_אני חושבת, בשמת, שזה בדיוק מה שאנחנו מחפשות פה, את אותם חלקים קטנים ולא מובנים מאליהם.
אז אם מתישהו יהיה לך חשק לכתוב על זה ביתר פירוט._
מבטיחה לכתוב על זה אם תיפול עלי השראה (-:
הבעיה הקטנה שלי עם זה היא שדברים שאני בעצם רוצה, ולכן יכולים בתכלס לא להתקיים והעולם לא יניד עפעף, מקבלים פתאום דחיפות או גדלות דרך השימוש במושג הזה
כן, אני רואה מה מטריד אותך.
אני חושבת שאני פותרת את זה בשלב השיח ביני לביני.
כלומר, באיזשהו מטא-דיון שאני מקיימת בתוכי, אני בוחנת גם שאלה שאין לה כותרת, אז רק לצורך הדיון כאן אני אנסה לתת לה כותרת אף על פי שאני מרגישה שהכותרת לא מדוייקת. אז טנטאטיבית אקרא לדיון הזה שביני לביני: שיקלול מוסרי לגבי השאלה, האם אני יכולה לספק לעצמי את הצורך הנדון בעצמי?
זו שאלה מאוד מורכבת, תיכף אגיד משהו על זה. קודם אתייחס לדברייך:
אותו דבר בדיוק יכול היום להרגיש לך כמו רצון ומחר כמו צורך
כן, אבל זה תמיד ככה עם צרכים: לפעמים יש לי "צורך" לאכול ולפעמים אני רק "רוצה" לאכול.
שאני "רוצה" אני בעצם מכירה בכך שזו השריטה הפרטית שלי
אני חושבת שמשהו חשוב שאולי כדאי להכיר בו בדיון הזה, הוא - איפה כל אחד באופן אישי מעביר את הקו בין "שריטה פרטית" ל"צורך".
לדעתי, באמת לעניות דעתי, זה עניין מאוד מאוד סובייקטיבי ותלוי באדם עצמו, בצורך שבו מדובר, ובמערכת היחסים עם כל אינדיבידואל או קבוצה (בכל גודל, כגון משפחה גרעינית או כל אתר באופן) שאנחנו מתקשרים איתם בכל צורה שהיא לגבי הצורך שבו מדובר.
לא זו בלבד, אלא שנקודת המוצא של כל אחד מאיתנו עשויה להיות (והיא אכן) שונה לחלוטין.
לצורך הדוגמא בלבד, אני אתן בקצה אחד של הסקאלה מישהו שנקרא לו לצורך השימוש בקיצורים תרבותיים "מפונק ואנוכי". הוא לא רק מצפה אלא גם דורש מכל העולם לספק לא רק כל צורך שלו אלא גם כל גחמה שלו. ואין לו ספק שמגיע לו. האדם הזה ממש לא מטריד את עצמו בשאלה אם העובדה שבא לו כרגע לשמוע מוזיקה רועשת ברמקולים בקולי קולות מתחשבת באחרים - זה מבחינתו "הצורך שלו" וגמרנו. אז גם הילד שלו שמנסה לתקשר איתו מעל הרעש הזה וגם כל מי שרוכב סביבו ב"סובב תל אביב" יכולים "לקפוץ לו", כמו שנאמר.
אדם כזה, לא יזיק לו ללמוד קצת להתעמק בשאלה "האם זו לא שריטה פרטית שלי שאני כופה באלימות על השאר?"
אני רק משתמשת באיש הזה כדוגמא לסמל את האיזור של קצה הסקאלה ה"אנוכי" (שם זמני, רק לצורך הדיון) כדי לומר: אלה שמנקודת האמצע ועד דוגמאות יותר קיצוניות כמו האיש הזה, כל אלה חשוב מאוד שיקפידו לשאול את עצמם אם הם לא כופים על אחרים.
בקצה ההפוך של הסקאלה אני אתן את הדוגמא של מי, שנקרא לו לצורך השימוש בקיצורים תרבותיים (רק לשם הנוחות) "נותן בלי חשבון" או "סמרטוט". הטיפוס הזה, כל הזמן פועל למען כל הצרכים של כל מי שנמצא סביבו, ואת עצמו - שוכח! הוא תמיד בסוף סדר העדיפויות שלו, והאמת, מרוב דברים שצריך לטפל בהם, הוא לא מגיע לספק את הצרכים של עצמו. והוא גם לא קולט את זה. הוא לא חושב על זה. זה לא במודעות שלו.
אדם כזה, אם הוא ישמע את העצה שלך ואת הדיון שלך - ישר יקפוץ למקום שבו הוא יגביר עוד יותר את ההתנהגות שלו, כי הנה נתת לו עוד צידוק מוסרי לזה. עכשיו אם היה כבר איזה צורך שלו שהוא שם לב אליו (קצת כזה?), ישר הוא יגיד: אה, זו בטח "שריטה פרטית שלי" שממש לא יפה מצידי לכפות על אחרים.
זה הטיפוס, שחושב שזו שריטה פרטית שלו שהוא מעלה בדעתו להגיד פעם לזוגתו, שיש לו צורך שלא יצעקו עליו... כי היא ישר אומרת: "אבל ככה אני מתבטאת ויש לי זכות לצעוק כשאני כועסת!!!" והוא מתקפל. זו האשה (שקראתי את סיפורה אתמול) שאמרה, שאין לה זמן לטפל בסרטן שלב 4 עם גרורות שיש לה כי היא חייבת לעזור לאחותה עם התינוק.
אז כאלה, וכל האנשים שבין נקודת האמצע לכיוון הדוגמאות האלה - צריכים לעניות דעתי לנטוש כל דיון על ההבדל בין צורך לבין רצון.
במלים אחרות: הדיון על "צורך או רצון" רלבנטי רק לאנשים שנקודת המוצא שלהם היא בצד אחד של הסקאלה וממש מסוכנת לאנשים שנקודת המוצא שלהם היא בצד השני של הסקאלה.
מי שלא באיזור הבריא של האמצע, ובכלל כל מי שלא מחובר לחלוטין ובצורה צלולה לצרכים שלו, אני הייתי אוסרת עליו לגעת בכלל בשאלה "האם זה 'רק' רצון ולא צורך" עד שלא יעבור בהצלחה את הבחינה בנושא (-: (בחינוך ביתי זה נראה אחרת, אבל לצורך הדיון נסתפק במטאפורה הזאת D-: ).
אז הנה אני אגע קצת במה שדיברת עליו, המון-המון הפרטים הקטנים:
הוא תמיד בסוף סדר העדיפויות שלו, והאמת, מרוב דברים שצריך לטפל בהם, הוא לא מגיע לספק את הצרכים של עצמו. והוא גם לא קולט את זה. הוא לא חושב על זה. זה לא במודעות שלו
אז כמה שלבים:
- להעלות למודעות את העובדה, שיש דבר כזה "צרכים".
- להעלות למודעות את העובדה, שה"צרכים" שלי לא מסופקים.
- שלב קשה שדורש עבודה: להכיר בעובדה, שיש לי צרכים ושהם לא מסופקים. בא יחד עם להכיר בעובדה, שאני אחרונה בסדר העדיפויות של עצמי. יחד עם להכיר בעובדה, שהאוטומט שלי שם את הצרכים של כולם לפני. זה תופס רק משפט אחד על המסך, חודשים של עבודת מודעות במציאות. מלא מלא התנגדויות. מלא מלא תירוצים. "לא, אבל את זה אני חייבת", "לא, אבל זה חשוב", "לא, אבל היא צריכה".
לא אמשיך לפרט, נגמר לי הזמן. אז רק אחזור למה שהבטחתי:
שיקלול מוסרי לגבי השאלה, האם אני יכולה לספק לעצמי את הצורך הנדון בעצמי?
העבודה
שלי במקום הזה, דרשה ממני ללמוד שאלה חדשה לגמרי - האם זה נכון שאספק את הצורך הנדון בעצמי?
על חשבון מה זה בא?
האם נכון לבטל את הצורך שלי?
האם זה לא מהווה זלזול במשהו שהוא חיוני לבריאותי?
ולכן, באופן הפוך ממך,
ציל צול, אני - עקב נקודת המוצא שלי - מגיעה למקום אחר לגמרי. אני מגיעה למקום החדש והמפחיד שבו אני לומדת לבקש עזרה בדברים שמעולם לא העליתי על דעתי לבקש, כי לא ראיתי את המחיר שאני משלמת על ביטול של צרכים חשובים שלי מצד אחד, ועל מתן עדיפות לכוחות של אחרים או לצרכים של אחרים על פני.
אחת הפשרות שלי עם עצמי היא, שאני משתדלת א. לבקש מכל אחד את מה שהכי קל לו לתת, וב. כשאני מבקשת יש שם אפשרות בילט-אין לסרב.
אני עושה מין חשבון כזה: יש לי צורך X. אני יכולה לבקש עזרה מא'. ואם הוא לא יכול אז מב'. ואם ב' לא יכול אז ג'. ואם אף אחד מהם לא יכול אז אבצע שינוי ד'. ואם גם זה לא אפשרי אז אוותר/אעשה את זה בעצמי/אפשרות נוספת שאחשוב עליה אחר כך.
אני גם נעשית מאוד יצירתית לגבי הדרכים הרבות והשונות שאפשר לספק בהן צורך שלי. ברגע שאני מבינה שיש לי צורך X, מכירה בחשיבות שלו, ורואה בזה שאלה מעשית בעיקרה: איך
אני יכולה לדאוג
לעצמי לספק את הצורך X שלי?
