוהה)

דנה בהצלחה

תודה לכל איחולי ההצלחה. אכן היתה.
ולגבי עבודות - מישהו שמע את תפילתנו והפחיתו לנו את כמות העבודות ל- 3 קטנות, אחת בינונית ואחת ענקית (בינתיים לפחות). ויש עוד מבחן אחד, ואחריו מבחן מתכונת ואחריו הבחינה הממשלתית הקשה והגורלית.
אגב בחינה ממשלתית, סיפור מצחיק קצת - ערב לפני הבחינה הממשלתית לקבלת תעודת אחות מוסמכת, נסענו כל הכיתה לירושלים (הבחינה בבנייני האומה) כדי לישון שם, קרוב לבחינה. תבינו - זו בחינה שנבחנים בה על חומר של 3 שנים, ולומדים אליה כ-5 חודשים. קצת מלחיץ (ויש גם 30-40% נכשלים. אם נכשלים פחות מידי אז הם עושים אותה יותר קשה בשנה שאח"כ).
בכולופן, בערב שלפני התחלתי לפתע להרגיש כאב עז בבטן. "נו טוב" חשבתי לעצמי, "אלך לשירותים וזה יעבור". אבל זה לא עבר ורק התחזק והתחזק. כמובן שכל חברותי ניסו לאבחן אותי - אולי דלקת בתוספתן? אולי אבנים בכליות? אולי אכלת משהו לא טוב? וכו'. הכאבים התחזקו מרגע לרגע ואני כבר שאלתי את עצמי אם נותנים לעשות את הבחינה בחדר התאוששות אחרי ניתוח כריתת תוספתן.
בסוף הלכתי למיון מד"א ושם איבחנו אבנים בכליות.בשלב הזה כבר כמעט התעלפתי מכאבים, שהלכו והתגברו מרגע לרגע עד לרמות בלתי נסבלות ממש, במיוחד לאור העובדה שחברי (וגם אני, אי שם בפינה נסתרת במוח), מנתחים את כל הסימפטומים ומקווים שתהיה על זה שאלה מחר בבחינה.
קיבלתי זריקה ושתיתי 4 ליטר והכאבים עברו. למחרת הצטיידתי בזריקה נוספת בכיס ובבקבוקי מים רבים לבחינה. הייתי כל מפוחדת שיהיה לי עוד התקף בזמן הבחינה שבכלל לא הייתי לחוצה מן הבחינה. רק שתיתי והלכתי לשירותים כל הזמן (עם בוחנת צמודה כמובן).
כך שיש לי זיכרון מצחיק-מוזר מן הבחינה הקודמת, ולא זיכרון של פחד ולחץ. מקווה שהפעם יהיה יותר רגוע.
אבל יש לי זמן עד לבחינה. זה רק בסוף ינואר. המון זמן.

סילחו לי שאני קצת כותבת על שטויות לא כל כך מעניינות, פשוט אני עכשיו בלימודים ולא בהתנסות, ואין לי חוויות מחדר לידה. הלימודים מעניינים אך בערבון מוגבל. היום כמעט השתכנעתי שלידת מלקחיים זה דבר ממש טוב (סתאאאם). הרופא שלימד על זה אמר שמלקחיים הם המכשיר שהומצא ע"י בני אדם שהציל הכי הרבה חיים במהלך ההיסטוריה. האם זה נכון לדעתכן? ניסיתי לחשוב על משהו אחר, אבל, כפי שציינתי, הייתי מסונוורת מבוהקן של המלקחיים המדהימות.

מחר יש עוד יום לימודים (מחלות קולגן בהריון, מחלות גסטרו-אינטסטינליות והנקה) ובשבוע הבא אני כבר בהתנסות הבאה. איזה כיף. אני מתגעגעת לריח של מי שפיר (שזה הריח הדומיננטי ביותר כנראה בחדר לידה). מקווה שבהתנסות הבאה אלמד כמה דברים שלא למדתי בראשונה כמו להעריך את גובה העובר מעל מישור הספינות באגן ולקבל לידות בתנוחות מגוונות (רוצה לפחות 3 על הצד, 3 על שש, 3 בעמידה, 3 בכריעה, 3 על הרצפה ואחת במקלחת זה נראה לכן מוגזם?).

המכשיר שהומצא ע"י בני אדם שהציל הכי הרבה חיים במהלך ההיסטוריה
נורא צחקתי! D-:
זה אחרי שבלידות האלה הרופאים, שלא הבינו כלום במיילדות, השכיבו נשים על הגב וכן הלאה? כלומר, קודם "תקעו" להן את הלידה וסיכנו אותן ואת העובר, ואחר כך "הצילו" את העובר מהנזק שהם בעצמם עשו? LOL

ביום שני יש לי מבחן, אז אני מאחלת לעצמי בהצלחה בהצלחה, מתוקה! (אם יש משהו שהידע שלי בביולוגיה/כימיה יכול לסייע לך בו, רק תגידי).

יתר לחץ דם בהריון שמיכלשץ ואני נשיר במקהלה?

בהצלחה, מתוקה!
תודה!
המבחן כבר היה וקיבלתי 90.

כל איחולי ההצלחה פעלו.

יתר לחץ דם בהריון שמיכלשץ ואני נשיר במקהלה?

אוף, לחץ דם בהריון.

ובשמת, טוב שצחקת (הזכרת לי שאפשר ורצוי גם לצחוק מהשטויות האלו..). אני קצת נכנסתי לדיכאון מזה. לפעמים אני שואלת את עצמי אם יש סיכוי בכלל שעוד בימי חיינו נראה שינוי משמעותי בתחום? לפעמים אני עונה לעצמי שכן ולפעמים שלא. כשקורה משהו טוב כמו המאמר הזה שהתפרסם לפני שבוע על לידות בית זה נותן תקווה, ומצד שני כשאני שומעת רופא כל כך נחמד וחכם (באמת נחמד וחכם!) מדבר בכזאת הערצה על מלקחיים וכיתה של מיילדות לעתיד שרובן מקבלות את כל מה שהוא אומר - זה מדכא ומייאש.

קוראת אותך ונהנית .

שליחה על ידי אמא_1* » 22 יוני 2005, 23:34

יש לי שאלה? למה בוחרית בלידת מלקחים ולא לחילופין ב"קיסרי" שפחות טראומטי לילד או לאם. האם זו ברירת מחדל
של הרגע האחרון. לילה טוב

המכשיר שהציל הכי הרבה בני אדם הוא (לדעתי) המיקרוסקופ.
בלעדיו עד היום לא היינו יודעים שיש חיידקים בעולם ורופאי נשים לנצח לא היו משתכנעים לשטוף ידיים בין יולדת ליולדת.
(וכל הרופאים האחרים - בין מטופל למטופל)

תנסי להגיד "מיקרוסקופ" למרצה שלך - מעניין אותי איך הוא יגיב

מצחיק שהתגלית הכי משמעותית ברפואה היתה בכלל בתחום האופטיקה.