אני גונבת

שלום לקהילה,

אני רוצה לפתוח משהו שיושב לי על הלב כבר כמה זמן. קשה לי לספר את זה, אבל אני זקוקה לעזרה.
לא יודעת מתי זה החל, שנתיים אולי, התחלתי לגנוב מחנויות. לא, זו לא בעיית מזומנים - אני לא עשירה ולא ענייה. ההכנסות וההוצאות משתוות פחות או יותר אצלי.
לא יודעת מה המנגנון הפנימי שגורם לי לחמוד ולגנוב.
הלוואי והייתי יודעת.
מה ההתנהגות הזאת מבטאת? איזה צורך היא מנסה למלא? איזה חסך גורם לה?
לא רוצה להמשיך לגנוב!!!
אני בת 36. אם לשני בנים נהדרים. בעלי איש טוב, תומך,אוהב. לא יודע כמובן. לא אספר לא לעולם. הוא יזדעזע והנזק יהיה גדול מהתועלת.
חוששת שבזמנים לא טובים הוא ישתמש בזה כנגדי.

בדרך כלל נהוג לחשוב, שבעיית גנבנות מהסוג שאת מתארת היא ביטוי לרעב לאהבה. אין אהבה עצמית, בתור התחלה. מתחבר לך?

תודה בשמת. תודה שהתייחסת. תהיתי אם יהיה מישהו שיתייחס.
לפעמים קשה לנו להתייחס לדברים כאלה.. סודות כאלה שלא מדברים עליהם..
חוסר אהבה עצמית.... אני מניחה שזה בדיוק העניין. כמה מביך להבין שזה העניין.

אני מעוניינת שהווידוי הזה וההתחייסות אליו יהיה הדגל שיהיה לי מול העיניים בכדי להימנע מחזרה על כך.

מה צריך לקרות כדי שאדם יאהב את עצמו? מאיפה מתחילה חוסר האהבה העצמית? מניין הבושה? מי גרם לבושה?

קלפטומניה וטיפול אייפק

מאיפה מתחילה חוסר האהבה העצמית?
מהשנה הראשונה לחיים.

אנחנו חווים אהבה דרך הטיפול של הורינו בנו.
ואם הטיפול בשנים הראשונות לא שיקף לנו שאנחנו אהובים כפי שאנחנו (לא נכנסת לפרטים פה), מה שנפנים יהיה חוויה ש"אני לא אהובה ואי אפשר לאהוב אותי". "אני לא טובה כמו שאני".
אבל אנחנו בנויים, כבני אדם, לחוות אהבה ולהרגיש אהובים וראויים לאהבה.
תינוקות ללא אהבה - מתים, גם אם מטפלים בצרכים הפיזיים שלהם (שוב, לא נכנסת לפרטים פה).
יש רצף גדול בין חוסר מוחלט של אהבה (תינוקות בבתי יתומים מהסוג שלא זוכים כלל ליחס אישי) לבין פגיעה כלשהי באהבה שהיינו אמורים לקבל מבחינה ביולוגית.
יש איזו אינטראקציה בין היחס של ההורים לבין האישיות שהתינוק נולד איתה.

מניין הבושה? מי גרם לבושה?
מילדות. מי גרם? אנשים בילדות. יכולים להיות לא רק מהמשפחה. זה יכול היה להיווצר למשל מהשכונה או מבית הספר. שוב, יש דרגות שונות של קושי בתחום ה"בושה" ודרגת החומרה בד"כ מתאימה לגיל שבו זה קרה (ככל שיותר מוקדם, יותר חמור).

מה צריך לקרות כדי שאדם יאהב את עצמו?
צריך לעבור תהליך צמיחה אישי שבו "מגדלים" מחדש את החלקים שנתקעו, פגועים, בילדות. אני ממליצה למצוא מדריכה/מלווה לתהליך הזה, ויש כמה נשים מופלאים באתר שמתמחות בדיוק בתהליך הזה, כל אחת בדרכה. הרבה פעמים זה עניין של כימיה... (אני מתכוונת, שהחיבור לזו או לזו הוא לאו דווקא תוצר של השיטה שהיא משתמשת בה או המומחיות שלה אלא זה שלפעמים מתחברים למישהי מסוימת ולא לאחרת, משהו פנימי ואישי לגמרי) להזכיר כמה שמות לפי סדר הא"ב: חני בונה, מיכל בן אריה, עירית לוי, אורנה שפרון ואני לא זוכרת פתאום מי עוד (בלק אאוט... צר לי).
אני בכוונה כותבת "מלווה" ו"מדריכה" משתי סיבות:

לא מאמינה ב"טיפול", מאמינה בתהליך צמיחה שאת עושה ומקבלת תמיכה וליווי מקצועיים ומנוסים, תומכים ובגובה העיניים בתהליך.
ממליצה לך בחום על אשה ולא על גבר, כי לדעתי יש כרגע משמעות להתאמה במין לתחילת התהליך (לפחות). כלומר שהמלווה יהיה מאותו המיגדר שלך ולא מהמיגדר השני. זו רק דעה, כמובן. גם אם היא מבוססת על הנסיון שלי בעזרה לאנשים, היא עדיין דעה שלי ולא מבוססת על היכרות עמוקה איתך.

מסכימה שגם אייפק הוא מקום טוב להתחיל בו.

נאווה, בנוסף למה שכתבת בשמת, הנה רעיון לתרגיל שיכול להתחיל להבהיר לך דברים גם בטרם קבלת תמיכה וליווי.
בפעם הבאה שאת מרגישה שהיד שלך נשלחת, עצרי לשנייה. שאלי את עצמך - מה אני מרגישה ממש עכשיו?
הכוונה רגע לפני שמגיעה ההתרגשות מעצם המעשה.
אולי תעלה בך מילה חד משמעית. תוכלי כך לדעת מה את משתיקה כשאת גונבת. מהו הדבר שמתגנב אליך ואת מעדיפה לא להרגיש ולכן מסיטה את התנועה לכיוון אחר שמייצר תחושה חדה.
יכול להיות שאחר כך תשלימי את תנועת הלקיחה ויכול להיות שלא. זה פחות חשוב.
כל דבר שאת מניחה עליו את המבט שלך מתחיל להשתנות.
אז קודם כל - סחטיין על האומץ לכתוב ולבקש עזרה. זו האמא של הפניית המבט. התחלה מעולה ממש.
ואחרי זה - המשיכי להביט בעצמך. באומץ שלך, שנוכח מאוד, בדפוס שלך שמבקש הבנה ולא מוכן לקבל דברים כפי שהם, ביכולת הנהדרת שלך לבקש עזרה ולקבל ועוד ועוד...
אם אני הוצאתי את כל זה רק מהמעט שכתבת אז בטוח יש עוד המון טוב בשק שלך. הגיע הזמן לפקוח אליו עיניים.

וכן, ליווי, בהחלט. עבדתי בעצמי עם שתיים מהן (חני, ועירית) ואין לי ספק שגם האחרות מצוינות כי שמעתי עליהן דברים נפלאים מנשים אחרות.
בהצלחה.

לדעת מה את משתיקה כשאת גונבת. מהו הדבר שמתגנב אליך ואת מעדיפה לא להרגיש
כן כן, ציל צול בדיוק שמה את האצבע על הנקודה.
מצטרפת לגמרי להמלצה על התרגיל שהציעה ציל צול ולמען האמת יש עוד תרגילים שונים שיכולים לעזור אפילו לפני שיצרת קשר עם הדרכה כלשהי.
למשל, לאו דווקא בסיטואציה הקשה (נורא קשה לעצור באמצע דחף כפייתי בלתי נשלט S-: ) - למצוא מקום רגוע שנעים לך בו (בביתך או בחיק הטבע וכדומה), לשבת בנוח, לעצום עיניים, לנשום כמה נשימות עמוקות ומרגיעות, להניח יד על הלב ולנשום אל הלב. כשאת מרגישה רגועה, לדמיין את עצמך בסיטואציה כזאת ולתת לכל הרגשות שעולים, לעלות.
נקודת המוצא לתירגול: סקרנות. את באה סקרנית לדעת מה מתחבא שם, ממש כמו שכתבה ציל צול.
כמובן לצאת מנקודת הנחה שאת יכולה ורשאית להפסיק את התרגיל בכל שלב שלו. אני כותבת את זה כי הדבר הכי חזק שיעלה, קרוב לוודאי, הוא פחד מוות. ולכן, לצפות לו ולקבל אותו ולהבין, כמו שאומרת עירית לוי, שהוא בא להגן עלייך. להגיד לו תודה. להפסיק, או לא, לכבד את הקושי וללכת בקצב שלך. כמה שאת יכולה, זה טוב. איפה שאת מרגישה שלא יכולה עוד, זה טוב.
יש פה קוץ שתקוע עמוק.
לפעמים צריך הרבה ריכוך מסביב, לא ככה סתם לבוא עם פינצטה ולתלוש... עדינות, רכות, סבלנות, חמלה והבנה לעצמך.

ההתמודדות פה היא עם הילדה הקטנה הפגועה שבתוכך. היא פתאום משתלטת עלייך בגלל איזה טריגר במציאות שאת עדיין לא מזהה.
אז לגשת מראש בכפפות של משי, מתוך ידיעה שהיא זקוקה לכל האהבה שיש בך היום, האהבה שהיא (את) לא קיבלה כשהיתה קטנה.

נורא קשה לעצור באמצע דחף כפייתי בלתי נשלט.
מדייקת משהו - זה קשה אם אנחנו אוחזים בהנחה שהעצירה אמורה להסתיים בהימנעות מהפעולה.
אבל אם יש לנו רשות, אם מותר לנו, אם אחרי שנמשיך את הזרימה הכל אפשרי בעצם, אז העצירה קלה מאוד. היא סוג של התעכבות ולא של הימנעות.
מה יקרה אחרי שנסיים להתעכב? אין לדעת. וכאמור, זה באמת פחות משנה.

מעבר לזה, אני לגמרי בעד תרגיל בדמיון.
מה שכן, הניסיון שלי אומר שלפעמים הם מפחידים יותר מאשר תרגול "על רטוב". באופן משונה, להרבה אנשים נדרשת בשבילם בשלות והסכמה הרבה יותר נרחבות מאשר בשביל לתרגל כשהדברים קורים בפועל.
זה כך מכל מיני סיבות, אבל אני יודעת בוודאות שאני לא היחידה שזה עובד אצלה בצורה הזו.

זה קשה אם אנחנו אוחזים בהנחה.
האמת, זה מאוד תלוי באדם. יש הבדלים בין האנשים.
ממה שאני שומעת, מה שקשה הוא בכלל לזהות. כלומר, כשיש דחף ופועלים ממנו באופן אוטומטי, אין בכלל המקום שמזהה שאפשר לעצור.
אם הוא כן קיים, או אם הוא אפשרי - מעולה. אבל במקרים רבים מאוד, זה כאילו האדם נכנס למין טראנס וקולט מה קרה לו רק בדיעבד. לכן אני כותבת "כפייתי" ו"לא נשלט". כדי לעצור צריכה להיות שם איזו שליטה, או מוטב לומר "בקרה". צריך להיות מרכז פיקוד שיודע מה אני עושה כרגע ויכול לבחור.

אם המרכז הזה פועל, אפשר ליישם את העצה.
אם חלק מהבעייה היא שהוא מקולקל, אז זה יותר קשה. ובמקרה כזה, אני אוהבת להשתמש בביטוי של חני בונה "אני נותנת כוונה" שאהיה מסוגלת לעצור רגע לפני ולהרגיש מה מציף אותי.

מסכימה לגמרי!
שווה להסב תשומת לב לכך שגם כאשר יש לנו "כפייתי ובלתי נשלט" הוא לא בהכרח פועל כך (או מקולקל כך) תמיד.
יכול להיות שבחלק מהזמן זו התחושה ובפעמים אחרות המנגנון לא פועל עלינו פול גז.
כלומר, גם בתוך האדם עצמו יכולה להימצא שונות, ומרכז פיקוד (אהבתי את הביטוי הזה, תודה!) שלפעמים עובדים בו ולפעמים מנמנמים.

נשים יקרות, תודה.
אני החלטתי שזה לא יקרה יותר. אני רוצה להאמין שההבנה שקיבלתי באמצעותכן הבוקר היא זו שתמנע ממני לחזור ולעשות זאת.
אני מתכוונת להבנה שהגניבה היא בגלל חוסר אהבה עצמית.
אני מניחה שאני צריכה לחזק את האהבה העצמית שלי.
מנגנון מוזר זה, ההסתרות מעצמי שמשהו לא בסדר. אני טובה מאד בהתבוננות באחרים,אבל מעצמי אני בורחת כמו מאש.
אילו ידעתי על מישהי אחרת שזה מה שהיא עושה,הייתי כל כל מוטרדת ומרגישה צער אמיתי עליה.
אילו ידעו קרוביי שאני עושה את הגניבות האלו מידי פעם הם היו מסרבים להאמין.
יש לי כח הכלה עצום לסביבה, אבל לעצמי נראה שאין לי.

לנאווה היקרה,
במקום "לאסור על עצמך" לגנוב בפעם הבאה שהפיתוי מגיע, אני מזמינה אותך להביט, לראות מה קורה, בעין חומלת, לחבק את עצמך על התחושה הזאת, על הקריאה שאת קוראת לעצמך לעזרה לעצמך.
וטוב שאת קוראת לעצמך לעזור לעצמך, ותראי איך שאת מקשיבה. כולך קשב.

תראי איך שאת מקשיבה. כולך קשב.
תודה תמרול ה על השיקוף והעצה.
אני חוששת שאולי יש שתיים אני. מפחיד אותי לכתוב את זה. האחת ה"מושלמת" והשנייה "בועטת"..

אילו ידעתי על מישהי אחרת שזה מה שהיא עושה,הייתי כל כך מוטרדת ומרגישה צער אמיתי עליה
או. הנה מחשבה שכדאי להשקיע בה. זה תרגיל מעניין ששמעתי בהרצאה בנושא "חמלה" ממומחה בריטי לא מזמן (ד"ר פול גילברט בהרצאתו על חמלה לעצמי , ראי שם, זה הריאיון השלישי DAY 3). הוא אמר, שרוב האנשים לא יודעים לגלות חמלה לעצמם. וטוענים, שהם לא יודעים לעשות את זה. ואז הוא אומר להם, מה הייתם אומרים לחבר שלכם במצב כזה? איך הייתם מתנהגים אליו? ישר כולם יודעים מייד מה לעשות. ואז הוא אומר: תתחילו להתייחס לעצמכם כאילו אתם החברה הכי טובה שלכם.
פשוט לתרגל את זה:
כאילו את החברה הכי טובה שלך, שומעת אותך מדברת. תהפכי. עכשיו תדמייני שאת החברה הכי טובה שלה, והיא מספרת לך את הסיפור הזה. מה את אומרת לה?

עכשיו תדמייני שזו את הקטנה. תנסי להרגיש, בת כמה את בסיטואציות האלה. שנתיים? שלוש? ארבע? חמש?
כשתקבלי הערכת גיל כלשהי גם תנסי לראות בדמיונך את הילדה הקטנה שהיית (אפשר כמובן להיעזר בתמונות מאותו גיל...).
עכשיו דמייני שהילדה הקטנה באה אלייך ומספרת לך.
מה את אומרת לה? איך את מרגישה, איך את מנחמת אותה, כמה צר לך עליה, איך את מנסה לחזק אותה ולתמוך בה, לעזור לה ולגונן עליה?

כשאנחנו מדמיינים מישהו "אחר" במצבים של שיחה עם אותו מישהו אחר, זה יכול לעזור לנו לפתח ולטפח את הכלים האלה וגם לרכוש מיומנות ושטף בשימוש בהם, ועצם השימוש בהם בונה אותם בתוכנו.
עצם ההפעלה של "חמלה" כלפי חוץ כל הזמן, בונה בנו את הבסיס לחמלה עצמית.

איזה יופי שפתחת את הדף. הנה את כבר רואה שינוי ויש לך יותר כוחות להמשיך אותו. זה מין קסם כזה בבאופן P-: פותחים דף והבעיות נפתרות (-;
(או לפחות מקום חסום מתחיל להיפתח...)

מסכימה עם ציל צול ו{{}}תמרול ה, ורוצה להוסיף:

אני חוששת שאולי יש שתיים אני
גם אני חושבת שיש שתיים. האחת ממלאה את הציפיות של כולם ומתאמצת להעמיד פנים שהיא "מושלמת" (פסאדה שעולה לך ביוקר לתחזק), והשנייה היא זאת שאין לה רצון או כוחות לתחזק את המסיכה, את הפסאדה, ואת מפחדת ממנה כי נדמה לך שהיא פושעת איומה ומי יודע מה תעשה אם לא תדכאי ותשתיקי ותחסמי אותה כל הזמן.
לפעמים היא בורחת לך... ובועטת.

כמו שיש שתיים: האחת היא את הבוגרת, והשנייה היא הילדה הפנימית שבתוכך, שהיא ילדה קטנה ולא בוגרת. היא נשארה שם בגלל כל הפגיעה והכאב. עכשיו צריך לגדל אותה ולטפל בה ולטפח אותה ולאהוב אותה ולרפא את הפגיעות שלה כדי שתגדל ושתיכן יחד תהפכו לאישה בוגרת אחת.

אבל במושלמת ובבועטת הוספת עוד מרכיב למשוואה: הוספת את הפרפקציוניזם. הוספת את הפן של הפסאדה מול "מי שאת באמת".
ומה שזה חושף זה, שאת לא מרגישה טובה או ראויה לאהבה כמו שאת.
ואת מרגישה שמי שאת "באמת", עמוק בפנים, לא טובה. לא בסדר. רעה.
את מפצלת את עצמך ל"טובה" שכולם מכירים, ול"רעה" שאת מחביאה.
זה דורש המון כוחות, לתחזק פסאדה ולהסתיר את הרגשות האמיתיים לגבי עצמך.
אז בינתיים תרשי לי לגלות לך סוד קטן: מי שאת בפנים, בכלל לא רעה, וגם לא הייתי קוראת לה "בועטת". עוד תרגיל מעניין (ואלה דברים שעושה אורה גבריאלי) הוא להתיישב לך בשקט באיזה מקום ולהזמין אותה לדבר אלייך. להקשיב לה. מעניין מה היא תגיד לך. מה היא רוצה, מה החלומות שלה, מי היא, מה היא אומרת על עצמה, מה היא חושבת על הצורך להיות "מושלמת" (סליחה, לא להיות מושלמת אלא "להציג כלפי העולם כאילו את מושלמת") ועוד. נראה לי שהיא טיפוס מעניין, מקורי ועשיר ושיהיה לה הרבה מה לומר.

וד תרגיל מעניין (ואלה דברים שעושה אורה גבריאלי) הוא להתיישב לך בשקט באיזה מקום ולהזמין אותה לדבר אלייך. להקשיב לה. מעניין מה היא תגיד לך. מה היא רוצה, מה החלומות שלה, מי היא, מה היא אומרת על עצמה, מה היא חושבת על הצורך להיות "מושלמת" (סליחה, לא להיות מושלמת אלא "להציג כלפי העולם כאילו את מושלמת") ועוד. נראה לי שהיא טיפוס מעניין, מקורי ועשיר ושיהיה לה הרבה מה לומר.
פפפפפףףףף, מפחיד!!! בשמת, תודה!
כן. במציאות שאני חיה בה, זו אני שמחזיקה את הקירות שלא יפלו... זה דורש כנראה יותר ממה שאני מספרת לעצמי.
אני הכתובת השפויה למצבים בהם זקוקים לעזרה הקרובים אלי מאד.
זו תמיד אני.
עלי סומכים.
בי שמים מבטחם.
אני זו שלא יודעת לסרב.
אני זו שאומרת כן לפני שאני חושבת אם מתאים לי או לא.

אני החלטתי שזה לא יקרה יותר. אני רוצה להאמין שההבנה שקיבלתי באמצעותכן הבוקר היא זו שתמנע ממני לחזור ולעשות זאת.
נאוה יקרה,
אפילו רק מתוך כל מה שהנשים החכמות כאן כתבו - עולה שהאפשרות להצליח לא לגנוב/ להפסיק לעשן/ לסדר את הבית/ לא להתפרץ התפרצויות זעם/ you name it
היא לא להחליט החלטות מסוג זה. יתרה מכך- אני מאמינה שזו לא הפעם הראשונה שהחלטת כך.
עירית לוי ביד רכה מרחיבה על כך. לקבל את עצמך ביד רכה, חומלת. לאהוב את עצמך עם מעשייך השלילים. באמת באמת לקבל. לא מתוך הלקאה עצמית.
או בכוון פרקטי בהשאלה מבשמת - איך מתחילים פרוייקט גדול? קודם כל מחליטים שלא עושים אותו. אח"כ רק עושים משהו קטנטן שקשור.
כמו שצילי אומרת - תני לעצמך רשות לגנוב. רק תעצרי שניה לפני שאת גונבת ותתבוני ברגשות.
ככה תוכלי להבין אט אט מה הרגש שמפעיל את המעשה ותוכלי לטפל בו, כך שלא יהיה לך צורך יותר בהגנה העצמית שהגניבה מספקת לך.
כן, הדפוס של הגניבה מספק לך הגנה עצמית, לכן (כמו כל דפוס שך הגנה עצמית), לא קל להשתחרר ממנו.
הלקאה עצמית או החלטות גורפות - בד"כ לא מצליחות לרפא מדפוס - לעיתים דוקא מעודדות אותו ביתר שאת.
יש סיבה למה זה קורה. הזיהוי של הסיבה הוא כשלעצמו צעד, אבל בד"כ לא מספיק.
צעדי תינוק. עם הרבה רכות וחמלה, בניגוד להחלטות גורפות מתוך תיעוב עצמי.

ובנימה מתבדחת. (ברור שאת רוצה להפסיק לגנוב למען עצמך) אבל -
אם את גונבת מרשתות גדולות למשל (להבדיל מבעלי עסקים קטנים), את יכולה להתנחם בכך שהם גונבים ממך, יותר.

מויה תודה.

אם את גונבת מרשתות גדולות למשל (להבדיל מבעלי עסקים קטנים), את יכולה להתנחם בכך שהם גונבים ממך, יותר
מויה, את קורעת D-:
ואני מסכימה גם הקטע של לא להחליט החלטות מתוך תיעוב עצמי או הלקאה עצמית. זה אחרת אם החלטת מתוך כוחות חדשים ומתוך הבנה של הרגשות שלך שפתרה לך את הדילמה ופתאום הורידה את הדחף הזה.
לגבי רשתות גדולות, הרשו לי רק להזכיר שיש להן מצלמות ואנשי ביטחון וזה ממש לא נעים כשתופסים אותך באמצע החנות.

לגבי
בהשאלה מבשמת - איך מתחילים פרוייקט גדול?
אז בשביל נאווה אני מקשרת לרשימה שמויה מזכירה

הבוקר קמתי מאוששת יותר, אחרי תקופה של כמה שבועות שלא חייכתי.
אני מרגישה שאילו הייתי מנסה לחייך הפנים היו נשברות מרוב מאמץ.
הבוקר החיים מרגישים פחות מאיימים.
הבוקר בזכותכן, לא אמרתי מיד כן לבקשה ממני. השהתי את הכן האוטומטי.
אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה קצת ואחזיר תשובה

_לא אמרתי מיד כן לבקשה ממני. השהתי את הכן האוטומטי.
אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה קצת ואחזיר תשובה_
א-לו-פה!

גם אני רציתי להזכיר כאן את אורה גבריאלי הנהדרת.
ולומר שאני מסכימה מאד עם בשמת, שהדמות הזאת שרוצה לגנוב, היא בוודאות עם מסר חשוב מאד בשבילך, ושווה לשמוע מה היא אומרת.
נראה לי שהיא טיפוס מעניין, מקורי ועשיר ושיהיה לה הרבה מה לומר.
ויש לי תחושה שיש בה משהו של נפש חופשיה בתוכך, שכלואה כרגע, והיא רוצה להוציא אותה לחופשי...
ואיזה יופי שאת קשובה לעצמך. זה דבר גדול מאד

תודה ציל צול.

בשמת תודה על הקישור. אהבתי ושמחתי לראות אותך מקרוב יותר.

תמרול ה תודה.
מתשאה.
יש לי תחושה שיש בה משהו של נפש חופשיה בתוכך, שכלואה כרגע, והיא רוצה להוציא אותה לחופשי.

_לא אמרתי מיד כן לבקשה ממני. השהתי את הכן האוטומטי.
אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה קצת ואחזיר תשובה_
תרשי לי להתפעל כמה מהר את לומדת!

איזה יופי.

אהבתי ושמחתי לראות אותך מקרוב יותר.
[-:

כשאני ברחוב עם ילדי ובן זוגי טו אם לבד, בעיקר לבד, אני מסתכלת על מי שבא מולי, אני מסתכלת עליהם, כאילו בכדי לקבל אישור. ביממה האחרונה אני נמנעת. אני חולפת על פניהם בלי להסתכל, בלי לחיצת היד הווירטואלית שמתרחשת כשזוג עיניים פוגש זוג עיניים .

תמרול ה הציעה שאציץ בדף שפתחת באומץ.
כמו שנרמז כאן למעלה, אני עוסקת בעבודה בשם וויס דיאלוג (Voice Dialogue) - שבמהלכה אפשר להכיר את החלקים/הקולות/הדמויות שמפעילים אותנו בכל מיני דרכים.
תמיד חשוב לבדוק דברים לגופם ולא לשער השערות על סמך התנסות קודמת, ובכל זאת יש דברים ששווה להציע במצב כזה:
כמעט תמיד נמצא ילדים וילדות פנימיים שמרגישים מוזנחים, נטושים, בלתי נראים, מוכים ואפילו מעונים. אם את עצמך תלמדי לקלוט אותם, לשים לב אליהם, לכבד אותם - בדיוק כפי שהם כרגע (לא רק אם הם ׳יתנהגו יפה׳) יכול לחול שינוי משמח. זה לא פתרון חד פעמי - זה ללמוד התנהלות אחרת בחיים, שמכבדת את הצדדים הללו בתוכך ומוכנה להקשיב לצרכים שלהם ולקחת גם אותם בחשבון. התנהלות שרואה את הצדדים הרכים והעדינים שלנו עצמנו, את הילדים הנוגים והפגיעים, את הילדים העליזים (שיכולים להיות בדכאון נוראי אם הם לא מקבלים לפחות נגיעה של חסד) ועוד.

וחשוב לי לומר - תודה על גילוי הלב.
אני בטוחה שאת לא לבד כאן, עם קושי כזה או דומה - ואת מאפשרת מקום לרבים אחרים.

עלה כאן בדף הכוח המרפא של סקרנות ועניין פשוטים ואני רוצה לחזק את הרעיון:

למרות הכאב והקושי שמצבים כאלה גורמים, אם מצליחים, ולו מדי פעם, להתבונן בהם בסקרנות לא-שיפוטית - יכולים להתגלות דברים משחררים, מרפאים ותהליך מבורך יכול לקרות בקלות רבה יותר.

אם סקרנות לא-שיפוטית נגישה לך כשאת מתבוננת בעצמך - אפשר להמשיך ישר למלאכה של הקשבה לקולות הרלוונטיים.
אם סקרנות כזו לא נגישה, כדאי להבין קודם כל מי בתוכך ביקורתי כל כך כלפייך.
ושוב - נסי להיות סקרנית ולא שיפוטית כלפי המישהו הזה. זה תרגול מתמשך.

בכולנו הרבה חלקים/דמויות. זה המצב הטבעי והנורמלי. אבל כמעט אצל כולנו המערכת יוצאת מאיזון במידה רבה או רבה מאוד (: וצריכה את ההתגייסות החומלת שלנו כדי שימצא איזון.

העיקרון המנחה: אין דמויות רעות או טובות. יש מה שיש.
כולם חלקים יקרים שלנו, גם אם ברגע נתון הם מקשים עלינו ואנו (או אחרים) חווים סבל כתוצאה מהפעילות שלהם.
מכולם יש מה ללמוד ולהבין ולכולם יש מתנה כלשהי להעניק לנו.

לכן המטרה המרכזית היא לקבל את כולם - ויהיו מוזרים או אפלים ככל שיהיו - אבל לא להזדהות עם אף דמות - ותהיה המקסימה והמאירה ככל שתהיה.
כולן חלק מהשלם, לכולן זכות קיום.
כשהן מתחילות להרגיש רצויות - את תרגישי רצויה.
כשהן מרגישות שרואים אותן - תרגישי שרואים אותך יותר.
כשהן ירגישו שמקשיבים לצרכים שלהן - הן יצטרכו פחות להשתלט ולעשות דברים כדי לזכות בתשומת לבך או בהתייחסות שלך.

תודה רבה תמרול ה, תודה רבה אורה!!!
נשמע לי מעניין ורלוונטי להכיר את החלקים שמפעילים אותי , אני רוצה להכיר אותם.
כרגע אני פועלת בחשיכה. לא יודעת מי מפעיל את מי ? למה? מתי? איך לדבר עם החלקים האלה?

עלה כאן בדף הכוח המרפא של סקרנות ועניין פשוטים ואני רוצה לחזק את הרעיון:
אצלי, הסקרנות והעניין מגיעים ממקום רציונאלי מידי, לא אישי. כאילו יש איזה מנגנון ששומר עלי לבל ארגיש, אחרת אשבר..
אורה, אצור קשר איתך כדי לבדוק אפשרות של פגישה איתך ?

[email protected]

וגם - את יכולה לקרוא עוד (בחינם) על דמויות בספרי על הנושא ׳השד, הנזירה והילד הקסום - מסע אל הדמויות שבתוכנו׳ כאן: http://www.psychom.com/[po]Hashed he[/po].html

תודה אורה.

אורה, אצור קשר איתך כדי לבדוק אפשרות של פגישה איתך ?
אני ממליצה בחום רב

ואני מודה לך בחום רב בשמת על שקראת והגבת .
יש תחושת שחרור קלה שמלווה אותי מרגע שנוכחתי שיש מי שקורא ומגיב למרות הדחיה שבטח עלתה
למקרא הדברים.

_למרות הדחיה שבטח עלתה
למקרא הדברים._
הממממ. לזה אני חייבת להגיב: שתדעי לך שלא עלתה בי שום תחושת דחייה למקרא הדברים. ממש ממש לא. אלה הפחדים, הבושה, רגשות האשמה וחוסר הערך העצמי שלך שמדברים פה.
מה כן עלה?

התפעלות מהאומץ שלך להישיר מבט למה שקורה לך ולחפש עזרה
עצב על מה שקורה לך, בעיקר שאת מרגישה רע עם עצמך.
רצון לתמוך בך ולתרום משהו שיעזור לך "לצאת מזה".

לא עלתה בי שום שיפוטיות משום סוג.

מוזר, אני הרגשתי דווקא שמחה למקרא דברייך, פותחת הדף היקרה, הרגשתי שדבר טוב קורה. מרפא והחלמה בהתהוות. הרגשתי שזה עובד גם עבורי במקביל. שאני פותחת גם את הקשב שלי. והרגשתי ש"איזה יופי!" לכל הנוגעים בדבר. ממש כך. ולכן תודתי העמוקה לפותחת הדף שמביאה רפואה לעולם.

רוצה לשתף משלי:
בתקופה של לפני כעשר שנים במהלך פרידה מבעלי פעמיים או שלוש לקחתי דברים קטנים לכיס בלי לשלם.
לא היה בזה הרבה ריגוש, זה היה תוצאה ישירה של ההרגשה שאני שקופה ועלובה ובלתי נראית.

אחרי הגירושין לא הרגשתי שום צורך לגנוב שוב

תודה רבה בשמת ותמרול ה!
פלוני אלמונית , תודה, המילים שלך מהדהדות חזק ולתוך הבטן.

מרגישה את תהליך הריפוי בהתהוותו. עכשו כשזה לא רק ביני וביני, אני מרשה לעצמי לקנות את הדבר שאני רוצה, במקום לגנוב אותו.
מין הרגשה כזאת שמגיע לי. גם אם זה עולה כסף. אני שווה את ההוצאה.

הרגשה כזאת שמגיע לי. גם אם זה עולה כסף. אני שווה את ההוצאה.

אורה יקרה, תודה על הקישור. אני קוראת את הספר כרגע.
מנסיונך, האם עצם המודעות לדמויות השונות בתוכנו הוא כשלעצמו התשובה לריפוי? או האם יש צורך בעוד עבודה? ואם כן, באיזו צורה? תודה שוב,

האם עצם המודעות לדמויות השונות בתוכנו הוא כשלעצמו התשובה לריפוי?
העבודה נעשית בדיאלוג עם הדמויות. כלומר, לא מספיקה המודעות - אם רוצים להתקדם, רצוי לדבר עם כל דמות וזה הפתח לעבודה האישית.
אני, מהצד, כמובן ממליצה לעשות לפחות כמה מפגשים כאלה עם אורה כדי ללמוד את זה ולהפיק את מירב התועלת (-: אורה בוודאי תגיד שאפשר לעשות הכל לבד (-:

לא בהכרח אפשר לעשות הכל לבד... (:
המודעות עוזרת ומקדמת אבל בדרך כלל, כדבריה של בשמת א - זה לא מספיק.
חשוב להבין מה בדיוק הדמויות מרגישות, רוצות, צריכות, חושבות ולא פחות מכך (וזה עוד יותר מאתגר לפעמים) מה אופיה של כל דמות, מי היא.
ואם עושים את זה נכון זה יכול להועיל מאוד לא רק לבעיה כזו או אחרת אלא להתפתחות הכללית, לפריחה של האדם, לקבלה שלו את עצמו.
וכמובן שיש לא מעט דקויות משמעותיות בעבודה - למשל העבודה עם דמות ודמות קטבית לה, חוויית האני המודע ועוד.
אבל לקרוא את הספר ולהתחיל לקבל באופן עקרוני את כל פניך/דמויותיך - זו כבר ברכה גדולה.

וזו הזדמנות להגיד שגם אני לא הרגשתי כל שיפוט כלפיך אלא התפעלות מהכנות, מההעזה לבקש תמיכה, להתבטא בנושא רגיש.
אני יודע כמה זה משחרר גם לאחרים לפעמים.
זה ממש מביא ברכה.
תודה.

תודה אורה.
אתמול הסכמתי ביני לביני להיות מי שאני. לא היו קרקורים. בשעות הערב הרגשתי עייפות כזאת שריתקה אותי למיטה.
לא חששתי ממה ירגישו הילדים בהקשר הזה. במצב הרגיל שלי אני מקרקרת סביב כולם ולא נכנסת לישון בלי לוודא שכולם ממש ממש בסדר,
שהעלתי להם את המורל, שהם מרוצים ובעיקר שהם לא חושדים שאמא עצובה. אתמול הנחתי את כל זה. הסכמתי לשכב במיטה ולתת לבית להתנהל (לא להתנהל למען האמת)
זה היה משחרר. הטון שלי היה נמוך כשעניתי על שאלה. לא הרגשתי צורך להרים אותו בכדי להישמע קלילה יותר.
זה היה מיוחד ומשחרר.

איזה שחרור מבורך.

והתחושה שלי היא שכשאשה (או גבר) מצליחה לקבל יותר חלקים של עצמה או עושה כל שינוי מבורך אחר, האדוות המבורכות של זה מגיעות רחוק אפילו יותר משהיא משערת.

מסכימה עם אורה (כצפוי P-: ).

עשרה ימים מאז התוודתי כאן בבאופן. ההרגשה הכללית מאז היא שאני לא לבד.
תודה רבה נשים יקרות , אתן אוצר. איכפתיות ורוצות לעזור.
זה מה שעושה את כל ההבדל בעולם הקשה קשה הזה.

חיבוק עז ותודה על האומץ שלך.
סביר שיש לך עוד עבודה לעשות.
דברים יכולים להשתפר בבת אחת.
במקרים אחרים יתכן שיהיו גם עליות, גם ירידות.
בבקשה אל תתייאשי גם אם תהיה ירידה (לא שחייבת להיות).
זו בדרך כלל עבודה מתמשכת.
עבודת חיים נפלאה של לימוד לאהוב, לכבד, לקבל את עצמך. לטפל בעצמך.
נדרשת סבלנות, חמלה כלפי עצמך, נחישות להמשיך.
ושוב תודה.

שמחתי בשבילך

מעורר השראה!