אמא שלי

היא סבתא מאוד משקיענית וטובה (וגם המטפלת שלנו בגדולה - שנתיים, ובעתידי) אבל היא אלמנה ונראה שאנחנו הדבר היחיד שממלא את חייה ולמרות מאמציה היא לא מצליחה להעשיר אותם (את חייה) בעיסוקים של מבוגרים ובחברת מבוגרים. סופי שבוע קשים לה במיוחד והבוקר היא כבר הספיקה להתקשר לגשש אם אנחנו מגיעים ("הכנתי אוכל... היום מספיק חם בשביל למלא את הבריכה לקטנה... " וכו'). אני, מצד אחד נורא רוצה להיות בת טובה ומצד שני יודעת שלשם כך אני זקוקה למרחק סופי השבוע (חוץ מזה אנחנו נפגשים כמעט כל יום) וגם מרגישה שלא הוגן לצפות מאיתנו למלא עבורה את כל הצרכים הרגשיים. בקיצור היא ממש שואבת אותי וגורמת לי להרגיש רע (שאמרתי לה בטלפון שהאי נודניקית, שלא בא לי לבוא אליה כאשר זו בעצם לא כזאת טירחה גדולה עבורי ועוד ועוד) מה לעשות?

אולי אני אוכל לעזור,

בת כמה היא?
איפה היא גרה?

אולי תבררי לה על פעילויות לבני גילה בסביבה שלה?
כמה שזה קשה לך ולא נעים לך, את באמת לא צריכה למלא את כל השבוע שלה - להיות בת טובה זה לא אומר להיות שם איתה כל הזמן. תנסי לעזור לה למצוא מסגרת משל עצמה.

היא בת 62 וגרה ברמת השרון. היא מאוד משתדלת למלא את חייה - מתנדבת בספרייה, מתעסקת בטיפוח גינת המרפסת שלה ועוד כל מיני. אבל עדיין די נודניקית.

למיצי פיצי!
הייתי בסרט הזה, משני צידי המתרס: גם כבת, כמוך, וגם כאמא, כאמך.
נראה לי שהדרך הטובה ביותר, היא לשוחח על הדברים, לא בשעה של כעס, ולא ביום ששי, אלא בתחילת השבוע כאשר יש עוד שבוע שלם לעכל את הנאמר. מנסיוני אני יודעת שליל שבת הוא הערב הכי קשה לאנשים בודדים. אפשר להזמין אותה לארוחת ערב אצלכם או להגיע איתה לאיזו שהיא הבנה בקשר לצרכים שלכם. יתכן שתצטרכי לנהל כמה שיחות על הנושא הזה, אבל אל תתיאשי. הפתרון האידיאלי הוא למצוא לה בן זוג, אבל זה נתון רק בידיה...

ובכל אופן, אם את צריכה קבוצת תמיכה, יש את דף אני ואימי דור חדש בהורות

זה המכתב שגיסי כתב לאמא שלו לקראת מסיבת יום ההולדת 60 שלה.
אמא שלי
הזיכרון הראשון שלי מאמא שלי היה בערך כשהייתי בן שלוש או ארבע.
זו היתה אחת מאלפי הנסיעות שאמא לקחה אתי לבית החולים קפלן כדי שיישרו לי את הרגליים.

אבל הזיכרון הוא דווקא מקיוסק קטן בשם קפולסקי, במרכז העיר רחובות. בקפולסקי היו עושים גלידה נפלאה והשיא היה שהם היו טובלים אותה בשוקו חם שהיה מתקשה סביב הכדורים. זה היה פלא מאין כמוהו לילד עקום הרגלים שאמו היתה צריכה להרים אותו גבוה כדי שיוכל לראות את אמבטיית השוקולד המופלאה.

הייתי עומד שם נמוך מדי מביט מלמטה באמא חסר סבלנות ומחכה שהשוקולד יתקשה מספיק ואמא תתכופף ותגיש לי את המעדן שרק בשבילו הייתי מוכן לנסוע בשני אוטובוסים עד בית החולים ולשמש שם שפן ניסויים לרפואה הציבורית המתפתחת.

דקות ארוכות הייתי מביט בפלא בטרם הייתי מעיז לנגוס ביצירת הפאר. מוקסם הייתי נגרר אחרי אמא כשחצינו את הכביש לעבר התחנה המרכזית הישנה של רחובות: "אני כבר רואה איך תראה בסוף הגלידה" היא היתה אומרת ואני לא הייתי שומע, ועד שהיינו מתיישבים לחכות ל 371 הנצחי שתמיד היה לוקח לו 40 דקות להגיע, כבר הייתי כולי מכוסה מפיות דביקות צבעוניות.

כשהיינו מתיישבים באוטובוס היתה אמא אומרת לי ולעצמה בעיקר, את כל מה שצריך לעשות, מה הרופא אמר ואיזה רופא נפלא הוא, מה להגיד למורה ומה לאחות והכי חשוב שאבא יהיה מרוצה כי הרופא מרוצה ושלושת עוזריו מרוצים ובכלל בית החולים מרוצה ממני וקפולסקי הזקן היה מרוצה ואני הייתי מרוצה ונרדם דביק ומטונף על ברכיה של אמא.

אמא היתה מחייכת בשביעות רצון. לא כי הייתי נרדם, היא היתה מחייכת, כי כולם יהיו מרוצים.

זאת אמא שלי מאז שאני זוכר אותה ועד היום וכנראה שגם לפני שאני זוכר. חשוב לה שכולם יהיו מרוצים. אם אתה מרוצה אז היא שמחה. ואפילו אם לא רואים את זה, היא מרוצה. אני מזהה את זה מיד, אפילו כשהיא מנסה להסתיר.

רק דבר אחד יותר קל לראות אצל אמא שלי מזה שהיא מרוצה, וזה כמובן?
כשהיא לא מרוצה. אבל זה כבר סיפור אחר שמתחיל במזרח אירופה באיזו מדינה ששכחתי את שמה ומסתיים במקרר שתמיד מלא. הרבה בדיחות נכתבו על זה כבר והרי אין דבר יותר עצוב מבדיחות על המדינה ההיא ואנחנו הרי באנו לשמוח. אז לענייננו:

כבר בקסטינה אמא היתה מעירה אותי כי צריך עוד מעט לרדת. עשר דקות לפחות הייתי עומד ישנוני ליד הדלת עד שהאוטובוס היה עוצר. אני הייתי אוהב לחכות לטרמפ וקיוויתי שלא יגיע ואמא היתה משננת שוב ושוב מי צריך לבוא ומתי ולמה הוא מאחר. היא ידעה הכל והיה לה הכל. ידעתי שגם אם נצטרך לחכות יומיים שלמים יש לה הכל בתיק: סנדוויצ'ים, עוגת שמרים ומים קפואים בבקבוק (כן, כבר אז) והיית רגוע ועד היום היא אומרת: אולי רגוע מדי.

אבל כשמסתכלים אחורה כמעט שלושים שנה אין דבר בתמונה הזאת שהשתבש.
באמת...
הכל טוב
דבר ראשון, הרגליים שלי התיישרו. כן אמא, הן ישרות. ואחרי כל ה: "אני מקווה שיגייסו אותך לצבא עם רגליים כאלו" ו: "אני לא מאמינה הוא אפילו בקרבי", שלך, אני אף פעם לא אמרתי לך תודה שיישרת לי את הרגליים. אז באמת תודה.

דבר שני קו 371 עדיין נוסע ועוצר באותן התחנות. וכמי שנוסע עדיין לפעמים באוטובוסים יש לי חיבה יתרה לקו הזה, ואם אני חולף על פניו אני נמלא געגועים לפעם. וגם לרחובות כבר יש תחנה חדשה ובה קניון וחנות גלידה גדולה בתוכו.

הרפואה הציבורית גם כן התפתחה והיום, גם קצת בגללנו אמא, זה הרבה יותר פשוט ליישר רגליים אז גם בשביל הילדים של היום, היה שווה.

אפילו קפולסקי הזקן, אמא, היום הוא כבר רשת ארצית משגשגת וגם בזה יש לנו חלק.

ואבא, אני יודע שגם הוא מרוצה. ואם הוא מרצה זה גם בגללנו אבל זה בעיקר בגללך. כי את יודעת איך עושים את זה. לא משנה מה, את יודעת איך.

ואם זיכרון ראשון, אז רק שתדעי שהזיכרון האחרון שלי מאבא, זה אותך רודפת אחריו עם גביע לבן ובננה ומכריחה אותו לאכול בדיוק כמו שהרופא אמר.

אז הוא יושב לו שם היכן שהוא יושב והוא ודאי מביט בך בגאווה.
בגאווה על איך שקמת אחרי הימים הנוראים ההם.
על איך שהרמת את בית התינוקות לשם דבר בארץ כולה ואנשים מביאים את טפם מרחוק, קילומטרים רבים כדי לגדול אצל צ'וּקָה.
על העבודה עם הקשישים,
ה"קפה שישי",
על הבית, הגינה, הציורים שכבר אין מספיק מקום לכולם.
על החברים והחברות, על הילדים והנכדים.

ועל הפלא הנפלא הזה שאיש לא הצליח לפנייך: על זה שאין לך אויבים.

אז על 60 השנה הראשונות אני אגיד רק מזל טוב כי יותר מזה את לא צריכה...

איזה יופי ששמת את זה כאן! אמרתי לך כבר שזה נהדר, ומסוג הדברים שלמרבה הצער אומרים על אדם רק אחרי 120.

מקסים לגמרי לגמרי, רווי במהות האימהית אפילו שזה סיפור אישי.
זה זיו כתב?
( שש דרגות של הפרדה )

אכן מקסים עד דמעות!

מרגש, מדכא ומקסים.

אמי וסבתי צמודות מהיום שאמי נולדה , בת יחידה, ועד היום הן גרות במרחק הליכה והן תמיד בילו יחד ועכשיו יותר מתמיד כי סבתי כבר לא רואה כ"כ טוב. וכמו שסבתי תמיד הייתה שם בשביל אמי כך אמי תמיד נמצאת שם היום בשביל סבתי (ומתלוננת שהיא לא מספיקה לעבוד כמובן) וסבתי טוענת שאין עוד בת כזאת בעולם, איך היא דואגת לה בכל דבר.

חלמתי חלום אתמול בלילה, ובחלום אני בבית הורי התכופפתי ליד חלון או דלת וחפשתי דבר מה מחוצה לו, ותוך כדי חיפוש נרדמתי ככה על הרצפה, אמי חייכה חיוך חם ואוהב ורכנה לאסוף אותי לזרועתיה וככה היא הרימה אותי מערסלת אותי ותוך כדי אומרת לי מילים נעימות ורכות, ואז אני ככה קצת מתעוררת ואומרת לה "אמא מה פתאום, אני כבר כבדה, איך את יכולה לסחוב איזה 70 ק"ג והיא ממשיכה לחייך ולאמר לי שזה בסדר היא יכולה לעמוד בזה וככה היא מעבירה אותי למיטה כמו שעושים לילד קטן שנרדם באמצע משחק.
קמתי עם הרגשה כל כך נעימה ואוהבת כלפי אמי, בחלום הרגשתי אהובה כמו שאני, לא מאכזבת, לא הרגשה שרודפת אותי שהיא לא מרוצה ממני, פשוט בדיוק כמו שאני ללא ציפיות ממני להיות משהו אחר.
וזה הביא אותי לכמה מסקנות:

שבכל גיל זקוקים למגע אוהב וחם, ובתי בת ה-5 זקוקה יותר לזה שאשא אותה על הידיים והערסל אותה בזרועותיי.
שאסור לי לשדר לה שאני מצפה ממנה שתנהג כך או אחרת, או שאני מאוכזבת ממנה.
שזהו סינדרום, שחוזר על עצמו יחסי אם בת, וצריך לשבור את המעגל הזה.

הכל נשמע ידוע וברור אבל בשבילי החלום היה כלכך מוחשי וזה הפיל לי כמה אסימונים בקשר לקשר שלי עם בכורתי.

קראתי פעם באיזשהו ספר נדמה לי שבספורה של גיישה, שהיא אמרה שאשה שלא אומרים לה בילדותה שהיא יפה לעולם לא תרגיש יפה, וזה נכון כנראה לגבי כל תחום בחיים, יש משהו בבסיסי שכל בן אנוש צריך לקבל מהוריו בשנים הקריטיות האלו.
יש הרבה אמהות שהולכות בדרך שונה לגמרי מזו של אמם, (למשל: אמא שלי שלחה אתי למטפלת בגיל 3 חודשים וזה הזמן גם שהיא הניקה אותי ובנותיי גדלות צמודות אליי ויונקות זמן ממושך) וחושבות שבדרך זו הן פוסחות על הטעויות שאמם עשתה עליהן, אז אני חושבת שזה רק תיקונים קוסמטיים שהתיקון הוא הרבה יותר עמוק מזה ומצריך עבודה קשה יותר.

ואני מודה מראש למי שטורח לקרא את הגיגיי האישיים, ושלא בטוח אם ישארו כאן עוד הרבה זמן.

מאיה, חלום מקסים מקסים ותודה לך על השיתוף. וענת...כרגיל מרגש אותי לקרוא, את כותבת נפלא (אל תפסיקו את השיחה בגללי, רק רציתי להודות לכן ולומר לכן שאתן יפות...) @}

מאיה , מרגש לקרא , ומרגש עניין עומק התובנות , שבחרו להגיע בחלום .

אני שמחה כשמגיבים, ובמיוחד אתן, יש לי מין חשש כזה לכתוב דברים מהקישקה ושאף אחד לא ישים לב, זה קצת כמו לעמוד ערומה ליד אנשים, עברו כמה ימים מאז נכנסתי לאתר הייתי קצת עסוקה (שפכתי הכל ב אני ואחותי , החלטתי להיות אמיצה).
ענת יקירתי מסכימה איתך, זה מדוייק, ובטח שלי זה לא בא באופן טבעי, וזה אכן קשה.
לא ספרתי לאמא שלי על החלום, זה לא שאין קרבה בינינו, פשוט כבר אין אינטימיות בינינו, (או שמא לא היה מעולם), המגע היחיד שיש הוא מין רפרוף כזה בלחי כשנפגשים, לפעמים בא לי להתרפק ככה על מישהו להפסיק להיות בשליטה כל הזמן ופשוט להתפרק לחתיכות, ושמישהו יחזיק אותי ככה באהבה ובביטחון ואז לחזור שלמה ומושלמת. זה מזכיר לי בלידה של אחותי, בשיא הכאב מיילדת נוספת נכנסה, כזאת אם שיער שיבה וחיוך בעיניים, והמיילדת הראשונה אמרה הו באת בדיוק בזמן (היא התכוונה כדי שתעזור לפקוע את המים, לא חשוב שזה לא הלך) אז היא נגשה לאחותי ופשוט הניחה את כף ידה על הלחי שלה, ומיד ורק לרגע קט כל השרירים נרפו והיא הצליחה לקחת נשימה עמוקה.
נשבר לי חוט המחשבה ואני לא יודעת למה סיפרתי את זה.
מחר אני יוצאת לחופשה ארוכה עם משפחתי הקטנה והיקרה (5 ימים) ואני מקווה שלא תשאירו אותי ערומה.

זה לא שאין קרבה בינינו, פשוט כבר אין אינטימיות בינינו, (או שמא לא היה מעולם), המגע היחיד שיש הוא מין רפרוף כזה בלחי כשנפגשים
אצלינו - אפילו זה אין.

אתמול חלמתי על אמא שלי. חלום בלי שום תובנות. האירוע היה כזה שיכול היה להתרחש במציאות, כמו שהוא - כולל מערכת היחסים בינינו, באופן מדויק. איזה בזבוז של חלום

אני שמחה כשמגיבים, ובמיוחד אתן, יש לי מין חשש כזה לכתוב דברים מהקישקה ושאף אחד לא ישים לב
מאיה, זיכרי שיש גם כאלה ששמים לב רק בלי להגיב, פשוט כי הם לא יודעים או שאין להם מה לומר. בליבם הם חושבים שזה אכן מרגש ומקסים ונוגע ללב. לאור הדברים שכתבתן כאן, 'אותם אנשים' מבינים שכנראה ראוי לציין זאת מידי פעם, לא רק בהקשר של הילדים שלנו, אלא גם בפני אלה שעושים את המעשה האמיץ והנדיב של לחלוק עימנו מצפונות ליבם.

אז מאיה - זה מרגש ומקסים ומענין ומלא תובנות (הנה - הרי גם אני הבנתי משהו....) תודה. @}

התיאור של המיילדת הנוספת... יש בו משהו כל כך טהור, כמו חותמ-אהבה... תודה שוב.

לפעמים בא לי להתרפק ככה על מישהו להפסיק להיות בשליטה כל הזמן ופשוט להתפרק לחתיכות, ושמישהו יחזיק אותי ככה באהבה ובביטחון ואז לחזור שלמה ומושלמת.
אוי! כמה מדויק, כמה נכון וקולע....
בשנות ההתבגרות שלי אמי היתה חברתי הטובה ביותר, אני זוכרת שיחות ארוכות כשאני שוכבת לידה במיטת הוריי.... איכשהו הלכתי והתרחקתי ממנה, הרגשתי בתחילת התהליך אחרי שחזרתי מה"טיול הגדול" למזרח... פתאום חשתי שהיא לעולם לא תוכל להבין מה עבר עליי שם ומאותו רגע חשתי שאנחנו לא מדברות באותה שפה....
אני חייבת לציין שאימי דוקא נורא מכבדת את בחירותינו היא פתוחה היא מקבלת ומשתדלת אך, להרגשתי, היא לא באמת מבינה על מה אני מדברת וזה כמובן התחדד עם בוא הילדים....
בנק' זו אני גם תמיד מרגישה צורך להציג בפניה (ובפני כולם) איזה פאסון, איזה בטחון וועמידות כזו כצידוק לדרכנו והוכחה שהיא נכונה וטובה ולכן איני יכולה
(להרגשתי) להתרפק עליה ולהתפרק לחתיכות... שזה מה שהייתי מאד רוצה לפעמים לעשות....
השנה היא התחילה לבוא אלינו פעם בשבוע להיות עם הילדים יום שלם (כי אנחנו עובדים) ואני לא יכולה לתאר את ההרגשה הזאת.... קודם כל של עוד מישהו בבית, שהילדים יכולים לפנות אליו, לשחק איתו... שמביא איזה משב רוח כזה....ושנית לחזור הביתה אחה"צ והכל נקי מסודר, הרבה פעמים היא גם הכינה איתם איזה עוגיות או משהו, טיילה איתם, יצרו איזה משהו....
איך לומר? הרגשה שיש אמא בבית.... והפעם זאת אמא שלי... כאילו האחריות קצת התחלקה לכמה שעות... מישהו הקל עליי את עולה... מאד קרוב להתרפקות וההתפרקות שמאיה דיברה עליהן...
אני כ"כ מעריכה אותה על ימי החמישי האלה וכ"כ אסירת תודה לה וכ"כ מוקירה את מה שנוצר בינה לביניהם בשעות האלה... ואני לא מספיק אומרת לה את זה, לדעתי.... או שכן אומרת ואח"כ יכולה במחי שיחת טלפון עצבנית או קצרת רוח למחות את כל הטוב והיפה הזה.....

אוף....מגיע לה הרבה יותר כבוד, סבלנות והבנה ממה שאני נותנת...
אני מתגעגעת לימים שהייתי מפילה עליה את כל "כובד משקלי"... מתפרקת מתרפקת בוכה נותנת לה להחזיק אותי ככה באהבה ובביטחון...

תודה שהקשבתם...

אני ילדה מאומצת לאמא שהיתה בין האנשים הכי לא הגיוניים תת להם ילד לאימוץ -ואכן זה לא הצליח.
היחסים ביננו היו איומים.
כשהיא נפטרה לא הרגשתי כלום ואחר כך הרגשתי צער גדול ואבל כבד על עצמי. על כך שאין בי שום רגש ושום צער על מותה של דמות שהיתה צריכה להיות.
לפני 16 שנה פניתי ללשכה לרווחת הילד וניסיתי ליצור קשר עם אימי הביולוגית - זה לא קרה.
היא לא מעוניינת ואפילו אמרה שאף אחד מילדיה (ויש לה חמישה) לא יודע על הסיפור הזה והיא לא רוצה שידעו.
אני כעת אם לארבעה ילדים מדהימים ומיוחדים מאוד והיחסים ביננו טובים ומהנים מאוד.
אני מרגישה שילדיי הם הדבר שהכי חשוב לי בעולם כולו. אני אדם עצמאי ומודע לעצמו כמו כל אחד אחר - אבל בפירוש הם עומדים בראש ובבסיס כל קיומי.
יכול להיות (אפילו סביר מאוד) שזה בגלל הרקע שלי אבל ככה זה - הילדים שלי הם הקריירה שלי המימוש העצמי שלי ואהבתי האמיתית הגדולה .
אז כל מי שגדל עם אמא שאהבה ואוהבת אותו אפילו שהיה רוצה ממנה יותר או בדרך אחרת -כדאי לחשוב על אופציות אחרות כי הן קיימות והן קורות.
אנשים נותנים אהבה בדרכים שונות צריך לדעת לקבל בדרכים שונות.הכי חשוב שיש אהבה ויש מי שנותן.
לי לא היה.אין יותר גרוע מזה.
וזה מסוג הדברים שכדאי ללמוד מנסיונם של אחרים .

מור, אמא בעיני זה כותל ושק איגרוף ומקום לנוח בו ומישהו להיעזר בו ובעיקר מישהו שאתה יכול וצריך להיות בו אתה. ובדיוק באותה מידה כשאת כבר אמא את צריכה תמיד לזכור שלאמא הזאת יש גם חיים משלה, והיא יכולה להיות עצבנית ועסוקה וכדי לקבל ממנה צריך להשתתף בחיים שלה. חשוב לומר תודה, אבל גם לא נורא אם מפגינים כעס וקוצר רוח כשמרגישים כך. הכרית הזאת שנקראת אמא יודעת לספוג ולסנן את העיקר מן הטפל להבין ולסלוח.

אנשים נותנים אהבה בדרכים שונות צריך לדעת לקבל בדרכים שונות.הכי חשוב שיש אהבה ויש מי שנותן.
ירדנצ'וק, את כ"כ צודקת.... תודה על ה"איפוס"... לעיתים קרובות מדיי אנחנו (אני) לא מעריכים או לוקחים כמובן מאליו כ"כ הרבה דברים...
סיפורך נגע לליבי, אני מקווה שאת חווה ריפוי ותיקון עם ילדייך שלך...

סבתא מתנות, התכוונתי שאני היא זו שקצרת רוח ועצבנית....
ונכון, אמא היא באמת כותל וכרית אבל היום, בניגוד לעבר, אני פחות לוקחת את זה כמובן מאליו וחושבת שיש להוקיר ולהכיר בכך הרבה יותר...

מה שלי מאד מפריע זה ה"פער" הזה שאני חווה בינינו.... ושאין אינטימיות כפי שמישהי כתבה פה למעלה:"יש בינינו קרבה אך אין אינטימיות"... ואני מאשימה רק את עצמי...

מור, גם בקשר עם אמא יש תקופות שונות, ואם היתה ביניכן אינטימיות היא בודאי תחזור. האשמה עצמית לא תועיל לך. תזרמי עם מה שיש והדמצב יחזור כפי שהיה.

תודה, תודה לכן על שלא נתתן לדף לגווע, ועל הדברים המרגשים והחכמים שכתבתן.
אחרי שקראתי את דבריה של ירדנציק וגם של תבשיל קדרה הרגשתי קצת קטנונית ומפונקת, זה הכניס גם אותי לפרופורציות נכונות. אבל בכל זאת זה נושא שמעסיק אותי, למזלי אין לי בור שחור אלא רק פצע שצריך לרפא.
סבתא מתנות, תודה על התזכורות, כשמדובר באמא שלי אני שוכחת לפעמים, כלומר כמובן שאני יודעת שהיא אשה ושיש לה חיים (עסוקה ביותר) ושיש לה עבר (לא פשוט בכלל) אבל לעיתים באופן הכי אינפנטילי שיש אני עדיין מצפה לקבל את מה שהגיע לי בתור ילדה.
מור, גם לי יש את הצורך הזה להציג איזה פאסון, לפעמים פעם בכמה זמן היא עושה לי שיחת הבהרה, מתי הגדולה תלך לגן, תקשיבי לה, היא מבקשת, תכיני ארוחות מסודרות ומזינות, ילדים זקוקים לסדר, ואני נאלת לידה.
דווקא בנותיי מהוות איזה שהוא קשר נקי וטהור של אהבה, דרכן אני חווה סוג של אינטימיות וקבלה וכשבתי בכורה ישנה
לידה בלילה במיטה אני מרגישה קצת גאווה וקרבה אליה דרכה, יש לי חלק ביצירת הפאר הזאת.
עכשיו כאני כותבת את המילים אני חשה כלפיה (והכל בזכותכן) אהבה, מחילה, חמלה וגם הערצה לאשה שבה, החכמה הנדיבה, האדיבה, היפה כל כך, שעשתה ועושה עבודה עצמית גדולה, ושהיא ראויה להערצתי.
.
חייבת לזוז, אך כבר משתוקקת לשוב.

יחסי אם בת הם כל כך מורכבים ,תודה לכן על השיתוף, יש כאן כמה נקודות חשובות למחשבה.
במיוחד העניין של האינטימיות והמגע, כל אדם זקוק למגע, בכל שלב וכל גיל.

לאמא שלי אין רגישות יתר.
לאבא שלי ולשלושת הבנות שלה - יש.
רק לפני שנה וחצי קראתי על התופעה הזו בכמה כתבות די שטחיות בנושא בעיתונים יומיים, והבנתי שיש לנו את זה.
ואני חושבת שזו אחת הסיבות שאנחנו הבנות מעולם לא היינו קרובות אליה כמו שהיא היתה רוצה וציפתה. הרגשנו את זה גם בכך שהרחקנו אותה גם כשהיא שאלה על החיים שלנו. עד היום אני מתייסרת על ארוע שהיה כמה שבועות לפני שהיא נפטרה – היא התיישבה לידי על הספה, כשאני כבר בהריון מתקדם, ושאלה אם היא יכולה לנסות ולהרגיש את העובר זז. אני בטוחה שהיא "עבדה" על עצמה הרבה זמן בשביל לגייס את האומץ לשאול אותי את השאלה הזו... אני לא חושבת שהיא ידעה מה זה בדיוק "תחושתיות יתר" בשביל להגדיר את "הבעיה" שלי (ושל אבא שלי), אבל ידעה שאני עלולה "להידלק" אפילו מהמחשבה על מגע כל כך קרוב (להניח יד שלה על הבטן שלי, למשך זמן מספיק ארוך, ועוד במטרה שהיא תרגיש את העובר שלי זז אצלי). אני כמובן לא הסכמתי, אבל אני חושבת שיחסית הצלחתי לדחות אותה בצורה רגועה (למרות שאני זוכרת את אותו "בעבוע" שדיברתי עליו קודם בהקשר של כעס). יונתן היה אמור להיות הנכד הראשון של אמא שלי, ולו רק היה אפשר לסובב את הזמן לאחור... (אמא שלי נפטרה במפתיע מהתקף לב בגיל 54, לפני שנתיים וחצי, חודשיים לפני שיונתן נולד).

טליה,
מרגיש לי לפנות בצורה אנונימית.
אמא שלי לא חיבקה או הרימה אותי. היום אני מבינה שהיו לה קשיים פיזים ונפשיים. מעניין אבל הרשתי לעצמי להרגיש את החסר רק כשהייתי אמא והבת שלי היתה במצוקה. כאשר הרגשתי שהיא "מחלימה" התפניתי לברור עצמי. במהלך הבירור הזה הרגשתי "פיזית" את החסר. לאחר שסיימתי עם הרחמים העצמיים התחלתי לחפש כלים לחיזוק. ואחד הכלים שנקרו בדרכי היה שימוש בדמיון. דמיינתי שההורים שלי מרימים אותי (אני תינוקת), מחבקים אותי ומקבלים אותי כמו שאני באמת. אח"כ דמיינתי אותם תינוקות ושאני מחבקת אותם אני ההורה שלהם נותן להם את מה שהם צריכים. וזה הביא לי את התובנה שהם היו הורים "טובים"יותר ממה שההורים שלהם היו. שם ניתן לומר נגמר הכעס והתחילה הסליחה.
את יכולה לדמיין את הפגישה עם אמך אחרת את יכולה לתת סוף אחר לפגישה ביניכם.

יופי... עכשיו גרמת לי לבכות שלוש דקות לפני שבעלי והילדים חוזרים הביתה...