אמא מודאגת לבת 4

[פלינית*]

בתי בקרוב בת ארבע. נמצאת בגן מגיל שנתיים וחצי, אח בבית בן 2.3.
לאחרונה עצבנית במיוחד, מקללת בבית את כל הקללות שלומדת בגן - בכל מצב כמעט, בחנות כשלא מקבלת את מבוקשה, אצל רופאת הילדים ההמומה, צועקת, גם על הסבתא. שורטת את אחיה, דוחפת אצבעות בעינייו. כל ניסיון לדבר אליה - אין תגובה. בועטת מרביצה. אין לי רעיון מאיפה להתחיל לבדוק. זקוקה לכל עזרה.

[פלוני_אלמונית*]

דבר ראשון בררת בגן עם הגננת אם יש שינוי כלשהו?
דבר שני יתכן והילדה מקנאה באחיה שנשאר איתך בבית ורוצה להשיג תשומת לב ומשתמשת בדרכים לא דרכים אבל זוהי דרכם של ילדים אז קודם כל להציב גבולות ברורים שזו לא התנהגות מקובלת ויחד עם זאת המון אהבה גם כשקשה חיבוקים ונישוקים והמון
יש ליבת סוררת בת 5 וחצי שלפעמים מתנהגת בצורה דומה אז גיליתי שצריך לעמוד מול התנהגות זו כמו חומה בצורה ולא להראות שצורת ההתנהגות מטרידה אותנו ממש פרצוף פוקר
וגם לתת המון חיזוקים חיובים אבל גם למנוע דברים שהיא אוהבת ולהסביר שפרסים מקבלים רק ילדים שמתנהגים יפה
מקוה שעזרתי בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

אולי כדאי שבעלך יקח את בתך בזמן הקרוב לגן או שאת תיקחי אבל בלי אחיה

[דיצה*]

פלינית,

נראה שההתנהגות שלה היא קריאה לעזרה.
תנסי קודם כל לנשום עמוק.. להרגע.. ואז לראות מה הבת שלך בעצם רוצה? ותנסי לתת לה את זה.

כשהיא במצב רוח טוב תני לה הרבה חום, חיבוקים וכו'.

כשהיא משתוללת את יכולה לחבק אותה במעין "חיבוק דוב" עד שתרגע.

בחנות כשלא מקבלת את מבוקשה -
את יכולה פשוט לתת לה את מבוקשה.. ואם מסיבה מסויימת את לא רוצה - להסביר לה למה ולהציע תחליף (בלי להילחץ מהאחרים בחנות, גם אם היא ממשיכה לצעוק שם).

צועקת, גם על הסבתא. שורטת את אחיה, דוחפת אצבעות בעינייו
במקרים של פגיעה באח - חשוב להגיב בנחרצות ובקצרה ולומר לה "כך לא עושים בבית שלנו!". כמו כן לקחת אותה פיזית ולהרחיק אותה ממנו. תגובה קצרה ונחרצת גם אם צועקת על הסבתא.

כל ניסיון לדבר אליה - אין תגובה.
כנראה שאין טעם לדבר כי אולי גם היא לא בדיוק מבינה מה עובר עליה וקשה לה להסביר את זה במילים.
יותר פיזיות - חום חיבוקים, להרחיק אותה מהאח פיזית אם פוגעת בו.. ופחות דיבורים.

כנראה שהיא עוברת תקופה לא קלה. תנסי לבדוק גם מה קורה איתה בגן - אולי כדאי להעביר אותה גן / לדבר עם הגננת וכו'.

בהצלחה @}

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אולי פשוט תשאירי אותה שבועיים בבית ותראי מה קורה?

[פלינית*]

תודה על התגובות.
הגננת ילדה לאחרונה, ובמקומה נמצאות שתי מטפלות לסירוגין (גן קטן פרטי של 6 ילדים). דיברתי איתן הן טוענות שלא רואות שום שינוי בהתנהגות לשלה בגן, ושהמלים שפולטת לא מוכרות להן מהגן. (אני לא מאמינה שהן צודקות כי אין מקום אחר שהיא שומעת מלים כמו -שקרנית, מגעילה (חוצפנית אנחנו יודעים שזה מהגן - עוד כשהגננת היתה). התחלתי לחשוב אולי יש כאן בעיה נוירולוגית כלשהי, אולי צריך לבדוק, אולי זה מוקדם מדי? אולי יש לה תסמונת טורט (שמקללים ועושים תנועות לא רצוניות). אני באמת מאוד דואגת.
חשבתי על אפשרות להוציא אותה מהגן . אבל טכנית מחכים לי שלושה שבועות מאוד לחוצים בעבודה, אח"כ חופש גדול.חוץ מזה שאלה השבועות האחרונים של הגן וחופשה של שבועיים לא רלבנטית אלא אם כן אני מוציאה אותה לחלוטין, וזה כרגע לא יתקבל בקרב הורים אחרים (שכנים שלנו),
עוד תופעה שנפוצה לאחרונה: היא רוצה להתלבש בדיוק כמוני, ואת התכשיטים שלי, ואם אין לה משהו בדיוק כמו שלי היא מיד צועקת ובוכה וולא מאפשרת לי ללבוש /לענוד - "תורידי את זה ותזרקי את זה"

[פלינית*]

עוד דבר - כמעט כל יום יש על מה לבכות - דברים קטנים ויומיומיים גורמים לבכי נורא.
לעיתים ממש מסרבת למגע ממני - תלכי מכאן.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וזה כרגע לא יתקבל בקרב הורים אחרים (שכנים שלנו),
מה זה עניינם??
היא רוצה להתלבש בדיוק כמוני,
לי נראה שהיא צריכה יותר זמן אמא...

[פלונית*]

אולי יש לה תסמונת טורט
לעניות דעתי, הקללות הקשורות לתסמונת זו אינן רצוניות, כלומר ילד רוצה להגיד 'פרח' ויוצאת לו קללה במקום. לפי דברייך, קללותיה של בתך מלאות בכוונה רבה, ולכן לא נראה לי שזה קשור לתסמונת טורט.
האם בחופש הגדול תהיו הרבה ביחד?

[רעות_וצליל*]

קחי אויר. תהיי רגועה.
זה יכול להיות תוצאה של איזו הצטברות רגשית, שהצטברה לה והיא לא יודעת איך לפרוק.
אני גיליתי, שיום בגן יכול להיות מלחיץ לפחות כמו יום בחברת היי טק ואפילו יותר, ומה לעשות, צאצאינו לא נועדו להתמודדויות האלו בגיל הזה.
כשאת לוקחת אותה מהגן, תעשי את זה לבד, ותדאגי שיהיה לכן איזה חצי שעה לפחות לבד את והיא.
ובזמן הזה תנסי להיות הכי רכה ומכילה שאפשר, תהיי רגועה לגמרי, תהיי סבלנית, תהיי מבינה.
תנסי בזמן הזה לתת לה חיבוקים וחום פיזי, תנסי לדבר איתה, ואם מסיבה כלשהי היא תתחיל לבכות, תעודדי אותה, תנסי לחבק אותה תוך כדי (יכול להיות שבהתחלה היא לא תסכים), אבל תגידי לה שזה בסדר שהיא בוכה, ותסבירי לה שאת נמצאת איתה והיא יכולה לבכות, ותעודדי אותה להמשיך לבכות כמה שהיא רוצה, עד שהיא תרגיש שזה מספיק לה, וכל הזמן תהיי איתה.
אל דאגה, אחרי הבכי מגיע הפרס, רק סבלנות, כמה זמן שצריך לבכות (בהתחלה זה עלול להיות קצת יותר ארוך, אבל עם הזמן זה ממש מתקצר)
תרגול כזה יכול ממש ללמד אותה (ואותך) איך לפרוק עול רגשי.

יכול להיות שהיא באיזשהו חסך אמא, אם כך אז תנסי לפחות כמה ימים לתת לה פיצוי עודף, ממש להיות איתה, לתת לה קצת יותר ממך, המון סבלנות, תשחקו ביחד, תצמידי אותה אליך לכמה ימים, שתעזור לך לבשל ולנקות.
יכול להיות שקצת עודף תשומת לב מרוכז למשך כמה ימים יביא אותה לאיזון.

[פלוני_אלמונית*]

חלק סימפטומים שאת מתארת מוכרים לי
דברים שעוזרים לנו: תשומת לב, זמן איכות בחוץ, מגע, טיפולי שיאצו ורפלקסולוגיה ולשים לב לתזונה, שינה וסדר החיים (וגם שאבא יעבוד פחות ויהיה יותר איתה).

מאחלת לך שתמצאי את הכוחות לא להכנס למעגל של טירוף. תדאגי לעצמך הכי טוב שאת יכולה!

[אמא_של_א_א_א*]

נראה לי שכדאי מאוד לתת לה זמן איתך לבד.
יכול להיות אחה"צ , יכול להיות במקום גן- יום אחד של ביחד כמו פעם..,
אבל זמן איתך.
וכשהיא כועסת ובועטת ומקללת ומשתוללת.
לא לנסות לעצור את זה. אלא לתת לזה להיות.
לקבל לרגע את המצב. לא ישר לדחות.
היא צועקת - בסדר - להסתכל- לקבל-להבין מאיפה זה מגיע - האם היא נעלבה?
לשאול אותה - נעלבת? את כועסת? את עצובה ? מקנאה ? וכן הלאה....
לתת שם לאותם רגשות שעולים. כשמקבלים אותם ונותנים להם שם זה עוזר.
מנסיוני - מאוד.
שיעבור בקלות

[פלוני_אלמונית*]

עושה רושם שבתך לא יודעת תסכול מהו וכשהיא נתקלת במשהו שלא נראה לה היא מיד נשברת ובעקבותיה גם את דבר שלא עוזר לה את צריכה להיות חזקה להסביר לה שמותר לך לענוד את תכשיטייך ןלתת לה תכשיטים של ילדות
גם בני היה עם סף תסכול נמוך ואנחנו מהרנו לרצות אותו כל פעם שהתחיל עם התקף זעם כי לא רצינו שיבכה אבל מי שסובל בסופו של דבר מהרצון לרצות תמיד הוא הילד
היום לאחר תקופה ארוכה ועבודה מאומצת להחזיק את עצמנו ולא להכנע לבכי ולזעם הילד נרגע
הילדה צריכה להבין שמי שאוחז במושכות ומוביל את הדרך זו את
לדעתי היא מראה לך שהיא הולכת לאיבוד בעולם ומחכה שאתם ההורים תראו לה את הדרך
וכמובן לא לשכוח חיבוקים נשיקות חיזוקים חיובים ואהבה אהבה אהבה

[פלוני_אלמונית*]

אל תרוצי לעשות איבחונים תיבחני קודם את עצמך התשובות נמצאות אצלך

[אמא_של_א_א_א*]

מציעה גם להסתכל בדף - להקשיב לילדים
יש שם חומר בנושא בעיקר בסוף הדף.

[פלינית*]

חייבת לומר שהתגובות שלכן מאוד מרגשות אותי. גם בשל התובנות החשובות העולות בהן וגם מעצם ההתייחסות העקרונית והמעמיקה - תודה לכולן.
לא חשבתי בעצמי עד כמה היא זקוקה לי לבד, הרי בסך הכל אני רוב הזמן בבית, היא הולכת לגן מקסימום 4.5 שעות מדי יום. העניין הוא שהבן עדיין יונק - כשהוא רוצה לישון או כשעצוב או כשמתעורר, וגם כשהיא מכה אותו או נושכת אותו. כך שיוצא שהוא הרבה עלי (במיוחד לאחרונה שהיה חולה), והיא נאלצת לוותר עלי בזמן זה. לאחרונה היא לא רוצה ללכת עם אבא ואחיה לטייל אלא להישאר איתי בבית ולא תמיד זה היה לי נוח - נקיונות, סדר, זמן לעצמי להיות לבד. ככלל אני משתדלת לא להכריח אותה לעשות דברים אבל כן משכנעת אותה.
החלטתי לא להעיר לה יותר על הדיבורים הלא-יפים בזמן הקרוב כדי קצת להרגיע את ההתנגדויות ואת המאבק.
אני משיחה כאן בפניכן, אשמח לשמוע עוד.
לא סיפרתי אבל מדובר כאן בילדה נפלאה שהתכונה העיקרית שלה היא רגישות גבוהה כל כך לצורכי האחר (תינוק בוכה,חבר בגן שצריך עזרה,אחד מאיתנו שמרגיש לא טוב), שיושבת עכשיו על הרצפה בסלון עם ערימה צנוברים שאספה בדרך הביתה ואבן, מפצחת ומחלקת אחד לה ואחד לאחיה.

[מפתח_סול*]

זה באמת מסתכם בסופו של דבר בתשומת לב וכמה שנדמה שאנחנו נותנים להם זה אף פעם לא מספיק והם דורשים עוד וכמו שבעלי אומר אנחנו גנרטור ענק שמספק חום ואהבה
ודרך אגב נקיונות וסדר זה משהו שאת יכולה לשתף אותה זה אמנם לוקח יותר זמן אבל הסיפוק שיהיה לה מזה הוא עצום ועם הרבה חיזוקים היא תרגיש בעננים
היא נשמעת ילדה מקסימה אני בטוחה שהכל יסתדר בסוף

[פלינית*]

האם בחופש הגדול תהיו הרבה ביחד?
כן, כולנו עקרונית בחופש. מצפה מאוד לכך.

[פלונית*]

לנו יש יום בשבוע של שעתיים שאני רק עם הבכור.
אחרי שהתחלנו בזה חל שיפור גדול בהתנהגות שלו וגם ביחסים בנינו.
בהצלחה.

[צפריר_שפרון*]

פלינית,
_חשבתי על אפשרות להוציא אותה מהגן . אבל טכנית מחכים לי שלושה שבועות מאוד לחוצים בעבודה, אח"כ חופש גדול.חוץ מזה שאלה השבועות האחרונים של הגן וחופשה של שבועיים לא רלבנטית אלא אם כן אני מוציאה אותה לחלוטין, וזה כרגע לא יתקבל בקרב הורים אחרים (שכנים שלנו),
עוד תופעה שנפוצה לאחרונה: היא רוצה להתלבש בדיוק כמוני, ואת התכשיטים שלי, ואם אין לה משהו בדיוק כמו שלי היא מיד צועקת ובוכה וולא מאפשרת לי ללבוש /לענוד - "תורידי את זה ותזרקי את זה"_

היא זועקת לעזרה, ואת לא שומעת.
כל אלה לא רלוונטיים, לא השכנים, לא הגננת, לא הנסיבות.
כך, שכאשר טוענת שאי אפשר לדבר איתה, נמצאת את בדיוק באותו מקום -

היא לא מצליחה לדבר איתך!

ומכאן, נמצאת כמראה בעבורך.

התבונני שם.

אז, לא מתעלמת מכל האסוציאציות שעולות למי שאת היא ביחס לאמך.


תודה.

<שלם>

[פלינית*]

צפריר,
די הזדעזעתי למקרא דבריך, הבנתי שהגעתי עם ביתי לקצה, במהלך השבת לקחתי על עצמי לשים לב, להקשיב, להיענות בפשטות עם מינימום התנגדות מצידי, וראיתי עד כמה זה לא קרה לי איתה בתקופה האחרונה. הטחת הקללות הלכה ופחתה, היא היתה מאוד רגועה היום, וגם אני. בלילה לפני השינה היא אמרה לי: אמא, היה מאוד כיף השבת. היא ילדה נפלאה ונהדרת. אני ממש כואבת שהבאתי אותה למקום שבו היתה.
ביחס לאסוציאציות ביחס לאמי, אני עדיין מתבוננת בזה. לא פשוט.
תודה.

[פלינית*]

תודה לאל היתה היום תחושה שיש שינוי, יותר רגוע מצד כולם, יותר שמח.
יש עניין שנגזר מכל המציאות שתיארתי, ואני קצת תקועה וזקוקה לעיצה:
לפני שבוע הלכנו לקנות סנדלים. מדדנו וקנינו לקטן, אבל במידה של בתי היו מעט מאוד דגמים היא נדלקה על זוג שהוחלט לאחר מדידה שהוא בדיוק עליה כרגע. מאוד התאכזבה להוריד אבל בסוף הסכימה. בהמשך מדדנו לה זוג נוסף שלא היה נראה לי שיחזיק טוב את הרגל אבל רוב המוכרים בחנות אמרו שאין בעיה, היא מאוד רצתה (שם היא צעקה שלא רוצה להוריד אותם) ואחרי הרבה לבטים והתייעצויות, החלטתי לקנות לה. היא נעלה אותם והלכנו עוד זמן מה בתוך הקניון. עקבתי אחרי ההליכה שלה וראיתי כי הם יוצאים לה מדי פעם מהרגל, והיא מתכופפת ומסדרת. קלטתי שאין מצב שהיא נשארת איתם, הסברתי לה מה קורה וביקשתי ממנה להחליף לנעליים שהיא באה איתם, היא הסכימה. ירדנו לחנות להחזיר - היה סגור.
למחרת אמרתי לה שנחליף את הנעליים, היא בכתה וצעקה נורא, אני רוצה רק את הסנדלים האלה. בינתיים חזרנו לנעול את נעלי החורף, ובכל פעם שאני מנסה לדבר על החלפת הסנדלים וקניית אחרים היא בוכה ולא רוצה לשמוע. היא מבקשת לנעול אותם, רוצה סנדלים כמו אחיה. בנתיים היא עם הנעליים, אני לא מעזה לדבר על העניין. נתקעתי קשות, כואב לי העניין - שאני לא יכולה במקרה זה להיענות לה לדבר שהיא באמת ובתמים כל כך רוצה. אני חייבת כבר להחליף ולא מצליחה להתקדם.
אחרי היום הרגוע יחסית, חשבתי שאם האמון לאט לאט יחזור, יהיה קל יותר - אבל מה אם לא יהיה קל יותר?

[צפריר_שפרון*]

[צפריר_שפרון*]

פלינית,
ראשית, העברתי את דברייך מדף הבית שלי הנה, שזה המקום המתאים.

כאן, לדברייך האחרונים -

שני צדדים למטבע.
מחד, טוב להקשיב רוב קשב לילדה.
מאידך, כאשר זו מתעקשת על מה שלא מקובל עלייך, מעמידה לה את הגבול הברור הזה, גם אם זו הופכת שמיים וארץ.

לא משאירה בידיה ברירה - גם אם זו צורחת.
אז, אם צורחת ומשתוללת, מחבקת אותה חזק, ולא נותנת לה אלא להיות צמודה, מוחזקת בכוח, עד שזו נרגעת.

כאן, את עצמך לא נכנסת לסערת רגשותיה, אלא אוחזת בה, מחבקת אותה, לא נותנת לה מרחב להשתוללות, עד שזו נרגעת.
את עצמך, שקטה, קרת רוח, ועם זאת אוהבת ויודעת שגבול זה לא נועד לשבור את רוחה, אלא לרווחתה.
שכן זה מה שמבקשת:
מחד, יחס, הקשבה, התייחסות.
מאידך, גבול ברור. עד היכן מותר לה, מה מותר לה ומה לא.

שאם לא שמה את הגבולות כאן, תקצין את התנהגותה עד שאת עצמך תשימי לה גבול, אז, כאשר המצב בלתי נסבל מבחינתך, את עצמך "מאבדת את הצפון".

כך, על פני שהיא הולכת עד קצה גבול הסבלנות שלך, ומוציאה ממך את ההתנהגות המקבילה: זע,ם כעס וחוסר אונים, נמצאת מי שאת היא מעמידה את הגבול, בשקט, בנחישות, ברגשיות ובבלי להיכנס לתוקפנות אלימה כלפיה.
תוקף אנו מחייב תוקפנות.


לכן, מסבירה לה בשקט את אשר עומד לקרות.
מסבירה לה בשקט שבכל מקרה הסנדלים האלה חוזרים לחנות גם אם היא לא מסכימה לקבל אחרים, גם אם לא יוחזר הכסף.
מסבירה לה שזה לא לויכוח.

ומבצעת.

האם זה ברור עד כאן?

[פלינית*]

זה ברור עד כאן אבל בהחלט מלחיץ אותי. אני לא רואה עדיין איך אני עושה את זה, איך אני מגיעה לרגיעה במצב כזה. איך אני נותנת לה ביטחון שאני כאן איתה, תומכת בבכי שלה, מקבלת אותו בלי שזה יעיף אותי למקום רגשי קשה, בלי שתרגיש את דפיקות הלב וחוסר השקט שנוצר אצלי.

[צפריר_שפרון*]

פלינית,
במובן הזה, יכולה בהחלט לחוש את חוסר השקט.
שכן, לא מתבקשת לעשות 'הצגה' של קור רוח, אלא, להעמיד את הבמושג הזה 'לא לויכוח' כמושג מוחלט.
כך, כאשר מחליטה לעצמך שנושא זה 'לא לויכוח', ומשכנעת את עצמך שזה אכן לא בר-ויכוח, נמצאת מעמידה את הגבול הזה, בעבורך את ובעבורה.

כאן, אם כן, כאשר את עצמך לא אומרת את הקוד הזה - לא לויכוח, מאפשרת ויכוח, ואף הופכת את הויכוח לשעשוע.
כלומר, דווקא כאשר את רואה שהיא מוכנה לוותר, בנושא אחר, פעוט מבחינת החשיבות שהיא ואת מעניקה לו, נמצאת מי שאת מציעה ויכוח, בהיתול.
למשל:
כאשר היא מבקשת נאמר לאכול פרוסה אם חמאה, אז, בחיוך את עשוןיה לומר לה, אולי תאכלי חמאה עם פרוסה?
אז, אם היא מסכימה, אז את מציעה הפוך, לאכול פרוסה עם חמאה, כך משתעשעת איתה סביב ויכוח עקר, שאין לו כל משמעות אלא השעשוע.

כך, מפרידה בין מה שהוא גבול ברור, שבאחריותך לקבוע אותו, לבין מה שניתן לויכוח, לשעשוע, ולמשחק.

האם כעת קל יותר ליישום?

[פלינית*]

צפריר, אני בודקת איך אני מסתדרת עם השיטה, בינתיים בימים האחרונים בכל רגע נתון אני שואלת את עצמי מה גבולות השיתוף ומה לא לוויכוח, אני קולטת שאני מאוד גמישה איתם וזה מאוד מעייף אותי, לעומת זאת גם לחשוב כל הזמן האם זה לוויכוח או לא שזה מה שקורה לי בימים אלא - מאוד מעייף אותי.
אני אספר כאן מקרה שקרה לי אתמול - מצטערת מראש על הפירוט - חשוב לי לשתף
אתמול בצהריים רבע שעה לפני סיום הגן השכבתי את הבן ונרדמתי איתו, צלצול טלפון העיר אותי, רצתי מהר החוצה וראיתי שהשכנה (שמביאה מהגן ילדים אליה לצהרון) הביאה אותה, ירדתי, הילדה היתה עייפה ורוטנת קצת. אחרי שקצת נרגעה הכנו יחד פסטה ורוטב, בשלב ההגשה היא ביקשה שאשים לה הרבה רוטב, שמתי, ביקשה עוד, הוספתי, ואז היא ביקשה שאביא לה את המסננת ונשטוף את הפסטה - אמרתי לה שאחרי ששמים רוטב לא שוטפים אלא קודם לכן כבר שטפתי, היא ביקשה שוב בצעקות שהיא רוצה לשטוף את הפסטה ככה עושים את זה. אני סירבתי, ובין רגע היא התחילה לצרוח ולהשתולל, לרקוע ברגליים לרוץ הלוך ושוב בבית הלכתי ותפסתי אותה, אמרתי לה שאני מוכנה לשים במסננת פסטה חדשה מהסיר - ללא רוטב - ולתת לה לשטוף - שמתי לה והיא העיפה הכל לכיור. התעצבנתי נורא אבל הבלגתי, ישבתי איתה וחיבקתי אותה - היא צרחה והתנגדה, השתוללה ונחלצה ממני, החזרתי אותה אלי ושוב היא אמרה שהיא לא רוצה וברחה, בשלב זה התעורר הבן, הבאתי אותו לסלון הוא ראה את הפסטה וביקש - החלטתי שאני מגישה לו ולי הזמנתי אותה לבוא - היא המשיכה לצרוח , "הופכת שמים וארץ" בחדר. אכלתי קצת איתו, הוא היה שקט לנוכח הבלגן - שאל מה קרה לה, ניגשתי אליה, הצעתי לה לישון קצת היא ביקשה שאהיה איתה כל הזמן תוך שהיא מגרשת את אח שלה שבא לחדר, אומרת לי שוב ושוב שהיא כועסת עלי מאוד ובוכה בעייפות, הצעתי לה לשבת עלי - לא רצתה, ליטפתי אותה הרבה זמן עד שנרדמה. כשנרדמה הקטן התחיל לבכות ולהשתולל, וגם לדבר כמוה (את מגעילה).
כשישנה החלטתי לטשטש עקבות מהתקרית ולהתחיל אחרת, ניקיתי, הכנתי אוכל אחר (מזין יותר). פתחתי בריכת פלסטיק חדשה וניפחתי אותה, וכשהתעוררה הזמנתי אותה לראות הפתעה בסלון. היא מאוד שמחה, אכלה בהנאה, ביקשה שנמלא את הבריכה, הסכמתי, ואז בתוך הבריכה היא התחילה להשתולל ולשפוך את המים לכל עבר. ( ברור לי שמאוד כיף לה לשפוך מים ולהשתולל אבל היא עושה משתמשת בהרבה בכוח, כמעט באלימות) ביקשתי שיירגעו וכשהמשיכו הפסקתי את הבריכה.
בלילה בהתארגנות לשינה היא רצתה שנמלא שוב את הבריכה כדי שהיא תתקלח. שמחתי שהנה יש כאן סוגיה שברור שאין עליה ויכוח, כמה פשוט. היא לא הפסיקה לבכות ולבקש ולומר שוב ושוב, אני כועסת עלייך, הצעתי לה להתקלח מקלחת קצרה, היא שוב התחילה לבכות, מסלקת אותי מחדרה, שוכבת במיטה. השארתי אותה ויצאתי לשוחח קצת עם בעלי, אמרתי לו שאני מרגישה שהילדה דורשת מאיתנו משהו יותר עמוק, בזה שהיא מבקשת כל כך דבר שברור שלא ניענה לו ולא מרפה, אולי היא מבקשת שנהיה יותר סמכותיים עבורה שתרגיש שיש לנו כוח בשבילה.
היא באה המשיכה לומר שהיא כועסת, שהיא רוצה בריכה, הושבתי אותה עלי לחיבקתי אותה, היא אמרה שהיא עצובה שאף אחד לא משמח אותה - הצעתי לה כל מיני "משמחים" (סיפור, שיר) , אבל היא רצתה שוב רק בריכה. הצעתי לה מסטיק היא מאוד שמחה, לקחה והסכימה ללכת לישון. במיטה היא שכבה שותקת, ליטפתי אותה, פתאום היא אמרה שהיא מאוד כועסת שאף אחד לא בא לקחת אותה היום מהגן. התחילה קצת לבכות. סיפרתי לה מה קרה והתנצלתי. היא המשיכה וסיפרה שילדים לא משחקים איתה בגן, גם החברה הטובה ביותר. היא ביקשה שלא אלך למחרת לעבודה והיא לא תלך לגן ונישאר בבית, הבטחתי לה שכך יהיה.
התקשרתי לזוג הורים מהגן לשמוע מה קורה אצלם, הם הצביעו על עלייה באלימות של הבן, שינוי משמעותי בצורת הדיבור, תוך כדי השיחה איתם והתיאורים שלי את המצב התחוור לי בוודאות שאני מוציאה אותה מהגן ויהי מה. כל הלילה נדדה שנתי- איך נתתי לה להיות במציאות אלימה כל כך. שוחחנו על כך ארוכות והחלטנו שאנו מודיעים על עזיבה, העניין שכרגע מטריד אותנו הוא איך אנחנו סוגרים את העניין אצלה, איך היא קולטת את מה שקורה (היום היא שאלה אם היא הולכת מחר לגן, ולמה היא לא הלכה היום), איך מתמודדים עם מפגש אקראי עם ילדי הגן בזמן טיול? מה עושים אם היא מבקשת ללכת - הרי אנחנו רוצים להודיע על עזיבה סופית. או כמו שבעלי ניסח : תשאלי איך עוזבים גן.

[קסת*]

פלינית יקרה, אני מזדהה מאוד עם סיפורך, גם לנו יש סיפור דומה בגן ואני מצפה לתשובתו של צפריר בכליון מקלדותיים.

[צפריר_שפרון*]

פלינית,
במובן הזה, נמצאת אם כן, למדה את גבולותייך.

כאן, לגבי שאלת הגן.
זו אינה באחריותה, אלא אך ורק באחריותכם.
לכן, מודיעים לה שיותר לא הולכת לגן - כי כך החלטתם, נקודה.
כאן, החלטתכם היא משותפת, ונמצאת לא נתונה לויכוח.
כאן, אין כל צורך לומר לה שזה לא לויכוח, אלא להפנים את אלה בעצמכם.

כאן, תוקף זה של אחדות, שנמצא עולה כהסכמה משותפת של ההורים, יתקבל כמובן מאליו אצל הילדים.

ואם נשאלים מדוע לא הולכת לגן על ידי הקטנה, עונים, שכך החליטו, מתוך אהבה, מתוך דאגה ,ומתוך כך שרוצים להיות בקרבתה, ועניין זה, הוחלט על ידי שניכם.

וכאשר תישאל בעתיד מדוע אינה הולכת לגן, תהיה תשובתה - כי ככה החליטו הורי.

אז, נמצאים מפרידים בין מה שבאחריותה ובין מה שלא באחריותה.
הפרדה זו יותר משחשובה בעבורה, חשובה בעבורכם.

וטוב אם זוכרים, שבכל מקרה, זו בהחלט אחריותכם, וגם אם כל הרחוב מאמין שהנכם טועים, עדיין, זו אחריותכם ולא אחריות כל הצדיקים והצדיקות, שחושבים שהחיים שלכם - הם עניינם.

תודה לך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

פלינית, מה שלומכן?

[עורכת*]

דרוש שם דף מתאים

[אמא*]

שלום,
פלינית, אינני יודעת אם את עדיין כאן אבל אכתוב כדי שיעזור לאחרים וגם לי...
גם אני מוצאת את עצמי בודקת שוב ושוב מהם הגבולות שאני רוצה / יכולה להציב.
מישהו אמר לי שאם הגבול או ה"לא" אינו ברור לי אז כנראה הוא לא באמת גבול שאני צריכה להציב.
הרגיע אותי לדעת שלא צריך גבול לשם הגבול בלבד, אלא רק כשהוא נחוץ. יש על זה הרבה בדף חינוך ללא כפיה.

[אמא*]

חינוך ללא כפייה