אמהות שחוו התעללות מינית

[אנונימי]

ראו גם: איך להגן על הילדים
על ילדים חברותיים ואנשים זרים
מחלימה מפגיעה מינית
פגיעה מינית וחווית הלידה
איך מפסיקים את מעגל ההתעללות

[כבולה*]

שלום
אפילו לא ידעתי איך לקרוא לדף הזה, מה שבטוח זה שרציתי לכתוב כי אני צריכה עזרה.
אני רוצה לפתוח נושא שעלה בקהילה בעבר אבל בהקשרים אחרים.
מבקשת בעיקר לדעת האם יש שותפים או שותפות לקשיים שלי ואיך אתן מתמודדות.
מבקשת לא לקבל ביקורת, קשה מידי בשלב זה

אני בתחילת שנות השלושים, נשואה לבן זוג מקסים ותומך ויש לנו בן בן 10 חודשים (אקרא לו כאן ערן).
כבר מספר שנים אני בטיפול פסיכולוגי סביב נושאים שונים שהקשה מכולם הוא חוסר וודאות לגבי חוויות שעברתי בילדות.
אין לי זכרון לגבי חוויה של התעללות מינית אך ארועים שונים בחיי המאוחרים יותר וקשיים לגבי יחסי מין מחזירים אותי שוב ושוב לתחושה שמשהו היה לא בסדר:
בעיקר תחושה שכמעט בכל גבר קיים פוטנציאל להיות מנצל, רתיעה מגברים מבוגרים, חלומות שבהן אני ילדה ומתעללים בי, לא מסוגלת לראות אונס והתעללות בסרטים ועוד פחדים שונים .

קושי נוראי שהחל מעט לאחר שנולד הבן שלנו הוא שלפעמים עולה בי פחד שבן זוגי יפגע בו באופן כלשהו (מיני).
נשימה עמוקה, הנה, כתבתי את זה ואני ממשיכה-

היחסים בינינו כל כך פתוחים ואוהבים ששיתפתי אותו בפחד הזה והוא מכיר את הקשיים והעבר שלי.
אני גאה בו על כך שהוא מסוגל להפריד בינו - מי שהוא - לבין הערבוב שנוצר אצלי בראש כשהפחדים עולים.
הוא לא לוקח את זה כהאשמה- ומוכן לנסות ולעזור לי.
עדיין- למרות שכשיש שיחה כזו אני מרגישה שחרור עצום-המחשבות חוזרות וטורדות עד כאב.

החשש העיקרי שלי, מעבר לסבל האישי שלי, הוא האם ואיך זה ישפיע על ערן.
אני כמובן לא נותנת לזה שום ביטוי מילולי והיחסים בין בן זוגי לערן קרובים מאד מאד.
אמנם ערן הוא יותר "ילד של אמא" ובחודשים האחרונים מראה העדפה ברורה להיות עלי , אך אני מקווה שזה המאפיין של הגיל שלו כפי ששמעתי מחברות.

אם אי שם יש מישהי שמתמודדת עם אותן תחושות- לגבי חשד כה קשה באדם אהוב שנובע מסיבה שאינה בהכרח מובנת
אם המחשבות הללו עוברות בראש של עוד נשים-
אודה לכן אם תוכלו לשתף אותי בכך.

תודה

[גם_אני*]

לא להאמין...
שבתי שאני לבד בקטע הזה...
אחרי הלידה של הילד הראשון הרגשתי כאילו אנסו אותי (בלידה עם החשיפה והבדיקות), אבל עם הרגשה כזו של חוויה שחוזרת על עצמה.
קיבלתי חתיכת פוסט- טראומה... ממש בכיתי ימים.
פתאום לפני כמה זמן היה לי חלום בלילה, שרודף אחרי האיש הזה שהתעלל בי (למרות שבמציאות אני לא זוכרת כזה דבר, אבל כאילו בחלום כן ידעתי שעבר עלי משהו). חלמתי שאנחנו נאבקים, ממש כמה זמן.
אחרי כמה זמן אני מסתכלת הצידה (עדיין בחלום) ורואה את אמא שלי עומדת מהצד- כאילו היא רואה מה קורה ולא מתערבת. כשהיא שמה לב שראיתי אותה היא מתערבת, ונותנת לאיש הזה מן פחית צבע, שהוא צובע את עצמו והופך בלתי נראה. ממש "קריפי"...
במציאות אני ממש לא זוכרת התעללות, זוכרת הרבה מקרים של "כמעט", בגילאים יותר מבוגרים, אבל לא בילדות.
בכלל זוכרת ילדות מאוד תמימה.
ומצד שני זוכרת מעט מאוד.
לפני כמה זמן היה מקרה שאחותי טענה שאבא שלנו היכה אותה, (בילדות). אמרתי לה שאני ממש לא זוכרת כזה דבר (גם לא מסוגלת לדמיין כזה דבר על אבא שלי), ושאלתי אותה אם היא זוכרת שהיכה גם אותי. היא אומרת שלא, רק אותה. כאילו "לחנך" (אני הייתי ה"ילדה טובה").
אני ממש לא זוכרת כלום. היא אומרת שזה היה גם בנוכחותי. ואני אומרת, אם את זה אני מדחיקה...

[כבולה*]

תודה "גם אני?".

ערכתי שוב את מה שכתבתי כדי שבקשתי תהיה ברורה יותר:
לגבי התמודדות עם חשדות \ חרדות "לא הגיוניים?" שמא אדם אהוב מתעלל מינית בילד

[גם_אני*]

כבולה
בקשר למה שכתבתי- אם לא מתאים לדף את יכולה למחוק מה שלא קשור- לי זה לא מפריע...
רציתי בסה"כ להגיד שגם בזה זה אותו דבר אצלי ואולי זה קשור... אולי בגלל שעברנו/ מרגישות שעברנו (גלגול קודם?) אנחנו מפחדות שזה יקרה גם לילדים שלנו.
זה קורה גם לי עם כולם.
אין אדם אחד בעולם שאני יכולה להגיד בכנות שאני משאירה את הילד איתו ואני 300% בטוחה... למרות שהמשפחה שלי מאוד קרובים אנחנו גרים בסמיכות ובקשר טוב, הם שומרים הרבה על הילדים, אבל להגיד בוודאות שאני לא מאמינה שיקרה משהו? קשה לי. אני גם בטיפולים כי לא סומכת על אף אחד. אז אני יודעת שזה "שלי" ולכן משאירה את הילדים עם משפחתי (גם אין לי ברירה), אבל בכ"ז מעדיפה שלא יהיה לבד עם אף אחד (בתירוץ של "שלא יהיה לו/ה קשה לבד").
אז אולי זה קשור לחוסר בטחון שלנו בזולת.
את בוטחת במישהו אחר?

[גם_אני*]

עכשו כשאני חושבת על זה, גם אני פחות "מפחדת" כשזו אשה.

[כבולה*]

שלום גם אני?
ההערה שלי היתה מתוך אי הבנה , הייתי עוד בהתרגשות של אחרי הכתיבה וקראתי את סיפורך מתוך צורך למצוא עוד מישהי עם סיפור בדיוק כמו שלי...
עכשיו, משהסברת והרחבת אני מבינה טוב יותר. עולות לי הרבה שאלות, ואני חשה הקלה עצומה מעצם זה שכתבת לי ושיתפת בחוויה שלך.
גם אצלי , בגלל שאני לא מצליחה להזכר מה בדיוק קרה והכל מעורפל ולא ברור-
עלתה המחשבה שאולי זו חוויה מגלגול אחר או יותר חיבור לתודעה קוסמית שבה חקוקות הרבה חוויות של ניצול שעברו נשים לאורך ההיסטוריה.

בהקשר לחיינו כיום אני מאד מוטרדת מהאפשרות שהמחשבות האלה ישפיעו על בני. אני לא יודעת בן כמה בנך אך רציתי לשאול אותך האם עצם התהליך והחששות שלך משפיעים עליו ובאיזה אופן?
האם העובדה שאת לאסומכת על אף אחד גורמת לך לרגשות אשם?

תודה מעומק ליבי על השיתוף
כבולה- טיפה פחות.

[אמא*]

כן, זה מוכר לי גם. לצערי. כאילו אני כתבתי כאן.
גם אני לא זוכרת כמעט כלום מהילדות. וגם לי לפעמים עולה התחושה ש"התעסקו" איתי באיזו צורה לא בריאה.
וגם אצלי עלה החשד המטורף כלפי בעלי אחי הסבא ועוד....
וגם אני לא מוכנה להשאיר אותם לבד עם בן / זכר ללא עוד אישה.
וגם אני יכולה לומר שכל הגברים באזור ובמיוד בעלי נקיים מכל חטא והכל אצלי בראש.
ניגשתי גם למדיומית עם העניין כדי להיות בטוחה לחלוטין והיא שללה כל אפשרות שמשהו קרה לי או לילדי.
גם אישי יודע על פחדי והוא משתדל להבינם ועדיין מאוד נפגע מכך.
עם אישי/בעלי/אהובי האבא שלהם אני משאירה כמובן. אבל הפחד שלי עם הוא מתעורר קשור במצבי הנפשי.
למשל אחרי שהפסקתי לעשן זה היה זוועה. הייתי ממש בפאניקה ותיחקרתי את הילדים בלי סוף.
אין לי הסבר לתופעה אלא אם כן קרה משהו נעלם בילדותי שאני לא מסוגלת עדיין לפתוח, או שזה מגלגול אחר,
או שאני קולטת אנרגיה שיכולה לקרות ולמזלי לא באמת מתרחשת.
וכן יש לי גם רגשות אשם

[גם*]

כבולה יקרה, מזדהה עם כל מילה.
למרות שהמצב אצלי שונה, עברתי טראומה בלידה ששחררה זכרונות מודחקים, שהדחקתי במשך 30 שנה!!! אבל לחלוטין.
זכרונות איומים של התעללות בתוך המשפחה.
זה כאילו נפל עלי כרעם ביום בהיר, אבל בעצם יותר כמו חתיכה חסרה בפאזל.
סידר לי המון דברים לא פתורים ושאלות תהומיות שלא היו לי תשובות עליהן עד לאותו רגע.

במהלך טיפול ארוך, ואחרי שקראתי המון חומר בנושא (יש אגב, המון ברשת, גם מתורגם וגם באנגלית) הבנתי שכן, יש דבר כזה הדחקה מוחלטת של טראומה, בד"כ טראומה מתמשכת בילדות היא דבר שנוטים להדחיק כדי להמשיך לשרוד.
וכך הייתי גם אני - תמיד הייתי שתיים, מאז שאני זוכרת את עצמי.
זאת שכלפי חוץ - ילדה טובה, תלמידה מעולה, שמחה, צחקנית.
זאת שבפנים - כואבת, סגורה, מפחדת, נובלת, שלא לומר - כמהה לנבול לנצח.

ולגבי מה שכתבת -
בגלל שגבולות גוף וגבולות מגע היו כל כך לא ברורים ומעורערים, היו לי פחדים.
עדיין... לא ברמה שאני באמת חושבת שבנזוגי יפגע בילד, יותר ברמה של "לפקוח עין" ולהתמודד עם הפחד כי אני יודעת שזה לא קשור אליו, אלא למה שעברתי (הוא כמובן היה שותף מלא, בהתרסקות, בתהליך, בטיפול, בהחלמה שעדיין מתרחשת)

קבלי

וגם - חשוב מאוד לתת לילדים כלים
להסביר איפה אסור לאחרים לגעת
מה פרטי רק שלו וכו' וכו'

[גם_אני*]

עלתה המחשבה שאולי זו חוויה מגלגול אחר או יותר חיבור לתודעה קוסמית שבה חקוקות הרבה חוויות של ניצול שעברו נשים לאורך ההיסטוריה.
אולי...

אצלי זה הגיע למצב שאני בחיים לא מפשיטה אותו בפומבי, אפילו ליד משפחה, אפילו בתור תינוק (עכשיו מתקרב ל-3). אם אני בחדר מלבישה ונכנס מישהו אז לא עושה סיפור, רק מלבישה וזהו, אבל בחיים לא מפשיטה (או מחליפה טיטול) נגיד בסלון.
זוכרת קטע, אולי בגיל 3-4, תמונה שלי דודה שלי מודדת לי חום בישבן בחדר של אחות (עם "קהל"). נזכרתי בזה בראשונה כשנתבקשתי למדוד לילדי חום בתור תינוק קטן בסיטואציה דומה. דאגתי להסתיר אותו, ומדדתי פעם ראשונה. המכשיר היה מקולקל והיא ביקשה שאמדוד שוב, בינתיים נכנסו אנשים ולא הסכמתי. כאילו שתינוק בן כמה חודשים יכול להבין או להתבייש. מצד שני בטח הדודה הזו אמרה את זה עלי בגיל 4...

אני מאוד חוששת, כי נראה לי שאני מפתחת אצלו דימוי גוף גרוע מאוד. לא מסוגלת לנהוג אחרת.

בנוסף, מגיל אפס אני מלמדת אותו על גבולות גוף, למשל אם הוא רוצה לשחק לי בשיער אני אומרת לו שזה הגוף שלי וכל אחד מחליט על הגוף שלו... (אני מסבירה את זה לכל ילד ובמיוחד לבנות)

הנטן שלי קצת מתהפכת מלכתוב את זה, אבל אם למשל הילד מתלונן על כאב בטוסיק ישר אני חושבת מחשבות כאלו... (הוא לא מבדיל בין כאב לגירוד, וגם לפעמים ממציא כאבים- יתלונן על הטוסיק, ואז אני אשאל איפה והוא יגיד בבטן, ויחליף כל פעם מקום...)
ואני לא יודעת איך אפשר לדעת מה עובר עליו. זה גיל שדימיון מתערבב בקלות עם המציאות. מפחיד לאללה.

[גם_אני*]

גם
כתבתי לפני שראיתי את ההודעה שלך (פתחתי את הדף בערב ולא הספקתי להגיב)
ספרי לי אם את יכולה יותר- איך בדיוק גילית, מי זה היה... איך הרגשת והתנהגת כלפיו? זה היה אדם שאהבת?
איזה טיפול עברת?

[כבולה*]

יושבת ובוכה אחרי שקראתי את המלים שנכתבו כאן.
מודה לכל אחת ואחת מכן. על השיתוף, ההבנה.
מרגישה קצת פחות אשמה על החשדות כלפי האנשים הקרובים.

גם אני
גם אני בינתיים לא מדדתי לו חום בטוסיק, הסתפקתי בבית השחי ועכשיו קנינו מדחום לאוזן. אני מקווה שאצליח להתחמק מזה לאורך זמן.
לפעמים יש לי את הקושי להפשיט אותו בפומבי אבל באופן מוזר דווקא יותר קשה לי כשמפשיטים תינוקות אחרים בפומבי וגם אני שם.
אולי כי אני יודעת שעל בני אני שומרתו ולגבי האחרים אני יותר חשה את הפגיעות שלהם.

וגם אצלי עלה החשד המטורף
טירוף- לפעמים זה באמת מרגיש כך כשמתגנבת המחשבה הנוראית הזאת לגבי בן זוגי. אני כל כך לא רוצה את זה ועדיין זה שם והפיצול הזה הוא מה שמטריף ולא נותן מנוח...

[יהיה_טוב*]

[קט_קטית*]

כבולה יקרה

(כל מה שאני הולכת לכתוב הוא דעתי האישית וחוייתי האישית ולא תיאוריה מדעית ולא איזו תורה)
אז ככה
יש לי חדשות טובות וחדשות רעות
החדשות הטובות הן שאת לא משוגעת
החדשות הרעות הן שכל הפחדים שלך מוצדקים

לא אומרת שכדאי לחיות את כל החיים מתוך פחד,
אבל הפחד הזה הוא מתנה גדולה שבאה לשמור עליך ועל ילדייך.
יש סיבה לכך שהוא קיים, בין אם חוית פגיעה באופן אישי
או הצפת פגיעות מתוך התודעה הקולקטיבית.
אין זה חשוב, ואני אישית לא מאמינה בלחפור.
אם יש חויה שהדחקת - כנראה שעדיף לך ככה,
תאמיני שגם להדחקה יש המון צדדים טובים,
וכמו שכתבו כאן קודם - ההדחקה מאפשרת לשרוד ולהמשיך הלאה ולא להתרסק.
מכירה לא מעט סיפורים על אנשים שהלכו לפסיכולוגים ובכל מיני שיטות הציפו כל מיני חויות מהילדות,
ו אחר כך היו צריכים לקחת המון תרופות כדי להמשיך לחיות למרות הכאב.
הדחקה היא תרופה טבעית ונהדרת לכאב.
לפעמים פרטי החויה אינם חשובים כמו הלקח, ואת הלקח את זוכרת - וזה מה שחשוב.

גם אני

כותבת לך מהמקום של אחת שזוכרת הכל,
וחייבת לומר לך שהחלום שלך העביר בי צמרמורות מטורפות.

_חלמתי שאנחנו נאבקים, ממש כמה זמן.
אחרי כמה זמן אני מסתכלת הצידה (עדיין בחלום) ורואה את אמא שלי עומדת מהצד- כאילו היא רואה מה קורה ולא מתערבת. כשהיא שמה לב שראיתי אותה היא מתערבת, ונותנת לאיש הזה מן פחית צבע, שהוא צובע את עצמו והופך בלתי נראה._

/-:

החלומות מדברים אלינו בשפת הסמלים.
מאוד התחברתי למה שראית.
למאבק, לחסרונה של האם, לאדישות ולהדחקה של ההורים.
צביעה בצבע שקוף - כאילו לא היה קיים, כלום לא קרה, הילדה ממציאה.
כל כך מוכר

לא פלא שהדברים האלה מוצפים אחרי לידות - עכשיו הילדות הופכות לאמהות וזקוקות למסר מן העבר,
להכוונה, להדרכה. ממי להזהר, על מי לסמוך. וקודם כל - מה אנחנו יכולות לעשות בתור אמהות.

אז לפני שאני משתפת בחויות האישיות (לא יודעת אם זה המקום כי זה לא לבעלי לב חלש/נשים בהריון - אבל צמחו מזה המון תובנות),
רק אומר שהפחד מבורך, והספק הוא מבורך, ולא צריך להתבייש בהם, ולא צריך להדחיק אותם.
לפחד יש סיבה ויש מטרה.

סובלת - האם מתאים לך שאשתף בדפך שלך או שנוותר להפעם?

לכולן

[כבולה*]

תודה קט קטית
על החיבוק, התמיכה ועל השיתוף.

רציתי לשאול אותך האם החוויה שעברת גרמה גם לך לחשדות באנשים הקרובים לך?
איך זה משפיע על ילדייך?

איך בכלל זה קורה, האם ההורים הפוגעים מינית בילדיהם אוהבים אותם? איך זה קורה?
אני שומעת את הסיפורים אבל לא מצליחה להפנים, מה בעצם קורה כשזה קורה?
איך נשים ונערות שהכרתי ממשיכות את הקשר עם האדם הפוגע (זו לא ביקורת חס וחלילה אלא נסיון אמיתי להבין).

לי יש מעין מחשבות פרועות שכשאני אגלה מי עשה לי מה אני ארצח אותו או לכל הפחות אענה אותו אנושות, אני יודעת שזה לא עובד כך במציאות...

לא הבנתי למה התכוונת- סובלת - האם מתאים לך שאשתף בדפך שלך או שנוותר להפעם? מכיוון שלא ראיתי שם כזה בדף.

תודה

[קט_קטית*]

כבולה,
אני צריכה לפנות לפרויד.
הכוונה שלי הייתה אליך,
לא סובלת אלא כבולה,
סליחה על הטעות.
האם מתאים לחשוף פה תכנים שמדברים על עצם הפגיעה או רק על השלכותיה?

<הבהרה: הכוונה היא ממש לא ל"פרטים הפיקנטיים" אלא ממה ספציפית נפגעתי וממי, כלומר איך איפה ו למה זה "מצא אותי">

[כבולה*]

קט קטית

תארתי לעצמי אבל לא הייתי בטוחה...

לגבי החשיפה- סיפורים מפורטים בדרך כלל לא עוזבים אותי ואני נשארת עם דמיונות וחלומות

• אבל כבר מתמודדת עם זה היום יותר טוב מאשר בעבר.

לכן- אם השיתוף משחרר ומועיל לך אז מבחינתי זה בסדר.

אם תוכלי להתייחס לשאלות ששאלתי בהקשר לחוויה שלך-
מי היה האדם הפוגע ואיך את התמודדת עם המשך הקשר עמו (אם היה כזה).
ההשפעה על האמהות שלך ועל ילדייך.

תודה תודה

[קט_קטית*]

_מי היה האדם הפוגע ואיך את התמודדת עם המשך הקשר עמו (אם היה כזה).
ההשפעה על האמהות שלך ועל ילדייך_

כבולה - תודה
לזה בדיוק אני מתכוונת
סיפורים מפורטים אין לי כבר צורך להביא
באופן מוזר מוקד הפגיעה והפגיעות והכעסים וההתמודדות הם מול המשפחה שלי,
בזמן שכלפי הפוגעים עצמם אינני חשה דבר
ועל זה רציתי לדבר
מבשלת משהו פחות או יותר מסודר
ומודה לך שפתחת את הדף

[נאוה_פרנס*]

קוראת את הדף (עוקבת אחריו כמעט מההתחלה)
אין לי הרבה עיצות אבל רציתי לשתף.

אני חד הורית.
בנק הזרע.
הסיבה העיקרית: שלא יהיה אף גבר עם זכויות משפטיות על הילד שלי.
ראיתי יותר מדי מקרים של התעללות של אב בילדיו.
ראיתי סרטים ושמעתי על המחדל של המערכת המשפטית וחוסר היכולת שלה להגן על הילדים שנפגעו.
היה לי חשוב לשמור על אוטונומיה.

אז אני מבינה את מה שאתן כותבות.
בעצמי עברתי התעללות בגיל 5 (ע"י חייל זר בבסיס בו גרנו)

בחרתי לחיות לבדי, ללא בן זוג.
אולי כי לא רציתי להיות במקום בו אתן מתארות כאן בדף.

איך מתמודדים?
כאמור, אין לי עיצות ממשיות.
זו שאלה של אמון

ניסית טיפול זוגי??
אני מדברת על טיפול, לא גישור.
מישהו שיכול לגעת בשורש של הרגשות שמציפים,
ולהתייחס גם לרגשות בן הזוג, שמוצא עצמו נפגע מהפחד שלך.

מרגיעון: קרבה ללא הקרבה

[גם_אני*]

_אם יש חויה שהדחקת - כנראה שעדיף לך ככה,
תאמיני שגם להדחקה יש המון צדדים טובים,_
קטקטית,
גם אני חשבתי ככה (הייתי בטיפול וגם הפסיכולוג הציע שנטפל בפחדים שלי היום ולא נפתח תיבות פנדורה).
עדיין לא מטפלת בזה (מפחדת ממה שאגלה, ואולי זה היה אדם אהוב ואיך אני ארגיש...)
אבל מצד שני- פעם בכמה זמם יש את הסיוטים, או פתאום דיכאונות ממש קשים, ממש תחושת מועקה.
לפעמים אני מרגישה שזה כאילו קרוב לעלות למודע, ואז שוב בורח...
אולי עדיף להציף בטיפול בצורה מבוקרת מאשר כל פעם להתמוטט? ואם זה יתפוצץ לבד, ואני כל כך אכנס לדיכאון שאפילו לא אקח את עצמי לטיפול? (דווקא בדיכאונות הכי קשים אני לא מבקשת עזרה)
יש לי תינוקות בבית, אני מפחדת מהדיכאונות האלו...
אני גם הייתי רוצה לשמוע מי למה ואיך את מגיבה למתעלל היום...

צביעה בצבע שקוף - כאילו לא היה קיים, כלום לא קרה, הילדה ממציאה. - כל כך מתאים לבית שלנו... לדוג' כשאחותי דיברה על המכות ה"חינוכיות" של אבא שלי אמא שלי אמרה לה שהיא מדמיינת...
ואצל אבא שלי שולט המשפט "אסור לבכות" \-: (למשל- אחותי אחרי קיסרי שני, מאוד רצתה וי-בק, גילו אצלה ווירוס שמסכן את היילוד, והוא- "אל תבכי"...)
אני לא יודעת מה לעשות- הכי מתאים לי להמשיך להדחיק, אני לא מרגישה מוכנה להתמודד עם זה בכלל, אבל אני חיה עם הפחד מהיום שבו כבר לא אדחיק.

[קט_קטית*]

גם אני

אמא שלי אמרה לה שהיא מדמיינת...

מסתבר לא רק ילדים יודעים להדחיק.


_פעם בכמה זמם יש את הסיוטים, או פתאום דיכאונות ממש קשים, ממש תחושת מועקה.
לפעמים אני מרגישה שזה כאילו קרוב לעלות למודע, ואז שוב בורח..._


_ואם זה יתפוצץ לבד, ואני כל כך אכנס לדיכאון שאפילו לא אקח את עצמי לטיפול? (דווקא בדיכאונות הכי קשים אני לא מבקשת עזרה)
יש לי תינוקות בבית, אני מפחדת מהדיכאונות האלו..._

אם ממילא אינך בוטחת בכוחותייך הנפשיים - למה לך לגלות בלחץ?
את יכולה מספיק לסמוך על עצמך כדי לדעת שתפני לעזרה כשתרצי בכך.
או פשוט להבטיח לעצמך שאם זה יצוץ - תלכי למטפל שלך.

לי נראה שאת לא מתפנה לגלות דברים כי יש לך תינוקות בבית ואת פשוט לא מרשה לעצמך "להתפרק", ואולי בגלל זה כל פעם ה"סוד" קרוב לעלות למודע, אבל בסוף לא.
אולי התת מודע שלך (שגם הוא את, והוא רוצה בטובתך) מזרים את המידע בקצב שתוכלי לעמוד בו.
גם החלום הוא מסר מהתת מודע, כך אומרים. זה לא חיצוני זה בא איתנו. הנה טריק ש"המצאתי" P-: אפשר לזכור בתוך הסיוט להגיד "זה חלום". לשים לב בתוך החלומות למה שמרגישים, כלומר כשעולה תחושת הפחד להגיד "זה חלום" וכך לא יהיה ממה לפחד
אני רואה בחלום הזמנה לטיול מהתת מודע. שם הכל מתגלה בקצב שלי. ובחינם P-:
כמובן זוהי רק חויתי האישית ואין לראות בכך המלצה רפואית (-:





אני לא יודעת מה לעשות- הכי מתאים לי להמשיך להדחיק, אני לא מרגישה מוכנה להתמודד עם זה בכלל, אבל אני חיה עם הפחד מהיום שבו כבר לא אדחיק

התשובה טמונה בגוף השאלה (פעמיים )

[כבולה*]

גם אני

גם אצלי המידע מטפטף בסימנים, חלומות ורמזים- כבר במשך שנים.
יש לי אחות קטנה ממני וגם לה יש את התחושה שמשהו היה לא בסדר.
למרות שאנחנו מאד קרובות ודיברנו על זה היא לא מעונינת להתעסק עם זה. חיה את מה שעולה, חווה את הקשיים ומתמודדת אתם.
לי יש יותר את הצורך לדעת וכמוך, את הפחד מלדעת.
הייתי בטיפול אצל פסיכולוג והמסקנה שהגענו אליה היא שגדלתי בתחושה עמוקה של חוסר בטחון ושל גבולות לא ברורים.
הבנתי שעצם העובדה שמשהו מוזר לי בלראות אב שמחבק את ביתו, מלטף אותה או מושיב אותה על ברכיו- אומרת שבטחון מאד בסיסי לא הוטמע בי.
יש לי חשדות כלפי אבי אך הוא כבר לא חי שנים רבות והכל מעורפל בהקשר שלו.
אמא שלי מאד אמיתי ופתוחה- דיברתי אתה על זה והיא אמרה שזה נשמע לה לא סביר אבל כמובן שאינה יכולה לשלול במאה אחוז.
אני גאה בה שזה מה שהיא אמרה אבל הלוואי והיתה יכולה לומר אחרת.
הבעיה בתעלומה לא פתורה שכזו היא שכל גבר שהיה בסביבה כשהייתי ילדה הופך לחשוד והמחשבות רק מתנפחות.



לפעמים אני פוחדת שאבחר במה ש נאוה פרנס - את בחרת ונכון עבורך.
ברגעים כאלה נראה לי הרבה קל פשוט לעזוב את הזוגיות ולחיות לבד עם בני- בלי כל הסרטים האלה בראש.
כמובן שזה לא הפתרון כי סרטים תמיד יגיעו ולמעשה נראה לי שהצורך הזה להיות הכי בשליטה שאפשר הוא
עוד תוצאה מכאיבה של חוויית חוסר הבטחון והפגיעות שאני חשה.

[כבולה*]

שם חדש לדף

מאז שפתחתי את הדף לא הייתי שלמה עם השם שלו אבל לא הייתי פנוייה להשקיעה בכך מחשבה וגם לא ידעתי לאן הוא יתפתח.
עכשיו חשבתי שאולי יותר נכון יהיה לשנות את שמו ל-
אמהות שעברו התעללות מינית
או
אימהות לאחר התעללות מינית
או
? יש לכן רעיון

כמובן שהוא גם יכול להשאר כפי שהוא.. העיקר שהוא קיים ומצאנו את דרכינו לכאן.

[כבולה*]

עוד משהו שרציתי לשתף אתכן הוא שמאז שנפתח הדף ונפגשנו כאן- אנחנו 6 כותבות.
אני לא יודעת כמה שותפות פעילות יש בקהילה של "באופן טבעי"
אבל פתאום נראה לי שיש יותר נשים שעברו פגיעה מינית בילדותן ממה שחשבתי.
ומה זה אומר על מספר הפוגעים? זה מפחיד אותי.

_

יש רגעים שבא לי לשים יריעה ענקית על העולם,
כזו שמאפשרת לראות את הכל (הפוכה מהצבע השקוף בחלום של גם אני),
ושלכמה רגעים הכל יעצור
וכולם יביטו ויראו
באמת יראו
את מה שקורה
את המציאות האמיתית
שבמציאות המדומה אנחנו לא רואים אותה.

אולי הזעזוע הזה-
מעצםהראייה של מימדי הסבל והכאב
ישחרר אותנו מהדימוי הנעלה שיצרנו לאנושיות

ואולי השחרור יביא לכך
שהגאווה תתגמד
היצר לשלוט לא יהיה עוד נחוץ
הפגיעות תתבטא
ולא יהיה עוד צורך להסתיר, ולהתבודד ולהתבייש
ולחוש רגשות אשם
על מי שאנו.

[קט_קטית*]

כבולה,

_שהצורך הזה להיות הכי בשליטה שאפשר הוא
עוד תוצאה מכאיבה של חוויית חוסר הבטחון והפגיעות שאני חשה_

מסכימה איתך

על עצמי יכולה לספר שכל הילדות הסתתרתי, התבודדתי והתביישתי -
ולא עוד, לכן גם כותבת בשם עצמי תחת הניק הרגיל.
אין לי מה להסתיר.
אני לא אשמה ולא מקולקלת.
שיתבייש מי שמנצל ילדים קטנים.

[שותפה*]

אני קוראת ומזדהה עם התחושות שעולות
היום אני יודעת שעברתי התעללות מינית...
יש לי כל מיני דברים להוסיף ולכתוב אבל בהמשך
אני לא מאמינה שהדף הזה נפתח...
תודה

[קט_קטית*]

כבולה, בקשר לדף לשמו ולתפקידו
האם הדף הזה הוא _דף תמיכה ?
כלומר את רוצה שהדף יהיה שייך לך ספציפית או שיהיה פתוח?

[כבולה*]

אני רוצה שהדף יהיה מה שהוא עכשיו.
לא מרגישה שהוא שלי בלבד אלא שלנו- מי שמוצאת בו מקום להתבטא , להשתתף לתת ולקבל תמיכה.
האם אפשר להגדירו כ דף תמיכה בכל מי שמעוניינת בכך?

[י*]

היי
אני שמחה שלא הגבלת את הדף לאמהות, כי אני לא אמא עדיין אבל הפחדים האלה הם מה שאני מרגישה כשאני חושבת על להיות אמא, כשאני רואה אבא מחזיק תינוקת, כשאני רואה את אבא שלי עם האחיינית שלי.(הזהרתי את אחותי, זה לא עזר)
יש תקופות שאני יודעת שזה היה הוא. בתקופות אחרות אני "לא יודעת".
זה כנראה קרה בילדות מוקדמת, אני לא חושבת שנמשך. היה לי זכרון או מין חלום, לא בטוחה. פעם אחת ראיתי אותו או יותר נכון חשתי אותו מאונן ליד המיטה שלי בחושך כשהייתי כמעט תינוקת. אבל אני חושבת שהיה יותר מזה.
הכאב עצום. אני לא מצליחה להרגיש אותו. ניסיתי פעם אחת אבל זה כל כך הפחיד אותי שהפסקתי בכלל לנסות להרגיש.
אני לא חושבת שההדחקה יכולה לעזור. זה עולה בדרכים אחרות.
אני מוצאת את עצמי עוסקת בזה דרך האומנות.(זה לא עוזר)

[קט_קטית*]

הסיפור שלי התחיל ככה.
בגיל 4 ילדים בגן שהלכתי אליו שיחקו משחק של "להראות" את מה שיש בתחתונים אחד לשני.
גם אני הצטרפתי ו"נתפסתי על חם" ע"י הגננות. הם דיווחו להוריי ואלה הסבירו לי כי המעשה לא ראוי מביש וילדים טובים לא עושים דברים כאלה. חשוב להדגיש שלאורך כל השיחה (והשיחות הבאות) לאברי המין לא היו שמות, אלא רק רמזים כמו "למטה" או "בתחתונים". כשהסיפור חזר על עצמו השיחות נהיו יותר חריפות, ובסוף הגענו גם לעונשים (כולל עונשים פיזיים). המסר המרכזי היה שאני עושה מעשה כ"כ מביש ושכרגע אני לא מבינה את גודל האסון אבל בעתיד אצטער קשות על כל מה שעשיתי.
אני זוכרת שחשבתי על זה אז ותהיתי אם באמת אתבייש בעצמי כשאהיה גדולה. או שאני אזכור שזה לא מביש ולא נורא? פעלתי מתוך סקרנות טבעית בלבד ופשוט רציתי לראות בולבולים לכולם. זוכרת שחישבתי שבשנת 2000 אהיה בת 23, זה נראה אז רחוק בטירוף, ו23 זה גיל מופלג, לבטח כבר יהיו לי ילדים משל עצמי. הבטחתי לעצמי באותו מעמד לא להתבייש בילדה שהייתי. ואני מקיימת
אז הסקרנות לא נעלמה, אבל הדחקתי אותה. כן למדתי להתבייש.
אני זוכרת שכל הילדות סובבה סביב זה שאני לא מספיק מחונכת ויש לחנך אותי, ואני השתדלתי בכל מאודי להתאים לאיזו דמות נכספת של "הילדה הטובה" ונכשלתי ונענשתי פעם אחרי פעם. אחד הדברים שהתעקשו איתי עליהם היו שאגיד שלום ראשונה למבוגרים ואהיה "חברותית" איתם. חברותית פירושו אני צריכה לענות לשאלות סתומות ולהתנשק עם מי שחפץ בכך. טוב אולי זה היה רלוונטי רק למשפחה, אבל בגיל ההוא לא הבנתי מה ההבדל בין זרים למשפחה שרואים פעם בשנה. בדיעבד אני רואה שגידלו אותי להיות טרף קל. מנומסת, כנועה ומפוחדת מההורים.
גם כשפגעו בי מינית הדבר שהכי הפחיד אותי היה שההורים שלי יגלו. הייתי בטוחה שהם יהרגו אותי.
מי פגע בי...
לפי הסדר: קולגה לעבודה של אבא שהתנדב לשמור עלי
קרוב משפחה רחוק
עוד קרוב משפחה רחוק
הבן של השכנה ממול שעשה עלי בייביסיטר

אני מדברת על גילאים 4 עד 8
אם יש משהו שאני מדחיקה אני מודה לעצמי על כך

אם שלושת הראשונים "סתם" ניצלו אותי בצורות לייט, האחרון ממש התעלל בי תקופה ארוכה תחת סחיטות ואיומים. באופן פרדוקסלי עצם האיום עלי היה שאם אספר למישהו מה "אנחנו" עושים, הוא יספר להוריי שאני הורדתי את התחתונים S-: זוכרת שכבר אז זיהיתי בכך כשל לוגי למרות שאני הייתי בת 7-8 והוא היה 14-15 אבל ממש סתום. לא אחד שאפשר להגיד עליו "ילד טוב". אני חושבת שלסבתא שלי היה (וישנו עדיין) שכל של כבשה אם היא לקחה אותו לשמור עלי. בואו נחשוב ביחד: נער בגילו מתנדב לשמור על ילדה קטנה בחינם, הילדה בוכה ומתחננת לסבתא שהיא לא רוצה שהוא ישמור עליה, אבל לא מספרת למה... המממ... מה זה יכול להיות? נכון, הילדה לא מספיק חברותית. אני זוכרת שניסיתי להגיד, אבל מכיוון שלאברי מין לא היו שמות, ועצם המחשבה עליהם הביכה אותי - לא יכלתי להגדיר את מה שעבר עלי. זה לא אומר שלא הבנתי את מה שעובר עלי. פשוט לא היו לי שום כלים להוציא את התסכול שלי החוצה, ולא הייתה לי שום כתובת.

---

אני רוצה להתייחס למקרה עם קרוב משפחה שקרה כשהייתי בת 5 וחזר על עצמו כמה פעמים.
מדובר בבעלה של דודה שלי. תמיד שנאתי את שניהם. אני לא בקשר איתם.
הסרט של הדודה היה לדגדג אותי עד שהייתי דומעת. זה לא היה נעים לי, למרות שהצחוק יצא אוטומט. בעצם לא נעים זו מילה ממש עדינה. הרגשתי שאני הולכת למות (טכנית אפשר למות מדיגדוג, רק שתדעו...). כ"כ בכיתי - והיא לא הרפתה. אח"כ היא הייתה אומרת ש"אני דורשת את זה", וסבתא שלי תמיד הסבירה ש"זה מאהבה".
בעלה היה נוהג לפתוח את הדלת כשהתרחצתי, כאילו בטעות, ואז להתבונן עלי ולתת מחמאות תוך כדי הבכי שלי. אני זוכרת שהבנתי בדיוק למה הוא נכנס. וגם זה היה "מאהבה". סבתא הסבירה שבגלל שאין לו בנות אלא רק בנים הוא אוהב בנות. ניסיתי להסביר לה שזה לא בגלל זה והיא ביטלה את טענותיי. לא פלא שבעתיד הוא הרשה לעצמו גם יותר מזה, ואז באמת כבר העירו לו - בכל זאת, לא נעים...
לא משנה כמה לא סבלתי את הדודים האלה תמיד הכריחו אותי ללכת אליהם (הם גרו בעיר אחרת כך שתמיד נשארנו ללון)


אני מצטערת אם הכתיבה שלי מכאיבה למישהי, אבל חשוב לי להעלות את הפרטים.
חשוב לי להעביר את האחריות אל האמהות.
מי שמנצל את הילדים הוא לא איזה סוטה עם קרניים שחי במרטף.
הוא אדם כמונו שיש לו בית ומשפחה ועבודה הוא מנומס ואולי משכיל.
ואולי הוא חבר טוב, או קרוב משפחה, ולא נעים הרי לחשוב עליו שיעשה דברים כאלה...
הרבה יותר קל לחשוב שמשהו לא בסדר עם הילד/ה.

איך זה השפיע על האמהות שלך

אני אמא עם עיניים פתוחות לרווחה. ערנית כמו שד טסמני.
בחיים לא משאירה את הילדות עם מישהו שאני לא מכירה.
בחיים לא אשאיר אותן עם גבר זר, קרוב או רחוק - לא חשוב.
מי שלא לוקח חלק בגידול היום יומי שלהן אינו מוסמך להשאר איתן.
גם אם הוא דוקטור לפילוסופיה חינוכית.
זה לא מעניין אותי.
אני לא מעוניינת לקחת סיכונים.
זה הכלל הראשון והכי בסיסי.

דואגת לפתיחות ביני לבין בנותיי. לבנות שלי יש פושפוש. והן יודעות שלבנים יש בולבול.
הגדולה רוצה שיהיה לה בולבול גם. אנחנו צוחקות על זה ביחד.

ככלל אני מעדיפה גברים קרים. לא מחבקים מנשקים ונדחפים.
התחתנתי עם גבר שלא מפגין הרבה אהבה.
ככה יותר שקט לי.
ככה גם אני. לא מתחבקת ולא מתנשקת עם זרים, גם אם הם ילדים קטנים.
לא מרגיש לי לעניין.
הרבה פעמים אומרים לי : מה, את לא אוהבת ילדים?
וזה כי אני לא מיד מתנפלת עליהם, וגם לא פותחת איתם שיחות.
איכשהו ילדים שרוצים בחברתי מוצאים את דרכם אלי .
דווקא בגלל שאני לא לוחצת ולא שואלת שאלות סתמיות,
יש ילדים שמחפשים את זה. שיתייחסו אליהם כאל שווים.
ככה אני אוהבת.
בקשר לבעלי - כן היו לי פחדים בהתחלה. היו על זה כמה שיחות שגם עברו לריבים אבל אחר כך הכל נרגע ועכשיו הוא נשאר איתן לבד וגם מקלח ואני רגועה. רגועה, אבל ערנית, כן?

כמו שאמרו בסרט "אושן 12" : אני סומכת על כל האנשים, זה השטן בתוכם שאני חוששת ממנו.
מניסיוני האישי והעשיר, גברים מנצלים ילדים כי הם יכולים. לא כי הם פדופילים מטבעם וזה מה שהם מעדיפים.
אלא כי נותנים להם הזדמנויות, ולחלקם לא אכפת לנצל את ההזדמנויות האלה

עוד הערה: מי שרגיל לנצל ילדים בד"כ מחפש להיות קרוב אליהם. לעבוד כגנן, כשומר בבית ספר וכו'. אני לא אומרת שכל מי שמתקרב לילדים הוא סוטה, אבל כל מי שסוטה הוא כן מתקרב לילדים. לרובם יש גם הפתעות לילדים בהישג יד. לימדו אותכם לא לקחת סוכריות מזרים? אז זה זה.
נכון שהסטטיסטיקה אומרת שדווקא רוב הפגיעות הן מאנשים קרובים. מה ששוכחים זה שבאופן טבעי אנחנו חוששות יותר מזרים, וכשמדובר באנשים קרובים אנחנו מאוד רוצים להאמין שהם "לא כאלה". יש הרבה אמהות שמעדיפות להמציא תירוצים מפה ועד מחר העיקר לא להאמין לילדים ש"מעלילים" על אבא. יש לי שכנים כאלה. האב עוכב במשטרה, בילה במעצר כמה ימים וחזר הביתה כאילו כלום. האמא של הילדה נותנת לו גב מלא.

בא לי לנער את כל העולם ולצעוק: אל תאסרו לילדים לשחק רופא וחולה! כן תאסרו לילד ללכת לשחק אצל חבר אם אתן לא יודעות מי הוא האבא של החבר. לא יותר הגיוני? מרוב שתיקה ובושה אנחנו לא יודעות ממה להזהר

אני זוכרת שבתור ילדה מאוד פחדתי מאיזה שכן. הוא דווקא היה מאוד חביב. ההורים שלי כרגיל לחצו עלי שאני לא בסדר בזה שלא אומרת לו שלום ולא עונה כשהוא מדבר אלי. פתאום עלה לי... הוא ממש היה הטיפוס של סוכריות בכיס.
עוד הערה: לסמוך על האינטואיציות של הילדים.
אם הילד לא רוצה להיות נחמד למישהו הוא לא חייב.
לי ממש מפריע שמכריחים ילדים להתייחס אלי, להגיד לי שלום וכאלה. מה אני צריכה את השלום הזה? אם הילד ירגיש נוח הוא יגש אלי וידבר איתי. ואם הוא לא מרגיש בנוח איתי עדיף שישמור על עצמו ושישרפו הנימוסים.

מקווה שלפחות חלק ממה שכתבתי יצא ברור וקשור למשהו...

[י*]

תודה קט קטית
זה מזעזע, מה שסיפרת.

[גם*]

הסטטיסטיקה מזעזעת:
אחת משבע בנות עוברת התעללות בתוך המשפחה.
כדי לסבר את האוזן: קחו את תמונת המחזור ותעברו על הבנות. אחת מ-7 עברה את זה.
אחת משלוש בנות/נערות/נשים חוותה הטרדה מינית כלשהי ברמה זו או אחרת.

ממליצה להכנס לאתר מקום
יש שם הרבה מאמרים מתורגמים בנושא. יש שם גם כמה פורומי תמיכה.

[שותפה*]

כל כך רבות אנחנו שלא זוכרות דבר מאירועי העבר
וחיות במסגרת חיים כביכוןל נורמטיבית עם יחסים "טובים" בין כל בני המשפחה
ולמעשה קיים שקר ראשוני ומודחק שמביא עימו מצבים רגשיים ונפשיים קשים ביותר ואנו חושבות שפשוט ככה אנחנו...
אני מאמינה שהסטטיסטיקה הרבה יותר גרועה
הסטטיסטיקה שגם הביאה שייכת לאותן נשים שזוכרות יודעות ונחשפו
תראו כמה נשים כותבות כאן שהן לא זוכרות דבר ובכל זאת יודעות...

[שותפה*]

נכנסתי לאתר שגם המליצה
תכנסו ותקראו מרגישה שלי זה כל כך עוזר לראות שיש עוד כמוני בעולם

[גם_אני*]

קטקטית

קראתי את זה בבוקר וזה לא עוזב אותי

אני מאמינה שהסטטיסטיקה הרבה יותר גרועה
בטוח.
הייתי אומרת שאין אישה שלא חוותה התעללות כזו או אחרת
ואם יש- הן נדירות וצריכות לברך על זה...

[בשמת_א*]

קט קטית,
)-:

[פלוני_אלמונית*]

זוכרת שחישבתי שבשנת 2000 אהיה בת 23,
חישבת את זה בגיל ארבע?

[מיכלי_לי*]

מכירה את הפחד ממקום אחר. אני עצמי לא נפגעתי אבל במסגרת עבודתי פוגשת כאלו שנפגעו, ילדים שאני יודעת שפוגעים בהם במכות, עונשים נוראיים ומינית. ואני לא תמיד יודעת איך לעזור, פונה למי שצריך, אבל לא תמיד יש הוכחות כמו שהם רוצים והחשש נמצא אצלי כל הזמן. מכירה את הפחד להשאיר את הילדים עם אדם אחר (ביביסיטר זה מחוץ לתחום חוץ ממהורים שלי) וכבר מגיל צעיר כבר סיפרתי להם שלאף אחד אסור לגעת בהם רק אמא אבא סבתא ודודה והם יודעם לומר לא נעים לי. אבל שוב זה כל כך שונה ... יכולה רק לחזק את ידיכן....

[לא_רוצה_להלחיץ*]

סבא וסבתא הם ההורים של האמהות
והרבה מאוד מהמיקרים הם אלו שפגעו באמהות של אותם נכדים...
גם אם הן עדין לא זוכרות

[פלונית_אלמונית*]

מוזר שאף אחת לא מזכירה התעללות מצד האם?!
יש דבר כזה וזה הרבה יותר גרוע ממה שניתן לשער.
יש טאבו מסביב לנושא הזה ויש לשבור אותו, ולשחרר את הזכרונות המודחקים ביותר שאין כמעט גישה אליהם היום
כולן כאן כל כך מאויימות מגברים, תאמינו לי וכדאי להתעניין בנושא אמהות לא פחות אם לא יותר מאיימות מינית על ילדיהן...

[גם_אני*]

פלונית- קראתי עכשיו באתר "מקום" על התופעה... אני לא מבינה את זה :-O איך אמא עושה כזה דבר???
חוץ מזה, זה לא שאף אחת לא מזכירה כי יש טאבו- מי שזוכרת נפגעה ע"י גברים, ואצלי לדוגמה אין לי מושג מי פגע בי ואיך. אני רק יודעת שזה קיים.
בנוסף לחלומות ולרגשות יש גם כמה ביסוסים שפתאום חשבתי עליהם- לדוגמה- בפעם הראשונה ששכבתי עם החבר הראשון שלי לא היה לי קרום בתולין. חשבתי תמיד שאולי נולדתי ככה (יש איזה 2% באוכלוסיה שנולדות ככה) <האומנם? או שהן גם מדחיקות?>
עכשיו הכל מתחבר לי. כל הסימנים. הפרעות אכילה. סיוטים. תחושות. עיניין מוגבר במין בילדות. ויש עוד.
אבל אין לי מושג מי זה היה. גבר או אישה. מה בדיוק עשו לי. מתי זה היה. רק יודעת , מרגישה שזה קרה.
מקווה שזה לא היה מישהו מהמשפחה הקרובה ממש, אבל אולי בגלל זה אני מדחיקה... לא יודעת.

[עוד_אחת*]

הי בנות, תודה על השיתוף.
גם אני חוששת שבן זוגי יפגע בתינוקת. אצלי זו רק מחשבה שעולה מדי פעם וחולפת, לא ממש חרדה. אני גם שואלת את עצמי לפעמים האם אבי פגע בי בילדותי, אבל אין לי שום זיכרון כזה או סיבות לחשוד בכך. אני תוהה האם עצם המחשבה הזו מעידה על כך שמשהו לא היה תקין, או אולי זה "נורמלי" שמחשבות כאלה עולות? כך גם לגבי התינוקת - אולי זה נורמלי שאני חוששת מזה, מין אינסטינקט אימהי שמיועד להגן על התינוקת ולא "סימן" לכך שעברתי התעללות בעצמי?
מאד מעניין אותי אצל כמה אמהות המחשבה הזאת חולפת...

[טליה_טקאוקה*]

קט קטית ותודה על השיתוף@}

[כבולה*]

קט קטית
עד עכשיו לא יכולתי לשוב ולכתוב, מאז שקראתי את שכתבת.
את איתי במחשבות ובגוף -
יש בזה קושי גדול, לחשוב עליך כילדה ונערה במקומות האלה
ביחד עם זה- נתת לי הרבה כוח- לדעת שאת היום אשה, אמא, חיה, חזקה, מודעת ומוכנה לתמוך ולהתמך.
תודה

[קט_קטית*]

בנות תודה על החיבוקים
לא חשבתי שהכתיבה תעזור לי במשהו
אבל עובדה שכן
עבר לי הסינוסיטיס P-:
בדף טיפול בסינוסיטיס דלקת מערות האף הסבירו שהסיבה למחלה מעיקה זו היא כעס על אדם קרוב
הנה עכשיו הכל מסתדר

אמנם את המקרים של הפגיעה תמיד סחבתי איתי ומעולם לא שכחתי,
הם התחילו לכאוב מחדש אחרי הלידה הראשונה,
ועוד יותר אחרי השניה.
לקח לי זמן להבין למה...
הכעס על ההורים, כמובן, איך לא. כעס על מי שהיה "אמור" לאהוב ולהגן ולא היה שם בשבילי.
אחרי שילדתי את בנותיי וחויתי אהבה ודאגה של אמא, אני לא מבינה איך יכול להיות שלא כל ילד זוכה בזה אוטומטית.
איך יכול להיות שכל כך חשוב להראות נורמליים, שהנורמליות הזאת נעשית לערך עליון, והיחסים עם השכנים חשובים יותר מיחסים עם ילדים.

ראיתי סרט דוקומנטרי "נורא נורמלי" ששודר בערוץ ייס דוקו.
מדבר על שתי אחיות שלקראת גיל 30 הולכות להתעמת עם האיש שהתעלל בהן מינית כשהיו ילדות קטנות.
הוא היה חבר משפחה. לא ברור כמה זמן זה נמשך, כי הבנות לא זכרו דבר. הן רק ידעו שהיה. הלכו לשאול אותו מה היה, ולמה היה. גם האמא באה איתן. האבא עזב את הבית מזמן, בין היתר כי לא האמין לבנות שלו ונשאר "נאמן" לחברו.
ואז הלכו לבית אבות לפגוש את השמוק. הוא היה סתם איש זקן.אחת הנשים, שהייתה צעירה יותר בעת ביצוע המעשים ולכן חוותה יותר התעללות אמרה אחרי המפגש :"הייתי רוצה לשנוא אותו. אני לא יכולה לשנוא אותו. הוא נראה כל כך נורמלי"
חובה חובה לראות את הסרט....
היה שם קטע שהאיש מספר איך בזמן שהיו בבריכה הוא קרא לילדה הצעירה לבוא איתה לחדר מרוחק ושם ניצל אותה מינית, כשיצאו מהבית האמא שאלה אם זה מה שהם עשו שם (ככה אמרה בסרט - זה), והוא אמר שלא. והיא האמינה לו.
אני לא מבינה איך הבנות שלה לא התמרמרו עליה... מה היא רצתה שהוא יגיד? הרי ברור שיכחיש.

בהמשך לנושא המספרים - ברור לי שהסטטיסטיקות ורודות מדי
אולי 1 מכל 7 שעברו התעללות זוכרת מזה משהו.
במיוחד כשמדובר באנשים קרובים, אז יש צורך מידי להדחיק.


_זוכרת שחישבתי שבשנת 2000 אהיה בת 23,
חישבת את זה בגיל ארבע?_

פלונית, כן חישבתי את זה בגיל 4. למה זה מפתיע?
באותו הגיל כבר ידעתי לקרוא, למדתי בעצמי.
אולי אין הרבה ילדים שנמשכים לדברים האלה בגיל צעיר כ"כ,
אבל יכולה להבטיח לך שרוב הילדים יותר חכמים ממה שאנחנו יכולות אפילו לשער.
מה שמפתיע אותי בזכרונות מגיל צעיר זו דווקא בהירות המחשבה.
כלומר שהקושי היחיד היה בלהתבטא, אך לא בלחשוב בהגיון או בלשים לב לפרטים ולהסיק מסקנות.
אני מאוד אוהבת את הביטוי "תסבירי כמו שהיית מסבירה לילד בן 5".
וזה לא אומר להסביר כמו למטומטם, אלא לא להשתמש במילים גבוהות/לועזיות/מונחים מדעיים,
לדבר בשפה פשוטה ובהגיון.
אפשר להסביר לילד בן 5 כל דבר שאנחנו בעצמנו באמת מבינות

[קט_קטית*]

כבולה, תודה לך
גם את עוזרת לי המון
עושה לי טוב לקרוא כאן
הזוי אבל נכון

יש בזה קושי גדול, לחשוב עליך כילדה ונערה במקומות האלה

אל! תכנסי למקומות האלה
אני עכשיו בילדותי השניה
דבש וקינמון
מחבקת את בנותיי ואת עצמי

כתבתי כדי להמחיש את תובנותיי - שיש בפגיעות יותר מסטטיסטיקה
את רובן אפשר למנוע או להפסיק בשלב מוקדם
כמובן האחריות היא שלנו כהורים לפתוח עיניים ואזניים

[כבולה*]

את הדף פתחתי לפני שישה ימים
לילה שלם לא ישנתי
פחד גדול לפני החשיפה
זה בכלל לא משנה שהשם בדוי
זה יוצא החוצה
אני אומרת את זה

רק רציתי לדעת שאני לא משוגעת,
קיויתי שעוד אחת תאמר שגם לה המחשבות האלה עוברות בראש
לא חשבתי אפילו שכולכן תהיינה כאן, שגם אתן שיתפתן את בן הזוג בפחדים הקשים לגביו, שגם אתכן הוא המשיך הלאה
והכי חשוב- שגם אתן ממשיכות הלאה, וחיות, וחולמות, וחזקות, ויודעות - בצורות שונות.

קרה לי משהו בימים האלה, התחזקתי
אני פחות פוחדת מעצמי.
כשהקושי עולה הוא יותר ברור ולא מתווספת עליו הביקורת ורגשות האשמה.

נפתח מעבר אליכן, אפשרות לדבר.
מרגישה יותר אישה, פחות ילדה.

גם לכן יש תחושה לפעמים שהחוויות שלנו מנציחות את תחושת הילדות ומונעות מהאישה שבנו להתגלות?

[גם*]

כבולה וקטקטית ובעצם כולן פה

הסטטיסטיקה שהבאתי זו הסטטיסטיקה ה"יבשה", רק כדי לסבר את האוזן.
כי כל מי שנפגעה מרגישה כאילו היא לבד עם זה בעולם, וזה בכלל לא כך, לצערי הרב מאוד.

התחושה הזו של ילדה בגוף של אישה, זה קשה לחיות ככה.
אני כל כך מבינה אותך. אני חיה עם זה יום יום.
אולי בגלל שהילדה שהיית לא קיבלה צ'אנס להיות ילדה, הכריחו אותה להיות אישה (סליחה אם זה מכאיב למישהי)

בתור ילדה הייתי טום-בוי, שמשחקת כדורגל עם הבנים בהפסקה
מטפסת על עצים
מתכננת מלחמות...
הכי הכי שנאתי ברביות. ובכלל בובות.
היום כשאני רואה ילדות קטנות מגונדרות עם מלמלות וסרטים ותיקים קטנים אני פתאום קולטת שלהיות אישה זה משהו פנימי, שיוצא החוצה בכל גיל, אם לא חונקים ומכבים אותו.
אני חושבת שזה בא מאמא שלי, שבעצמה שונאת להיות אישה.

[קט_קטית*]

אני חושבת שזה בא מאמא שלי, שבעצמה שונאת להיות אישה

מדהים
גם אני גיליתי את זה על עצמי
לא יודעת אם אמי שנאה להיות אישה,
אבל בטוחה שהיא שנאה להיות ילדה.
בטוחה שבדיוק מהסיבה הזאת רציתי בן כשנכנסתי להריון עם הגדולה.
סוג של בריחה.
לא שכ"כ רציתי בן, פשוט נורא לא רציתי בת.
היה לי חלום כשהייתי עוד ממש צעירה בת 21 אולי...
מצאתי בחלום תינוקת בתוך מיטה אדומה כאילו צבועה בדם.
אומרים לי: זאת התינוקת שלך.
ואני מתחילה לבכות: אבל אני לא רוצה בת, רוצה בן.
ועונים לי: מאוחר מדי, זאת הבת שלך.
וזה היה חלום מפחיד ממש סיוט 0-:
רק עכשיו הבנתי מה כל כך הפחיד אותי



איזה דף מבורך


חיבוק לכולנו

[כבולה*]

לכן,
תודה על האפשרות להעמיק ולהבין, תודה!

חשבתי על עצמי כילדה-
למרות שאין לי הרבה זכרונות התחושה החזקה היא של רצינות, מעין כבדות שמאפיינת מבוגרים.
הייתי חלק מההתרחשות אבל תמיד באיזשהו שלב זה לא התאים לי יותר,
לא ניסחפתי למשחק ולדמיון, עמדתי על המשמר.
כשהייתי בכיתה ג או ד כבר נעזרו בי בבית הספר לשמור על הכיתות הנמוכות יותר - מעין מורה מחליפה...
ואני חשבתי שפשוט הייתי בוגרת לגילי.

בתור ילדה תמיד חשבתי שאני מכוערת, ואני לא.
אמא שלי אף פעם לא אמרה לי שאני יפה.

ואמא שלי- דרך האומנות עוסקת בשנים האחרונות בנשיות שלה.
אני חושבת שעד לשלב זה היא היתה מרוחקת מעצמה.
גם מאיתנו היא היתה מרוחקת- במובן הפיזי.
לא אמא שמחבקת ומנשקת, אוהבת? מרחוק.
לא יודעת איך הכל מתחבר , אם בכלל-
אבל זה מה שעלה לי.

[מיצמיצ*]

אני רוצה להגיד כמה דברים על הדחקה. גם אני חושבת, כמו קטקטית, שלפעמים הדחקה זה לא רע. אני לא אשת מקצוע בתחום טיפולי כלשהו, אבל אינטואיטיבית נראה לי, שלפעמים הפצע הוא כל כך עמוק וכואב, שאולי עדיף לא להתעסק בו.

יחד עם זאת, אני מרגישה שעבורי זה לא נכון. ההדחקה, הניתוק מהמאורעות והשכחה, מאוד הועילו לי כשהייתי ילדה, אבל זה תמיד ריחף לו בירכתי מוחי. היה ברור שזה יצא מתישהו. וכבר למעלה מעשר שנים שזה יוצא, בגלים. הדינמיקה של ההדחקה כל-כך מושרשת בי, וכנראה גם שהחיטוט בפצע כל-כך כואב, שאני לא יכולה לעשות את זה בבת אחת. מצד שני, בכל פעם אני מתקדמת עוד, לא דורכת במקום ובטח לא צועדת לאחור.

יש לי שני בנים, ובן שלישי בבטן, ואני הרבה פעמים תוהה האם זה לא מקרה שנולדו לי רק בנים. אולי היקום יודע שבנות הוא שיעור קשה מדי בשבילי. איך הייתי נותנת לאבא שלי להחזיק את בתי בזרועותיו (למרות שאיתי הוא חיכה עד גיל 12, ולא נראה לי שתינוקות עושות לו את זה, ולמרות שזה קרה רק פעמיים, ולמרות שהיה נראה לי שבאופן "רציונלי", כשהוא יודע שאני יודעת והבנזוג יודע, זה לא יקרה)? אילו פחדים היו מתעוררים בי בנוגע לבנזוגי? בנוגע לכל זכר בסביבה? אין לי מושג.

בכל מקרה, כאמור, אני מרגישה שאני חייבת להתמודד עם הפצע הזה, להתעמת איתו, לעבד את החוויה בכל פעם מכיוון אחר במרוצת השנים. יש שנים שאני לא נוגעת בזה בכלל, ויש תקופות שאני מתעסקת בזה באינטנסיביות. אני מרגישה שלא להתעמת עם זה, יהיה שחזור של הדינמיקה של הטאטוא מתחת לשטיח החביב כל-כך על הוריי. אם נעמיד פנים שזה לא קרה, אולי זה ייעלם? אני מרגישה שאני חייבת לעצמי ולילדיי להיות פקוחת עיניים, להתמודד ולא להדחיק. במשך שנים קולי לא נשמע. במשך שנים, כשניסיתי להשמיע אותו, לא שמעו אותי, או העדיפו לא לשמוע אותי, או אמרו לי לשתוק כבר ולא לעשות כזה ביג דיל משטויות (not in o many words, אבל זו היתה רוח הדברים).
לפעמים מקננת בי המחשבה הזו. אולי אני באמת עושה מזה יותר מדי ביג דיל? אולי כדאי שאני אעזוב את זה כבר? אולי זה קצת פתטי, ההתעסקות המתמדת הזו בעבר?
אבל יש בי חלק שיודע שזה לא נכון. זה כן ביג דיל. וסביר להניח שזה לא פתטי. וגם אם זה פתטי, tough luck, זו אני.

עד כאן שני הגרוש שלי. מקווה שזה יעזור למישהי.

[עוד_לא*]

הי,
זו הפעם הראשונה מאז נחשפתי לאתר המקסים שאני מגיבה

לכבולה וגם_ אני ולכולם, אין עליכם!! אתר נפלא!
מאוד עזרתם לי!!
אני רוצה לספר שחויתי מקרה די דומה לכם, ידעתע שעברתי משהו, ולא ידעתי מה ומי.
עברתי תהליך פנימי עמוק בזוגיות שלי במשך 4שנים (אופס... כמעט חמש...) עם בן זוג מקסים עברנו הדרכה על פי חוקי טהרת המשפחה,(משהו שהי נראה לי מופרך כל כך בהתחלה, ונורא קשה) ו... אני פשוט מרגישה שנפתחתי, שאני זורמת,
במקווה הראשון בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם... פשוט הרגשתי שאני מתנקה ממשהו שאני לא יודעת מהו
בפעם השניה חוויתי את אותה חוויה בעוצמה רבה.
המקוה פשוט טיהר אותי
נכנסתי להריון כבר אחרי תהליך של התנקות ובלי מעצורים פנימיים, אבל עדיין לא ידעתי מה היה ומי היה

עכשיו עלתה לי התמונה.
זה היה קרוב משפחה שלי מדרגה ראשונה
אני פשוט המומה!!!!!!
הזיכרון עכשיו כל כך חד,
אבל כבר לא כואב.
פשוט מחקתי את זה מה מיינד שלי! רק כך אפשר להסביר את זה.

אני רגועה עם הזיכרון הזה ואני שלימהעם עצמי,
עכשיו אני מבינה למהי לא סבלתי מגע בזמנו
אני עדיין המומה מעצם הרעיון אבל אני יודעת שזה נכון. אני רואה את התמונה ברורה מול העיינים שלי.
עוד אחזור לכתוב על כך
בינתיים אני מעכלת...

[קרנפית*]

האם אתם בקשר עם הוריכם? האם זה אפשרי להיות איתם בקשר אחרי התעללות?
חוויתי התעללות כילדה מאבי-צעקות ומכות . זכור לי גם תחושה לא נעימה של מגע כלשהו בחזה בילדות במקום ציבורי וגם מבטים מאיימים ומביישים בגיל ההתבגרות.
במשפחתי יש עבר של התעללות מינית וגילוי עריות כלשהם (דוד, סבא, כנראה משני הצדדים).
כיום אני בטיפול שעוזר לי מאד, אך אני תלויה כלכלית בהורי (וגם נפשית) קשה לי עם זה מאד, כי יש בי משהו שרוצה לנתק את הקשר וגם להעניש.
לפחות לתקופה מסוימת. אם כי גם הורי עוברים תהליכים משמעותיים ופנו לטיפול, זה יאמר לזכותם, שהם מאד משתדלים (זה לא מעמעם את הפגיעה שחוויתי כילדה, אבל משנה את הקשר כיום ונותן תקווה לשיפור ויציאה "קארמה" משפחתית)
פעמיםן רבות התלוננתי בפני אבי על המכות שקיבלתי ממנו בילדות (כבר בשנות נעורי) למרות שרק לאחרונה אני נרפאת מהכאב, אך מעולם לא העלתי בפניו את האפשרות שהוא פגע בצורה מינית באיזה שהוא אופן (משהו מעוות באופןו החשיבה על מין ויחסי גברים נשים ומניות האישה, גם באופן הביטוי שלו כלפי נשים וגם במבטים שונאים וחושדניים ואולי גם ברגשות מבולבלים או במגע לא נעים בילדות בירכיים לדוגמה או בחזה כשהייתי בגן, כאילו שזה נורמלי לגמרי, בציבור, כמו שאמא מלטפת לתינוק את התחת באהבה, רק שאצלי זה התפרש בצורה אחרת, מאד מעליבה ומסרסת)
אני יודעת שבשבילו זה הדבר הכי נוראי שיכול להיות.ואני לא יודעת איך להעלות את הנושא.נמאס לי להרגיש קורבן.

[כבולה*]

י'
האם את עדיין כאן?

מלווה אותי המשפט שכתבת אני לא אמא עדיין אבל הפחדים האלה הם מה שאני מרגישה כשאני חושבת על להיות אמא
אני לא יודעת אם הפחד הזה מעכב אותך מלהיות אמא.

אני מאמינה שב"רגע האמת" אנחנו יכולות להתמודד עם יותר ממה שנדמה היה לנו לפני כן.
עבורי חוויית האמהות מהווה מעיין מרפא לפצעי העבר.
אני נפתחת ומגלה את הנשיות שלי, החום והאהבה מתפרצים ממני וממלאים את החורים החשוכים שננטעו בי בניגוד לרצוני.
ברגעים הקשים אני נעזרת בבן הזוג, בידיעה שהכל נתון לשינוי וההקלה תגיע ועכשיו- בכל השותפות במקום הזה.

קרה פעם שבכיתי ואז חיבקתי את בני (בן 10 חודשים) והוא התחיל לצחוק בקול מתגלגל.
אני חושבת שהוא חשב שאני צחקתי כי הקולות והרעד של הגוף די דומים במצבים האלה.
זה היה כל כך נעים ומרגש שיחד עם הבכי צחקתי מאושר.
הצחוק לא ביטל את הבכי והבכי לא גרע מהצחוק.

ועכשיו אני מבינה שאלו החיים שלי כרגע- אושר וכאב
ולא נותר לי אלא לקבל את זה
בלי פחד
הלוואי.

[קט_קטית*]

ועכשיו אני מבינה שאלו החיים שלי כרגע- אושר וכאב



כבולה, מה דעתך לקרוא לדף
התעללות מינית שחווינו בילדות
אמהות על רקע התעללות מינית בילדות
פצעים פתוחים מהילדות

אולי יש למישהי שם יותר טוב?

(אמהות שחוו התעללות מינית פחות מגדירה את הנושא הכל כך מדוייק וספציפי של הדף...)

[קוראת_שקטה*]

אמהות נזכרות בפגיעה מינית

[כבולה*]

אולי -
אמהות שחוו התעללות מינית

איך מוודאים שהשותפות לדף ימצאו אותו לאחר השינוי?

[משוטטת*]

איך מוודאים שהשותפות לדף ימצאו אותו לאחר השינוי?

עושים שינוי שם דף כהלכתו... מתנדבת למשימה כשיוחלט על שם סופי.

[גם_אני*]

_חשבתי על עצמי כילדה-
למרות שאין לי הרבה זכרונות התחושה החזקה היא של רצינות, מעין כבדות שמאפיינת מבוגרים._

_בתור ילדה תמיד חשבתי שאני מכוערת, ואני לא.
אמא שלי אף פעם לא אמרה לי שאני יפה._

את אני במקרה?

[משי_עדין_וחזק*]

משתתפת בקריאה, מלווה ושולחת הרבה אור לגוף, ללב ולנשמה.
מתעוררים בי דברים, נראה לי שלא בדיוק בתחום הזה, אבל עדיין גלומים ונסתרים.
חיבוק לכולן.

[אמא*]

עצוב לי שגם אני ככה
תום בוי כילדה, לא הייתי נשית, לקח לי שנים להבין שיהיו לי ילדים.או שאתחתן.
מחשבות כבדות ורציניות עד תהום בילדות.
ועדין לצערי בזמן של מיניות עם בן הזוג נוטה להיות שוב ילדה במקום אישה.
כנראה מדחיקה...........
או שלא..........
אבל לא יכולה לומר כמוכן כך וכך קרה לי. ואני יכולה להגיע אל הרבה חוייות אך אלו גם אם רואה אותן איני רואה מי היה שם.
יש לי בנים. וגם אני חשבתי איזה מזל שאין לי בת אבל אני פוחדת עליהם לא פחות.
ויודעת שחייבת לפקח ולשמור אבל האם יכולה באמת לדעת?
ההורים שלי אנשים מדהימים וכך גם משפחתי - אחי ואחיותי ובכל זאת משהו עמוק בתחום הזה פגוע.
למה? אין לי מושג !
כ"כ חוששת להם לילדי, שתמיד עיני פקוחה מה הם עושים ועם מי ולא מרשה להם לעשות דברים נורמליים שילדים עושים כמו להכנס מתחת לשמיכה עירומים ולשתולל בכייף של בנים.
מכניסה בהם את פחדי. דואגת לומר להם זהו גופכם והוא רק ברשותכם ותמיד תדאגו שיהיה לכם נעים.
אני לא זורמת רגועה ופתוחה בעניין הזה.
ואני מפחדת שאני מתסבכת אותם.

[אלמונית_על_מונית*]

קודם כל, אם את מרגישה שעברת משהו בילדות תסמכי על עצמך ותאמיני לעצמך, כי הוכחה יותר טובה מזה לא תהיה לך, כנראה.
אם זה משפיע עלייך ברמה יומיומית כזאת שאת תמיד מפחדת להשאיר את הילד עם בן הזוג שלך שאותו את אוהבת וסומכת עליו, יש לך סיבה טובה! את חווית דברים שילדים לא אמורים לחוות, כאב ופגיעה ופחד והשפלה שילדים לא אמורים לדעת, ואת רוצה לגונן על הילד שלך מפני חוויות דומות. אין יותר טבעי ונכון מזה.
הפחד שלך הוא ככל הנראה מוגזם. הבשורה הטובה שיש לי למסור לך היא, שרוב הסיכויים שהילדים שלך לא יעברו את מה שאת עברת. את תהי ערנית יותר מהורים אחרים, את תדעי מייד אם משהו לא יהיה בסדר- לפי התגובות של הילד עצמו. את תהי קשובה אפילו יותר מהורה רגיל אוהב ואכפתי. תסמכי על עצמך- אם יקרה משהו את תדעי, ותדעי גם איך לטפל ולעזור באופן הכי מיידי והכי נכון.
אבל, מצד שני, את עלולה להוריש לילד שלך חוסר בטחון בעולם, חשד בכוונות הרעות של אנשים, בלי שום סיבה אמיתית. זה חבל. לחיות בחששות מוגזמים זה אולי תרופת מניעה טובה נגד צרות, אבל תופעת הלוואי היא קשה- חיים בצל חרדה מתמדת, חוסר אמון, קושי להפתח ולסמוך על אנשים- אלה דברים שעוברים בירושה מהורים, גם אם אין סיבה אמיתית. הדוגמא הכי טובה הם ילדי דור שני לשואה, שאף על פי שלא היתה סכנה אמיתית לחייהם, גוררים איתם הרגלים של חרדה וחוסר בטחון בעולם, עוד מהינקות.
זה חבל. כמעט בלתי אפשרי להמנע מזה לחלוטין, אני יודעת. החששות קיימים. אבל אפשר לנסות לא לתת להם להשתלט, להשקיט אותם באמצעות החשיבה ההגיונית.
הכי חשוב- תסמכי על עצמך שאת אמא טובה. את תדעי אם תהיה סכנה אמיתית.

[כבולה*]

מציעה סופית את השם

אמהות שחוו התעללות מינית

אם יש למישהי התנגדות אנא כתבי,

משוטטת- האם את עדיין מתנדבת לעשות שינוי שם דף ?

בתודה...

[משוטטת*]

בוצע.

[כבולה*]

ועדין לצערי בזמן של מיניות עם בן הזוג נוטה להיות שוב ילדה במקום אישה

אמא-
האם זה מתבטא בהתנהגות שלך? באופן שבו את רואה את עצמך? האם בן הזוג שלך מודע לזה?

כשקראתי את דברייך הבנתי שגם אצלי קיימת תחושה כזו לפעמים. זה מתבטא באופו שבו אני רואה את עצמי.
כשזה קורה זה קצת מפחיד אותי, תחושה של משהו לא בריא (הפחד קיים בגלל שזה מרגיש כמו סטייה, כמו משהו לא נכון).
אם בזמן של מיניות אני פתאום קולטת שאני רואה את הגוף שלי כגוף של ילדה הבהלה מיד מעוותת את כל הסיטואציה.

בתקופות כמו עכשיו, שאני יותר עסוקה בחוויות העבר (בנסיון להבין מה הן בעצם)-
אני ממש נמנעת מאינטימיות.
המגע הפיזי-מיני ממש דוחה אותי ואני מתכנסת בעצמי.

אני מקווה שבעתיד השינויים לא יהיו קיצוניים כל כך ואוכל לעבור את התהליך באופן יותר מאוזן...

[גם*]

תחושת הגוף...
תפיסת הגוף...

כל כך מבלבל.

לפעמים כשהילדים "משגעים" אותי, אני מרגישה - היי, מה אתם רוצים ממני בכלל, גם אני רוצה שיטפלו בי, ויביאו לי, וירימו אותי, ויערסלו אותי, ויפנקו אותי וישירו לי שיר ערש...
ואז אני ממש מרגישה את החוסר. החסך.

הם לא נתנו לי להיות ילדה. פשוט ילדה.

והילדה הזו שהתחבאה בפנים כל כך הרבה שנים, כשהיא מרגישה בטוחה היא יוצאת ומבקשת צומי. כי היא כל כך צריכה.
היינו עושים לה טקס לילה טוב כדי שלא תקפוץ באמצע ותפריע (זה נשמע הזוי, אבל זה עבד).
לקח לי המון זמן לקלוט שהילדה הזו היא לא אני, אלא אני של פעם, הקטנה.
ושצריך לעטוף אותה, להכיל אותה. לקבל אותה באהבה ולתת לה לספר את הסיפור שלה, כדי שתוכל להשתחרר, ולשחרר גם אותי.

עדיין לא הסתיים אצלי התהליך הזה, לא יודעת כמה שנים זה עוד יקח.

עדיין לעתים קשה מאוד להתגבר על הפחדים, על הרתיעה ממגע, על התחושה של הלא בסדר, על תחושת החנק, על כל מיני טריגרים שזורקים אותי אחורה בלי הודעה מוקדמת. כמו ללכת בשדה מוקשים...
לפעמים יותר, לפעמים פחות.

[א*]

גם אני עברתי הטרדה (התעללות?)מינית בגיל מאוד צעיר (אני אפילו לא זוכרת באיזה גיל זה היה) זה קרה פעמיים ע"י שכן שעד עכשיו אני רואה אותו על בסיס כמעט יום יומי.
לא יודעת כמה זה משפיע עליי בחיי היום יום, (אם זה בכלל משפיע) ההורים שלי עד היום לא יודעים על זה, אין לי שום רגש לשכן הזה, אני לא כועסת עליו, סתם מרחמת עליו.
זה נורמלי?

[לא_שוכחת*]

השעה עכשו 5 לפנות , בדיוק סיימתי להניק את התינוק המתוק שלי ונכנסתי לאתר.לא יודעת איך הגעתי לדף הזה.דף שכל כך נוגע אליי .לחיי.למה שאני עוברת מדי יום ביומו.הזכרונות כל כך קשים כל כך הורסים כל חלקה טובה שבחיי. נשארו יותר מדי משקעים מהעבר הנורא וכמה שאני מנסה להדחיק והם הופכים ונהיים עמומים יותר ויותר מדי יום הם עדיין משפיעים.מעין השפעה כזאת מרחוק שגורמת לי לפנות להרס עצמי ולהרס משפחתי.זה לא פשוט לעבור חוויות כאלה.זה לא פשוט להתגבר עליהן.אני יודעת שאני נקראת איפשהו "מנצחת"מכיוון שלמרות הכל התחתנתי עם גבר נפלא וילדתי שני בנים נפלאים אבל גם אצלי בעקבות החוויות הנוראיות נשארו משקעים שגורמים לי לא לסמוך על אף אחד.כולל הגבר שאיתי.לא לשמוח במה שיש לי ולהגיע עשרות פעמים למצב של כמעט פרידה מבן זוגי.חשבתי שאוכל לספר על אותן החוויות.זה עדיין קשה .עדיין קבור עמוק בפנים יחד עם הבושה.אולי פעם,מתי שהוא...

[נאוה_פרנס*]

קוראת

[כבולה*]

_והילדה הזו שהתחבאה בפנים כל כך הרבה שנים, כשהיא מרגישה בטוחה היא יוצאת ומבקשת צומי. כי היא כל כך צריכה.
היינו עושים לה טקס לילה טוב כדי שלא תקפוץ באמצע ותפריע (זה נשמע הזוי, אבל זה עבד)._

גם?
את יכולה להסביר למה הכוונה? היינו עושים - הכוונה אליך ולבן זוגך?

אני חיה עם הילדה הזו כל הזמן ואת עזרת לי לעשות את ההפרדה. אני כל כך מודה לך.
אני לא יודעת איך לתת לה את מה שהיא צריכה.
לפעמים כל מה שהיא ואני רוצות זה להיות עם אמא שלי. הודות לתהליך שגם אמא שלי עוברת, אנחנו משתדלות לצקת חום ואהבה בחורים הגדולים.
אני יודעת שהם לא יתמלאו אבל הבילוי המשותף מרגיע בי משהו.
אבל כשזו רק אני עם הילדה אני לא בטוחה שאני מצליחה. היא רוצה כל כך הרבה דברים-
את חושבת שמתישהו היא תרצה להתבגר?

קט קטית
בקשר לשינוי שם הדף-
עברתי שוב על כולו וראיתי שדווקא השם הזה לא מתאים לדעתך. איכשהו התבלבלתי עם השמות השונים.
אני מבקשת את סליחתך אם הרגשת שהתעלמתי ממה שכתבת- סליחה.

[עוד_מחשבות_בנושא*]

גם אני עברתי כמה דברים בילדות, ואני מרגישה שזה משפיע עלי בדברים לא רגילים לפעמים כמו: לא לתת לילדים לשחק בתוך הציפה של המיטה כי שם זה קרה לי. לחשוד בכל אחד וללהיות מאד עירנית.
ותפיסת הגוף מאד הושפעה, הייתי עם בגדים גדולים ומסתירים.
רוצה להעלות נושא מעט בעייתי:
הפחד של כבולה לראות ילדים עירומים של אחרים, הפחד מפני להפשיט בפומבי.
אי הרצון שהילדים יהיו עירומים בפומבן קיים גם אצלי, אך הרצון שהם יהיו חופשיים חשוב לי גם כן, ומצליח לאזן קצת.
אבל הפחד מילדים ערומים של אחרים, שכבולה כתבה עליו, אולי חלק מהפחדים שיש הם מעצמנו?
שאולי אנחנו עלולים לפגוע חס וחלילה בילדים שלנו?

[קט_קטית*]

כבולה,
עברתי שוב על כולו וראיתי שדווקא השם הזה לא מתאים לדעתך

אולי התכוונת למישהי אחרת,
הייתה כותבת ששמחה שהדף לא מוגבל רק לאמהות,
כי היא עצמה עדיין לא אמא.
לי דווקא השם נראה מאוד מתאים ודי מגדיר את הנושא,
מקווה שמי שלא אמא בעצמה (או אפילו בעצמו) עדיין יוכלו למצוא את מקומם פה,
שכן השם ניתן כדי לכוון, לא כדי להגביל חלילה.

תודה על ההתחשבות

[אימא_טרייה_פלוס*]

בהריון הזההתכוננתי לעשות שינויים לקראת הלידה. כדי שזו תהיה מוצלחת. הקודמת- קיסרית.
באחד מהטיפולים שאני עוברת "להאיר את ליבנו באינסופ", עלה אישור סופי לתחושת האונס שליוותה אותי כל חיי. עלה גבר ספציפי- שהיו חשדות כלפיו והגיל שעלה הוא 3.
מה שמסביר למה לא זכרתי במדיוק.
אני חושבת שההתעללות הביאה הרבה שינויים לחיי. התנסויות מיניות רבות בגילאי ההתבגרות, חוסר הנאה בחיי מין כבוגרת, לבסוף חוסר יכולת ללדת את בכורתי.
היום אני אמורה להבין עם עצמי איך לא לתת לזה להשפיע עלי. אני אמורה לסלוח.
לא עובד לי כ"כ.
בוא נגיד שקרוב המשפחה הערירי מאד מתגעגע לקולי בטלפון. ליחס הנעים והסלחני ששידרתי כלפיו...
אין לי כרגע היכולת להבין או לסלוח...
אני מקווה שעצם המודעות תביא לשינויים בריאים.
וכן- כמו שכתוב למעלה, אני גם תוהה לעתים קרובות למה זה עלה בטיפול ומה הפריע לי להדחיק...
אני יודעת את התשובה.

[קט_קטית*]

_אולי חלק מהפחדים שיש הם מעצמנו?
שאולי אנחנו עלולים לפגוע חס וחלילה בילדים שלנו?_

בהחלט מסכימה עם מה שאת מרגישה
האחריות שמוטלת עלינו האמהות
לכוון את "החינוך המיני" מצריכה גם מודעות מלאה למעשים שלנו
והחשש שמה נטעה ונהיה מתירניות מדי/חוסמות מדי...

[אלמונית*]

מאז שאני קוראת וכותבת כאן התחלתי לחלום חלומות קשים שקשורים במיניות.
הכל עקום ומעוות ואני מתביישת לכתוב את הפרטים.
אני רואה אנשים מבוגרים- קרובי משפחה שלי- ערומים, אבל אברי המין נראים של ילדים.
סצנה טכנית של יחסי מין עם ילד- אין בזה משהו ארוטי אלא זה משהו שכאילו נכפה עלי. אני צריכה לעשות את זה.
אין רגש, אין סבל או הנאה.

מה זה??? מה קורה לי???

אני אחת מאלה שיש לה תחושהחזקה שקרה משהו אבל אין לי מושג מה קרה.
הכל כל כך מעורפל.

האם דברים מתחילים לעלות? אני מפחדת....

[אלמונית_על_מונית*]

אלמונית,
אני חושבת שעל סמך חלומות בלבד את לא יכולה להסיק שעברת התעללות מינית. קודם כל בגלל שחלומות הם כמעט תמיד בעלי אופן מיני. על פי פרוייד חלומות משקפים את התשוקות האסורות שלנו. אז אולי זה העניין. אולי לא, אבל בכל אופן, אני יכולה להבטיח לך שחלומות עם התרחשויות מיניות מזעזעות ולא שגרתיות נחלמים באופן תדיר על ידי כל בני האדם, אלה שעברו תקיפה מינית בילדותם וגם אלה שלא.

בנוסף, אני חושבת שהחברה שלנו כיום ממש רדופה על ידי הנושא של התעללות מינית, ובייחוד בקטינים. קשה מאוד למצוא, למשל, רומן מצליח שיצא בשנים האחרונות שלא כולל לפחות איזו סצינת אונס "עסיסית" אחת, שלא לדבר על הקולנוע הפופלרי. אני כמובן מאוד מאוד מתנגדת ל"אובססית לוליטה" של כל ערוצי התרבות שלנו, אבל זה כבר נושא נפרד. חוץ מזה, בכל יום תוכלי למצוא בעיתון לפחות ידיעה אחת שקשורה לפדופיליה.
התוצאה של כל זה היא שאנחנו עסוקים באופן די שוטף בשאלות שנוגעות לתקיפה מינית ואונס, כולל של קטינים, ומן הסתם מוטרדים גם בשאלה האם ייתכן שהתעללו בנו בילדותנו, ואנחנו פשוט לא זוכרים.
תני לי לתת לזרוק לך כמה רמזים במשימה הבלשית:

1. אם יש לך נטייה לדיכאון ואת משתמשת בתרופות פסיכיאטריות כמו פרוזאק
2. אם את נוטה להתמכרויות לחומרים מזיקים
3. אם את פוגעת בעצמך באופן פיזי- כולל הרעבה עצמית, שריטות וגרימה מכוונת של פצעים וכדומה
4. אם את לא מסוגלת להשאר במערכות יחסים ארוכות טווח, או מנהלת מערכות יחסים זוגיות עם אלמנט חריג של תלות
5. אם ניסית להתאבד
6. אם באופן כללי את אדם לא מאושר
7. אם באופן כללי העולם נראה לך מקום עויין, ואת נוטה באופן כללי לפרש כוונות של אנשים כלפייך כזדוניות גם כשניתן לפרש אותן אחרת
8. אם באופן כללי את מוצאת את עצמך נוטשת באמצע דברים שהתחלת: לימודים, עבודה, פרוייקטים שלקחת על עצמך
9. אם יש לך הרגלים אובססיביים שאת יודעת שהם בלתי הגיוניים אבל את לא מסוגלת להפסיק אותם- למשל בתחום הנקיון
10. אם קיימת יחסי מין עם פרטנרים רבים מאוד
11. אם את סובלת מהפרעות אכילה
12. אם את מצליחה להגיע לריגוש מיני אך ורק כשיש באקט המיני אלמנט של השפלה או כאב פיזי
13. אם את נתקפת חרדות בלתי הגיוניות על בסיס קבוע

כל אחד מאלה יכול להיות רמז טוב יותר מאשר חלומות בעלי אופי מיני חריג, אבל שוב- אלה רק רמזים, וכל אחד מהם יכול גם להעיד על משהו אחר לגמרי, ואפילו מקרה בו כל הרמזים הנ"ל מתקיימים לא מעיד בהכרח על כך שהיתה התעללות מינית בילדות.
אה, כן, וכמובן- גם מי שעברה התעללות מינית בילדות לא בהכרח סובלת מהסימפטומים שציינתי. אלה רק רמזים. צריך להתייחס אליהם בעירבון מוגבל.

[קט_קטית*]

אלמונית,

אין רגש, אין סבל או הנאה.

זה לא חלום "אמיתי"
דבר כזה יכול לבוא מהתעסקות במשהו ואפילו מקריאה בדף זה

חלום אישי עם מסר מתבטא ברגשות עזים

ראי במעלי הדף סיוטים של כמה משתתפות
אפשר "לביים" חלום, אי אפשר "לביים" סיוט
או לפחות קשה מאוד לעשות את זה

הייתי ממליצה לך לא להתרגש מהחלום הזה, כשמשהו אמיתי וחזק יבוא - את כבר תדעי...

[אמא_שלא_חוותה_התעללות_מינית*]

גם אני חלמתי חלום רע, לדעתי ממש אך ורק בגלל קריאה בדף הזה, ולכן החלטתי לא להיכנס אליו יותר... מזל שדווקא בכל זאת נכנסתי -- ככה ראיתי שאני לא היחידה שהדף הזה עושה לה חלומות רעים

(חלמתי שאני שוכבת במיטה ומדברת אל הבן הפעוט שלי שנמצא בחדר או לפחות כך אני חושבת, כשהוא לא עונה לי אני מבינה שהוא לא בחדר ואני פוחדת שהוא יצא החוצה מהבית, כל האינסטינקטים שלי נדרכים, אני יוצאת מהחדר ומוצאת עצמי בבית שהיה של ההורים שלי בילדות, הבית חשוך לגמרי, אני עוברת בין החדרים ושומעת מלמולים שקטים, אני מזהה את הקול של בני וקול של גבר זר לא מזוהה, אני מגיעה לחדר הכי קטן בבית, זה שהיה החדר שלי כתינוקת, אני מוצאת אותם שם בחושך מוחלט מדברים על בולבולים, מבינה שהגבר ביקש מבני להראות לו את הבולבול כדי "לעשות לו נעים", כדי שאח"כ הוא יוכל להגיד לו שעכשיו הוא חייב גם כן לעשות לו ככה. אני אומרת בקול תקיף: לא יהיו פה שום דיבורים על בולבולים. אני לוקחת את בני על הידיים והולכת משם. אח"כ ממשיכה לשכב במיטה -- עדיין חולמת -- ומנסה לנחש מה בני יזכור מכל זה, עד כמה זה פגע בו, עד כמה זה שרט אותו, מה בעצם קרה לפני שהגעתי...)

זהו, לא נכנסת יותר לדף!

(לא חוויתי התעללות כילדה, בוודאות.)

[קט_קטית*]

לא יהיו פה שום דיבורים על בולבולים
D-: גדולה את

את אמא מצויינת, גם בחלום
וזה נשמע שאת מודעת למקומך, לאחריותך, לסכנות, מצליחה לאזן ולשלוט באלה

חזקי ואמצי

[אמא_שלא_חוותה_התעללות_מינית*]

תודה

[כבולה*]

אני חולמת חלומות קשים מאז שאני כותבת כאן,
ולדעתי יש לזה הרבה משמעות.
זה לא בגלל שאני כותבת וקוראת -
אני התחלתי את הדף כי הרגשתי מוצפת, מבולבלת מסימנים, קשיים ופחדים
ואכן הכל יותר אינטנסיבי בשבועיים האחרונים כי בחרתי בזה, כי אני מעוניינת לתת לזה ביטוי ולא לפחד להסתכל על זה.

אני לא יודעת איך להתייחס לכל חלום- אולי באמת כמו ש קט קטית כותבת-
אני אדע מתי מדובר בסימן אמיתי למשהו שקרה.
מה שעולה מתוך החלומות הוא לאו דווקא הסיפור ה"פשוט" שמספר החלום,
אלא עולה תחושה חזקה של חוסר בטחון, גבולות לא ברורים, מה אסור ומה מותר, לכל אחד יש מערכת מוסרית אחרת, כמיהה למבוגר שיגדיר עבורי מהם החוקים ודאגה עמוקה לאחותי:
ישנן סצנות שונות שקשורות למין ולעירום ובכולן אני מחפשת את אחותי, דואגת שמשהו קורה לה- זה מרגיש מאוד אמיתי.

אלמונית על מונית-
אני לא חושבת שקיימים דברים"מומצאים" בעולם.
התחושה שלי היא שיש אמת מאחורי כל התרחשות: לפעמים המסר מבלבל והאמת היא לא ה"סיפור" שאנחנו מספרים אלא משהו עמוק יותר..
אנסה להסביר קצת יותר-
אם החברה רדופה ע"י התעללות מינית (כפי שכתבת) אז יש לכך סיבה.
כמובן שהספרות והמדיה יכולות להציג ממדים מוגזמים אבל מאחורי זה עומד פחד גדול.
ומקור הפחד הוא אמיתי: אני חושבת שה"טאבו" שהפסיכולוגיה מדברת עליו (על יחסי מין עם קטינים וגילוי עריות)
הוא יותר דבר שהיינו רוצים להאמין שקיים אך האמת היא לצערי שהגבולות לא כל כך ברורים
והיצרים אצל הרבה אנשים חזקים יותר מהמוסריות וההבנה השכלית של "מה נכון ומה לא".
זו התחושה שלי, שהתפתחה כמובן לאור הנסיבות שאני גדלתי בהן.
איני יכולה להפריד...

[רונית_נשר*]

קטקטית,
הזמנת אותי אז באתי.
אני מאד מתחברת לנושא הדף, ובכל זאת כן רוצה לשאול, האם יש צורך מסוים שלשמו קראת לי,
האם עזרה בחלומות או בכלל?

קודם כל חיבוק לכל הכותבות בדף.
זה דף אמיץ, דף חשוב, יכול להיות גם דף של ריפוי.

אני יכולה לספר לכן שבזכות חלום טורדני במיוחד, שחזר על עצמו בתחילת שנות העשרים שלי
( מיד אחרי שהתחתנתי, אני מאמינה שזה היה הטריגר לכך),
נזכרתי בהטרדה מינית מגעילה מאד, שעברתי כשהייתי בת חמש וחצי,
ע"י כמה פועלים ערביים בחנות שמתחת לביתנו.
הזיכרון לא היה ממש מודחק, אלא חצי מודחק.
זאת אומרת-
אם מישהו היה שואל אותי- את זוכרת את הסיפור הזה, כנראה הייתי אומרת כן.
אבל עצמאית, הזיכרון הזה פשוט לא היה נוכח בחיי. אבל לא באמת. מסתבר שהגוף שלי זכר ועוד איך.

בחלום שחזר על עצמו הייתה נוכחות חזקה של ריח של סיגריות (ממש יכולתי להריח את זה ) ,ושל פועלים ערבים,
ואני צועקת עליהם בכל הכוח. ( במציאות, כשנזכרתי בפרטים, אמרתי להם: "זה לא יפה, מה שאתם עושים!"...
כנראה כבר בגיל חמש וחצי הייתי מחנכת הדור...)
בכל פעם שהחלום חזר הייתי מתעוררת עם זיעה קרה ועם בחילה חזקה.

אחרי כמה פעמים שהחלום חזר, עבדתי איתו, בדרכים בהן אני עובדת עם חלום.
והזיכרון מיד עלה, בבירור, עם הצפה של רגשות.

אני מודה לחלום הזה, כי הוא הזכיר לי שהזיכרון הזה עדיין צרוב לי בגוף ובנשמה,
משפיע על יחסיי, על חלקים רבים ממני, גונב ממני אנרגיה, ממשיך להיות חי בתוך מי שהייתי, בת עשרים וקצת.
ושזה הזמן להביא ריפוי לזיכרון הזה, ולדברים שהוא מעלה.
ואכן זה מה שקרה: ריפוי, לאט לאט, ריפוי.
אנרגיה מאד גדולה שחזרה לגוף שלי, ולנשמה.

אני חושבת שזה חלק מה"תפקיד" של השיחה שלנו כאן.
לזכור ולהזכיר שחלקים אלו מבקשים ריפוי.
שיש ריפוי.
שריפוי הוא אפשרי.
ושזה תהליך שלוקח זמן.

שכל הפחדים לגיטימיים, שיש לנו סיבה לפחדים אלו.
שזה בסדר לפחד.
שיש חלקים בתוך הילדה הקטנה שעדיין מפחדים,
ומבקשים מאיתנו, האישה הבוגרת, לטפל בהם.

אני מזמינה נוכחות של ריפוי לדף הזה,
מזמינה את כל החלקים המרפאים הפנימיים שלכן, החלקים שיודעים ריפוי מהו,
לעזור לכן לרפא את עצמכן.
ואם החלקים האלו ישנים עדיין, בהחלט אפשר להעזר באשת מקצוע שמתמחה בנושא.
( גם טתא הילינג מאד יעיל במקרים כאלו, ועוד שיטות דומות, לא רק פסיכולוגיה. אני מאמינה בשילוב גופנפש במקרים האלו).

אגב, החלומות באמת הופכים להיות מוחשיים יותר ככל שהחומרים איתם אנו עובדות רוצים לעלות יותר למודע.

אני קוראת לחלום- מכתב מהתת מודע.
לפעמים אפשר לקרוא אותו בקלות, הוא ברור וקריא,
לפעמים הוא מגיע בג'יבריש, וקשה לקרוא אותו, אבל בהחלט תמיד מרגישים אותו...

אם מישהי צריכה עזרה בחלומות כאלו,
אני כאן.
(לא כל יום, אבל מדי פעם...)

חיבוק.

[רונ_צ'ה*]

מוכר בהחלט, למרות שאצלי זה עוד בתיאוריה (הילדה עדיין בתוכי, והפחד העיקרי הוא לא מהאיש שלי, אלא מאנשים אחרים סביבה)
עוד לא יודעת מה בדיוק אני רוצה להגיד. כרגע, עצם ההודאה היא ענין לא פשוט.
הרבה כוח.

[כבולה*]

שלום לכולן,
תודה רונית נשר על רוח הריפוי שהענקת למקום הזה.
החזרת לי את תחושת החמימות והרכות ששרו בדף.

באופן טבעי ביותר היה כאן עכשיו גל קצת אחר, הרגשתי יותר קושי לכתוב- וזה בסדר גמור
כל מה שנכתב הוא חלק מהחוויה שאני עוברת
הספק... - שרוצה להתעורר ולומר ששום דבר לא קרה
והכאב...- שכשעולה הספק הוא מזכיר את נוכחותו הלא מוטלת בספק.

אני רציתי לשאול בקשר לשניעקרונות שחוזרים על עצמם בחלומות שלי-
בחלק מהם יש סצנות של אונס - אבל הנאנסת היא לא אני.
אם יש חלום שבו אני הקורבן אני תמיד מתעוררת לפני שזה מתרחש- בבהלה.
יש סצנות של אונס שבהן אני מסתכלת מהצד אבל אין לי ממש תפקיד ב"סצנה"- אני "רואה ואיני נראית".
אני אנסה להסביר עוד משהו חשוב-
האונס עצמו הוא לא אלים- יש גבר שמעוניין ביחסי מין והאישה/נערה לא מעוניינת אבל זה קורה ללא אלימות.
אני לא מצליחה לשחזר האם היא מביעה התנגדות או לא. בדרך כלל אני לא רואה בחלום את האונס מתרחש אלא רק יודעת שזה קורה.
הלילה ממש ראיתי את זה- התעוררתי בתחושת גועל נוראית ולא ידעתי איך אעבור את היום... (אבל התאוששתי).
מה שמוזר ומבלבל זה שלפעמים זה מותיר אותי עם תחושה של צורך במין - יחד עם הגועל והדחייה. ממש צורך שהוא לא מבחירה.
אני כמובן לא מקיימת יחסי מין עם בן זוגי במצב כזה, זה לא משהו נעים או כיפי, זה כאילו נכפה עלי.
זה גרם לי לחשוב שמה שקרה לי לא היה אולי משהו אלים, אני ממש מפחדת לכתוב את זה אבל אולי מה שקרה היה שהמבוגר שניצל אותי גרם לי
להנות מזה ? זה יכול להיות? האם זה יכול להסביר תחושות של דחייה שיכולים להתעורר פתאום בזמן יחסי מין בריאים עם בן זוגי?
אני ממש מתביישת לכתוב את זה אבל חייבת לבטא את זה, להוציא את זה החוצה...

תודה על ההקשבה...

[צד_שני*]

כבולה, קודם כל חיבוק גדול...
אולי מה שקרה היה שהמבוגר שניצל אותי גרם לי להנות מזה ? זה יכול להיות?
כן. במיוחד אם היית נערה אז (אבל לא רק).
זה אחד הדברים הקשים ביותר בניצול מיני. הרבה פעמים זאת כפיה שאינה בכוח אלא במניפולציה שגורמת גם לקורבן כאילו "לרצות" את זה ולהנות מזה.
הקושי אחר כך להרגיש קורבן הוא גדול יותר, אבל זהו מצב של ניצול מיני ללא שום שאלה לגבי העניין. ברור שמדובר פה בקורבן.
אני מקווה שזה עוזר לך להרגיש שאת לא אשמה בזה, ואלי יעזור להציף למודע את הדברים.

[אני*]

אולי מה שקרה היה שהמבוגר שניצל אותי גרם לי להנות מזה ? זה יכול להיות?
לא! לא! לא!
הרבה פעמים אנשים שחוו התעללות מינית, בראשית העלאת הזיכרון מציינים שהם חשים גירוי מיני, כאשר יורדים לרבדים עמוקים יותר של התמונות העולות מגלים תחושות קשות ביותר של גועל, דחייה, השפלה, כאב וכיוצ"ב.
לרוב תחושת "הגירוי המיני" היא הטבעה של מסר שהאדם המתעלל רצה להעביר לקורבן. או שראה בקורבן יצור מיני שמפתה אותו, או שהקורבן ידע שאסור לו להראות סימני התנגדות ...
אבל בשום פנים ואופן אין סיכוי שבניצול וכפייה מינית הצד של הקורבן ירגיש באמת גירוי מיני. גם אם היית נערה!

[כבולה*]

אני- תודה,
פתחת עבורי עוד שער....

[רונית_נשר*]

_אולי מה שקרה היה שהמבוגר שניצל אותי גרם לי להנות מזה ? זה יכול להיות?
כן_
זה יכול להיות נכון.

לא! לא! לא!
גם זה יכול להיות נכון.

יש ילדות/ נערות/נשים שכן מדווחות על הנאה מסוימת בזמן הניצול. פגשתי לא מעט כאלו, האמת.
יש ילדות/נערות/נשים שחשו אשמה על כך שאולי חוו הנאה, כשבעצם המנצל אמר להן משהו בסגנון: גם אתן נהנות מזה, נכון? וגם כאלו פגשתי לא מעט.

חשוב לי לאמר לך, כבולה, שכל מה שאת חשה הוא לגיטימי לחלוטין.
יש משפט שאני אוהבת להשתמש בו : what i feel- i can heal( תודה לאנסטסיה, הכוהנת מקולורדו),
אז אם את מרגישה וחשה, את יכולה גם לרפא.

ה"עובדות" , הסיפור, מה בדיוק היה ואיך קרה, האם היה כך או אחרת, יישארו עובדות - והם כבר לא בשליטתך.
הפרשנות שלך למצב, ומה את עושה עם זה, ואיך את רוצה לרפא את זה, אלו הדברים שכן בשליטתך, בבחירתך כעת.

מה שמוזר ומבלבל זה שלפעמים זה מותיר אותי עם תחושה של צורך במין

לא מוזר. מאד מובן.
אנא ממך, כמה שפחות תשפטי את תחושותייך, כך יהיה טוב יותר.
הגוף יודע, וזה בסדר גם לחוש צורך במין, ובאותה נשימה לאמר- אני לא יכולה כעת, זה מגעיל אותי, למרות הצורך.
כי ניצול מלווה פעמים רבות בתחושות סותרות.

זה גרם לי לחשוב שמה שקרה לי לא היה אולי משהו אלים

ונניח שזה לא היה אלים, אבל כן היה ניצול, האם זה משנה? ( ייתכן שזה אכן משנה לך, בחוויה הפנימית).

ניצול, לא חייב להיות אלים.
יש סוגי ניצול שמשאירים חותם, והם התרחשו כביכול ללא אלימות, בסוג של הסכמה,
אך זו מניפולציה, ולכן זה "אביוז" , ניצול.

אני ממש מתביישת לכתוב את זה אבל חייבת לבטא את זה, להוציא את זה החוצה...
זה ממש טוב שאת מעיזה לכתוב את זה,
נראה לי די חבל להשאיר דווקא את החלקים שאת מתביישת בהם בפנים, בתוכך,
זה הרבה יותר קשה להתמודד עם זה לבד, לא?
ובושה זה חלק ממנגנון ההסתרה שמלווה לניצול, אז כדאי לדעת שדווקא החלקים האלו - רצוי לשתף בהם.

לגבי החלומות - אם את רוצה להבין אותם קצת, ואם זה לא חושפני מדי עבורך, אז הנה הצעה קטנה:

אם היית יכולה לתת להם כותרת, כאילו שהיית צריכה להעביר לנו את תמצית החלום ב sms
אז איך היית קוראת להם?

חיבוק,
רונית.

[אם_אם*]

_זה ממש טוב שאת מעיזה לכתוב את זה,
נראה לי די חבל להשאיר דווקא את החלקים שאת מתביישת בהם בפנים, בתוכך,
זה הרבה יותר קשה להתמודד עם זה לבד, לא?
ובושה זה חלק ממנגנון ההסתרה שמלווה לניצול, אז כדאי לדעת שדווקא החלקים האלו - רצוי לשתף בהם._

כן, אני מקנאה בך על היכולת להעז ולכתוב.
ותודה, רונית נשר, שכתבת את זה בצורה כל כך ברורה.

אני עדיין מתביישת לכתוב,
מתביישת שישפטו אותי על תחושותיי.
כי אני כבר אם ל 2 ילדים, וחלק מהדברים שאני עושה נגרמים מהפחדים שלי.
למשל, אני לא מסכימה שהם ישנו אצל הסבא והסבתא ( הוריו של בעלי).
הם מקסימים, אבל כל הזמן חזורת לי התחושה של מה יקרה אם חס וחלילה, יתרחש שם משהו ( שלאו דווקא הסבא יעשה, אלא מישהו אחר- והם לא יהיו שם כדי לשמור, ואני אל אהיה שם כדי לשמור).

אני חושבת שהתחושה שהכי מפריעה לי זו העייפות מהמאמץ לשמור, להיותב שליטה, ששום דבר רע לא יקרה,
שהם חס וחלילה לא יחוו את מה שאני חוויתי.
זה כל כך מעייף להיות כל הזמן על המשמר.
אני עייפה,
אבל לא יודעת איך לעשות אחרת.

יש לי חברות שאומרות לי: נו, תרפי...זה היה ממזמן, תשחררי. את לא יכולה להשליך על הילדים שלך את ההיסטוריה שלך.
ואז אני אומרת לעצמי- יא, הן לא מבינות כלום. והן שופטות אותי.
ובדיוק בגלל זה אני לא מספרת להן את כל תחושותיי. ובדיוק בגלל זה אולי גם הן לא מבינות.
זה מעגל.

אך גם כאן אני עדיין מתביישת לכתוב את כל מה שאני מרגישה וחושבת.
אולי חברותיי יזהו שזו אני, לפי הסיור?
אולי שוב ישפטו אותי על מחשבותיי ומעשיי?

[לא_שוכחת*]

כל כך מבינה אותך אם אם
אני גם אם לשני ילדים שכל הזמן בודקת,כל הזמן חרדתית לגביי כל מקום שבו הם נמצאים,
לגביי כל אדם איתו הם באים במגע. אפילו שלפעמים זה האנשים שהם אמורים להיות איתם הכי בטוחים.
כל הזמן חיה בפחד ,פחד שמישהו יפגע בהם באותה צורה נוראית פחד להעלות אפילו כאן,את אותן החוויות הנוראיות שעברתי.
הכאב,הפחד המשתק,האשמה והבושה מלווים אותי מאז כמו צל ענק שאני סוחבת אחריי לכל מקום שאני הולכת.
הצל הזה משפיע עדיין והורס לי אי שם משנות ילדותי המוקדמות
משפיע אפילו בקשר שלי עם ילדיי...
מה שאני יכולה לנסות לעודד את שתינו זה שאנחנו היום כאן,בוגרות ומנצחות.
ניצחנו את אותם האנשים שניצלו אותנו ושרדנו. אומנם עם המון קשיים אבל בכל זאת אנחנו מתמודדות עם זה כמו גדולות
כל יום,הלא כן?
אאחל רק לך לי ולכל הכותבות כאן כולן שנמשיך וננסה להתגבר על הפחד והבושה ואולי נצליח להתמודד עם זה גם עם ילדינו.
חיבוק לכולן