אפרת נ יולדת בבית בפורטוגל

אנונימי

אם לא אתחיל לכתוב סיפור לידה לעולם לא אסיים... אז פשוט אתחיל כאן עד שהעייפות תכריע אותי או לחלופין טלטל ירגיש בחסרונו של הציצי לידו.
אוף, איפה מתחילים? הריון ארוך ולא פשוט. התחלה מרובת בחילות, הקאות, ומיאוס כללי מהחיים, בשילוב סתיו קודר ועגמומי בבית אפלולי ונוטה לרטיבות.
בהמשך השתפר קצת אבל בסוף המון צירים מוקדמים, כאבים משונים, וחרדות למיניהן.
כל המחצית הראשונה של ההריון הייתי בחוסר ודאות לגבי הלידה- האם לשוב לישראל? כי בכל פורטוגל יש פחות מעשר מיילדות בית, הלידות בבי"ח עפ"י השמועה זוועת עולם, אין מרכזי לידה טבעית או אפילו בתי"ח ידידותיים ללידה טבעית. לבסוף מצאתי את אנטוניו המיילד, בעל העיניים הכחולות הזכות והקול הרך, שעל כל תהייה, שאלה, חשש, ממצא או תחושה אומר "פרפקטו" (-הי, כן, אני לא יודעת, יש לי כאלה כאבים בבטן התחתונה... - פרפקטו! השרירים שלך מתכוננים!, -ההמוגלובין שלי 9.8... - פרפקטו! הגוף שלך מסמן שאת צריכה לנוח לקראת הלידה!, - הבטן שלי ענקית ונראה לי שיש לי המון מים... - נכון, פרפקטו! לתינוק שלך יש אמבטיה גדולה לזוז בתוכה! וכו' וכו'). מהבחינה הזאת, לא יכולתי לייחל לתמיכה טובה יותר. כי כל הבדיקות המועטות (והמיותרות?) שעשיתי בהריון עוררו כל אחת בתורה חרדה. ובמיוחד ההיענות המטופשת שלי להפצרות רופאת הנשים שביקרתי בזמן הביקור בישראל לעשות בדיקת חלבון עוברי, כי 'זה רק בדיקת דם לא פולשנית'. לא פולשנית??? פלשתם לי לעומקי האמון והבטחון וערערתם אותם לגמרי עם הסטטיסטיקות המופרכות שלכם! סיכוי של 1:260 לתסמונת דאון, מומלצת בדיקת מי שפיר. ואני, ברור שאני לא אפיל, ולא אעשה מי שפיר (גם כך כבר הייתי בחזרה בפורטוגל). אבל מהרגע שהמחשבה שם, אי אפשר להיפטר ממנה. בכל מקום אני רואה אנשי תסמונת דאון. פותחת ספרים בדיוק על תמונה של ילד עם דאון. המילה 'מפגר' צצה כל הזמן. וכן, אני אוהב אותו, כמובן, אבל... ואני שוב ושוב חוזרת על המנטרה שמדובר ב99.6% שלא, אבל... וכן אני אוהב אותו, אבל... הפער בין האידיאלים למציאות, הדיסוננס הקוגנטיבי בין מי שאני רוצה להיות וחושבת שאני, לבין הרגשות שעולים בי כשהאפשרות הופכת למוחשית, מכביד עליי יותר מהבטן הענקית.

ואנטוניו, כשאני מספרת לו בפגישתנו הראשונה, מחייך. מחייך ומביט בי בעיניו הכחולות, משלב אצבעות לפני סנטרו ואומר למה לדאוג ממה שאנחנו לא יודעים? לידה היא תמיד מסתורין, עם בדיקות או בלי בדיקות. ורק כשהוא מזכיר את הבדיקות הפנים שלו מתקדרים, כי למרות שהוא עובד גם בבית חולים, הוא מתעב את הממסד הרפואי, בדיקותיו והפרוטוקולים שלו.

אנחנו גרים בנחלה הסמוכה לכפר לא גדול. הנסיעה לעיר הגדולה הקרובה, קוימברה, אורכת שעה. אנטוניו גר בקוימברה ושם גם בית החולים הקרוב (-אנטוניו, ומה אם לא תגיע בזמן? - פרפקטו!! סימן שהכל בסדר ולא היית זקוקה לי!). לעומת זאת, הדולה המהממת שלי אנה, שהכרתי דרך חברות שנעזרו בה, גרה במרחק יותר משעתיים נסיעה. מכיוון שהמיילד שלי גבר, הרגשתי שממש הכרחי לי שתהיה אתי אישה בלידה, מה גם שאנטוניו העיד על עצמו שהוא מזן הלא מתערבים אם לא צריך (מצוין) ולא הכתובת לתמיכה רגשית ומנטלית.
חודש ושבוע לפני התאריך המשוער, 23 במאי, ביום ההולדת שלי, נסענו אליה ובילינו את היום על שפת הים. דיברנו המון על הריון, ולידות, ותינוקות. אחרי הפגישה הזאת ידעתי שאני יכולה להיות שקטה, שיש לי תומכת לידה, או ליתר דיוק תומכת לזמן הלידה.
באפריל עשו לי חברות מעגל לידה מופלא. צחקתי ואמרתי שאני רוצה לידה קצרה אבל לא קצרה מדי. לכל המשתתפות חולקו נרות שבוערים שבע שעות להדלקה מיד כשיקבלו הודעה שהלידה התחילה. אמרתי שזה מושלם- שאני מזמנת לידה של חמש- שש שעות. שיהיה לי זמן לנשום, להתכונן. ככה גם יהיה לאנה מספיק זמן להגיע ולהיות איתי.

קוראת ומחכה להמשך @}

תודה לילה

יש לנו חדר בקומה התחתונה שפונה אל הטרסות ואנחנו לא משתמשים בו בדרך כלל (סיפור ארוך). הכנתי אותו להיות חדר הלידה שלי. קישטתי בברכות, הציורים והחרוזים שנתנו לי חברות ללידה, תליתי מקורת התקרה סדין להתלות עליו, הכנתי קטורת מיוחדת וקמעות וכמובן מזרונים וכריות וסדיניות ושמיכות. בסמוך נמצא חדר האמבטיה ושם אסף קיצץ וערם ערימת עצים להסקת דוד המים החמים. הכל נקי ומוכן.
אמא שלי הגיעה שבוע לפני התאריך המשוער. לנורי זה היה נפלא- סבתא באה! מרוב התרגשות היא שתקה חצי שעה, ורק אז העיזה להישיר מבט אל סבתא ולהגיד בקול צלול 'אני כל כך חיכיתי לך' (שזה כמובן מה שנוריקו סאן אומרת לאווה). קיוויתי שיהיו לי כמה ימים להסתובב עם אמא, לטייל ולבקר ולהראות את כל המקומות המופלאים והאנשים הנפלאים שסביבנו. אולי קיוויתי יותר מדי, כי התאריך הגיע, וחלף, וכבר ראינו את כולם והכל, אבל הצירים שליוו אותי מאז אמצע ההריון בערך רק נחלשו והתמעטו.

אחרי שבוע נחתה עליי הבנה- אני לא יכולה ללדת כי אין לי שקט ומרחב. שזה די מצחיק בהתחשב באופי החיים שלי כאן. אבל פתאום הבנתי שאמא שלי מלחיצה אותי, שהנוכחות של נורי מעסיקה אותי, שאמה ואליזבת ואנדרו כל הזמן בסביבה והרבה אנשים באים והולכים... ואני צריכה שקט, ומרחב. ובעיקר אני צריכה שאמי ובתי, למרבה הפלא, יתרחקו ממני קצת.
ושיתפתי את אסף. והחלטנו להעביר את המסר בעדינות.
ביום שישי בבוקר, שמונה ימים אחרי התאריך, קמתי בחמש עם צירים. יצאתי החוצה עם הציוצים הראשונים והלכתי לי לטיול ארוך. השמש זרחה בדיוק כשהגעתי לראש ההר. הגוף שלי היה מלא בהתרגשות ובאהבה. כשחזרתי נכנסתי למיטה ולא סיפרתי לאיש.
במשך היום ציירתי בטרסה בזמן שאמא שלי, נורי ואסף נסעו לאנשהו. כל היום הרגשתי שהנה הנה הנה זה מתחיל. דגדג לי להתקשר לאנה אבל התאפקתי. ואז בשמונה בערב, כשאני כבר בטוחה שהלילה הוא הלילה, נורי נפלה על האף שהכחיל מיד, ולי בבת אחת הפסיקו הצירים. לגמרי.
התקשרתי בכל זאת לאנה בתשע וחצי. אמרתי לה שאני לא יודעת, שלא נראה לי שהלילה אבל בקרוב מאוד. היא הציעה שתיסע לישון איפשהו בסביבה. לא רציתי להטריח אותה לשווא ואמרתי שאני לא חושבת שיש צורך. קבענו שנדבר בבוקר.
הבוקר הגיע לאחר שינה טובה במפתיע. אנה הודיע שהיא ישנה אצל אחותה ועכשיו היא אצל חברה בסביבה ושתבוא לבקר אחה"צ. בארוחת הצהריים ליד השולחן בחוץ כבר העזתי להגיד לאנדרו ואליזבת שאני חושבת שהיום הוא היום. אכלתי מעט. האצתי באסף שיקח כבר את אמא שלי ונורי לחברים שאצלם היו אמורות לבלות את אחר הצהריים. בערך בשלוש הייתי עם נורי ליד ערוגת התותים, עשיתי פיפי ופתאום היה לי ציר רציני. חייכתי אליה ודידיתי הביתה. לקחתי את הפלאפון כדי להתקשר לאנה בדיוק כשהיא שלחה הודעה שתבוא בארבע. התקשרתי אליה ואמרתי לה בחיוך שתתכונן כבר להישאר.
כולם סביבי היו בהתארגנות לצאת כבר ואני הרגשתי כמה אני זקוקה לכך שהם ילכו. הלכתי להוריד כביסה והתקשרתי לאנטוניו להודיע שנראה לי שזה קרוב, שיתכונן.
בארבע נכנסתי לחדר הלידה שהכנתי.

לוקחת נשימה עמוקה כי מכאן הכל קרה נורא מהר פתאום

נכנסתי לחדר ומיד ירדו לי המים. אני זוכרת איך זרקתי את התחתונים לפינה. להפתעתי שמעתי את כולם עדיין למעלה וייחלתי שיסתלקו כבר. אסף בא להגיד שהוא הולך להקפיץ את נורי וסבתא ולהביא לי את הפלאפון שהשאלנו מחברים. נשארתי לרגע לבד, ומיד קיבלתי ציר שלא מהעולם הזה. התקשרתי לאסף וצעקתי: "אל תלך!". הוא צחק ואמר שהוא מסדר שאנדרו יקח אותן וכבר מגיע.
נתליתי מהסדין שתודה לאל החזיק אותי. אנה היפה נכנסה בעיניים זורחות, נתנה בי מבט אחד וראיתי איך היא קולטת שזה לא הולך להיות קפה ועוגה.

במשך אני לא יודעת כמה זמן אבל כנראה קצת פחות משעה אני תלויה על סדין, עומדת על קצות האצבעות ונשענת אחורה ככל האפשר. בהפוגות הקצרות להחריד אני מנסה לחייך לאנה. "זה כואב!" אני אומרת לה, "זה כואב לגמרי אחרת מאשר עם נורי, עם נורי הכאב היה בגב!" כי זה כואב כאילו לקחו חצץ ושפשפו אותו כנגד הבטן התחתונה שלי. היא אומרת שזה טוב שכואב ככה, שזה אומר שהתינוק בתנוחה הנכונה. ואכן, נורי הייתה עם עורף אחורי והשלב השני היה קשה מאוד. מצד שני הכאב הזה מפתיע אותי, עם נורי זה היה כמו כאבי מחזור מוגברים מאוד, אבל הפעם זה משהו אחר לגמרי.
אבל אין לי ממש פנאי לחשוב, כי ציר רודף ציר רודף ציר רודף ציר. אני עדיין מחייכת ביניהם, וצועקת כאילו אין מחר איתם. במעומעם אני זוכרת שאסטריד ואליזבת אמורות להפגש עכשיו מעבר לטרסות בצד המכונה 'אפריקה' ושהן מן הסתם שומעות אותי. זה ממש לא אכפת לי, העיקר שאמא שלי, נורי ואנדרו לא שם.

אסף בינתיים נע בין חדר הלידה לחדר האמבטיה הסמוך, שם הוא מחמם מים לבקשתי.

אה, הוא גם התקשר לאנטוניו שיצא לדרך.

אסף מודיע שהמים רותחים ואם אני רוצה אפשר לעבור לאמבטיה. אני מחכה לאיזו הפוגה, זה לוקח זמן, אבל אז יוצאת החוצה מהדלת האדומה היישר אל אחר הצהריים הקיצי והירוק שבחוץ. איכשהו אני מדדה את עשרת המטרים עד הדלת הבאה, ונכנסת לאפלולית של החדר שאני הכי פחות מחבבת בבית המקסים הזה. אבל הפעם אני לא מוטרדת מקורי העכביש, החלודה על הדוד והבוץ על הרצפה האפורה. אני רוצה מים חמים!!!
וזה עובד, כמו בפעם הקודמת. אני עומדת לי באמבטיה ואסף משפריץ לי מים על הגב. עוד ועוד ועוד. למרבה המזל יש לאורך האמבטיה מדף נישה שאני יכולה להמשיך להתלות עליו בזמן הצירים.
אבל, ממש כמו בלידה הקודמת שם הבוילר עשה בעיות, גם הפעם נגמרים לי המים. ואני יוצאת החוצה איכשהו ועומדת בשמש עד שהם יתחממו שוב. השמש גם היא עוזרת. בזמן הצירים אני נתלית על אסף וצועקת מכל הלב, בהפוגות אני עומדת ערומה בשמש, מקשיבה לפכפוך המים בפלג ולשירת הציפורים בעצי האלון והאלדר.
לרגע אסף צריך ללכת ואני נתלית על אנה, מרגישה כל כך קרובה לאישה היקרה הזאת שאיכשהו רק במבט נותנת לי כל כך הרבה ביטחון.

עדיין כאן, עוקבת במתח..

גם אני:-)
עדי ל

שלום שלום לכן חביבות!
איפה הייתי?
אה כן. טוב. אז איזה כמה זמן (שעה?) אני נכנסת ויוצאת, מהאמבטיה אל השמש שבחוץ וחוזר חלילה. באיזשהו שלב אסף פשוט מרתיח מים בסיר למעלה והם שמים לי מגבות ספוגות על הגב כל פעם שאין מים חמים בברז. אני זוכרת את עצמי חוטפת מהם מגבת רותחת שהם היססו לשים לי על הגב לפני שתתקרר ומצמידה אותה בעצמי לגב התחתון. שורף אבל כל כך מקל!
אנטוניו מגיע מתישהו עם... אשתו! יפנית קטנה ובלונדינית על נעלי עקב, עם חיוך גדול. אני יודעת שזה מוזר, ולא אתי, ואמור להטריד אותי, שהוא הביא אותה בלי להודיע וירד איתה ישר ללידה בלי לשאול (הרי יכלה להשאר למעלה ולחכות), אבל אני בלידה! לא אכפת לי! אני רואה את המבטים בין אנה לאסף ומבינה שהם נדהמים מהעניין. בפעם הבאה שאני נכנסת לאמבטיה אני שומעת את אנטוניו ואשתו מפטפטים בחוץ וזה דווקא בלתי נסבל, ואני מבקשת מאנה שתבקש מהם להפסיק או להתרחק.

טוב, אז אני לא יכולה יותר וגם רוצה לנוח! ובוכה בקול וחושבת ש איזה מזל שאני רוצה רק שני ילדים!
ויש בי איזה צד קטנטן שמסתכל מהצד וצוחק- הי! הכל לפי הספר! מותק את בשלב המעבר!
אנטוניו מציע לבדוק אותי ואני מבולבלת לגמרי, מסכימה, ואז כשהוא מתחיל מתחרטת ואומרת שלא יתקרב! ובאמת שזה מיותר לגמרי, כאמור. כי כל הסימנים מראים שאני בפתיחה מלאה. אנטוניו בודק דופק בדופלר מדי פעם והסוסים דוהרים במרץ.
ופתאום אני כורעת. אחרי שבמשך כמעט שעתיים יכולתי אך ורק לעמוד, ורצוי על קצות האצבעות ולהתלות, אני כורעת בתוך האמבטיה.
עכשיו, עם נורי לא הרגשתי את הצורך ללחוץ. וגם לא היו לי צירי לחץ ספונטניים. וממש ממש קיוויתי שהפעם זה יהיה אחרת. ואכן

אנטוניו אומר שהגיע הזמן לעבור לחדר הלידה. אני מסכימה אבל אני לא יכולה !!!!! כואב מדי, אימתני מדי, אינטנסיבי מדי, אבסולוטי מדי. לא יכולה לזוז מהמקום.
כורעת בתוך אמבטיה ריקה ממים, לצדי בקבוקי שמפו ריקים ומעליי קורי עכביש מאובקים.
אנטוניו מציע לי את השרפרף ההולנדי שהביא איתו. אני מסכימה ואיכשהו מתיישבת עליו.
ואז פתאום שמה לב לשקט. אחרי הצפיפות והאינטנסיביות, יש לי זמן לנשום. והנה מגיע ציר וכן! אני רוצה ללחוץ! ללחוץ!
ואני אומרת שאני רוצה ללחוץ, ואנטוניו אומר 'אז תלחצי'

גם אני פה. מחכה להמשך

הי צצו המשכים בינתיים

אוף ,מתה עליך,אחרי זה את עדיין רוצה רק שניים?
אהובה,מחכה להמשך

אני במתח! @}

כל הפלוניות הזאת מבלבלת... כולן אותה אחת?

אז אני לוחצת. אוף כמה שזה כואב. אבל נוח על השרפרף.
כמו קודם, הגוף שלי מאוד ברור בצרכים שלו. אני מפקדת על אסף: קח את הכדור פיזיו. תשב מאחורי. תתמוך בי. לא ככה יותר קדימה. בדיוק, אל תזוז!
ואני לוחצת עם כל ציר וביניהם מחפשת את העיניים של אנה. ואנטוניו אומר שמתקדם יפה. ואני שואלת אם זה יקח עוד הרבה זמן כי זה פאקינג כואב!!! ואומרת לתינוק שיבוא שיבוא שיבוא. ובתוך כל זה איכשהו מדברת אנגלית כשצריך ועברית עם אסף ולא מתבלבלת.
ומתחיל לשרוף ואני יודעת שזה סימן טוב. ואז עוד ציר עם דחיפה חזקה. ואני לוחצת בכל הכוח כי אני רק רוצה שהוא יצא כבר.

אני קוראת גם

וואו, קוראת בהתרגשות ומחכה בקוצר להמשך

שלום לכולן

.
ואז, מיד לאחר ציר גדול ודחיפה גדולה אני מרימה ראש ומה אני רואה? בדלת עומדת אשתו של אנטוניו, היפנית הבלונדינית, מחייכת אליי, זוקפת את שני אגודליה באוויר ורוקדת לי ריקוד עידוד קטן.
באיזשהו מקום בראש שלי אני קולטת כמה זה הזוי וקורע ורושמת את זה כדי לצחוק מזה אח"כ.

ובהפוגה הבאה אני יודעת שזה ממש קרוב. אנטוניו החליף כפפות לכפפות הלידה שלו ואומר שרואים את הראש ואפשר להרגיש, אבל אני מנסה ולא מרגישה דווקא כלום וכואב לי ואני לא מאמינה שזה אשכרה קורה. אני שואלת את אנה באומללות אם יכול להיות שהוא יצא תוך ציר אחד, והיא עונה לי שבטח שניים שלושה. אבל כשהציר הבא מגיע אנטוניו אומר- זהו אפרת, עכשיו הוא יצא! ואני לוחצת בכל מאודי והתינוק שלי כולו מחליק החוצה ממני ומוגש לי אפרפר-לבנבן וחלקלק ואני בוכה, בוכה, והוא כל כך קטן ואני רק אומרת 'התינוק שלי', ואז 'הוא כל כך קטן', ואנה, שלא יורדת לסוף כוונתי מתקנת אותי שהוא לא קטן בכלל, הוא ממש גדול. אבל הוא תינוקי קטנטן כל כך והוא עליי, מסתכל עליי מעוך כזה וברגע הראשון ממש דומה לנורי כשנולדה (עבר לו די מהר). ויש לו כפות ידיים ענקיות.

הלידה התחילה בארבע ועשרה וטל הגיח לעולם בשש ארבעים ואחת.

אז אני מחזיקה את התינוק החלקלק שהרגע יצא ממני צמוד אליי ועטוף בשמיכה, והוא בוכה בקול גדול ומוצא את הציצי ומייד יונק. ואני מוכנה סוף סוף לעבור לחדר הלידה.
לא ברור לי איך הלכתי את המסע הקצר הזה. מכל עבר תמכו בי, ובחוץ עוד היה שמש וחם. אני זוכרת במעומעם שהלכתי ברגליים פסוקות והחזקתי אותו אבל לחלוטין לא הייתי מודעת לחבל הטבור שעדיין מחובר לשילייה שבתוכי, ולנהרות הדם שאני משאירה אחריי. היה שקט מופלא.
ובחדר נשכבתי על המזרונים עם התינוק עליי והוא ינק וינק וינק וכולם כיסו אותנו בעוד ועוד שכבות. וכשהוא בכה אסף שמאחוריי ואני שרנו לו. ואנטוניו אמר שחבל הטבור הפסיק לפעום ואמרתי שיחכה עוד קצת עם החיתוך. אבל אחרי כמה דקות הוא שאל שוב והפעם הסביר שהוא מחכה שהשילייה תצא כבר כדי לתפור אותי, כי יש לי קרע ואני מדממת. אז הסכמתי ואסף חתך את חבל הטבור.
והפכתי יותר ויותר מודעת להתכווצויות הבטן ולתחושת חוסר הנוחות שבטרם צאת השילייה. אנטוניו שיחק קצת מדי פעם עם חבל הטבור, אבל עם כל הרוגע שהוא ואנה ניסו להקרין הבנתי שאני כנראה מדממת ברצינות וצריך שהשילייה תצא כבר. אין לי מושג כמה זמן עבר אבל לפחות חצי שעה עד שאנטוניו שאל אם הוא יכול לעזור קצת לשילייה לצאת והסכמתי. הוא לחץ לי לשנייה בדיוק על הבטן והופ! השילייה נולדה לה, ענקית ממש ממש. הקלה!!!
עכשיו הגיע הזמן לתפור, ואסף לקח את טל אליו והסתובב איתו ועשה לי פרצופים כדי להסיח את דעתי, אבל התפירה לקחה המון זמן והבנתי שכנראה מדובר בקרע רציני. שאלתי את אנטוניו כמה תפרים הוא עשה והוא כווץ את המצח וענה בכובד ראש "שבע מאות חמישים וששה". ככה שאין לי מושג

אנה אומרת שטל שכב ברחם כשהגב והראש פונים קצת הצידה, ושבגלל האינטנסיביות של הציר האחרון הוא לא הספיק להסתובב לגמרי ובגלל זה נקרעתי ככה (בפעם הקודמת היו שלוש וחצי שעות של לחיצות אבל שום קרע). עכשיו אני חושבת שהייתי שמחה לקבל תמיכה אחרת מאנטוניו, ובמקום שיעודד אותי ללחוץ אולי היה אפשר למצוא דרכים דווקא להאט את הלידה. אבל ככה היה, ואני רק רציתי ללדת כבר, וכמה קל להיות חכמות בדיעבד...

ואז... אז התחיל הכיף. קודם כל הייתי רעבה כל כך! ואכלתי את כל הפירות היבשים והעוגיות קוואקר והאגוזים והשקדים שחיכו לי ללידה. ואז נורי ואמא שלי הגיעו, ונורי כולה זורחת מהתרגשות באה לפגוש את אח שלה הפצפון. וישנו כולנו בחדר למטה ביחד שני לילות שבהם אור השמש נשפך לתוך החדר בבוקר והאיר את המשפחה המרובעת שלנו. המון חברים באו, והאכילו אותי בדברים טעימים כהוגן, והציעו עזרה, וחיבקו. היה קסום. (מבחינה פיזית היה לי פוסט מזעזע, אבל מי זוכר)
ומחר טל בן חודשיים. היום הוא התהפך פעם ראשונה (ושנייה ושלישית). והוא מתוק מתוק מתוק. בורכתי פעמיים.

מזל טוב! איזו לידה

!

סיפור לידה מדהים וקסום ומרגש.
כל כך הרבה שקט, יופי, אהבה והתענגות יש בין המלים שלך.
ברכות!
@}

מקסים ומרגש!
תהנו מכל רגע של המשפחה המרובעת החדשה שלכם

תודה תודה
אכן
פרפקטו

איזו לידה יפה. תודה לך!
פוסט נעים וכייפי, ושפע חלב.

איזה סיפור מרגש של לידה מרגשת.
שיהיה המשך נעים ורגוע

אהובה ,
אני איכשהו הפלונית האוהבת מלמעלה
כמה כיף ליפגוש אותך גם פה
תודה על השיתוף
לא בטוחה אם זה מפיג טיפה את הגעגועים או דווקא מחזק אותם...
מצד שני,כשיש כל כך הרבה געגוע,לא בטוח שאפשר לכמת...
אוהבת,אוף,כל כך אוהבת ומודה על זה שאת חלק מעולמי

מזל טוב!!!
נשמעת לידה מעצימה ממש עם כל ההפתעה שבה!
ואחלה שם מצאתם

משכנתך לשעבר...

מדהימה. מדהימה הקבלה והשלווה שלך.
מאחלת הרבה שמחה ונחת עם המשפחה שגדלה

מזל טוב

עכשיו חזרתי מהערסל, שם התנדנדתי עם טלטל ונזכרתי איך שכבתי שם ביום שלפני הלידה ושרתי לו את השיר האולטמטיבי בעיניי לציפיה ללידה (ידוע יותר בגירסתו האקוסטית):
איזו מן חיה זה שבלול/ נו כבר תצא משם/ רק להביט בך/ צא כבר שבלול/ צא כבר ונראה מה
איזו מן חיה זה שבלול/ אל תפחד כל כך/ כלום לא יקרה לך/ צא כבר שבלול/ צא כבר ונראה מה
יש הרבה יפה בעולם/ ברלה צא. צא!
ושמחה גדולה תהיה אז בגן/ ברלה צא, ברלה צא.

ובאמת יש הרבה יפה בעולם ויש שמחה גדולה מאוד בגן

אספפאפינוריטלטל יקרים
כמה אני מתגעגעת אליכם!
אתם באים בראש השנה?
אשמח מאוד מאוד לראותכם!
נשיקות
בטח גם מיפעתי