ארכיון בלוג שוליית המיילדת

[בשמת_א*]

מקסים! רוצה לשמוע עוד (אם כי באמת הרגשתי את כל הבאסה עם הלידות ההתערבותיות )-: ).
אגב, מאיפה הערבית שלך? (אל תעני אם זו שאלה אישית מדי, אני פשוט סקרנית)

[טרה_רוסה*]

[מיצ_לי*]

א. הדף מענין מאוד.
ב. כשקראתי עכשיו את שם הדף במה חדש, נדמה היה לי ששמו בלוג שיליית המיילדת.
יחי ההבדל הקטן.
זה בגלל שראיתי קודם את תמונות השיליה מלידת הבית, שמגיעים אליהן דרך האתר של הקורס שלך.

[דנה_ה*]

אגב, מאיפה הערבית שלך?
מביה"ס, מקורס שאני לוקחת ובעיקר מהעבודה - אני עובדת בבי"ח ערבי שבו 90% מהצוות הם ערבים ו- 99% מן המטופלים הם ערבים.
בעבודה, אגב, יש שמועה שאני רומניה או רוסיה ושבעלי, רופא ערבי, הביא אותי מרוסיה/רומניה, שם פגש בי בתקופת לימודיו. לפי השמועה, אני גרה בכפר ערבי (-;
זו הנאה גדולה לדבר ולהבין את השפה, ובעיני גם מיומנות בסיסית לאחות/מיילדת שעובדת עם יולדות ערביות. לימוד השפה פותח הרבה שערי הבנה לתרבות, אבל זה כבר יהיה בבלוג אחר...

[דקל_נור*]

מרתק לקרוא אותך. למרות ה תמצות לקוני לחווית חיים הבלוג שלך מאוד מרגש, מעין הצצה לצד "ההוא"...

[דולצ'סה*]

לצערי ,חלקים מתיאורי הלידות נשמעו לי מאוד מוכרים....
אני שמחה שאת נמצאת שם, בחדר לידה, כי זה יכול לעשות את כל ההבדל- אפילו עכשיו כשאת עדיין "שוליית מיילדת" ובטח אחר- כך בתור מיילדת (אולי תקראי אז שוליית היולדת?). ואני לא מתכוונת ללשנות ולהפוך את היולדות כולן ל"באופניות" אבל אולי באיזה שהיא צורה אולי דוקא כן- אולי אם תמנעי התערבות ראשונה- כל הבאות אחריה גם ימנעו...

[שירה_חדשה*]

דנה גם עם ה' בסוף שלום,
מאד מעניין ומרגש לי לקרוא פה. מזדהה לחלוטין עם קריאתך להחזיר את המוות הביתה.
אני מרפאה בעיסוק שעובדת בשיקום גריאטרי ולאחרונה אני חושבת ברצינות להסב את עצמי לסיעוד ולהמשיך למיילדות. עם הרבה קשר, אני עומדת ללדת בקרוב (אינשאללה) את #2, ובתל-השומר (אופצית לידת הבית אינה על הפרק עבורנו). האפשרות שהמון המון מיילדות (גם שוליות נהדרות כמותך) ייכנסו לחדר הלידה שלי קצת מאיים עלי... (ועל הדימוי שלי של חדר חשוך ופרטי ומוגן). מותר להגיד לא, נכון?

[דנה_ה*]

בטח שמותר להגיד לא, ואפילו רצוי לפעמים. הבעיה - יש סתירה בין "להגיד לא" ובין "חדר חשוך ומוגן", כי חדר חשוך ומוגן אינו חדר שכל שניה נכנסות אליו מיילדות (גם שוליות נהדרות כמוני....) ומציעות דברים וצריך להגיד להם לא, ולהסביר למה לא, ושבהחלט לא, ושדי כבר, אבל לא תודה וכו' וכו'. מתוך ההתנסות שלי אני רואה שהצוות מחליש מאוד את היולדת שרוצה ללדת בלידה טבעית - כל הזמן מציעים ומפתים: "אולי בכל זאת?" ו- "למה לך לסבול?" "את לא רוצה שתהיה לך חוויה יפה מן הלידה? קחי אפידורל..".
חדר חשוך ופרטי ומוגן יש רק בבית. את מרכז הלידה שלהם אינני מכירה כך שאינני יודעת מהם התנאים שם ואם מתאפשר ליצור שם אווירה מתאימה לך. בכל אופן, תמיד אפשר לבקש בתוכנית הלידה שלא ייכנסו רופאים לחדר ושרק מיילדת אחת תטפל בך (עם ההגבלה של החלפת משמרות כמובן. וזו עוד נקודה, אם את נוסעת לבית חולים, לא כדאי לעשות זאת ממש לפני שמתחלפת משמרת... רצוי לחכות קצת אם אפשר).
אולי תבחרי ללדת בבי"ח שבו ניתן להביא מיילדת פרטית ואז רק היא תיכנס?

בכל אופן שיהיה בהצלחה!. אולי, אם התנאים ממש ממש לא יאפשרו, תנסי ליצור לך בתוכך חדר חשוך פרטי ומוגן (ע"י תרגילים של דימיון מודרך כבר מעכשיו), למשל באזור הלב, וכשתגיעי ללדת, תמיד תוכלי להתמקד בו ולדמיין את עצמך שם. תני לבן הזוג או למלווה שלך לדאוג לשאר הדברים במידת אפשר.

ולגבי המוות - אני קצת נעדרת בימים האחרונים בגלל ליווי של שכן וחבר טוב, אדם נפלא, בימיו האחרונים. הוא בוחר למות בבית והימים שעוברים עלי כעת הם מן המופלאים בחיי עד כה. אספר על כך בהמשך. כנראה שבסוף אהיה מיילדת בית וומלווה מתי בית (יש לזה שם?). זה נראה כמו שני תחומים שונים לחלוטין, אבל בעצם זו אותה תחנת רכבת עם שני רציפים שונים.

[דקל_נור*]

כנראה שבסוף אהיה מיילדת בית וומלווה מתי בית (יש לזה שם?). זה נראה כמו שני תחומים שונים לחלוטין, אבל בעצם זו אותה תחנת רכבת עם שני רציפים שונים.

וואו.

<שטחי אבל זו המילה שקפצה לי לראש והייתי חייבת להתייחס לתובנה המדהימה הזו>

[מיכל_שץ*]

כנראה שבסוף אהיה מיילדת בית וומלווה מתי בית (יש לזה שם?). זה נראה כמו שני תחומים שונים לחלוטין, אבל בעצם זו אותה תחנת רכבת עם שני רציפים שונים.
אותה תחנה, אותו רציף, חלק עולים חלק יורדים...

[דנה_ה*]

המון זמן כבר לא כתבתי ואני שואלת את עצמי אם אי פעם אוכל להשלים את הפער. כל כך הרבה חוויות עברו עלי בחודש האחרון. חוויות מחדר הלידה וחוויות מהצד השני, מהצד של לידת הבית המתמשכת שהשתתפתי בה בחודש האחרון. אלא שבה האדם שנולד היה בן חמישים ומשהו, והוא נולד לחיים חדשים, אבל במקום אחר.

היום יילדתי את התינוק ה-16. כלומר, מדוייק יותר לכתוב שאמא שלו ילדה אותו, והתינוק (שבעצם הוא תינוקת), פילס את דרכו החוצה. אני גם הייתי שם. זו היתה לידה נהדרת. חדר לידה עמוס מאוד, אימא שרוצה לנסות לידה טבעית ולאף אחד אין זמן להפריע לה בזה, ואני, שמגלה לפעמים איטיות מדהימה בביצוע הוראות (אתם יודעים כמה זמן לוקח לי לעשות לאישה חוקן ולהכניס אותה לחדר לידה? לפעמים שעתיים..).

האישה הסתובבה במשך רוב הלידה, וובשעתיים האחרונות כשנכנסה לחדר לידה היתה שקועה בעולם משלה, שרק הכאב של הצירים הצליח לחדור מבעד למסכים המפרידים. אבל גם בצירים היא לא פתחה את עיניה ורק התנענעה במיטה בחוסר שקט. בין הצירים היא פשוט ריחפה לה בעולם ההוא. ואז התחילה ללחוץ, ומאחר והמדריכה שלי נותנת לי די הרבה עצמאות (כפי שהיא מגדירה זה - "תדמייני שאני מתה ואני בינתיים אעשה קולות של שטיח"..), אז פשוט לא התערבתי ולא אמרתי לה איך ללחוץ וכמה. בשלב מסויים קראתי בכל זאת למדריכה. משהו נתקע, למרות שזו היתה לידה שניה, היא לחצה ולחצה וכלום לא קרה. אז המדריכה הציעה לה להתהפך על שש. שני צירים על שש, והופ, חזרה לגב ויחד עם נהר של מי שפיר צלולים (שנשפך עלי כמובן) התינוקת יצאה. מתוקה שכזאת. ברגע שהנחתי אותה על הבטן של אימא, היא פקחה זוג עיניים ענקיות כאילו אמרה - "שלום עולם, הגעתי אליך". תוך שתי דקות כבר ינקה במרץ. ואמא שלה היתה הכי יפה בעולם.

אתן מבינות? זה היה סיפור לידה בקצרה. יש לי עוד 6 כאלו רק מן השבוע האחרון. חלק מן הלידות הן מקסימות וחלק גורמות לי לבכות בדמעות פנימיות, כי יש בהן כל כך הרבה החמצה וטיפשות ובורות. ולפעמים אני מרגישה שהבורות היא שלי. אני בוכה על הידע האבוד, של פעם. על התנוחה שתעזור לתינוק מסויים לצאת, על השיר הנשכח שירגיע את האם החרדה, על הצמח שאם ייחלט יזרז את הצירים, ועל כל החוכמה האבודה של חיינו. אני יודעת שהרבה מן הידע הישן נאסף היום, וחלק ממנו אנו יודעים ולומדים, אבל כמה מתוך מה שאבד אנו מוצאים באמת?

[דנה_ה*]

והכאב. רציתי לכתוב על הכאב, כי בבירור יש בו סוד ויש בו עוצמה. עדיים אין לי את התשובה המדויקת ביד שלי, ואולי אף פעם לא תהיה, אבל אני מרגישה אותה. אני מרגישה את העוצמה הנגלית כאשר פוגשים בחדר מלא בכאב, בבריכה מלאה עד גדותיה בכאב, ולא נרתעים וסוגרים את הדלת על הכאב ובורחים למקום מרוחק, אלא נכנסים וסוגרים את הדלת מאחורינו, קופצים פנימה לבריכה הזו ומניחים למים השקטים לעטוף אותנו ולבלוע אותנו. בלי פחד.
בתחלה הנשימה נעתקת, ומשהו בפנים מתכווץ. כי זה קשה להיות בנוכחות כאב. כאב נקי לגמרי, בלי משככי כאבים, בלי הסתרה, פשוט כאב. אבל אחר כך, אם נשארים ולא בורחים, אז הנשימה חוזרת למקום, ואפשר להציע ניחומים מתוך מקום אחר, נקי יותר. לא מתוך מקום של פחד ושל רצון שהכאב ייעלם, אלא מתוך מקום של שותפות ואהבה.
וזה קשה להתגבר על הדחף הזה, של לעצור את הכאב, לגרום לו להיעלם. זה קשה פשוט להיות איתו. לפעמים אני מרגישה שכדי לעשות את זה אני צריכה להילחם באינסטינקט כל כך חזק בתוכי. כמו האינסטינקט של להציע ממחטה לאדם בוכה.

אבל מתוך הכאב הזה, שהוא פשוט כאב, צומחת כזאת עוצמה, ופראיות נהדרת, ויכולות שהיו גלומות פתאום מתגשמות. וההוויה מקבלת בשר וטעם ועושר וניחוחות, להבדיל מן החוויה נטולת הכאב, שהיא לא בשר ולא חלב. פרווה משעמם כזה. לא מכאיב, אבל גם לא מלהיב, לא נוגע בשום עצב חשוף.
וזה נכון לכל דבר, ולא רק בלידה. אני חושבת שזה מן טריק כזה של העולם, שגורם לנו לפספס הרבה מהמיץ של החיים, מהטעם האמיתי. כי אנחנו כל הזמן בורחים מחוויות קשות, בורחים מכאב ומפחדים מדם, ממוות. מפחדים מן החיים. אבל החיים האמיתיים לא נמצאים בחדרים סטריליים, מוארים באורות נאון מבהיקים. החיים האמיתיים הם בבית, ועל כך - בפרק הבא שיבוא אולי היום בלילה.

[אם_פי_3*]

נראה לי שהרבה מיילדות צריכות ללמוד מהשולייה... את כותבת נפלא.

[דנה_ה*]

החיים האמיתיים קורים בית.
המשפט הזה עבר לי בראש הרבה פעמים בחודש האחרון בו ליוויתי שכן וחבר טוב לעולמו. וזו אכן היתה לידת בית, מופלאה. כל התהליך שהיה הזכיר לי כל הזמן את ההבדל שבין ללדת בבית חולים ובין לידת בית. ועד כמה החיים האמיתיים יכולים לקרות בעיקר בבית. וכמובן שאינני מתכוונת לבית במובן המדויק של המילה, אלא, אני מתכוונת לזירת ההתרחשות הטבעית של הדברים. זה יכול להיות בבית, בגינה, על הר או ברחוב, אבל החיים צריכים להתרחש בסביבה היומיומית שלנו. רק בסביבתנו הטבעית, הדברים יכולים לקרות כמו שאנחנו רוצים, כמו שאנחנו אוהבים, ומתוך שיקולים טבעיים והגיוניים.

כבר מזמן חשבתי על שם המקצוע שבו אני עובדת - אחות. למה קוראים לזה אחות ולא סייעת או מרפאה או סיעודיה או רחמניה? (ואם כבר, מה לגבי סעודיה או לחמניה?). וזה לא קשור רק לנזירות שהיו אחיות. זה קשור לעובדה שפעם אדם חולה, או אישה יולדת או אדם גוסס, היו מטופלים בבית ע"י קרובי משפחתם, אחים ואחיות, ילדים, הורים ודודים. כל אדם היה פוגש בלידות, חולי ומוות הרבה לפני שהיה עומד על דעתו, והדברים הללו היו הופכים לחלק בלתי נפרד מן החיים. ואז, אנשים לא היו פוחדים מן המוות, ולא היו פוחדים מחולי, ולא מלידה. וזה היה אחד המסרים הכי מרכזיים שניסה החבר שנפטר להעביר לכל מי שהיה סביבו - לא לפחד. המוות אינו דבר מפחיד אלא מתנה והזדמנות, ואם תבינו את זה, אמר וחזר, החיים שלכם יהיו אחרים לגמרי, מלאים באהבה במקום בפחד. ומאז זה הולך איתי, ואינני מפחדת.
האדם הזה כמעט מת כמה פעמים בשבועיים שקדמו למותו. בכל אחת מן הפעמים הללו הוא היה לדבריו, עם רגל אחת בעולם הבא, וראה והרגיש את מה שמחכה לו שם. הוא כבר לא פחד אלא חיכה לכך בשמחה. הוא מת בשלווה והשלווה הזו ממשיכה לשרור בביתו ושורה על בני משפחתו עד עכשיו.
לא היה דבר שלא נאמר. הוא דיבר בחופשיות על הכל, וגם זו היתה מתנה, לאנשים רבים.

כך זה היה יכול להיות לכל אחד מאיתנו, אבל התרבות שלנו התייעלה ולמדה לטפל במומחיות רבה בהרבה אנשים, ולמדה להציל חיים רבים, ולמנוע סבל ונכות. אבל המחיר של ההתמקצעות והמומחיות הללו הוא ההתמקצעות והמומחיות הללו. שכן, כדי לטפל היום באדם חולה, כבר צריך אחות מומחית (רצוי עם תואר) ורופא מומחה ועוד ועוד. וצריך בתי חולים ומיטות מיוחדות ותרופות ומכשירים. אדם צעיר ממוצע עשוי שלא לפגוש בחולי ובמוות (ובטח שלא בלידה) עד שלב מאוחר למדי בחייו. פשוט כי החברה הרחיקה את הדברים הללו מעיניי כל. אין כמעט אנשים חולים בבית, אין אנשים שמתים בבית ויולדים בבית. החיים הוגלו לבתי חולים, ושם עוקרו וסורסו. קצת כמו אננס משומר בקופסא במקום אננס טרי. מ שלא אכל אף פעם את הדבר האמיתי לא יודע מה הוא מפסיד.

הערה: גם אני נולדתי בבית חולים, יש לי כמה חברים שהרפואה המודרנית הצילה את חייהם או שיפרה אותם, ואני לא מדמיינת ולא רוצה לדמיין את החיים שלנו היום בלעדיה. אני רק מציינת לעצמי את המחיר שאנו משלמים על זה, ובודקת בזהירות את הגבולות של השינוי האפשרי.

[דנה_ה*]

טוב, ובלי כמה מצבים משעשעים אי אפשר. דברים שקרו לי באמת:

• יולדת בדואית, השעה שלוש בלילה, יולדת כמו נמרה. לפני כל ציר היא קוראת בקול: one, two, three!!!!!!!!!

• סיור לזוג חרדים בחדר לידה. הבעל אף אינו מביט בי. מבטו מופנה כל העת לפינת החדר. הוא אינו מדבר אלי. רק ממלמל. ואילו אשתו שואלת אותי כל הזמן שאלות כגון - "אז אולי את יכולה להסביר לי איך בדיוק עושים עיסוי לפרינאום?" ו- "באילו תנוחות אני יכולה ללדת, ואיך זה נראה בדיוק?", "האם לכל אחת אתם מבצעים חתך ואיך בדיוק?" ועוד כל מיני שאלות אינטימיות. בשלב כלשהו חיפשתי את המצלמה הנסתרת.

• תינוק נולד, מניחים אותו על הבטן של אימא. הבעל עם המצלמה הדיגיטלית, מצלם במרץ, בודק מה יצא ומראה לאשתו את התמונות המוצלחות. שניהם מתמוגגים מן התמונות והתינוק, זנוח, על הבטן עדיין, וחבל הטבור עודנו מחובר... (בעצם, זה מתאים פחות לקטגוריית המשעשעים. אולי לקטגוריית העצובים?).

[בת_ההרים*]

יולדת בדואית, השעה שלוש בלילה, יולדת כמו נמרה. לפני כל ציר היא קוראת בקול: one, two, three!!!!!!!!!
D-:

[יושי_י*]

את גדולה, כותבת נהדר וגורמת לי להתרגש כל פעם מחדש כשאני קוראת את הכתוב.

[ה_עוגיה*]

דנה, תודה @}

[נוסעת_סמויה*]

תודה גם ממני. הכתיבה שלך מרגשת ומעוררת מחשבה.
מאחלת לך הרבה רגעים שבהם תרגישי "אחות" במובן הראשוני של המילה.

[מיכל_שץ*]

בתחלה הנשימה נעתקת, ומשהו בפנים מתכווץ. כי זה קשה להיות בנוכחות כאב. כאב נקי לגמרי, בלי משככי כאבים, בלי הסתרה, פשוט כאב. אבל אחר כך, אם נשארים ולא בורחים, אז הנשימה חוזרת למקום, ואפשר להציע ניחומים מתוך מקום אחר, נקי יותר. לא מתוך מקום של פחד ושל רצון שהכאב ייעלם, אלא מתוך מקום של שותפות ואהבה.
את פשוט נפלאה. תודה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קראתי עכשיו את הכל בפעם הראשונה.
את כותבת ניפלא. התרגשתי ודמעתי לאורך כל הדרך.
בלידתי השניה, שהיתה לידת בית ארוכה ונהדרת, ביקשה המיילדת שהיתה איתי להביא עוד מיילדת "רגילה" שעברה קורס לידות בית למיילדות ,ורוצה לראות לידת בית. היסכמתי.
המיילדת הנוספת היתה מקסימה והשתלבה נפלא בכל מהלך הלידה.
היא גם צילמה הכל בוידאו, ובסופו של דבר היקרינה את הסרט בסיום הקורס ללידות בית, לכל המיילדות.
אני יודעת שהמיילדת בית קיבלה עותק של הסרט והשתמשה בקטעים ממנו בהרצאות שנתנה לרופאים\אחיות\מיילדות.
אני היסכמתי לשימוש בסרט ,למרות שהיו בו קטעים מאוד אינטימיים, כי ראיתי בזה שליחות חשובה.
זה היה כבר לפני שש שנים.
מאז ילדתי בבית פעם נוספת.
אותה מיילדת שהצרטפה ללידה שניה, הובילה לאחר מכן מסע שינוי בגישה בבית החולים בו עבדה.
כל הזכרונות האלה עלו בי כשקראתי את התיאורים שלך.
עכשיו אני מבינה שגם למות ארצה בבית...
תודה @}

[דנה_ה*]

תודה לכולכן
הכתיבה פה עוזרת לי לרכז ולזקק את החוויות שעוברות עלי, ולא להניח להן סתם כך להתמסמס ולהישכח.

ואגב נוכחות בלידות בית, זה מזכיר לי שקיבלנו משימה בקורס: להצטרף ללידת בית. אם יש מישהי שמעונינת/מסכימה שאצטרף ללידתה, מאוד אשמח. אני יכולה לעשות הכל - החל מקולות של שטיח או זבוב (אילם) על הקיר, ועד מסאז' / עידוד / תה / למלא בריכות /לחמם מים ועוד ועוד.

[ורד_לב*]

איזה קטע, דנה, זה בדיוק מה שעלה לי לשאול אותך- אם את מתכוונת להשתתף גם בלידות בית.
כי איך שקראתי אותך חשבתי לעצמי שממש ממש לא הייתי מתנגדת אם היית נוכחת גם אצלי, לא שאני עדיין שם.... אולי כשנחזור מהודו

[פלונית_אלמונית*]

דנה,

יחד עם הרגישות הגבוהה, לפי דעתי את צריכה להזהר מלהיות שיפוטית מדי... :

למשל:
בעצם, זה מתאים פחות לקטגוריית המשעשעים. אולי לקטגוריית העצובים? מה רע בלתעד את אחד הרגעים המדהימים ביותר שיש? מה עצוב
או משעשע בזה? יש אנשים שזו פשוט השפה שלהם.

אם תקראי את מה שכתבת יש עוד כמה דוגמאות.

נא נסי לקבל זאת כביקורת בונה ( וגם למחוק אם את לא חושבת שזה רלוונטי לדף)

[פלוני_אלמונית*]

דווקא ברור לי למה עצוב:
כי הקטן - האמיתי - שוכב (לא זנוח, אבל) ללא התייחסות אישית ואמיתית בעוד ההורים עסוקים בצלמו הווירטואלי
ובמאמר מוסגר, הענקת לי רגע נדיר >> הצצה לעתיד.
תודה.@}

[בר_עדש*]

יחד עם הרגישות הגבוהה, לפי דעתי את צריכה להזהר מלהיות שיפוטית מדי...
דף בלוג לא מיועד לתיאורים אובייקטיביים. זה בדיוק המקום להביע בו את תחושות אישיות. הרי את לא מצפה מדנה להישאר אדישה נוכח המחזה שהיא תיארה: אשה שמגלה יותר עניין במצלמה הדיגיטלית מאשר בתינוק שיצא מריחמה.

מה עצוב בזה?
שהאשה במקום לחיות את הרגע (שיכל להיות) המשמעותי ביותר בחייה מתרכזת בתיעוד שלו. וחוסר הקשר עם התינוק.
או משעשע
אני צחקתי. זה נשמע לי כמו משהו שמתאים לרצועת קומיקס. (אולי למכור את הסיפור לדניאלה דקל?)

[בשמת_א*]

לפי דעתי את צריכה להזהר מלהיות שיפוטית מדי
דעה אחרת:
לפי דעתי, תשארי בדיוק כמו עד עכשיו, ומבחינתי את מוזמנת להיות שיפוטית כאוות נפשך.
זה הדף שלך, זאת הראייה שלך, ואת זה אני רוצה לקרוא. לא פוליטיקלי קורקט ולא מכבסת מלים ולא שום דבר דומה.
אני אוהבת מאוד את הדף שלך בדיוק כמו שהוא, ואם תשני זה יפגע בו, לדעתי.
סתם, עוד דעה.
(ביקורת, בונה או לא בונה, לא הזמנת)

[דנה_ה*]

חזרתי לפני כמה שעות הביתה אחרי משמרת בחדר הלידה, ובעוד כמה שעות אני נוסעת למשמרת לילה שם.
הבוקר ליוויתי יולדת (ואת משפחתה) שבבטנה היה תינוק מת. אני לא כל כך מוצאת מילים לספר על היום הזה, אבל אנסה בכל זאת.
יום קשה. יום ארוך. יום כואב. יום מלמד. יום מיוחד. יום מורכב.
יום שבו פגשתי אשה מדהימה ומשפחה מאוד מיוחדת, אשר הניחו לי להפוך, ולו רק לכמה שעות, לחלק מן המשפחה. בעצם, אני מרגישה קצת כאילו הפכתי להיות לחלק מהמשפחה לתמיד. זה מה שקורה כשאת מזילה דמעות על מישהו יקר למישהו אחר.
זו היתה, כפי שבטח תוכלו לתאר לעצמיכן (ואולי להיזכר, אם יש מי שזה קרה לה) עד כמה הסיטואציה הזו מורכבת וקשה. לידה שכזאת מכונה בקרב הצוות "לידה שקטה", כי המוניטור שנמצא בכל חדר משמיע קולות דהירה חרישיים וקצביים, נעדר כאן. והצוות עובר בשקט ליד דלת החדר, והמשפחה מתלחשת, והיולדת בוכה חרישית, והאבא בוכה חרישית (וגם המיילדת בוכה חרישית).
אמרתי להם, בערבית הרצוצה שלי, שמותר לבכות גם בקול רם, שהילד שלהם מת, ולמרות שהוא עדיין לא נולד, הוא כבר הילד שלהם, וזה בסדר להתאבל. כשהם בכו בקול קצת יותר רם, הרופאה אמרה שכדאי להזמין עובדת סוציאלית, כי נראה לה שמצבם הנפשי לא בסדר. זה קצת עצבן אותי, כי אני נתקלת הרבה בגישה הזו שאומרת שזה לא כל כך עצוב כשתינוק נולד מת. בסך הכל, לא הכרנו אותו ואפשר ישר להיכנס שוב פעם להריון ולשכוח מכל העניין. והרי זה לא ממש כך (לפחות לחלק גדול מן הנשים). אמא שלי היתה בסרט הזה שלוש פעמים, ואמא של בעלי פעם אחת, וחברה שלי גם. מה זה עשה לאמא שלי עמוק בלב? (אמא, אם את קוראת את זה, מה זה עשה לך?).

בכל אופן, הם בכו בלי לעשות חשבון, וכך זה נמשך כמה שעות. היולדת היתה מוקפת במעגל של תמיכה ואהבה - בעלה, אחיותיה, אימה, אביה ועוד כמה בני משפחה שתמכו מעבר לדלת. בכל ציר הידיים של כולם נשלחו אליה, אחד מעסה את הגב, שניה את הרגליים, שלישית מניחה מטלית על המצח, רביעית מנשקת, חמישית לוחשת מילות עידוד. ותוך כדי זה כולם בוכים. מידי פעם אחד קצת יותר מכולם, לפעמים זו היולדת ולפעמים מישהו אחר. ואף אחד לא אמר לאף אחד "אל תבכה עכשיו" או "לא נורא", והיתה הרבה אהבה בין כולם. אף אחד לא עזב את החדר בכל זמן הלידה (שנמשכה כל שעות הבוקר והצהריים). אף אחד לא ברח מן הכאב ולא נתן ליולדת את ההרגשה שהיא צריכה להתמודד עם זה בעצמה. הם היו שם בשבילה ב- 100%, שקטים, אוהבים, בלי בלבולי מוח ומילים ריקות.

ואז שאלתי אותה אם היא מרגישה לחץ, והיא אמרה שכן, קצת. קראתי למדריכה שלי שתהיה איתי, ותוך 3 צירים היא ילדה. תינוק מקסים, מושלם, אבל מת. עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר (האם בגלל זה מת? אולי). כל זה התרחש בחדר צירים צדדי ולא בחדר לידה. זה נעשה כך כי אף אחד לא רוצה שהיולדת והמשפחה ייראו כל הזמן מול העיניים תינוקות נולדים ובוכים. אחר כך המשפחה לקחה אותו, רחצה אותו והלבישה אותו בבגדים חדשים שקנו לו, וכל אחד בתורו החזיק אותו ונישק אותו. גם האימא כמובן. לא בכיתי באותו רגע, אבל אני בוכה קצת עכשיו. הם צילמו אותו, ודיברו איתו, וחיבקו אותו ואהבו אותו. ואחרי שעתיים וחצי היולדת נפרדה ממנו והמשפחה לקחה אותו הביתה, לקבור אותו בבית הקברות של המשפחה.

וכך זה נגמר. ומבחינות רבות, קרוב לוודאי שכך זה התחיל. ומכל היום הזה, אני חושבת שתישאר אצלי חרוטה בזיכרון התמונה של האשה, מוקפת במעגל האהבה של בני משפחתה.

[דנה_ה*]

בקשר למה שכתבה פלונית אלמונית - אני עדיין חושבת על זה, ואגיב על זה בעוד כמה ימים.
לא מתעלמת, אלא נותנת לעצמי את הזמן לעכל, לחשוב, להבין, ולא סתם לשלוף תשובה מן המותן.

[אביב_חדש*]

כמה מרגש מה שכתבת...

[תמר_ס*]

כל כך עצוב וכל כך אמיתי איך שאת כותבת.

אני אוהבת מאוד את הדף שלך בדיוק כמו שהוא, ואם תשני זה יפגע בו, לדעתי. נכון.

[ענת_גיגר*]

דנה, הדף מקסים, והסיפורים מרגשים כל כך...
@}

[דקל_נור*]

דנה תודה לך, על המתנה שאת מעניקה לנו בבלוג הזה.

מעניין שכולנו רואות את המיילדת כדמות שנחרטת בחיינו ולא כל כך חושבים על החותם שאנחנו משאירות אצל המיילדת.

[מישהי_אחרת*]

את בנאדם מרגיש ורגיש. הלואי שהיה מישהו כמוך
איתי בלידות, בבתי החולים...את יודעת מה? בחיים.
את צריכה להזהר מלהיות שיפוטית מדי...
ולפי דעתי את לא שיפוטית. אם את שיפוטית אז את
שיפוטית כמוני וזה ממש טוב!
מרגש לקרוא את מה שעובר עליך, גם את תאורי המיקרים,
וגם (מאד) את המחשבות והרגשות שלך.
אם תתחילי לחשבן אם משהו הוא שיפוטי או לא,
הדף הזה יאבד ובמקומו נקבל בלוג שוליית המיילדת פוליטיקלי קורקט.
ואני אוהבת את בלוג שוליית המיילדת המקורי של דנה ה .

[מאיה_כ*]

מקנאה ביכולת להרגיש שלמות עם המוות אליה הגיע שכנך. גם הסיפור על היולדת האחרונה ומשפחתה השאיר אותי עם מחשבות . . עד עכשיו היה בי הרבה צער כששמעתי על לידת תינוקות מתים, אבל לא הבנתי למה יש כאלה שמתעקשים לא להתנהג "כאילו כלום לא קרה" .עכשיו אני מבינה שצריך להתאבל
ואין מקום לשיפטיות הזאת מצידי.
אז גם אני חושבת שאת כותבת ברגישות, והכתיבה שלך נוגעת, גם בי.

[יונת_שרון*]

איזה סיפור מרגש.

בקשר למה שכתבה פלונית אלמונית - אני עדיין חושבת על זה, ואגיב על זה בעוד כמה ימים.
את לא חייבת, את יודעת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קראתי את הסיפור האחרון ופשוט בכיתי ובכיתי.
וההתיחסות שלך היתה מדהימה בעיני, והתיאור שלך מרגש ואמיתי.
תודה.
תמשיכי כך @}

[חני_בונה*]

מרגיש כמו להיות במקום קדוש עם הרבה כבוד
להיות בשקט בשקט ולא להפריע

[רסיסים_של_אור*]

תודה{@

[רינ_צ'י*]

מצטרפת למתרגשות ולנהנות מהדף שלך, דנה.

וגם שאלה: כתבת בסיפור הלידה האחרון
עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר (האם בגלל זה מת? אולי)

מה, מתים מזה? אבל למה? הרי לא נחנקים, כי החמצן מגיע דרך חבל הטבור. לא יכול להיות שהמפרקת נשברת, נכון?

<אני נבהלת - זאת היתה הסיבה בשלה חששתי מלידת בית (לא שמתוכנן הריון נוסף בקרוב..), אבל אחר כך השתכנעתי שלא מדובר בסכנת חיים. טעיתי?>

[ליזה_ליזה*]

מצטרפת למתרגשות ולנהנות מהדף שלך, דנה.
גם אני.

[אליס_בארץ_המראה*]

גם אני @}

[דנה_ה*]

תודה רבה לכולכן. [-:

רינ צ'י - כרבע מן הילודים נולדים עם חבל טבור כרוך סביב הצוואר פעם אחת. אחוז קטן בהרבה נולדים עם חבל כרוך פעמיים או יותר (אתמול בלילה יילדתי תינוק כזה, חמודון ובריא). כפי שאת מבינה מזה, לרוב התינוקות זה לא מפריע, או מפריע רק במידה כזו שהם יכולים להסתדר עם זה. בד"כ זה מתגלה רק אחרי שהתינוק נולד. לפעמים חושדים בזה תוך כדי הלידה אם יש האטות מסוג מסויים במוניטור. הבעיה עלולה להיות חמורה אם החבל כרוך בצורה הדוקה סביב הצוואר (ולא רפויה כפי שזה בד"כ). כשזה הדוק אז נכון שהעובר מקבל דם מחומצן דרך חבל הטבור, אבל יש לחץ על הצוואר שלו ודם לא כל כך מגיע למוח שלו. זו עשויה להיות סיבה למוות של עובר ברחם (כמו שגם קשר בחבל הטבור יכולה להיות).

לגבי לידת בית וחבל טבור - אין שום סיבה שדווקא בלידת בית זה יהווה בעיה גדולה יותר. להיפך - בלידת בי"ח הרבה פעמים היולדת שוכבת במיטה, ואם היא גם מקבלת אפידורל, אז התנועתיות שלה נפגעת באופן משמעותי. אחד הדברים עם חבל טבור כרוך, זה שכאשר האם משנה תנוחה כל הזמן, הלחץ על הטבור משתנה ופחות מהווה בעיה לעובר.

[רינ_צ'י*]

תודה, דנה. נרגעתי (קצת..)

[דנה_ה*]

היום למדנו על מניעת זיהומים בלידה. נושא מרתק ביותר. ברגע מסויים הבנתי שאנחנו פשוט מייצרים לעצמנו בעיות ואתגרים! למשל:
אם לא היינו עושים כל כך הרבה בדיקות וגינליות בלידה, היינו מפחיתים לאחוזים זעומים את זיהומי הרחם.

אם נשים היו יולדות בתנוחות זקופות, והמיילדת לא היתה צריכה לעמוד עם הפנים שלה מול פתח הנרתיק שלהן, אז היא לא היתה חוטפת שפריצים של מי שפיר ודם בפנים (קורה ב-40% מן הלידות!) ולא היתה צריכה לחשוב איך להגן על עצמה מהדבקות בכל מיני מחלות.

אם המיילדות לא היו מתעסקות כל הרבה באזור הפרינאום, ואילו נשים היו יולדות בתנוחה זקופה (דאאאייינוווווו) אז היה פחות מגע של צואה עם הנרתיק והרבה פחות זיהומי מערכת שתן ומין אחרי לידה.

ואני אפילו לא מדברת על לידות בית עם כל המשמעות הבקטריולוגית של ללדת בבי"ח. אני מדברת על גישה קצת שונה בלידות בי"ח.

[אביב_חדש*]

עם כל המשמעות הבקטריולוגית של ללדת בבי"ח.
הערת אגב. בחדשות דיברו על דו"ח של המשרד לאיכות הסביבה. בבתי חולים בירושלים (לדוגמא), עשרות אלפי אחוזים יותר פליטה של גז הידוע כמסרטן. לשם אני אמורה להביא תינוק בן יום?

[פלוני_אלמונית*]

דנה - אני קוראת בריתוק כל מה שאת כותבת!

ושאלה מחוץ לנושא:
אחוז קטן בהרבה נולדים עם חבל כרוך פעמיים או יותר
הבת שלי נולדה עם חבל הטבור כרוך 4 פעמים מסביב צווארה (כך לפחות אמרה לי המיילדת) ועם אפגר 9-10. לא נרשמה מצוקה עוברית (מצד שני, לא הייתי מחוברת למוניטור ונבדקתי רק בדופלר. ילדתי בשכיבה על הצד בלידה טבעית)
זה נשמע לך הגיוני? קוריוז? נדיר בטירוף? שקר מוחלט?
אשמח להתייחסות (נעביר אח"כ לדף חבל טבור כרוך על הצוואר בלידה. בדף שם כתבתי עוד כמה דברים על הנושא. - רציתי שתראי)

[עין_הסערה*]

סליחה, פלוני זו אני.

[דנה_ה*]

כן, זה בהחלט יכול לקרות. ולא בהכרח זה גורם למצוקה עוברית. הכל תלוי בכמה החבל הדוק סביב הצוואר או לא. יכול להיות שבזמן הצירים הדופק שלה קצת ירד, אבל כאשר העובר הוא בריא ואין לו בעיות נוספות (כגון מום בלב או שליה שלא מתפקדת מאיזו שהיא סיבה) אז הוא בד"כ מתמודד יפה מאוד עם מצבים כאלו, והדופק שלו עולה חזרה לנורמה בין הצירים. אם למשל האם תקבל זירוז ויהיו לה צירים תכופים מידי, זה יכול לגרום לבעיה כי אולי לעובר לא יהיה מספיק זמן להתאושש בין ציר לציר.
ודבר נוסף - דופלר מספיק בהחלט כדי לאתר ירידות בדופק (אם הבודק מיומן) ולא חייבים מוניטור. (זה מתייחס ללידה טבעית ולא למצבים שבהם יש התערבויות כגון פיטוצין או אפידורל).

עכשיו אני הולכת לבקר בדף חבל טבור כרוך על הצוואר בלידה. ...

[אמא_אינקובטור*]

דנה - אני קוראת עכשיו ספר מרתק בשם The Captured Womb, מאת Ann Oakley. ספר משנות ה-80 - לא הכי עדכני בעולם, אבל מתאר נפלא את המעבר (באנגליה) מלידות שרובן היו באחריות המיילדת המקומית, דרך המהפכה התעשייתית שטרפה את הקלפים, דרך הנסיונות של הממשלה לתקן את הנזקים ולהוריד את שעור תמותת האמהות והתינוקות, דרך ההתפתחויות הטכנולוגיות כמו בדיקות הריון, US, מוניטור, עד עצם היום הזה. כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי עלייך...

[מישהי*]

הבלוג שלך מרגש,מעניין ומקסים . תודה .

[ורוניקה_ר*]

דנה, איזה דף מקסים! תודה.
את כותבת נפלא. ממש התרגשתי לקרא .
המון בהצלחה לך בדרכך.@}
איזה יופי שנשים שיבואו ללדת בבית חולים יפגשו מיילדת כמוך!

[דנה_ה*]

אתמול היו שתי לידות מקסימות.
ראשונה הגיעה, מקלחת וג'קוזי, ואח"כ נכנסה לחדר לידה וביקשה טשטוש. הצעתי לה שאולי נבדוק קודם את הפתיחה ונראה, אולי היא כבר יולדת? אז בדקתי והיו 9 ס"מ, והיא מייד אמרה - "אז אני בטח לא רוצה טשטוש!", וילדה תוך חצי שעה. זה היה מוזר מאוד. היולדת צעקה חזק וללא שליטה בצירים, אבל ביניהם פטפטנו לנו, היא ואחותה ואני, כאילו אנחנו מכירות מאז ומעולם. ואז שוב ציר כואב (עידוד, מסאז', קולות..) ושוב, שיחה נעימה ושקטה. שתי תלמידות אחרות (לסיעוד) שהיו שם, אמרו לי שהן נורא נלחצות מזה שכל כך כואב לה, אבל זה רק הן שנלחצו. קשה לתאר את התחושה שהיתה שם, משהו מוזר ביותר, עם שקט שאפילו הצעקות של היולדת לא הפריעו אותו. קצת כמו בסרט (לא זוכרת איזה) שיש בית ליד רכבת, והאנשים שיושבים בחדר ומדברים מפסיקים כל כמה דקות כשעוברת הרכבת והחדר רועד כולו, ואח"כ ממשיכים כאילו כלום לא קרה, כי זה כבר טבעי להם.
אחרי חצי שעה בערך היא ילדה, ממש בקלות, ובלי שום קרע, חתך או משהו בעייתי אחר. יצאתי מן הלידה הזאת ואמרתי למדריכה שלי שזו היתה לידה פשוט כייפית.

מייד אחריה קראו לי לקבל יולדת חדשה, שהגיעה עם פתיחה מתקדמת אבל בשבוע מוקדם מידי. זאת אומרת שהיא תלד פג. וזאת לידה ראשונה שלה. והיא בעצמה כמעט ילדה. ניגשתי אליה ובדיוק היא התקשרה להוריה ופשוט בכתה להם בטלפון ולא היהת מסוגלת אפילו לומר להם איפה היא ומה קרה. ככה זה התחיל.
אח"כ, אחרי עידודים וחיבוקים (המיילדת ש. המופלאה שישר לוקחת תחת חסותה כל יולדת צעירה וממלאת את תפקיד אמה ), נכנסנו לחדר לידה, והאשה אמרה לי - "את חושבת שאני אצליח ללדת בלידה טבעית?". אז היא הצליחה, וממש ממש. בין הצירים היא היתה עצומת עיניים, ובצירים השמיעה קולות נמוכים או צעקות רמות, לפי מה שהרגישה. וכשהתינוקת המקסימה שלה נולדה, בוכה ומנופפת בידיה, זה היה כל כך מרגש. נראה לי שרמות האוקסיטוצין עולות גם בדמה של המיילדת. ובלידה טבעית, הן עולות יותר.
אח"כ התינוקת נבדקה ע"י רופאת ילדים, קיבלה כמה נשיקות מאימא, ולפגיה. בשבוע הבא אבקר אותה שם. כזאת בובה.

תודה לכולן על תגובותיכן. טוב לדעת שמישהו קורא את מה שאני כותבת בשעות הזויות כאלו. וכעת, על שיפוטיות...

[דנה_ה*]

אז פלונית אלמונית העירה לי לפני כמה ימים שיש שיפוטיות בהתבוננות שלי על הנשים / בני זוגן וכו'. לקחתי לי כמה ימים לחשוב על זה, מתוך הניסיון לא לשלוף תגובות מן המותן אלא לתת לזה להתבשל קצת, להבשיל קצת. היום אני לא יודעת אם זה הבשיל לרמה הרצויה, אבל בכל זאת:
פעם שמעתי סיפור (באימן) על אישה יפה ואלגנטית שעמדה ברחוב באנגליה וחיכתה לאוטובוס. היא נראתה כאילו כרגע יצאה ממספרה, קוסמטיקאית וסלון הלבשה גם יחד. ממש טיפ טופ. והנה הגיע האוטובוס לתחנה והגברת המגונדרת עמדה לעלות עליו כשלפתע הבחין אחד משוכני התחנה כי בעקב נעלה (האלגנטית) תקועה חתיכת החרא של כלבים הגדולה ביותר שראה מימיו. הוא קרא לעברה - "גברת, יש לך חתיכת חרא דבוקה לנעל!", אבל הגברת הפנתה את ראשה, כאילו לא שמעה, סיננה בשקט "לך לעזאזל" ועלתה על האוטובוס עם החתיכה תקועה בעקב הנעל.
כששמעתי את הסיפור לראשונה, החלטתי להשתדל לא להיות כמו הגברת הזו, אלא להיות פתוחה למה שיש לאחרים לומר לי, וזאת כדי להשתפר, להתעדן ולהתפתח.
ופה יש לי הזדמנות לבדוק את ההחלטה הזו, עד כמה היא אמיתית בתוכי.
אז שאלתי את עצמי - האם פלונית צודקת? (וזה אחרי, כמובן, שהייתי מעורבת אישית, נעלבתי וכו'). אז תשובתי היא כמובן, שכן. היא צודקת. אני בהחלט שיפוטית לפעמים לגבי אנשים. ויתרה מזאת, יש אנשים שאני מאוד שיפוטית לגביהם. חברה שלי (המצטנרת), אמרה לי שאולי כדאי לי לספר לכם גם על המקרים האלו, על הפעמים שבהם אני מתעצבנת ולא כל כך נחמדה, ומאבדת את הסבלנות, וחושבת מחשבות לא כל כך חיוביות על היולדת וכו'. אז כן, יש גם כאלו, שתדעו לכם שאני לא רק פיוטית כל הזמן.

כמו למשל בלילה ההוא, שאחת היולדת אמרה את המשפט "אני לא יכולה" בערך 500 פעם, כמו מנטרה, ושאחרי הפעם ה- 200 כבר אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לשמוע את זה יותר. ואחרי ניסיונות אין ספור לעודד אותה, לחזק אותה ("את כן יכולה, את נהדרת, תגידי לעצמך שאת כן יכולה"... ועוד לפחות 10 טקטיקטות שונות), ואחרי ניסיונות נוספים להסביר, לשכנע, לבקש, להתחנן, לאיים, לצעוק, להתעלם... בסוף קראנו לרופאה וביקשנו שתצעק עליה קצת. פשוט כי אמרה שהיא לא יכולה (מנטרה כבר אמרתי?) ללדת ושיוציאו אותו ממנה בניתוח ושדי כבר כי היא לא יכולה.... אז הרופאה באה, צעקה עליה והיא ילדה תוך 2 דקות. כן. ככה זה היה בדיוק. וכמה שאני שפטתי אותה, את היולדת המסכנה הזאת שהמרדים הפסיק לה את האפידורל לפני שהיא היתה מוכנה לזה. וכמה שפטתי את עצמי על שככה שפטתי אותה ועל זה שקראתי לרופאה ו ממש ביקשתי ממנה שתצעק עליה קצת.
או האבא הזה, שהראתי לו את בתו התינוקת בפעם הראשונה, הציץ בה, אמר "יופי" והמשיך ללכת ולדבר בפלאפון כאילו כלום. אוף, כמה כעסתי עליו.
וחוץ מזה, אני כועסת על הרופאים, ושופטת מיילדות אחרות, ומתעצבנת על בני משפחה, ועל עצמי, ועוד ועוד ועוד. ככה אני. ולפעמים זה לא כעס, אלא רק תסכול. תסכול מבורותם של אנשים, תסכול ממצבים וסיטואציות שאני יודעת שיכלו להיות שונות, תסכול מכך שאריק איינשטיין עדיין לא הצליח לשנות את העולם..וגם אני לא. תסכול מהמערכת הנוראית ותסכול מהתקופה שבה אנו חיים. לא תמיד השיפוט מופנה לכיוון האנשים, כי גם אני חלק מאותה הסצנה, למרות שזה בהכרח יכול להישמע כך.

ובעצם, מה אני? בת אדם. עדיין לא מושלמת (איזה מזל שלא! אם הייתי מושלמת הייתי כנראה ג'וליה רוברטס. וחוץ מזה, כבר סיפרתי לכן שאני נורא שמנה? כבר שנים נכשלת בכל דיאטה שעושה). אוי ואבוי, איזה וידוי של שעת לילה מאוחרת.

אז, פלונית אלמונית, עלית עלי. זה לא נאמר בציניות בכלל. זו האמת. ואני מודה בה. עדיין יש בי שיפוטיות, שאני מקווה אגב, ומנסה, להיפטר ממנה ולצמצם את מימדיה. אני מנסה לדבר עם עצמי ולהסביר לעצמי התנהגויות שאני פוגשת. אני מנסה לא להצטרף יותר מדי לשיחות רכילות של הצוות על המטופלות. אני לא מביעה את דעותי באופן פומבי, למשל, בדוגמא עם המצלמה אחרי הלידה, לא אמרתי לזוג שיפסיקו עם השטויות האלו ויסתכלו בתינוק, אלא אפילו חייכתי כשהראו לי את התמונה. המטרה שלי היא לנסות ולהעצים את הנשים, בכל בחירה שהן לוקחות, בין אם זה מוצא חן בעיניי או לא. אגב, מי שהכיר אותי בגיל 16 יעיד שהייתי אז בלתי נסבלת, צינית נוראית, ביקורתית ושיפוטית מאוד. מי שהכיר אותי בגיל 18 יגיד שהייתי אפילו גרועה יותר.אני מקווה שבעוד 40 שנה, קצת לפני הפנסיה, אוכל להביט פנימה ולהגיד לעצמי: "דנה, שמת לב כמה שיפוטיות איבדת במשך השנים? שמת לב כמה אהבה ללא תנאי יש לך לאנשים?".

רק דבר אחד - יש מצבים שבהם אני לא מתכוונת להיות סבלנית ואוהבת. יש מצבים שלגביהם יש לי עמדה ברורה ואיתנה. תקראו לזה שיפוטיות או איך שתרצו, לי זה לא משנה. לדוגמא, כשגבר מכניס לאשתו סטירה בגלל שהיא ילדה לו בת ולא בן, לא מעניין אותי בכלל הרקע התרבותי שלו שאולי גרם לו לעשות את זה. בכלל לא.

אז תודה לפלונית אלמונית, שאולי לא חייבת להישאר אלמונית... כי למה בעצם, אם יש לנו משהו להגיד, לא להגיד את זה בפה מלא? האם אנחנו מפחדים שישפטו אותנו? האם אנו שופטים מראש את האחרים בכך שאנו מניחים שהם ישפטו אותנו?. אני, בכל אופן, מוכנה ופתוחה להשתפר, ומוכנה לקבל את עצותיכם הטובות בקשר לכך.

[יוחננ_ית*]

בלוג מקסים אני נהנית לקרוא כאן.

[הדובדבן_שבקצפת*]

דנה ה, את מתארת מצבים ורגשות בצורה מאד מרגשת. התיאור העובדתי, כפי שאת כותבת אותו, עם שיקוף הרגשות שלך, עושה את הכתיבה למעניינת, קולחת. אני מרגישה שאם תנסי להיות "מושלמת", משהו ייחודי לך ייעלם וזה יהיה פחות מעניין ומרגש..כלומר, אני מבינה את הרצון שלך לשפר בעצמך חלקים שאת פחות אוהבת או שלמה איתם, רק שבדיוק החלק האנושי הזה (כולל הרצון והנסיונות לשיפור עצמי) הוא התבלין שמוסיף. תודה שאת משתפת.

[תבשיל_קדרה*]

דנה, אני קוראת. רקשתדעי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה.
ניסיתי למצוא מילים לכתוב כאן, אבל כל מה שיצא לי זה תודה. על השיתוף, על הפתיחות, על התיאורים החיים, על הרגשות- מושלמים או לא, על הדף המקסים שפתחת.
@}

[ב_דרך*]

קצת כמו בסרט (לא זוכרת איזה) שיש בית ליד רכבת, והאנשים שיושבים בחדר ומדברים מפסיקים כל כמה דקות כשעוברת הרכבת והחדר רועד כולו, ואח"כ ממשיכים כאילו כלום לא קרה, כי זה כבר טבעי להם.
שבעה חטאים, אם אני לא טועה.

ותודה

[אם_פי_3*]

אל תאמינו לה. אני הכרתי אותה בגיל 16, וכבר אז היא היתה מקסימה.
ואת לא שמנה - את The Creature (אני לא אשכח לך את התמונה ההיא...).
דנה, אם את צריכה להיות פחות שיפוטית, זה כלפי עצמך...

[בשמת_א*]

אז תשובתי היא כמובן, שכן. היא צודקת. אני בהחלט שיפוטית לפעמים לגבי אנשים.
ברור. אבל מה שניסיתי להגיד כבר אז בתגובתי הראשונית לאותה פלונית הוא, שטוב שכך!
איזה עניין יש במישהי שעוסקת בדיני נפשות כמוך ואין לה שום דיעה? הרי עצם זה שאת דוגלת בלידה טבעית זו כבר דיעה! דיעה מבוססת ביותר, נגד התערבויות ונגד נזקים ובעד אהבה ובריאות שלמה לתינוקות ולאמהות!
אני לחלוטין בעד שיפוטיות (-;

מה שכן, זה לא סותר גילויי כבוד לאדם שאת שופטת, והמנעות מהבעת דעתך הלא-מוזמנת כלפיו. ואת זה את עושה.
אז מה הבעיה?
לדעתי, לא רק זכותנו אלא גם חובתנו לא להסתובב בעולם עם צעיף ורוד, אלא עם דיעה ומחשבה על מה שנקרה בדרכנו.

ועוד לפחות 10 טקטיקטות שונות), ואחרי ניסיונות נוספים להסביר, לשכנע, לבקש, להתחנן, לאיים, לצעוק, להתעלם.
במקרה שלא השתמשת בטקטיקה הבאה, אז יש לי טיפ:
כל הטקטיקות שציינת נראות לי מהסוג "לשנות את מה שהיא מביעה".
אני מציעה טקטיקה מהסוג של "לגלות הבנה, אמפתיה ותמיכה כלפי מה שהיא מביעה" (שזו לדעתי אחת המטרות שלך (-; ).
בקיצור, ההצעה שלי היא להגיד ליולדת כזאת, בשיא האמפתיה שאת יכולה לגייס: "את מאוד מפחדת ללדת". ולחכות לתגובה שלה (אני מתכוונת, לא להגיד יותר אף מלה עד שהיא לא מגיבה. לא שזה טבעי, ולא שזה קורה להרבה יולדות, ולא בירור של מה בדיוק מפחיד ולא כלום - כל מלה נוספת תחכה לאחרי התגובה שלה).
היא אולי מפחדת מהקטע של יציאת הראש (עובדה שהיא ילדה תוך שתי דקות, כלומר היא תקעה לעצמה את הסיום של הלידה ממש), היא אולי מפחדת להיקרע, היא אולי מפחדת מזה שזה בלתי הפיך, אני לא יודעת.
מה שברור הוא שהיא הביעה פחד גדול ואם אני קוראת נכון את המפה, כל הנסיונות שלך היו בכיוון להרגיע את הפחד, לבטל אותו, לסלק אותו, לשנות אותו - ומובן שכלום לא עזר. רוב הסיכויים שפשוט להכיר בפחד שלה ולהרשות לה להכיר בפחד שלה היו עוזרים לה.
והיא היתה מרגישה אהובה, נתמכת, מובנת, ומועצמת.
מה את אומרת?

<כמו שיונת שרון אומרת, בשמת מטיפה הכי טוב את מה שהיא צריכה ללמוד בעצמה P-: >

[דנה_ה*]

בשמת, גם את זה ניסינו. אמרנו לה שהיא מפחדת, אמרנו לה שאנחנו רואות שפשוט מאוד קשה לה, הייתי אמפטית בכל דרך שעלתה על דעתי ב-4:00 בבוקר. אבל היא באמת נסגרה ונאחזה במשפט הזה של "אני לא יכולה" ושיננה אותו בלי הפסקה ממש. זו לא היתה סיטואציה פשוטה בכלל, שהרי קורה די הרבה שיולדות מפחדות ואומרות שהן לא יכולות, ועוצרות את הלידה של עצמן, אבל פה היתה סיטואציה מאוד קיצונית. היא הייתה כל כך שקועה ב"אני לא יכולה" שממש לא הצלחנו להסב את תשומת ליבה לשום דבר אחר (חוץ מהרופאה המפחידה שהצליחה, ואח"כ היולדת אמרה לה - תודה שהצלת אותי..). אגב, אתגר לא פחות קשה היה אחרי הלידה, כי ברגע שיצא התינוק היולדת עברה למנטרה אחרת שהיתה: "סליחה, סליחה שהייתי כזאת" ולשכנע אותה שהיא הייתה ממש בסדר היה מאוד קשה. קשה - גם בגלל שהיא לא השתכנעה כל כך מהר, וגם בגלל שאחרי כל השעות הקשות הללו, היה בי את הרצון להגיד לה - "באמת היית פשוט בלתי נסבלת". ברור שלא אמרתי אלא חיזקתי אותה ואמרתי לה שזה מאוד טבעי (ובאמת זה טבעי), וכדי לחזק את ידיי, בעוד אני מדברת איתה, נשמעו מן החדר השני צעקות "אני לא יכולה, אני לא יכולללללה!!" של יולדת אחרת.

אני מסכימה שצריך להסתובב בעולם עם עמדות ומחשבות ולא אדישים או חסרי מרכז כובד. אני חושבת שפלונית התכוונה (ואם לא, אז אני מתכוונת) לשיפוטית שנעשית מתוך חוסר מחשבה, מתוך סגירות ולא מתוך פתיחות, מתוך תחרותיות ולא מתוך שיתוף, מתוך מקומות בלתי פתורים בתוך האדם ששופט ולאו דווקא מתוך בעיות באדם הנשפט.

אם פי 3, דנה, אם את צריכה להיות פחות שיפוטית, זה כלפי עצמך...
מסכימה. אני מצפה לקצת יותר תמיכה מצידי. כמו שחברה שלי תמיד אומרת - אם אני לא אהיה לצידי אז מי?
ולגבי ה- creature, אני כל כך שמחה שאת זוכרת את זה בשבילי, כי מזכרוני זה ממש פרח. חבל שאין לי את התמונה.

ב דרך, החדר עם הרכבת זה כנראה מוטיב חוזר ברטים אמריקאיים, כי לא ראיתי את הסרט שעה חטאים, ובכל זה ראיתי את הסצנה הזו איפשהו.

תודה לכולן וחג שמח - זה המדבר שאבותינו הלכו בו 40 שנה.

[בשמת_א*]

ובאמת מה שהרופאה עשתה בהזמנתך היה בדיוק כמו שנותנים סטירת לחי למישהו בתוך התקף היסטריה קשה.
מה לעשות, לפעמים זה נחוץ לטובת האדם שנתקע. הוא חייב משהו התנגשותי כדי לצאת מהמסלול שנכנס בו ללופ אינסופי.

[חני_בונה*]

תמשיכי להיות את
וחג שמח

[אמא_של_יונת*]

_ובאמת מה שהרופאה עשתה בהזמנתך היה בדיוק כמו שנותנים סטירת לחי למישהו בתוך התקף היסטריה קשה.
מה לעשות, לפעמים זה נחוץ לטובת האדם שנתקע. הוא חייב משהו התנגשותי כדי לצאת מהמסלול שנכנס בו ללופ אינסופי._
בשמת כל כך צודקת!
וגם אני מרותקת לסיפורים שלך.
חג שמח ושקט גם לך.

[אילנה_לשם*]

דנה מאד נהנתי לקרוא את סיפורייך
ותודה על שאת פותחת לי צוהר למה שקורה בחדרי הלידה.

מאחלת לך שתמיד תהיי במיטבך בעבודה ושתצליחי במשימתך בהעצמת הנשים הרי זה מה שאנו זקוקות לו בשעת הלידה להיות מועצמות ובין אם זה מלמעלה מתוכנו או בעזרת המיילדת - ישר כוח ותודה על השתוף.

[ענת_גיגר*]

גם אני בקוראות ובתומכות @}
ביקרתי השבוע לראשונה במיון יולדות (הריון שני, שבוע 33), (היה איזה מן משהו דמוי צירים שהתברר למזלנו כסרק), וראיתי יולדות ובנות זוגן ואמהותיהן מחכים בחדר ההמתנה להיכנס לחדר לידה. אפשר לומר שהצצתי החוצה מבועת באופן טבעי למשך כמה שעות... וזה עורר אצלי כעס, ותסכול, וביקורת... אוהו... יולדת בציר בפתיחה 7 (צוטטנו) מבקשת מבעלה שיילך איתה קצת, והוא אומר לה "חכי, אני תכף גומר לאכול"? ויולדות שיושבות על כסאות ונושכות שפתיים בצירים, ואין שם אף אחד שיהיה איתן, למרות שהן מוקפות בפמלייה שלמה של משפחה? איזו בדידות, ובורות.
חשבתי על דולות, על מיילדות שמאמינות שלידה זה תהליך עוצמתי של נשים, איזה תסכול זה בוודאי מעורר.
תמיד חשבתי על האטימות ואוזלת היד של המערכת, והשבוע ראיתי שאנשים מביאים איתן את סביבת הלידה מהבית לבית החולים... וזה לא תמיד סביבה תומכת, בלשון המעטה.
אז שוב, ישר כוח. ולשאלת הביקורת: מישהי אמרה לי פעם- אם נפסיק לשפוט אחרים ונפסיק לשפוט את עצמנו, מה לעזאזל נעשה עם כל הזמן הפנוי?

[דנה_ה*]

תודה, אילנה.

את יודעת ענת, בדיוק גם אני השבוע דפקתי את הראש שלי באותו קיר. זה היה כשאישה במחלקה שבה אני עובדת (יולדות) התלוננה שקשה לה להניק וביקשה עזרה. ההצעה הראשונה שלי היתה שתבקש מהתינוקיה "הנקה בלבד". אצלנו אין ביות בכלל, לא מלא ולא חצי מלא, אבל לפחות הם די שומרים על "הנקה בלבד" אם האישה מבקשת. ואז הם התקשרו לבקש שהיא תבוא להניק. הלכתי אליה והיא אמרה שאין לה כל כך כוח (4 שעות לפני שחרור הביתה) ושכבר יתנו לתינוק בקבוק.

בתחילה התעצבנתי, כי היא צלצלה בערך 20 פעם במשמרת שהיא רוצה להניק, וכשיש הזדמנות שבה התינוק רעב באמת (ולא אחרי שדחפו לו בקבוק), אז היא לא רוצה לבוא. אח"כ נרגעתי והבנתי שזו הבחירה שלה ואלו החיים שלה, ושבעצם אני (לצערי או לשמחתי?) לא יכולה, לא אמורה ולא רוצה להילחם את המלחמה שלה.

אח"כ, כשהתחלתי גם לחשוב (הרי אי אפשר לחשוב כשמרוגשים), שאלתי את עצמי מה המקום שלי כאחות או כמיילדת בחיי הנשים שאני פוגשת. ברור לי שאני לא יכולה ללמד אותם הכל, להסביר להם הכל, לגרום להם להבין וכו', במעט הזמן שעומד לרשותי עימם. כשאישה שואלת אותי, בהפוגה הקצרצרה בין ציר לציר האם כדאי לה לקחת טשטוש או אפידורל, ואין לה שום ידע בנושא, הרי ברור שכל מידע שאתן לה יהיה חלקי מאוד או מוטה לכיוןן זה או אחר. במצבים האלו לפעמים בא לי לשאול - למה לא עשית קורס הכנה ללידה שיאפשר לך לעשות בחירה יותר מושכלת?

וזה נכון שנשים מביאות איתן את סביבת ביתן לבי"ח, עם כל האספקטים המוצלחים והפחות מוצלחים. ואני לא יכולה לשנות את זה. רוצה לכתוב שאני גם לא רוצה לשנות את זה, אבל האמת שלפעמים אני מאוד מאוד רוצה לשנות את זה.

"חכי, אני תכף גומר לאכול"
זה כלום. לדעתי - "מה יש לך, זה לא כל כך כואב!" לוקח אותו בהליכה.
ו - "זה די משעמם אותי כל מה שקורה כאן" (האישה כבר לוחצת), גם לא רע.
או אמא שאומרת לבת שלה אחרי 20 שעות של צירים מייגעים - "אני , בלידה שלך, בכלל אל סבלתי. אני, ילדתי אותך תוך 10 דקות מקסימום. אצלי, אף פעם לא עשו לי תפרים"...

אני יודעת שדברי אלו עשויים לעורר תגובות של - "את בטוח מצליחה לעשות הרבה מאוד למען היולדות" או "תפסיקי לשפוט אותן" אבל הנקודה היא אחרת, ואני לא יודעת אם אני מצליחה לשים עליה את האצבע. אני מניחה שהעניין הוא זכות הבחירה שיש לכל אדם בחייו, האוטונומיה האישית של כל אחד, האחריות האישית שיש לכל אדם על בחירותיו, ואיך אני, כאחות/מיילדת לעתיד, משתלבת בכל זה.

[שומרת_על_כבוד_המשפחה*]

_"חכי, אני תכף גומר לאכול"
זה כלום. לדעתי - "מה יש לך, זה לא כל כך כואב!" לוקח אותו בהליכה.
ו - "זה די משעמם אותי כל מה שקורה כאן" (האישה כבר לוחצת), גם לא רע._
אני חושבת שאת כולם עובר "תפסיקי לצעוק, את מפריעה לי לישון" (!!!!!)
וגם "שימי את המים לידך ותקחי בעצמך!" (האשה, עם ירידת מים ופתיחה מאוד מתקדמת, יושבת על שפת הג'קוזי ולא בתוכו כי המיילדת אומרת לא להיות בתוך המים עם ירידת מים, ומכוונת את זרם המים לכאבים, ואין שם מקום בתוך כל המים ועל שפת האמבטיה לבקבוק. אז אחת לחצי שעה- שעה בערך היא מבקשת מבעלה שייתן לה את הבקבוק לשתות).

[אמא_אינקובטור*]

אני חושבת שאת כולם עובר "תפסיקי לצעוק, את מפריעה לי לישון" (!!!!!) לפחות לא יהיו לה הפתעות בהמשך הדרך, כשאחרי הלידה יצא - לא ייאמן - תינוק אמיתי, שבוכה גם מחוץ לשעות הקבלה.

[שומרת_על_כבוד_המשפחה*]

לפחות לא יהיו לה הפתעות בהמשך הדרך, כשאחרי הלידה יצא - לא ייאמן - תינוק אמיתי
??? איבדת אותי פה.
איזה הפתעות לא יהיו לה?
אולי לא הבנת מה כתבתי?
הבעל אומר לאשתו שצועקת בצירים כואבים: "תפסיקי לצעוק, את מפריעה לי לישון" (כי הלידה התחילה בלילה והוא מנסה לישון בחדר הלידה בזמן שהיא יולדת). כאילו, הבנת? הקולות שהיא משמיעה כשכואב לה בלידה מפריעים לו לישון.

[דנה_ה*]

שומרת, נראה לי שאמא אינקובטור התכוונה שלא יהיו לה הפתעות לגבי בעלה והיחס ה'תומך' שלו בהמשך.

[שומרת_על_כבוד_המשפחה*]

בעלה והיחס ה'תומך' שלו בהמשך
טוב הוא באמת לא בדיוק תומך, כשאשתו סובלת. אבל הבכי של התינוק קיבל אצלו הבנה. הוא אבא מאוד אוהב. בעצם הוא אדם מאוד אוהב, רוב הזמן. רק על קטעים כאלה אני לא יכולה לסלוח.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

את עוברת עם עצמך תהליך מדהים .
העבודה שבחרת לך היא בעצם "עבודה עצמית- פנימית".
המשך צמיחה ניפלאה לך.
ממשיכה לעקוב. @}

[הנסיכה_הקסומה*]

כולי קינאה והתפעמות בך ובחוויותיך. איזה כיף לך!!!! את נפלאה, ונפלא שאת מביאה אלינו פיסות חיים משעשעים/עצובים/כואבים/נוגעים מחדר הלידה כל כך אמיתיים ואוטנטיים. אני מרותקת לדף שלך בחיוך ובדימעה.
כואב לי במיוחד לקרוא את כל מה שכתבו כאן על היחס המחפיר של הבעל בזמן הלידה.

[תמרוש*]

זכות הבחירה שיש לכל אדם בחייו, האוטונומיה האישית של כל אחד, האחריות האישית שיש לכל אדם על בחירותיו, ואיך אני, כאחות/מיילדת לעתיד, משתלבת בכל זה.

נכון. במקצוע טיפולי, לפעמים חלק מהתפקיד שלך זה לעמוד מהצד ולראות איך בנאדם פשוט הורס את עצמו, או איך המשפחה שלו הורסת אותו, ואת לא יכולה להתערב. אפילו במקרים שאת בטוחה שזה רע - יש גבול ליכולת ההתערבות שלך, את עושה את מה שאת יכולה - והשאר בידיים שלו, ולא נותר לך אלא להתפלל ולקוות, שיהיה לו יותר טוב ממה שאת רואה באותו רגע. או לקוות שאולי טעית וזה בעצם לא נורא כל כך.

[דנה_ה*]

תודה אורית, נסיכה ותמרוש. בעצם, את יולדת כמו שאת חיה, ולכן, המשפחה שלך בחיים, היא גם המשפחה שלך בלידה, וכנ"ל הבעל. האם זו מחשבה מנחמת?
כן ולא.

ומאירועי השבועיים האחרונים-
עשיתי אפיזיוטומי. שניים. P-:
עד שחתכתי, בכל פעם שראיתי שעושים את זה, הייתה לי צמרמורת וכמעט בחילה. ממש לא הבנתי איך אני אוכל לעשות את זה. אבל, מסתבר שכמו בהרבה דברים, כשמגיע רגע האמת זה פחות נורא ממה שמדמיינים. (או לפחות, נורא למי? ליולדת זה בטח לא היה ממש נחמד..).
בפעם הראשונה לדעתי לא היה צריך לעשות אבל היולדת המסכנה נפלה בהגדרת הנוהל של מי שחייבים לעשות לה חתך (תינוק גדול, לידה ראשונה). עשיתי חתך קטנטן (מודה, לא בכוונה. פשוט פחדתי לחתוך), והתינוק יצא. קראתי לרופא שיתפור והוא כעס למה החתך כל כך קטן (S-:). הוא היה צריך לעשות רק שני תפרים וזה עצבן אותו כנראה.
בפעם השניה נראה לי שהיה צורך אמיתי לעשות אפיזיוטומי, אבל רק בגלל שהיולדת כבר עברה 3 אפיזיוטומיות בעבר ורגע לפני שהתינוק יצא היא ממש כמעט נקרעה בכמה מקומות.
ועדיין, אני לא אוהבת את הרעיון של לחתוך את הפרינאום. אני לא מאמינה בזה כדרך עבודה שגרתית, וקשה לי לדעת עד כמה באמת צריך את זה, ומה עדיף לאישה. מה עדיף לפרינאום שלה, מה עדיף לרצפת האגן שלה, ומה עדיף לתינוק. קראתי די הרבה מאמרים בנושא, אבל גם לניסיון יש את המשקל והחשיבות שלו. בכל אופן, אני מקווה שלא אצטרך לעשות זאת הרבה פעמים. יש כמובן גם את העניין של הרופאים. היו לי לידות שלא עשיתי אפיזיוטומי והיה קרע קטנטן ממש (של תפר שניים או אפילו ללא צורך בתפירה) ועדיין הרופאים נורא כועסים למה לא עשיתי אפיזיוטומי. מכעיס ומתסכל. בבית היולדות שאקים לא יהיו השטויות שללו....

ואם כבר מדברים על קרעים וחתכים, היתה לידה השבוע שליולדת היה קרעון קטנטן, אבל היא לא הסכימה שאף רופא יתקרב למרחק של 5 מטר מהפרינאום שלה, ומאחר ולא היתה רופאה בסביבה, התייעצנו כל המיילדות והתלמידה (אני) והחלטנו שלא צריך תפרים. אח"כ הגיעה רופאה ובדקה אותה ואמרה שלדעתה, מבחינה אסטתית, כן צריך תפר אחד. אבל האישה סירבה (לתשואות כל המיילדות).

ומה עוד היה? הלילה הציעה לי מיילדת ליילד אישה על הצד. שמחתי מאוד כי עד כה לא יצא לי (אי רצון של הנשים או של המדריכות שאיתי). בתחילה האישה לא רצתה אבל אח"כ הסכימה ואת רוב צירי הלחץ היא העבירה על הצד. אבל זה נתקע ולא התקדם כך שבסוף הצענו לה לעבור לגב בכל זאת ואז היא ילדה. מה שכן, אני חייבת לציין שזה ממש לא תנוחה נוחה למיילדת. רגע רגע, לא לכעוס עלי. אני יודעת שמה שחשוב זו נוחותה של היולדת ולא של המיילדת. זה חרוט על דגלי בהזדמנויות שונות ורבות. ומצד שני, נורא כאב לי הגב אח"כ וגם תוך כדי. דיברתי על זה עם המדריכה והיא אמרה לי שפעם נתפס לה הגב למשך חודש אחרי שהיא יילדה על הצד ושזה באמת לא כל כך נוח.
אז מה עושים? איך לחשוב על זה? הרי, אם ייתפס לי הגב יהיה לי קשה מאוד או שלא אוכל ליילד (לפחות לזמן מה). ומצד שני, ללידות בתנוחות שונות יש יתרונות מעבר לנוחות (מבחינת קרעים, מהירות התקדמות, מניעת כליאת כתפיים, מניעת נזק לרצפת האגן של היולדת וכו'). האם זה האגן של היולדת מול הגב של המיילדת?
אני יודעת שאם האישה יולדת בלידה טבעית ממש (נאמר, בבית?, במים?) אז המיילדת לא ממש צריכה להתכופף ולהוציא את התינוק, אלא היולדת עושה הכל בעצמה.
אני יודעת גם שכשלא אומרים ליולדת מתי ללחוץ (ובמיוחד - לא צועקים עליה מתי ללחוץ) אז היא מוציאה את התינוק באופן מדורג ואיטי, ואז לא צריך מיילדת שתגן על הפרינאום. אז בלידה טבעית ממש (על כל משמעויותיה) זה בסדר. אבל מה לגבי לידת בי"ח כשהאישה על מיטה?


ועוד משהו קטן - השבוע הגעתי ל-30 לידות. (האמת שכבר ל-32). היתה משמרת אחת שבה קיבלתי 4 לידות. זה היה מאתגר אך מתיש. יחד עם זאת, זה נראה לי מאוד לא טבעי. הרי לידה זה אירוע חד פעמי. לאישה, לבן הזוג, לתינוק ולעולם. זה מצטייר לי לא הגיוני לרוץ בין 4 נשים תוך 8 שעות. בסוף היום ישבתי וניסיתי להיזכר בכל הפרטים - בשמות שלהן, באיך הן נראו, איך נראו הבעלים ומה היה בכל לידה. לאיזה תינוק היה חבל טבור סביב הצוואר, למי עשיתי אפיזיוטומי ומי ילדה בן או בת. זה לא היה קל אבל בסוף הצלחתי (אני חושבת).
אני מבינה את השיקולים הכלכליים שמונעים את המצב של מיילדת לכל יולדת או שתי יולדות, ויש גם להודות שלא בכל משמרת יולדות 8 נשים, ובכל זאת.

[מיכל_שץ*]

אבל מה לגבי לידת בי"ח כשהאישה על מיטה?
אפשר לשאול למה בלידת בי"ח האשה צריכה להיות על מיטה? ואם היא על מיטה, למה היא לא יכולה ללדת בכריעה למשל?

[ה_עוגיה*]

אבל היולדת המסכנה נפלה בהגדרת הנוהל של מי שחייבים לעשות לה חתך (תינוק גדול, לידה ראשונה).
איפה יש נוהל כזה?

[דנה_ה*]

למה בלידת בי"ח האשה צריכה להיות על מיטה?
היא לא צריכה. אם היא רוצה ועומדת על כך, היא יכולה ללדת בכל מקום ובכל מצב שתרצה. ואם לא, היא תיכנס לברירת המחדל שיותר נוחה לצוות (שוב, הצוות) ויותר נוחה לצורך התערבויות שונות. ומלבד זאת, ישנן התערבויות שנשים מעוניינות בהן כגון טשטוש או אפידורל, שצריכות להתבצע במיטה (לפחות האפידורל הנפוץ בארצינו..). ודבר נוסף - כששואלים נשים איך יולדים, הן בד"כ יגידו - במיטה. כי זה הדימוי שהכניסו לנו מאז ילדותינו. גם כשמציעים לנשים להסתובב, לקפוץ על כדור וכו', אפילו בחדר לידה עצמו, בד"כ הן לא רוצות.
ולגבי תנוחות על המיטה (כריעה וכו') - שוב - אם היא רוצה ועומדת על כך, אין בעיות. אם לא, כבר יהיה רופא /מיילדת שיצעקו עליה שתשכב כבר כי הם רוצים לעזור לה וככה אי אפשר! יש לי חברה שילדה לא מזמן בעמידה בבי"ח. היא פשוט לא רצתה ולא יכלה לעלות למיטה, למרות תחינות המיילדת (החדשה יחסית). לבסוף המיילדת הבינה שאין ברירה, ועם קצת תושיה היא הצליחה לקבל די יפה את הלידה בצורה כזאת. כך שאפשר. עדיין, מרבית הלידות בבי"ח, עקב הסיבות שתיארתי ואחרות, מתבצעות בשכיבה, על מיטה.

איפה יש נוהל כזה?
אני מניחה שכמעט בכל בית חולים. לרוב יש משקל מסויים (ע"פ הערכת משקל אולטראסונית כמובן) שמעליו חותכים, לרוב בלידה ראשונה. יש גם שיקולים נוספים, למשל - יש החותכים בלידת פג, כדי להגן על הראש שלו מפני טראומה ודימום פנימי, יש החותכים כשיש מצוקה עוברית ורוצים לחלץ מהר את התינוק, יש החותכים כאשר מדובר בהערכת משקל גדולה באישה שילדה בקושי תינוקות הרבה יותר קטנים, ויש החותכים (בעיקר חותכות) כשיש במשמרת רופא שיצעק עליהן במיוחד אם הוא יצטרך לתפור קרע ולא חתך.
אבל ברוב בתי החולים יש נהלים מסודרים הכוללים המלצות מתי ואת מי לחתוך P-:. מיותר לציין שחותכים הרבה יותר מאשר בהמלצות, בעיקר עקב ביקורת מן
הרופאים.

[ה_עוגיה*]

ואם אישה מבקשת (בע"פ, בתוכנית לידה כתובה) לא לחתוך?

[דנה_ה*]

אני לא יודעת מה קורה בכל בי"ח אבל במקום שאני בו עכשיו, אומרים לה - בסדר, לא נחתוך. אבל האם את משאירה לנו את שיקול הדעת הסופי לגבי זה? כלומר - אם תהיה מצוקת עובר או שנראה שאת עומדת להיקרע לא טוב אז נחתוך, בסדר?

[יושי_י*]

דנה שלום,
אני קוראת בשקיקה את מה שאת כותבת ואת כותבת ברגישות, חדות וכמובן מעניין.
לגבי חתך מול קרע: מרוב החומרים שאני קראתי, גם באומנות הלידה היה כתוב שלרוב עדיף קרע על פני חתך - כי הוא פחות עמוק. זה מה שהיה אצלי - המון קרעים מלידה ארוכה ולחיצות ארוכות -למעלה משעתיים וחצי. ולמרות זאת זה היה עדיף בעיני על פני חתך. האם תוכלי להתייחס לנושא?

[אביב_חדש*]

אז מה עושים?
אולי יוגה על בסיס קבוע?

אני יודעת שאם האישה יולדת בלידה טבעית ממש (נאמר, בבית?, במים?) אז המיילדת לא ממש צריכה להתכופף ולהוציא את התינוק, אלא היולדת עושה הכל בעצמה.
אני עונה על הקטגוריה של הבית ולידה ממש טבעית והתנוחה של המיילדת שלי בלידה הראשונה בבית (על כסא לידה) היתה מתכופפת בעליל, כך שבטח יש עוד תנוחות בהן המיילדת צריכה להתאמץ.

אני יודעת גם שכשלא אומרים ליולדת מתי ללחוץ (ובמיוחד - לא צועקים עליה מתי ללחוץ) אז היא מוציאה את התינוק באופן מדורג ואיטי
שוב, אני, מנסיוני האישי (ארבע לידות) לא מוציאה את התינוקות שלי באופן מדורג, אלא בסגנון "לחיצה אחת ולגמור עם זה ודי". צריך להזכיר לי לא לדחוף לרגע.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בהמשך לדבריה של אביב חדש.
כל אשה יולדת אחרת, גם בלידה טיבעית ובבית. יש זריזות ויש שצריכות יותר זמן.
אני ילדיתי שתי לידות בבית על הצד, אחת על מזרון על הרצפה, כך שהמיילת, מן הסתם, היתה מכופפת. אני שמתי לה את הרגל העליונה על הכתף, ואולי אפילו בעטתי בה קצת. לא זוכרת, אבל זה לא היה נראה לי כל כך נוח עבורה. ועם זאת, המשיכה בעבודתה, שכללה גם ריכוך הפירינאום...

בכל מקרה, דנה, אני נהנית מאוד מסיפורייך ומהפתיחות והאמיתיות בה את כותבת.
תודה.

[תמרוש*]

בקשר לתנוחות בלידה:
אם תעבדי מתוך מאמץ וייתפס לך הגב, או שתפתחי חס ושלום כאבים או אפילו פריצת דיסק - כל העסק לא שווה את זה (בעיני). המחיר גבוה מדי. וחוץ מזה - ככל שאת מרגישה פיזית טוב יותר, גם יותר קל לך להתפנות לצרכים של היולדת.

את יכולה (ואולי גם כדאי לך) להתייעץ עם פיזיותרפיסט, מרפאה בעיסוק שמומחית בארגונומיה, הנדסת אנוש ועיצוב סביבה, מורים לשיטת אלכסנדר או פלדנקרייז, או כל אדם אחר שנראה לך שהמקצוע שלו רלוונטי, ולקבל הדרכה על איך לעמוד נכון, לזוז נכון ולהתאים את עצמך לתנאי המשימה שלך, ולא פחות חשוב - להתאים את הסביבה הפיזית לנתונים של המשימה ושל עצמך, כדי לשמור על הגוף שלך.
אם את מרגישה שיש לך בעיה עם תנוחות מסוימות, כדאי לך לארגן לעצמך ממש "ביקור בית" בעבודה, עם מישהו שרואה אותך מול המיטה, ואיזו מתנדבת שתסכים לשחק את היולדת, כדי שההדרכה תהיה יעילה ואמיתית. אני התלוויתי בעבר, כסטודנטית לריפוי בעיסוק, למדריכה שלי שעשתה ביקור כזה אצל מזכירה של קופת חולים וסידרה לה את אזור המחשב ושולחן העבודה.
יכול להיות שאת יכולה להקל על עצמך מאוד בעזרת איזשהו שרפרף, או כסא, או שינוי תנוחה.
בהצלחה!

[דנה_ה*]

אביב חדש,
יוגה על בסיס קבוע (או פלדנקרייז וכו') בהחלט יכולה לעזור. אין ספק שמיילדת צריכה לשמור על כושר גבוה.
לגבי מיילדת בית - אחד ההבדלים בינה ובין מיילדת בי"ח הוא מס' הלידות שהיא מקבלת בחודש. זה בהחלט שונה לקבל 4 לידות בחודש לעומת 4 לידות במשמרת (שונה כמובן מהרבה בחינות, וגם מבחינת המאמץ הפיזי).

אורית, תודה. אגב, גם אני קוראת את בלוגך בעניין ובאהדה ועוקבת אחרי כל התהפוכות האפריקאיות...
היה לי מצחיק לדמיין את הלידות שלך כפי שתיארת. את הקטע של הבעיטות שהמיילדת מקבלת אני ממש יכולה להבין (רק היום ספגתי כמה, באהבה).

תמרוש, הרעיון של הפיזיותרפיסט או ארגונום הוא ממש טוב, ואולי אפילו אבקש ממרכזת הקורס שלנו להביא לנו מישהו שמבין עניין. אני מנסה לעשות חלק מן הדברים בישיבה (שפריצים של מי שפיר לפרצוף..) ומשתדלת תמיד להרים את המיטה לגובה נוח בשבילי (הבעיה - אני גבוהה, המדריכה נמוכה.. זה ייפטר בקרוב).

תודה לכולכן על ההצעות (-:

[דנה_ה*]

רציתי גם לספר על חוויה די מזעזעת שהייתי עדה לה היום, שהשתתפתי בה היום.
הגענו למשמרת בוקר. בחדר לידה היתה יולדת אחת בלבד, בפתיחה מלאה. ללא שיכוך כאבים (קצת גז צחוק, לא ממש נחשב..). נכנסתי אליה כדי להיות איתה בלידה, וגיליתי שדה קרב - היולדת צורחת ומשתוללת - נושכת את בעלה, מטיחה עצמה במכשור הרפואי שסביב למיטה, זורקת כריות ומה לא. הבעל - קצת המום. עומד באומץ לב בפרץ ומחזיק לה את היד באהבה. הרופא - בהיסטריה (הדופק העוברי לא נראה טוב במוניטור, והאישה אחרי ניתוח קיסרי), צועק על האישה שתירגע. כתגובה, היא משתוללת עוד יותר. אני, מנסה לתפוס את תשומת ליבה, נוגעת בה, מדברת בשקט וחוטפת בעיטה ומשיכה חזקה בחולצה. וכך זה ממשיך . עוד ועוד רופאים ומיילדת נכנסים לחדר (זה מאוד מרגיע כידוע) ולבסוף יש שם יולדת אחת, 3 רופאים, 3 מיילדות, בן זוג אחד וחמות אחת. כולם צועקים על כולם. יולדת בועטת ברופאה וזו כתגובה מרביצה לה על הרגל כדי שתפתח כבר את הרגליים. המיילדת דווקא רוצה רגליים סגורות, הרופאה פתוחות, יש התנצחות קלה בנושא. מכניסים קטטר (עוד כמה בעיטות), צועקים, חותכים, לוחצים וקופצים על הבטן, מוציאים את הסבתא החוצה. והופ - התינוק בחוץ. אני פשוט נחרדתי מהלידה האלימה הזו, לא ידעתי איפה לשים את עצמי. רציתי באמצע לומר - "אני נורא צריכה לשירותים" ולברוח, אבל נשארתי.
אח"כ המדריכה אמרה לי בציניות - שמעת על "לידה ללא אלימות"?. מה אפשר לעזאזל לעשות כדי למנוע מצב כזה? הרי הגענו למשמרת אל תוך מצב נתון של סערה משתוללת. איך מתמרנים בתוך כל התוהו הזה, כשאין זמן לדבר עם היולדת רבע שעה ברוגע, כי יש מצוקה עוברית, ולמעשה, גם מצוקה אימהית. אוף!

ולמה, תסבירו לי למה, המיילדת צריכה לתת ליולדת (אחרת), הרצאה של חמש דקות לגבי החשיבות של להביא לחדר הלידה את הכרטיס טיפת חלב. למה היא צריכה להרגיש שהיא מטומטמת כבר על ההתחלה?

ולמה, למה אומרים לאישה עם תאומים שהרבה יותר כדאי לה ללדת בניתוח, גם אם התנאים מאפשרים לידה נרתיקית? מה, רק בגלל שלרופא אין כוח למאמץ הזה?

כמו שאתן רואות, אני אוהבת את המערכת הזו - יום כן ויום לא. היום לא.

[אביב_חדש*]

דנה, אני לא רוצה לתת תחושה שמה שאת אומרת לא חשוב או זניח, ואני מעריכה אותך על הדרך שבה את בוחרת לעשות את הדברים!
לגבי מיילדת בית - אחד ההבדלים בינה ובין מיילדת בי"ח הוא מס' הלידות שהיא מקבלת בחודש
ממש לא הייתי ערה לנושא! צודקת ומתנצלת אם הייתי ביקורתית מדי.

אני מנסה לעשות חלק מן הדברים בישיבה (שפריצים של מי שפיר לפרצוף..)
זה לא מסוכן אצל יולדות מסויימות עם מחלות מסויימות? איך מתגוננים? איידס, צהבת וכו'?

[מיכל_שץ*]

כמו שאתן רואות, אני אוהבת את המערכת הזו - יום כן ויום לא. היום לא.

אוף. היה לך יום קשה. מקווה שתתעודדי.