אמהות שואלות אמהות

[פלוני_אלמונית*]

אנחנו תחמנו את איזור השינה של התינוק בעזרת כרית הנקה גדולה ובולטת, והגדולים-קטנים למדו ששם הוא שוכב ולשם לא ללכת. בלילה אני ישנתי במקום הכרית המפרידה. לרוב גם לא איפשרנו להם להכנס לחדר לבד כשהוא ישן שם ונשארנו איתם עד שנרדמו כי ככה הם היו רגילים ממילא.

[פלונית_אלמונית*]

לאא הקלינאית תקשורת ההיא פשוט לא נורמלית.
הגעתי למסקנה, בעקבות כמה אירועים שקרו לי השבוע עם אנשים שונים שאני, לא בורכתי בכשרונות רבים, באמת, אנילא טכנולוגית ואל אנליטית ויש לי פתיל קצר ויש לי רגישויות שאיןלתאר החל מרעש ועד לאנשים בכלל, ושיש לי דחיינות מעיקה ומה לא.
אבל כן יש לי כמה כישרונות צנועים בחיים ואחד מהם, מובהק ביותר הוא היכולת לקרוא אנשים לעומק משיחה בת עשר דקות. זה הכל. עשר דקות ואני יודעת כל מה שאני צריכה על הבן אדם.

ואיכשהו אני אל הולכת עם זה עד הסוף. מלבד 2 אחוז מהאנשים בעולם הזה שבדרכ הם גם נופלים על איזה אספרגר שאותם אני כן יכולה לפספס כי זה כאילו מדבר לי בשפה שונה, אבל גם את זה אני עוקפת אחרי השיהח השנייה, אני באמת מסוגלת להבין את הDNA של הבנאדם מסמול טוק.

והקלינאית הזו, לא אין לתאר!! לא סתם התחרפנתי מכמה הערות, כשבדרכ אני לא כזו, אני לא ניג'ס, אבל אצלה זה היה דגל אדום.
היום היינו אצלה תוך שתי דקות מרגע שנכנסנו היא הרימה קול אבל הרימה קול! בצעקה שאני מגיעה אליה אולי בסוף יום כשאני סופר עצבנית - ונזפה על הבן שלי לשבת כי אצלה יושבים בקליניקה ואם לא יושבים לא משחקים. הבן שלילא ישבואמר לה לא! והסתכל עליי. ואני אמרתי לה שאני לא מוכנה שתדבר אליו ככה, והיא מיד התחילה לצעוק עלי שאני מגוננת יורת מדי ושאני לא נורמלית, ואני אמרתי לה שהי אמדברת בצור הלא מכובדת לבן שלי ושגם אם היתה פונה אליי ככה לא הייתי יושבת להיפך קמה והולכת.

אחכ היא אמרה שבקליניקה שלה הי א מבקשת לתת לה לעשות מה שהיא רוצה ככה בטון פסקני ומחנך. ואמרתי לה שמבחינת מקצועיות הבמה שלה אבל לילדים אני מבקשת לא לדבר ככה. אם היא רוצה אני יכולה לבקש מהם לא היא, אם זו הדרך. ואז היא אמרה שהיא לא מוכנה אז אמרתי לא, אין בעיה נשקול את ההמשך ואמרתי לילדים שלי יאללה בואו, וקמתי מהכסא, תיכננתיללכת הביתה. והיא מיד אמרה בואו נמשיך... כאילו ניתבה את זה לבואו נמשיך בפעילות ומאותו רגע הרפתה מהדרך המחנכת אם כי עוד כמה פעמים אמרה לבן שלי (הגעתי עם שניים) לשבת ולשבת אבל גם בצורה נורמלית וגם לא התעקשה אלא סיכמנו שאני אעבוד איתו בזמן שהיא תעבוד עם השני (שכן יושב).

אחכ בסוף הביקור שוב השתחררה לה התנהגות הזו וכשירדנו מהקליניקה במדרגות היא לא הפסיקה לחנך אותם תסתובב לא להסתכל עליי להסתכל על המדרגות! להחזיק במעקה רק במעקה! ואחכ יצאנו להדליק את האור במדרגות והיא התחילה לנהל אותם! די כבר יצאנו ממך! הנה פה הנה שם שם מקולקל, לא עולים במדרגות אסו רלעלות (למה אסור? אז מה אם הכיוון שלנו לרדת? מה הקטע שהיא מתערבת לי איתם?) ועוד ועוד. ברור שהכוונה הי אלעזור אבל הדרך שלה נוראית.

פשוט מטומטמת! אני זוכרת שנשמתי עמוק במדרגות אמרתי לעצמי תפני את הגב תגייסי חיוך ענק לילדים (שלעזאזל תסגור את הדלת!!!) ואני לא חוזרת לשם יותר. יש מלא קלינאיות פרטיות מקסימות באזור שלי שרקמתות לקבל טיפולים, מה אניצריכה להיתקע אצל מישהי שפעם בכמה דקות הופכת למחנכת משנות הארבעים.


ואחרי שגם גננת מטורפת אחת נפלה עליי השבוע וכבר מהאינטראקציה הראשונית איתה קלטתי בדיוק לפרטי פרטים מה עומד לקרות איתה ואחרי כמה ימים של התקשרויות כל מה שהיה בשיחה הראשונה הוכיח את עצמו ואל בצור השל נבואה שמגשימה את עצמי כי מכיווני עשיתי מאמצים כבירים להצליח איתה, בכל מיני סיטואציות - נגמר הסיפור. אני מקשיבה לעצמי. שיחה אחת עם בן אדם ומה שצורם צורם מדי- לא ממשיכים, מקסימום שיחה נוספת "כדי לוודא" אבל מעבר לזה לא, בשום מקום.

[פלונית*]

מקווה שתצליחי למצוא קלינאית תקשורת כלבך , וגם גן ילדים מתאים. זה ודאי קשה מאוד להפקיד ילדים צעירים לטיפול של אחרים וזרים.

[פלונית_אלמונית*]

זה ודאי קשה מאוד להפקיד ילדים צעירים לטיפול של אחרים וזרים.

הקושי לא קשור ליכולת להפקיד ילדים לטיפולם של אחרים.

הקושי נעוץ בזה שאת נתקלת בנשות מקצוע אגרסיביות וכחניות, מה שמאפיין מי שעובדות עם ילדים הרבה שנים ומפסיקות לראות ידל אלא אובייקט. או שזה היה שם מהתחלה והשנים רק חיזקו את זה.

[מיץ_חמוציות*]

וואו פלונית מלפני 2 הודעות, יש לך את זה ביותר עילאי ומתנשא?!

[פלונית*]

הי מיץ חמוציות, תודה על המשוב! לא כ"כ הבנתי למה כוונתך . לא כולנו נמצאות במצב הזה מתישהו בחיינו ? זה לא קשה?
הכותבת שיתפה בחוויה שנשמעה לי קשה ומסתכלת, רציתי שתדע ששומעים אותה, שגם אחרות היו במצב הזה, להביע תקווה שהסגה תסתיים בטוב. אבל אם ההודעה פוגענית איכשהו, אמחק אותה בלי בעיה.

[מיכל_בז*]

האמת? לפעמים זה קשה, לפעמים זה קשה מאוד, לפעמים זה פשוט נהדר.

כשאני מרגישה שהאמהות קשה עליי, שעוד רגע אני כבר לא מוצאת את עצמי, שאני צריכה זמן לעצמי כמו אוויר לנשימה, שאני צריכה זמן לחשוב לבד, איתי, אז אני מודה לאל שיש לי אפשרות להפקיד את הילדים שלי אצל אנשים אחרים.

[טלי_ב*]

רונה, אצלנו עד שאני הולכת לישון התינוקת לידנו או עלינו, גם אחרי שהיא נרדמה. לא יודעת אם ישים אצלכם... יש לי חברה שמשתמשת בלול - לא עדי למנוע שהתינוק לצאת אלא כדי שלא ידרסו אותו בטעות...

[פלוני_אלמונית*]

יש מלא קלינאיות פרטיות מקסימות באזור שלי שרקמתות לקבל טיפולים
תבררי את זה היטב. לא בכל איזור יש קלינאיות טובות.
ולצערי כמה שהתעצבנת עליה,היא לא נראית לי חריגה מדי בהתנהלות שלה, זה מאוד נפוץ. אלא אם לא הבנתי את הסיטואציה היטב

[רונה*]

אנחנו תחמנו את איזור השינה של התינוק בעזרת כרית הנקה גדולה ובולטת, והגדולים-קטנים למדו ששם הוא שוכב ולשם לא ללכת. בלילה אני ישנתי במקום הכרית המפרידה. לרוב גם לא איפשרנו להם להכנס לחדר לבד כשהוא ישן שם ונשארנו איתם עד שנרדמו כי ככה הם היו רגילים ממילא.
אין לי כרית הנקה. צריכה לחשוב על רעיון אחר לתחום את האזור.
ברמה העקרונית לא נכנסים לחדר כשהוא ישן,אבל קשה לאכוף את זה. לא תמיד הם יודעים שהוא שם ישן. אני לא יכולה לעמוד כשומר בשער כל הזמן כדי להתריע. והסיטואציה הזו היתה כשאני נכחתי והיא ידעה שהוא ישן,רק שכחה ולא ראתה ואני לא הספקתי להגיב ולעצור אותה (וגם חשבתי שהיא יודעת שהוא שם). הרבה פעמים אחרי מקלחת הם אוהבים להשתולל שם ואני מרשה זה הכיף שלהם. ואם הוא לא שם אין בעיה, אבל אם הוא כן זה בעיה.


אצלנו עד שאני הולכת לישון התינוקת לידנו או עלינו, גם אחרי שהיא נרדמה. לא יודעת אם ישים אצלכם... יש לי חברה שמשתמשת בלול - לא עדי למנוע שהתינוק לצאת אלא כדי שלא ידרסו אותו בטעות...
אבל לידנו מואר בסלון ובמטבח. אני רוצה שהוא יהיה בחושך. השינה שלו כל כך קלה והוא התחיל קצת ליצור שנת לילה שהוא מתעורר בה רק לינוק. יהיה לו קשה להמשיך בהרגל הזה באור ובהמולה של הסלון (מניסיון, כשהוא ישן לידי הוא מתעורר מהר והופך ער לגמרי לא שוקע לשינה חזרה אחרי הנקה. ובמיטה שלי אני פשוט נשכבת לידו בלי להזיז ולהרים אותו מניקה והוא חוזר לישון). יש לו עריסה,אבל הוא לא אוהב להיות בה. אולי בהמשך יסכים קצת.

[פלונית*]

במקום כרית הנקה אפשר לגלגל שמיכה לנקניק ולקשור בשני הקצוות ובאמצע.

[ציל_צול*]

הי הולכת, לא יודעת אם זה עוד מתאים אבל רק עכשיו מגיעה לזה. אולי תרצי מתישהו להעביר את הדיון לדף שלך או מקום אחר שהוא לא ילך לך לאיבוד בתוכו.

נניח, לשם הדוגמא שאני בוחרת לי לשבת בתוך שלולית בוץ של דחיה. נניח שלקוח דחה אותי, ואני יושבת לי ומרגישה קקי. מה עושים הלאה? נניח שבבוקר הבא אני אקום וארגיש כבר פחות קקי, אם לא ברחתי מהתחושה קודם
התיאוריה (שאולי לא מתאימה לך, אבל שווה לבדוק) היא שאת לא לא-תרגישי פחות קקי בבוקר הבא. התיאוריה היא שאת לא תרגישי ככה טוב עשרים שניות בערך. אם תשחררי את המחשבה על מה יהיה עם הרגש הזה, ותתני לו באמת באמת להיות, הוא פשוט יצא מהצד השני שלך ממש ממש מהר.
אחרי שזה יקרה תוכלי להיות פנויה לשאול את עצמך ביתר קלות - מה אני צריכה?
בתוך מצב תודעתי של "מה אני צריכה?" איך צורך ומקום לכל הדאגות מהסוג הזה -

אבל אז המחשבות מזדחלות: לא רציתי אותו בכל מקרה - כן רציתי, אני סתם ממציאה לי תירוצים בגלל שנדחיתי- ממילא קיוויתי שהוא לא ירצה אותי עכשיו בגלל חופשת הלידה-כן, אבל רציתי להמשיך אחר כך - היה לי משעמם לעבוד איתו - נכון, אבל הצוות שם מאוד נחמד והעבודה נוחה
במחשבה שלי, כל השאלות האלה הן תוצר של מהלך מעוות שבו לא הסכמת להרגיש את מה שהרגשת כאשר נדחית, הרגש שלך בעצם ממשיך לנסות לפרוץ לפני השטח, והצרכים שלך עדיין רחוקים מאוד ממענה והכרה. ולכן...

איך שמים לזה פקק?
לא שמים לזה פקק. מזהים שמהלך ההתמודדות לא היה נכון (שוב, רק בגישה שלי כרגע), התוצאה שלו היא לכן לא טובה, ומתחילים מהתחלה. מזהים שיש שם משהו "כלוא" (הרגש שלך), נותנים לו להיות, מחכים שהוא ישתחרר וחוזרים לצרכים שלך.
את יכולה לנסות אפילו עכשיו. מה את צריכה שם אחרי שהלקוח הזה שכבר איננו איתך מפנה רגע את הכאב של הדחייה?

_אני לא אוהבת את ההשתדלות הזו ולכן לא עושה את זה לאחרים. אולי גם הבן שלך לא מחבב את זה? אולי אפשר להסיט את האנרגיה הזו של להבין מה הולך בראש שלו למקום מועיל יותר? למשל... להסביר את עצמך, אם זה נראה לך חשוב שהוא יבין.
יש עוד כלים? לפעמים גם להקשיב זה לא הצד החזק שלו._
בטח. לעשות. להתנהג בצורה ברורה וחד משמעית את מה שאת ומי שאת.
אם תתני דוגמה סציפית אולי יהיה יותר קל להראות לך את זה. אבל הפעולה שאני תמיד מציעה היא להיות אותנטית. לא כלפיו, אלא כלפי עצמך, פשוט להיות מי שאת באמת.

אני מנסה ולפעמים זה עובד, ולפעמים הוא מניח ידיים על האוזניים, מה שממש מתסכל אותי.
שחררי את התסכול. כל מה שקרה זה שהוא אומר לך בדרכו המתנהגת - אמא, דיברת יותר מדי בשבילי. זה לא התאים לי עכשיו. זה הכל.
אם הוא היה מבוגר ומודע ומילולי הוא היה אומר לך - הולכת יקרה, תודה לך על מה שבחרת לשתף אבל אני מתקשה כרגע להכיל את זה. נוכל לדבר על זה אולי בפעם אחרת?
אז הוא ילד פיצי עם כלים מוגבלים והוא סותם אוזניים אבל את מסכימה לשמוע שזה בסך הכל מה שהוא אומר?
צריך להגיד תודה לאל על ילדים כאלה, שלא מסכימים שנעמוד שם ונרביץ בהם תורה. שיודעים להגיד לנו בבירור מתי הסף שלהם עבר. ואני מציעה לך בחום גם להגיד לו את זה. מן - אה... סליחה, אתה בעצם כבר שבע מזה? אין בעיה, תודה שהראת לי. בפעם הבאה אשתדל לשים לב או לבדוק איתך, ואם אתה רואה שפספסתי אתה יכול להגיד לי.

ניסינו את הדוגמא האישית - לא תפס. היום אני משתמשת בהתחלת מילים "תו..?" אם זה מולי ומשתדלת ברמזים אם זה מול מישהו אחר
מותר להציע לך... לא?
אין דבר כזה "דוגמה אישית לא תפס". הוא קטן. דוגמה אישית זה חיים שלמים. מזה הוא ייקח מה שהוא יחליט ויזהה כטוב עבורו. אם את רוצה תודה מולך פשוט תבקשי. את יכולה להגיד - נעים לי כשאומרים לי תודה על זה (נגיד, אחרי שהגשת אוכל). במאור פנים ובחיוך. הוא יבחר מה לעשות בזה. אחרת, ממילא, מה שווה התודה הזו אם היא מאולצת?
ומול אחרים ממש ממש לא הייתי עושה כלום. זה כל כך לא נעים, להתחנך ליד אחרים. הרי אם הבן שלך מבין את הרמז, וודאי שגם המבוגר מבין, והילד מבין שכולם מבינים והכל מוסווה ועקום.

כתבת למעלה אחרי פיסקה ארוכה שלי, איך ילדים במצב הזה, ולא הבנתי את השאלה. רוצה לנסות אותי שוב?
_אחד האתגרים במשפחה זה להסתדר היטב, לא סתם להסתדר, גם כשמישהו הפוך או מעוצבן או בקריזה ממש.
כשאני במצב רוח של "עכשיו מה עושים מה שביקשתי" הילדים שלי מזהים את זה היטב. הם יודעים להתיישר מיידית. ולמה זה בסדר? כי גם אני עושה את זה בשבילם כשהם במצב הזה וזה בסדר גמור.
איך ילדים במצב הזה?_

_בטח שעזרת... ואני עדיין מכוונת את השאלות...
(אגב, השבוע הפניתי קישור לאחד הפוסטים בבלוג שלך, לפני ששמתי לב שהוא כבר לא פעיל...)_
יופי. שמחה שמשהו מזה פגע.
הבלוג שלי עדיין פעיל, רק שלעתים הוא שובק חיים. זה קורה מדי פעם אבל לא הרבה. אם את צריכה משהו משם וזה מת בקשי ממני. אני אתן לך את הטקסט. ויש גם בלוג חדש באנגלית.

[עוד_אחת*]

את יכולה להגיד - נעים לי כשאומרים לי תודה על זה (נגיד, אחרי שהגשת אוכל). במאור פנים ובחיוך
ואם אני לא מרגישה מאור פנים וחיוך? ואם אני מרגישה חמוצה ונעלבת על זה שהוא מקבל כמובן מאליו את כל מה שטרחתי עבורו? להיות אותנטית גם בזה?

[גוונים*]

לפני שאני שולחת לאימוץ והפטמות שלי נושרות. תינוק בן 1.3, איך אני גומלת מהנקה בלילה?
מיכל, לא יודעת אם עדיין רלוונטי, אבל אני בערך בגיל הזה התחלתי לשלוח את האיש להרדים אותה כשהיתה מתעוררת בערב (בין הזמן שהיא נרדמה לזמן שאני הלכתי לישון) ככה זה גם ריווח לי קצת את ההנקות (מהשעה שהיא נרדמה עד הפעם הראשונה שהתעוררה אחרי שאני הלכתי לישון יכול לצאת כארבע - חמש שעות ללא הנקה) ונתן לי יותר סבלנות להנקות בלילה וגם הרגיל את הקטנה להירדם עם אבא מה שהיה חיוני לשלב הבא שבו נגמלה לגמרי מהנקות הלילה (בערך בגיל שנה ו-8). היה ברור שהיא לא רעבה כי אכלה ארוחת ערב טובה וינקה המון לפני שנרדמה, מים גם אבא יכול לתת לה ובכלל היא התרגלה מהר מאוד לזה שאבא מרדים אותה, והיא נרדמה איתו הרבה יותר מהר וטוב מאשר איתי (בגלל שאיתי היא רוצה לינוק, עד היום, אפילו שהיא כבר חודשים יונקת אך ורק בהרדמת הערב) וזה הפך את הערבים שלנו להרבה יותר רגועים ואיפשר לי להגיע ללילה אחרי ערב רגוע שהיה לי בו זמן לעצמי נטול הנקות. לי זה ממש עזר להעביר את ה-2-3 הנקות בשעות הקטנות של הלילה בצורה טובה יותר ונתן לנו עוד כמה חודשי הנקת לילה סבירים יחסית כשלאט לאט הקטנטונת בעצמה הורידה וריווחה הנקות. עד שבגיל שנה ו-8 בערך כשנשארה רק הנקה אחת לפנות בוקר כבר היה קל מאוד לגמול אותה גם ממנה.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

הי הולכת, לא יודעת אם זה עוד מתאים אבל רק עכשיו מגיעה לזה. אולי תרצי מתישהו להעביר את הדיון לדף שלך או מקום אחר שהוא לא ילך לך לאיבוד בתוכו. יאללה. איך מעבירים?

_התיאוריה (שאולי לא מתאימה לך, אבל שווה לבדוק) היא שאת לא לא-תרגישי פחות קקי בבוקר הבא. התיאוריה היא שאת לא תרגישי ככה טוב עשרים שניות בערך. אם תשחררי את המחשבה על מה יהיה עם הרגש הזה, ותתני לו באמת באמת להיות, הוא פשוט יצא מהצד השני שלך ממש ממש מהר.
אחרי שזה יקרה תוכלי להיות פנויה לשאול את עצמך ביתר קלות - מה אני צריכה?_ נתתי לרגש להיות. ממש ממש. התמקמתי בתוכו בביטחון, אמרתי לו - אני פה, אני נוכחת. הסכמתי להרגיש אותו ממש. וכל פעם שהרגשתי שאני בורחת למקום אחר- חזרתי. עשרים שניות זה לא היה, זה היה יותר משעתיים, אבל בבוקר הבא זה בהחלט קיבל פרספקטיבה. מה שכן, הוא עדיין מבקש לחזור לפעמים, בגלים, ולא עולה תובנה של מה אני רוצה. או שאני לא מסכימה להקשיב לה.

_במחשבה שלי, כל השאלות האלה הן תוצר של מהלך מעוות שבו לא הסכמת להרגיש את מה שהרגשת כאשר נדחית, הרגש שלך בעצם ממשיך לנסות לפרוץ לפני השטח, והצרכים שלך עדיין רחוקים מאוד ממענה והכרה. ולכן...

איך שמים לזה פקק?
לא שמים לזה פקק. מזהים שמהלך ההתמודדות לא היה נכון (שוב, רק בגישה שלי כרגע), התוצאה שלו היא לכן לא טובה, ומתחילים מהתחלה. מזהים שיש שם משהו "כלוא" (הרגש שלך), נותנים לו להיות, מחכים שהוא ישתחרר וחוזרים לצרכים שלך.
את יכולה לנסות אפילו עכשיו. מה את צריכה שם אחרי שהלקוח הזה שכבר איננו איתך מפנה רגע את הכאב של הדחייה?_

משהו חדש. משהו שיקדם אותי. שיתן לי ביטחון כלכלי מסויים וגם ביטחון שאני מפתחת את עצמי למקום טוב יותר, יוצר יותר.

יש עוד כלים? לפעמים גם להקשיב זה לא הצד החזק שלו._
_בטח. לעשות. להתנהג בצורה ברורה וחד משמעית את מה שאת ומי שאת.
אם תתני דוגמה סציפית אולי יהיה יותר קל להראות לך את זה. אבל הפעולה שאני תמיד מציעה היא להיות אותנטית. לא כלפיו, אלא כלפי עצמך, פשוט להיות מי שאת באמת._
נניח, אם הוא מתארגן לצאת ממש באיטיות, לא רק לגן, לכל מקום?

_אני מנסה ולפעמים זה עובד, ולפעמים הוא מניח ידיים על האוזניים, מה שממש מתסכל אותי.
שחררי את התסכול. כל מה שקרה זה שהוא אומר לך בדרכו המתנהגת - אמא, דיברת יותר מדי בשבילי. זה לא התאים לי עכשיו. זה הכל.
אם הוא היה מבוגר ומודע ומילולי הוא היה אומר לך - הולכת יקרה, תודה לך על מה שבחרת לשתף אבל אני מתקשה כרגע להכיל את זה. נוכל לדבר על זה אולי בפעם אחרת?
אז הוא ילד פיצי עם כלים מוגבלים והוא סותם אוזניים אבל את מסכימה לשמוע שזה בסך הכל מה שהוא אומר?
צריך להגיד תודה לאל על ילדים כאלה, שלא מסכימים שנעמוד שם ונרביץ בהם תורה. שיודעים להגיד לנו בבירור מתי הסף שלהם עבר. ואני מציעה לך בחום גם להגיד לו את זה. מן - אה... סליחה, אתה בעצם כבר שבע מזה? אין בעיה, תודה שהראת לי. בפעם הבאה אשתדל לשים לב או לבדוק איתך, ואם אתה רואה שפספסתי אתה יכול להגיד לי._ מעולה, תודה. ינוסה. בכלל, בזמן האחרון אני יותר מצליחה לשדר ולהבהיר לו מתי אני ממש שם, איתו, מנסה להבין, ומתי - "מתיישרים לפי מה שאמרתי עכשיו". התוצאות בהחלט מעניינות.

_מותר להציע לך... לא? happy
אין דבר כזה "דוגמה אישית לא תפס". הוא קטן. דוגמה אישית זה חיים שלמים. מזה הוא ייקח מה שהוא יחליט ויזהה כטוב עבורו. אם את רוצה תודה מולך פשוט תבקשי. את יכולה להגיד - נעים לי כשאומרים לי תודה על זה (נגיד, אחרי שהגשת אוכל). במאור פנים ובחיוך. הוא יבחר מה לעשות בזה. אחרת, ממילא, מה שווה התודה הזו אם היא מאולצת?
ומול אחרים ממש ממש לא הייתי עושה כלום. זה כל כך לא נעים, להתחנך ליד אחרים. הרי אם הבן שלך מבין את הרמז, וודאי שגם המבוגר מבין, והילד מבין שכולם מבינים והכל מוסווה ועקום._ אני רוצה לחשוב על זה

_כתבת למעלה אחרי פיסקה ארוכה שלי, איך ילדים במצב הזה, ולא הבנתי את השאלה. רוצה לנסות אותי שוב?
אחד האתגרים במשפחה זה להסתדר היטב, לא סתם להסתדר, גם כשמישהו הפוך או מעוצבן או בקריזה ממש.
כשאני במצב רוח של "עכשיו מה עושים מה שביקשתי" הילדים שלי מזהים את זה היטב. הם יודעים להתיישר מיידית. ולמה זה בסדר? כי גם אני עושה את זה בשבילם כשהם במצב הזה וזה בסדר גמור.
איך ילדים במצב הזה?_ אני כבר לא זוכרת מה היתה הכוונה המקורית, אבל אשמח לשמוע איך הם יודעים להתיישר, ולא להתעצבן\להתבכיין\לעשות דווקא או כל תגובת אנטי אחרת...

_יופי. שמחה שמשהו מזה פגע.
הבלוג שלי עדיין פעיל, רק שלעתים הוא שובק חיים. זה קורה מדי פעם אבל לא הרבה. אם את צריכה משהו משם וזה מת בקשי ממני. אני אתן לך את הטקסט. ויש גם בלוג חדש באנגלית._
תודה, נראה לי שבינתיים זה עובד. פשוט קורה לי שאני נתקלת אצלך בחומרים שרלוונטיים לתוכן עליו אני כותבת בעצמי, ואז אני שמחה להפנות גם אלייך - אני יוצאת מנקודת הנחה שאלו אנשים שאולי ישמחו לקרוא עוד על מה שגם את כותבת...

[ציל_צול*]

ואם אני לא מרגישה מאור פנים וחיוך? ואם אני מרגישה חמוצה ונעלבת על זה שהוא מקבל כמובן מאליו את כל מה שטרחתי עבורו? להיות אותנטית גם בזה?
קודם כל, אם את לא במאור פנים אז כמובן שלא לאלץ את זה. ממש אף פעם. ילדים מרגישים הכל ולדעתי גם מבוגרים. ואז החמיצות המוסווית מאוד נוכחת רק שאסור לדבר עליה.
אם את חמוצה, אין טעם לומר "נעים לי שאומרים לי תודה על זה" כי את לא במצב של נעים.
אני אישית חושבת שאם את חמוצה עדיף לא להגיד כלום. זה לא זמן טוב להסביר למישהו מה את אוהבת ומה נעים לך. אפשר לחכות שהחמיצות תעבור ואז לדבר על זה. למשל כך - אתה יודע, מקודם עשיתי כך וכך. היתה לי חסרה התודה שלך. אם פעם הבאה מתחשק לך להודות על זה זה יהיה לי ממש נעים.

מעבר לזה, אם את עושה משהו, בעיקר קבוע, מתוך טירחה וציפייה שיודו לך, אז את במסלול לא טוב של קורבנות ואני מציעה לך במקום להתעסק באיך את מקבלת תודה להתעסק באיך לצאת מהסלול עצמו כך שבכלל לא תזדקקי לזה...

[ציל_צול*]

איך מעבירים?
מעתיקים חתיכה חתיכה לתוך הדף שלך, או שלוחצים על כפתור "העבר" שיש בכל הודעה בנפרד.

הסכמתי להרגיש אותו ממש.
תבדקי איך זה מרגיש כשאת מרגישה
החוויה היא לרוב מאוד פיזית. היא לא רגשית. היא בגוף. כאילו הוא מתמלא בדבר הזה, בנוכחות הזו, עד קצותיו. זה הדבר שאת מחפשת כי אחרי שכאילו כל התאים שלך מלאים בזה, אז זה מתחיל להשתחרר.
יכול להיות שזה לא איך שאת חווה ושזה לא יתאים לך, אבל מאחר שזו חוויה שעובדת עבור רבים אז אולי שווה לזמן אותה או לחפש אותה.

זה היה יותר משעתיים, אבל בבוקר הבא זה בהחלט קיבל פרספקטיבה.
כבר טוב!

מה שכן, הוא עדיין מבקש לחזור לפעמים, בגלים, ולא עולה תובנה של מה אני רוצה. או שאני לא מסכימה להקשיב לה.
הוא מבקש לחזור כי הצורך שיצר אותו לא קיבל מענה אז הוא ממשיך לבקש ממך, בדרכו, למצוא מה נדרש ולעשות משהו בעניין. לי אישית מאוד עוזר להבין את זה כמו מערכת של תמרורים. אם היה ירוק, ולא נסעתי, מתישהו מישהו יצפצף לי מאחורה וידרוש ממני להבין את כללי התנועה ולזוז.

אל תחפשי מה את רוצה. חפשי מה את צריכה. אלו שני דברים כל כך שונים (בחוויה שלי, כמובן...).

הנה כללי אצבע שלי שמתאימים לי, לנסות ולבדוק אם הם עובדים גם עבורך:
1) צורך הוא לעולם פוזיטיבי. הוא שמשהו יקרה, יגדל, יתקיים (צורך במגע). רצון הוא הרבה פעמים נגטיבי (שמשהו יקטן, יצטמצם, יפחת, ייעלם, ייפסק) (רצון שלא ידרשו ממני מין מסוג מסוים).

2) צורך מופנה כלפיי עצמי. רק אני יכולה למלא אותו, עם עזרה של אחרים או בלי, אבל הוא שלי ומול עצמי (צורך בשינה, צורך באהבה, צורך ביצירה). רצון יכול להיות מופנה החוצה או אפילו מול אדם ספציפי (שבן הזוג יטפל ביחד ואני אוכל לישון, שאמא שלי תאהב אותי ואני ארגיש אהובה, שיהיה מספיק כסף ואני אוכל לעשות מה שבאמת בא לי ולא לעבוד במשהו לא מספק ולא יצירתי).

3) צורך הוא משהו שכאשר הוא חסר, אני מרגישה קצת מתה. כאילו משהו בי נכבה (צורך בוודאות, צורך בשליטה בנסיבות חיי, צורך להיות משמעותית). רצון, כשאינו מתקיים, מבאס ת'צורה, אבל החיים עומדים גאים וזקופים (שבן זוגי יעמוד במילה שלו ויבוא מתי שהוא אמר, שבן הזוג לא יבזבז כסף שלא הסכמנו עליו ביחד).

משהו חדש. משהו שיקדם אותי. שיתן לי ביטחון כלכלי מסויים וגם ביטחון שאני מפתחת את עצמי למקום טוב יותר, יוצר יותר.
צורך בהתחדשות?
צורך בהתקדמות או התפתחות מקצועית?
צורך בביטחון?
כל אלו הם דברים שמקדמים אותך למקום חיובי של עשייה משמעותית והם הפוכים באנרגיה שלהם לבאסה שנוצרה מזה שלקוח עזב. יכול להיות שבסמיכות לעזיבה את עוד לא תדעי איך להניע אותם, אבל הם מראים לך שהלקוח הזה בכלל לא משנה. הוא בסך הכל הציף לך את מה שמבקש תשומת לב בלי שום קשר אליו.

נניח, אם הוא מתארגן לצאת ממש באיטיות, לא רק לגן, לכל מקום?
שלב ראשון זה לקבל את הצורך שלו. יש לו צורך לחיות בקצב שלו, שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זה שלך או עם זה של החיים בעולם המודרני. אם יזרזו אותו כל הזמן, משהו בו ימות. הקצב הטבעי שלו ימות לאט לאט. זה ממש נורא בעיניי וצריך בשלב ראשון לקבל את זה.
המשמעות של הקבלה היא שיושבים ביחד ומתכננים מה עושים כדי שהוא יוכל לזוז בהתאם לקצב שלו והחיים עדיין יהיו הגיוניים. אפשר לקום יותר מוקדם. להתחיל להתארגן יותר מוקדם. להכין דברים מראש (ביחד! זו לא המשימה שלך!). למצוא דרכים שבהן האמירה היא - הקצב שלך הוא בסדר גמור ושנינו מכבדים אותו. ביחד עם הקצב הזה נמצא דרכים כך שתוכל לחיות מצוין בעולם הזה.
כאשר זה לא יסתדר, ותמצאי את עצמך בלית ברירה גוערת או ממהרת אותו או נוזפת, יהיה ברור שההקשר הוא כבוד, רק שבפעם הזו לא הצליח לכבד גם בפועל ולא היתה ברירה. אבל ברוב המכריע של הזמן יש הבנה וכבוד לקצב הזה רק שלא תמיד אפשר מאה אחוז מהזמן גם לפעול ככה.
איך זה נשמע?

איך הם יודעים להתיישר, ולא להתעצבן\להתבכיין\לעשות דווקא או כל תגובת אנטי אחרת...
כי מאז שהם נולדו, הניסיון למחות בזמן לא מתאים, כאשר הבהרתי שאין לי משאבים לעסוק במחאה הזו, הושתק תכף ומייד.
הקו שלי אומר דבר פשוט מאוד - אם אני עכשיו חייבת לעשות משהו וצריכה שיתוף פעולה מהיר וענייני (ולא משנה בכלל אם זה ככה כי עצמי נמרחתי ולא עשיתי מה שהיה צריך) אז הכל מוסט הצידה. כל הרצונות והבכיות והטענות, אם הן אינן דחופות או חשובות ממש ממש.
וזה עובד היטב כי זה עובד לשני הכיוונים. גם אני מתגייסת בשנייה אם התפשל משהו ועכשיו צריך משהו תכף ומייד. ורק אחרי זה נדבר על איך למנוע את זה בהמשך וגם נבין שהרבה פעמים אי אפשר למנוע את כל הדברים האלה. ושלפעמים כולנו זונחים הכל ומתגייסים אחד לטובת השנייה כי ככה צריך ונחוץ ומה שאנחנו מוותרים עליו הוא לא כזה ביג דיל.
הכל אצלנו נשען על הרעיון של התחשבות. יש המון התחשבות מצד כולם. ולפעמים לעשות מה שלא בא לך זה הדבר המתחשב לעשות. לרוב מה שתצטרך לוותר עליו הוא משהו שבא לך לעשות או לא בא לך להפסיק. ביג דיל.
אני מפסיקה מעיסוקיי ורצונותיי על בסיס קבוע ממש כי צריכים אותי. אני הולכת בקביעות למקומות שאולי לא בא לי להיות בהם כי זה נכון ונחוץ. אני עוצרת משהו נעים כדי לעזור למישהו אם הסתבך לו או שאני ממהרת משהו אם הוא מגלה שהוא מאחר פתאום. אין שום סיבה שילד שלי יחיה שונה ממני.

זה מחזיר אותי לנקודה שכתבתי למעלה - רובנו מאפשרים לילדים שלנו סטנדרטים רגשיים והתנהגותיים שונים מאלו שיש לנו כלפי עצמנו. אני פשוט... לא

[עוד_אחת*]

צילצול, תודה על הדברים.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שוב חוזרת לכאן לגבי עניין האוכל. התינוק בן שמונה חודשים. יונק ואוכל קצת מוצקים אבל ממש לא בהתלהבות ולגבי זה רציתי להתייעץ.

אני מרגישה שממש נמאס לי מכל ההתעסקות עם האוכל שלו כשאין לזה כמעט תוצאות בשטח. הוא לא מראה הנאה מהאוכל ורוב הזמן צריך להסיח את דעתו כדי שיבלע כמה כפיות ואני לא אוהבת את זה. הוא גם עוד לא ממש יושב כך שאני לא יכולה להושיב אותו בכיסא אוכל, הוא יושב עלי בזמן הארוחות. הוא מתלונן רוב הארוחה, לא משנה כל כך מה הוא אוכל. לא ממש יכולתי לתת לו להתנסות בחתיכות אוכל וכדומה כי זה מסובך קצת כאמור כשהוא עוד לא יושב בכיסא, אבל פה ושם כן ניסיתי וזה לא היה יותר טוב בכלל. הוא לא נהנה לשחק באוכל ומתחלחל כשמכניס לפה חלק מהזמן... רוב הזמן הוא אוכל אוכל טחון ומסתדר עם זה קצת יותר טוב אבל כאמור, אין הנאה. הדבר היחיד שהוא אי פעם ביקש לאכול מהיד שלי היה תמר (לא חכמה כי זה מתוק ואני לא יכולה לתת את זה כל הזמן).
קשה לי עם זה כי אני מאוד נהנית מאוכל ולא רוצה שיהיה אישיו סביב זה, לא בא לי לרוץ אחרי ילד או תינוק שיאכל והאמת שאני לא מודאגת מבחינת התזונה, זה יותר כדי לשחרר אותי קצת מההנקה ובעיקר כדי שיישן יותר טוב בלילה כי הוא מתעורר בשעות הקטנות די הרבה.

השאלה שלי היא - האם זה נורמלי לגיל הזה ולשלב הזה...? והאם עדיף פשוט לשחרר את הנושא לכמה ימים ולהניק בלבד? אני פשוט ממש מיואשת מזה כבר ולא נהנית להאכיל אותו כי ברור לי שהוא לא נהנה. ולא נראה לי רעיון טוב להמשיך ככה.

[ציל_צול*]

לשחרר. לאכול את שלך איתו ולידו ולחכות לעניין מצדו. שלי התחיל אחרי גיל שמונה חודשים והוא אכלן מצטיין ביותר. עד אז הנקתי הנקה מלאה.

[מיכל_בז*]

אני עם צילי ורק הערה: היום כן ממליצים (פיזיותרפיסטים) לתינוקות שלא התיישבו לשבת כבר מגיל חצי שנה, בתנאי שהוא יכול להחזיק את עצמו ולא נוזל.

[ציל_צול*]

על מה מסתמכת ההמלצה הזו? באינטואיציה, לא סביר בעליל, אלא אם יש בעיה ייחודית. למה שזו תהיה ההמלצה לכולם?

[מיכל_בז*]

למה לא?
כלומר, למה באינטואיציה זה לא נראה לך נכון?

הפיזיוטרפיסטית שאני דיברתי איתה אמרה שהילדים מספיק חזקים לשבת כבר מגיל ארבעה חודשים, כשהם מנסים להתרומם. שמעתי את זה מעוד כמה פיזיוטרפיסטים. אני יודעת שזה מרעיש... אצל עלמה אני זוכרת ממש איסור, את יואב הושבתי יחסית מוקדם ובאמת הוא לאט לאט התחזק וישב הרבה לפני שהתיישב.

[ציל_צול*]

נראה לי שהגוף אמור לאותת מה הוא יכול ומה לא. לשים אותו בכסא או עלינו בתנוחה שבה הוא בעצם לא יכול להחזיק את עצמו אומר לחזק שרירים לא לפי הסדר הנכון שלהם.
בנוסף, אחת ה-סימנים ליכולת שלהם לאכול בעצמם היא ההתיישבות. נראה לי חבל לדלג על זה ולהתעלם מסימן כזה ברור בכיוון.
אנשי מקצוע כאלה נותנים עצות אופנתיות ולא רואה את עצמי מקשיבה לדבר כזה. הוא לא מסתדר לי עם שום היגיון חוץ מזה שבעולם שלנו התפתחות תינוקות מתנהלת בעקמומיות הולכת ורווחת, אז בעלי מקצוע מחפשים דרכים עוד יותר עקומות למנוע את זה. לדעתי זו טעות.
אם ילד מספיק חזק לשבת, כלומר - שכל מערך השרירים שתומך בזה מוכן, שיישב. אם הוא לא עושה את זה, מאיפה הפיזיו יודעת שהוא מספיק חזק בכל מה שנדרש לו לצורך זה?

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה צלצול ומיכל!

לשחרר. לאכול את שלך איתו ולידו ולחכות לעניין מצדו. שלי התחיל אחרי גיל שמונה חודשים והוא אכלן מצטיין ביותר. עד אז הנקתי הנקה מלאה.
כלומר ניסית מדי פעם וכשהוא לא הראה התלהבות זנחת את זה לכמה ימים? אני מפחדת שאולי כבר עשיתי נזק בזה שהתעקשתי שיאכל כל יום קצת מוצקים?
הוא לא תמיד התנגד ממש נחרצות, פשוט לא התלהב ובסופו של דבר תמיד כן מכניס כמה כפיות כך שחשבתי שזה בסדר. חשבתי גם שאולי הם בדרך כלל לא מתלהבים בשלב הזה וצריך להתעקש קצת. בימים האחרונים הוא היה מצונן וכנראה ממש לא התחשק לו כך שהתחיל ממש לבכות ולהתעצבן ואז התחלתי לחשוב שאולי בעצם אני סתם מתעקשת על זה ובכלל לא מועילה אלא מזיקה.

[ציל_צול*]

לא עשית שום נזק!
עוד תנסי בחייכם המשותפים המון דברים בלי הצלחה ועוד תתעקשי הרבה פעמים כי... ככה.
שום נזק לא קורה מזה.
ואת יכולה גם לא לנסות כלום, פשוט לחכות שהוא יראה עניין משל עצמו. ישלח ידיים, ילקק אצבעות, יתבונן בסקרנות.
וילד כזה, יש מצב שהוא לא בעניין של אוכל טחון ויעדיף לשלוח ידיים לחתיכות אוכל ולנסות בעצמו לשחק איתן במקום לאכול מכפית.
תמיד עדיף להרגיל למה שאת אוכלת, ואני מעריכה שאת לא אוכלת אוכל טחון...

[בשמת_א*]

שקטה, את מתארת שאין סימני מוכנות למוצקים. חכי שתהיה בשלות.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה צלצול ובשמת @}

צלצול, תודה מיוחדת על זה

_לא עשית שום נזק!
עוד תנסי בחייכם המשותפים המון דברים בלי הצלחה ועוד תתעקשי הרבה פעמים כי... ככה.
שום נזק לא קורה מזה._

הרגעת אותי... מקווה שאת צודקת ושלא יצרתי אצלו אנטי סתם.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואתן לא חושבות שאם לא יאכל קצת אוכל מוצק הוא יתחיל להתעורר אפילו יותר בלילה? הוא מתעורר קצת יותר לאחרונה והמסקנה שלי מזה הייתה שהוא פשוט רעב יותר כי הוא כבר גדול (מתקרב ל9 וחצי קילו) אבל לא אוכל הרבה אוכל מוצק.

[ציל_צול*]

יכול להיות שצריך להניק יותר בלילה אם את חושבת שהוא רעב. התעוררויות מתרחשות בגלל כל מיני דברים. יכולה להיות קפיצת גדילה (ואז ממש נדרש להניק יותר), או שיניים שמתחילות לצאת...
בכל מקרה לא הייתי מאכילה בלי שהוא מראה סימנים טובים שזה מתאים.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זה כבר די התקבע על מספר מסוים של התעוררויות בלילה כך שלא נראה לי שזה משהו זמני כמו שיניים או קפיצת גדילה. הוא הולך לישון בסביבות שבע ומתעורר בפעם הראשונה בערך בשתיים ואחר כך שוב בארבע וחצי בערך ואז שוב בחמש וחצי ואחר כך סופית בשש וחצי או שבע. יש ואריאציות על הדפוס (לפעמים זה קצת יותר מאוחר או מוקדם ממה שתיארתי ולפעמים הוא מוסיף לזה עוד התעוררות מעייפת במיוחד בשבילי בסביבות חצות) אבל בעיקרון זה ככה כבר בערך 3-4 חודשים במגמת יותר התעוררויות ולא פחות...

אבל מסכימה עם זה

בכל מקרה לא הייתי מאכילה בלי שהוא מראה סימנים טובים שזה מתאים.

אם למישהי יש תובנות כלשהן לגבי ההתעוררויות ואם זה קשור למשהו שאני עושה אשמח לשמוע. מה שמוזר לי לגבי זה הוא שאם התעורר בחצות וינק, הוא בכלל זאת יתעורר כרגיל בסביבות 2-3 כך שאני קצת תוהה אם הוא לא פשוט התקבע על הרגל מסוים שלא ממש קשור למידת הרעב שלו. קראתי קצת בדף על הפסקת הנקה לילית וחשכו עיני כי ראיתי שם בעיקר סיפורי זוועה על תינוקות שמתעוררים בלי סוף בגילאים מופלגים ולא ממש מצאתי פתרונות.

[ציל_צול*]

זו סידרת התעוררויות נורמלית לחלוטין לגיל הזה. ממש ממש ממש.
וזה עוד ישתנה, אל תדאגי.
תינוקות לא מתעוררים רק מרעב. הם משלימים מחזורי שינה ולפעמים פשוט מתעוררים בסוף מחזור כזה. לפעמים בכלל יש להם פיפי או קקי והם לא רעבים. לפעמים משהו אחר מציק להם.
הגישה שלי היתה לא לעשות כלום מול התעוררות אלא אם התינוק סימן צורך בי בצורה של יבבות רכות וגם אז אם ניגשתי לא הצעתי הנקה אלא דיבור, ליטוף, חיבוק, הרמה, החלפה. המוני פעמים התינוקות שלי החזירו את עצמם לישון לבד, אבל אני מודה שנהגתי כך מגיל אפס אז לא היתה להם בכלל התרגלות שאם הם סתם מתעוררים אני מטפלת בהם איכשהו, ושאם אני מטפלת זה בהכרח הנקה.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_זו סידרת התעוררויות נורמלית לחלוטין לגיל הזה. ממש ממש ממש.
וזה עוד ישתנה, אל תדאגי._
הלוואי... כרגע זה מרגיש כאילו זה יהיה ככה לנצח. והוא דווקא ישן ממש טוב תקופה מסוימת ואז הכל נהרס:)

הגישה שלי היתה לא לעשות כלום מול התעוררות אלא אם התינוק סימן צורך בי בצורה של יבבות רכות וגם אז אם ניגשתי לא הצעתי הנקה אלא דיבור, ליטוף, חיבוק, הרמה, החלפה. המוני פעמים התינוקות שלי החזירו את עצמם לישון לבד, אבל אני מודה שנהגתי כך מגיל אפס אז לא היתה להם בכלל התרגלות שאם הם סתם מתעוררים אני מטפלת בהם איכשהו, ושאם אני מטפלת זה בהכרח הנקה.

הוא תמיד מתעורר ביבבות רכות כמו שתיארת (כלומר מאז שזה הדפוס). יש פעמים שהוא מסכים למוצץ וחוזר לישון, אבל ממה שראיתי כשזה קורה הוא לרוב מתעורר שוב כשעה אחר כך, מה שגורם לי לחשוב שההתעוררות בכל זאת הייתה קשורה לרעב והמוצץ הרגיע קצת עד שהוא שוב התעורר מאותה סיבה. ברוב הפעמים הוא לא מסכים למוצץ ומייבב ומשתולל עד שאני מניקה ורק אז חוזר לישון. גם דיבור, שירים או ליטופים לא עוזרים.

[מיכל_בז*]

שקטה, זאת תקופה קשה. חרדת נטישה, קפיצות התפתחות. בגיל הזה פניתי לייעוץ שינה. אל תפני לייעוץ שינה. איזה טמטום זה היה.

תקופה לשרוד ולעבור.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה מיכל:) לפעמים הכי מעודד לדעת שפשוט צריך לעבור את זה... הכי קשה זה לחשוב שזה בגלל משהו שאני עושה או לא עושה. מה אמרו לך בייעוץ שינה? סתם מסקרנות.

[ציל_צול*]

כל מה שאת עושה בסדר גמור.
כן הייתי מציעה לך לשקול להקדים את הנקודה שבה את מציעה הנקה. אם הוא מגיע למצב שהוא משתולל אז זה אומר שהוא עובר שוב ושוב איזה קו של "דיאלוג" נינוח איתך על מה שהוא צריך וזה קצת חבל כי ממילא התעוררת.
אבל מה שאת עושה נשמע לי מצוין ואכן, זו תקופה והיא עוברת. ממש ממש אצל כולם.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כן הייתי מציעה לך לשקול להקדים את הנקודה שבה את מציעה הנקה. אם הוא מגיע למצב שהוא משתולל אז זה אומר שהוא עובר שוב ושוב איזה קו של "דיאלוג" נינוח איתך על מה שהוא צריך וזה קצת חבל כי ממילא התעוררת.

זה היה ככה בפעמים שניסיתי לא להניק אלא להרגיע בדרכים אחרות כמו שתיארת. לאחרונה אני פשוט מניקה וזהו כי זה באמת הכי פחות מעייף גם בשבילי. רק אם ההתעוררות די סמוכה להתעוררות הקודמת אני מנסה לתת מוצץ במקום אבל לא מנסה יותר מדי אם הוא לא נרגע מיד.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל מה שאת עושה נשמע לי מצוין ואכן, זו תקופה והיא עוברת. ממש ממש אצל כולם.

תודה על זה@}

[בשמת_א*]

אבל ממה שראיתי כשזה קורה הוא לרוב מתעורר שוב כשעה אחר כך, מה שגורם לי לחשוב שההתעוררות בכל זאת הייתה קשורה לרעב.
בעיקרון עד גיל שנה הרוב המכריע של התינוקות זקוקים ליניקת לילה, ואמא שרוצה שלווה ושינה לה ולתינוק, תציע הנקה בתור האפשרות הראשונה. אם זה לא מה שהתינוק רצה, הוא לא יינק. באמת. אבל למה להציק לתינוק שצריך לינוק עם מוצצים ושאר ירקות.
אין קשר ישיר בין הצורך בהנקה לבין בשלות למוצקים. אבל תינוק שעדיין לא אוכל מוצקים, סביר שזקוק לינוק לאורך כל היממה. אבל זה שהוא זקוק להנקות לילה לא אומר שזה יכול להיפתר בעזרת מזון מוצק, שהרי הוא לא בשל לעכל מזון מוצק עדיין.
כאמא מנוסה וכמדריכת הנקה, ההצעה הכי טובה שלי לשמור על השפיות היא לא להתנגד לצרכים של התינוק. כל חייו הם רק 8 חודשים, כל מה שיש לו זו אמא, הרבה יותר נעים וקל לכולם אם פשוט לומדים לזהות מהר מה הוא צריך כרגע, וזורמים איתו. מדובר בצרכים ממש בסיסיים: הנקה, מגע, עיטוף, שינה, פיפי-קקי, תנועה...

אגב, אני לגמרי בעד התרגלות שאם התינוק מתעורר אז אמא תמיד שם בשבילו.
שאם הוא זקוק לטיפול כלשהו, אמא תמיד תתן לו אותו.

[דפנה*]

אני עם תינוק בגיל קרוב לגיל של התינוק שלך, וייתכן מאוד שדפוס ההתעוררויות שלו בלילה דומה, אבל אין לי שום מושג. בלילה אני ישנה... לא קמה לקרוא שעון. כשבוכה מצמידה אליי להנקה וממשיכה לישון. בשבילי זה סידור מצוין.
מעריכה מאוד גם את הגישה של ציל צול{{}}, אבל אישית זה לא מתאים לי. מעדיפה בלילה לדבוק בפתרון הקל.
מבחינת מוצקים, בנוסף למה שכתבו לך, גם יש להם העדפות שונות בימים שונים. כבר היה לי שבוע שהוא טרף ואחריו שבוע שייבב כל פעם שקירבתי לו אוכל, עד שירד לי האסימון והפסקתי להציע לכמה ימים. עכשיו שוב מתחיל לרחרח בכיוון... משתדלת לזרום איתו.
הוא דווקא ישן ממש טוב תקופה מסוימת ואז הכל נהרס - בגיל ארבעה חודשים הכול נהרס? יש תופעה ידועה שתינוקות ישנים טוב עד סביבות גיל ארבעה חודשים, ואז מתחילים להתעורר הרבה. קטע התפתחותי או משהו...

[דפנה*]

לא רעננתי. רק אחרי שכתבתי ראיתי שנוספו פה כמה הודעות. אולי מה שכתבתי מתייתר...

[ציל_צול*]

אמא תמיד שם בשבילו אם הוא צריך והיא תמיד תתן טיפול אם הוא צריך. אם הוא צריך, שיסמן. אם לא, אני אולי מפריעה לו במה שהוא עושה באותו רגע ומחרבת הרגלי חזרה לשינה שיכולים להיות מעולים. טפו, שלושה ילדים ישנו בלי לבכות ובלי שיטות ושפיותי נשמרה היטב. זה לא הולך ברגל, לדעתי.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה דפנה,

כשבוכה מצמידה אליי להנקה וממשיכה לישון. בשבילי זה סידור מצוין.
ממש שכתבת אני מסיקה שאתם בלינה משפחתית ולי זה לא מתאים מכמה סיבות - הראשונה שבהן היא שאני ישנה הרבה פחות טוב עם התינוק במיטה. הסידור אצלנו הוא שהוא ישן כרגע בחדר שלנו אבל במיטה משלו. בלילה אני לוקחת אותו להניק במיטה שלנו. זה פחות מעייף בשבילי מלישון איתו במיטה.
אגב, נדמה לי שכתבתי באיזשהו דף פעם על כך שאצל אחי העבירו תינוק לישון בחדר של אחותו בסביבות גיל 4-5 חודשים ומאותו יום הוא התחיל לישון רצוף במקום להתעורר פעמים רבות בלילה לינוק. הם טוענים שהוא היה מריח את החלב ומתעורר מזה וברגע שלא היה קרוב כל כך לאמא שלו זה עזר לו לישון ברצף. אני יודעת שזה מנוגד לעקרון הרצף וכדומה, אבל אני תוהה אם יכול להיות שיש בזה משהו? ואם אין לזה השלכות (הוא לא אולף לא לבכות או משהו כזה אלא פשוט התחיל לישון רצוף) אז למה לא בעצם...? במילא כשהוא שוכב לישון אני לא ישנה איתו אלא הוא נרדם לבד בחדר (כי לא מתאים לנו ללכת לישון בשבע) כך שזה לא באמת משנה אם יישן איתנו בחדר או בחדר על יד. וסליחה אם אמרתי דברי כפירה.

מבחינת מוצקים, בנוסף למה שכתבו לך, גם יש להם העדפות שונות בימים שונים. כבר היה לי שבוע שהוא טרף ואחריו שבוע שייבב כל פעם שקירבתי לו אוכל, עד שירד לי האסימון והפסקתי להציע לכמה ימים. עכשיו שוב מתחיל לרחרח בכיוון... משתדלת לזרום איתו.
מעניין, תודה. אני חושבת שכרגע אני באמת אעשה הפסקה ואנסה שוב עוד כמה ימים או אפילו שבועות...

בגיל ארבעה חודשים הכול נהרס? יש תופעה ידועה שתינוקות ישנים טוב עד סביבות גיל ארבעה חודשים, ואז מתחילים להתעורר הרבה. קטע התפתחותי או משהו...
חחחח, כן, בדיוק.

[דפנה*]

וסליחה אם אמרתי דברי כפירה
סלחנו.
יאללה, תנסי, למה לא. תראי אם זה עושה לו טוב, אם זה עושה לך טוב, אם זה גורם לו לישון. לא קורה שום דבר מניסויים.

אגב, גם אצלנו יש לו מיטה משלו, אבל הוא מבלה בה חלק די קטן מהלילה... מתחיל בה, עובר אלינו, לפעמים מוחזר אליה ולפעמים לא, תלוי כמה עמוק נרדמתי תוך כדי הנקה, ואם אני מרגישה צורך להתרווח.
ממליצה מאוד על מיטה רחבה, ממש משדרג את החיים עם תינוק יונק (גם אם הוא מוחזר למיטתו אחרי ההנקה - עדיין חשוב שבזמן ההנקה יהיה לך נוח).

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_סלחנו.
יאללה, תנסי, למה לא. תראי אם זה עושה לו טוב, אם זה עושה לך טוב, אם זה גורם לו לישון. לא קורה שום דבר מניסויים._
תודה:)
אני באמת אנסה ברגע שאוכל. כרגע זה לא אפשרי מבחינה טכנית.
ממליצה מאוד על מיטה רחבה, ממש משדרג את החיים עם תינוק יונק (גם אם הוא מוחזר למיטתו אחרי ההנקה - עדיין חשוב שבזמן ההנקה יהיה לך נוח).

דווקא יש לנו אבל זה לא ממש עוזר, כמעט תמיד יוצא שהוא נרדם קרוב אלי ואני לא מצליחה להתרווח. חוץ מזה עכשיו שהוא כבר מתגלגל וכמעט זוחל אני מפחדת מהפעמים שאני מניקה מהצד שקרוב יותר לקצה המיטה כך שאין מישהו בינו לבין הקצה. גם לשים כרית או משהו לא מספיק ירגיע אותי כי הוא בהחלט עלול לדחוף אותה וליפול.
אני פשוט אמשיך לקוות שיום אחד הוא יישן יותר טוב ושזה לא יקרה רק בגיל שנתיים או משהו...

[ציל_צול*]

אני יודעת שזה מנוגד לעקרון הרצף וכדומה, אבל אני תוהה אם יכול להיות שיש בזה משהו?
אין לדעת. עיקרון הרצף הוא לא דבר קדוש. הוא רק עוד רעיון מעניין בים הרעיונות המעניינים איך לגדל ילדים.
תגדלי את הילד שלך כמו שאת מבינה ותישארי עירנית. אם התינוק שלך אוכל היטב, עירני ושמח, ישן היטב ובסך הכל מרוצה מהחיים - את עושה הכל בסדר ולא משנה עם איזה עיקרון זה מתיישב או מתנגש.

[דפנה*]

אני מפחדת מהפעמים שאני מניקה מהצד שקרוב יותר לקצה המיטה
אי אפשר להצמיד את המיטה לקיר?
נראה לי קשה מאוד להתנהל בלילה ככה... שווה להשקיע חשיבה יצירתית ולמצוא דרך לפתור את זה.

אם התינוק שלך אוכל היטב, עירני ושמח, ישן היטב ובסך הכל מרוצה מהחיים - את עושה הכל בסדר ולא משנה עם איזה עיקרון זה מתיישב או מתנגש.

[מיכל_בז*]

צילי, יכול להיות שפשוט היה לך מזל?

[ציל_צול*]

הכל יכול להיות. יהיה קצת מפתיע אם היה לי מזל שלוש פעמים אבל מי יודע?

במציאות, מעבר למזל, עשיתי דברים. השקעתי בזה טונות של מחשבה ועשייה. פעלתי בתחושת בטן ממש אחרת ממה שמציע עיקרון הרצף וכל הגישה בבאופן, וישנתי. והילדים שלי ישנו. לכל אחד מהם טמפרמנט שונה, ולידה שהיתה שונה מאוד, ותנאי חיים שונים. וכולם ישנו היטב מגיל צעיר ובאופן כללי היו תינוקות מאושרים וטובי לב.
וזה לא שלא עשיתי טעויות, הואו הואו כמה שעשיתי (למשל, הרעבתי כל אחד מהם בהנקה בתקופת חיים אחרת שלו, אני ממש אמא מצטיינת...), אבל בתכלס גדלו לי שלושה ילדים בלי שמתתי בדרך ובלי שהאושר שלהם נראה סדוק במשהו.

אני לא מאמינה בעיקרון הרצף בהקשר הזה של השינה. אני לא בג'ונגל, אין לי סכנות של ג'ונגל, ולכן הילדים שלי לא צריכים את מה שצריכים ילדי היאקונה, אולי.
אני מאמינה בשיגרה טובה והרגלים. אני מאמינה באוטונומיה של תינוקות מגיל אפס ובצורך שלהם במרחב. אני מאמינה ביכולת שלהם להירדם לבד אם הם עייפים (אבל לא אם הם עייפים מדי, ולכן הקפדתי מאוד מאוד מאוד להיות במצב שאוכל להשכיב אותם כשהם עייפים. להשכיב, ולא במנשא).
אני לא חושבת שהם צריכים להיות צמודים אלינו כל הזמן כמו גורי קופים, לא בעירות ולא בשינה. אנחנו לא חיים על עצים, לא נופלים ממקומות גבוהים ולא נרדפים על ידי חיות טרף. הילדים שלי היו צמודים אלי כל עוד חשבתי שזה מה שהם צריכים אבל לא כל הזמן "כי ככה נכון" וכי "כל התינוקות צריכים המון מגע". כל מה שמוגש לציבור כנכון תמיד מעורר בי הרבה חשד ורתיעה כי הוא כאילו... נוגד קשב... אולי התינוק שלי אחר?

הגישה שלי תמיד אמרה משהו מאוד פשוט - מספקים צרכים שהתינוק מביע. המחוייבות שלי כאמא היתה ללמוד ולהבין כמה שיותר מהר מה התינוק שלי רוצה ולספק את זה. לא להציע הנקה על כל פיפס וגם לא להציע מגע על כל פיפס וגם לא להיות איתו מייד על כל ציוץ שלו. אולי הוא רוצה לצייץ לו בעצמו בלי שיפריעו לו? אולי הוא חושב מחשבות ומפתח את המוח שלו ואין לו כרגע שום צורך בי בכלל?
ילדים שלי היו מתעוררים מהשינה ושוכבים המון זמן במיטה, מפטפטים פטפוטי תינוקות. למה שאפריע לזה, ועוד אם החלופה זה להמשיך לנמנם בעצמי?

הבעיה עם הגישה הזו היא שמאוד מאוד קשה להתחיל אותה לא מהתחלה. אם הילד מתרגל למשהו (למשל, שברגע שהוא פוקח עיניים יש שם מישהו) אז זה מה שהוא יבקש.
אם הוא התרגל להיות במנשא כשהוא ישן, ובתנועה, אז זה מה שהוא יבקש. לימדו אותו שככה נרדמים וככה ישנים.
סבבה לגמרי אם זה מה שמתאים גם לאמא שלו.
אבל אם לא, אז שווה לה לדעת שילד לא בהכרח בא לעולם עם תוכנה אחת ודי שכל סטייה ממנה גורמת למסך שלו להבהב בירוק זרחני ולצעוק Error!!!. יש לו אופציות נהדרות נוספות שהוא יכול ללמוד, ולא רק שהן סבבה לגמרי כמו אחרות, אפילו יש להן בונוסים לא רעים בכלל גם בשבילו.
זו הפואנטה שלי, תכלס

[שקטה*]

ילדים שלי היו מתעוררים מהשינה ושוכבים המון זמן במיטה, מפטפטים פטפוטי תינוקות. למה שאפריע לזה, ועוד אם החלופה זה להמשיך לנמנם בעצמי?
מסכימה עם זה. אבל זה לא מה שקורה אצלי - הוא מתעורר ביבבה וברוב הפעמים הדבר היחיד שגורם לו לחזור לישון הוא הנקה.

[דפנה*]

אם הוא התרגל להיות במנשא כשהוא ישן, ובתנועה, אז זה מה שהוא יבקש. לימדו אותו שככה נרדמים וככה ישנים.
אממ... ואם הוא התרגל להיות ברחם כשהוא ישן, ובתנועה, אז על פי אותו היגיון זה מה שהוא יבקש, לא?

<נהנית מאוד לקרוא אותך>

[מיכל_בז*]

טוב, אני אנסה בילד הבא ואדווח :>

האמת שלא הייתה לי אפשרות לתת לאף ילד להירדם בחזרה. לעלמה היה ריפלוקס והייתה תמיד על הקצה. יואב ילד שני וחי במנשא את תחילת חייו.

[יולי_קו]

מיכל, כל פעם שאת כותבת כאן כאמא עם שני ילדים אני מתמלאת בשמחה.

[ציל_צול*]

הוא מתעורר ביבבה וברוב הפעמים הדבר היחיד שגורם לו לחזור לישון הוא הנקה.
נשאר ללמוד שהוא צריך לינוק בזמן הזה
או כי הוא רעב או כי הוא למד שזו דרכו להירגע.
אני לא נגד הנקה, חלילה. הנקתי שלושה ילדים הרבה זמן ויש לי כבוד עצום למה שהיא מאפשרת גם מעבר לאוכל.

סיפור קטן. פעם פגשתי בבריכה חברה עם ילדון בן שנתיים ומשהו. היינו שקועות בשיחה והילדון בא אליה במן ניג'וס יבבני כזה. היא שלפה את השד שלה בלי בכלל לראות אותו. הסתכלה עליו לשנייה, שאלה אותו - אתה רוצה לינוק? - בעדוה כבר משחררת שד, והוא ינק יניקה וחצי ועף משם. חזר שוב אחרי כמה דקות. אותו סיפור.
יא רבאק, משהו מציק לילד שלך. תתפני שנייה.
היא אמא מופלאה ממש. אבל ממש ממש. וזו סתם דוגמה קיצונית למשהו, אבל זה מייצג מה שנשים מניקות רבות עושות כשהן בוחרות בהנקה על פני אלף דברים אחרים שאפשר לעשות כי זה פותר להן בקלות בעיה.
אני גם לא נגד זה. לפתור בעיות בקלות זה סופר חשוב. אבל זה מייצר בעיות משלו שלא מתרחשות אם עוצרים להתבונן בילדים, לא מתרגשים מדי מהבכי שלהם, ומחפשים מה באמת נדרש. להציע הנקה תמיד אפשר.

שקטה, סמכי על עצמך. את יודעת. ולא סתם, את יודעת הכי טוב!
מה שאת עושה באהבה ובקשב ובתשומת לב - הוא הדבר הנכון.
את הדברים שלי אני כותבת לא עליך או אליך, אלא כחומר כללי למחשבה.
את עצמך עושה מצוין ומהיכרותי איתך אני פשוט בטוחה בזה במאה אחוז. אין שום קשר בין הילדים שלי לשלך או בין סגנונות האימהות שלנו. התרומה שלי כאן היא כחומר כללי למחשבה שממנו תקחי, אם בכלל, רק מה שמתחבר לך בול בבטן ונראה לך שישרת אותך.

ואם הוא התרגל להיות ברחם כשהוא ישן, ובתנועה, אז על פי אותו היגיון זה מה שהוא יבקש, לא?
כן ולא. יכול להיות שזה מה שהוא יבקש, ואז את תביני את זה טוב מאוד כאשר תנסי להשכיב אותו במיטה והוא יצרח עליך שאת פויה שאת בכלל מציעה הצעה מעליבה כזאת
ויכול להיות שהוא תינוק אחר, שלמשל ישן בעיקר כשאת ישנת ובכלל לא בתנועה. או שהוא תינוק שישן גם וגם, אבל בעצם בעצם העדיף לישון כשאת לא בתנועה. ויכול להיות שהוא תינוק שממש ממש שמח לצאת מהרחם שלך ושיהיה לו סוף fucking קצת מקום להתרווח.
מה אנחנו יודעים בכלל?
למה אנחנו מניחים שיש לנו מושג מה תינוקות תמיד צריכים, רק על בסיס מה שכבר נתנו להם?
למה אנחנו לא מניחים שנהדר לעוף כבר מהרחם הצפוף, שזה תענוג ושמחה גדולה (ולא פרידה כואבת וגירוש מגן העדן), שאיזה סבבה זה שסוף סוף יש קצת מרחב ואוטונומיה ואפשר לישון בשקט בלי שאמא נוחרת לידי?

אני לא יודעת מה התינוק שלי צריך. אני מבררת. ואני מבררת קודם כל את האפשרות שהכי נוחה לי כי אני צריכה לשרוד את ראשית ההורות שלי כמה שיותר טוב. אם התינוק שלי יגיד לי שלא, אני אחשב מסלול מחדש. אבל התינוקות שלי אמרו לי כן למה שהיה לי הכי נוח. וזה קרה גם כי האמנתי שזה באמת יהיה להם טוב. כי לא נתתי לקולות חיצוניים להגיד לי שאני אמא גרועה אם אני דואגת לעצמי או אם אני אמא שלא עושה מה שעושים גורילות ואריות ואנשי היאקונה.
עשיתי מה שטוב לי באמונה גדולה. האמנתי בכל לבי שזה טוב לילדים שלי ומשרת אותם. וזה עבד. ואני עברתי את השנים האלה הרבה יותר טוב מרוב האימהות שאני מכירה גם בגלל זה. והילדים שלי זה תענוג שאין כמותו עם כמות השריטות הכי מעטות שאני מכירה סביבי.

אני מציעה לנו להניח הנחה מרשלית לגבי תינוקות. לא להניח צרכים אלא לברר אותם. לא להניח פתרונות מראש אלא לבדוק אותם, קודם כל מתוך מה שמשרת גם את הצרכים שלי. זו נקודת מפגש נהדרת.
ובהחלט בהחלט לא להניח שתינוק צריך מה שהוא כבר קיבל ושזה בהכרח מה שטוב לו.
ובהחלט בהחלט לא להניח שתינוק שנולד הוא מסכן, סובל, קשה לו, הוא רוצה להיות בחזרה ברחם או כל דבר אחר כזה שמניח את הקושי עוד לפני שהוא קיים.
יש תינוקות כאלה, בטח, אבל למה לחפש את זה לפני שזה נוכח ולחשוב שזה המצב הרווח?

מיכל, בהצלחה רבה!
בתי, השלישית, גדלה במנשא לגמרי. פחדנו שלא תדע ללכת. אבל לישון... הו לא. לישון זה במיטה

[דפנה*]

צילצול, אני מקבלת את כל מה שכתבת פחות או יותר, ודווקא לכן מציעה לוותר על הנחות מחלישות כמו
אם הוא התרגל להיות במנשא כשהוא ישן, ובתנועה, אז זה מה שהוא יבקש. לימדו אותו שככה נרדמים וככה ישנים.
לא בהכרח זה מה שהוא יבקש, ואפשר שהיום אציע לו את א' כי זה מה שנוח לי, ומחר אציע ב' כי זה מה שיהיה לי נוח אז. לא כדאי לחיות בפחד מההשלכות העתידיות של בחירות ההווה שלנו. כמו שאפשר להתחיל בשיטתך 'מאפס' = אחרי תשעה חודשי רחם, כך גם אפשר להתחיל בה בכל גיל אחר.
דעתי הצנועה...

[טלי_ב*]

יהיה קצת מפתיע אם היה לי מזל שלוש פעמים אבל מי יודע?
לא כזה מפתיע (-: למישהו צריך להיות.
אצלי ההבדלים בין שני הילדים כאלה עצומים, מהרגע הראשון, שאוי ואבוי אם הייתי מסיקה מאחד מהם מסקנות כלליות על תינוקות. אילו השניה הייתה יוצאת ומה לראשון במזג, לא מן הנמנע שהייתי מגיעה לכל מיני מסקנות, וזה לא אירוע כזה בלתי סביר שיקרה.
אני מאוד מסכימה שצריך להיות קשובים לתינוק המסוים וגם לצרכים של עצמנו, אבל זה ממש לא אומר שהאפשרות של תינוק שנרדם לבד בשמחה נגישה תמיד או אפילו לרוב.
עם הראשון שלי, אין סיכוי בעולם שהוא היה לומד להירדם לבד, ודווקא ניסיתי, המון דברים. כל מה שבגדר הסביר ולא כזה שגורם למצוקה.
מה שעבד הכי טוב דווקא היה לשחרר להחליט שהוא יישן כשיישן ועייפות (שלי) היא רק עייפות. לא קטסטרופה ולא משהו שמאיים על ההישרדות שלי או על השפיות שלי, אלא בסך הכל משהו שבחלק מהיום גורם לי לאי נוחות מסוימת. לא אומרת שזה יכול לעבוד אצל כל אחת, אבל אצלי הסוויץ' הזה בהחלט עבד.
השניה - ישנה בערך חודשיים ברצף, בהתחלה גם כשהיא מונחת לא במגע עם מישהו, לפעמים למשך שעות ואף ימים (עם הפסקות ממש קצרות להנקה או עשיית צרכים).
לכאורה היא לא הביעה צורך ביותר מגע, אבל זה לא נראה לי סביר.
באותה מידה, היא לא ביקשה לינוק כמעט בכלל בכמה ימים הראשונים לחייה. הייתה רגועה ובטוב. אחרי יומיים כמעט בלי פיפי, החלטתי שעם כל הכבוד למענה בהתאם לצורך שהובע, מדובר בתינוקת קטנה ותקלות יכולות לקרות (מי יודע למה היא לא ידעה לבקש? אבל ככה זה היה), ואני לוקחת תפקיד יותר אקטיבי ויוזם בהנקה.
ולכן אחרי משהו כמו שלושה שבועות, החלטתי שגם לגבי המגע, אני לוקחת תפקיד כזה, כי אני יודעת ומאמינה שתינוקות צריכים המון מגע.
היום היא עדיין אוהבת לישון אבל גם מבקשת שחלק ניכר מאוד יהיה במגע. ואני מאוד שלמה עם זה שככה "הרגלתי" אותה. ושתינו מרוצות מהחיים באופן כללי (-:

[ציל_צול*]

אפשר להתחיל בה בכל גיל אחר
מאוד מסכימה, רק יודעת שזה מאתגר מאוד. אני אישית לא רציתי אתגרים כאלה. חסתי על שלמותי הנפשית ולא רציתי סיכונים.

לא כדאי לחיות בפחד מההשלכות העתידיות של בחירות ההווה שלנו
זה לא בדיוק פחד. אני מנסה רגע להתחבר לחוויה שלי אי אז ולתהות מה זה היה.
אחד הדברים שאני הכי זוכרת מהספר של הלוחשת שקראתי מתישהו היה הרעיון הבא - אל תעשו אפילו פעם אחת מה שאינם רוצים לעשות תמיד.
לא זוכרת בדיוק איך היא ניסחה את זה, אבל התמצית כמו שהבנתי אותה היתה שאם כאמא אני לא רוצה שהילד שלי יישן עלי במנשא אז לא כדאי לי לנסות את זה. ואני מוסיפה (כי יש לי ים ביקורת על הלוחשת והגישה שלה) - שאם כאמא אני לא רוצה משהו, אני צריכה לבדוק עד כמה אני לא רוצה את זה, ולמה בעצם, ואז להחליט אם אני מנסה את זה, ועוד להחליט - אם אני מנסה את זה כפתרון ראשון או אולי אחרון בלית ברירה.

דוגמה - אני רציתי מאוד שהילדים שלי יישנו במיטה. רציתי שזה יהיה ההרגל הראשי. לא רציתי שההרגל הראשי יהיה עלי או במנשא.
ואז בדקתי - כמה אני רוצה את זה? מאוד מאוד. זה ממש ממש חשוב לי.
למה? כי החופש שלי בזמן שהם ישנים יקר לי מאוד. הרגשתי אז שהשפיות שלי תלויה בשינה שלהם.
מה עשיתי? ניסיתי כפתרון ראשון, כל פעם מחדש, להשכיב במיטה. אם קיבלתי סירוב הרדמתי על הידיים (בשיר והליכה אם היה צריך, כמה שפחות בהנקה) והעברתי כמה שיותר מהר למיטה. אם קיבלתי סירוב הכנסתי למנשא וגם ממנו ניסיתי להעביר. אם קיבלתי סירוב - ישנו עלי.
אבל זו היתה דרך שעברתי כל פעם מחדש. התינוקות שלי לא בכו. הספיק שהם התעוררו או מחו רפות כדי שאני אקרא לזה "סירוב". הייתי מאוד קשובה. אבל פעם אחר פעם אחר פעם עשיתי קודם כל מה שהיה צפוי להיות לי הכי נוח.
ואת ההכי נוח זה ייצרתי בעצמי. אם הייתי בוחרת להסתובב המון בחוץ גם בשעות שהם היו צפויים להיות עייפים אז לא הייתי יכלה לבסס הרגל כזה. לכן, יצאתי כשהם היו ערים, והם היו עלי במנשא בעירות שלהם (שנאתי עגלות, כל כך מסורבל...) ושבתי כאשר צפיתי עייפות. סתם כדוגמה כדי להסביר עד כמה זה היה לי חשוב וכמה נתתי לזה להכתיב את שיגרת יומי, שהגמישות בתוכה היה הרבה פחות חשובה לי מהשינה שלהם והביסוס שלה.

במילים אחרות - זה מאוד אישי. אמא שזה לא קריטי לה נורא והיא רק סתם מעדיפה את זה, ולצד זה מעדיפה בהרבה דברים אחרים שמתנגשים עם זה - תבחר אחרת. וזה מעבר לכל האימהות שפשוט מאמינות שזה הדבר הנכון לעשות, לישון עם התינוקות.
זה אישי. אני מציעה דרך אחרת למי שהיא במקרה כמוני, ובאתר הזה אין לה המון רשות לרצות מה שהיא רוצה ולנסות מה שהיא מאמינה בו בטענה שזה לא טבעי ולכן לא נכון או אפילו מזיק.

[ציל_צול*]

טלי, בעיניי מה שסיפרת על עצמך זו אליפות העולם באימהות. אבל ממש.
בשום מקום לא טענתי שכל התינוקות אותו דבר. ומה שאני מאמינה לא צריך לעניין אף אחת, אלא אם במקרה גם היא מאמינה ככה גם, רק שלא ידעה מה אפשר לעשות עם האמונה הזו.

הנטייה שלי היא להניח הנחות טובות שמשרתות אותי, ורק אם המציאות טופחת על פניי - לשחרר אותן.
אני בהחלט יודעת לשחרר כשצריך אבל בינתיים לא היתה לי סיבה. ואני חושבת שטוב להניח את הכי טוב על ההתחלה ולהקשיב מתוך זה.

ואני מאוד אוהבת את הרעיון שלך של שינוי תפישת הקושי שעייפות מעוררת. מי שיכולה לעשות את זה - תרוויח.
אני אפילו לא ניסיתי. ראיתי מה קרה לי בחודשים הראשונים של בני הראשון והבנתי שעייפות קיצונית זה לא בשבילי. חושבת שסיפרתי כאן איפשהו שזוגי מצא אותי בבית דופקת את הראש בקיר...

מה שאני מציעה כאן הוא לא לכולם. הוא עוד רעיון, שעבד לי, ומקבל ביטוי נמוך מאוד ולפעמים אפילו גינוי באתר הזה ולכן אני מתעקשת להביע אותו אחת לכמה שנים לטובת האוזניים שבמקרה צריכות אותו.

[טלי_ב*]

גם אני חושבת ש
בעיניי מה שסיפרת על עצמך זו אליפות העולם באימהות
(-:
היה לי חשוב להבליט עוד אפשרויות (-:
וגם להזכיר כמה האופן שבו אנחנו נוהגות כאמהות והתוצאות שנוצרות קשורים לא רק אלינו אלא במידה רבה מאוד גם לאיזה ילד נחת לנו לידיים ממש במקרה.
ואם לפרט את מה שחביב עליי במה שסיפרת ועם מה אני גם מזדהה - הידיעה מה חשוב לי ובמה אני מאמינה כאמא, הקשב וההיענות לילד שלי, ויכולת ההובלה.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איזה דיון מעניין. תודה צילצול שאת מביאה כאן את נקודת המבט שלך, שבאמת קצת יוצאת דופן יחסית לאתר הזה. אני מוצאת את עצמי מיטלטלת בין שתי הגישות האלה כך שהפעולות שלי לא ממש עקביות אפשר לומר. בכל אופן אני מוצאת אמת ועניין בכל נקודת מבט. ותודה גם על מילות העידוד האישיות@}

[טלי_ב*]

_גם אני חושבת ש
בעיניי מה שסיפרת על עצמך זו אליפות העולם באימהות_
כלומר, מה שאת כתבת צילי. פתאום חשבתי שעלול להתפרש הפוך. ותודה (-:

[ציל_צול*]

אני מוצאת את עצמי מיטלטלת בין שתי הגישות האלה כך שהפעולות שלי לא ממש עקביות
ככה זה בהורות. בעיקר כי הילדים משתנים ובאמת צריך דברים שונים. אולי תוכלי, במקום להטלטל, פשוט להתלבט. בנינוחות. מתוך הבנה שזה בסדר להתלבט, ורצוי, ובכל פעם יתאים משהו אחר, וסיכויי הנזק כאשר אוהבים וחושבים ומקשיבים הם ממילא די קטנים.

פתאום חשבתי שעלול להתפרש הפוך.
ברגע הראשון שקראתי באמת ככה פירשתי. והמחשבה האוטומטית שלי מול זה? - איזו אלופה שהיא יודעת לפרגן ככה לעצמה, כמה מגניב

[טלי_ב*]

שקטה, אני מרשה לעצמי להציע משהו - ילדים יכולים לגדול טוב במגוון של דרכים. לא שכלום לא משנה, אבל המנעד שנותן בסיס טוב הוא די רחב.
והרבה לא בשליטתנו לגבי איך הם יצאו בסוף.
ולכן לפעמים הפרמטר שהכי קל להחליט באמצעותו בין אפשרויות שונות שכולן בעלות ערך הוא: איזו אימהות אני רוצה לממש. איזה סוג של אמא אני רוצה להיות.

[טלי_ב*]

איזו אלופה שהיא יודעת לפרגן ככה לעצמה, כמה מגניב
D-:

[דפנה*]

רק יודעת שזה מאתגר מאוד
אבל צילצול, איך את יכולה לדעת דבר כזה מלכתחילה?
אני ממש רואה סתירה חדה בין הגמישות המחשבתית המבורכת שהדגמת ואני חייבת לצטט -
_יכול להיות שזה מה שהוא יבקש, ואז את תביני את זה טוב מאוד כאשר תנסי להשכיב אותו במיטה והוא יצרח עליך שאת פויה שאת בכלל מציעה הצעה מעליבה כזאת
ויכול להיות שהוא תינוק אחר, שלמשל ישן בעיקר כשאת ישנת ובכלל לא בתנועה. או שהוא תינוק שישן גם וגם, אבל בעצם בעצם העדיף לישון כשאת לא בתנועה. ויכול להיות שהוא תינוק שממש ממש שמח לצאת מהרחם שלך ושיהיה לו סוף fucking קצת מקום להתרווח.
מה אנחנו יודעים בכלל?
למה אנחנו מניחים שיש לנו מושג מה תינוקות תמיד צריכים, רק על בסיס מה שכבר נתנו להם?
למה אנחנו לא מניחים שנהדר לעוף כבר מהרחם הצפוף, שזה תענוג ושמחה גדולה (ולא פרידה כואבת וגירוש מגן העדן), שאיזה סבבה זה שסוף סוף יש קצת מרחב ואוטונומיה ואפשר לישון בשקט בלי שאמא נוחרת לידי?{{}}_
--- לבין הידיעה המוצקה והמקובעת הזאת, שחזרת וכתבת:
אם הוא התרגל ... אז זה מה שהוא יבקש
אולי יש תינוקות שנהדר וכיף להם לגדול ולצאת מהמנשא? ולהפסיק לינוק? מה אולי - בטוח! גידלתי כמה כאלה...
אולי יש תינוקות שקשה להם לשנות הרגל, אבל אמא שלהם נחושה שזה מה שהיא רוצה ומוכנה להקדיש לשם כך ממיטב משאביה, בדיוק כפי שאת תיארת שעשית?
פשוט לא רואה שום סיבה שזה יהיה בהכרח לכולם קל יותר דווקא בגיל לידה מאשר בגיל חצי שנה, או שנתיים, או מה שלא יהיה. גם לגיל לידה מגיעים עם הרגלים. אין לנו השפעה על כך שראשית היווצרותם היא בהינשאות קבועה, במגע אנושי רציף.
אני לגמרי בעד לשמור על גמישות מחשבתית ביחס להרגלים האלה, ולהרשות לעצמנו לבדוק אפשרות לשינוי בכל פעם שעולה בנו צורך.
הקביעה שזה יילך טוב דווקא מגיל לידה (ואם לא אז זה 'אפשרי אך מאתגר מאוד') נראית לי מחלישה, מייאשת, ואני לא רואה משהו שיצדיק אותה.

אל תעשו אפילו פעם אחת מה שאינם רוצים לעשות תמיד
פווו.... אחרי כל הרתיעה שהצגת מסיסמאות וממשפטים דוגמטיים (ושוב - אני איתך לגמרי בזה!), פתאום את מביאה לנו כזה ציטוט לוחשת קלאסי, ראש בקיר...
אותי כאמא המשפט הזה לגמרי מרתיע. אני חושבת שאם הייתי מקבלת אותו, הוא היה מחליש את כוחי לפני מעשה (כי זה מעמיס כזאת אחריות גורלית על כל הכרעה יומיומית פשוטה), ומייאש אותי לאחר מעשה.
אני עושה חופשי-חופשי את מה שאני לא רוצה לעשות תמיד. משתדלת לא לעשות את מה שאני לא רוצה לעשות ברגע זה (-: זה כן חשוב לי. זה אתגר שלא תמיד מצליח, אבל אני משתדלת ליהנות גם מהדרך לפסגה.
אה, את יודעת למה אני לא רוצה לתת למשפט ההוא של הלוחשת להיכנס בכלל לתודעה שלי? חכי, אני אשלוף, יש לי תשובה מנצחת -
כי לא נתתי לקולות חיצוניים להגיד לי שאני אמא גרועה אם אני דואגת לעצמי
זהו זה (-:

השורה התחתונה שלי בעצם קשורה לשורה התחתונה שלך. כתבת:
אני מציעה דרך אחרת למי שהיא במקרה כמוני, ובאתר הזה אין לה המון רשות לרצות מה שהיא רוצה ולנסות מה שהיא מאמינה בו בטענה שזה לא טבעי ולכן לא נכון או אפילו מזיק
אני מעריכה את זה מאוד. ממש חשוב בעיניי לתת רשות למה שהשדר האחר ששומעים חוסם.
אלא שנדמה לי שמרוב שזה חשוב לך, את די עושה אותו דבר רק לכיוון ההפוך...
ולכן הדברים שלך הזעיקו אותי להגיב, באותה מידה שהדברים של בשמת למעלה הזעיקו אותך להגיב.
את מבינה?

@}

[ציל_צול*]

הדברים שלך הזעיקו אותי להגיב
אז טוב שהגבת

כמו רוב האנשים, גם לי יש גמישות לצד קיבעון. נחרצות לצד תהייה. וכל סתירה פנימית אחרת שניתן להעלות על הדעת. ככה זה אנשים.
לא הבטחתי אחרת.

הקביעה שזה יילך טוב דווקא מגיל לידה (ואם לא אז זה 'אפשרי אך מאתגר מאוד') נראית לי מחלישה, מייאשת, ואני לא רואה משהו שיצדיק אותה
אז אל תזרמי עם קביעה כזו. טוב ששמת לב שזה מה שהיא מעוררת בך. במישהי אחרת זה עשוי לעורר כוח ותחושה של מסוגלות להוציא לפועל את מה שהיא ממילא רוצה.
אני לא כותבת אליך או אליה, אני כותבת אל עצמי וכך אני מדברת עם עצמי. ולחשוב ככה, אותי, לא החליש אלא חיזק מאוד אז אני שולחת את זה הלאה אל מי שצריכה בדיוק את זה.

לא רואה שום סיבה שזה יהיה בהכרח לכולם קל יותר דווקא בגיל לידה מאשר בגיל חצי שנה, או שנתיים, או מה שלא יהיה
אז פעלי אחרת, ואם זה מצליח לך ספרי גם לאחרות מה עשית ומה עבד עבורך. מי שתזדקק לזה - תשמע אותך. בדיוק כמו שעשית כאן.

פתאום את מביאה לנו כזה ציטוט לוחשת קלאסי, ראש בקיר...
אכן, אבל גם כתבתי לצד זה את הגירסה המאוד מרוככת ואחרת שלי. ציינתי את זו של הלוחשת כמקור השפעה שהוביל אותי להגמיש ולמצוא את הגירסה שלי בתוך זה. לא רואה בזה בעיה.

אותי כאמא המשפט הזה לגמרי מרתיע. אני חושבת שאם הייתי מקבלת אותו, הוא היה מחליש את כוחי לפני מעשה.
אבל אותי... הוא חיזק. לא הרתיע אלא להפך, גרם לי לחפש בתוכו מה עובד עבורי ולנכס אותו לעצמי בגירסה אחרת.

אני עושה חופשי-חופשי את מה שאני לא רוצה לעשות תמיד
אם זה עובד לך, אז איזה יופי! ספרי על זה עוד, אבל אנא אל תבקשי ממני גם לספר את זה, כי לי זה לא מתאים. ואנא אל תבקשי ממני לספר דברים בדרך שתתאים לך ולצרכים שלך. אני מספרת בדרכי, לעצמי, ולמי שבמקרה דומה לי.

מרוב שזה חשוב לך, את די עושה אותו דבר רק לכיוון ההפוך...
אני מבינה שזה איך שאת שמעת את הדברים. מה לעשות, שכאמור, אני כותבת כמו שאני מדברת עם עצמי ולעצמי זה עובד יופי. אם לך לא, המשיכי הלאה ובואי לספר מה כן עובד לך, מחזק אותך, מצליח...
לא כתבתי בשום מקום שזו הדרך היחידה, או ה-דרך, או שדרכים אחרות משלי אינן טובות או אפילו פחות טובות.

יש הרבה אנשים שקשה להם לשמוע את הדרך שבה אני מדברת או כותבת. היא נשמעת להם חזקה מדי, נחרצת מדי, דעתנית מדי, דוגמתית מדי, וכל מיני "מדיים" אחרים נוספים. בגלגול הזה, בחיים האלה, סיימתי לפני כמה שנים להתייחס לכך, אלא אם זה פוגע או מעליב מישהו באופן אישי ואז אני בודקת את עצמי שוב ומשתדלת לצאת מעורי ולהיכנס לעורו של האחר. במקרה הזה כתבתי באופן כללי ובעיקר על עצמי כך שאני לא רואה סיבה לעשות אפילו את זה.

@} @} @} גם לך

[דפנה*]

שקטה, מפריע לך שההתדיינות הזאת תופסת כאן מקום בדיון שפתחת?
חשוב לי לדעת עוד לפני שאני מפתחת אותה הלאה. אם זה מפריע לך אחפש לזה פתרון. מבחינתי יש קדימות לפותחת הדיון.

[שקטה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שקטה, מפריע לך שההתדיינות הזאת תופסת כאן מקום בדיון שפתחת?
ממש ממש לא. אני שמחה על הדיון ונתרמת ממנו. בבקשה תמשיכו.

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אני מאוד נהנית מהדיון - וגם אצלי, יש כיוון כללי אליו אני שואפת (למשל, שבני הצעיר לא ירדם בעיקר תוך כדי הנקה או תוך כדי הליכה כשהוא בידיים או במנשא- כי זכור לי מהבכור שזה עלול ליצור אחכ תלות שלא כיף לי איתה). אבל אם בנקודה נתונה, אחרי שניסיתי שיטות אחרות ואני רואה שהילד מעוצבן עייף ולא זורם? עושים מה שעובד...בפעם הבאה ננסה שוב. וגם אצלי בעלי זיהה רמות קשות של עייפות עם הבכור - שוות ערך לגמרי לדפיקת ראש בקיר...
ומיכל - גם אני מחייכת לי כשאת כותבת על שני ילדייך...מין נעים כזה בלב

[ציל_צול*]

אם בנקודה נתונה, אחרי שניסיתי שיטות אחרות ואני רואה שהילד מעוצבן עייף ולא זורם? עושים מה שעובד...בפעם הבאה ננסה שוב.
בול הגישה שהיתה לי. ממש בול. בעיקר התחברתי לאמירה שלך, שהיתה גם אצלי במין חיוך כזה "בפעם הבאה ננסה שוב".

[דפנה*]

ברשותך צילצול, פותחת במה שנראה לי לב הדברים ועיקרם:

אבל אנא אל תבקשי ממני גם לספר את זה, כי לי זה לא מתאים
את לגמרי צודקת. אין לי שום זכות להכתיב לך מה להגיד, ואם ככה נשמע ממה שכתבתי אז זה בטח היה ממש מרגיז. סליחה.
מבחינתי מה שהניע אותי לכתוב לך היה שאת נשמעת לי חדורה רצון טוב. לא סתם מספרת בשביל הכיף שלך לספר, אלא רוצה מאוד לסייע בכך, לתמוך. חשבתי שאם אספר לך שמהצד השני זה יכול להישמע מחליש, בניגוד לכוונתך, המשוב הזה יהיה חשוב לך.

השלכתי מעצמי, מן הסתם. לי חשוב לדעת איך דברים שכתבתי מתקבלים.

אני תוהה. אולי גם לך חשוב לקבל משוב, אבל רק ממי שכיוונת אליה את הדברים ולא מעוברות אורח אקראיות? אם בא לך לענות על זה, אשמח.



אם זה מצליח לך ספרי גם לאחרות מה עשית ומה עבד עבורך
הלוואי, הלוואי שאצליח למצוא את הדרכים הטובות, לסייע למי שמחפשת לשמוע את הקול שלי, בלי להשאיר אחרות בתחושה של חוסר רשות ושל כישלון.
אני מאמינה שהדרכים האלה קיימות ומנסה כל הזמן להשתפר בזה. לא שווה לי לעזור לאחת ולבאס אחרת. לא שווה לי לספר על מה שעבד לי ולהמר שמי שהדברים כוונו אליה היא מאלו שייתרמו מזה. לא אם החלופה היא שהיא תקרא את מה שכתבתי ותרגיש קטנה, אמא לא מוצלחת... חשוב לי שגם במצב שהגישה שלי לא תעזור, היא לא בסבירות גבוהה מדי תפגע.
מובן שההעדפה הזאת שלי לא מחייבת אותך. זה בכלל לא יעלה על הדעת. אבל כתבת לי כמה פעמים לספר, אז חשוב לי לציין שמבחינתי זה לא כל כך מובן מאליו תמיד לספר על מה שעובד אצלי. יש מערכת שלמה של שיקולים מאחורי מה כן לכתוב, מה לא לכתוב, ואיך.

[ציל_צול*]

דפנה, אני מכבדת מאוד את דרכך וניכר שהיא פשוט... מתאימה לך
וצר לי שאת שוקלת כל כך הרבה דברים לפני שאת כותבת כי זה אומר שאת כנראה כותבת פחות ממה שיש לך באמת לומר.
אם להיות לגמרי כנה... אז לא באמת חשוב לי לקבל משוב על דברים שאני כותבת כאן. חשוב לי לדעת אם פגעתי במישהי אישית. אבל לא כתבתי כתיבה אישית לאף אחת אלא בעיקר סיפרתי על עצמי ועל מה שאני מאמינה בו ומה שעשיתי. לא יודעת איך מישהי יכולה להיות מוחלשת מלשמוע מה עובד לאמא אחרת ובמה היא מאמינה...
ואם זה קורה לה, אז נראה לי שהגיע הזמן להתבגר ולקחת אחריות על החוויה הזו. אנשים מוחלשים או נפגעים גם כי מישהו אחר נשם לידם חזק מדי לטעמם. אני לא תופשת את הסוג הזה של פגיעות אפשריות מהדברים שלי כמשהו שהוא בכלל באחריותי ואני חושבת שזה משתק. הנה, את שוקלת דברים כאלה ובפועל זה הופך להיות לא מובן מאליו מבחינתך לספר מה עובד בשבילך. לא חבל?

מה שאני שמעתי במשוב שלך הוא שיש סבירות לא ידועה, שכמות נשים לא ידועה מתוך האימהות שקוראות בבאופן, תיחלשנה במידה לא ידועה בעקבות מה שאני כתבתי כאן.
לצד זה, אין לך הערכה כמה נשים עשויות להפיק רווח כלשהו ממה שאני כותבת כאן. ולעולם לא תהיה לנו, מאחר שרוב הקוראות כאן בכלל לא מגיבות.

המשוב שלך אומר משהו כללי מדי בשביל שאני אוכל לעבוד איתו והתוצאה שלו, אם אקשיב לו, היא שלא אכתוב כלום כי חלילה מישהי תיחלש, או שאשקיע הרבה מאוד בכתיבה כאן כך שכל מילה תשב במקום, בניסיון לוודא היטב את הבלתי אפשרי - שאף אחת לא תיחלש. מבחינתי, משום שאני כאן בשביל הכיף שלי, אין מצב שאני אשקיע בזה ככה לטובת אחוז לא ידוע של קוראות שנחלשות מדברים כאלה, ולכן שוב - לא אכתוב.

ועכשיו עולה שאלה - האם נשים כמוני, שנוטות לדעתנות ונחרצות, מוטב שלא תכתובנה כאן את דעתן, כי איזה אחוז לא ידוע באוכלוסיית קוראות באופן עלול לחוות את זה כמחליש באיזו הסתברות לא ידועה ובמידה שאיננה ידועה?

זה אומנם לא בדיוק משוב, אבל זו שאלה מעניינת לשאול.

תודה שטרחת וכתבת (אגב, זה לא היה מרגיז בכלל בכלל! אפילו לא טיפה. אני מרגישה בדיון מאוד חברי איתך, מאוד הוגן ומאוד פתוח וכך אני גם עונה. אם את מוצאת את עצמך מתרגזת משום מה - זו לא הכוונה שלי בכלל). אני נוסעת לרקוד כמה ימים באיטליה ואולי אשוב עם תשובה... באיטלקית!

[בשמת_א*]

_יהיה קצת מפתיע אם היה לי מזל שלוש פעמים אבל מי יודע?
לא כזה מפתיע. למישהו צריך להיות._
בדיוק.
חברה טובה שלי, שכבר לא מסתובבת פה, אכן קיבלה שלושה ילדים משהו-משהו. אז היא רצתה 4 כי ציפתה שמס' 4 יהיה כמו 3 הראשונים.
אוי א ברוך אומרים ביידיש P-:
היא אמרה, שאילו מס' 4 היה מס' 1 - הוא היה נשאר בן יחיד P-: אם זה אומר לכן משהו...

[ציל_צול*]

זה מזכיר לי את הטיית הייחוס. מי שמצליח לו נוטה לחשוב שזה בגלל מה שהוא עשה. מי שלא מצליח לו נוטה לחשוב שזה בגלל שהיה לו פחות מזל
והאמת, איפה היא? כנראה איפשהו באמצע.

אוי א ברוך.
מתה על הביטוי הזה, ביחד עם חברו הטוב ביותר "נו, שויין"
<אבל מצטערת בשביל חברתך...>

[הולכת_והרוח_בפניי*]

בדיוק קוראת עכשיו (בין היתר ) את כהנמן, האיש וההטיות...
אני דווקא עם "גוועלד"...
וכן - שמעתי על נשים שסיפרו שילד שלישי זה סוג של בונוס במבצע של 2+1, ואילו אחרות, למרות שהן מעטות יותר - סיפרו שהילד השלישי הרג אותן לחלוטין... סטטיסטיקה של מספרים קטנים

[דפנה*]

את שוקלת דברים כאלה ובפועל זה הופך להיות לא מובן מאליו מבחינתך לספר מה עובד בשבילך. לא חבל?{{}}
בכלל לא.

יש לי מספיק אזורים בחיים שלי שאני יכולה לתת בהם ביטוי לכל דבר שמתחשק לי, בלי לדפוק חשבון. יש מספיק מקומות שהכתיבה שלי בהם באה אך ורק לספק את הצרכים שלי (הנה אחד מהזמן האחרון: ללמד סקרנות (2018-03-21T21:30:23) ). במקומות כאלה אני באמת אומרת שאני לא אקח על אחריותי אם מי שקוראת תרגיש נלעגת או מוקטנת או כל דבר אחר. שם אני מסכימה איתך.

אבל באזורים בחיי שהקטע בהם הוא עזרה הדדית, במקומות שיש בהם מוסכמה שהנוכחות האנושית שם היא כדי לתמוך ולהיתמך, אז למרות שעדיין יש תנאי הכרחי לכתיבה שלי שאני איהנה ממנה ושהיא תשרת את הצרכים שלי, זה כבר לא תנאי יחיד. אם יצא שעניתי למישהי וביאסתי לה את הצורה - יריתי לעצמי ברגל. הרי אם הקטע שלי עכשיו הוא לא לתמוך, אז למה לי להיכנס דווקא לדף הזה. אני יכולה לא-לתמוך בכל דף אחר.

וכן, את צודקת, גם כאן - עד גבול מסוים. מי שכואב לו שנושמים לידו, כל הבאסה. עניין שלו. אבל באופן אישי אני מרגישה שמשוב הוא חשוב, כי אם אגלה שיש מאסה משמעותית של אנשים שסגנון הכתיבה שלי מערער אותם עוד יותר כשהם גם ככה לא במיטבם, מבולבלים ושואלים - אז ברור שאעשה חושבים איך ומה לשנות.


לצד זה, אין לך הערכה כמה נשים עשויות להפיק רווח כלשהו ממה שאני כותבת כאן. ולעולם לא תהיה לנו, מאחר שרוב הקוראות כאן בכלל לא מגיבות
יש כלל כזה במשפט העברי: "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". מבחינתי המשוב שאני מקבלת הוא המכריע. מי שלא מעבירה משוב, עניין שלה. כשאני מקבלת משוב אני יכולה לקבל הערכה אם בסבירות גבוהה הדברים שלי עוזרים או להפך.

יאללה, תיהני לרקוד.

[דפנה*]

אגב, מאז שכתבתי פה לפני כמה ימים הטריד אותי שלא דייקתי כשכתבתי למה נזעקתי להגיב. חלק מהצורך שלי לכתוב אז היה לגמרי במישור הדיון השכלתני - עניין אותי לדעת אם יש לך תשובה הגיונית לתמיהה שלי על גיל לידה דווקא. מבחינתי השאלה עדיין פתוחה.

[דפנה*]

ניסיתי ללכת לישון, וגיליתי שאני חייבת לחזור כדי ללבן עוד נקודה:
אבל לא כתבתי כתיבה אישית לאף אחת אלא בעיקר סיפרתי על עצמי ועל מה שאני מאמינה בו ומה שעשיתי. לא יודעת איך מישהי יכולה להיות מוחלשת מלשמוע מה עובד לאמא אחרת ובמה היא מאמינה
אני נותנת דוגמה שלחלוטין לחלוטין לא קשורה ולא קרובה בכלל לשום דבר שעלה פה בדף קודם, רק כדי לבחון את הנקודה שלך.
נגיד אחת מספרת שהחבר שלה שוכב איתה כשהיא לא רוצה, בצורה שלא נעימה לה. והיא כולה אכולה רגשות אשמה שאולי זה בגלל שהיא ככה ואולי זה בגלל שהיא ככה ואולי היא לא מתאמצת בשבילו מספיק ואולי הוא סתם לא שמע כשהיא ניסתה להגיד לא, ואיזו דפוקה היא שהיא לא יודעת לשמור על עצמה. בתגובה באה אחת אחרת ורק מספרת על עצמה ועל מה שעובד לה, ואומרת שאין מצב שהיא נותנת לדבר כזה לקרות, ואם מישהו נוגע בה באצבע קטנה שלא לרצונה היא תוך חצי דקה מעמידה אותו במקום.
במקרה כזה את מאמינה שיש מצב שהכותבת הראשונה תרגיש קטנה כשתקרא, ותשקע עוד יותר עמוק בביצה שלה?
ואם כן, מה שיש לך להגיד לה הוא שהגיע הזמן להתבגר וגו'?

[דפנה*]

עברו כמה ימים ואני חוזרת ללעוס את הדיון עוד קצת...

_זה מזכיר לי את הטיית הייחוס. מי שמצליח לו נוטה לחשוב שזה בגלל מה שהוא עשה. מי שלא מצליח לו נוטה לחשוב שזה בגלל שהיה לו פחות מזל
והאמת, איפה היא? כנראה איפשהו באמצע_
זה דבר שאני חושבת עליו הרבה.
ראשית, אני לגמרי מסכימה איתך.
בכלל, זה מורכב. כל זה בגלל ש חשוד מלכתחילה. החיים הם לא מתכון, ואין בהם גורם אחד פשוט לכישלון (בהנחה שבמתכונים יש, אני חייבת איזו שהיא קבוצת ניגוד P-: ). יש רשת סבוכה של השפעות, והמזל מעורבב בה באופן בלתי ניתן להפרדה.
כל הנ"ל נכון גם לגבי הרגע הראשון שבו אדם מוצא את עצמו במערבולת - כבר אז אין כ"כ דרך לאבחן מה הוביל אותו לשם, ואין לזה תשובה אחת. אבל מרגע שהאדם כבר במערבולת - שאלת הגורם כבר מאבדת משמעות לגמרי בעיניי, כי המערבולת כבר יוצרת את עצמה הלאה.

כלומר, גם אם היינו אומרים בלב שלם שהאומלל נכנס למערבולת נטו בגלל צעד שגוי, ברגע זה הוא לא יכול לאפס את המצב, לחזור אחורה, ולבחור מחדש בצעד הנכון. כשהוא כבר בפנים, הכללים משתנים.
גם אם בחירה דפוקה שלי הובילה לקיסרי הראשון, ואטימות מזעזעת של הרופא הובילה בעקבותיו לקיסרי השני - הידיעה הזאת לא תחלץ אותי, ברוב המקרים, מהקיסרי השלישי. כי כבר מעורבים כאן עוד גורמים. אני כבר לא באותו מצב פיזי ורגשי של לקראת לידה ראשונה. אני לא יכולה להתחיל עכשיו מאפס.

לא מזמן פתחתי את הדף ביד רכה{{}}, ונתקלתי מחדש בציטוט אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד{{}}, שהובא בהודעה הפותחת. מאוד מאוד אמיתי וחזק בעיניי. ככה אני רואה את זה - מי שיודעת איך ההרגשה להישאב למערבולת, העזרה שהיא יכולה להושיט לחברות לצרה, יש לה פוטנציאל הרבה יותר גדול לסייע באמת, מאשר מי שנמצאת בחוץ. אפילו אם היא בחוץ בזכות הבחירות המעולות שלה! הבחירות האלה בהרבה מקרים לא כ"כ נגישות למי שלא עובד לה טוב העסק.
כך מצטייר לי ממה שאני רואה סביבי, אפשר כמובן לחלוק.

כל הנ"ל לא אישי כלפייך, צילצול, וגם לא בהכרח נוגע לדיון שהיה פה. אלה מחשבות שאני מגלגלת בראש כבר הרבה זמן, מסקנות שמצטיירות לי לאחרונה, ועוזרות לי להכריע לאן ואיך להפנות משאבים.

[ציל_צול*]

אם יצא שעניתי למישהי וביאסתי לה את הצורה - יריתי לעצמי ברגל.
מאוד מסכימה, רק שגם את זה אנחנו לא תמיד יכולות לצפות מראש. הבחירה האישית שלי היא לעשות את הכי טוב שלי ובמקרה שחוזרים אלי עם "ביאסת את הצורה" אני מייד מתנצלת מעומק לבי ומפסיקה.

אם אגלה שיש מאסה משמעותית של אנשים שסגנון הכתיבה שלי מערער אותם עוד יותר כשהם גם ככה לא במיטבם, מבולבלים ושואלים - אז ברור שאעשה חושבים איך ומה לשנות.
שוב מסכימה. תוהה לרגע מהי מאסה משמעותית, אבל זה לא מחייב תשובה, רק שימת לב שזה מאוד אישי. אני לא מחשיבה אשה או שתיים או שלוש כמו מאסה בכלל. אני מחשיבה יותר מכל את מי שהתייעצה, ושם לא נדרשת לי מאסה. אבל מעבר לזה, קשה לי לחשוב מהי מאסה משמעותית בשבילי כרגע על אף הסכמתי עם זה שצריך לדעת מהי.

אני נותנת דוגמה שלחלוטין לחלוטין לא קשורה ולא קרובה בכלל לשום דבר שעלה פה בדף קודם, רק כדי לבחון את הנקודה שלך.
מסכימה לגמרי לגבי הדוגמה שנתת. יש דרכים רבות לא לסייע ורבות עוד יותר להזיק ממש. גם אני מנסה להימנע מזה ויכול להיות שתהיה בינינו אי הסכמה על השאלה מהן המילים והניסוחים שמייצרים אי-סיוע כזה.

מרגע שהאדם כבר במערבולת - שאלת הגורם כבר מאבדת משמעות לגמרי בעיניי, כי המערבולת כבר יוצרת את עצמה הלאה.
לפעמים כן ולפעמים לא. יש בעיות שנוצרות מריבוי גורמים, אבל אחד מהם הוא גם חזק יותר וגם ניתן לשינוי קל ומהיר יותר מאחרים. אם מזהים אותו, אפשר לעשות אחורה פנה וממש לפתור את הבעיה. כלומר, לפעמים בהחלט אפשר לאפס גורמים ולסובב את המצב. אגב, זה מה שעשיתי עם בני הראשון. כשהבנתי איפה לדעתי טעיתי עשיתי אחורה פנה כשהוא היה בן כמה חודשים ופתרתי לעצמי את הבעיה. עם השניים הבאים כבר לא עשיתי את מה שבעיניי היה טעות ולא יצרתי את הבעיה.
הפואנטה, מעבר לעניין עצמו, שאם מדברים על דברים הם יכולים לשרת הימנעות מבעיות עתידיות גם אם בבעיה הנוכחית הם כבר לא יצליחו להועיל.
ואז רק נשארת השאלה - האם מי שמדברים אליה תהיה עסוקה בתחושה של אשמה ובאסה או בתחושה של "איזה מזל, לפחות פעם הבאה לא יקרה לי". ועל זה אין לי ממש שליטה. אני אישית נטולת אשמה. פשוט אין לי כפתור כזה. אני לפעמים מתחרטת אבל לא מרגישה אשמה כמעט על כלום. שיחות כאלה גורמות לי תמיד לדפוק את הראש בקיר קצת ואז לשמוח שיש לי דרך טובה יותר לפעם הבאה. אני מעריכה שאני לא האישה היחידה שהמערכת שלה היא כזו.

אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד, שהובא בהודעה הפותחת. מאוד מאוד אמיתי וחזק בעיניי. ככה אני רואה את זה - מי שיודעת איך ההרגשה להישאב למערבולת, העזרה שהיא יכולה להושיט לחברות לצרה, יש לה פוטנציאל הרבה יותר גדול לסייע באמת, מאשר מי שנמצאת בחוץ.
פה אני לגמרי לא מסכימה, על בסיס ניסיון חיי.
אתה מלמד הכי טוב מה שאתה יודע ללמד הכי טוב. לפעמים זה משום שיש לך כלים נהדרים ללמד (למשל, אתה יודע לזהות בקלות מה השני לא מבין ולהתאים את ההסבר בדיוק לצרכיו), ולפעמים זה משום שהיית שם ולכן אתה יודע מה העיניים שלו רואות ומה הן שומעות.
אבל בחיים יש גם אנשים ממש ממש הפוכים. הם מלמדים נורא ואיום מה שהם צריכים ללמוד בעצמם כי הם שקועים מדי בתהליך הלמידה האישי שלהם ומניחים שכל מי שצריך ללמוד זהה להם. או שהם כבר עברו את הדבר בעצמם ושוב מניחים שכולם יעברו את זה כמותם.
לימוד טוב מתרכז במי שמולך ולא בך. כל מה שאתה מביא איתך כידע וניסיון הוא במחלקת ה"כלים". ויש אנשים שיודעים להפעיל כלים מעולה ויש כאלה שפחות. ויש גם מי שמפעיל את הכלים שלו ממש לרעת העניין ואפילו לא מסוגל להבחין בכך מרוב שהוא עסוק בכוונות הטובות שלו.

[ציל_צול*]

אוף, יצא מבולבל מבחינת ההבדלים בין ציטוטים וטקסט שלי. מקווה שתביני

[ציל_צול*]

ועכשיו לגבי נקודת ההתחלה של התינוק.
מדגישה שזו כרגיל דעתי האישית והדרך שבה פעלתי בעצמי, ובסוף אספר לך משהו מדהים ממש שקרה לי לפני כמה ימים באיטליה ונקשר לזה ממש יפה, ולו בכדי שתראי כמה חזק משפיעות הטיות שאנחנו באים אתן מהבית.

אני אישית מאמינה שאין לנו מושג מה אחרים צריכים וממה הם סובלים או נהנים עד שהם לא מתקשרים את זה החוצה. כמובן שיש חריגים בדמות אלימות וכאלה. אבל ברגיל, כאשר התינוק שלי ברחם, אני לא מכירה אותו בכלל.
אפילו הסימן הכי מוכר של תינוקות ברחם, תנועות ובעיטות, הוא לא משהו שאנחנו יכולים באמת לפרש. הוא בועט כי הוא שמח? כי הוא קיבל בוסט של סוכר? כי הוא במצוקה? אין לנו מושג...

כאשר תינוק יוצא מהרחם הוא עובר שינוי קיצוני בחייו. אני לא יודעת אם השינוי הזה נרשם אצלו כחיובי ולטובה או להפך או משהו באמצע. הרי אפילו הבכי, הסימן הכי מובהק למצוקה בעולמנו הרגיל, הוא דבר בריא וחשוב וטוב בלידה וכולנו מחכים לו...

אחרי השינוי הקיצוני הזה אני יכולה לאט לאט להתחיל לפענח מה התינוק שלי מביע. נהיית תקשורת ודיאלוג.
בגלל שעד אז לא הבנתי כלום אלא ממש ניחשתי באפילה, ומאחר שקרה מפץ גדול ממילא ברגע הלידה, אני נוטה להתייחס לזה כנקודת מפנה שממנה אפשר להתחיל לספור הכל מחדש על בסיס תקשורת. מה שהיה לפני התקשורת לא נספר אצלי כי אני פשוט לא יודעת על זה שום דבר ממשי.

[ציל_צול*]

אוי, הבטחתי סיפור ולגמרי שכחתי!
במהלך הסדנה באיטליה עברנו שני שיעורים של וואטסו. חוויה מרהיבה ממש.
בפעם השנייה סיימתי את החלק המקבל שלי (כלומר, זה שבו הייתי בידיים של מישהו אחר שטיפל בי) וכאשר התרוממתי ופקחתי עיניים עלו בי דמעות. בבת אחת גאתה בי התחושה שחוויתי שוב את רגע לידתי, ושלא רציתי להיוולד. שזה היה לי רגע קשה.
למה זה מעניין וקשור? כי אני עצמי מניחה שלהיוולד זה נהדר. אני מניחה שילדיי שמחים להיוולד ושזו חוויה טובה עבורם. לא ראיתי סיבה להניח אחרת. ואז פתאום היה לי איזה רגע מגלה כזה שבו היה לי נדמה שאת לידתי שלי חוויתי כמשהו קשה.

חשוב לי לזכור שזה שהדבר הזה עלה בי לא הופך אותו לנכון. ואני לא חושבת שזה מקרי שזה בא בדיוק כשאני מסבירה כאן יומיים לפני זה כמה זו חוויה טובה בעיניי.
אם כבר, אני חושבת שהחוויה הזו באה ללמד אותי צניעות, יותר משהיא באה ללמד אותי באמת על לידתי שלי.
ואני מקבלת באהבה את השיעור בצניעות.

ולמה הבטחתי להסביר איך ההטיות שלנו משפיעות עלינו?
כי המערכת שלי לא הסכימה בכלל בכלל לקבל את זה שאולי רגע לידתי היה קשה וטראומתי עבורי
כאילו... מה פתאום?
אז מה קרה אחר כך? בחרתי להגיד תודה על רגע לידתי, לאמי ולעצמי וליקום שהיה נוכח שם בדרך כלשהי. הרגשתי שנשארה לי אולי תחושה של משהו לא סגור לא כי היה לי לא טוב אלא כי לא התעכבתי על זה בשום צורה.

ההטיות שלנו אוהבות להחזיק חזק ולא לשחרר. והסיפור הזה ממחיש לי כמה גם אני כזו.

[טלי_ב*]

אני אישית לא חושבת לתינוקות בכלל נותנים לליגה דל עצמם תווית של חוויה טובה או קשה. אני מניחה שהם חווים כל מיני תחושות ו... זהו.
יחד עם זאת, אני חושבת שהשאלה איך תינוקות חווים את הלידה מפספסת את הטיעון של דפנה, שבעיני הוא משכנע למדי - לתינוקות ירגישו טוב עם מה שכבר מוכר להם ממקודם. זה שמוכר כזה קיים בכל מיני מישורים ידוע לנו גם מחקרית (למשל בהקשר של שפת אם) ונשמע לי סביר מאוד שקיים מוכר שכזה גם ביחס לאלמנטים נוספים.
וזה בהחלט יכול להתקיים גם עם חווית לידה נהדרת.
מה עושים עם ההעדפה למוכר ומה המשקל של זה בהחלטות ההוריות שלנו, זה כבר מורכב יותר ושם אני מבינה את זה שהיו לך שיקולים נוספים, לגמרי.

[ציל_צול*]

לתינוקות ירגישו טוב עם מה שכבר מוכר להם ממקודם
אני חושבת שהם ירגישו שמה שמוכר להם הוא... מוכר להם. לא בהכרח טוב או עדיף. אם אני אוכל להציע משהו עדיף, אז הוא יהיה עדיף על פני המוכר. לא לכולנו יש נטייה להעדיף את המוכר על פני מה שבאמת יותר נעים לנו.
כך שאני בהחלט מסכימה שיש דברים שמוכרים לתינוקות מהבטן, אבל זה לא אומר שזה גם מה שנעים להם, ובטח לא לכולם, שהרי לכל אחד העדפות שונות והן לא מתחילות להתפתח רק מרגע שאנחנו יוצאים מהבטן...

[טלי_ב*]

באופן כללי בחיים - לגמרי לא תמיד עדיף המןכר, בעיקר כי אנחנו לפעמים מתרגלים ומסתגלים לדברים שלא ממש מתאימים לנו.
ביחס ללידה, לי זה נראה לא סביר שמה שמתאים ונכון לגדילה של העובר ברחם יהיה לו לא נעים (לפחות עד הלידה או סמוך אליה, שאז מתאים לו יותר לצאת). לכן גם מעולם לא התחברתי לרעיון שלידה כשלעצמה היא טראומה לתינוק.
למיטב זה קצת נשמע לי כמו לטעון שאולי יש עוברים שבעצם היה נעים להם יותר באינקובטור? אולי יש כאלה שהקול של אמא שלהם לא מתאים להם (למיטב זכרוני מחקרים כן מראים העדפה של קול האם ולא רק יכולת הבחנה בינו לבין אחרים, אבל לא הלכתי לוודא)?
יכול להיות שיש תינוקות שיכולים להסתגל למשהו אחר במהירות ובקלות יחסית, בהחלט.

[טלי_ב*]

ובכלל, אם הבנתי נכון את התיאור שלך של התהליך עם הילדים, זה לא שהם הונחו לישון במיטה ומיד העדיפו את זה, לא? אלא שכל פעם ניסית שוב עד שהם התרגלו?

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הענין הוא שברגע שיוצאים מהרחם הסביבה כל כך שונה, שממילא המוכר נגמר. אצלי היתה תינוקת אחת שאחרי שאכלה מכורבלת ונרדמה היתה ממשיכה לישון רגועה וטובת לב בכל מקום שהנחנו אותה. כך שאני מניחה שהיה לה נעים.
ותינוקת שנייה שהיתה חייבת להיות על הגוף פשוט כל הזמן במשך חודשים. היה ברור שזה מה שהיא צריכה - לא קשור בכלל להרגלים.
אני לא רואה טעם בהכללות לגבי תינוקות - אולי באמת כי יש לי שתיים כה שונות.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל אני חושבת שהפואנטה בדברים של דפנה מתייחסת לאימהות ולא לתינוקות. אני יכולה לראות, צילי, איך אמא שהתינוקת שלה מתקשה בהירדמויות ומתייעצת כאן מתבאסת לקרוא את הדברים שלך על כמה אצלך זה היה פשוט וקל - אולי זה אומר שהיא בהכרח עושה משהו לא נכון? מחשבה כזו מערערת.
מצד שני, אני גם יכולה לראות שאת בכלל לא התכוונת לאפקט מחליש כזה, אלא להיפך - לחזק באמירה שההירדמות של תינוקות לא חייבת להיות קשה, שמותר לאמא לחשוב על עצמה ועל הטוב שלה ושזה לא בהכרח סותר את הטוב של התינוק.
אני מאוד אוהבת את המחשבה הזו שלך - אני חושבת שיש בה משהו מאוד משחרר. אבל אני חושבת שיש רגעים במהלך הדרך שקשה להבין אותה כך.

[ציל_צול*]

לגמרי לא תמיד עדיף המוכר, בעיקר כי אנחנו לפעמים מתרגלים ומסתגלים לדברים שלא ממש מתאימים לנו.
נכון. והפואנטה שלי היא שזה נכון גם לרחם. יש תינוקות שצריכים מרחב או תנועה או שקט או כל מיני דברים אחרים, ואין להם אפשרות לבטא את ההעדפה הזו ברחם ולכן הם מסתגלים למה שיש.
הרחם נותן את התנאים הטובים ביותר לגדול, אבל זה לא אומר שכל תינוק יעדיף את כל עיסקת החבילה שהרחם מציע על פני כל חלופה אחרת.

כל פעם ניסית שוב עד שהם התרגלו?
לא. עם הראשון זה סיפור אחר כי הרגלנו אותו להיות עלינו ולהירדם בהנקה. עם השניים האחרים, כשהבנתי שדבר כזה לא מתאים לי בכלל, התחלנו מהתחלה עם הנחה במיטה או בעריסה לשינה וזה עבד יופי מהתחלה. בתוך ה"עבד יופי" הזה היו מקרים שבהם זה לא עבד יופי בכלל, כמו אצל כל תינוק ואדם. שום דבר לא עובד תמיד. במקרים האלה ניסינו כל מיני, אבל ההרגל של ההתחלה תפס היטב ובקלות.

_להיפך - לחזק באמירה שההירדמות של תינוקות לא חייבת להיות קשה, שמותר לאמא לחשוב על עצמה ועל הטוב
שלה ושזה לא בהכרח סותר את הטוב של התינוק._
אח, תמי, כמה נעים לי להיות מובנת...
תודה על זה!
בעיקר על המילים "לא חייבת" ו"מותר" ו"לא בהכרח סותר". כלומר, על המילים שמראות שהבנת שאני דווקא לא מכלילה, לא מנסה לדחוף פתרון אחד שמתאים לכולם וכו' וכו'.

יש רגעים במהלך הדרך שקשה להבין אותה כך.
אני יודעת. אבל אני לא מתכוונת לנסות להבין מתי מישהי שקוראת כאן אולי תרגיש ככה.
מעולם לא כתבתי את הדברים האלה לאמא שהתייעצה מה לעשות עם התינוק הצורח שלה שלא מוכן לישון בשום צורה חוץ מאשר על הגוף. אפילו להפך. אני מאמינה גדולה בלינה משותפת למרות שלא בחרתי בדרך הזו ואני חושבת שלהרגיע תינוקות על הגוף זה דבר מופלא. וכאשר אמא כזו שואלת אותי שאלה ישירה זה מה שאני מציעה לה - לזרום עם הצרכים הברורים של התינוק שלה.
אבל כאשר מדברים תיאוריה, ויש לי הזדמנות לספר על החוויה שלי שכנראה שונה מאוד מהכלל, אני עושה את זה ברצון לטובת מי שמתלבטת בזה.
מי שבוחרת להיות חשופה לזה ואז להתבאס היא לגמרי לא בתחום אחריותי. צר לי על החוויה שלה, אבל מכאן ועד לברור את מילותיי בקפידה בהקשרים כאלה המרחק רב ולי אין כוונה לצעוד אותו אף פעם. אני צועדת ברצון מול אישה שאני מדברת איתה בצורה ישירה, לא כשאני חולקת את ניסיוני או את המחשבות הכלליות שלי על החיים.
זה נראה לי הוגן למדי...