אמא לעתיד הפכה לאמא בהווה

[אבישג_א*]

שאני מקטרת כל הזמן, שקשה לי
זה הקושי העיקרי בדיכאון, היכולת לראות טוב.
ועם כל זה את מצליחה לראות טוב, הרבה טוב, חלק ניכר מהזמן, אולי רובו.
ממשיכה להתפעל מהכוחות שלך.


מתישהוא אתרגל לשינוי, לחיים החדשים, הפיזי והנפשי יתאזנו וארגיש יותר טוב.
בעזרת ה' בקרוב מאוד

שבת שלום וחג שמח

[אל_הלב*]

שבת שלום וחג שמח
מצטרפת לברכת שבת שלום וחג שבועות שמח (-:

חזרתי מהפסיכולוגית, פגישה חשובה, התחלנו לעלות על כמה נקודות חשובות.
מזכירה לעצמי לא לבטוח בפחדים שלי, הם מתעתעים בי והם רק שטן ולא אור.
משילה מעלי את האשמה על כל הפירוק הזה, כל כך הרבה גורמים ומשתנים קשורים זה בזה שגרמו לכך ואני ממש לא אשמה בזה.
במקום אשמה בוחרת באחריות, אחריות למלא את חיי מחדש בשמחה ואהבה,
בבחירה, בלימוד איך להנות מהאמהות, איך להרגע בתוכה, מתוך מקום חי ואמיתי ולא מתוך מקום פרפרקציוניסטי ודורש שלמות.
מתוך זרימה, מתוך בטחון בעצמי ובכוחותי.

[ב_עילום*]

במקום אשמה בוחרת באחריות, אחריות למלא את חיי מחדש בשמחה ואהבה,

אמן @}

[רותם_סנדק*]

וואו, צמרמורת אחת גדולה עברה בי כשקראתי את הדברים האחרונים שכתבת. חג שמח יקרה אהובה.

[אל_הלב*]

חג שמח יקרה אהובה
חג שמח מותק (-:

[תמרוש_רוש]

_במקום אשמה בוחרת באחריות, אחריות למלא את חיי מחדש בשמחה ואהבה,
בבחירה, בלימוד איך להנות מהאמהות, איך להרגע בתוכה, מתוך מקום חי ואמיתי ולא מתוך מקום פרפרקציוניסטי ודורש שלמות._
אח, יפהפה

את יודעת, ממש לפני הלידה שלי פתחתי לעצמי קלפי מלאכים, וביקשתי הנחיה לקראת האמהות הבאה עלי לטובה (?).
את יודעת מה קיבלתי?
קלף ראשון - playfulness
הפיל אותי לקרשים, הקלף הזה. בדיוק מדבר על ה- "איך להרגע בתוכה, מתוך מקום חי ולא מתוך מקום פרפרקציוניסטי ודורש"
במילים שלי, הקלף אמר לי: "אל תשכחי שמלבד אמא, יש פה ילד. ילד שאוהב לשחק. להשתעשע. אמהות זה לא רק לדאוג לו. לטפל בו. לקחת אחריות. בטח שלא כל הזמן. את יכולה ורוצה להצטרף אליו, לשחק יחד אתו"

נו, ואחריו... קיבלתי שלושה קלפים: Signs, Listening, Harmony

בקרוב אצלך (())(())(())(())(())(())(())

[אל_הלב*]

קלף ראשון - playfulness
גדול (-: זה בהחלט שיעור ללמוד קלילות ושובבות.

אגב, את לא תאמיני אבל חייבת לשתף אותך שחלמתי עליך הלילה...
שאת באיזה פסטיבל מנחה בפני הקהל על במה ואת בלונדינית ומאוד צעירה, קצת דומה לאיזו שחקנית אוסטרלית מבנות מקלאוד.
ואני מספרת למישהי שזו את ושאת מדהימה בתבונה ובהסתכלות שלך על החיים ושאני בשוק שאת נראת ככה, כזו צעירה ובהירה, בכלל לא כמו שתיארתי לעצמי (עם שיער חום).

ובקשר אלי, מאתמול, שהשיניים עדיין כואבות אבל במגמת החלמה ויכולה כבר ללעוס ולבלוע תודות לשמן ציפורן שמורחת ועוזר להקטין את הפצע פלאים,
אני מבינה שאומנם סערת הנפש של החרדות נרגעה מהאינטנסיביות והסיוט שחוויתי בכל רגע ורגע, אבל שהדרך להחלמה ולאושר עוד רחוקה.
אני מרגישה ריקה, בואקום של כלום, בלי ממש חשק והתלהבות והנאה ממשהו, בלי לחכות לשום דבר.
וזו הרגשה מאוד מאוד מוזרה.
כאילו כל ההגנות שעטפו אותי כל החיים התנפצו ואני פשוט בחוסר ודאות אחד גדול מה אני עושה פה, מי אני, מה טעם החיים ומה התוכניות שלי.
אין לי תוכניות. אין לי שמץ של מושג מה בא לי לעשות.
אין לי מקום עבודה לחזור אליו. לא כזה שעושה לי חשק ודרייב בכל אופן.
גם סיום הלימודים לתואר, עדיין לא מרגישה פניות נפשית לזה.
גם המוזיקה והאימון לא ממש מדברים אלי כרגע.
בקיצור, כל מה שממש עניין אותי ומילא את עולמי כמו לא רלוונטי לפאזת חיים זו.

גם אפילו איך אני רוצה להראות לא ברור לי.
לא מוצאת את עצמי עם בגדים, תכשיטים כבר לא נוחים לי וכמו למה בכלל להתאמץ הרי הכל תוך שניה מלא פליטות ולא פרקטי כשיש לי גורה קטנה על הידים רוב היום.
גם להיפגש עם חברות מרגיש מוזר, כי לא ממש מעניין אותי שום דבר, או לפחות לא מרגישה פניות לשמוע כרגע, כי אני לא יודעת מי אני בכלל.
והשעות שהיא נרדמת בלילה בכלל מוזרות, כבר לא מעניין אותי לראות כמעט שום דבר בטלויזיה, לקרוא או לצאת.
מוזר ברמה שקשה לי להסביר. כאילו החיים איבדו מהטעם שלהם.

ובמקביל יש את הילדה המתוקה והיפה הזו שהתברכתי בה וכל כך לא מבינה איך זה לא ממלא אותי באושר גדול.
למה האחריות הזו כלפיה משתקת אותי, כאליו אני בכוננות תמידית לדאוג לה ולא מצילחה במקביל גם לחיות את החיים שלי, שאין לי מושג מה הם בכלל.
מה זה לחיות את החיים שלי? אולי כן צריכה לחזור לעשות במנות קטנות דברים שאהבתי ועשיתי בעבר, גם אם נראה לי שלא אהנה מהם כמו פעם.
אולי זה יחזור אם הזמן. אולי זה יעזור לי להרגע ולהבין שאפשר להמשיך בחיים, גם כשאת נושאת על כתפיך כובד אחריות כזו לחיים של תינוקת קטנה.

אני שמחה שאני בטיפול פסיכולוגי, לדעתי זה יעזור לי להבין את הסיבות לשבר הזה ונותן לי תחושה שאני מטפלת בעצמי.
מקוה שזה גם יעזור לי לאחות את השברים לידי זהות חדשה ומאושרת פחות או יותר.
בהמשך שוקלת גם טיפול יותר של גוף נפש, כמו אייפק או גרינברג.
אשמח לשמוע אם מישהי או מישהו עבר טיפול כזה והאם ואיך זה עזר.

[אבישג_א*]

מקשיבה

[עולם_חדש_מופלא*]

מה שלומך?

[אל_הלב*]

בוקר טוב
רוחות של שינוי החלו לנשב לפני כשבוע.
טפו טפו טפו בלי עין הרע ההרגשה השתפרה משמעותית וגם הגוף לאט לאט מתחזק.
הבעיה בשיניים ובפה עדיין קיימת אבל יודעת שזה יסתדר ופחות חרדה שלא.

קמה בבוקר והולכת לישון בהרגשה טובה ויציבה, ללא המועקה והחרדות שליוו אותי באינטנסיביות יותר מחודש ולפרקים מהלידה.
הטיפול הפסיכולוגי עושה לי טוב לנפש, עולים דברים עמוקים ומורכבים שהובילו לקריסה הזו ועכשיו כשהסערה נרגעה, אפשר לטפל בכל מה שעלה בהצפה הזו ולהרכיב את הפאזל של החיים שלי מחדש.
לא ברור מה יתגלה בתמונה הזו ומי הבחורה שאהיה בהמשך, לראשונה שלשום הרגשתי שלווה בתוך החוסר ודאות הזו ובכך שאין צורך להמשיך לרוץ בפאניקה ולמלא את החוסר ידיעה ברעש ועשיה לא ממוקדת, כמו שעשיתי רוב חיי כדי לא לשמוע באמת את הקול הפנימי שזועק לי מבפנים.

כמו שהפסיכולוגית הגדירה יפה, אני מתחילה לחמם מנועים ועולים מליון דברים שפתאום בא לי לעשות, כחלק מהחזרה לחיים ולתפקוד, אבל נזהרת מזה.
צריכה למצוא את האמצע ולא לחיות בקצוות, חוסר מעש משתק או באובר עשיה ורעש.
ובינתיים לקחת את הזמן לטפל בעצמי באמת, בנפש ובגוף, בצורה יסודית ומעמיקה.
ולטפל ולגדל את הבת שלי, המהממת והיפיפיה שנקשרת אליה יותר ויותר מיום ליום.
וזו מהות יותר מעשיה.being ולא doing.
וזה חדש לי. ולאט לאט מתחילה להיות מסוגלת להכיל את זה ולתפקד בתוך זה בלי פאניקה.

[אבישג_א*]

יו, איזה כיף לראות אותך.
זה מס' ימים אני מחפשת אותך באתר ולא מוצאת, עכשיו באתי לכתוב לך ולשאול מה קורה ופתאום ראיתי שכתבת היום.


קראתי מה שכתבת, ממש שמחתי לשמוע.

[אל_הלב*]

יו, איזה כיף לראות אותך.
תודה אבישג א היקרה, מחמם את הלב לשמוע (-:

[תמרוש_רוש]

_אני מרגישה ריקה, בואקום של כלום, בלי ממש חשק והתלהבות והנאה ממשהו, בלי לחכות לשום דבר.
וזו הרגשה מאוד מאוד מוזרה._
זה לא סוף. זו התחלה. כנראה שפשוט היית צריכה להתרוקן כך, כדי שתוכלי להתמלא במשהו חדש.
אבל טיבו של המשהו החדש הזה הוא שאת לא יכולה ישר לעבור אליו בקפיצה אחת, הוא צריך לצמוח מתוכך. כמו שכתבת:
לראשונה שלשום הרגשתי שלווה בתוך החוסר ודאות הזו ובכך שאין צורך להמשיך לרוץ בפאניקה ולמלא את החוסר ידיעה ברעש ועשיה לא ממוקדת
תני לעצמך להיות במקום הריק הזה. יש ערך לחדר ריק לגמרי לפני שהוא מתמלא בחפצים וותיקים. יש ערך ללהשאיר אותו ריק קצת זמן, אחרי המעבר, ופשוט לבהות בקירות, לספוג את התחושה של החדר, לתהות על ההתחלה החדשה שהוא מגלם, ורק אז להתחיל להוציא חפץ אחד...
ואז עוד אחד....
ולגלות שבחדר החדש צומח לך סדר חדש.
ואילו היית מנסה לדחוס את כל החפצים הוותיקים מהחדר הישן לחדש, כמו שזה, היה נהיה סתם בלגן אטומי ושום דבר חדש ונכון לא היה יכול לצמוח.
@}

גם להיפגש עם חברות מרגיש מוזר, כי לא ממש מעניין אותי שום דבר, או לפחות לא מרגישה פניות לשמוע כרגע, כי אני לא יודעת מי אני בכלל.
אוי, כמה מוכר...
בשנה הראשונה אחרי שדידי נולד, הייתי הבנאדם הכי אגואיסט שיכול להיות בכלל, מרוכזת רק בעצמי (כלומר בו), ושום דבר אחר לא עניין אותי ולא תפס אותי.
זה היה נחוץ ונכון, אבל גם היה בעייתי משהו, כי היה לי קשה למצוא את "טעם החיים" גם בדברים אחרים. כמעט הכל היה תפל למשך איזה זמן.
ו... אני לא חושבת שיש דרך קיצור בעניין. את עושה את כל הדברים הנכונים. את מטפלת בעצמך ומטפלת בחרדה שלך (שבאמת מפריעה לדברים הטובים לקרות וחשוב לטפל בה), ו... זמן. מעבר לטיפול החיוני, תני לעצמך זמן. תני לעצמך לגיטימציה להיות שם, במקום המוזר הזה של "כבר לא אכפת לי מהדברים ההם", ויחד עם זאת לבדוק שוב ושוב, מדי פעם, במינון הנכון, את הכיוונים הישנים של חייך, מזוית חדשה.
לאט

[אל_הלב*]

זה לא סוף. זו התחלה. כנראה שפשוט היית צריכה להתרוקן כך, כדי שתוכלי להתמלא במשהו חדש.
תמרוש רוש - התגעגעתי אליך (-: תודה שקפצת לבקר מאוסטרליה הרחוקה (-:
כן, עכשיו כשסערת הנפש נרגעה רואה שזו אכן התחלה חדשה ואפילו מרגשת.
שאלו אותי מספר פעמים בימים האחרונים מתי אני מתכננת לחזור לעבוד או מה התוכניות שלי הלאה ואני בשיא השלווה והשלמות עניתי בחיוך שאין לי מושג, כרגע אני רוצה להיות עם הקטנה.
אני מרגישה שרק עכשיו אני בעצם מתחילה להנות מהזמן שלנו ביחד.
וזו מרגישה כמו התחלה חדשה, כי עד עכשיו לא הייתי פנויה להנות, אלא רק לשרוד.


תני לעצמך לגיטימציה להיות שם, במקום המוזר הזה של "כבר לא אכפת לי מהדברים ההם", ויחד עם זאת לבדוק שוב ושוב, מדי פעם, במינון הנכון, את הכיוונים הישנים של חייך, מזוית חדשה.
צודקת, נותנת לעצמי לגיטימציה ומאמינה שלאט לאט העניין יגיע, גפ מכיוונים לא צפויים וחדשים.

חייבת לשתף שבפעמיים שהייתי אצל פסיכאטריות בתל השומר, במרפאת חווה שמטפלת במשברים של נשים בכל מעגלי החיים (כניסה להריון, לאחר לידה, אובדן הריון, תסמונת קדם וסתית, גיל הבלות וכו') יכולה להמליץ בפה מלא לפנות לשם, בדכאון או חרדה לאחר לידה או בכל משבר אחר.
הן מקסימות, מכילות, מבינות עניין ומקצועיות ולמי שמהמחוז (ואולי גם למי שלא מהאיזור) זה גם בחינם לגמרי.
לוקח להם כמה ימים לחזור (לכן לא חיכיתי כי המצב היה אקוטי) אבל זה מאוד מומלץ.
לינק לפרטים: http://rehabilitation.sheba.co.il/[po]Psychiatric Division[/po]/Psychiatry Clinics/Hava Clinic/

[הילה*]

_כל כך רוצה להרגיש טוב ולהיות הצד השני של הגשר, לעזור לאחרות.
אבל לא יודעת איך לעבור לשם ומתי זה יקרה_

אהובה, שבועיים חלפו מאז שכתבת את זה, והנה את שם:

יכולה להמליץ בפה מלא לפנות לשם, בדכאון או חרדה לאחר לידה או בכל משבר אחר.

הכי מרגש בעולם.
קשה לתאר כמה אני שמחה לקרוא אותך ככה.
חיבוקים אהובה.

[תמרוש_רוש]

את נפלאה ונהדרת

[אל_הלב*]

_הכי מרגש בעולם.
קשה לתאר כמה אני שמחה לקרוא אותך ככה.
חיבוקים אהובה._
הילוש תודה רבה, על הכל, מאוד תמכת בי בתקופה הכי חשוכה של חיי.
מקווה שבקרוב יצא להכיר גם פנים אל פנים (-:

אתמול חזרתי שוב לרופא שיניים שעשו שוב מיני ניתוחון כדי לסגור את הלסת שנותרה פתוחה ויש קצת הקלה בכאבים.
מקוה שזה ישתפר וירפא במהירות.

שבת שלום בנות אהובות ויקרות.

[אל_הלב*]

תמרוש רוש -
שתביני כמה דבריך משמעותיים עבורי, עד כדי כך שהם אפילו נכנסים לי לחלומות...

[אבישג_א*]

_אתמול חזרתי שוב לרופא שיניים שעשו שוב מיני ניתוחון כדי לסגור את הלסת שנותרה פתוחה ויש קצת הקלה בכאבים.
מקוה שזה ישתפר וירפא במהירות._
מה המצב עכשיו ? הכאבים חלפו ?
ואיך החיים בכלל ?

[אל_הלב*]

אבישג איזה כבוד לי שאת מתעניינת.
האמת שהכאבים עדיין לא נפתרו, מיום ראשון בערב עד הבוקר היו ממש חזקים וגם הובילו ליומיים של חרדה שוב,
מהפחד שזה לא יפתר ואיך אתפקד ככה.
ביאס אותי, אחרי שבועיים שהרגשתי שנפשית מאוד מתחזקת.
הבוקר קמתי נפשית יותר טוב והולכת לביקורת אצלו שוב היום.
וקבעתי עם רופא שיניים מומחה אחר, שיש לו תור רק לעוד שבועיים לצערי אבל שווה לחכות.
וקבעתי לשבוע הבא עם מדקר מעולה בשם רן כליף.
מקוה שמגמת השיפור תמשיך ואהיה בימים באמת טובים.

[אבישג_א*]

_האמת שהכאבים עדיין לא נפתרו, מיום ראשון בערב עד הבוקר היו ממש חזקים וגם הובילו ליומיים של חרדה שוב,
מהפחד שזה לא יפתר ואיך אתפקד ככה._
מישהי אמרה לי שכאבי שיניים גרועים מכאבי לידה, מסכימה איתה (וגם אין שום רווח בסוף (-:)

_וקבעתי עם רופא שיניים מומחה אחר, שיש לו תור רק לעוד שבועיים לצערי אבל שווה לחכות.
וקבעתי לשבוע הבא עם מדקר מעולה בשם רן כליף._
ישר כוח על היוזמה והחיפוש אחר פתרון

מקוה שמגמת השיפור תמשיך ואהיה בימים באמת טובים.
מקווה גם

[פלוני_אלמונית*]

מה שלומך ?

[אבישג_א*]

הי אל הלב
לא שמעתי ממך כבר המון זמן
בבקשה תכתבי כמה מילים, שנדע שהכל בסדר
ומה עם השיניים ? הסתדרו כבר ?

[אל_הלב*]

היום סוף סוף הרגשתי יחסית טוב, אחרי שבועיים של גיהנום,
חרדות 90% מהזמן וסערת נפש גדולה בסופ"ש, שלוותה בריב גדול עם האיש, בכי מטורף והצפה רגשית.

ככל שהטיפול הפסיכולוגי מתקדם מבינה שאני חווה פוסט טראומה ושהלידה היתה טריגר להמון טראומות ילדות לעלות על פני השטח.
לאט לאט מקלפת את הפחדים והכאבים כמו בצל, מקוה שמגיעה לשורש ומשם באמת שאפשר יהיה להצמיח משהו חזק ובריא יותר.

כאבי השיניים - אחרי 3 רופאי שיניים + מומחה פה ולסת שביקרתי אתמול - ככל הנראה סובלת מחריקת שיניים ונעילת לסתות שגורמים לכאבים.
הפתרון לעשות סד לילה ו...להירגע.

ממשיכה לצאת כל יום מהבית ולתכנן תוכניות ופגישות עם אנשים,
ככה היום עובר יותר בקלות ומהר.

מפחדת לעשות סיכומים כי כבר חטפתי כמה וכמה סטירות לחי,
שחשבתי שהנה עברתי את התקופה המסויטת הזו ושוב היתה נסיגה.

גאה בעצמי שמטפלת בעצמי כמו שצריך, בלי להתייאש ולוותר, טיפול עשרת אלפים כללי לגוף ולנפש, מבלי לדפוק חשבון לכסף.
פעמיים בשבוע אצל הפסיכולוגית, קובעת תורים לכל הרופאים שצריך וגם טיפולי דיקור.

עדיין מחפשים דירה לקניה, מקוה שבשבוע הקרוב כבר נדע איפה זה עומד ובהתאם לכך אוכל לקבל החלטות קדימה,
האם לחזור לעבוד ועם מי להשאיר את הקטנה.
עדיין מקוה שהמצב ימשיך וישתפר ואהיה בריאה וחזקה פיזית ונפשית ואוכל להשיאר איתה שנה בבית כמו בתוכנית המקורית שהיתה לי ולסיים את התואר.
מצד שני, חושבת שאולי כן כדאי לחזור קצת לעולם המבוגרים לכמה שעות, חצי משרה, וזה יעזור לי גם להרגיש יותר טוב ולהבריא.

בינתיים מזכירה לעצמי להיות גאה בעצמי על כל מה שעשיתי ב4 וחצי החודשים האחרונים כדי להרגיש יותר טוב וכדי לטפל בקטנה.
למדתי כל כך הרבה, למרות שזה בא בדם יזע ודמעות רבות.

עדיין יש דרך לעבור מהמוד ההישרדותי הזה למוד של שמחה ושלווה,
אבל מאמינה ומאחלת לעצמי שאוטוטו אני שם.
לילה טוב שיהיה

[אבישג_א*]

בינתיים מזכירה לעצמי להיות גאה בעצמי על כל מה שעשיתי ב4 וחצי החודשים האחרונים כדי להרגיש יותר טוב וכדי לטפל בקטנה.
מזכירה לך גם
ושיהיה בהצלחה, את בכיוון הנכון, שינויים אמיתיים לוקחים זמן ותמיד יש נפילות
את תהיי בסדר, את כבר.

[אל_הלב*]

את תהיי בסדר, את כבר.
תודה אבישג, בטוחה שאת צודקת (-:

[ב_עילום*]

כמה זה קשה ...

שמחה לשמוע שאת מטפלת היטב בעצמך.

האיתות העצמי הזה: אני חשובה, אני מטפלת עכשיו בעצמי... בסופו של דבר עובד.

וכן... זו דרך של התקדמויות ונסיגות אבל הנסיגות הן כבר לא למקום שהיו מקודם כי מי שנמצאת שם, בנסיגה, כבר עברה עוד כיברת דרך אל עצמה, בינתיים והתחזקה.

בעניין חזרה לעבודה- זה מאד מאד אישי. הכי חשוב להיות קשובה למה באמת מתאים לך , נכון לרגע זה ופחות למה היה החלום...
זה גם מצב הפיך אפשר לנסות ואח"כ לחזור לאחור אם נראה שלא נכון...

@}

[ב_עילום*]

אחד הקולות הכי מכאיבים ובדיעבד גם מעכבי החלמה עבורי היה הקול של "כל מה שרציתי ודימיינתי, ההנקה, המנשא, להיות בבית ו... להיות מאושרת... לא הצליח לי... אוי ואבוי.." זה היה ממש החלום ושיברו (לא הצלחתי להניק ושאבתי 4.5 חודשים) .
היום בדיעבד, אחרי שמונה שנים שלימדו אותי שמה שחשוב בסופו של יום זו המציאות ופחות הפנטזיה.. אני חשה חמלה לאותה אישה שהייתי כמה חודשים אחרי לידה, מוצפת בחרדות, בדאגות בקושי אינסופי ועם קול כל כך לא חומל ולא מוותר ולא רואה אותה....
לשמחתי היו גם קולות נוספים חזקים יותר של "את ראויה לעזרה ולתמיכה" והקשבתי להם ופעלתי לפיהם.

[תמרוש_רוש]

_הכאבים ... הובילו ליומיים של חרדה שוב,
מהפחד שזה לא יפתר ואיך אתפקד ככה.
ביאס אותי, אחרי שבועיים שהרגשתי שנפשית מאוד מתחזקת._

סבלנות, יקרה. צעד אחורה, שניים קדימה, ושוב אחורה. את מתקדמת לבטח, וחלק הכרחי מההתקדמויות זה הנסיגה. אין דרך אחרת... ככה זה.
אבל מכל נסיגה את שבה ועולה טיפה יותר גבוה. כמו הגיאות של הים. גל בא - ונסוג. ובא - ונסוג. ורק אחרי זמן רב, את פתאום קולטת שהים עלה באמת.


_ככל שהטיפול הפסיכולוגי מתקדם מבינה שאני חווה פוסט טראומה ושהלידה היתה טריגר להמון טראומות ילדות לעלות על פני השטח.
לאט לאט מקלפת את הפחדים והכאבים כמו בצל, מקוה שמגיעה לשורש ומשם באמת שאפשר יהיה להצמיח משהו חזק ובריא יותר._

((-))(())((-))(()))
הייתי שם. אוי, כמה שאני יודעת איך זה נראה....
(אצלי הטריגר היה בערך-אונס, אבל מה זה חשוב. פרטים טכניים).
שנה של הליכה בחושך. של חוסר היכולת להרגיש כאב אמיתי, שמחה אמיתית, לראות דברים במלוא חיותם.
כן, ואני מכירה את הרמונט הכללי והיסודי שפתאום את מגלה שאת עושה לעצמך באמצע החיים. עד השלד והיסודות את נחשפת עכשיו, ולא פלא שזה נראה רע. אבל, עכשיו יש לך גישה לשלד הזה, ליסודות האלה, לתקן בהם כמה מקומות חלשים, למלא כמה חללים באהבה...

[פלוני_אלמונית*]

_גאה בעצמי שמטפלת בעצמי כמו שצריך, בלי להתייאש ולוותר, טיפול עשרת אלפים כללי לגוף ולנפש, מבלי לדפוק חשבון לכסף.
פעמיים בשבוע אצל הפסיכולוגית, קובעת תורים לכל הרופאים שצריך וגם טיפולי דיקור.
ע_

אולי זו הערה טיפשית אבל שמת לב שאת כותבת כאן הרבה בלי המילה אני? כאילו ניסית למחוק את עצמך ומוסווה בניסיון לכתוב בקצרנות, שמת לב?

[אל_הלב*]

זו דרך של התקדמויות ונסיגות אבל הנסיגות הן כבר לא למקום שהיו מקודם כי מי שנמצאת שם, בנסיגה, כבר עברה עוד כיברת דרך אל עצמה, בינתיים והתחזקה.
מעודד לחשוב על זה בצורה הזו. זה באמת מרגיש ככה.


_הייתי שם. אוי, כמה שאני יודעת איך זה נראה....
(אצלי הטריגר היה בערך-אונס, אבל מה זה חשוב. פרטים טכניים)._
תמרוש רוש - גם אצלי חלק מהטראומות קשורות לניצול מיני בילדות(בתוספת טראומות מההורים ומהקיבוץ בו גדלתי).
מעודד לשמוע שעברת את זה והתחזקת ואת במקום טוב עם ההורות שלך ובכלל.

פלוני
יש בך אור, שאף אחד לא יכול לכבות
(-:
תודה על התזכורת.


שמת לב שאת כותבת כאן הרבה בלי המילה אני? כאילו ניסית למחוק את עצמך ומוסווה בניסיון לכתוב בקצרנות
וואלה, מעניין מה פרויד היה אומר על זה...
נראה לי שפעם הייתי כל כך עסוקה בעצמי וכיום אחרי הלידה מרגישה שקשה לי להיות גם אמא וגם אני.
לוקח זמן לחבר בין שני הדברים.

כבר 5 ימים טפו טפו שהחרדה עזבה אותי תודה לאל.
מטפלת בעצמי ומקוה שמגמת השיפור תמשיך ותעלה אותי למעלה.
שבת שלום

[אבישג_א*]

_נראה לי שפעם הייתי כל כך עסוקה בעצמי וכיום אחרי הלידה מרגישה שקשה לי להיות גם אמא וגם אני.
לוקח זמן לחבר בין שני הדברים._
הייתה תקופה (דיכאון שהיה לי אחרי לידת בתי השלישית), שהרגשתי כאילו אני כבר לא אני, אלא סוג של משרתת של כולם, זה היה מאוד קשה.
זה עבר והיום אני במקום אחר לגמרי (עם תהיות הפוכות - אם לא שכחתי את הילדים (-: )

[אל_הלב*]

זה עבר והיום אני במקום אחר לגמרי (עם תהיות הפוכות - אם לא שכחתי את הילדים )
(-:

אבישג היו דברים ספציפים שבמבט לאחור עזרו לך להתחזק ולצאת מהדכאון?

תמרוש - אשמח מאוד לשמוע איך התמודדת עם החרדות ואיך הן עברו בסופו של דבר ואחרי כמה זמן בערך נשמת לרווחה והקלה שאכן התקופה החרדתית עברה?
אני מרגישה יותר טוב טפו טפו בשבוע וחצי האחרונים, אך עדיין חוששת ששוב החרדות יעלו בעקבות דברים שעולים בטיפול ובכלל.

יום נפלא

[אבישג_א*]

אבישג היו דברים ספציפים שבמבט לאחור עזרו לך להתחזק ולצאת מהדכאון?
כן, ירדנו לישוב ופגשתי אנשים - לראות בני אדם היה חוויה ממש מרגשת מבחינתי
אני זוכרת שקצת לפני שירדנו מהגבעה הייתי ממש בודדה שם, ישבתי בגן שעשועים עם הבנות שלי ואחות של שכן שבאה לבקר מתל אביב, ואז ראיתי מכונית עולה אל הגבעה וכולי בהתרגשות אמרתי : "הי הנה בני אדם"
היא בטח חשבה שאני ממש מוזרה (-:
אני חושבת שלעיתים אנחנו לא מודעים איך הדברים הקטנים בחיים יכולים לעשות לנו כל-כך טוב : חברה, ארוחה טובה, שינה נורמלית

[אל_הלב*]

_סבלנות, יקרה. צעד אחורה, שניים קדימה, ושוב אחורה. את מתקדמת לבטח, וחלק הכרחי מההתקדמויות זה הנסיגה. אין דרך אחרת... ככה זה.
אבל מכל נסיגה את שבה ועולה טיפה יותר גבוה. כמו הגיאות של הים. גל בא - ונסוג. ובא - ונסוג. ורק אחרי זמן רב, את פתאום קולטת שהים עלה באמת._
שוב בנסיגה מחמישי בערב. וזה כואב ומפחיד.
המון בכי ויאוש בלתי נגמר.
תחושת מועקה/חרדה שמשתנה בעוצומותיה לאורך כל היום.
ישנה גרוע ולא רציף.
שואלת את עצמי האם הרסיטל בכלל עוזר במשהו.
קושי להיות בבית. פחד. חוסר אונים.
כאבים בכף יד ולפרקים במקומות אחרים ותחושת ספק גדולה האם ומתי ארגיש טוב.
נכון שצריכה סבלנות, אתמול עברו כבר 5 חודשים מהלידה.
זה כל כך הרבה זמן להרגיש רוב הזמן רע.
לא מכירה את זה מקודם.
לפרקים רוצה לוותר על הכל. ואז נזכרת שמה פתאום, החיים ישתפרו, פשוט לא ידוע מתי ואיך זה יקרה.
לבטוח בבורא שזה יקרה.
שכאבי הנפש והגוף יעזבו אותי וארגיש שוב חיה ומאושרת.
אולי בכל זאת הגיע הזמן לצאת לעבוד ולוותר על החלום לגדל אותה באופן בלעדי.
אולי המסגרת וחזרה לעולםפ המבוגרים ירגיעו במקצת את החרדה הקיומית שחשה.
אבל אין לי מושג במה לעבוד ואיפה.
וכשיש הקלה בחרדות שוב מרגישה שיכולה לעמוד בזה ולהשאר לגדל אותה בבוקר.
כמו דרך ללא מוצא.
ויש לי מבחן שלא מצליחה ללמוד אליו ביום שני לתואר. מתלבטת אם לדחות.
כנראה שאין ברירה.
וגם לדחות קורס אחד מהסמסטר שאמור להתחיל עוד שבוע.
חשבתי שזה יעזור לי לחזור לעצמי, אבל זה רק מכביד עלי יותר, ביחוד שהחומר שצריכה ללמוד הוא בפסיכולוגיה, על טראומות והפרעות מצב רוח למרבה האירוניה...
קשה.

[ב_עילום*]

הייתי שוקלת בהחלט להיפרד ממנה לכמה שעות בכל יום (כלומר להוציא אותה למסגרת כלשהי)

כפי שנכתב כאן רבות במעלה הדף:

יש את החלום ויש את המציאות

ואם בשביל להתחזק ולחזור לאיזון שלך, את צריכה להיפרד ממנה למשך היום- תעשי את זה

בגדול היא יותר צריכה אמא מתפקדת ומאוזנת מאשר אמא שאמנם נמצאת איתה כל היום אבל מרגישה רע מאד.

פשוט תנסי. זה הפיך.
את יכולה להחליט כך ואח"כ לשנות את החלטתך.

ובכל מקרה- גם אם את מחליטה להישאר איתה בבית- תזכרי את הגלים של הדיכאון.

זה כמו צירים. בא ומתחזק ואח"כ נחלש

זה יעבור, הדיכאון, פשוט כי את רוצה שיעבור, כי את לא מוותרת וזה יקרה בסופו של דבר.

[אל_הלב*]

זה יעבור, הדיכאון, פשוט כי את רוצה שיעבור, כי את לא מוותרת וזה יקרה בסופו של דבר.
תודה ב עילום. על החיבוק וההבנה.
אני זוכרת שכתבת שגם עברת דיכאון.
אשמח אם תשתפי אותי איך עברת את זה ובעזרת מה.
ואחרי כמה זמן.

את צודקת שזה כמו גלים של צירים. רק שהם לא נעלמים כבר תקופה מאוד ארוכה, הרבה יותר משל לידה שארוכה ככל שתהיה נגמרת אחרי כמה ימים.

ואם בשביל להתחזק ולחזור לאיזון שלך, את צריכה להיפרד ממנה למשך היום- תעשי את זה
הפחד שאגלה שזה לא עזר וגם ויתרתי על להיות איתה.
והפיך זה כן ולא כי כל דבר כזה ידרוש מלחמה עם האיש וטלטול המערכת מחדש.
לכן כדאי שאהיה סגורה על עצמי.
בינתיים הוא הסכים שנביא מטפלת ליומיים (כל עוד אני לא חוזרת לעבוד) ובזמן הזה אוכל ללמוד מחוץ לבית, להתאוור ולראות אם זה עוזר בכלל.
ואז אולי אהיה יותר חכמה.
מצד שני אולי אם זו לא תהיה מסגרת של עבודה עדיין זה לא ישחרר אותי.
לא יודעת.

[ב_עילום*]

בינתיים הוא הסכים שנביא מטפלת ליומיים (כל עוד אני לא חוזרת לעבוד) ובזמן הזה אוכל ללמוד מחוץ לבית, להתאוורר

יופי. נשמע צעד ממש טוב עבורך.

הפחד שאגלה שזה לא עזר וגם ויתרתי על להיות איתה

זה משפט מהעיניים של הדיכאון.

בתוך הדיכאון הכל נראה לא בסדר, לא יצליח ויותר חמור- לא ייסלח. כל העולם מונח על כתפיים שאפילו לא מסוגלות לשאת את הראש שמעליהן...

זה לא אומר שזה נכון. ולא אומר שלא יהיה יותר טוב ולא אומר שלא תוכלי לסלוח לעצמך.

זה רק אומר שעכשיו, כשאת מוצפת בחרדה הזו, כל החלטה נראית גורלית נורא, ובלתי אפשרית בעליל. כלומר: את חייבת להחליט וברור שכל החלטה תהיה שגוייה. וכמובן... לא תיסלח. .

כשאת במקום הזה, תראי שאת במקום הזה.
ותביטי בך ובמקום הזה בעיניים של חמלה.

את סובלת וצריך לעשות הכל כדי לעזור לך לחזור לאיזון הפנימי שקיים בך. הוא שם!

החרדות אינן מוכיחות שמשהו לא בסדר. הן בסה"כ הצפה של רעיונות לגבייך ולגבי חייך שקרוב לוודאי, למרות עוצמתם.. אינם נכונים.

כפי שאת קוראת בין השורות, אני מכירה את זה ממקור ראשון.

איך יצאתי מזה? (מי אמר שיצאתי מזה... )
אבל ללא ספק המצב היה הרבה יותר קשה לי אחרי הלידה והלך והשתפר עם הזמן. ככל שהיא תהיה פחות תלויה בך, יהיה לך יותר קל....

[תמרוש_רוש]

(())(())
<בלי מילים>

[אל_הלב*]

_בתוך הדיכאון הכל נראה לא בסדר, לא יצליח ויותר חמור- לא ייסלח. כל העולם מונח על כתפיים שאפילו לא מסוגלות לשאת את הראש שמעליהן...
זה לא אומר שזה נכון. ולא אומר שלא יהיה יותר טוב ולא אומר שלא תוכלי לסלוח לעצמך.
זה רק אומר שעכשיו, כשאת מוצפת בחרדה הזו, כל החלטה נראית גורלית נורא, ובלתי אפשרית בעליל._

_את סובלת וצריך לעשות הכל כדי לעזור לך לחזור לאיזון הפנימי שקיים בך. הוא שם!
החרדות אינן מוכיחות שמשהו לא בסדר. הן בסה"כ הצפה של רעיונות לגבייך ולגבי חייך שקרוב לוודאי, למרות עוצמתם.. אינם נכונים.
כפי שאת קוראת בין השורות, אני מכירה את זה ממקור ראשון.
איך יצאתי מזה? (מי אמר שיצאתי מזה... )_

ב עילום - את קולעת בול. זה מאוד נכון לגבי כל מה שכתבת ואכן נשמע שאת באמת מכירה את ההרגשה הזו.
אני מאוד אשמח לדבר איתך. חסרה לי הפרספקטיבה של בחורה שמבינה את מה שאני עוברת ואולי תוכל לתת לי עצות פרקטיות איך לשרוד את זה.
יש לך איזה מייל סודי שניתן לפנות אליך? קשה לי החשיפה באתר.

אשמח לשמוע את דעתך יותר בפירוט לגבי איך מצליחים להשתחרר מההרגשה הנוראית הזו אם למשל אכניס אותה למסגרת.
הרי עדיין אני אמא שלה ואולי אדאג בצורה אחרת, איך היא מסתדרת במשפחתון.
ביחוד שאין לי ממש מושג מה הולכת לעשות עם עצמי.
אולי ללמוד קצת, לשחות, לבקר חברות מעצימות בלי לחץ.
ללכת לים. לנסות לקרוא, לשיר, לשמוע מוזיקה.
מקוה שזה יעזור.

כרגע בכל שניה ערה לחרדה, דכאון או כאבים פיזיים. זה באמת סיוט.

חמישי היה יום ממש ממש נוראי, שוב הדכאון התלבש עלי במלוא העוצמה והרגשתי שאני שוקעת.
פגשתי חברה טובה שמאוד נבהלה מהמצב שלי והחליטה שחייבים לעשות משהו.
החלטנו יחד ללכת שוב לפגישה עם הפסיכיאטרית ולשקול שינוי או העלאת מינון בכדורים.
לקבוע שוב עם המדקר לגבי הכאבים בשיניים וביד.
לישון בשישי אצל ההורים שלי לבד, ולהשאיר את האיש עם הקטנה ולנסות לשחרר.
לחפש משפחתון לקטנה.

בשישי סוף סוף הצלחץי להסביר לאיש את המצב הגרוע שנמצאת בו ולקבל את הסכמתו לכל הפתרונות שהחלטתי עליהם.
לראשונה הוא אמר שאקח את כל הזמן שבעולם להחלים, נסתדר גם מבלי שאעבוד עד שארגיש מוכנה.
וגם אמר שזה יהיה הפיך אם ארצה בהמשך להשאר איתה בבית, כשנעבור דירה.
זה מאוד הרגיע אותי.

הוא מאוד התגעגע אלי לאורך 26 השעות שלא הייתי בבית ועשה רושם שהסתדר טוב איתה אבל למד להעריך את הקושי שבעניין.
אצל ההורים החרדה קצת פחתה בעוצמתה, פינקו אותי והצלחתי קצת לישון ולהרגע לפרקים.
בשבת בבוקר החרדה שוב נחתה חזק, מהפחד לחזור.
חזרתי עם אמא שלי וזה עזר לי להרגע שוב.

האיש היה מקסים מעל ומעבר, סבלני ואוהב.
קם אליה בלילה וכתב לי הבוקר הודעה שאוהב אותי ויודע שאבריא.
ושהוא איתי.
מחזיקה אצבעות שהסבלנות וההכלה הזו שלו תמשך, כי לצערי לא יודעת מתי שוב אהיה אני ללא החרדה האינטנסיבית הזו.
בינתיים זה כבר 9 ימים.
וגם היד והכף יד מציקות מאוד והשיניים מידי פעם.

מבינה שאני קוראת כרגע א תהמפה בעיניים של דכאון וחרדה וזה יעבור.
פשוט בינתיים צריכה לרצות לשרוד את זה, כי יש בשביל מה לחכות.
יש לי בת מדהימה ואיש אוהב שאוהבת מאוד.
אז גם אם החיים כרגע הם די סבל, להמשיך באמוק לעשות פעולות עד שזה ישתפר.
זה חייב להשתפר.
אני אבריא בעזרת השם.

תודה על ההקשבה

[ב_עילום*]

יש לך איזה מייל סודי שניתן לפנות אליך?

לא סודי בכלל. נמצא בדף הבית שלי.
מוזמנת לכתוב לי.
אשמח לעזור אם אפשר.

ושמחה לשמוע על התקשורת עם בן הזוג.

סתם שאלה: עשית לאחרונה בדיקות דם מקיפות?, לפעמים חוסרים מסויימים בנתרן, ברזל ובטח עוד כל מיני, יכולים מאד להשפיע על המצב.
לא בטוח שאם יש מחסור- הוא הוא הסיבה, אבל יכול להיות שאם כן חסר משהו, זה מוסיף למצוקה.

[אל_הלב*]

אשמח לעזור אם אפשר.
תודה לך, השיחה עמך נתנה לי כוח והזכירה לי לחשוב חיובי ושאעבור זאת.

לנוע, לעשות פעולות.

[.*]

רציתי לציין לכל אלו שסובלות מחרדות ולחצים בלתי אפשריים לבצע גם בדיקות דם, הורמונליות בעיקר, בלוטת המגן, ברזל, ויטמין די.
ובכלל כדאי לקחת סרוקסט בהמלצת הרופא כי לפעמים הטלטלות הרגשיות מעוררות חרדות או קשיים נפשיים שהם בגדר מחלה ולא אפיזודה חולפת וכדאי להיעזר בתרופה שתאפשר לראות אתה אור בכל החושך הזה.

[אל_הלב*]

לבצע גם בדיקות דם, הורמונליות בעיקר, בלוטת המגן, ברזל, ויטמין די.
עשיתי לפני חודשיים והכל היה בסדר חוץ מחוסר ויטמין די, שיש לי כבר שנים ולוקחת טיפות.


כדאי לקחת סרוקסט
למה ספציפית סרוקסט? במה זה שונה או דומה לרסיטל?

[אבישג_א*]

_יש לי בת מדהימה ואיש אוהב שאוהבת מאוד.
אז גם אם החיים כרגע הם די סבל, להמשיך באמוק לעשות פעולות עד שזה ישתפר.
זה חייב להשתפר.
אני אבריא בעזרת השם._

אני עוקבת יותר מרחוק לאחרונה, הייתי צריכה להתנתק קצת מהאתר. אבל שמחה לשמוע שאת ממשיכה להאבק למען חיים טובים לך ולמשפחה שלך, שאת ממשיכה לחפש ולמצוא את נקודות האור והטוב.

[אל_הלב*]

אני עוקבת יותר מרחוק לאחרונה, הייתי צריכה להתנתק קצת מהאתר
כן, מכירה את ההרגשה, לא תמיד עושה לי טוב להיכנס לאתר ולדף הזה ספציפית.
אבל תודה על המילים והאיכפתיות.

השבוע עדיין היה קשה מאוד אבל במגמת שיפור והזזת עניינים.
התחלתי לחפש משפחתון לקטנה לספטמבר, קיבלתי הצעת עבודה בחצי משרה שאבדוק,
התחלתי סמסטר ושיעורים באוניברסיטה וממשיכה לטפל פיזית בדיקור ביד, וגם בסד לשיניים ומקוה שזה יוריד את הכאבים בקרוב.
בנוסף העלתי את המינון לכדור וחצי ליום השבוע, יתכן וזה גם עוזר קצת ליצוב המצב.

ובעיקר להבין שמשנה את תפיסת המציאות השגויה שלי שאני מאויימת ולא מוגנת לכך שהכל באמת בסדר, הבת שלי מדהימה ולא באה על חשבוני בשום צורה ושגם הדברים עם האיש ירגעו ויסתדרו לאט לאט.
ופחות להיבהל כשתחושת חרדה או דכאון תוקפת אותי (תמיד בתחילת יום ובפעמים נוספות) ולנסות לדבר לעצמי כדי שזה ירגע.

שומרת על אופטימיות, הכל משתפר בלי עין הרע.
הקטנה היום בת 24 שבועות (!!!!) שזה הישג מדהים, לשתינו, וטפו טפו במגמת עליה, גם אם יש נסיגות וקשה לראות את ההתקדמות, היא קיימת.

שבת שלום מלאת בריאות ושלוה לכולנו.

[ב_עילום*]

@}

[אום_שלום*]

אל הלב היקרה, אני קוראת אותך כבר תקופה ארוכה, עלה בדעתי שמפגשי יוגה תרפיה יוכלו לתמוך בך מאוד בתקופה הזו, לא במקום הטיפולים שכבר התחלת אלא בנוסף, גם לטובת הקשיים הפיזיים וגם הנפשיים. אם זה מעניין אותך אשמח לתת לך עוד מידע ואולי להמליץ על מורה מתאימה.

[אל_הלב*]

שמפגשי יוגה תרפיה יוכלו לתמוך בך מאוד בתקופה הזו
הי אום שלום - אשמח לשמוע מה זה, לא מכירה את השיטה ואיפה יש באיזור תל אביב.

[אום_שלום*]

יקירה, יוגה תרפיה כפי שאני למדתי אותה היא גישה שמאפשרת לכל אדם תרגול יוגה שמתאים לו באופן אישי ומדוייק מתוך ראיית השלם, ראיית האדם על כל חלקיו, החזקים וגם אלו הזקוקים לתמיכה. מתוך הגישה הזאת המורה-מטפל מחפש יחד עם המטופל כלים שיוכלו לתמוך באדם לטובת איכות חיים, ריפוי ונינוחות. הכלים באים מעולם היוגה- תרגול גופני, תרגול נשימה, מדיטציה, הרפיה ועוד...
אני ממליצה לך מאוד לפנות למיכל ירקוני מורתי המופלאה שהיא גם אישיות מקסימה במיוחד, חפשי אותה בגוגל. היא פוגשת מטופלים בקליניקיה בתל אביב, יתכן והיא עמוסה ואם אכן כך אשמח להציע שמות נוספים. הייתי שמחה לפגוש אותך בעצמי אבל אני בעמק יזרעאל. חיבוק.

[אל_הלב*]

הייתי שמחה לפגוש אותך בעצמי אבל אני בעמק יזרעאל. חיבוק.
תודה רבה, אחפש אותה בגוגל (-:
חיבוק חזרה
(אגב, גם אני מ"העמק" במקור...)

[רותם_סנדק*]

מיכל ירקוני היא חברת ילדות יקרה שלי:)

[אל_הלב*]

מיכל ירקוני היא חברת ילדות יקרה שלי:)
כהרגלנו, איזה צירוף מקרים (-:
מה שלומך מותק אי שם בצפון? מתגעגעת.

[אל_הלב*]

עברו חלפו להם 3 חודשים נוספים ואני טפו טפו תודה לאל במקום יותר טוב.
היה לי מאוד קשה להכנס ולעדכן כאן, הרגשתי פתאום מאוד חשופה וגם שאני חוזרת על עצמי ומפילה את עצמי עוד יותר.

נכון לעכשיו ניתן לומר ששיא החרדות, הכאבים והסיוט היומיומי נמשכו 6 וחצי חודשים בעוצמה ואינטנסיביות.
לאחר מכן חשתי בהדרגה הקלה ושהחרדות הולכות ופוחתות, וכן גם הכאבים הפיזים.

היום אחרי 8 חודשים מרגישה עוד הקלה משמעותית בשבועיים האחרונים, החרדה נעלמה לגמרי, כמעט מרוב שעות היממה וגם הכאבים באים והולכים והפכו נסבלים.
יש שיפור משמעותי בעקבות הטיפול של המדקר שפשוט שחרר לי את הלסתות בצורה נפלאה (מה שגרם לכאבי שיניים ולסת) ורמת החרדה פחתה למינימום בעקבות הכדורים והפסיכותרפיה העמוקה והמצוינת עם הפסיכולוגית המעולה שהגעתי אליה בפוקס של החיים.

עדיין יש מחשבות של בלבול ואובדן דרך ושמחה, אבל מזהה שזה כבר השלב הבא - להבין את עצמי ולמצוא מה יעשה אותי מאושרת.

השיעורים שלמדתי בתקופה הזו הם אדירים ומשתדלת לא לדוש בהם ולנחתח ויותר לשחרר, להרגע ולהיות פעילה ולזרום עם החיים.
מוזר שעדיין יש לי כל הזמן צורך לנתח מה עבר עלי ואילו עוצמות חוויתי במהלך הסיוט שעברתי.
היום מבינה שחוויתי חרדות ופוסט טראומה, שהלידה היתה הטריגר שלהם לעלות.
שבעקבותיהם הייתי גם מאוד מדוכאת, מיואשת ועצובה.

עדיין יש דרך לעשות, אבל פחות נבהלת מהחרדה כשהיא מבקרת אותי ויודעת שהיא מתעתעת בי ותעבור.

הפיצית שלי גדלה ומתפתחת מדהים מיום ליום (בלי עין הרע) ולמרות שיש רגעים שקשה לי איתה, אני אוהבת אותה ומרגישה שעברנו כל כך הרבה ביחד.
היא כבר במסגרת, מה שמאפשר לי להתחיל השבוע את הסמסטר האחרון של התואר שלי ולהמשיך לטפל בעצמי.
גם עם האיש המצב השתפר מאוד, אחרי הכאוס הגדול והמתסכל שעברנו יחד.

אני חושבת שעוד יצאו מהמשבר המון דברים טובים ושאוכל לעזור להמון נשים.
בינתיים להמשיך להתחזק, להיות בטיפול ולחפש את רגעי השמחה והאור בכל יום ויום.

תודה לכן שהייתן כאן בשבילי בתקופת השבר הגדול שלי.

[גם_מכאן*]

אל הלב יקרה,
תודה ששיתפת במילים המשמחות. את גיבורה!

הפסיכולוגית המעולה שהגעתי אליה בפוקס של החיים.
אשמח להמלצה. (אם מתאים לך לפרסם).

בהצלחה ובהנאה!

[פלוני_אלמונית*]

גם מכאן יקרה,
הפסיכולוגית שלי היא תמר סיני מגבעתיים.
מפחיד אותי בכלל לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה אליה.
ועדיין, אין פתרון קסם, יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שממש אחלים.

אין ספק שהמצב פי אלף טוב יותר אבל עדיין מאוד מתוחה ומרגישה שאין לחיי מטרה ושהשמחה כמעט ולא קיימת.
וזה מוזר כי הייתי הכי אנרגטית חיובית ושמחה כל יום ותמיד ציפיתי לבאות.
עכשיו הציפיה היחידה לחזור להרגישרגיל בלי שום כאב או חרדה, גם לא ברמה היותר נמוכה שהיא מלווה אותי.

תודה על המילים החמות והתגובה, זה מחזק אותי בדרך שלי.

היום בחורה שעושה סרט תיעודע על דכאון אחרי לידה קבעה איתי פגישה.
מקוה שאצליח לעזור לה ולא ארגיש שזה לוקח אותי אחורה.

מצאתי גם קבוצה בפייסבוק של נשים בדכאון כחרי לידה עזה מעמבורך. חבל שלא היתה קבוצה כזו לפני חצי שנה. זה היה עוזר לי להרגיש לאלבד.
אז תדעו שזה קיים אם מישהי רוצה לחפש בפייסבוק ולהצטרף.

[אום_שלום*]

יקרה, תודה ששיתפת. @}

[גם_מכאן*]

עדיין, אין פתרון קסם, יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שממש אחלים.
אל הלב יקרה, דוקא בגלל שעוד רבה הדרך, ואת מסתכלת בה, לצד החרדות, גם עם אמונה ותקוה, את גיבורה.

תודה על ההמלצה על השרינקית. @}
מקוה שיבואו ימים שמחים!

[אל_הלב*]

תודה לכן אום שלום וגם מכאן (-:

אתמול הייתי מאוד מודעת למחשבות השליליות בראש שלי ולמעשה רק בסוף היום הבנתי שהייתי בעצם חרדה.
אומנם ברמה נמוכה משהתרגלתי לאחרונה, אבל עדיין חרדה.
אם הכאבים הופכים בלתי נסבלים ואני חוששת שלא יעברו לעולם והכל נראה סבל מתמשך - מסתבר שזו חרדה.
היום למדתי והייתי ממש בסדר, בתוך החומר וכמעט ולא עלו מחשבות של הנה אני בסדר אבל עוד שניה בטח לא אהיה.
ואז הפלא ופלא לא כאב לי כלום.
בטוחה שיש קשר אדוק בין החרדה לכאבים הללו.
מקוה שאצליח לפרק את זה ולשחרר את עצמי מהמתח שאני נמצאת בו.
ליל מנוחה ואמשיך לעדכן ולכתוב, זו תרפיה טובה

[תמרוש_רוש]

כמה נפלא לשמוע! (())(())

אין ספק שהמצב פי אלף טוב יותר אבל עדיין מאוד מתוחה ומרגישה שאין לחיי מטרה ושהשמחה כמעט ולא קיימת.
חכי, סבלנות.... זו הרגשה מוכרת כל עוד הקטנה כל כך קטנה וכל כך אינטנסיבית... ורק הרגע עלית מתוך מקומות גרועים בהרבה. את צריכה לתת לעצמך עוד זמן.
אין ספק בלבי שאת הולכת ומתקדמת וצומחת כל הזמן, אבל בגדול - חכי עד שהיא תגיע לגיל שלוש, ואחר כך ארבע, ואז נדבר. את לא תכירי, לא אותה ולא את עצמך

<בשבילי, שלושת השנים הראשונות היו קשות ואינטנסיביות, ולמרות שעשיתי את המיטב ליהנות מהבן שלי בשנים האלה, ואכן אהבתי אותו ונהניתי ממנו, רק מהשנה הרביעית ואילך התחלתי ליהנות באמת>

[אל_הלב*]

בשבילי, שלושת השנים הראשונות היו קשות ואינטנסיביות, ולמרות שעשיתי את המיטב ליהנות מהבן שלי בשנים האלה, ואכן אהבתי אותו ונהניתי ממנו, רק מהשנה הרביעית ואילך התחלתי ליהנות באמת>
הי תמרוש רוש התגעגעתי אליך (-:
וואו, תודה שאת משתפת אותי וגורמת לי להבין שאני לא היחידה שחיה במתח מאז הלידה של הקטנה המהממת שלי.


חכי עד שהיא תגיע לגיל שלוש, ואחר כך ארבע, ואז נדבר. את לא תכירי, לא אותה ולא את עצמך
וואו, נשמע מדהים ומשהו בהחלט לחכות לו.
כמובן שכדאי לחיות גם עכשיו (גם ככה אי אפשר לשים את החיים על הולד) ולא לחכות 4 שנים, זה ה--מ-ו-ן זמן!!!!!!
שיעור רציני בדחיית סיפוקים ובהבנה שאי אפשר לקבל הכל מהר ועכשיו כמו שאני רוצה.

היום אצל הפסיכולוגית התחדד לי שוב שהמתח הזה שחשה הוא מכיוון שלא מוצאת עדיין את הדרך לשלב בין לחיות את חיי תוך כדי להיות קשובה לצרכיה של הפיצית.
זה מאוד קשה לי. אני מרגישה מחוקה כשאני חייבת לעשות שמיניות באויר שתהיה מרוצה ושמחה.
כשהיא כזו בלי מאמץ אז זה כייף, אבל רוב הזמן היא מקטרת או דורשת תשומת לב שמרגישה שלא משאירה לי מקום להיות אני.

בינתיים להגיד תודה על מה שיש, שהלילה ישנה טוב אחרי ששלושם לא ישנה כל הלילה מכאבי שיניים,
שיש לי זמן ללמוד ולטפל בעצמי כשהיא בידים טובות במשפחתון הכי טוב שמצאתי לה. שאוהבים אותה שם ודואגים לה.
תודה שיש לי איש אוהב ומקסים שעושה כל מה שהוא יודע כדי שאהיה מאושרת.
תודה שיש לי אמא שעוזרת לי עם הקטנה והפכה להיות קרובה אלי מאז הלידה.
תודה שיש לי פסיכולוגית מצוינת שעוזרת לי להבין ובתקוה גם להתיר את הפלונטר, שלב אחרי שלב.
תודה שכרגע אני לא חרדה.
תודה שיש מזג אויר נעים.
תודה שפירגנתי לעצמי ואחרי שנה (!) הלכתי סוף סוף להסתפר ויצא סבבה.
תודה שיש לי חברות מדהימות.

[אום_שלום*]

תודה שאת כותבת...תודה

[אל_הלב*]

תודה שאת כותבת
(-:

[תמרוש_רוש]

שיעור רציני בדחיית סיפוקים ובהבנה שאי אפשר לקבל הכל מהר ועכשיו כמו שאני רוצה.
או במילה אחרת: הורות
(את יודעת אולי שיש לי מורה רוחנית. שהיה איזה זמן, לפני שפגשתי אותה, שחשבתי להפוך תלמידה של מורה אחרת, הודית, וללכת לשהות באשראם שלה לכמה חודשים, מתישהו. טוב, בסוף זה לא יצא, אבל בערך באותו זמן הדיונים בנושא הביאו לי את התובנה הבאה: ללכת למנזר או אשראם ולהתחייב לכמה חודשים למשטר אימונים נוקשה שילמד אותנו משמעת עצמית, סבלנות ואהבה תחת תנאים תובעניים ומאתגרים, זה תחליף לא-רע (אם כי רק תחליף) לגידול ילד...

היום אצל הפסיכולוגית התחדד לי שוב שהמתח הזה שחשה הוא מכיוון שלא מוצאת עדיין את הדרך לשלב בין לחיות את חיי תוך כדי להיות קשובה לצרכיה של הפיצית.
חמודה, זה לוקח שנים!
אני אוהבת לחיות במסגרת של תכניות חומש. זו לא תכנית מפורטת, אלא מטרה "בגדול" שעוזרת לי לזכור לאן (שוב, בגדול) לכוונן את עצמי. ותכנית החומש הנוכחית שלי (לגיל 35-40) היא אינטגרציה. אינטגרציה של כל מיני אלמנטים בחיי, אבל ברור שהאלמנט הכי מרכזי הוא בין חיי המקצועיים לחיי המשפחה...
וזה תהליך של שנים. שנים!

ונשאלת השאלה, מה ריאלי? כשצרכי הפיצית תובעניים ואינטנסיביים, האם באמת יש לאמא (כל אמא) יכולת לחיות את חייה "תוך כדי" מענה על הצרכים? בו זמנית?
או, לחילופין, אפשר לנסות לחיות את החיים האלה, אבל האם לא ריאלי לצפות לעשות את זה באינטרוולים של 10 דקות, בין הפרעה להפרעה?
ואז כמובן נשאלת השאלה, מה למען השם אפשר באמת לעשות באינטרוולים כאלה???
(וזו לא שאלה קלה...)

(ואוי, רק חכי ותראי מה מחכה לך בהמשך הדרך... שוב, דוגמה משל עצמי, אני עכשיו לומדת קורס מדריכות הנקה, ונפגשת עם חברות ללימודים לפחות פעם בשבוע-שבועיים. ואיזה כיף חדש, מרגש ובלתי מוכר זה לבוא לשם, להראות לילד את הדרך לחצר האחורית ואיפה השירותים, ו... פשוט לשכוח ממנו לארבע השעות הבאות. כמובן, עם הפסקות אוכל וקצת פתרון בעיות. היית מאמינה שזה אפשרי? לא בגיל 8 חודשים, ממש לא, וגם לא בגיל שנה ושמונה חודשים, אבל גם זה יגיע. בהינתן הסביבה הנכונה והחברה הנכונה. והכיף הוא שעד השלב הזה כבר למדת כל כך הרבה שאת כבר יודעת בשלף לנבא, במידה סבירה של דיוק, מה תהיה הסביבה והחברה הנכונה)

סבלנות. אני חושבת שחצי מהטריק, כרגע, הוא להציב לעצמך מטרות ריאליות, צנועות ומשמחות, כאלה שגם היית רוצה להשיג, וגם כאלה שאפשר להגיע אליהן בהינתן את, התינוקת, החיים וכל השאר.

[אבישג_א*]

כשהיא כזו בלי מאמץ אז זה כייף, אבל רוב הזמן היא מקטרת או דורשת תשומת לב שמרגישה שלא משאירה לי מקום להיות אני
איך הם קולטים כשאין לנו כוח אליהם, זה מדהים. תמיד כשהכי רציתי להיות עם עצמי בשקט ושיעזבו אותי קצת, הם היו הכי נדבקים והכי לא משחררים ואני הייתי מתחרפנת (עכשיו החברה גדלו ונהיה יותר קל עם הזמן)

אל הלב היקרה, אני עוקבת אחרי הדף מאז חזרת לכתוב, שמחתי לקרא על השיפור שחל, ובאופן טבעי ברור שיש עליות וירידות והקשיים עדיין קיימים. אני שמחה שאת משתפת אותנו ושמחה שאת מצליחה למצוא כל-כך הרבה נקודות של אור להודות עליהן.

[אל_הלב*]

או במילה אחרת: הורות
כן הא? מסתבר (-:

מה למען השם אפשר באמת לעשות באינטרוולים כאלה???
במודע אני מבינה שאני יכולה לעשות דברים לזמן קצוב וגם לא תמיד בזמן שהיא ערה.
בסך הכל טפו טפו היא הולכת לישון בסביבות שבע וישנה לילה שלם, מקסימום קמה פעם אחת לאכול וחוזרת ישר לישון.
אז יש זמן גם לעצמי.
ועכשיו כשהיא במשפחתון בכלל יש זמן במהלך הבוקר בין הלימודים שלי.
אבל אני מדברת יותר על התת מודע.

בתת מודע שלי אני מרגישה כנראה מאויימת, שאין לי באמת מקום להיות אני בלי מתח ודאגה ששואבת אותי לגמרי סביבה.
בשלושה ימים האחרונים סוף סוף הפסיק לכאוב לי מהכאבים המטורפים בשיניים וביד + חרדה שליוו אותי יום יום שעה שעה מהלידה.
זהו בהחלט שיעור נוסף, שדרכו הבנתי את השיעור הכי גדול בגוף נפש והקשר בינהם.
כשאני חיה במתח נפשי עצום, בגלל שבאופן לא מודע מתרגמת לי את המצב כמסוכן, ככזה שלא משאיר לי מקום לחיות ולהיות אני - הנפש והגוף שלי סובלים יסורים בלתי נסבלים.
ברגע שמשהו בהבנה משתנה (בזכות הטיפול כמובן), אני מצליחה להרגע - ואז כמטה קסם, פתאום לא כואב לי.
זה הזוי ומשמח בו זמנית (-:

השאלה איך לשלוט בהורדת המתח. כי הורדת המתח מוריד את החרדה והכאבים ושובר את הגלגל ואת הביצה והתרנגולת של הכאבים שמעוררים חרדה שמעוררת כאבים.
כי ההרגשה היא (שהיא כנראה כוזבת) שזה לא בשליטתי.
פתאום הפסיק לכאוב או הכאב ירד דרסטית והפך לנסבל וככזה שלא פוגם באיכות החיים וברצון לחיות.
כאילו לא בשליטה שלי. אבל זה בעצם כן. כי זה קשור להבנה שחרדה=מתח נפשי=כאבים בלתי נסבלים שמתבטאים בגוף.

חשבתי לעשות תרפיות של דמיון מודרך, אבל אני נורא בורחת מזה משום מה, תמיד זה מלחיץ אותי שלא אצליח להרגע....

מקוה שמגמת השיפור תמשיך ושאתפקד טוב כמו בימים האחרונים.


אני שמחה שאת משתפת אותנו ושמחה שאת מצליחה למצוא כל-כך הרבה נקודות של אור להודות עליהן.
תודה אבישג, את מקסימה וכייף להכנס ולראות שיש מי שקורא את מה שאני כותבת.
תודה רבה וליל מנוחה. (-:

[תמרוש_רוש]

אני מדברת יותר על התת מודע.
אה....
עכשיו אני מבינה הרבה יותר טוב למה את מתכוונת.
(())(())(())(())

[אל_הלב*]

היום היינו בישעור מוזיקה והיה ממש כייף.
הפיצית נהנתה מאוד, מסתמן שהיא מוזיקלית כמו אמא ואבא (-:
היום שיתפתי את האיש שטפו טפו טפו כבר 3 ימים בלי חרדה בכלל ובלי כאבים (-:

אני מרגישה שעליתי עוד שלב בהחלמה ובחזרה לחיים.
פתאום כייף לחיות ולנשום עמוק, בלי פניקה וחרדה משתקת.
בלי יאוש ודכאון, בלי סערת רגשות והרגשת כלא.

אני קצת עייפה, אולי מכך שזה שרף הרבה אנרגיו תלהיות על המשמר ובדריכות מתמדת.
אולי כי קמה כל יום בשש עם הפיצית.

בכל מקרה זו ההרגשה שיחלתי אליה כךל כך הרבה זמן - להגיד שאני בסדר, באמת.
וזה לא שאין קשיים, יש וגם אתגרים.
אבל יש לי כבר מסלול וסדר יום, חזרתי ללמוד ויש לי המון זמן לעצמי עד שלוש.
ואז אוספת את הפיצית ומבלות בגינה על הדשא ונרגעות ביחד.
ופוגשות חברות עם קטנטנים. והזמן עובר סבבה.
וחוזרים הביתה עייפים ומרוצים למקלחת ארוחת ערב והשכבה.
ובינתיים, חוץ מיומיים של כאבי שיניים, היא ישנה טוב ויש גם בערב קצת זמן לפני שנשפכת בתשע על הספה.

עברו 8 וחצי חודשים, ואני מאוד מקוה שמעכשיו זו רק מגמת עליה ובניה מחדש.
של אני טובה יותר, אומנם נטולת ההגנות מפעם, אבל גם פחות מתגוננת, יותר רכה, אנושית ומקבלת.
יותר מאפשרת לידי לאחרים. יותר חכמה וסלחנית.
ומאמינה ומקווה שהטיפול הפסיכולוגי וההבנות עומק שנחשפות שם, עוזרות לי כמו בצל לקלף את קליפות הכאב והשריון שעטפתי את עצמי.
עד להבנה שאין לי בהם צורך.
שיכולה לחיות אחרת.
בלי מתח. בלי לכסח אחרים. בלי פרפקט. בלי לתפוס כל רגע ורגע את הבמה או להרגיש מחוקה אם מישהו בסביבה יותר בולט ממני.
אולי סוף סוף אצליח דרך פתירת הפלונטר הזה להתחבר למוזיקה מחדש.
לשיר, ליצור, להופיע, ממקום שלו ונינוח, לא ממקום של אגו ותראו איזה טובה אני.
מקוה שאמצא גם תשובה במה רוצה לעסוק לפרנסתי.
בלי התפשרות, ללכת באמת על כל הקופה האמיתית של מה שמתאים לי.
בלי שיקולי כמה ארוויח. אם יהיה לי נוח.
אולי בתחום המוזיקה.
אולי בתחום האימון והעבודה עם אנשים.
אולי משולב.
אולי בעמותה.
אין לי מושג.
אבל סומכת על עצמי לראשונה מאז השבר הסורי אפריקאי הגדול שלי - שהתשובה תגיע.
לילה טוב

[אבישג_א*]

_אני קצת עייפה, אולי מכך שזה שרף הרבה אנרגיו תלהיות על המשמר ובדריכות מתמדת.
אולי כי קמה כל יום בשש עם הפיצית._
אולי כי ילדים זה דבר מתיש במיוחד, לא דומה לשום מקצוע אחר (-: תתרגלי

[אל_הלב*]

שנת 2012 הקשה בחיי מאחורי ושנת 2013 מתחילה.
נאחל שתהיה שנה טובה וקלה יותר מקודמתה במיליון מובנים ואלפי מונים.

10 וחצי חודשים עברו מאז התהפכו חיי והדיכאון והחרדות פרצו במשבר ענקי ושמחה לבשר שמצבי טוב פי מיליון כיום.

8 וחצי חודשים היו בעיקרן סבל נוראי ומתמשך, מאז זה משתפר ככל שהזמן עובר.
ב10 חודשים עוד הקלה משמעותית והחרדות הפכו נקודתיות, לזמן קצר ופחות מפחידות, כי כבר התיידדתי איתן וידעתי שיחלפו ושהן משטות בי.
כיום מרגישה שרוב הזמן חיה חיים רגילים ורק לפרקים קצרים יש חרדה.

שלשום הייתי בהצגה על דיכאון אחרי לידה ולראשונה הרגשתי שאני אחרי.
נכון, עוד מחלימה ומתמודדת אבל הסיוט והחור השחור שהייתי בו, כמעט 8 וחצי חודשים רצופים ומכאיבים - עברו חלפו.
גם כאבי הגוף נעלמו וכרגע נותרו קצת כאבי שיניים מידי פעם, מאוד נקודתי ובמידה פחותה. לא הסיוט הרציף שהיה.
המדקר בשילוב הטיפול הפסיכולוגי המופלא שעוברת הצליחו לשחרר לי את היד והצוואר, בעיה של שנתיים וחצי שלא נפתרה בשום צורה אחרת.
כבר קרוב ל3 חודשים ואני משוחררת מהכאבים האלו וזה עולם אחר.
אפשר לחשוב, להרגיש, לתכנן תוכניות, להיות חיובית, לקום עם חיוך.

עדיין יש רגעים שמאוד מאוד קשה לי עם הפיצית, שהיא מתישה אותי, שדורשת תשומת לב אינסופית, שמקטרת מלא, שתלותית בי נורא.
אבל גם בגזרה הזו, אני לא בחרדות מטורפות עם כל בכי כמקודם, סומכת על עצמי הרבה יותר ויודעת שאני אמא נהדרת.
גם אם לא תמיד עושה את הדבר המושלם בשבילה, גם אם היא בגן למרות החלום שנישאר ביחד לפחות שנה.
היום יש לי פ]רספקטיבה אחרת, שהכל עובר, גם בתקופת כאבי השיניים והשלשולים הזו שאנו חווים כבר שבועיים וישנים מאוד מעט עקב כך.
יודעת שהכל עובר וחולף ומשתנה ופשוט צריכה להיות בזה ולתת לזה לחלוף, בלי לסבול מזה.
להבין שככה זה לגדל ילדה, זה קשה ושוחק ומתיש אבל זה מה יש.
והיא מהממת ומקסימה ומצחיקה אותי מלא.
כל היום מנשקת ומחבקת אותה ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה מאוד מאוד.
קשה לחשוב על החיים לפני. זה גלגול אחר מכל בחינה ובעיקר בצורת ההסתכלות שלי על החיים.

אוטוטו בת שנה ואני שנה אמא ואני מאוד מתרגשת מזה.

היום מארגנת מפגש אמהות ותינוקות ל15 בנות, מקוה שיהיה כייף ומוצלח.

יום מקסים ושנה אזרחית טובה לכולנו

[אינדי_אנית*]

מקסימה את... תודה שכתבת את כל זה, נורא קשה להסביר למי שלא חוותה את זה, למה השנה הראשונה עם ילד היא כל כך קשה.
אמנם כל אחת היא אחרת והסיפורים שלנו שונים אבל הזדהיתי איתך המון!!

כיף לשמוע שאת אחרי זה. המעבר מלהיות בלי ילדים ללהיות אמא בשבילי היה ממש לידה מחדש ולימד אותי המון, ונקרא לי שאת עוברת תהליך דומה. זה קשה מאוד אבל גם מאוד מתגמל.
@}

[אל_הלב*]

אמנם כל אחת היא אחרת והסיפורים שלנו שונים אבל הזדהיתי איתך המון!!
תודה אינדי אנית, מחזק לשמוע שהזדהית עם חלק מהדברים, אכן לידה מחדש, מכאיבה אבל בסופו של דבר בטוחה שמתגמלת (-:

[אני*]

מרגש לראות אותך כאן שוב..
לא כתבתי כל כך עד עכשיו אבל קראתי אותך בהתמדה
הזדהיתי עם הרבה ממה שחווית והרגשת.
אני היום אמא כבר שנתיים. ומרגישה שהדברים נהיים יותר ויותר ברורים ושניתן להתמודד איתם.
קשיים יש לכל אורך הדרך, ורק לפני כמה ימים חוויתי שבוע קשה מאוד (גיל שנתיים... ולרגע נסחפתי למחשבות שזה מה שיש
אבל כל הזמן ניסיתי גם להזכיר לעצמי שאם יש משהו שלמדתי מהשנתיים האחרונות זה שגידול ילדים זה דבר כל כך דינמי ומשתנה, ותקופות שנראות לנו הכי קשות בעולם וטירוף לא נורמלי הן תקופות והזמן גם משנה המון בנו ההורים ובילדים שגודלים ומשתנים ללא הרף.
בקיצור מקווה שהעניינים ימשיכו וישתפרו גם אצלך
שמחה לקרוא אותך
שנה חדשה עם המשך למידה, התפתחות, מידי פעם סערות, וגם תקופות רגועות ונינוחות

[ב_עילום*]

איזה יופי. איזה עוצמה .איזו אישה!!!! @}

[אל_הלב*]

מרגש לראות אותך כאן שוב..

איזה יופי. איזה עוצמה .איזו אישה!!!!

תודה מקסימות, כייף לגלות שיש מי שקורא אותי, גם אחרי הפסקה קלה (-:
אמשיך לעדכן.

[תמרוש_רוש]

אח, יקרה. כל כך טוב לשמוע.
אני אוהבת אותך.
(וגם מזדהה)

[אל_הלב*]

אני אוהבת אותך.
גם אני אותך תמרוש

היום מהבוקר הסתערתי מוקדם על עבודה שיש לי להגיש, למרות ויחד עם כאבי השיניים.
מצד אחד כבר לא נלחצת כמקודם מהכאבים ויודעת שהם קשורים לנפש שלי גם אם מרגישה נפשית טוב כרגע.
מצד שני שואלת עצמי מה אמורה לעשות כדי שיחלפו מעבר למה שעושה.
הם מציקים לי...אולי אעלה שאלה אצל עננים בקפה.

[תמרוש_רוש]

<ללא תשובות>

[אבישג_א*]

התאוששתי מעט מהלידה שלי ובאתי לראות מה שלומך ומה עדכנת כאן לאחרונה

שמחתי לקרא יקרה שאת במגמת עלייה למרות הקשיים שחלקם עדיין קיימים, ועל הבת שלך והקשר האמיץ ביניכן
חזקי ואמצי

[אל_הלב*]

התאוששתי מעט מהלידה שלי ובאתי לראות מה שלומך ומה עדכנת כאן לאחרונה
אבישג יקרה המון מזל טוב
לא היה לי מושג שאת בהריון. לא הבנתי את זה מדברים שכתבת.
בן? בת? השישי במספר אם אני לא טועה נכון?
כל הכבוד לך, מעריצה אותך ושולחת לך הרבה כוחות.
תודה אינסופית על האיכפתיות וההתעננינות, אני לא יכולה לומר לך במילים כמה שזה מחמם את הלב ויוצר תחושה של בית וקהילת נשים שכל כך תומכת בי, התגובות החמות האלה באתר.

אצלנו יחסית בסדר למרות שעברנו לילה לבן והגבר מתחיל כבר לאבד סבלנות עם החוסר שינה הרציפה שלו כבר קרוב לשנה.
אחרי שנרגעו הרוחות החלטנו להתחיל גמילה מאכילת לילה וללמד אותה להרדם בעצמה.
יש רעיונות? תובנות? התותית כבר בת 11 חודש. נראה לי שהגיע הזמן, ולו רק כדי להחזיר את השפיות לאישי היקר.

[אבישג_א*]

בן? בת? השישי במספר אם אני לא טועה נכון?
בת שישית, יפה שאת זוכרת ותודה על האיחולים.


_אצלנו יחסית בסדר למרות שעברנו לילה לבן והגבר מתחיל כבר לאבד סבלנות עם החוסר שינה הרציפה שלו כבר קרוב לשנה.
אחרי שנרגעו הרוחות החלטנו להתחיל גמילה מאכילת לילה וללמד אותה להרדם בעצמה.
יש רעיונות? תובנות? התותית כבר בת 11 חודש. נראה לי שהגיע הזמן, ולו רק כדי להחזיר את השפיות לאישי היקר.
אולי תפרטי קצת יותר (כמה היא קמה ? מה היא מקבלת לאכול לפני השינה ? איפה היא ישנה ? וכן הלאה) שנקבל תמונת מצב ואז נוכל גם לייעץ יותר

[אל_הלב*]

בגדול היא בדרך כלל היתה קמה פעם אחת לאכול סביבות שלוש, אוכלת ונרדמת ישר.
בשבוע האחרון היא מצוננת ומתעוררת כל רע.
הלילה שוב היה לילה לבן, הלכה לישון בשש וחצי. ישנה רצוף עד רבע לשתיים עשרה. קמה בבכי. אכלה בקבוק.
לא הצליחה להרדם והתעוררה כל דקה. הרמנו על הידים. נרדמה עלינו. הורדנו למיטה התעוררה שוב בבכי וככה לפחות עשרים פעם כל הלילה עד שקמה סופית בשש בבוקר.
שמנו טיפות אף, מכשיר אדים, טיפות אקליפטוס.
היא מבחינתה היתה רוצה לישון לי על הידים כל הלילה. הבעיה שגם זה לא נוח לה והיא מסתובבת עם הראש ובוכה.
בקיצור מתסכל.
בעלי כבר לגמרי חסר סבלנות ומותש מעייפות. רק רציתי שהבוקר יגיע כבר.

[אינדי_אנית*]

יקרה, הילדה חולה ולכן היא לא ישנה..מזכירה לך שזה לא המצב הקבוע. ילד חולה לא ישן כל הלילה בכל מקרה, יונק או לא יונק..
אלא בדיוק הלילות האיומים האלה שבהם אתה מטייל עם הילד כל הלילה במנשא ורק מתפלל שינק כבר ויוכל לנוח קצת..
אני במצבים האלה תמיד הייתי קמה איתה (או איתו, לא משנה יש לי שלושה) והולכת לשבת איתה בסלון כשהיא יונקת ואני הייתי רואה טלויזיה כדי לא לסבול יותר מידי. ואז אחרי יניקה של איזה שעה ( או יותר אני פשוט מנסה לא להפחיד אותך )הם מתישהו נרגעים ומצליחים לישון עוד קצת..
אני תמיד הרגשתי שמה שמרפא אותם זה הצמידות לגוף שלי וההנקה המרובה.. וכל כך שמחתי שיש לי את הכלי הזה לעזור להם..
(לקרוא בתמיכתיות ולא בשיפוטיות) @}

[אל_הלב*]

יקרה, הילדה חולה ולכן היא לא ישנה
אינדי אנית תודה על הפרספקטיבה שלך. נשמע מוכר. כן את כנראה צודקת, הנזלת מפריעה לה לנשום ולישון.
פשוט לא ברור לי למה יש לילות שהיא ישנה טוב למרות הנזלת ולילות כמו בשבוע האחרון שהיא מתעוררת כל שניה.
הבעיה עם ללכת לסלון זה שקפוא אצלנו כי לא ניתן לחמם גם את החדר שינה וגם את הסלון בו זמנית ככה שלצאת החוצה זה בעיתי.
בעיה נוספת שהיא כבר מאוד כבדה. היא 9 קילו ואני ממש מרגישה כאבי גב תחתון כשמרימה אותה לאורך זמן ובמנשא היא קופצת לי החוצה כמו מסרבת להיות בו.
אבל כנראה שאין מה לעשות, פשוט להיות בזה ולעבור את זה עד שתחלים.
הבעיה שנזלת זה משהו מתמשך מאוד אצלה. ובכל זאת לא היתה כזו הרעה בשינה.
קשה לי מאוד עם התגובה של בעלי שצועק עליה שתהיה בשקט, כאילו זה בשליטתה.
מצד שני אני גם לא מצליחה להחזיק אותה כל הלילה על הידים, פשוט לא עומדת בזה פיזית.

[אל_הלב*]

וגם חשוב לציין שלפעמים כשהוא צועק עליה היא מפסיקה לבכות. משהו מוזר.
עד לעוד כמה שניות או דקות.
אנחנו חלוקים בעניין הזה ומצד שני כשאני לא מצליחה להרגיע אותה הוא מתערב לי ואין לי ממש אפשרות לעצור אותו, רק לשמור שזה לא יחריף.
אני גם די מרחמת עליו הוא על סף שבירה כל הזמן כי הוא לא ישן טוב כבר שנה.

[אבישג_א*]

_קשה לי מאוד עם התגובה של בעלי שצועק עליה שתהיה בשקט, כאילו זה בשליטתה.
מצד שני אני גם לא מצליחה להחזיק אותה כל הלילה על הידים, פשוט לא עומדת בזה פיזית._
יקרה, נשמע שהאיש זקוק לעזרה, אולי אחרי תקופה ארוכה שבה הוא היה צריך לתמוך בך, כעת הוא חווה בעצמו סוג של התמוטטות?
ואולי פשוט אפשר לפתור נקודתית את בעיית השינה שלו : יש דרך שהוא יוכל להמשיך לישון ? אולי תשנו תקופה קצרה בחדרים נפרדים ? למה בעצם הוא מתעורר גם (שינה חלשה?) היא ישנה איתכם בחדר ?

[אל_הלב*]

הוא בהחלט באפיסת כוחות אחרי תקופה של חוסר שינה של קרוב לשנה וכל המשבר שאני עברתי והוא תיפקד מעל ומעבר.
היא ישנה איתנו בחדר כי הבית קטן. בעוד 3 חודשים בערך אמורים לעבור לדירה משלנה בע"ה ואז יהיה לה חדר משלה והכל יהיה יותר פשוט כי אוכל לקום אליה מבלי שיתעורר.
הלילה היה קצת שיפור, היא התעוררה בעשר ורבע, כשהוא ישן ואני הייתי עוד ערה, לקחתי אותה עלי במנשא לסלון והאכלתי אותה. היא נרדמה על הבקבוק וחזרה לישון עד רבע לחמש רצוף. אז יחסית ישנו הלילה. ברבע לחמש הוא התעורר והחליף לה ושם טיפות ואני קמתי איתה לסלון והוא המשיך לישון עד שש וחצי. שמתי לב שהלילה הוא לא צעק בכלל והיה רגוע, כנראה בגלל שישן.
גם אחר הצהרים אמרתי לו שאני אהיה איתה והוא ינוח ובאמת עשינו את זה וזה נתן לו כנראה אויר.
גם למרבה הפלא הוא לא התערב לי (תמיד אומר לי לא לצאת לסלון בלילה כי קר שם) והיה לי יותר קל ככה.
אני עדיין לא מבינה למה היא מתעוררת ככה אבל זה מה יש, כנראה לא אדע וצריכה לעבור את זה.

[אבישג_א*]

שמחה לקרא

[אינדי_אנית*]

איזה יופי. נשמע הרבה יותר טוב.
בדרך כלל הדברים ההכי קשים האלה הם סביב מחלות, אבל זה מסתתר לפעמים כי זה מתחיל בערך שבוע לפני המחלה ומפסיק איזה שבוע או יותר אחרי, ואתה כבר שכחת מהמחלה,
אבל הילד עוד לא התאפס..
תרגישו טוב@}

[אל_הלב*]

תרגישו טוב
תודה רבה (-:
הלילה כבר היה כרגיל, קמה רק פעם אחת לאכול באחת והתעוררה בבוקר בעשרים לשש.
אכן מוקדם אבל זה סבבה, לפחות ישנו רצוף, זה עולם אחר לגמרי.

רציתי להתייעץ איתכן בעוד נושא, מה אתן עושות עם הילדים בבית בגילאים האלה של 11 חודש?
אנחנו משחקות במשחקים שלה, בונות מגדלים, היא אוהבת לטפס על הטרמפולינה ועל הגיגית, להתעסק כמה דקות בלהפעיל את המערכת ולכבות, לזחול למטבח ולחפש את אבא בחדרים האחרים. לשחק איתי בקוקו ובזריקת הראש אחורה כשאני תופסת אותה באויר , להוריד את הגרביים ולהתפקע מצחוק, כמובן לאכול ולעשות אמבטיה ולשחק במים במשחקים שלה.
אבל מה עוד אפשר לעשות איתה? נראה שהיא ממצה מאוד מהר כל דבר ומשתעממת.
אני מחכה לגיל הזה שאפשר כבר יהיה לעשות איתה עבודות יצירה, שתשחק בבצק, תצייר, תרכיב דברים.
מאוד קר בחוץ וחוץ מפעם פעמיים בשבוע שאנחנו הולכות לחוג מוזיקה, לג'ימבורי ולמפגש אמהות בספריה - אנחנו בבית.
ומרגישה שהאטרקציות נגמרות. ואז היא מתחילה לקטר ולבכות.
אשמח לשמוע מה אתם עושות או עשיתן בגיל הזה עם הקטנים.
תודה ויום מקסים