אני צריכה
אני צריכה
למיטב זכרוני מרשל מדבר על זה.
לא זכרתי אבל אני גם לא מופתעת
מצ'רה, מסכימה איתך. ככל שאני חושבת על זה יותר כך זה יותר לטעמי. משהו בזה מאוד עגול.
אין שם ניסיון ובכלל לא רצוי לנסות לשטח ולהעלים רגשות תוקפניים, אבל המטרה של הניהול שלהם, בהקשר הזה, היא (גם) שהם לא יתממשו לכדי אלימות
כן, צודקת לגמרי. זו אבחנה חשובה ונחוצה בין תוקפנות, שהיא מה שאני מרגישה, לאלימות, שהיא מה שאני משחררת החוצה (גם אם ההחוצה הזה הוא אני והאלימות היא כלפיי עצמי).
יש סיבות פרקטיות מאוד טובות להעדיף להימנע מאלימות
מסכימה. וגם אהבתי את הניסוח, כי להעדיף להימנע זה משהו שמייצג נקודת מבט, מן השתדלות כללית. וברור מהניסוח שזה לא תמיד יהיה הדבר הנכון או הרצוי.
טלי, תודה על ההסבר למצ'רה. לקרוא את זה היה בשבילי כמו לקבל הכרה במה שקרה לי שם ולמה בדיוק זה היה אלים.
זו נקודה חשובה כי זו דוגמה טובה למצב שבו אני מנהלת שיח של צרכים אבל השני עונה בשיח האלים שלו, ועדיין אני מוצאת שזה השתלם לי לנהל את השיחה ככה חלק מהזמן במקום להימשך למקום שלו.
מתחבר יפה למה שכתבת קודם על האלימות והמחירים שלה.
לא זכרתי אבל אני גם לא מופתעת
מצ'רה, מסכימה איתך. ככל שאני חושבת על זה יותר כך זה יותר לטעמי. משהו בזה מאוד עגול.
אין שם ניסיון ובכלל לא רצוי לנסות לשטח ולהעלים רגשות תוקפניים, אבל המטרה של הניהול שלהם, בהקשר הזה, היא (גם) שהם לא יתממשו לכדי אלימות
כן, צודקת לגמרי. זו אבחנה חשובה ונחוצה בין תוקפנות, שהיא מה שאני מרגישה, לאלימות, שהיא מה שאני משחררת החוצה (גם אם ההחוצה הזה הוא אני והאלימות היא כלפיי עצמי).
יש סיבות פרקטיות מאוד טובות להעדיף להימנע מאלימות
מסכימה. וגם אהבתי את הניסוח, כי להעדיף להימנע זה משהו שמייצג נקודת מבט, מן השתדלות כללית. וברור מהניסוח שזה לא תמיד יהיה הדבר הנכון או הרצוי.
טלי, תודה על ההסבר למצ'רה. לקרוא את זה היה בשבילי כמו לקבל הכרה במה שקרה לי שם ולמה בדיוק זה היה אלים.
זו נקודה חשובה כי זו דוגמה טובה למצב שבו אני מנהלת שיח של צרכים אבל השני עונה בשיח האלים שלו, ועדיין אני מוצאת שזה השתלם לי לנהל את השיחה ככה חלק מהזמן במקום להימשך למקום שלו.
מתחבר יפה למה שכתבת קודם על האלימות והמחירים שלה.
אני צריכה
אפשרי לגמרי להגיד משהו כנה, לא נעים, וגם לא אלים
אני לא ממש אוהבת את המילה "אלים" בהקשר הנוכחי (מעדיפה להשתמש ב"תוקפני" במקום). אבל כשקראתי את המילים ממש הרגשתי את האנרגיה התוקפנית שמתפשטת מהם, כמו גל.
מהצד השני, אני חושבת שאמירה פחות תוקפנית הייתה אותנטית פחות. היא עדיין עדיפה בעיניי (ואני מתקשה לדמיין מצב בו אגיד משפט כזה בעצמי. רק בתור תגובה לתוקפנות שכנגד - במקרה בו מישהו מנסה לכפות עליי למלא את הצרכים והרצונות שלו). אבל יש פה טרייד-אוף. ולהגיד "אני לא יכולה" יהיה פשוט... שקר. שקר לבן, אבל עדיין שקר. ול שקר יכול להסתבך בעתיד. למשל, אם הוא יצטרך אותו הדבר מסיבות אחרות, שיהיו חשובות גם למשקרת המנומסת, אבל לא יבקש כי אמרו לו "אני לא יכולה".
כך שיש סיבות פרקטיות טובות להמנע משקרים. ולא להציג בחירה לא למלא בקשה בתור אילוץ או חוסר יכולת.
אני לא ממש אוהבת את המילה "אלים" בהקשר הנוכחי (מעדיפה להשתמש ב"תוקפני" במקום). אבל כשקראתי את המילים ממש הרגשתי את האנרגיה התוקפנית שמתפשטת מהם, כמו גל.
מהצד השני, אני חושבת שאמירה פחות תוקפנית הייתה אותנטית פחות. היא עדיין עדיפה בעיניי (ואני מתקשה לדמיין מצב בו אגיד משפט כזה בעצמי. רק בתור תגובה לתוקפנות שכנגד - במקרה בו מישהו מנסה לכפות עליי למלא את הצרכים והרצונות שלו). אבל יש פה טרייד-אוף. ולהגיד "אני לא יכולה" יהיה פשוט... שקר. שקר לבן, אבל עדיין שקר. ול שקר יכול להסתבך בעתיד. למשל, אם הוא יצטרך אותו הדבר מסיבות אחרות, שיהיו חשובות גם למשקרת המנומסת, אבל לא יבקש כי אמרו לו "אני לא יכולה".
כך שיש סיבות פרקטיות טובות להמנע משקרים. ולא להציג בחירה לא למלא בקשה בתור אילוץ או חוסר יכולת.
אני צריכה
בעצם מה שיש פה זו תשובה שלילית לבקשה להיענות לצרכים.
אני חושבת שמה שהיה שם זה תשובה שלילית להזמנה לשמוע את הצרכים.
מצד אחד, זה הכי מבאס שיש.
מצד שני, אפשר לשמוע שם אמירה אחרת (שהיא מה שאני בחרתי לשמוע אז ודי עומדת מאחורי זה גם היום) - אני לא רוצה לנהל שיח על צרכים. אני רוצה לנהל שיח על כסף, אינטרסים וכו'...
זו בעצם הצהרה שמבטלת את צורת השיחה שאני מבקשת ומחזירה אותנו לצורה שבה הוא רצה שזה יתנהל.
בחוויה זה מגעיל בכל מקרה, אבל אם מנקים מזה את המוסיקה נשאר מזה משהו שאפשר לשמוע אותו - אני לא רוצה את מה שאת רוצה (לנהל את השיחה דרך המוקד של הצרכים, ובטח לא של הצרכים שלך) ואני נשאר לדבר איתך רק אם השיחה תתנהל דרך המוקד שחשוב לי ורצוי לי.
כשכל זה קרה ממש נחנקתי לרגע. מרשל הבטיח לי שזה עובד וזה הכי לא עבד
אבל ברגע שהתעשתתי פשוט הבנתי שהדרך הזו לא תקדם אותי לשום מקום כרגע, ושיש לי בחירה ברורה האם לסיים את הדיאלוג איתו או להמשיך בדרך שלו.
יכולתי גם, תיאורטית, להסביר לו למה הדרך שאני מציעה כדאית, אבל במצב הרוח הקרבי שהוא נכנס אליו זה לא היה עובד.
זה מזכיר לי קצת את ההתחלה של הדף הזה - לפעמים, ובעיקר כאשר הצד השני לא מכיר בכלל את השפה הזה - זה לא עובד. ומערכות יחסים שונות יכתיבו פתרונות שונים אם רוצים בכל זאת לקדם אפשרות של דיאלוג כזה.
אני חושבת שמה שהיה שם זה תשובה שלילית להזמנה לשמוע את הצרכים.
מצד אחד, זה הכי מבאס שיש.
מצד שני, אפשר לשמוע שם אמירה אחרת (שהיא מה שאני בחרתי לשמוע אז ודי עומדת מאחורי זה גם היום) - אני לא רוצה לנהל שיח על צרכים. אני רוצה לנהל שיח על כסף, אינטרסים וכו'...
זו בעצם הצהרה שמבטלת את צורת השיחה שאני מבקשת ומחזירה אותנו לצורה שבה הוא רצה שזה יתנהל.
בחוויה זה מגעיל בכל מקרה, אבל אם מנקים מזה את המוסיקה נשאר מזה משהו שאפשר לשמוע אותו - אני לא רוצה את מה שאת רוצה (לנהל את השיחה דרך המוקד של הצרכים, ובטח לא של הצרכים שלך) ואני נשאר לדבר איתך רק אם השיחה תתנהל דרך המוקד שחשוב לי ורצוי לי.
כשכל זה קרה ממש נחנקתי לרגע. מרשל הבטיח לי שזה עובד וזה הכי לא עבד
אבל ברגע שהתעשתתי פשוט הבנתי שהדרך הזו לא תקדם אותי לשום מקום כרגע, ושיש לי בחירה ברורה האם לסיים את הדיאלוג איתו או להמשיך בדרך שלו.
יכולתי גם, תיאורטית, להסביר לו למה הדרך שאני מציעה כדאית, אבל במצב הרוח הקרבי שהוא נכנס אליו זה לא היה עובד.
זה מזכיר לי קצת את ההתחלה של הדף הזה - לפעמים, ובעיקר כאשר הצד השני לא מכיר בכלל את השפה הזה - זה לא עובד. ומערכות יחסים שונות יכתיבו פתרונות שונים אם רוצים בכל זאת לקדם אפשרות של דיאלוג כזה.
אני צריכה
מרשל הבטיח לי שזה עובד.
עוד נקודה שמפריעה לי אצל מרשל (ולא רק אצלו. זה כשל נפוץ מאוד). הטענה שהשיטה הזו עובדת תמיד. זה שגוי עבור כל שיטה שהיא, תמיד. אם אני רוצה עכשיו ללמוד פיזיקה, אז תקשורת לא אלימה פשוט לא רלוונטית. והיא לא אמורה להיות רלוונטית - מה לשיח צרכים ולפיזיקה? לאלקטרונים אין צרכים. ולדעתי, אם הרצאה בפיזיקה עוברת לשיח צרכים סימן שמשהו שם השתבש עמוקות.
אני חושבת שיש מקום בעולם הזה לעסקים שהם לא אישיים. לפעמים יש משהו מכביד בקשר אישי, עם כל הצרכים והרצונות הנוכחות של אדם בכלל.
למשל, פעם היה מיקוח בשוק. לא היו מחירים קבועים כמו שיש היום. וזה היה מאפשר להתחשב בעניים יותר, אבל גם היה פוגע במי שהיה מוקצה חברתית, או לא בעל כישורי מיקוח.
עכשיו יש מחירים קבועים. זה טוב? זה רע? לדעתי זה פשוט אחר. לא קשור לצרכים, נייטרלי.
ומו שזה מבאס לשמוע סירוב לשמוע את הצרכים, זה מבאס לשמעו בקשה כזו איפה שהיא הכי לא קשורה. למשל, בשיעור פיזיקה.
האם במה שקשור לעסקים עדיף שיהיה שיח צרכים? אני ממש לא בטוחה בזה. מנקודת המבט שלי, ברוב המקרים בהם יכניסו את השיח הזה לעסקים זה יצא לרעתי. אני מעדיפה מחירים קבועים, תודה.
<אגב, התמקחות על השכר פוגעת בעיקר בנשים, ומגדילה את הפרשי השכר, ביחס לשכר שנקבע לפי נוסחא קבועה>
עוד נקודה שמפריעה לי אצל מרשל (ולא רק אצלו. זה כשל נפוץ מאוד). הטענה שהשיטה הזו עובדת תמיד. זה שגוי עבור כל שיטה שהיא, תמיד. אם אני רוצה עכשיו ללמוד פיזיקה, אז תקשורת לא אלימה פשוט לא רלוונטית. והיא לא אמורה להיות רלוונטית - מה לשיח צרכים ולפיזיקה? לאלקטרונים אין צרכים. ולדעתי, אם הרצאה בפיזיקה עוברת לשיח צרכים סימן שמשהו שם השתבש עמוקות.
אני חושבת שיש מקום בעולם הזה לעסקים שהם לא אישיים. לפעמים יש משהו מכביד בקשר אישי, עם כל הצרכים והרצונות הנוכחות של אדם בכלל.
למשל, פעם היה מיקוח בשוק. לא היו מחירים קבועים כמו שיש היום. וזה היה מאפשר להתחשב בעניים יותר, אבל גם היה פוגע במי שהיה מוקצה חברתית, או לא בעל כישורי מיקוח.
עכשיו יש מחירים קבועים. זה טוב? זה רע? לדעתי זה פשוט אחר. לא קשור לצרכים, נייטרלי.
ומו שזה מבאס לשמוע סירוב לשמוע את הצרכים, זה מבאס לשמעו בקשה כזו איפה שהיא הכי לא קשורה. למשל, בשיעור פיזיקה.
האם במה שקשור לעסקים עדיף שיהיה שיח צרכים? אני ממש לא בטוחה בזה. מנקודת המבט שלי, ברוב המקרים בהם יכניסו את השיח הזה לעסקים זה יצא לרעתי. אני מעדיפה מחירים קבועים, תודה.
<אגב, התמקחות על השכר פוגעת בעיקר בנשים, ומגדילה את הפרשי השכר, ביחס לשכר שנקבע לפי נוסחא קבועה>
אני צריכה
זה לא חייב לבוא בתבנית שמציע מרשל (שאני אגב לא משתמשת בה כמעט אף פעם)
טלי, מעניין אותי לשמוע (אם זה מתאים לך) איך את כן מתנסחת.
כי גם אני לא עושה שימוש בתבנית המרשלית הקלאסית כי היא פשוט מנותקת מאיך שאני מדברת עם אנשים.
מה שכן, אני חושבת בתבנית הזו פחות או יותר, ואני רואה שזה לרוב מאוד עוזר לי להוציא החוצה (ושוב - ההחוצה זה לפעמים אני) משהו מאוד מדויק, גם אם המילים אחרות.
ביני לביני אני תוהה אם הוא ידע את זה כשהוא העביר את זה בסרטים וסדנאות ופשוט הבין שהדרך ללמד אנשים היא ממש לדבר את הטקסט הזה כאילו הוא אפשרי
_צילי, הדוגמה שלך לגבי הרצון לנהל שיחה ממש יפה. מאוד דומה בעיני לדוגמה של השוקולד שדיברנו עליה קודם
יש משהו ספציפי, שמרגיש נורא דחוף באופן קצת לא מוסבר, ומצד שני קשה לקבל ממנו סיפוק (ולכן הצורך בעוד ועוד הסברים או עוד ועוד שוקולד).
אפשר ליהנות משוקולד באופן בריא (נפשית) ואפשר גם להפיק תועלת אמיתית משיחה והסבר וכו'. אבל אני מזהה את הדחיפות הזו במשהו נורא ספציפי ולא מאוד מספק כאיזה סימן לבדוק דברים עם עצמי קצת יותר לעומק._
מהנהנת אליך בהסכמה גדולה. כן, זו בדיוק אותה חוויה גם בשבילי.
וזה ממש ה-שיעור שלי כבר כמה שנים טובות, מאז ששמתי לב לנטייה שלי להגיב בשלוף כשזה בוער לי.
כמעט תמיד זו היתה טעות, כמעט תמיד היה אחר כך מה לתקן ועל מה להתנצל.
אם להעריך את התהליך שלי אז הייתי אומרת שאני עושה את זה כיום קצת פחות, אבל לא בהפרשים ענקיים. זה עדיין האוטומט שלי. עדיין לומדת את זה, את אומנות האי-תגובה.
והחלק הקשה בעיניי הוא להיות באי-תגובה מהמקום הקשוב והמתבונן ולא מהמקום האגרסיבי שמחשב ומתכנן תגובה מפוצצת.
אגב זה, החיכוך ההוא הסתיים מצוין ממש.
באתי בבוקר, ביקשתי סליחה פשוטה על זה שההתנהגות שלי גרמה אי נוחות, והוספתי אמירה שממש לא התכוונתי.
הבחור ממש התחיל להגיד לי "זה בסדר, לא קרה כלום". ממש ראיתי את זה על הפנים שלו. אבל בשנייה האחרונה הוא שינה כיוון ופשוט אמר תודה.
מאוחר יותר הוא בא לרקוד איתי וידעתי שזה באמת בסדר.
מה רציתי לעשות במקור כשהייתי בניתוק מהצרכים שלי?
קודם כל - לדבר הרבה, להסביר הרבה. רציתי גם לחמוק חלקית מהאחריות ולהתנסח כך שהוא ייאלץ לקחת קצת אחריות.
למשל - להגיד שאני מצטערת לראות שהוא פירש את ההתנהגות שלי בצורה מסוימת למרות שלא התכוונתי לכך. או להגיד שחבל לי שזה מה שקרה. או כל ניסוח אחר שקצת יוריד ממני ויעביר אליו.
באמת חשבתי שהיה שם חלק שלו שלא נוגע אלי. אבל אם הוא לא נוגע אלי אז לא ענייני לנסות לאלץ אותו לראות אותו. זו בחירה שלו. והמהלך העדין הזה לא אפשרי לי כשאני בדחיפות הזו להגיב.
כך שנהיה מרווח זמן, בתוכו נזכרתי שאני בסדר גמור, התאדה ממני הצורך לגרום לו להיות משהו או לייצר אצלו תגובה מסוימת כדי שאני ארגיש יותר בסדר, ויכולתי פשוט לבקש סליחה על חלקי וזהו. הכי מדויק שיש.
טלי, מעניין אותי לשמוע (אם זה מתאים לך) איך את כן מתנסחת.
כי גם אני לא עושה שימוש בתבנית המרשלית הקלאסית כי היא פשוט מנותקת מאיך שאני מדברת עם אנשים.
מה שכן, אני חושבת בתבנית הזו פחות או יותר, ואני רואה שזה לרוב מאוד עוזר לי להוציא החוצה (ושוב - ההחוצה זה לפעמים אני) משהו מאוד מדויק, גם אם המילים אחרות.
ביני לביני אני תוהה אם הוא ידע את זה כשהוא העביר את זה בסרטים וסדנאות ופשוט הבין שהדרך ללמד אנשים היא ממש לדבר את הטקסט הזה כאילו הוא אפשרי
_צילי, הדוגמה שלך לגבי הרצון לנהל שיחה ממש יפה. מאוד דומה בעיני לדוגמה של השוקולד שדיברנו עליה קודם
יש משהו ספציפי, שמרגיש נורא דחוף באופן קצת לא מוסבר, ומצד שני קשה לקבל ממנו סיפוק (ולכן הצורך בעוד ועוד הסברים או עוד ועוד שוקולד).
אפשר ליהנות משוקולד באופן בריא (נפשית) ואפשר גם להפיק תועלת אמיתית משיחה והסבר וכו'. אבל אני מזהה את הדחיפות הזו במשהו נורא ספציפי ולא מאוד מספק כאיזה סימן לבדוק דברים עם עצמי קצת יותר לעומק._
מהנהנת אליך בהסכמה גדולה. כן, זו בדיוק אותה חוויה גם בשבילי.
וזה ממש ה-שיעור שלי כבר כמה שנים טובות, מאז ששמתי לב לנטייה שלי להגיב בשלוף כשזה בוער לי.
כמעט תמיד זו היתה טעות, כמעט תמיד היה אחר כך מה לתקן ועל מה להתנצל.
אם להעריך את התהליך שלי אז הייתי אומרת שאני עושה את זה כיום קצת פחות, אבל לא בהפרשים ענקיים. זה עדיין האוטומט שלי. עדיין לומדת את זה, את אומנות האי-תגובה.
והחלק הקשה בעיניי הוא להיות באי-תגובה מהמקום הקשוב והמתבונן ולא מהמקום האגרסיבי שמחשב ומתכנן תגובה מפוצצת.
אגב זה, החיכוך ההוא הסתיים מצוין ממש.
באתי בבוקר, ביקשתי סליחה פשוטה על זה שההתנהגות שלי גרמה אי נוחות, והוספתי אמירה שממש לא התכוונתי.
הבחור ממש התחיל להגיד לי "זה בסדר, לא קרה כלום". ממש ראיתי את זה על הפנים שלו. אבל בשנייה האחרונה הוא שינה כיוון ופשוט אמר תודה.
מאוחר יותר הוא בא לרקוד איתי וידעתי שזה באמת בסדר.
מה רציתי לעשות במקור כשהייתי בניתוק מהצרכים שלי?
קודם כל - לדבר הרבה, להסביר הרבה. רציתי גם לחמוק חלקית מהאחריות ולהתנסח כך שהוא ייאלץ לקחת קצת אחריות.
למשל - להגיד שאני מצטערת לראות שהוא פירש את ההתנהגות שלי בצורה מסוימת למרות שלא התכוונתי לכך. או להגיד שחבל לי שזה מה שקרה. או כל ניסוח אחר שקצת יוריד ממני ויעביר אליו.
באמת חשבתי שהיה שם חלק שלו שלא נוגע אלי. אבל אם הוא לא נוגע אלי אז לא ענייני לנסות לאלץ אותו לראות אותו. זו בחירה שלו. והמהלך העדין הזה לא אפשרי לי כשאני בדחיפות הזו להגיב.
כך שנהיה מרווח זמן, בתוכו נזכרתי שאני בסדר גמור, התאדה ממני הצורך לגרום לו להיות משהו או לייצר אצלו תגובה מסוימת כדי שאני ארגיש יותר בסדר, ויכולתי פשוט לבקש סליחה על חלקי וזהו. הכי מדויק שיש.
אני צריכה
מסמנת את זה בבירור כי חשוב לי להמשיך לחשוב על זה - דרכים לניהול תקשורת מבוססת צרכים (עם עצמי או הסביבה) תוך שימוש בשפה מקובלת ומוכרת.
אז הבסיס, אם לשפוט על פי החוויה שלי, זה להיות מסוגלת לנהל ביני לביני שיח צרכים ממש מעולה ומדויק באיזו שפה שבא לי.
כשזה יושב אצלי בול אני כבר אמצא את הדרך להוציא את זה החוצה.
אבל אני חושבת שאם נשים שמנסות את זה תשתפנה כאן אז נגלה שיש בכל זאת קווים משותפים. גם בבחירת המילים וגם בניסוחים רחבים יותר.
למשל, אני למדתי להגיד "אני צריכה", וזה בכלל לא מובן מאליו. והכלי הכי חזק שלי הוא דווקא ללכת הפוך ממרשל - קודם אני אומרת מה אני רוצה, שזה כמעט תמיד מנוסח בשפה מאוד ברורה לכולם (אני רוצה שכולנו נסדר עכשיו את הבית, או - אני רוצה בית מסודר) ורק אחרי זה אני מביעה את הצורך.
כלומר - קודם כל הצד השני שומע משהו שהוא בטוח יבין ולכן הוא נשאר קשוב כנראה. אחר כך אני מסבירה איך הרצון הזה משרת אותי ומגייסת לפעולה על בסיס מה שאני צריכה באמת (למשל - תחושה של שותפות או אחריות משותפת על הבית והמצב שלו. או במקרים אחרים - מנוחה, ועדיף שהיא תגיע כמה שיותר מהר, וזה יקרה אם אחרים יקחו חלק).
עוד דבר שאני עושה זה להגיד "אני צריכה" ולא לגזור מזה רצון.
אני חושבת שאני עושה את זה כאשר חשוב לי פשוט לשמוע את הצורך שלי בעולם ולדעת שגם אחרים שמעו.
בהמון מקרים זה מקדם אחד מהשניים - או שאלה "איך אפשר לעזור לך?" (בניסוחים שונים) או הכרה מילולית כלשהי בדבר הזה.
שניהם יהיו לי טובים, וסביר שהם יהיו קלים יותר בלי שאני אביע רצון ברור.
לפעמים גם באמת לא ברור לי מה הרצון הברור ושאלה מהחוץ עוזרת לי למקד.
זה מוביל אותי למחשבה הכללית שאולי בשיח של צרכים פשוט עדיפות כמה שפחות מילים וכמה שיותר דיוק במילים המעטות שנבחרות.
בכל מקרה, אני כמעט אף פעם לא מוצאת את עצמי מדברת על הרגשות שלי. זה כמעט תמיד יהיה מיותר, אני אפילו לא יודעת למה.
אז הבסיס, אם לשפוט על פי החוויה שלי, זה להיות מסוגלת לנהל ביני לביני שיח צרכים ממש מעולה ומדויק באיזו שפה שבא לי.
כשזה יושב אצלי בול אני כבר אמצא את הדרך להוציא את זה החוצה.
אבל אני חושבת שאם נשים שמנסות את זה תשתפנה כאן אז נגלה שיש בכל זאת קווים משותפים. גם בבחירת המילים וגם בניסוחים רחבים יותר.
למשל, אני למדתי להגיד "אני צריכה", וזה בכלל לא מובן מאליו. והכלי הכי חזק שלי הוא דווקא ללכת הפוך ממרשל - קודם אני אומרת מה אני רוצה, שזה כמעט תמיד מנוסח בשפה מאוד ברורה לכולם (אני רוצה שכולנו נסדר עכשיו את הבית, או - אני רוצה בית מסודר) ורק אחרי זה אני מביעה את הצורך.
כלומר - קודם כל הצד השני שומע משהו שהוא בטוח יבין ולכן הוא נשאר קשוב כנראה. אחר כך אני מסבירה איך הרצון הזה משרת אותי ומגייסת לפעולה על בסיס מה שאני צריכה באמת (למשל - תחושה של שותפות או אחריות משותפת על הבית והמצב שלו. או במקרים אחרים - מנוחה, ועדיף שהיא תגיע כמה שיותר מהר, וזה יקרה אם אחרים יקחו חלק).
עוד דבר שאני עושה זה להגיד "אני צריכה" ולא לגזור מזה רצון.
אני חושבת שאני עושה את זה כאשר חשוב לי פשוט לשמוע את הצורך שלי בעולם ולדעת שגם אחרים שמעו.
בהמון מקרים זה מקדם אחד מהשניים - או שאלה "איך אפשר לעזור לך?" (בניסוחים שונים) או הכרה מילולית כלשהי בדבר הזה.
שניהם יהיו לי טובים, וסביר שהם יהיו קלים יותר בלי שאני אביע רצון ברור.
לפעמים גם באמת לא ברור לי מה הרצון הברור ושאלה מהחוץ עוזרת לי למקד.
זה מוביל אותי למחשבה הכללית שאולי בשיח של צרכים פשוט עדיפות כמה שפחות מילים וכמה שיותר דיוק במילים המעטות שנבחרות.
בכל מקרה, אני כמעט אף פעם לא מוצאת את עצמי מדברת על הרגשות שלי. זה כמעט תמיד יהיה מיותר, אני אפילו לא יודעת למה.
אני צריכה
וגם שמה לב על הדרך שבכיוון שאליו אני מושכת את השיחה יש שוב דילוג על השאלה איך בעצם לנהל את הדיאלוג הפנימי היטב.
אני מקווה שדברים שכבר נכתבו בעניין במעלה הדף נותנים קצה חוט ומבטיחה להוסיף לזה עוד כשיהיה לי.
אני מקווה שדברים שכבר נכתבו בעניין במעלה הדף נותנים קצה חוט ומבטיחה להוסיף לזה עוד כשיהיה לי.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני צריכה
אז הבסיס, אם לשפוט על פי החוויה שלי, זה להיות מסוגלת לנהל ביני לביני שיח צרכים
זה גם הנסיון שלי מהשנתיים האחרונות.
הבסיס הוא - שאני אתחיל לדבר עם עצמי, לשאול את עצמי "מה אני צריכה כרגע" ולהיות במודעות על זה (כותבת בקצרנות אבל האמת שזה מורכב מהרבה מאוד חלקים קטנים ולא-מובנים-מאליהם. בחוויה שלי, יש פה המון עבודה שאני עדיין עושה, אם כי רואה איך אני הולכת ומשתפרת עם האימון והתירגול).
השלב הבא, לתקשר את הצרכים החוצה.
קודם אני אומרת מה אני רוצה, שזה כמעט תמיד מנוסח בשפה מאוד ברורה לכולם (אני רוצה שכולנו נסדר עכשיו את הבית, או - אני רוצה בית מסודר)
אז אני לא משתמשת פה במלה "רוצה".
אני מאוד מקפידה להגיד למשל (בדוגמא שלך): "אני צריכה בית נקי עכשיו" או משהו בדומה לזה. למשל, "אני צריכה שהבית יהיה עכשיו מסודר ונקי כי תיכף מגיעה אלי מישהי לפגישה".
זה צורך ברור.
או: "אני צריכה עזרה פה כדי שאספיק לארגן לנו ארוחת צהריים בזמן". זה צורך - צורך לתקתק X דברים תוך Y זמן ואני חייבת עבודת צוות כדי להספיק הכל לפני שמישהו צריך לצאת לחוג/לצבא/לאוניברסיטה וכו'.
המלה "צריך" מפקסת את כולם.
הדברים שאני "צריכה" - או שהם מובנים לכולם או שבניתי בסיס והסברתי מדוע הם מהווים צורך (למשל, הסרטן מהווה פה פקטור משמעותי).
אם יש לאלה שאני מתקשרת איתם (הילדים והמשפחה בדרך כלל) איזו בעיה עם בקשה שלי, יהיה דיון ספציפי. לא על הצורך, אבל יכול להיות דיון איך למלא אותו ומה תהיה חלוקת התפקידים. וזה בסדר מצידי. אני תמיד פתוחה לחקור, אם אפשר למלא את אותו הצורך בכמה דרכים.
למשל, אם אי אפשר למלא את הצורך שלי בנקיון באופן אקולוגי, אני ממלאת אותו בעזרת מטלית רצפה חד פעמית. זו אופציה חדשה שנוצרה כתוצאה מהדיון ביני לביני ובין אחרים לביני על הדרך למלא את הצורך שלי בנקיון לעומת הדרך למלא את הצורך שלי במנוחה ובהחלמה.
זה גם הנסיון שלי מהשנתיים האחרונות.
הבסיס הוא - שאני אתחיל לדבר עם עצמי, לשאול את עצמי "מה אני צריכה כרגע" ולהיות במודעות על זה (כותבת בקצרנות אבל האמת שזה מורכב מהרבה מאוד חלקים קטנים ולא-מובנים-מאליהם. בחוויה שלי, יש פה המון עבודה שאני עדיין עושה, אם כי רואה איך אני הולכת ומשתפרת עם האימון והתירגול).
השלב הבא, לתקשר את הצרכים החוצה.
קודם אני אומרת מה אני רוצה, שזה כמעט תמיד מנוסח בשפה מאוד ברורה לכולם (אני רוצה שכולנו נסדר עכשיו את הבית, או - אני רוצה בית מסודר)
אז אני לא משתמשת פה במלה "רוצה".
אני מאוד מקפידה להגיד למשל (בדוגמא שלך): "אני צריכה בית נקי עכשיו" או משהו בדומה לזה. למשל, "אני צריכה שהבית יהיה עכשיו מסודר ונקי כי תיכף מגיעה אלי מישהי לפגישה".
זה צורך ברור.
או: "אני צריכה עזרה פה כדי שאספיק לארגן לנו ארוחת צהריים בזמן". זה צורך - צורך לתקתק X דברים תוך Y זמן ואני חייבת עבודת צוות כדי להספיק הכל לפני שמישהו צריך לצאת לחוג/לצבא/לאוניברסיטה וכו'.
המלה "צריך" מפקסת את כולם.
הדברים שאני "צריכה" - או שהם מובנים לכולם או שבניתי בסיס והסברתי מדוע הם מהווים צורך (למשל, הסרטן מהווה פה פקטור משמעותי).
אם יש לאלה שאני מתקשרת איתם (הילדים והמשפחה בדרך כלל) איזו בעיה עם בקשה שלי, יהיה דיון ספציפי. לא על הצורך, אבל יכול להיות דיון איך למלא אותו ומה תהיה חלוקת התפקידים. וזה בסדר מצידי. אני תמיד פתוחה לחקור, אם אפשר למלא את אותו הצורך בכמה דרכים.
למשל, אם אי אפשר למלא את הצורך שלי בנקיון באופן אקולוגי, אני ממלאת אותו בעזרת מטלית רצפה חד פעמית. זו אופציה חדשה שנוצרה כתוצאה מהדיון ביני לביני ובין אחרים לביני על הדרך למלא את הצורך שלי בנקיון לעומת הדרך למלא את הצורך שלי במנוחה ובהחלמה.
אני צריכה
מורכב מהרבה מאוד חלקים קטנים ולא-מובנים-מאליהם
אני חושבת, בשמת, שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשות פה, את אותם חלקים קטנים ולא מובנים מאליהם.
אז אם מתישהו יהיה לך חשק לכתוב על זה ביתר פירוט - אני ממש בטוחה שזה יהיה חשוב ומועיל גם לאחרות.
המלה "צריך" מפקסת את כולם
אני מסכימה שצורך מפקס את כולם כי זה נתפש כיותר... חשוב או מהותי או אפילו דחוף מאשר רצון.
הבעיה הקטנה שלי עם זה היא שדברים שאני בעצם רוצה, ולכן יכולים בתכלס לא להתקיים והעולם לא יניד עפעף, מקבלים פתאום דחיפות או גדלות דרך השימוש במושג הזה.
אם אני מבינה אותך נכון את בעצם מציעה סיווג לצרכים ורצונות דרך המידה שבה הם דחופים או נחוצים לך ועכשיו, במקום על איזה בסיס תיאורטי.
אותו דבר בדיוק יכול היום להרגיש לך כמו רצון ומחר כמו צורך. והסביבה שלך מכירה את צורת התקשורת שלך אז היא מבינה היטב למה את מתכוונת.
אם לזה התכוונת אז זה נשמע מועיל מאוד. משאיר אותי עם תהייה איך לתקשר דברים כאלה למי שפחות מכיר אותי או רוצה לעזור לי, אבל זה כבר עניין אחר.
יכול להיות שזה לגמרי סביר ומועיל לתקשר צרכים ורצונות בצורה אחת מול מוכרים ואוהבים, ובצורה לגמרי אחרת מול זרים גמורים או סתם מכרים רחוקים.
מה שכן, זה מזכיר לי משהו משיחה אחרת לגמרי שפעם כתבתי כאן, על איך הילדים שלי כמעט אף פעם לא עושים שימוש בעוצמות גבוהות של מילוליות כדי לקבל משהו. והמחשבה שלי היתה שזה בגלל שאנחנו ממש מקשיבים להם גם כשהם סתם רוצים משהו, אז הם לא למדו להגביר עוצמות ולהמציא דחיפות שאין.
אני תוהה איפה השימוש במילה "צריך" נכנסת כאן.
כי למשל... כשאני רוצה שהבית יהיה מסודר, ברוב המקרים זו השריטה הפרטית שלי שאני כופה על בני הבית. וכל מה שנורא חשוב לי יכול בתכלס להתקיים גם אם הבית יהיה הרבה יותר מבולגן ומלוכלך ממה שהוא. אורחים יכולים להתארח כאן גם כאשר הבית לא טיפ טופ. אני יכולה לקיים כאן סדנה גם כאשר הבית לא טיפ טופ. שום דבר לא יקרה באמת מזה שהדברים לא יהיו בסטנדרט שלי.
אז כשאני אומרת שאני "רוצה" אני בעצם מכירה בכך שזו השריטה הפרטית שלי, ושלמרות שזה חשוב לי גם אני מבינה שבעצם יכול להתקיים מצב נורמלי אחר לגמרי, שפשוט לא נוח לי.
ואם אני אומרת "צריכה" אני כאילו מביעה פה רצון בעוצמה גבוהה כדי לקבל מענה על חשבון דיאלוג שעניינו... השריטות שלי
כרגע לפחות אני מעדיפה להגיד "אני צריכה עזרה" ואז לעבור לפירוט של מה שאני רוצה. אבל אני חושבת על ההצעה שלך. יש בה משהו חמקמק שכן נראה לי ואני חושבת שהוא טמון במרכיב של ההיכרות והמוכרות.
אני חושבת, בשמת, שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשות פה, את אותם חלקים קטנים ולא מובנים מאליהם.
אז אם מתישהו יהיה לך חשק לכתוב על זה ביתר פירוט - אני ממש בטוחה שזה יהיה חשוב ומועיל גם לאחרות.
המלה "צריך" מפקסת את כולם
אני מסכימה שצורך מפקס את כולם כי זה נתפש כיותר... חשוב או מהותי או אפילו דחוף מאשר רצון.
הבעיה הקטנה שלי עם זה היא שדברים שאני בעצם רוצה, ולכן יכולים בתכלס לא להתקיים והעולם לא יניד עפעף, מקבלים פתאום דחיפות או גדלות דרך השימוש במושג הזה.
אם אני מבינה אותך נכון את בעצם מציעה סיווג לצרכים ורצונות דרך המידה שבה הם דחופים או נחוצים לך ועכשיו, במקום על איזה בסיס תיאורטי.
אותו דבר בדיוק יכול היום להרגיש לך כמו רצון ומחר כמו צורך. והסביבה שלך מכירה את צורת התקשורת שלך אז היא מבינה היטב למה את מתכוונת.
אם לזה התכוונת אז זה נשמע מועיל מאוד. משאיר אותי עם תהייה איך לתקשר דברים כאלה למי שפחות מכיר אותי או רוצה לעזור לי, אבל זה כבר עניין אחר.
יכול להיות שזה לגמרי סביר ומועיל לתקשר צרכים ורצונות בצורה אחת מול מוכרים ואוהבים, ובצורה לגמרי אחרת מול זרים גמורים או סתם מכרים רחוקים.
מה שכן, זה מזכיר לי משהו משיחה אחרת לגמרי שפעם כתבתי כאן, על איך הילדים שלי כמעט אף פעם לא עושים שימוש בעוצמות גבוהות של מילוליות כדי לקבל משהו. והמחשבה שלי היתה שזה בגלל שאנחנו ממש מקשיבים להם גם כשהם סתם רוצים משהו, אז הם לא למדו להגביר עוצמות ולהמציא דחיפות שאין.
אני תוהה איפה השימוש במילה "צריך" נכנסת כאן.
כי למשל... כשאני רוצה שהבית יהיה מסודר, ברוב המקרים זו השריטה הפרטית שלי שאני כופה על בני הבית. וכל מה שנורא חשוב לי יכול בתכלס להתקיים גם אם הבית יהיה הרבה יותר מבולגן ומלוכלך ממה שהוא. אורחים יכולים להתארח כאן גם כאשר הבית לא טיפ טופ. אני יכולה לקיים כאן סדנה גם כאשר הבית לא טיפ טופ. שום דבר לא יקרה באמת מזה שהדברים לא יהיו בסטנדרט שלי.
אז כשאני אומרת שאני "רוצה" אני בעצם מכירה בכך שזו השריטה הפרטית שלי, ושלמרות שזה חשוב לי גם אני מבינה שבעצם יכול להתקיים מצב נורמלי אחר לגמרי, שפשוט לא נוח לי.
ואם אני אומרת "צריכה" אני כאילו מביעה פה רצון בעוצמה גבוהה כדי לקבל מענה על חשבון דיאלוג שעניינו... השריטות שלי
כרגע לפחות אני מעדיפה להגיד "אני צריכה עזרה" ואז לעבור לפירוט של מה שאני רוצה. אבל אני חושבת על ההצעה שלך. יש בה משהו חמקמק שכן נראה לי ואני חושבת שהוא טמון במרכיב של ההיכרות והמוכרות.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני צריכה
_אני חושבת, בשמת, שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשות פה, את אותם חלקים קטנים ולא מובנים מאליהם.
אז אם מתישהו יהיה לך חשק לכתוב על זה ביתר פירוט._
מבטיחה לכתוב על זה אם תיפול עלי השראה (-:
הבעיה הקטנה שלי עם זה היא שדברים שאני בעצם רוצה, ולכן יכולים בתכלס לא להתקיים והעולם לא יניד עפעף, מקבלים פתאום דחיפות או גדלות דרך השימוש במושג הזה
כן, אני רואה מה מטריד אותך.
אני חושבת שאני פותרת את זה בשלב השיח ביני לביני.
כלומר, באיזשהו מטא-דיון שאני מקיימת בתוכי, אני בוחנת גם שאלה שאין לה כותרת, אז רק לצורך הדיון כאן אני אנסה לתת לה כותרת אף על פי שאני מרגישה שהכותרת לא מדוייקת. אז טנטאטיבית אקרא לדיון הזה שביני לביני: שיקלול מוסרי לגבי השאלה, האם אני יכולה לספק לעצמי את הצורך הנדון בעצמי?
זו שאלה מאוד מורכבת, תיכף אגיד משהו על זה. קודם אתייחס לדברייך:
אותו דבר בדיוק יכול היום להרגיש לך כמו רצון ומחר כמו צורך
כן, אבל זה תמיד ככה עם צרכים: לפעמים יש לי "צורך" לאכול ולפעמים אני רק "רוצה" לאכול.
שאני "רוצה" אני בעצם מכירה בכך שזו השריטה הפרטית שלי
אני חושבת שמשהו חשוב שאולי כדאי להכיר בו בדיון הזה, הוא - איפה כל אחד באופן אישי מעביר את הקו בין "שריטה פרטית" ל"צורך".
לדעתי, באמת לעניות דעתי, זה עניין מאוד מאוד סובייקטיבי ותלוי באדם עצמו, בצורך שבו מדובר, ובמערכת היחסים עם כל אינדיבידואל או קבוצה (בכל גודל, כגון משפחה גרעינית או כל אתר באופן) שאנחנו מתקשרים איתם בכל צורה שהיא לגבי הצורך שבו מדובר.
לא זו בלבד, אלא שנקודת המוצא של כל אחד מאיתנו עשויה להיות (והיא אכן) שונה לחלוטין.
לצורך הדוגמא בלבד, אני אתן בקצה אחד של הסקאלה מישהו שנקרא לו לצורך השימוש בקיצורים תרבותיים "מפונק ואנוכי". הוא לא רק מצפה אלא גם דורש מכל העולם לספק לא רק כל צורך שלו אלא גם כל גחמה שלו. ואין לו ספק שמגיע לו. האדם הזה ממש לא מטריד את עצמו בשאלה אם העובדה שבא לו כרגע לשמוע מוזיקה רועשת ברמקולים בקולי קולות מתחשבת באחרים - זה מבחינתו "הצורך שלו" וגמרנו. אז גם הילד שלו שמנסה לתקשר איתו מעל הרעש הזה וגם כל מי שרוכב סביבו ב"סובב תל אביב" יכולים "לקפוץ לו", כמו שנאמר.
אדם כזה, לא יזיק לו ללמוד קצת להתעמק בשאלה "האם זו לא שריטה פרטית שלי שאני כופה באלימות על השאר?"
אני רק משתמשת באיש הזה כדוגמא לסמל את האיזור של קצה הסקאלה ה"אנוכי" (שם זמני, רק לצורך הדיון) כדי לומר: אלה שמנקודת האמצע ועד דוגמאות יותר קיצוניות כמו האיש הזה, כל אלה חשוב מאוד שיקפידו לשאול את עצמם אם הם לא כופים על אחרים.
בקצה ההפוך של הסקאלה אני אתן את הדוגמא של מי, שנקרא לו לצורך השימוש בקיצורים תרבותיים (רק לשם הנוחות) "נותן בלי חשבון" או "סמרטוט". הטיפוס הזה, כל הזמן פועל למען כל הצרכים של כל מי שנמצא סביבו, ואת עצמו - שוכח! הוא תמיד בסוף סדר העדיפויות שלו, והאמת, מרוב דברים שצריך לטפל בהם, הוא לא מגיע לספק את הצרכים של עצמו. והוא גם לא קולט את זה. הוא לא חושב על זה. זה לא במודעות שלו.
אדם כזה, אם הוא ישמע את העצה שלך ואת הדיון שלך - ישר יקפוץ למקום שבו הוא יגביר עוד יותר את ההתנהגות שלו, כי הנה נתת לו עוד צידוק מוסרי לזה. עכשיו אם היה כבר איזה צורך שלו שהוא שם לב אליו (קצת כזה?), ישר הוא יגיד: אה, זו בטח "שריטה פרטית שלי" שממש לא יפה מצידי לכפות על אחרים.
זה הטיפוס, שחושב שזו שריטה פרטית שלו שהוא מעלה בדעתו להגיד פעם לזוגתו, שיש לו צורך שלא יצעקו עליו... כי היא ישר אומרת: "אבל ככה אני מתבטאת ויש לי זכות לצעוק כשאני כועסת!!!" והוא מתקפל. זו האשה (שקראתי את סיפורה אתמול) שאמרה, שאין לה זמן לטפל בסרטן שלב 4 עם גרורות שיש לה כי היא חייבת לעזור לאחותה עם התינוק.
אז כאלה, וכל האנשים שבין נקודת האמצע לכיוון הדוגמאות האלה - צריכים לעניות דעתי לנטוש כל דיון על ההבדל בין צורך לבין רצון.
במלים אחרות: הדיון על "צורך או רצון" רלבנטי רק לאנשים שנקודת המוצא שלהם היא בצד אחד של הסקאלה וממש מסוכנת לאנשים שנקודת המוצא שלהם היא בצד השני של הסקאלה.
מי שלא באיזור הבריא של האמצע, ובכלל כל מי שלא מחובר לחלוטין ובצורה צלולה לצרכים שלו, אני הייתי אוסרת עליו לגעת בכלל בשאלה "האם זה 'רק' רצון ולא צורך" עד שלא יעבור בהצלחה את הבחינה בנושא (-: (בחינוך ביתי זה נראה אחרת, אבל לצורך הדיון נסתפק במטאפורה הזאת D-: ).
אז הנה אני אגע קצת במה שדיברת עליו, המון-המון הפרטים הקטנים:
הוא תמיד בסוף סדר העדיפויות שלו, והאמת, מרוב דברים שצריך לטפל בהם, הוא לא מגיע לספק את הצרכים של עצמו. והוא גם לא קולט את זה. הוא לא חושב על זה. זה לא במודעות שלו
אז כמה שלבים:
שיקלול מוסרי לגבי השאלה, האם אני יכולה לספק לעצמי את הצורך הנדון בעצמי?
העבודה שלי במקום הזה, דרשה ממני ללמוד שאלה חדשה לגמרי - האם זה נכון שאספק את הצורך הנדון בעצמי?
על חשבון מה זה בא?
האם נכון לבטל את הצורך שלי?
האם זה לא מהווה זלזול במשהו שהוא חיוני לבריאותי?
ולכן, באופן הפוך ממך, ציל צול, אני - עקב נקודת המוצא שלי - מגיעה למקום אחר לגמרי. אני מגיעה למקום החדש והמפחיד שבו אני לומדת לבקש עזרה בדברים שמעולם לא העליתי על דעתי לבקש, כי לא ראיתי את המחיר שאני משלמת על ביטול של צרכים חשובים שלי מצד אחד, ועל מתן עדיפות לכוחות של אחרים או לצרכים של אחרים על פני.
אחת הפשרות שלי עם עצמי היא, שאני משתדלת א. לבקש מכל אחד את מה שהכי קל לו לתת, וב. כשאני מבקשת יש שם אפשרות בילט-אין לסרב.
אני עושה מין חשבון כזה: יש לי צורך X. אני יכולה לבקש עזרה מא'. ואם הוא לא יכול אז מב'. ואם ב' לא יכול אז ג'. ואם אף אחד מהם לא יכול אז אבצע שינוי ד'. ואם גם זה לא אפשרי אז אוותר/אעשה את זה בעצמי/אפשרות נוספת שאחשוב עליה אחר כך.
אני גם נעשית מאוד יצירתית לגבי הדרכים הרבות והשונות שאפשר לספק בהן צורך שלי. ברגע שאני מבינה שיש לי צורך X, מכירה בחשיבות שלו, ורואה בזה שאלה מעשית בעיקרה: איך אני יכולה לדאוג לעצמי לספק את הצורך X שלי?
אז אם מתישהו יהיה לך חשק לכתוב על זה ביתר פירוט._
מבטיחה לכתוב על זה אם תיפול עלי השראה (-:
הבעיה הקטנה שלי עם זה היא שדברים שאני בעצם רוצה, ולכן יכולים בתכלס לא להתקיים והעולם לא יניד עפעף, מקבלים פתאום דחיפות או גדלות דרך השימוש במושג הזה
כן, אני רואה מה מטריד אותך.
אני חושבת שאני פותרת את זה בשלב השיח ביני לביני.
כלומר, באיזשהו מטא-דיון שאני מקיימת בתוכי, אני בוחנת גם שאלה שאין לה כותרת, אז רק לצורך הדיון כאן אני אנסה לתת לה כותרת אף על פי שאני מרגישה שהכותרת לא מדוייקת. אז טנטאטיבית אקרא לדיון הזה שביני לביני: שיקלול מוסרי לגבי השאלה, האם אני יכולה לספק לעצמי את הצורך הנדון בעצמי?
זו שאלה מאוד מורכבת, תיכף אגיד משהו על זה. קודם אתייחס לדברייך:
אותו דבר בדיוק יכול היום להרגיש לך כמו רצון ומחר כמו צורך
כן, אבל זה תמיד ככה עם צרכים: לפעמים יש לי "צורך" לאכול ולפעמים אני רק "רוצה" לאכול.
שאני "רוצה" אני בעצם מכירה בכך שזו השריטה הפרטית שלי
אני חושבת שמשהו חשוב שאולי כדאי להכיר בו בדיון הזה, הוא - איפה כל אחד באופן אישי מעביר את הקו בין "שריטה פרטית" ל"צורך".
לדעתי, באמת לעניות דעתי, זה עניין מאוד מאוד סובייקטיבי ותלוי באדם עצמו, בצורך שבו מדובר, ובמערכת היחסים עם כל אינדיבידואל או קבוצה (בכל גודל, כגון משפחה גרעינית או כל אתר באופן) שאנחנו מתקשרים איתם בכל צורה שהיא לגבי הצורך שבו מדובר.
לא זו בלבד, אלא שנקודת המוצא של כל אחד מאיתנו עשויה להיות (והיא אכן) שונה לחלוטין.
לצורך הדוגמא בלבד, אני אתן בקצה אחד של הסקאלה מישהו שנקרא לו לצורך השימוש בקיצורים תרבותיים "מפונק ואנוכי". הוא לא רק מצפה אלא גם דורש מכל העולם לספק לא רק כל צורך שלו אלא גם כל גחמה שלו. ואין לו ספק שמגיע לו. האדם הזה ממש לא מטריד את עצמו בשאלה אם העובדה שבא לו כרגע לשמוע מוזיקה רועשת ברמקולים בקולי קולות מתחשבת באחרים - זה מבחינתו "הצורך שלו" וגמרנו. אז גם הילד שלו שמנסה לתקשר איתו מעל הרעש הזה וגם כל מי שרוכב סביבו ב"סובב תל אביב" יכולים "לקפוץ לו", כמו שנאמר.
אדם כזה, לא יזיק לו ללמוד קצת להתעמק בשאלה "האם זו לא שריטה פרטית שלי שאני כופה באלימות על השאר?"
אני רק משתמשת באיש הזה כדוגמא לסמל את האיזור של קצה הסקאלה ה"אנוכי" (שם זמני, רק לצורך הדיון) כדי לומר: אלה שמנקודת האמצע ועד דוגמאות יותר קיצוניות כמו האיש הזה, כל אלה חשוב מאוד שיקפידו לשאול את עצמם אם הם לא כופים על אחרים.
בקצה ההפוך של הסקאלה אני אתן את הדוגמא של מי, שנקרא לו לצורך השימוש בקיצורים תרבותיים (רק לשם הנוחות) "נותן בלי חשבון" או "סמרטוט". הטיפוס הזה, כל הזמן פועל למען כל הצרכים של כל מי שנמצא סביבו, ואת עצמו - שוכח! הוא תמיד בסוף סדר העדיפויות שלו, והאמת, מרוב דברים שצריך לטפל בהם, הוא לא מגיע לספק את הצרכים של עצמו. והוא גם לא קולט את זה. הוא לא חושב על זה. זה לא במודעות שלו.
אדם כזה, אם הוא ישמע את העצה שלך ואת הדיון שלך - ישר יקפוץ למקום שבו הוא יגביר עוד יותר את ההתנהגות שלו, כי הנה נתת לו עוד צידוק מוסרי לזה. עכשיו אם היה כבר איזה צורך שלו שהוא שם לב אליו (קצת כזה?), ישר הוא יגיד: אה, זו בטח "שריטה פרטית שלי" שממש לא יפה מצידי לכפות על אחרים.
זה הטיפוס, שחושב שזו שריטה פרטית שלו שהוא מעלה בדעתו להגיד פעם לזוגתו, שיש לו צורך שלא יצעקו עליו... כי היא ישר אומרת: "אבל ככה אני מתבטאת ויש לי זכות לצעוק כשאני כועסת!!!" והוא מתקפל. זו האשה (שקראתי את סיפורה אתמול) שאמרה, שאין לה זמן לטפל בסרטן שלב 4 עם גרורות שיש לה כי היא חייבת לעזור לאחותה עם התינוק.
אז כאלה, וכל האנשים שבין נקודת האמצע לכיוון הדוגמאות האלה - צריכים לעניות דעתי לנטוש כל דיון על ההבדל בין צורך לבין רצון.
במלים אחרות: הדיון על "צורך או רצון" רלבנטי רק לאנשים שנקודת המוצא שלהם היא בצד אחד של הסקאלה וממש מסוכנת לאנשים שנקודת המוצא שלהם היא בצד השני של הסקאלה.
מי שלא באיזור הבריא של האמצע, ובכלל כל מי שלא מחובר לחלוטין ובצורה צלולה לצרכים שלו, אני הייתי אוסרת עליו לגעת בכלל בשאלה "האם זה 'רק' רצון ולא צורך" עד שלא יעבור בהצלחה את הבחינה בנושא (-: (בחינוך ביתי זה נראה אחרת, אבל לצורך הדיון נסתפק במטאפורה הזאת D-: ).
אז הנה אני אגע קצת במה שדיברת עליו, המון-המון הפרטים הקטנים:
הוא תמיד בסוף סדר העדיפויות שלו, והאמת, מרוב דברים שצריך לטפל בהם, הוא לא מגיע לספק את הצרכים של עצמו. והוא גם לא קולט את זה. הוא לא חושב על זה. זה לא במודעות שלו
אז כמה שלבים:
- להעלות למודעות את העובדה, שיש דבר כזה "צרכים".
- להעלות למודעות את העובדה, שה"צרכים" שלי לא מסופקים.
- שלב קשה שדורש עבודה: להכיר בעובדה, שיש לי צרכים ושהם לא מסופקים. בא יחד עם להכיר בעובדה, שאני אחרונה בסדר העדיפויות של עצמי. יחד עם להכיר בעובדה, שהאוטומט שלי שם את הצרכים של כולם לפני. זה תופס רק משפט אחד על המסך, חודשים של עבודת מודעות במציאות. מלא מלא התנגדויות. מלא מלא תירוצים. "לא, אבל את זה אני חייבת", "לא, אבל זה חשוב", "לא, אבל היא צריכה".
שיקלול מוסרי לגבי השאלה, האם אני יכולה לספק לעצמי את הצורך הנדון בעצמי?
העבודה שלי במקום הזה, דרשה ממני ללמוד שאלה חדשה לגמרי - האם זה נכון שאספק את הצורך הנדון בעצמי?
על חשבון מה זה בא?
האם נכון לבטל את הצורך שלי?
האם זה לא מהווה זלזול במשהו שהוא חיוני לבריאותי?
ולכן, באופן הפוך ממך, ציל צול, אני - עקב נקודת המוצא שלי - מגיעה למקום אחר לגמרי. אני מגיעה למקום החדש והמפחיד שבו אני לומדת לבקש עזרה בדברים שמעולם לא העליתי על דעתי לבקש, כי לא ראיתי את המחיר שאני משלמת על ביטול של צרכים חשובים שלי מצד אחד, ועל מתן עדיפות לכוחות של אחרים או לצרכים של אחרים על פני.
אחת הפשרות שלי עם עצמי היא, שאני משתדלת א. לבקש מכל אחד את מה שהכי קל לו לתת, וב. כשאני מבקשת יש שם אפשרות בילט-אין לסרב.
אני עושה מין חשבון כזה: יש לי צורך X. אני יכולה לבקש עזרה מא'. ואם הוא לא יכול אז מב'. ואם ב' לא יכול אז ג'. ואם אף אחד מהם לא יכול אז אבצע שינוי ד'. ואם גם זה לא אפשרי אז אוותר/אעשה את זה בעצמי/אפשרות נוספת שאחשוב עליה אחר כך.
אני גם נעשית מאוד יצירתית לגבי הדרכים הרבות והשונות שאפשר לספק בהן צורך שלי. ברגע שאני מבינה שיש לי צורך X, מכירה בחשיבות שלו, ורואה בזה שאלה מעשית בעיקרה: איך אני יכולה לדאוג לעצמי לספק את הצורך X שלי?
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני צריכה
כדי להיות פחות תיאורטית, אנסה להמחיש בדוגמא:
אם לך חשוב להבחין, האם הצורך שלך בבית נקי ומסודר אינו אלא "רצון" שאת "כופה" על בני ביתך כשאת מבקשת שיתוף פעולה בסדר וניקיון -
אז לי חשוב להבחין, האם הצורך שלי בבית נקי ומסודר אינו אלא "צורך" מאוד בסיסי ועמוק, שאני מבטלת את חשיבותו כל פעם שאני נמנעת מלבקש עזרה וסובלת מהתוצאות.
אם לך חשוב להבחין, האם הצורך שלך בבית נקי ומסודר אינו אלא "רצון" שאת "כופה" על בני ביתך כשאת מבקשת שיתוף פעולה בסדר וניקיון -
אז לי חשוב להבחין, האם הצורך שלי בבית נקי ומסודר אינו אלא "צורך" מאוד בסיסי ועמוק, שאני מבטלת את חשיבותו כל פעם שאני נמנעת מלבקש עזרה וסובלת מהתוצאות.
אני צריכה
איפה כל אחד באופן אישי מעביר את הקו בין "שריטה פרטית" ל"צורך".
לדעתי יש פה עוד נקודה חשובה שקצת הוזנחה - האלטרנטיבות.
נניח אני רעבה. מאוד. מאוד. זה צורך, וצורך דחוף שלי - לאכול.
אם אני הגעתי לאיזשהי סעודה, ובפניי עומד שולחן מלא במאכלים שונים שכולם מתאימים לי, אז הצורך לאכול יכול להמלא על ידיד כל אחד מהם. להצביע על אחד מהם ולהגיד שאני צריכה לאכול אותו יהיה לא מדוייק. אני רוצה לאכול אותו. אני צריה לאכול. פשוט לאכול.
לעומת זאת, אם אני על אי בודד והמאכל היחידי שיש כרגע זה דג בודד, אז אני צריכה לאכול את הדג הזה. כי זו האפשרות היחידה למלא את הצורך הזה.
האמת, לרוב, היא איפשהו באמצע. אבל שאלת האלטרנטיבות היא זו שבמידה רבה יכולה לקבוע אם משהו הוא צורך, לדעתי.
לדעתי יש פה עוד נקודה חשובה שקצת הוזנחה - האלטרנטיבות.
נניח אני רעבה. מאוד. מאוד. זה צורך, וצורך דחוף שלי - לאכול.
אם אני הגעתי לאיזשהי סעודה, ובפניי עומד שולחן מלא במאכלים שונים שכולם מתאימים לי, אז הצורך לאכול יכול להמלא על ידיד כל אחד מהם. להצביע על אחד מהם ולהגיד שאני צריכה לאכול אותו יהיה לא מדוייק. אני רוצה לאכול אותו. אני צריה לאכול. פשוט לאכול.
לעומת זאת, אם אני על אי בודד והמאכל היחידי שיש כרגע זה דג בודד, אז אני צריכה לאכול את הדג הזה. כי זו האפשרות היחידה למלא את הצורך הזה.
האמת, לרוב, היא איפשהו באמצע. אבל שאלת האלטרנטיבות היא זו שבמידה רבה יכולה לקבוע אם משהו הוא צורך, לדעתי.
-
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
אני צריכה
תודה על ההסבר למצ'רה.
_ועדיין אני מוצאת שזה השתלם לי לנהל את השיחה ככה חלק מהזמן במקום להימשך למקום שלו.
מתחבר יפה למה שכתבת קודם על האלימות והמחירים שלה._
נכון!
אפשר לשמוע שם אמירה אחרת (שהיא מה שאני בחרתי לשמוע אז ודי עומדת מאחורי זה גם היום) - אני לא רוצה לנהל שיח על צרכים.
מרשל הבטיח לי שזה עובד וזה הכי לא עבד.
אני יודעת שכתבת את המשפט האחרון הזה עם חיוך, אבל בכל זאת - מרשל מדבר גם על "לשמוע עם אוזניים של ג'ירפה". הוא אומר שמתחת לתוקפנות/אלימות יש ניסיון להביע צורך. בניתוח כזה, אפשר לומר שמסיבה כלשהי, הימנעות מלדבר על צרכים ורגשות היא הדרך שאותו מישהו מצא כדי למלא את הצרכים שלו (שזה בעצם להגיד במילים אחרות שהיה לו רצון לא לנהל שיחה על רגשות וצרכים) . מהבחינה הזו, בעימות תמיד יש שיח של צרכים, רק שהוא לפעמים לא מיומן ואלים. כמובן, זה לא מבטל את בחוויה זה מגעיל בכל מקרה, אבל אני לא הייתי מגדירה את זה כ"לא עובד".
מה בעצם המבחן לאם זה עובד או לא? בעיני - שאני מבטאת את עצמי אבל לא אלימה, ושאני מצליחה להבין את השני כמונע מצרכים ורצונות. זה נשמע פשוט כזה, אבל זה לא פשוט בכלל.
_ועדיין אני מוצאת שזה השתלם לי לנהל את השיחה ככה חלק מהזמן במקום להימשך למקום שלו.
מתחבר יפה למה שכתבת קודם על האלימות והמחירים שלה._
נכון!
אפשר לשמוע שם אמירה אחרת (שהיא מה שאני בחרתי לשמוע אז ודי עומדת מאחורי זה גם היום) - אני לא רוצה לנהל שיח על צרכים.
מרשל הבטיח לי שזה עובד וזה הכי לא עבד.
אני יודעת שכתבת את המשפט האחרון הזה עם חיוך, אבל בכל זאת - מרשל מדבר גם על "לשמוע עם אוזניים של ג'ירפה". הוא אומר שמתחת לתוקפנות/אלימות יש ניסיון להביע צורך. בניתוח כזה, אפשר לומר שמסיבה כלשהי, הימנעות מלדבר על צרכים ורגשות היא הדרך שאותו מישהו מצא כדי למלא את הצרכים שלו (שזה בעצם להגיד במילים אחרות שהיה לו רצון לא לנהל שיחה על רגשות וצרכים) . מהבחינה הזו, בעימות תמיד יש שיח של צרכים, רק שהוא לפעמים לא מיומן ואלים. כמובן, זה לא מבטל את בחוויה זה מגעיל בכל מקרה, אבל אני לא הייתי מגדירה את זה כ"לא עובד".
מה בעצם המבחן לאם זה עובד או לא? בעיני - שאני מבטאת את עצמי אבל לא אלימה, ושאני מצליחה להבין את השני כמונע מצרכים ורצונות. זה נשמע פשוט כזה, אבל זה לא פשוט בכלל.
-
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
אני צריכה
_זה לא חייב לבוא בתבנית שמציע מרשל (שאני אגב לא משתמשת בה כמעט אף פעם)
טלי, מעניין אותי לשמוע (אם זה מתאים לך) איך את כן מתנסחת._
עם אחרים? כמו שרואים פה (-: אני לא ממש יודעת להכליל את זה לתיאור כללי... בעצם עם אנשים שמאוד קרובים אליי אני כן עושה משהו שקרוב לתבנית של מרשל לפעמים, בשיחות שיחתיות כאלה. בלי להתכוון לזה, זו פשוט באמת דרך נוחה להביע את עצמך בסיטואציות מסוימות.
עם עצמי - בשלל עצום של דרכים. לפעמים, משתמשת בתבנית של מרשל, לפעמים חלקית (מדלגת על שלבים או נתקעת עליהם), לפעמים בשאלות של "למה" כמו שכתבת אי שם למעלה, לפעמים בלי מילים בכלל, אלא רק בהתרכזות פנימה ותחושות. חלק לא קטן מהדיבור הפנימי שלי כולל גם מונחים/הסתכלות בודהיסטית כי זה משהו שאני מתעסקת איתו בתקופה האחרונה. למשל, מועיל לי פשוט לציין לעצמי מתי אני נמצאת בסבל או אי נחת, בלי למקד את הרגש הספציפי. זה גם מזכיר לי שזה לא הכרחי ומכוון אותי לחפש את המנגנון התודעתי שמכניס אותי לסבל.
בכלל, אני לא חושבת שהייתי נהנית לעשות משהו מאוד מתודי ביום יום. אני משתדלת שיהיו לי כלים טובים ושאהיה מיומנת בהם, וסומכת שהם פשוט יעלו לפי הצורך (ואם משהו לא יעבוד, אראה אז מה לעשות הלאה).
יש לי עוד מה לכתוב על כל הדברים המעניינים שכתבתן פה, אבל אני נאלצת להתנתק לטובת עבודה, מקווה לחזור בערב.
טלי, מעניין אותי לשמוע (אם זה מתאים לך) איך את כן מתנסחת._
עם אחרים? כמו שרואים פה (-: אני לא ממש יודעת להכליל את זה לתיאור כללי... בעצם עם אנשים שמאוד קרובים אליי אני כן עושה משהו שקרוב לתבנית של מרשל לפעמים, בשיחות שיחתיות כאלה. בלי להתכוון לזה, זו פשוט באמת דרך נוחה להביע את עצמך בסיטואציות מסוימות.
עם עצמי - בשלל עצום של דרכים. לפעמים, משתמשת בתבנית של מרשל, לפעמים חלקית (מדלגת על שלבים או נתקעת עליהם), לפעמים בשאלות של "למה" כמו שכתבת אי שם למעלה, לפעמים בלי מילים בכלל, אלא רק בהתרכזות פנימה ותחושות. חלק לא קטן מהדיבור הפנימי שלי כולל גם מונחים/הסתכלות בודהיסטית כי זה משהו שאני מתעסקת איתו בתקופה האחרונה. למשל, מועיל לי פשוט לציין לעצמי מתי אני נמצאת בסבל או אי נחת, בלי למקד את הרגש הספציפי. זה גם מזכיר לי שזה לא הכרחי ומכוון אותי לחפש את המנגנון התודעתי שמכניס אותי לסבל.
בכלל, אני לא חושבת שהייתי נהנית לעשות משהו מאוד מתודי ביום יום. אני משתדלת שיהיו לי כלים טובים ושאהיה מיומנת בהם, וסומכת שהם פשוט יעלו לפי הצורך (ואם משהו לא יעבוד, אראה אז מה לעשות הלאה).
יש לי עוד מה לכתוב על כל הדברים המעניינים שכתבתן פה, אבל אני נאלצת להתנתק לטובת עבודה, מקווה לחזור בערב.
אני צריכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
נושא מעניין מאוד - מגיבה תוך כדי קריאה.
אבל אני בסדר גמור. ועד שלא שאלתי את השאלה, והתשובה הברורה מאליה לא היתה מונחת לי בתוך הראש והגוף, לא נרגעתי.
התשובה שאני כבר בסדר, אינה מובנת מאליה.
מי שנוטה להתמלא בספקות עצמיים וגינויים עצמיים, מי שמרגישה לא בעלת ערך למשל.
אתמול הייתי במקום כזה, בתשובה לשאלה מה אני צריכה הבנתי שאני צריכה להרגיש תחושת ערך.
אני מתמודדת בחיי עם אשה פוגענית ומניפולטיבית ולאחר תקופה ארוכה שהצלחתי להתרחק ממנה ולהתחזק, נפגשתי בה שוב באופן לא צפוי, והתערערה אצלי תחושת הערך העצמי.
מענה לשאלה מה אני צריכה כרגע? היתה תחושת ערך, אך איך ניתן לספק את הצורך הזה כאשר מראש הוא מעורער ולא מבוסס?
>גם פירה עושה יופי של עבודה למסך את החור הזה של חוסר ערך<
נושא מעניין מאוד - מגיבה תוך כדי קריאה.
אבל אני בסדר גמור. ועד שלא שאלתי את השאלה, והתשובה הברורה מאליה לא היתה מונחת לי בתוך הראש והגוף, לא נרגעתי.
התשובה שאני כבר בסדר, אינה מובנת מאליה.
מי שנוטה להתמלא בספקות עצמיים וגינויים עצמיים, מי שמרגישה לא בעלת ערך למשל.
אתמול הייתי במקום כזה, בתשובה לשאלה מה אני צריכה הבנתי שאני צריכה להרגיש תחושת ערך.
אני מתמודדת בחיי עם אשה פוגענית ומניפולטיבית ולאחר תקופה ארוכה שהצלחתי להתרחק ממנה ולהתחזק, נפגשתי בה שוב באופן לא צפוי, והתערערה אצלי תחושת הערך העצמי.
מענה לשאלה מה אני צריכה כרגע? היתה תחושת ערך, אך איך ניתן לספק את הצורך הזה כאשר מראש הוא מעורער ולא מבוסס?
>גם פירה עושה יופי של עבודה למסך את החור הזה של חוסר ערך<
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני צריכה
תחושת ערך, אך איך ניתן לספק את הצורך הזה כאשר מראש הוא מעורער ולא מבוסס?
אה, פה יש הנחה ש"תחושת ערך" זה משהו שאפשר לספק "מבחוץ".
אבל "תחושת ערך" כשמה כן היא: תחושה. זו הרגשה פנימית. ולכן, כדי להרגיש בעלת ערך עצמי, יש צורך בשינוי פנימי. למשל - אם התחושה מעורערת, את רוצה להפוך אותה ליציבה ומבוססת.
הניסוח של זה כצורך מצויין - זה השלב הראשון בדרך למטרה.
הבנתי שאני צריכה להרגיש תחושת ערך
עכשיו את יודעת מה את מחפשת: לבנות תחושת ערך.
השאלה הבאה שלך:
איך ניתן לספק את הצורך הזה
ועכשיו המשימה הבאה שלך היא לחפש, איך ניתן לבנות תחושת ערך עצמי יציבה וחזקה (שיטות, מדריכים וכו' וכו').
אה, פה יש הנחה ש"תחושת ערך" זה משהו שאפשר לספק "מבחוץ".
אבל "תחושת ערך" כשמה כן היא: תחושה. זו הרגשה פנימית. ולכן, כדי להרגיש בעלת ערך עצמי, יש צורך בשינוי פנימי. למשל - אם התחושה מעורערת, את רוצה להפוך אותה ליציבה ומבוססת.
הניסוח של זה כצורך מצויין - זה השלב הראשון בדרך למטרה.
הבנתי שאני צריכה להרגיש תחושת ערך
עכשיו את יודעת מה את מחפשת: לבנות תחושת ערך.
השאלה הבאה שלך:
איך ניתן לספק את הצורך הזה
ועכשיו המשימה הבאה שלך היא לחפש, איך ניתן לבנות תחושת ערך עצמי יציבה וחזקה (שיטות, מדריכים וכו' וכו').
-
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
אני צריכה
לגבי הדיון על איפה כל אחד באופן אישי מעביר את הקו בין "שריטה פרטית" ל"צורך".
רק רוצה להזכיר, שבלי קשר לאם מדובר בשריטה פרטית או צורך, יש גם אפשרות שאחרים ישמחו לעזור לי באמת ומכל הלב, או לפחות מבחירה ומרצון ולא מכפייה, וכשזה המצב ההבחנה הזו קצת פחות חשובה.
לא אומרת לבקש בלי מחשבה כל גחמה, אבל רק אומרת שלא כל הבעה של רצון/ צורך היא על חשבון מישהו אחר.
רק רוצה להזכיר, שבלי קשר לאם מדובר בשריטה פרטית או צורך, יש גם אפשרות שאחרים ישמחו לעזור לי באמת ומכל הלב, או לפחות מבחירה ומרצון ולא מכפייה, וכשזה המצב ההבחנה הזו קצת פחות חשובה.
לא אומרת לבקש בלי מחשבה כל גחמה, אבל רק אומרת שלא כל הבעה של רצון/ צורך היא על חשבון מישהו אחר.
אני צריכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
אה, פה יש הנחה ש"תחושת ערך" זה משהו שאפשר לספק "מבחוץ".
לא.
אין לי הנחה כזאת.
מתוך חוויותיי השונות למדתי שזה צריך לבוא מבפנים. היה כאן דיון האם הצרכים צריכים להיות מסופקים מבפנים או מבחוץ, בדיוק לשם כיוונתי.
(שיטות, מדריכים וכו' וכו').
מכירה שיטות ומדריכים שונים.
מתוך החוויות והתנסויות שלי (הרבה מאוד התנסויות) שיטות ומדריכים יכולים להעביר ידע תיאורטי אך לא ידיעה פנימית ועמוקה.
הייתי בכמה סוגים של טיפול ועבודה פרטני אחד על אחד, גוף נפש, פרחי באך, שיחות, וקבוצתי סדנאות.
היו דברים שליטפו את ההרגשה, היו דברים שהתחילו מהלך של תנועה חיובית, (היו כאלה שהפוך).
אבל "תחושת ערך" כשמה כן היא: תחושה. זו הרגשה פנימית. ולכן, כדי להרגיש בעלת ערך עצמי, יש צורך בשינוי פנימי. למשל - אם התחושה מעורערת, את רוצה להפוך אותה ליציבה ומבוססת.
מסכימה , ובחוויה שלי זה תמיד היה מבחוץ ונעצר שם.
רוב ההתנסויות שלי בחיפוש אחר אותו המקום הפנימי שיבסס תחושת ערך היו מדויקות ונעימות, אם כי לא הביאו לשינוי המיוחל.
אה, פה יש הנחה ש"תחושת ערך" זה משהו שאפשר לספק "מבחוץ".
לא.
אין לי הנחה כזאת.
מתוך חוויותיי השונות למדתי שזה צריך לבוא מבפנים. היה כאן דיון האם הצרכים צריכים להיות מסופקים מבפנים או מבחוץ, בדיוק לשם כיוונתי.
(שיטות, מדריכים וכו' וכו').
מכירה שיטות ומדריכים שונים.
מתוך החוויות והתנסויות שלי (הרבה מאוד התנסויות) שיטות ומדריכים יכולים להעביר ידע תיאורטי אך לא ידיעה פנימית ועמוקה.
הייתי בכמה סוגים של טיפול ועבודה פרטני אחד על אחד, גוף נפש, פרחי באך, שיחות, וקבוצתי סדנאות.
היו דברים שליטפו את ההרגשה, היו דברים שהתחילו מהלך של תנועה חיובית, (היו כאלה שהפוך).
אבל "תחושת ערך" כשמה כן היא: תחושה. זו הרגשה פנימית. ולכן, כדי להרגיש בעלת ערך עצמי, יש צורך בשינוי פנימי. למשל - אם התחושה מעורערת, את רוצה להפוך אותה ליציבה ומבוססת.
מסכימה , ובחוויה שלי זה תמיד היה מבחוץ ונעצר שם.
רוב ההתנסויות שלי בחיפוש אחר אותו המקום הפנימי שיבסס תחושת ערך היו מדויקות ונעימות, אם כי לא הביאו לשינוי המיוחל.
אני צריכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
רוצה להוסיף בכיוון הזה,
איך אני יודעת מה אני צריכה?
האם יש קשר בין תחושת ערך עצמי מבוססת לחיבור פנימי כדי לדעת מה אני צריכה?
אולי מי שמחוברת לתחושת הערך העצמי שלה מחוברת בצורה אינטואיטיבית יותר גם לצרכים שלה.
מה שמביא אותי למחשבה שאולי תתאפשר גם עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי.
רוצה להוסיף בכיוון הזה,
איך אני יודעת מה אני צריכה?
האם יש קשר בין תחושת ערך עצמי מבוססת לחיבור פנימי כדי לדעת מה אני צריכה?
אולי מי שמחוברת לתחושת הערך העצמי שלה מחוברת בצורה אינטואיטיבית יותר גם לצרכים שלה.
מה שמביא אותי למחשבה שאולי תתאפשר גם עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי.
-
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
אני צריכה
האם יש קשר בין תחושת ערך עצמי מבוססת לחיבור פנימי כדי לדעת מה אני צריכה?
אני חושבת שיש קשר בין הדברים, אבל זה לא קשר פשוט וישיר. אחד הדברים שיכולים לחבל ביכולת לדעת מה אני צריכה הוא היעדר ערך עצמי שמוביל לפעמים גם לתחושה שמה שאני רוצה הוא לא חשוב או לא יתאפשר ממילא ולכן אין טעם לזהות אותו בכלל. אבל יש עוד גורמים שיכולים לחבל ביכולת הזו.
אני חושבת שיש משהו בהחלט ברעיון של עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי. . נשמע לי שווה לתרגל את זה.
ועוד משהו קטן לגבי תחושת ערך עצמי, שלא בטוח מתקשר בדיוק לדף - אני חושבת שלפעמים הרצון "לפתור" אולי אפילו אחת ולתמיד, איזה קושי מהסוג הזה שמלווה אותנו בחיים יכול להיות מכשול. למשל, כי זה "יעד" ואם הוא לא מושג זה יכול לפגוע עוד בערך העצמי... ולכן הייתי מסתכלת על תחושת ערך עצמי כדבר משתנה (והוא באמת משתנה אצל כולם). לפעמים יש יותר ממנה, לפעמים יש פחות. כמובן, יכול להיות שאצל מישהו אחד זה יותר מודגש, והעבודה על זה תלווה אותו לאורך רוב או כל חייו, ויש כאלו שזה יצוץ אצלם רק לפעמים. ואז אפשר פשוט בכל רגע נתון לחשוב מה יתמוך בנו בהיבט הזה ולא מה יפתור לנו את הבעיה.
אני חושבת שיש קשר בין הדברים, אבל זה לא קשר פשוט וישיר. אחד הדברים שיכולים לחבל ביכולת לדעת מה אני צריכה הוא היעדר ערך עצמי שמוביל לפעמים גם לתחושה שמה שאני רוצה הוא לא חשוב או לא יתאפשר ממילא ולכן אין טעם לזהות אותו בכלל. אבל יש עוד גורמים שיכולים לחבל ביכולת הזו.
אני חושבת שיש משהו בהחלט ברעיון של עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי. . נשמע לי שווה לתרגל את זה.
ועוד משהו קטן לגבי תחושת ערך עצמי, שלא בטוח מתקשר בדיוק לדף - אני חושבת שלפעמים הרצון "לפתור" אולי אפילו אחת ולתמיד, איזה קושי מהסוג הזה שמלווה אותנו בחיים יכול להיות מכשול. למשל, כי זה "יעד" ואם הוא לא מושג זה יכול לפגוע עוד בערך העצמי... ולכן הייתי מסתכלת על תחושת ערך עצמי כדבר משתנה (והוא באמת משתנה אצל כולם). לפעמים יש יותר ממנה, לפעמים יש פחות. כמובן, יכול להיות שאצל מישהו אחד זה יותר מודגש, והעבודה על זה תלווה אותו לאורך רוב או כל חייו, ויש כאלו שזה יצוץ אצלם רק לפעמים. ואז אפשר פשוט בכל רגע נתון לחשוב מה יתמוך בנו בהיבט הזה ולא מה יפתור לנו את הבעיה.
אני צריכה
_האם יש קשר בין תחושת ערך עצמי מבוססת לחיבור פנימי כדי לדעת מה אני צריכה?
אולי מי שמחוברת לתחושת הערך העצמי שלה מחוברת בצורה אינטואיטיבית יותר גם לצרכים שלה.
מה שמביא אותי למחשבה שאולי תתאפשר גם עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי._
לדעתי ומניסיוני - כן
אולי מי שמחוברת לתחושת הערך העצמי שלה מחוברת בצורה אינטואיטיבית יותר גם לצרכים שלה.
מה שמביא אותי למחשבה שאולי תתאפשר גם עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי._
לדעתי ומניסיוני - כן
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
אני צריכה
אני חושבת שיש קשר בין הדברים, אבל זה לא קשר פשוט וישיר. אחד הדברים שיכולים לחבל ביכולת לדעת מה אני צריכה הוא היעדר ערך עצמי שמוביל לפעמים גם לתחושה שמה שאני רוצה הוא לא חשוב או לא יתאפשר ממילא ולכן אין טעם לזהות אותו בכלל. אבל יש עוד גורמים שיכולים לחבל ביכולת הזו.
מסכימה עם טלי ב.
אני חושבת שיש משהו בהחלט ברעיון של עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי. . נשמע לי שווה לתרגל את זה.
אני יכולה לשתף מנסיוני, שבהחלט שיפרתי את שני הדברים ביחד - השיפור ביכולת המורכבת 1. לקלוט שיש לי דבר כזה "צרכים", 2. לזהות מהם צרכים אלה, 3. להכיר בזה שיש לי זכות/חובה/אחריות שהם יתמלאו, 4. להבין מה התפקיד שלי פה (מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות, האם אפשר לבקש עזרה, האם רצוי/עדיף לבקש עזרה, איפה מסתדרות פה הציפיות מאחרים וכו' וכו' וכו' וכו' נושא מורכב מאוד כשלעצמו), 5. לתרגל-לתרגל-לתרגל מילוי של הצרכים שלי בכל מיני צורות ועוד ועוד...
השיפור בטיפול ב"צרכים" -
בהחלט שיפר במקביל את "תחושת הערך העצמי".
וכמו כן - עבדתי במקביל על שיפור "תחושת הערך העצמי" (שגם היא מורכבת מהמון המון המון חלקיקים קטנים) והשיפורים בתחום הזה תמכו בשיפורים בתחום ה"צרכים".
(ועוד גורמים שעבדתי עליהם במקביל ולא מיפיתי פה, גם הם עזרו במקביל).
מתוך החוויות והתנסויות שלי (הרבה מאוד התנסויות) שיטות ומדריכים יכולים להעביר ידע תיאורטי אך לא ידיעה פנימית ועמוקה
צודקת לגמרי!
אני מצאתי מדריכים שונים, שידעו לעזור לי בדרכים שונות להגיע לידיעה הפנימית העמוקה שלי.
לא באמצעות "העברת ידע תיאורטי".
ועם המון המון שיעורי בית שלי.
לפעמים, העבודה מתחילה במשהו כמו - להרגיש, לקבל ולהכיר בכל התחושה שיש לי ברגע הזה. נגיד, אם כרגע אני חווה ערך עצמי נמוך? אז להרגיש את זה. להרגיש לגמרי לגמרי שאני מרגישה אפס. ואז לבדוק את זה. לבדוק את התחושה בגוף, על כל צדדיה (מיקום, צבע, מרקם, תנועה, איזה רגש או רגשות עולים עם זה או קשורים לזה, האם יש זכרונות כלשהם שקשורים לזה, שעולים עכשיו ועוד ועוד ועוד), לבדוק איזה מחשבות שלי מלוות את זה ולחקור אותן (למשל בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי או באלף שיטות אחרות), לבדוק זכרונות שלי שקשורים לזה ולעבוד עליהם ועוד ועוד.
כל אחד יכול להתחבר רק לחלק מהשיטות. הסגנון שלי היה לעשות את כולן P-:
מסכימה עם טלי ב.
אני חושבת שיש משהו בהחלט ברעיון של עבודה הפוכה, מי שיכולה להתחבר לצורך שלה תצליח לבסס בתוכה תחושת ערך עצמי. . נשמע לי שווה לתרגל את זה.
אני יכולה לשתף מנסיוני, שבהחלט שיפרתי את שני הדברים ביחד - השיפור ביכולת המורכבת 1. לקלוט שיש לי דבר כזה "צרכים", 2. לזהות מהם צרכים אלה, 3. להכיר בזה שיש לי זכות/חובה/אחריות שהם יתמלאו, 4. להבין מה התפקיד שלי פה (מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות, האם אפשר לבקש עזרה, האם רצוי/עדיף לבקש עזרה, איפה מסתדרות פה הציפיות מאחרים וכו' וכו' וכו' וכו' נושא מורכב מאוד כשלעצמו), 5. לתרגל-לתרגל-לתרגל מילוי של הצרכים שלי בכל מיני צורות ועוד ועוד...
השיפור בטיפול ב"צרכים" -
בהחלט שיפר במקביל את "תחושת הערך העצמי".
וכמו כן - עבדתי במקביל על שיפור "תחושת הערך העצמי" (שגם היא מורכבת מהמון המון המון חלקיקים קטנים) והשיפורים בתחום הזה תמכו בשיפורים בתחום ה"צרכים".
(ועוד גורמים שעבדתי עליהם במקביל ולא מיפיתי פה, גם הם עזרו במקביל).
מתוך החוויות והתנסויות שלי (הרבה מאוד התנסויות) שיטות ומדריכים יכולים להעביר ידע תיאורטי אך לא ידיעה פנימית ועמוקה
צודקת לגמרי!
אני מצאתי מדריכים שונים, שידעו לעזור לי בדרכים שונות להגיע לידיעה הפנימית העמוקה שלי.
לא באמצעות "העברת ידע תיאורטי".
ועם המון המון שיעורי בית שלי.
לפעמים, העבודה מתחילה במשהו כמו - להרגיש, לקבל ולהכיר בכל התחושה שיש לי ברגע הזה. נגיד, אם כרגע אני חווה ערך עצמי נמוך? אז להרגיש את זה. להרגיש לגמרי לגמרי שאני מרגישה אפס. ואז לבדוק את זה. לבדוק את התחושה בגוף, על כל צדדיה (מיקום, צבע, מרקם, תנועה, איזה רגש או רגשות עולים עם זה או קשורים לזה, האם יש זכרונות כלשהם שקשורים לזה, שעולים עכשיו ועוד ועוד ועוד), לבדוק איזה מחשבות שלי מלוות את זה ולחקור אותן (למשל בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי או באלף שיטות אחרות), לבדוק זכרונות שלי שקשורים לזה ולעבוד עליהם ועוד ועוד.
כל אחד יכול להתחבר רק לחלק מהשיטות. הסגנון שלי היה לעשות את כולן P-:
-
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
אני צריכה
השאלה איך בעצם לנהל את הדיאלוג הפנימי היטב.
אז לפני כמה ימים, בשיחה על משהו אחר בכלל, עלתה התובנה שגם בעניינים נפשיים לפעמים מה שצריך הוא פשוט להתאמן.
לעשות שוב ושוב, תוך הקדשה של תשומת לב וזמן.
זה נכון גם לגבי הקשבה לצרכים. חלק מהעניין הוא פשוט לעשות זה, ואז לעשות את זה שוב. בסוף משתפרים.
אז לפני כמה ימים, בשיחה על משהו אחר בכלל, עלתה התובנה שגם בעניינים נפשיים לפעמים מה שצריך הוא פשוט להתאמן.
לעשות שוב ושוב, תוך הקדשה של תשומת לב וזמן.
זה נכון גם לגבי הקשבה לצרכים. חלק מהעניין הוא פשוט לעשות זה, ואז לעשות את זה שוב. בסוף משתפרים.
-
- הודעות: 1664
- הצטרפות: 12 נובמבר 2012, 12:07
- דף אישי: הדף האישי של טלי_ב*
אני צריכה
1. לקלוט שיש לי דבר כזה "צרכים", 2. לזהות מהם צרכים אלה, 3. להכיר בזה שיש לי זכות/חובה/אחריות שהם יתמלאו, 4. להבין מה התפקיד שלי פה (מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות, האם אפשר לבקש עזרה, האם רצוי/עדיף לבקש עזרה, איפה מסתדרות פה הציפיות מאחרים וכו' וכו' וכו' וכו' נושא מורכב מאוד כשלעצמו), 5. לתרגל-לתרגל-לתרגל מילוי של הצרכים שלי בכל מיני צורות.
מאוד מסכימה. התרגול הוא כמובן גם לגבי השלבים הקודמים - לתרגל את ההכרה בזה שיש לי צרכים, לתרגל את הזיהוי שלהם וכו'.
מאוד מסכימה. התרגול הוא כמובן גם לגבי השלבים הקודמים - לתרגל את ההכרה בזה שיש לי צרכים, לתרגל את הזיהוי שלהם וכו'.
אני צריכה
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
ועוד משהו קטן לגבי תחושת ערך עצמי, שלא בטוח מתקשר בדיוק לדף - אני חושבת שלפעמים הרצון "לפתור" אולי אפילו אחת ולתמיד, איזה קושי מהסוג הזה שמלווה אותנו בחיים יכול להיות מכשול. טלי ב, תודה, אני מסכימה עם זה, ועזרת לי מאוד להבין ולחדד את ההבנה הזו.
בשמת א,
לפעמים, העבודה מתחילה במשהו כמו - להרגיש, לקבל ולהכיר בכל התחושה שיש לי ברגע הזה. נגיד, אם כרגע אני חווה ערך עצמי נמוך? אז להרגיש את זה. להרגיש לגמרי לגמרי שאני מרגישה אפס. ואז לבדוק את זה. לבדוק את התחושה בגוף, על כל צדדיה (מיקום, צבע, מרקם, תנועה, איזה רגש או רגשות עולים עם זה או קשורים לזה, האם יש זכרונות כלשהם שקשורים לזה, שעולים עכשיו ועוד ועוד ועוד), לבדוק איזה מחשבות שלי מלוות את זה ולחקור אותן (למשל בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי או באלף שיטות אחרות), לבדוק זכרונות שלי שקשורים לזה ולעבוד עליהם ועוד ועוד.
גם מזכיר את שיטת המסע (לבדוק מיקום, צבע, מרקם, זכרונות שקשורים...).
עורר אותי למחשבה מסויימת, על האם חוסר ערך עצמי הוא היעדר של משהו מסוים או שהוא מהות של תחושת האפסות בפני עצמה?
לוקחת איתי את תרגול זיהוי הצרכים ומילויים:
1. לקלוט שיש לי דבר כזה "צרכים", 2. לזהות מהם צרכים אלה, 3. להכיר בזה שיש לי זכות/חובה/אחריות שהם יתמלאו, 4. להבין מה התפקיד שלי פה (מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות, האם אפשר לבקש עזרה, האם רצוי/עדיף לבקש עזרה, איפה מסתדרות פה הציפיות מאחרים וכו' וכו' וכו' וכו' נושא מורכב מאוד כשלעצמו), 5. לתרגל-לתרגל-לתרגל מילוי של הצרכים שלי בכל מיני צורות ועוד ועוד...
עוזר לי כשמפרקים משימה לתתי משימות ברורות וקונקרטיות.
תודה
ועוד משהו קטן לגבי תחושת ערך עצמי, שלא בטוח מתקשר בדיוק לדף - אני חושבת שלפעמים הרצון "לפתור" אולי אפילו אחת ולתמיד, איזה קושי מהסוג הזה שמלווה אותנו בחיים יכול להיות מכשול. טלי ב, תודה, אני מסכימה עם זה, ועזרת לי מאוד להבין ולחדד את ההבנה הזו.
בשמת א,
לפעמים, העבודה מתחילה במשהו כמו - להרגיש, לקבל ולהכיר בכל התחושה שיש לי ברגע הזה. נגיד, אם כרגע אני חווה ערך עצמי נמוך? אז להרגיש את זה. להרגיש לגמרי לגמרי שאני מרגישה אפס. ואז לבדוק את זה. לבדוק את התחושה בגוף, על כל צדדיה (מיקום, צבע, מרקם, תנועה, איזה רגש או רגשות עולים עם זה או קשורים לזה, האם יש זכרונות כלשהם שקשורים לזה, שעולים עכשיו ועוד ועוד ועוד), לבדוק איזה מחשבות שלי מלוות את זה ולחקור אותן (למשל בשיטת "העבודה" של ביירון קייטי או באלף שיטות אחרות), לבדוק זכרונות שלי שקשורים לזה ולעבוד עליהם ועוד ועוד.
גם מזכיר את שיטת המסע (לבדוק מיקום, צבע, מרקם, זכרונות שקשורים...).
עורר אותי למחשבה מסויימת, על האם חוסר ערך עצמי הוא היעדר של משהו מסוים או שהוא מהות של תחושת האפסות בפני עצמה?
לוקחת איתי את תרגול זיהוי הצרכים ומילויים:
1. לקלוט שיש לי דבר כזה "צרכים", 2. לזהות מהם צרכים אלה, 3. להכיר בזה שיש לי זכות/חובה/אחריות שהם יתמלאו, 4. להבין מה התפקיד שלי פה (מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעשות, האם אפשר לבקש עזרה, האם רצוי/עדיף לבקש עזרה, איפה מסתדרות פה הציפיות מאחרים וכו' וכו' וכו' וכו' נושא מורכב מאוד כשלעצמו), 5. לתרגל-לתרגל-לתרגל מילוי של הצרכים שלי בכל מיני צורות ועוד ועוד...
עוזר לי כשמפרקים משימה לתתי משימות ברורות וקונקרטיות.
תודה