אמא לא מיניקה מתוסכלת

יש דף שנקרא מה שרופאים לא רואים
כדאי לקרוא
את האמירה הזאת, ד"א אומרים בעיקר פה, במקומות אחרים זה באמת לא כ"כ מקובל

אני משערת שמה שפוגע זה ההתייחסות לקשיים כאל שטויות, נכון?
היחס המלגלג.
יאללה, בואו נרד על הלא מיניקות האלה. מי מתחילה? אחת, שתיים,שלוש...
זאת ההרגשה. לא פתיחה של דיון, סתם התחרעות.

יחד עם זאת, ליאת ציטטה אמירות שפגעו בה, ואת טענת שהן לא מכוונות אליה. מאחר והיא בכל זאת נפגעה (מה לעשות...), יש מקום לשאול מדוע. ציינתי ש- נראה לי שהבעיה נעוצה בהגדרה של "בחרו".
ליאת מאוד אוהבת להסביר את עצמה בעצמה ואף עשתה זאת, כמדומני.
בתגובה לכך ובתגובה למה שיונת כתבה לגבי החלק של הכותב לעומת החלק של הקורא אשתמש שוב במשפט של טרה:
כל אחת רואה את מה שלוחץ לה על הכפתורים
בודאי שאני נפגעת יותר כשכותבים דברים לא נעימים על לא-מיניקות, מאשר על אמהות ששולחות את הילדים לגן או ילדים שישנים לבד בחדר. שם אני פגועה ושם הכל משתולל כשלוחצים על הכפתור.
החלק שלי כקוראת מאוד משמעותי.
האם בגללי ושכמותי צריך לערוך ולצנזר? לא בטוחה. יש כאן כמה כותבות מאוד בוטות שאני מאוד נהנית לקרוא.
כתבתי כבר באיזה דף פעם, שלפעמים בקריאה כאן אני חוטפת סטירת לחי וירטואלית. אחרי שנרגע הכאב ומתייבשות הדמעות אני שמה לב שהסטירה הסיטה את ראשי כמה ס"מ הצידה ואני רואה דברים חדשים.

הדברים הכי מכאיבים היו דבריה של בשמת. הם מותירים אותי נכה כאם. בלי כפרה ובלי סיכוי לשנות את המצב. לנצח חצי אמא. אנא עארף? אולי היא צודקת. רק אחרי שאיניק אדע.

שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה".
אני לא מסכימה. נכון, לכוח הרצון יש השפעה אדירה, ואפשר להזיז הרים. אבל לא תמיד זה מספיק, ולפעמים הגורמים לאי-ההנקה הם יותר מדי, גם בשביל אמא שמאד רוצה.
ובנוסף, אני חושבת שגם לתמיכה בהנקה יש גבול. אני מאד מאמינה בהנקה (יש הקוראים לי פנאטית...) - אבל לא בכל מחיר. המחיר הוא אישי, ורק אמא יכולה לקבוע לעצמה, אבל כשהמאבק להנקה מונע מהאם לתפקד כאם, הוא גבוה מדי. הורות, היא הרבה יותר מהנקה. כשמתאפשר - הנקה היא אחת המתנות הגדולות לתינוק וגם לאמו, ואחת הדרכים הטובות ביותר לממש את האמהות. אבל כשהכל מתנקז לזה, והכל תוך מאבק ותסכול (ועייפות), זה לפעמים כבר פוגע בילד (שלא לדבר על שאר בני המשפחה, כולל אחים) במקום לתרום.

כי בעצם זו פגיעה כפולה: פעם ראשונה כי לא הצלחת להניק, ופעם שניה כי הקהילה שאת מעוניינת להשתייך אליה גורמת לך להרגיש רע עם זה.
הקהילה הזאת היתה לי לבית גם כשאי ההנקה שלי היתה ידועה בציבור (ועוד לא היתה אחריה ההנקה המוצלחת, המתקנת). פה ושם נשמעו דברים פוגעים (סיבות לאי הנקה בהחלט במקום גבוה ברשימה. גם הגבתי שם אז.) אבל גם קיבלתי הרבה תמיכה ואמפטיה על המאמצים שלי - שכבר היו הסטוריים, אבל כאמור פה, בהחלט מדממים. אני חושבת שרק לאחרונה, כשסגרתי שנה וחצי של הנקה, ללא תמ"ל בכלל (3 כפיות דייסה על בסיס תמ"ל בגיל שנה ורבע לא נחשבות, נכון?) אני כבר מרגישה שהקטע ההוא סגור לגמרי. עדיין עצוב, אבל כבר עצב מחושב, לא כאב.
וברוב הדיונים, ההתייחסות (הקהילתית) לאי-הנקה, היתה בכאב.

הדברים הכי מכאיבים היו דבריה של בשמת. הם מותירים אותי נכה כאם. בלי כפרה ובלי סיכוי לשנות את המצב. לנצח חצי אמא. אנא עארף? אולי היא צודקת. רק אחרי שאיניק אדע
אבל ליאת, בשמת בוכה את הנכות האמהית של כולנו. גם של עצמה. כולל של אלו שמיניקות, אבל משחזרות התנהגויות "חסרות" אחרות.
וגם: ההתייחסות היא מהצד של התינוק. אותו תינוק, אותה אמא, אותה סיטואציה - יונק או לא, ברור שעדיף יונק. אבל במצבים המורכבים של החיים, כמו שציינתי כבר בהודעה למעלה, לפעמים אפילו עדיף לתינוק "לוותר" (לא שהוא יכול לבחור) על מתת ההנקה, ולקבל אמא.
ואחרי שיש לי נסיון משני הסוגים אני יכולה להגיד את הדברים הבאים: הנקה היא המון. היא תומכת באמהות מכילה ויש בה דברים שלא ניתן, או מאד מאד קשה לשחזר בלעדיה. יחד עם זאת, אמא מכילה שאינה מיניקה היא עדיין אמא. הרבה יותר מחצי אמא. ומה- בגיל 4-5-6 (מתי מפסיקים כאן להיניק? (-; ) מפסיקים להיות אמא? אמנם יש להנקה הרבה פנים (תזונתי, פסיכולוגי, הורמונלי, פיזיולוגי, רפואי ובטח עוד...) אבל בכל זאת, היא רק פן אחד של ההורות... ולא החשוב שבהם.

אלא אם כן ההשוואה בין פורמולה לרוסטביף היא פוגעת? לדעתי היא מחמיאה מאוד...
לרוסטביף!
אם הייתי מוכרחה הייתי אוכלת בקבוק פורמולה ולא רוסטביף...

אני לא זוכרת מי העלתה את ההשוואה הזו, אבל מעולם לא נפגעתי ומעולם לא הערתי לאף אחד על התפריט שלו, גם אם בעיני רצח בע"ח הוא דבר נורא.

ליאת מאוד אוהבת להסביר את עצמה בעצמה ואף עשתה זאת, כמדומני. (ליאת טאוב)

ליאת, לא ניסיתי להסביר אותך, ניסיתי להסביר אותי (סליחה אם חשבת שניסיתי לדבר בשמך).

כיוון נוסף בנושא התיסכול מאובדן הנקה, שנשאר חשוך בדרך כלל:
ליאת טאוב מתוך דיונים ב תזונת ילדים על פי ציפיות ההורים

**_לצערי הבת שלי ינקה זמן קצר בלבד. לאחר מכן היא קיבלה פורמולה צמחית תקופה קצרה מאוד, עד שלא יכולתי לשאת יותר את הפחיות ואת האבקה.
או אז עברתי להכין את האוכל בעצמי. כאן המקום לציין שאני טבעונית ואלו היו מגבלות התזונה של בתי. היא קיבלה מזון מגוון, שהכיל שילובי מזונות שיוצרים חלבון מלא (קטניות ודגנים או קטניות ואגוזים), הרבה טחינה, שקדים ומולסה לא מתוקה. לא המתקתי את האוכל מעבר למתיקות הטבעית של המרכיבים, כי חששתי מאוד מהתמכרות למתוק בגיל רך כל כך.
היא אכלה כמה שהיא רצתה בכל פעם וגם התדירות היתה תלויה בה לחלוטין.
את החסרים הפסיכולוגיים השתדלתי מאוד להשלים בדרכים אחרות.
אני לא יודעת עד כמה זה היה קרוב לחלב אם, אני יודעת שזה היה טוב בהרבה מהתמ"ל.
איך אני יודעת?
לא יודעת._
.
_....האם מישהי מכן מוכנה לתת לילד בן שלוש להיזון באופן בלעדי משניצל מוכן באריזה קפואה, תרכיז פטל מדולל, פירה מאבקה ומרק מאבקת-מרק בשקית???
תמ"ל זה אוכל מעובד שאין לי שמץ של מושג מה עשו למוצרים הגלמיים עד שהגיעו למצב של אבקה צהבהבה ומתקתקה.
אז מה אם יש להם מעבדות? רוצות לשמוע מה עוד עושים במעבדות?
והפיקוח? הפיקוח על רמדיה היה מעולה! (זה מקרה יוצא מן הכלל שמעיד על הכלל).

מה הנזקים של תמ"ל?
אצלנו זה נגמר באלרגיה לסויה. נגמר? בעצם אין לי מושג עד כמה זה השפיע. זה מה שאני יודעת.
לא יודעת כמה דפוקים יצאו כולם. כל האימהות ברחוב של הוריי צעקו על הילדים שלהן. יצאנו דפוקים? כן, כנראה. לא משהו שפסיכיאטר יאבחן כמקרה לטיפול.
מה שאני מנסה להגיד הוא שאין לנו מושג. ברור לכולנו שחלב אם הוא הטוב ביותר ורק האינטואיציה יכולה לדרג את מה שאחר כך.

אחרי שסבלתי (ועדיין) מיסורי מצפון ומנקיפות מצפון קשים, בכיתי, ביכיתי, כעסתי על עצמי, על מדריכת ההנקה בבי"ח, על אמא שלי ועל העולם והבנתי שבסיבוב הזה לא אצליח להיניק. אז קראתי שוב את "עקרון הרצף".
יצאתי מחוזקת, למרבה הפלא, כיוון שלמדתי (שוב) דבר מאוד חשוב: האינטואיציה האימהית שלי מנצחת את כל המחקרים, את ההוראות של אחות טיפת חלב, את החברות של אמא שלי...
ואם אני יודעת יותר מכולם מה טוב לבת שלי, אני לא יכולה לתת לחבורת מדענים (בטח רובם גברים) אינטרסנטים, עם מגבלות תקציביות ובוס שצריך להרוויח לרקוח לה את מזונה._**

שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה".
מצטרפת ל-אם פי 3. גם אני לא מסכימה. בדיוק מהסיבות ש-אם פי 3 אמרה.
אני גם חושבת שהיכולת של כל אמא להשקיע בהנקה ולהתמודד עם הקשיים שלה הוא אחר בכל סיטואציה. ואל לנו לשפוט. ובכלל קשה לי עם הדף הזה והשיפוטיות המוגזמת (וההחלטית) שבו. ולא חשוב מאיזה מקום זה בא. גם אם זה מגיע מתסכול עצמי של מניקה שלא הצליחה בפעם הקודמת.

מיכל, רגע, פוס.
(לא קראתי בדף הזה עד כה)

יש לי את התחושה לאורך הדיון הזה, שאף אחת לא באמת מנסה להבין את מה שאני אומרת, וזה נורא מעליב
אזולי תסבירי?

רציתי לדבר על התסכול של מדריכות ותומכות ההנקה למיניהן
תמיכה לתומכת הנקה.

הדיאלוג שנוצר כאן, משחזר בדיוק את מה שקורה לכל אחת מאיתנו שחשה לא מובנת.

לא משנה אם אני מרגישה לא מובנת כי אני מניקה בחברה שמתנגדת להנקה, או אם אני חשה לא מובנת כי אני מאכילה מבקבוק בחברה שמצדדת בהנקה, או אם הסברתי את עצמי והטיעונים שלי נדחו.

כשחשים לא מובנים - נפגעים.

הסברתי את עצמי טוב?

שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה".
זה אחד המשפטים הכי פוגעים שיכולים להאמר לאמא שלא מניקה, למרות שרצתה. ולא חשוב בכלל איך מיכל שץ התכוונה. אני מאמינה שהיא התכוונה לזה במובן הרוחני, כמו שכבר נאמר כאן פעם בנושא של אי כניסה להריון - שזה כנראה שההורים לא בשלים, או לא רוצים מספיק. וגם שם זה עורר הרבה כאב וכעס.
לדעתי מדובר כאן בשני מישורים שונים לחלוטין, שלמעשה לא נפגשים - המישור העובדתי, המדעי, הניתן להוכחה, לעומת מישור הרוחני, כמו בהתיחסות לסרטן - מי שמת, כנראה רצה למות.
למעשה אני מבינה את כוונת המפשט שלה, אבל אני אישית לא מסוגלת לקבל זאת. אני רופאה קונוונציונלית, המאמינה במדע, ופחות בעיניינים קוסמיים.
ולפי התפיסה וההבנה שלי בהחלט יש מצבים של "לא יכולה". חוסר מולד של רקמת שד. בעיות הורמונליות שונות. הפרעות מציצה של תינוקות שלא מסוגלים לינוק. מבנה פטמה ושד שלא מאפשרים לתינוק לינוק. ומצבים אחרים על רקע לא ברור.
ובנוסף לזה - מצבה האישי של האמא המסוימת הזאת, ברגע המסוים הזה. כלומר - אולי אותה אמא במצב אחר, או אמא אחרת באותו מצב היתה יכולה להגיע להנקה, אבל במצב המסוים הזה אי אפשר היה להניק. וזה מבחינתי ממש "לא יכולה", ולא "לא רוצה".
ובכלל - המשפט הנ"ל הוא אחד המעליבים והמקוממים בכל מצב. הוא נותן את ההרגשה של זלזול במאמצים שאחרים עושים.
ויש כאן התלבטות - מיכל שץ מאמינה במשפט זה. והיא רוצה להביע את דעתה. ויש בודאי אחרים שחושבים כמוה. (גם בנושא סרטן, גם בנושא אי פוריות, גם בנושא מחלות, וכמובן גם בנושא הנקה). ומצד שני יש כאלה שמאד מאד נפגעים ממשפט כזה.
ונשאלת השאלה - האם לגיטימי להביע כאן כל דעה, גם אם היא פוגעת באנשים מסוימים?
השאלה קשה, ואין לי תשובה.

למה זה בסדר להגיד על חולה סרטן שהוא רצה למות ובחר בזה
אוי, חיים ומוות ביד הלשון, חכמים היזהרו בדבריכם, מלה בסלע שתיקה בתרי, וכן הלאה.
מי אם לא אני אנסה להסביר שזה ניסוח מאוד לא מדוייק. לא מדובר על זה שמישהו רוצה בגלוי למות ואומר: טוב, אני רוצה למות. אני בוחר לחלות בסרטן ואז למות ממנו.
מדובר בזה שאדם מגיע לחלות בסרטן כתוצאה מכמה וכמה תהליכים "גופניים", "אישיותיים", "נפשיים" ואחרים (= אין גורם אחד ויחיד, ואין קשר פשוט, פשטני וישיר בין "רציתי למות" ו"מייד חליתי בסרטן ומתי"), ואז, יש חולי סרטן (= יש ביניהם, אבל לא כל חולי הסרטן, ואין הערכה מוסכמת על האחוז מבין חולי הסרטן שאפשר להעריך זאת עליהם) שבתת המודע שלהם יש להם איזשהו סוג של "משאלת מוות" שבגללה הם מוותרים על המאבק לחיים או "בוחרים" באופן בלתי מודע למות (לפעמים הם כן עושים מאמצים גלויים לחיות - אבל מי שיודע לזהות, מזהה שמאחורי מה שנראה כמאמצים ורצון לחיות נסתר מן העין רצון בלתי מודע למות).
לא כל חולה סרטן.
לא באופן מודע ורצוני (אם כי גם זה יכול להתקיים, בקרב מיעוט קטן מאוד).
ולכן, צריך ניסוח מאוד זהיר שמסביר את כל מה שאמרתי פה.

מכאן, שאף על פי שבאופן כללי ועקרוני אני די מסכימה עם מה שמיכל אמרה, הרי שבתוך הדיון הזה חשוב לי מאוד להבהיר שכדי שאוכל "לחתום" עליו הוא צריך להתנסח מחדש בצורה מאוד זהירה, מדוייקת ומבהירה, כדי שאף אחד לא יחשוב שנאמר פה משהו אחר ממה שבאמת נאמר.

_בשמת א מתוך אמא שאוהבת יותר
בכל המקרים האלה הילד לא מקבל את האימהוּת שהוא צריך. הוא מקבל אמא חסרה. זה מה יש. עם זה הוא צריך להסתדר. אבל יש לו אמא חסרה._

הדברים הכי מכאיבים היו דבריה של בשמת. הם מותירים אותי נכה כאם. בלי כפרה ובלי סיכוי לשנות את המצב. לנצח חצי אמא. אנא עארף? אולי היא צודקת. רק אחרי שאיניק אדע.
אפתח בתודה ל-אם פי 3 שכבר צריכה לקבל ממני משכורת על ההסברים המדוייקים (-;

אבל ליאת, בשמת בוכה את הנכות האמהית של כולנו. גם של עצמה. כולל של אלו שמיניקות, אבל משחזרות התנהגויות "חסרות" אחרות.
אכן, המשפט הזה נאמר לאו דווקא על הנקה. לא הלכתי לבדוק באותו דף, אבל ליאת, אני מזמינה אותך לקרוא שוב את כל הדף.
אני דיברתי על "חסרים" רבים רבים באמהות שלנו.
אני כללתי את עצמי באמהות החסרות.
וכל הדף ההוא, וכל הגישה שלי, שמפורטת שם היטב, לדעתי, מדברים לא על התמקדות בנכות, אלא על מודעות לה ועל הנסיון שלנו לתקן, על החובה שלנו לתקן.
כפרה? אני לא מדברת על כפרה ולא על אשמה, וזה בדיוק הנושא שעלה בדף ההוא של הרופאים ובדיון על הסרטן.
אין צורך ב"כפרה".
יש סיכוי לשנות את המצב . זה בדיוק מה שאנחנו עושים כאן באתר הזה. כולנו. כולנו רוצים להשתנות, להשתפר, להגדיל את המודעות, להרחיב את הטוב בחיים שלנו, להיות אמהות ואבות יותר טובים לילדים שלנו.
כולנו "חצי אמא". בחברה שלנו יש מישהי ששלמה עם עצמה? אני עוד לא פגשתי, אשמח להכיר.
באתר הזה, בדיוק באתר הזה - וזה קשור לגמרי לדיון הזה - אנחנו רוצות להגדיל טיפ טיפה את האושר הקטן בעולם שלנו, לעשות את מה שאנחנו יכולות קצת יותר טוב.
אז אותך לא חיבקו מספיק כשהיית תינוקת, ואת כן מחבקת את התינוקת שלך כמו שהיא צריכה? מבינה את הצורך שלה בחיבוק כשהיא רוצה חיבוק, ונותנת לה אותו, ומבינה את הצורך שלה גם בריחוק, כשהיא מבטאה אותו, ונותנת לה אותו?
אז את כבר אמא פחות חסרה מהאמא שאת קיבלת, והבת שלך כבר תהיה אמא פחות חסרה ממך, וככה אנחנו הופכות את הכיוון.
לאט לאט,
מעט מעט,
לומדות יותר עם כל ילד,
משחררות יותר, מכילות יותר, אוהבות יותר, לומדות מהטעויות שלנו, בשביל זה האתר הזה.

הנה, יונת שרון כותבת, שהיא רוצה דוגמאות קונקרטיות, כי רק מהן נוכל ללמוד, ונשפר את הניסוחים שלנו.
אני מוכנה להגיד, שאני בהחלט עשיתי שיעורי בית בשנים האחרונות ולדעתי שיפרתי מאוד את הזהירות, העדינות, ההתחשבות והרגישות בניסוחים שלי.
את הניסוח שצוטט לעיל אני לא רוצה לערוך. אני מרגישה שזה דף שמעלה נושא קשה וזקוק לניסוח נוקב, מה גם שאני לא מסכימה לריכוך המסר. לא מסכימה לשקר. "איזו אמא נפלאה אני"? לא, אני לא אמא נפלאה. אני מלאה חסרונות אמהיים כרימון. אבל אני עובדת על החלקים החסרים, משייפת אותם, משפרת אותם. כן, כולל אותו חלק חסר שהחליט לשייף את הניסוחים הבוטים במקומות שנדרש לנסח בצורה אחרת.
אפשר להשתנות. בחיי.

אני קצת מבולבלת מהדף.
בהתחלה, מהכותרת, שמחתי שנפתח דף לכשכמותי . אח"כ התחילו כל מיני ויכוחים והלכתי לאיבוד.

ליאת טאוב- אני מאד מזדהה עם דברייך.

גם אני למדתי ל"דלג" על כל מיני כיתובים מכאיבים (כמו למשל בדף המצחיק ששואלים איך אמא מבאופן יוצאת מהבית והתשובה: עם ציצי בחוץ...)
גם אני לא אוהבת שיש נימה כזו של "מי שמניקה היא משלנו"
מצד שני אני בעד שיש מקום כזה שאפשר להתבטא בו בנושא שבכלל החברה עוד לא כל כך מקובל.

כשאיבדתי תינוק למדתי שתמיד יהיו מסביב דברים שיכאיבו ויזכירו ואי אפשר להתעלם מכולם. הם שם וצריך ללמוד להסתדר עם זה. (אני זוכרת שבשכנות אלי גר עובד של חברת "יס" והיה לו על המכונית מהחברה ציור ענק של תינוק וכל פעם שראיתי את זה זה הכאיב לי...)
שלא לדבר על כל התינוקות (טפו טפו טפו) שהיו מסביבי...

אז גם בנושא פחות כבד כמו אי יכולת להניק שאני עדיין מתאבלת עליו, אני מגנה על עצמי וקוראת חלק מהאתר קצת בצינזור...
וכן,גם לי עדיין מכאיב מדי לבא למפגש של באופן ולראות את כל המניקות. מילא לקרוא על זה אבל גם לראות את זה?...
חוץ מזה שאיך בדיוק יהיו לי מספיק מים רתוחים בטמפרטורה הנכונה לכל כך הרבה זמן....

היום מישהי שאלה אותי אם הנקתי (היא ראתה אותי מאכילה בבקבוק)
אז התשובה שלי מוזרה גם לי: לא הנקתי ישירות אבל שאבתי 4.5 חודשים...

ולמדתי לשאול אמא עם תינוק כאשר סקרנותי עולה עלי: איך את מאכילה?

זו שאלה שמאפשרת כל תשובה בלי רגשות אשם לכל כיוון.

אני כמובן שואלת עצמי מה הייתי יכולה לעשות אחרת שאולי כן הייתי מניקה בסופו של דבר.
לא יודעת.
כמו שאמא לחמישה כתבה- כל אישה וכל תינוק והסיפור באותה נקודת זמן.

ברור שהייתי חייבת להיפגש עם יועצת לפני, כי אז, הייתי יותר מוכנה ולמשל יודעת איך להוציא חלב מחזה סרבן.
אבל בגלל ההיסטוריה שלי (אובדן שני הריונות קודמים) ובגלל ההיסטריה, לא הייתי מוכנה לעשות שום דבר שקשור בלהתכונן
לתינוק . ממש שום דבר. לא בגדים לא מיטה (לא מינשא) לא שם לא שום כלום ובטח לא יועצת הנקה.

דווקא ללידה לקחתי שמות של יועצות שמצאתי כאן באתר.

איכשהו חשבתי שרק מי שהומלצה כאן או באירגון הבינלאומי עם האותיות הלועזיות האלה תוכל לעזור לי.
כל מי שנחשדה בעיני כמיין סטרים - לא הייתי מוכנה שתתקרב אלי ולצערי דחיתי אישה שהייתה מטפלת בבית- תינוקות בקיבוץ שנים רבות ושאחר כך שמעתי שעזרה לרבות ללמוד להניק.

כי היועצות הגיעו לשעתיים ואח"כ הלכו. ואני נשארתי עם תינוקת לטפל בה, 8 שאיבות ביום, שטיפת בקבוקים וכל ההורמוניזציה וההלם של אמא טרייה

והיא ,אני יודעת בביטחה, הייתה נשארת איתי כמה ימים עד שזה יסתדר... אבל בכאוס של ימי ההתחלה היא הייתה מזוהה אצלי כמיין סטרים ושייכת לרעים.....(טוב אני קיצונית כי בעצמי גודלתי מגיל 3 ימים בית תינוקות בקיבוץ)

ואולי גם אז לא היה מסתדר...

שלום לכולכן,כבר שנתיים אני משוטטת כאן כמו צל, אף פעם לא השמעתי את קולי. זאת הפעם הריאשונה שאני מדברת, כי הדף הזה נוגע לי כל כך. אופטימית יקרה, אני כל כך מודה לך שפתחת את הדף הזה. הוא כל כך חשוב. אני נכנסת כל שעתיים בערך ליבדוק מה חדש בו. חלק מהתגובות מאוד פוגעות בי, ופותחות את הפצע שעוד לא היבריא, אבל יש גם הרבה תגובות כל כך מעודדות. אני לא היצלחתי להיניק, נשברתי כיוון שלא יכולתי יותר לסבול את הכאב שלי ושל התינוקת שלי, שלא הצליחה לינוק. אף פעם לא השתתפתי פה בשום דיון כי הרגשתי אאוטסיידרית בגלל שאני לא מיניקה. כל כך רציתי להרגיש שייכת אבל כל פעם שכמעט היעזתי קראתי משהו שגרם לי לסגת אחורה.אופטימית, את אמיצה וחכמה, ואני רואה שגם כשתוקפים אותך את מנסה בנימוס ובסבלנות להסביר עוד פעם ועוד פעם. אמרתי גם לבת דודה שלי שתיכנס לקרוא כאן, גם היא לא היצליחה להיניק. שתינו מחזקות את ידייך -- תודה לך! מקווה שתמשיכי לכתוב.

אחת מני רבות, ברוכה הבאה

את מוזמנת להרגיש פה נוח וגם להשמיע את קולך. (וגם בת הדודה

.)

כי היועצות הגיעו לשעתיים ואח"כ הלכו
כל כך, כל כך מה ש-ענת ג אמרה.
זה בדיוק מה שכל כך עצוב בחברה שלנו.
בדיוק אתמול קראתי בספר של סלמה פרייברג (אופס, שכחתי את שמו) כמה דברים נוגעים ללב על המצוקה שלנו בחברה שלנו, שבניגוד לכל הנורמלי בחברה האנושית - כשאנחנו יולדות אנחנו מופקרות לנפשנו, בלי תמיכה ובלי עזרה, ואין לנו אמא שתדריך אותנו! לכמה מאיתנו יש אמהות שמבינות מצויין בהנקה, אוהבות תינוקות ויכולות להדריך אותנו בטיפול קשוב ואוהב אליהם? (שמעתי שיש פה כמה. אמא שלי, לעומת זאת, לא יכלה לעזור לי. וכשהיא ילדה אותי, היא סילקה את אמא שלה שניסתה להתערב, כי באמת מההתעללות האכזרית שלה באמי אין מה ללמוד )-: )
כמה עצוב לנו.

בד"כ אני אדם אסרטיווי ויודעת לצעוד בדרך שלי גם כאשר היא לא בדיוק התלם המקובל וכאן הרגשתי ממש חלשה.מובסת.
מובסת ע"י חברות התמ"ל והשיווק האגרסיבי שלהן בבית החולים, מובסת ע"י כל מי שחושב ממילא שהרעיונות שלי משונים.

בשמת - זה באמת נוגע ללב המצב הזה שאישה ברגע שבו היא זקוקה יותר מכל מצב אחר לחיים לעזרה ותמיכה מוצאת עצמה לבד. ועוד צריכה לחייך כל הזמן כי היא הרי מאושרת...
מה שאני רוצה לסלוח לעצמי זה על כך שגם לא ממש הייתי מסוגלת להיעזר.
גם אימי עם המון כוונות טובות כל פעם הייתה מתקשרת ושאלה ראשונה: מה את עוד שואבת? אז תפסיקי עם זה ויהיה לך יותר קל.

אני חושבת שההכנה שלי לכל המצב הזה של טיפול בתינוק והנקה מזכירה את השורה מהשיר של להקת כוורת:
"למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע..."

פעמים רבות שוטטתי באתר שלכם (בעיקר בנושאי חינוך) ואני מוכרחה להגיד שהקמתם אתר נהדר ופעיל בצורה יוצאת דופן. אני שמחה שהנושא הזה נפתח לדיון כי אני הדוגמא ל"אמא לא מיניקה מתוסכלת" שממש לא הגיע לה להרגיש ככה.

לפני כשנתיים ילדתי את בני השני לאחר הריון שהסתיים ב-6 שבועות של אישפוז שלי. בני אושפז בטיפול נמרץ פגים ולאחר מכן בפגייה במשך חודש. במסגרת "עידוד ההנקה הבלתי מתפשר" הופעל עלי בפגייה לחץ אדיר לשאוב חלב מייד לאחר הלידה, ומאחר שמאוד קשה לשאוב מיד אחרי הלידה "ביליתי" ימים ולילות בחברת המשאבה (3 שעות לכל 50cc!), תוך שאני מזניחה את בתי בת ה - 3 וזאת לאחר שהורחקה ממני במהלך 6 שבועות בהם הייתי מאושפזת. כשאני חושבת על כל השעות הרבות שבזבזתי על שאיבת חלב במקום לקנות מטרנה ולהשקיע בילדה שלי, אני ממש מזדעזעת מעצמי. כשבני שוחרר הביתה המשכתי לשאוב ולהניק לסירוגין, אך ליבי נכמר למראה בתי שהיתה כל כך סבלנית ובוגרת, ופשוט העסיקה את עצמה בכל השעות הרבות בהן הנקתי ושאבתי והנקתי ושאבתי...

בתוך תוכי מאוד רציתי ללכת לסופר, לקנות מטרנה ולהפסיק עם השיגעון הזה, אך לא העזתי (דווקא בגלל הנסיבות הקשות של הלידה, והרצון להעניק לתינוקי את הטוב ביותר). אוקיי, אז יכול להיות שבאמת הענקתי לתינוקי את הטוב ביותר, אבל כמה נזק גרמתי לבתי ולעצמי בדרך?

אז נכון, המקרה שלי הוא קצת חריג, אבל לא חסרות אמהות שכמוני, מגדלות שני ילדים ויותר די לבד (עם אבא שמגיע במקרה הטוב לאמבטיה וסיפור שלפני השינה), ועם תינוק שדורש טיפול סביב השעון (ואין מה לעשות, תינוק יונק דורש הרבה יותר זמן אמא מתינוק בקבוק - מנסיון!). מישהו פעם חשב מה המחיר שמשלמים עבור ההנקה, והאם הוא באמת שווה את התמורה?

בתור ביולוגית, אין לי ספק שזה באמת הטוב ביותר, אבל כמו להרבה דברים טובים אחרים - יש לזה מחיר. בסופו של דבר הפסקתי להניק ולשאוב אחרי חודשיים (ואחרי שיחה עם הפסיכולוגית בגן של בתי אשר הראתה כבר ממש סימני מצוקה...).

במשך שבועות רבים סבלתי מסיוט לילה שחזר על עצמו, ובו בני התינוק אוכל בקבוק מטרנה אשר גורם לו להתפוצץ כמו בסרט אימה. בכל פעם ששמעתי מסביבי אמא אחת אומרת לשניה: "אין דבר כזה לא יכולה להניק, יש רק לא רוצה" או לחילופין "כל הכבוד לך היא בת שנה ורבע ואת עדיין מניקה!" הרגשתי תסכול וכעס ביחד.

ולי לא מגיע כל הכבוד על זה שהפסקתי להניק אחרי חודשיים כדי להעניק תשומת לב ואהבה לילדה מקסימה בת 3 שכל-כך היתה זקוקה לזה?!

בני אושפז בטיפול נמרץ פגים ולאחר מכן בפגייה במשך חודש. במסגרת "עידוד ההנקה הבלתי מתפשר" הופעל עלי בפגייה לחץ אדיר לשאוב חלב
זה באמת מצב קשה. אבל הסיבה לכך היא שעבור פגים ההבדל בין חלב אם להעדר חלב אם יכול להיות הבדל בין חיים למוות. פשוט כך. ולכן מגיע לך כל הכבוד על כך שעשית את כל המאמצים האלה. במצב הזה זה לא הבדל בין פחות או יותר דלקות אוזניים, לא הבדל בשלוש נקודות IQ, לא הבדל במספר האישפוזים בשנה הראשונה, אלא הבדל בשכיחות נמק המעי, שזו אחת מסיבות המוות השכיחות ביותר של פגים. ולכן בנסיבות האלה המשפט "עדיף אמא רגועה לא מניקה על אמא מניקה לחוצה" או מישהו פעם חשב מה המחיר שמשלמים עבור ההנקה, והאם הוא באמת שווה את התמורה פשוט לא תופס. זה בדיוק כמו ששכבת בבית חולים 6 שבועות כדי לשמור על ההריון, למרות אי הנעימות והקושי הרב הכרוך בכך, בעיקר עבור אמא לעוד ילדה. ולא עלה על דעתך לסרב לאשפוז כי צריך להקדיש יותר זמן לביתך.
כך שמגיע לך כל ההערכה בעולם על המאמץ העצום שהשקעת כדי לשאוב חלב לבנך, אם כי ברור שזה הדבר ההגיוני ביותר לעשות בנסיבות האלה.

ועוד - מה שצריך היה לשנות במשואה שלך, במצב אוטופי, הוא העזרה שאת מקבלת מהסביבה.
מצב בו את אמורה לטפל לבד בתינוק (אפילו בריא, שנולד, בזמן, יונק טוב וישן הרבה) ובבת 3 תוך כדי התאוששות מהלידה ומשמירת הריון אינו סביר, אינו טבעי, לא יכול להגמר בלי חסרים (במקרה שלך - התחושה שלך שהגדולה חסרה זמן אמא).
את גיבורה!

חלק גדול מהתסכול נבע בודאי גם מכל המצב הקשה שנמשך חודשים - האישפוז הארוך, השהות הארוכה בפגיה, ולמעשה הדבר היחיד שהיה לך עליו שליטה הוא ההחלטה להפסיק להניק, או לשאוב.

מצב בו את אמורה לטפל לבד בתינוק
הדבר הזה ממש אוכל אותי.
אנחנו צריכות את המתנדבות האלה שבאות לעזור לאמא אחרי לידה, אבל במצב של החברה בימינו, שאין שבט, ושרבות מהאמהות שלנו לא רק לא עוזרות פיזית (יולדת בשבט מקבלת ברגיל עזרה מאמא ומהשכנות והקרובות האחרות במשך כמה שבועות או חודשים עם הבית, התינוק והילדים הגדולים) אלא גם
גם אימי עם המון כוונות טובות כל פעם הייתה מתקשרת ושאלה ראשונה: מה את עוד שואבת? אז תפסיקי עם זה ויהיה לך יותר קל.
)-:
גם לא נמצאת, גם מטלפנת, וגם אומרת דברים לא תומכים. אמא, תבואי לעזור לי, אז יהיה לי יותר קל! )-:
מאוד כואב, מאוד עצוב, לכל היולדות.
אני ממש חושבת ששווה לעשות הכל כדי לגייס כסף לעזרה יומיומית במשך כמה חודשים אחרי הלידה. אם אין שבט - לשלם עליו, להמציא אותו. צריך קהילה לא וירטואלית .

את גיבורה!
(תבשיל קדרה)
אני ממש לא גיבורה, סתם אמא לשניים שאבא שלהם עובד קשה ולא נמצא הרבה, וכמו חברות רבות שלי, העול נופל בעיקר עלי. אין לי תלונות לגבי העזרה מסביב, אנחנו באמת לא חיים בשבט, וכולם סביבי עובדים, מגדלים ילדים, ומספיק עסוקים בעצמם. רק רציתי שאמהות יעצרו רגע ויחשבו האם המטרה מקדשת את האמצעים. לפעמים כן, ולפעמים לא. אני בן-אדם מאוד פרקטי ביסודי, ותמיד בודקת האם יש תמורה לאגרה. ההטפה להנקה מעמידה את ההנקה בראש סולם העדיפויות בלי לחשוב פעמיים, ולפעמים כן צריך לחשוב פעמיים. נכון, חלב אם זה הדבר הכי נכון לתינוק, אבל מה לעשות שהוא לא לבד בעולם (ויש עוד איזה דבר או שניים בסולם העדיפויות)?! יש אמהות שההנקה משתלבת להם בחיים נורא בקלילות, אבל נתקלתי יותר מפעם אחת באמהות שהיו כל כך עסוקות בהנקה סביב השעון, ושכחו לגמרי שיש עוד ילדים בבית (וכן, גם בן-זוג...). יש לא מעט מקרים בהם ההנקה היא ממש תובענית, ולא משאירה מקום לשום דבר ליד. האם זה באמת הכי חשוב בעולם, יותר מ כל דבר אחר?!

שעבור פגים ההבדל בין חלב אם להעדר חלב אם יכול להיות הבדל בין חיים למוות
(אמא ל 5)
נכון, חלב אם חשוב שבעתיים במקרה של פגים. אבל אני מוכרחה לספר שהייתה בפגיה אמא לפגית שנולדה בשבוע 24! שהתעקשה לא "לבזבז" זמן על שאיבת חלב, ולהשקיע כל רגע אפשרי ב"קנגרו" (חיבוק של התינוק גוף אל גוף). היא טענה שחלב אם זה רק תזונה, והכי חשוב זה לתת לפגית כמה שיותר חום ואהבה. הפגית הזו היתה נס רפואי, היא התפתחה בצורה יוצאת דופן (ובניגוד לכל הפגים האחרים (במצבה) שחוו נמק מעי לפחות פעם אחת במהלך האישפוז ונזקקו לתוספת חמצן לזמן ממושך, היא נשמה בכוחות עצמה מאוד מוקדם, ולא לקתה באף זיהום. אז נכון, לא עושים סטטיסטיקה על תינוק אחד, אבל כל פעם שיצאתי מהחדר כדי "לבזבז" 40 דקות על שאיבת חלב, הסתכלתי על שתיהן (חבוקות) ותהיתי מי באמת צודק ?!

שתינו מחזקות את ידייך – תודה לך! מקווה שתמשיכי לכתוב. (אחת מני רבות)

תודה על המילים החמות. למה שלא תפתח כאן דף ותשתפי בחוויה שעברת? אם כשפתחתי את הדף הזה לא ידעתי, אז עכשיו אני כבר די בטוחה שיש כאן אמהות שיעטפו אותך בחום ותמיכה.

יש לא מעט מקרים בהם ההנקה היא ממש תובענית, ולא משאירה מקום לשום דבר ליד. האם זה באמת הכי חשוב בעולם, יותר מכל דבר אחר?! (אפרת י)

העליתי כאן למעלה יותר שאלה שלא זכתה למענה בתוך בליל הרגשות והסערה, אז אני רוצה לשאול אותה שוב (מקווה שהפעם אני אזכה להתייחסות

): האם במקרים בהם הקושי בהנקה הוא קשה מנשוא, לא כדאי שההמלצה לאמא תהיה להניק הנקה חלקית (בתוספת תמ"ל)? גם כי יש אמהות רבות שאם לא נמליץ להן לעשות זאת פשוט יוותרו לחלוטין על הנקה, וגם - כפי שציינה אפרת י מתוך הרבה כאב, יש אמהות שרק בדרך זו יצליחו למנוע נזק לשאר ילדיהן, שההרגשה שזונחים אותם פוגעת בהם קשות, וכמובן לשמור על שפיות דעתן ובריאותו הנפשית של בן זוגן. מה דעתכן?

אני שואלת את זה כי כמעט תמיד כשאני נתקלת בתומכות הנקה נלהבות, הנקה חלקית זה משהו שפשוט לא קיים בלקסיקון שלהן. אני לא אומרת את זה בכלל כביקורת, אלא כנושא למחשבה על גמישות, אם יש מקום לכך.

כמעט תמיד כשאני נתקלת בתומכות הנקה נלהבות, הנקה חלקית זה משהו שפשוט לא קיים בלקסיקון שלהן
ממש חבל. כי אולי מדובר במתנדבות לא מקצועיות?
כל יועצות ההנקה המוסמכות (IBCLC) שאני מכירה ממליצות ועוד איך על הנקה חלקית, אם יש לזה מקום (כלומר, אם יש בעיה שזה כיוון שיכול לעזור בה). גם אמא ל-5 כתבה כאן שהיא ממליצה פעמים רבות לתת בקבוק בהרבה מצבים.
גם חברותי המדריכות בליגת לה לצ'ה (אמהות מתנדבות המקבלות הכשרה מקצועית מיוחדת והשתלמויות מתמידות כדי לעזור בתמיכה ובמידע בנושאי הנקה - מהנקת צמד והנקה ממושכת ועד עצות לגמילה בגיל יומיים וייבוש החלב) נותנות לאמהות רבות תמיכה להנקה חלקית בהרבה מצבים. וגם תמיכה לגמילה! גמילה חלקית, גמילה מלאה, מה שהאם בוחרת!
אם כי פה אני מוכרחה לומר שבעיקרון, מדריכות לה לצ'ה לא ממליצות , אלא נותנות מידע, ותומכות באם.

אז אותן "תומכות הנקה נלהבות" אולי שוכחות מרוב התלהבות שיש גם אדם, אשה, בצד השני, ושיותר חשוב לעזור לה, לחזק אותה ולעזור לתינוק/ת שלה מאשר להטיף להנקה.

מצד שני, אני מוכרחה להגיד שנורא קשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, למישהי זרה (בטלפון או בפגישת ייעוץ) להציע לאם מיניקה שהיא בעצמה בקטע של "הנקה מלאה ובלעדית" שבה היא מתמודדת עם קשיים אדירים כלשהם - לתת בקבוק. גם בדפים האלה, בימים האחרונים, קראתי מספיק עדויות של אמהות שהצעות "לתת בקבוק" כשהן נאבקו בקשיים בהנקה סימלו בשבילן חוסר תמיכה, חוסר עזרה, ריפוי ידיים. לכן, לאמא כזאת, במצב כזה, להציע בקבוק - לדעתי ברוב המקרים זה יחטיא את המטרה, ובגדול. יפגע באם, לא יעזור לה.

ושוב אני מגיעה לזה שהעזרה האמיתית חייבת להיות עזרה לאם. עזרה ותמיכה פיזית לאם. האם צריכה להיות מוקפת באנשים עוזרים ותומכים פיזית, שגם מבינים מה הם עושים. באנשים שמבשלים לה, מנקים לה, מביאים לה אוכל ומים כשהיא מניקה, מטפלים לה בכביסה, תולים, מורידים, מקפלים, מטפלים בילדים הגדולים באהבה, מחזיקים את התינוק כדי שהיא תוכל להתקלח, מרימים אותו לגרעפס אחרי ההנקה, מחליפים לו חיתול, עושים איתו סיבוב של חצי שעה באוויר הצח כשהיא נחה בבית/אוכלת לא מעל ראש של תינוק/מקדישה זמן לילדים האחרים. ובין לבין, עוזרים לה עם תנוחת ההנקה, מתקנים את אחיזת התינוק ואת ההצמדות שלו, מחזקים אותה.
אני מקווה שכאשר חברותי יילדו, אני אוכל להיות שם ולתת את העזרה הזאת.

בימים האחרונים, קראתי מספיק עדויות של אמהות שהצעות "לתת בקבוק" כשהן נאבקו בקשיים בהנקה סימלו בשבילן חוסר תמיכה, חוסר עזרה, ריפוי ידיים.
זה בדיוק מה שאני הרגשתי כאשר אמרו לי מסביב - אז תוסיפי תמ"ל. הרגשתי לבד. שאף אחד לא מבין אותי ושאף אחד לא תומך. רציתי תמיכה במאבק למען ההנקה, לא פתרונות שמתאימים אולי לאנשים אחרים - אבל לא לי.

האם צריכה להיות מוקפת באנשים עוזרים ותומכים פיזית, שגם מבינים מה הם עושים.
כדי להצליח בזה שכרנו בחורה צעירה ומקסימה שמרגע בעלי חזר לעבודה (שבוע אחרי הלידה) טיפלה בבית ובי. במשך כמה שבועות אותה בחורה עשתה כביסות, ניקתה, בישלה, ניקתה את הבקבוקים, ירדה עם הכלב - הכל. אני הייתי מרוכזת בשאיבה אחת לשלוש שעות (שלקחה כשעה כל פעם... אל תשאלו, ציצי איטי), ובהאכלה שלקחה גם קרוב לשעה (מזרק ואצבע). לתמיכה הפיזית הזו הצטרפה תמיכה נפשית בדמות יועצת ההנקה שלי ובדמותכן. אין לי ספק, שבלי לקרוא על הנקה כאן, על חשיבותה ועל תרומתה מכל הכיוונים - לא הייתי מתעקשת, נלחמת בציפורניים, גם כשהרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי כמעט. באופן טבעי היה לי למצפן. והכיוון היה ברור.

כמובן שללא הידע הנגיש הזה, והתמיכה הנפשית - לא הייתי מניקה היום, זה די ברור לי.

כמעט תמיד כשאני נתקלת בתומכות הנקה נלהבות, הנקה חלקית זה משהו שפשוט לא קיים בלקסיקון שלהן. (אופטימית)
באמת? יש לי כמה מכרות שהניקו חלקית בעקבות המלצה של יועצת (אין לי מושג עם איזה תואר בדיוק). שתיים מהן עברו אחרי זמן לא ארוך להנקה מלאה.

ושוב אני מגיעה לזה שהעזרה האמיתית חייבת להיות עזרה לאם. עזרה ותמיכה פיזית לאם. (בשמת)
אמן. כל מלה.

אצלנו בקיבוץ יש מדריכת הנקה שהיא גם מטפלת תינוקות ותיקה (לרגע חשבתי שעליה מדובר למעלה, אח"כ ראיתי פרטים שלא מתאימים), וחלק מה"תפקיד" שלה, זה לבוא לכל יולדת עם חזרתה מבי"ח, ולהדריך/לעזור בדברים הבסיסיים (רחצה, שקילה (בבית), התארגנות ראשונית וכד') - וכמובן גם בהנקה. היא נחשבת ל"פנאטית", וכבר שמעתי לא מעט אמהות ש"פחדו" להגיד לה שהן מפסיקות להניק (מצחיק בעיני, אגב. נשים בוגרות, ולא נתונות לחסדה). אחת התוצאות, אגב, היא אחוזי הנקה מרשימים בהחלט. (רק בפעוטון של בני, שבו ילדים מעל גיל שנה, 37.5% מהילדים עדיין יונקים).
מצד שני - היא זו שנתנה לי את דוגמיות התמ"ל, כשנתקלתי בקשיים חמורים (כולל שאיבה ב-2:00 בלילה כי הילדה היתה צריכה לאכול...) ולא הרגשתי שום ביקורת (חיצונית) על כך שההנקה חלקית (ואח"כ דועכת).
אני חושבת שההמנעות מהנקה חלקית היא חלק מתרבות הדואליות הכללית. הכל שחור ולבן. אם לא הצלחתי להניק, אני לא אניק בכלל (ולא פעם גם אשמיץ את ההנקה ואת תומכיה...) - בכל זאת, יש רבות שמשלבות.
מעבר לכך, להנקה חלקית יש נטיה לדעוך, אם לא יודעים (או מצליחים) איך לשמר. כי הבעיות שגורמות לכך שההנקה לא מלאה, לא נפתרות ע"י בקבוק אחד ביום, בד"כ, ושאיבות במקום הנקה זו משימה קשה מאד, שרק מעטות מצליחות להתמיד בה (אם כי יש כאלו, ובאמת כל הכבוד להן!).

כמעט תמיד כשאני נתקלת בתומכות הנקה נלהבות, הנקה חלקית זה משהו שפשוט לא קיים בלקסיקון שלהן.
בודאי לא אנשים שזה המקצוע שלהן.
ידוע היום, גם מחקרית, שגם הנקה חלקית עדיפה בהרבה על אי הנקה בכלל, ואני אומרת זאת לאמהות רבות. היתה בטיפולי אמא ששאבה והצליחה לייצר 20 סמ"ק ביממה. והיא הרגישה שהתינוקת היתה רגועה יותר ומרוצה יותר עם הכמות הזאת. כלומר - היא החלטיה להפסיק לשאוב, ואחרי יומיים חזרה לשאוב מסיבה זאת.
לעיתים קרובות הנקה חלקית היא שלב מעבר להנקה מלאה.
אני חושבת שהבעיה בהנקה חלקית היא שבלי תמיכה וייעוץ מתאימים לשימור ההנקה לעיתים קרובות תוך זמן קצר ההנקה נגמרת לחלוטין, ולכן, כמו כל המלצה על טיפוול רפואי, צריך לשקול לגופו של עיניין מה מתאים למצב הנתון.
חבל לי מאד שיש ערבוב בין תומכות בהנקה שונות, כפי שתוארו לעיל, לבין ייעוץ מקצועי בהנקה. אלה שני דברים שונים לחלוטין.רק לפני שלושה ימים ראיתי תינוקת בת 6 ימים על סף התייבשות בגלל עצות לא מקצועיות, שכללו המנעות בכל מחיר מבקבוקים ותוספות. רק בגלל שהאבא חבר של אחד ההורים הם הגיעו אלי, כי הם כבר אמרו שהם ראו "יועצת הנקה", וזאת לא עזרה להם. הם אפילו לא שמו לב שהתינוקת על סף התייבשות.
אבל כאן אנחנו כבר נכנסים לנושא הסבוך של מי צריך לסייע לאמא מניקה.
ואני כמובן מסיכמה עם כל מילה של בשמת על כל העזרה האחרת שאמא זקוקה לה כדי להצליח לתפקד כנדרש עם תינוק חדש - אפילו יונק מדופלם...

ושוב אני מגיעה לזה שהעזרה האמיתית חייבת להיות עזרה לאם. עזרה ותמיכה פיזית לאם. האם צריכה להיות מוקפת באנשים עוזרים ותומכים פיזית, שגם מבינים מה הם עושים. באנשים שמבשלים לה, מנקים לה, מביאים לה אוכל ומים כשהיא מניקה, מטפלים לה בכביסה, תולים, מורידים, מקפלים, מטפלים בילדים הגדולים באהבה, מחזיקים את התינוק כדי שהיא תוכל להתקלח, מרימים אותו לגרעפס אחרי ההנקה, מחליפים לו חיתול, עושים איתו סיבוב של חצי שעה באוויר הצח כשהיא נחה בבית/אוכלת לא מעל ראש של תינוק/מקדישה זמן לילדים האחרים. ובין לבין, עוזרים לה עם תנוחת ההנקה, מתקנים את אחיזת התינוק ואת ההצמדות שלו, מחזקים אותה.
כמה רציתי לתת את העזרה הזאת לשתי חברות! אבל הן לא רצו! אז מה אני עושה? נשארת מתוסכלת כמובן (גם מכישלון ההנקה שלהן, שנתפס אצלי ככשלון שלי)
רציתי לדבר על זה ש"איך לא לוקחים את הכישלון באופן אישי" ואז גם לא נעלבים מכל מיני אמירות שונות ומשונות... (אבל אין לי זמן)

בכל מקרה תודה לבשמת שעזרה להסביר אותי (גם אם לא התכוונת...)

כמעט תמיד כשאני נתקלת בתומכות הנקה נלהבות, הנקה חלקית זה משהו שפשוט לא קיים בלקסיקון שלהן. (מצטטת את עצמי)
אני רוצה להדגיש שאני שומעת את הדברים האלה בקרב אמהות מיניקות תומכות הנקה. אף פעם לא שמעתי את זה מיועצת הנקה מוסמכת. בכלל, הפעם היחידה שבה נתקלתי ביועצת הנקה היתה בבית החולים לאחר הלידה. מאחר וההנקה הצליחה אצלי בקלות, לא נאלצנו לשמחתי לדבר על פשרות.

הנקודה היא שאמהות רבות לא פוגשות יועצת הנקה, אלא שכנה/מכרה מהגינה/חברה/קרובת משפחה וכו', שמתוך חוסר ידע מקצועי וחוסר מחשבה גורמות להן להבין שזה הכל או לא כלום ואין שום אופציה אחרת.

בימים האחרונים, קראתי מספיק עדויות של אמהות שהצעות "לתת בקבוק" כשהן נאבקו בקשיים בהנקה סימלו בשבילן חוסר תמיכה, חוסר עזרה, ריפוי ידיים (בשמת א)
ועם זאת, אסור לשכוח את הצד השני של המטבע, שמתארת בשמת בצורה כל כך נכונה.

כבר כשפתחתי את הדף הזה אמרתי שאם מכאן תצא הקריאה לסובלנות זה יהיה נפלא, וגם אם השינוי יתחולל רק אצלנו (בחיים ה'אמיתיים' והוירטואליים שלנו) תהיה לו השפעה משמעותית.

מתוך כל הדברים שנאמרו פה עד כה עולות (לפחות) ארבע מסקנות ברורות:

(1) בין שתי הקבוצות המובהקות של מיניקות ובוחרות במודע לא להניק נעה קבוצה ענקית חסרת שם ודי מבולבלת. הקבוצה הזאת היא רוב הנשים שאך ילדו, שפעמים רבות מוצאות את עצמן שלא ברצונן בקטגוריית ה "בחרו לא להניק" בלי שיבינו איך התגלגלו לשם (ענת ג), ואני רוצה להדגיש שלדעתי אכן מדובר ב- רוב הנשים.
(2) אמהות רבות אינן מקבלות את העזרה לה הן זקוקות מהסביבה (בישולים, נקיונות, עזרה עם הילדים האחרים וכו')
(3) אמהות רבות מקבלות מהסביבה את התחושה של הכל או לא כלום ולכן מוותרות לחלוטין.
(4) אמהות רבות מרגישות לא נוח באתר הזה בכל הנוגע ל'כשלונן' בהנקה.

בטוח שיש משהו שכל אחת מאיתנו יכולה לעשות כדי לשפר את המצב בכל סעיף שצוין. עכשיו זה תלוי רק ברצון וביכולת שלנו...

עוד דבר קטן בקשר ל-סטיה מהנושא

אני יודעת שחלק מהיופי של האתר הזה הוא כמות התגובות האינטנסיבית, הדיון החי שמתרחש פה והאקטיביות הפורה. אני גם יודעת שסטיה מהנושא היא בלתי נמנעת, זו הדינמיקה של הדפים כאן.

אמרתי גם מראש שאני יודעת איך הדיון הזה יתחיל, אני לא יודעת איך הוא ייגמר, והיה ברור לי שמרגע ש"ילדתי" את הדף הזה הוא הופך להיות רכוש הכלל.

ובכל זאת, רציתי להגיד (בלחש, אבל בכל זאת) שהעברנו קצת את הפוקוס לנושא של עזרה לנשים מיניקות, וכמה חבל שאין מספיק וכו', שזה נושא נורא חשוב וחיוני להקדיש לו דיון נפרד. אבל עדיין, אם אפשר, אני רוצה להחזיר אותנו קצת לנושא הכאוב של כל אותן אמהות שמרגישות רע מאוד מ'כישלון' ההנקה שלהן. נכון שבדיעבד חבל שהן לא קיבלו מספיק עזרה וכו', אבל זה כבר 'חלב שנשפך' (מרוצה מכפל המשמעות שיצא לי בטעות). הן קיימות בהמוניהן ואין לי ספק שיש מקום ליותר רגישות, הבנה וחמלה כלפיהן מצד קבוצת הציצי השלוף.

_הן קיימות בהמוניהן ואין לי ספק שיש מקום ליותר רגישות, הבנה וחמלה כלפיהן מצד
קבוצת הציצי השלוף._
ובכן, לדעתי יש רגישות, הבנה וחמלה מצד "קבוצת הציצי השלוף" פה (ברגע זה הוא שלוף (-; ).
אבל - וזה אבל גדול - מי שמרגישה רע מאוד עם "כשלון" ההנקה שלה (לא מונח שהייתי משתמשת בו, אבל מצטטת אותך), את לא יכולה למחוק לה את ה-מרגישה רע ואת המלה כשלון . את זה לא אני אמרתי, את זה אותן אמהות אומרות על עצמן.
אלה התחושות שלהן.
לכן, מספיק שאגיד "הנקה" - וכבר דרכתי להן על יבלת.
אז עם כל הרצון הטוב והרגישות, אני שוב חוזרת לשאלה: איך בדיוק רוצות אותן אמהות שהרגישות הזאת תתבטא?

מכל מה שקראתי כאן מה שאני הרגשתי זה שיש הרבה אמהות שלא הניקו, והן מתוסכלות מזה, ולכן הן מסתתרות ומתחבאות - לא מדברות באתר, לא באות למפגשים, לא מספרות, לא נתמכות - וזה לא בגלל שום דבר שהאמהות המיניקות עושות כאן, אלא בגלל הפחד הפנימי של אלה שלא מניקות ממה שאולי יעשו.
בזה אין לי יכולת לטפל.
זה לא משהו שקשור אלי או לכל אחת פה שמדברת בפורום על הנקה.
תסלחו לי על ההשוואה, אבל זה כמו שאנחנו מדברות פה על תינוקות ונמצאות עימנו אמהות שאיבדו תינוקות.
ואנחנו מאוד כואבות איתן ובשבילן על האובדן הזה, ואנחנו תומכות בהן באבלן, אבל לא בכל פעם שאזכיר תינוק אוסיף איזו מלה של חמלה לאלה שאיבדו.
ואנחנו מדברות על הריונות, וזה דבר בלתי נסבל לאלו שמנסות להרות שנים על שנים ואין להן ילד, וכל הריון של אחרת וכל תינוק או ילד קטן בסביבה פוצע את לבן.
אז בכל התלבטות ללידת בית למשל נזכור את אלה שרק חולמות על לידה ולא רואות הריון באופק?

אני אקח את זה עוד יותר רחוק: כל פעם שנזכיר את הסכנות והנזקים מהאפידורל, ונשבח את הלידה הטבעית, נצטרך גם להוסיף איזה טקסט קבוע של "רגישות" למען אלה שילדו עם אפידורל ועלולות היום להרגיש רע ממה שהם לומדות עכשיו על אותה בחירה שלהן (במיוחד אם הן מקשרות שזה מה שכנראה תרם לכשלון ההנקה אצלן)?

נו, טוב, כדרכי אני מעלה שאלות קשות... חכו רגע שאסגור פה לפני שתתחילו לזרוק עגבניות (רצוי לא אורגניות, אחרת חבל...)

בשמת, כהרגלה, הציגה את הדברים בצורה מאד ברורה.

איך בדיוק רוצות אותן אמהות שהרגישות הזאת תתבטא?
זאת באמת שאלה חשובה מאד. ואשמח מאד אם אמהות שלא הניקו יחלקו איתנו את תושבותיהן לנושא. כי הרי אנחנו באמת לא רוצות לפגוע באף אחת. ומצד שני אנחנו כן מעוניינות לדון בהנקה, על כל ההיבטים שלה.

עכשיו אני רוצה לומר משהו בזכות קיצוניות. בכל מני תחומים יש משוגעים לדבר שהם קיצוניים. הם הסמן הקיצוני. רוב האנשים לא יילכו בעקבותיהם לקיצוניות, ויישארו באמצע, אבל הפנאטים הללו מושכים קצת את האמצע לכיוונם, שכן הם חושפים את המרכז לרעיונות שלא הכיר.
אם לא היו קיימים הפאנטים הללו, האנשים שהעניין בוער בעצמותיהם והם מקדישים את חייהם ומרצם למטרה המקודשת בעיניהם, אז האמצע כלל לא היה נחשף לרעיונות הללו, ולא יכול היה לאמץ לעצמו את החלקים שמתאימים לו.

לא כל כך מזמן, הנקה יצאה לגמרי מהאופנה. זה לא מקרי שבדף האם ינקתם, רוב האנשים מספרים שלא ינקו כמעט.
אחת הסיבות שהנקה "חזרה לאופנה", זה בזכות כל אותן פאנטיות שהמשיכו לתמוך בהנקה גם בשנים שזה היה ממש לא פופולרי. הן אלה שהדריכו, והקימו עלונים וארגונים וקורסים והפיצו שוב את בשורת ההנקה.
רק בזכותן אנחנו בכלל יכולות לנהל את הויכוח הזה.

לפני שאכתוב איזה התייחסות הייתי רוצה באתר כאם שלא הצליחה להניק אפצח בוידוי קטן:
כבר בסיום של קורס מ"כיות בנח"ל הכאיב לי לראות את כל אלו שהגיע גם "החבר" שלהן ולי לא היה.
ולא היה ולא היה ולא היה. עד גיל 40!
וכל חברותיי היה להן חבר ואח"כ התחתנו ואח"כ נולדו ילדים ואני? רק מהצד ותמיד כואבת.

ובכן זו הייתה דרכי להביט בעולם. לא דרך נעימה במיוחד וכנראה גם לא אפקטיבית במיוחד אבל כנראה שימשה אותי מצויין כדרך לשרוד בעולם.

למעט בגיל 36 שאז נכנסתי להריון ולכמעט 9 חודשים תמימים הכל לא כאב.
ואז ילדתי תינוק מת וחזר הכאב כפול ומכופל. וגם כעס וקנאה והרבה הרבה מרירות.

ואפילו בתחילת דרכי כאם עם התסכול הנוראי של חוסר הצלחה להניק, מצאתי עצמי שוב במקום הזה.
מקנאה בכל המניקות.

ועכשיו זה מתחיל להשתנות. האינטנסיביות של טיפול בקטנה, האחריות שלי כלפיה, ההכרה החדה שלא מספיק לטפל בה בעדינות לא לכעוס עליה, לחבק אותה, לשאת אותה, לישון איתה, להכיל, להאכיל, לחתל, לפרנס.
אלא שגם מצב רוחי וכל כמות הכעסים והטינות והמרירות משפיעים עליה .
לא פחות וכנראה יותר מכל דבר אחר.

וזה פשוט מכריח אותי להתחיל לוותר על הכעס והקנאה ולהביט בעולם כמקום שקורים בו המון דברים .
שיש כל כך הרבה וריאציות ולכל יש את הדרך שלו והקשיים שלו והחוויות שלו וזה טוב שיש מקום כמו האתר הזה לשתף
בתהליך.

אם אני קוראת על חוויות נהדרות של הנקה ובוחרת (בתת מודע) לראותן כמכאיבות, זו בחירה שלי שכנראה מתאימה לי בנקודת הזמן הזו.

לא נראה לי שזה בא ממקום של קבלה עצמית ואהבה אלא ממקום מאד מפוחד.

אני לא מאמינה שאפשר להלך בחיים ולנסות לא להכאיב לאף אחד. זה לא טוב להולך וגם לא טוב למפוחד.

אז אשמח לקרוא מה עובר על נשים אחרות בחייהן כי אני לומדת כאן המון וגם אם זה כולל את חוויות ההנקה שלהן על כל הרבדים וגם אם זה כולל בעל (שאין לי) וגם אם מישהי תזכה בלוטו אשמח לקרוא...

זהבי ת, יש לך כזאת יכולת מיוחדת לשתף. תודה.

איך בדיוק רוצות אותן אמהות שהרגישות הזאת תתבטא?
בשמת, אני חושבת שברגע שהעלית את השאלה הזו, אמא אופטימית השיגה את המטרה.
כל המטרה הייתה להעלות את המודעות לרגישות של הנושא. אני בטוחה שאף אישה מעולם לא התכוונה להפחיד או לפגוע באמא אחרת, אך בגלל חוסר רגישות לפעמים זה קורה. אני לא חושבת שיש איזה "מתכון" נכון להתבטאות, רק להיות קצת יותר פתוחים וסבלנים כלפי מי שבחרה בדרך אחרת.
אני למשל שולחת את הילדים שלי לגן בקיבוץ דתי (למרות שאנחנו מאוד חילונים), פשוט בגלל שזה גן נפלא. אני מאוד מעריכה את אנשי הקיבוץ שמקבלים אליהם באהבה ובכבוד ילדים (והורים) שבחרו בדרך חיים אחרת, ומעולם לא נתנו לי או לילדי להרגיש נחותים. בתי סיפרה בגאווה על טיול האופניים המשפחתי של יום כיפור, ולמרות שזה יותר גרוע מלהוציא בקבוק במפגש של "באופן טבעי" כולם שמחו בשמחתה.
אם באמת תכבדי את הבחירה לא להניק, אין סיכוי שתפגעי במישהי לא בכוונה.

הי, רגע!
אני חד הורית - שלא יהיו פה יותר דיבורים על זוגיות!!
גם אין לי הרבה סקס - כל מי שחשב לדבר על סקס, שיפסיק ומייד!!!
ויש לי בת - חסל סדר דיבורים על בנים!!!!!
והיא בת שנתיים - לא רוצה לשמוע דיבורים על פצפונים ועל גדולים, רק בנות שנתיים מעכשיו!!!!!!!

אל תיקחו את הדברים לקיצוניות הפוכה, או.קיי?
ברור שתמשיכו לדבר על הנקה, לצחוק על הנקה, לבקש עזרה בהנקה. זה לא פוגע בי, וכשאני לא רוצה לדעת ולשמוע, אני לא נכנסת לדפים הכואבים.
רק אל תלעגו ללא מיניקות, אל תכעסו עליהן, אל תוקיעו אותן באופן גורף, אל תכתימו אותנו בכתם משותף של אלו שלא רצו, של אלו שבחרו שלא, של אלו שהיה להן קר בציצי, או של אלו שלא אוהבות מספיק את ילדיהן.
אני גם לא מצפה שתכבדו את מה שאני עושה. לא צריכה כבוד. רק תדעו שגם אני כאן, ויש אמירות שהן דריכה מאוד בוטה על היבלות שלי. זהו. זה הכל.
וגם תמשיכו להשתתף בדיונים על אמהות מתוסכלות.

בודאי שהתסכול הוא שלי (לא רוצה לדבר בשם מישהי אחרת) ובודאי שרק אני אפתור אותו. בגלל זה אני פה, כדי שיפתר בחברת א/נשים מהזן הזה שכותב פה. לא רוצה לפתור את עצמי בקלות, לא מוכנה להתפשר על פחות מהטוב ביותר עבור בתי. ואם נאלצתי להתפשר, אני רוצה להתגבר על זה עם כל האמצעים האחרים, שהגישה של באי האתר מספקת.

אגב, כשאני רואה אם מיניקה, זה לא מתקרב אפילו לכאב, להיפך, זו שמחה גדולה. גם מיניקה, גם בציבור (או לפחות לפני), לפעמים גם בגיל מבוגר יחסית. נהדר! עוד אחת שלא תחשוב שאני דפוקה בראש אם וכאשר יהיה סיבוב שני.

עכשיו אני רוצה לומר משהו בזכות קיצוניות
שאני אצא נגד קיצוניות??
הייתי מעדיפה לקרוא לזה רדיקליות, יותר נכון בעיני.
מסכימה איתך לחלוטין, טרה.

רק תדעו שגם אני כאן
כן, באמת זו הנקודה החשובה. כשיושבים באמצע הלילה מול המסך, שקט מסביב, לבד עם המחשב, קשה לדמיין את המעגל הגדול והמגוון של אנשים שנמצאים סביבנו וקוראים את מה שנכתב בפרטיות העצומה והמדומה הזאת.

מה שאת אומרת ליאת, מאוד מוכר לי מהצד של הלידה (או החוסר לידה אפשר לקרוא לזה). כמה התכוננתי, קראתי ובסוף היה לי קיסרי. ולמה? כי הוא היה עכוז ולא עלה בדעתי ללכת עם זה עד הסוף ובאמת ללדת.
וכל פעם שאני אקרא סיפורי לידה (ואם בבית אז בכלל....) זה יצבוט אותי. ואני יודעת שזה יעבור לי רק בלידה שתהיה.

כשאני קראתי סיפורי הנקה ולידה, טרם המתקן, חיפשתי מה ללמוד. מה כן כדאי. מה לא.
דווקא היום, סיפורי לידות / הנקות, הרבה יותר מתסכלים אותי - כל כך הרבה פעמים אני רואה איך מתממשת כרוניקה ידועה מראש. ולפעמים אפילו "אמרתי" קודם, כשעוד אפשר היה לשנות. אבל אני קיצונית. לא מקשיבים לי.
(בגלל זה כיף כאן, כשיש כל כך הרבה סיפורים נהדרים).

מכל מה שקראתי כאן מה שאני הרגשתי זה שיש הרבה אמהות שלא הניקו, והן מתוסכלות מזה, ולכן הן מסתתרות ומתחבאות - לא מדברות באתר, לא באות למפגשים, לא מספרות, לא נתמכות - וזה לא בגלל שום דבר שהאמהות המיניקות עושות כאן

בשמת, ניסית לחשוב רגע שאולי זה בגלל מה שהאמהות המיניקות כאן לא עושות?

את מזכירה לי קצת את בתי בת החמש. אתמול היא שיחקה עם חברתה נועה, ואמרתי לה: "אל תגידי לנועה ככה וככה כי זה מעליב", היא ענתה לי בתגובה: "אז שלא תיעלב".

טוב, היא בת 5, יש לה תירוץ לתשובות כאלה...

בשמת, ניסית לחשוב רגע שאולי זה בגלל מה שהאמהות המיניקות כאן לא עושות?
מה הן לא עושות?
>צופה מהצד בדיון הזה, אך מבקשת הבהרה<

אני לא מסכימה עם אופן הצגת הדברים של 'הבוגרת', והיא גם לא הסבירה מה לדעתה לא עושות האמהות המיניקות. יכול להיות שהיא התכוונה לכך שהן לא 'יוצאות מגדרן' כדי להתחשב ברגשותיהן של אמהות שנכשלו בהנקה. בכל מקרה, גם אני אשמח לקבל הבהרה. עם זאת, בשמת הציגה גישה קצת מתריסה של "אז מה, כבר אי אפשר להגיד כאן שום דבר?", ואולי זה קצת פוגע.

זה לא משהו שקשור אלי או לכל אחת פה שמדברת בפורום על הנקה. (בשמת א)
אני דווקא חושבת שאם יש אמהות שקשה להן כאן, זה דווקא כן קשור לכל אחת פה. עובדה שבאמת קשה להן כאן, הן התבטאו בדף הזה ממש ואמרו את זה.

אני מבינה שהרבה נשים כאן חושבות שאם מישהי לא מרגישה פה נוח זה לא אשמתן. אותה אישה היא זו שאשמה בכך שהיא מרגישה רע, וזה בא ממקום של פחד ותסכול. אני לא מסכימה עם זה, אבל אולי באמת כאן בקהילה אין שום דבר שאפשר לעשות כדי שקהל רחב יותר של אמהות ירגיש כאן נוח.

חוץ מזה, אני רוצה להוסיף עוד משהו קטן: בשמת, אני חושבת שההשוואות לאובדן תינוק, אי-יכולת להרות וכו' אינן במקום. זה קצת דמגוגי לטעמי (אבל זכותך, כמובן, ומבטיחה לא לסקול בעגבניות אורגניות יקרות

).

אני לא מאמינה שאפשר להלך בחיים ולנסות לא להכאיב לאף אחד. זה לא טוב להולך וגם לא טוב למפוחד (זהבי ת)

אני דווקא מאוד משתדלת לנסות לא להכאיב לאף אחד. בבקשה תסבירי למה לדעתך זה לא טוב, כי באמת ייגעתי את מוחי ולא הצלחתי למצוא אפילו סיבה אחת.

אני לא יכולה לדבר בשם נשים שנכשלו בהנקה, אבל התרשמותי ממה שהובע כאן בדף עד כה, ומשיחות שערכתי לאחרונה עם כאלו נשים, שכל אזכור של הנקה ממש לא מכאיב להן. מכאיב להן להרגיש מיעוט אאוטסיידרי, מכאיבות להן התבטאויות שאולי לא מתכוונות לפגוע בהן - אבל פוגעות.

זו היתה המטרה שלשמה פתחתי את הדף הזה. להעלות את המודעות לפגיעות של אמהות שלדעתי לא מגיע להן להרגיש ככה.

איך בדיוק רוצות אותן אמהות שהרגישות הזאת תתבטא? זאת באמת שאלה חשובה מאד. ואשמח מאד אם אמהות שלא הניקו יחלקו איתנו את תשובותיהן לנושא. כי הרי אנחנו באמת לא רוצות לפגוע באף אחת. ומצד שני אנחנו כן מעוניינות לדון בהנקה, על כל ההיבטים שלה. (אמא ל 5)

גם אני אשמח לשמוע כאן אמהות שלא היניקו. אני יודעת על כמה אמהות שאני מכירה באופן אישי, שמשוטטות לדף הזה באופן קבוע. הזמנתי אותן לדבר כאן, אבל כנראה שהן קצת חוששות.

אמא ל 5, אני חייבת לציין שהתגובה שלך מעידה על רגישות רבה: בואו לחלוק איתנו מה עובר עליכן, כי אנחנו לא רוצות לפגוע. אני יודעת שאם אומרים לנו שאנחנו פוגעים, הטבע האנושי של כולנו גורם לנו בד"כ להגיב במגננה. את מצליחה להתעלות על כך, וזה הרבה יותר ממה שאני יכולה להגיד על עצמי ברוב המקרים, אז תודה על כל מה שכתבת כאן עד עכשיו.

הבוסית שלי לא מפסיקה לרדת עלי על ההנקה כבר שנתיים. היא כבר קוראת לי בקול "ציצי מה נשמע?" (זה לא בוטה כמו שזה נראה כתוב, זה בחיוך ובאוירה טובה), ובכל הזדמנות שואלת אם אני עדיין מניקה ועד מתי אני חושבת להמשיך עם זה.
היום התבשרנו שחברה לעבודה ילדה בניתוח. אמרתי אוי, מסכנה, היא כל כך לא רצתה ניתוח ופחדה מזה נורא. והבוסית אמרה: זה עצוב אבל לא עצוב כמו אובדן הנקה.
???
הופתעתי מאד ושאלתי אותה למה היא אומרת את זה, והיא גוללה בפני סיפור כואב של שני תינוקות שהיא לא הצליחה להניק (סובבו את הראש מהציצי בגיל 4 שבועות וירדו במשקל כל הזמן ולא עזר כל מה שהיא עשתה.) התינוקת השלישית ינקה עד גיל שנה בעזרת תרופה הומיאופטית יקרה שעזרה "להוציא משהו מהדבר המיובש הזה".
זה היה נוגע ללב וישר חשבתי על הדף הזה (אפילו שזה לא ממש קשור.)

תודה, אני מסמיקה....

אני אמא כמעט לא מניקה ומאד מתוסכלת.
אני יודעת שעשיתי, אני עושה ואעשה כל מה שאפשר כדי לאפשר את ההנקה.
אני מתבוננת בקנאה בכל שלופת חזה.
אני נפגעת כשחושבים שלא התאמצתי מספיק.
וכמו שחוזרים ונוגעים בשטף דם, רק כדי לגלות שהוא עדיין כואב,
אני חוזרת שוב ושוב אל הדף הזה.

אמא של אורי,
דווקא הדף הזה, לתחושתי הפרטית, הוא המקום של התסכול הזה. כאן הוא לגיטימי, כאן באים בדברים כדי לא להכאיב בשטף הדם.
את מקבלת עזרה בהנקה?

חייבת לשתף: היום אחה"צ ישבתי לי לבד עם בני בפארק הירקון, כשלפתע ניגשו אלי שלוש אמהות עם ילדים. "את אמא אופטימית, נכון? גליה אמרה לנו שזו את... תודה שהעלית את הנושא החשוב הזה, תמשיכי לכתוב וכו'...".

כשפתחתי את הדף הזה, לא תיארתי לעצמי שיהיה לו כזה הד, וכשזה פתאום 'גולש' לחיים הלא-וירטואליים זה ממש מוזר.

<ואני בכלל לא יודעת מי זו גליה...>

מכאיב להן להרגיש מיעוט אאוטסיידרי, מכאיבות להן התבטאויות שאולי לא מתכוונות לפגוע בהן - אבל פוגעות.
אופטימית, אני חושבת שהדף הזה לא יוכל לגרום לכך שכל אמא לא מניקה תרגיש כאן שייכת ומוערכת. הנקה זה נושא כל כך רגיש, שמסתבר שאפילו כשמישהי מספרת איך היא יצאה החוצה ושכחה לסגור את החולצה, זה יכול לפגוע. פגיעות כאלה לא נראה לי שאפשר למנוע כאן. את הצגת טיעון של "אמהות מרגישות פגועות ממה שכתוב, לכן מה שכתוב הוא פוגע". לדעתי הטיעון הזה שגוי, מפני שהפגיעה לפעמים בכלל לא מגיעה מהכתוב, אלא נמצאת דווקא אצל מי שקורא. לא תמיד, נכון. לפעמים באמת נכתבים דברים פוגעים. ולפעמים חלק מהפגיעה היא בכתוב, וחלק בקורא.

מה שטרה ובשמת אמרו זה שאי אפשר לקחת אחריות מוחלטת על מה שהקורא מרגיש. אפשר להתחשב, וזה משהו שתוכלי לעזור לכולנו ללמוד. תודה על המאמץ! אבל זה לא יגרום לכך שקוראות לא-מניקות לא יפגעו מדברים שיכתבו כאן בעתיד, אפילו אם כולם כאן יתחילו לכתוב בצורה המתחשבת ביותר.

יותר מזה: לפעמים חשוב לכתוב דברים אפילו אם יודעים מראש שהם יפגעו בחלק מהקוראים. אני אישית נכנסת מדי פעם לדיונים כאלה (אפילו עכשיו!) פשוט כי יש דברים שמספיק חשוב לי להגיד, או אפילו לצעוק. וכאן בכלל יש נטיה להתחיל מדי פעם דיונים שהם על גבול ה-אסור לומר, ככה שבטוח שיהיו אנשים שיפגעו מהם. לא הייתי רוצה לוותר על דיונים כאלה.

בקיצור: מבחינתי עדיף שתצביעי על דברים כמה שיותר מוחשיים שעדיף לשנות בכתיבה, לא בתחושות של הקוראים שעליהן קשה לי לקחת אחריות.

תודה על המאמץ! אבל זה לא יגרום לכך שקוראות לא-מניקות לא יפגעו מדברים שיכתבו כאן בעתיד, אפילו אם כולם כאן יתחילו לכתוב בצורה המתחשבת ביותר. (יונת שרון)

את צודקת. לחלוטין.
חשוב לי להגיד שלא רציתי לשנות סדרי עולם ולא לזעזע את אמות הספים. ברור שלא-מיניקות ימשיכו להרגיש פגועות לפעמים (או תמיד), וברור שנושא ההנקה תמיד ימשיך להיות מאוד מרכזי כאן.

רציתי רק לעורר את המודעות לנושא הזה. אולי זה ישב in the back of our minds לפני שנגיד דברים מסוימים, אולי כל אחת בדרכה תנסה לגלות הבנה כשאפשר. מי יודע, אולי זה ישפיע קצת על כל אחת מאיתנו, וקצת זה גם משהו...

את הצגת טיעון של "אמהות מרגישות פגועות ממה שכתוב, לכן מה שכתוב הוא פוגע". לדעתי הטיעון הזה שגוי, מפני שהפגיעה לפעמים בכלל לא מגיעה מהכתוב, אלא נמצאת דווקא אצל מי שקורא (יונת שרון)

מסכימה איתך, הניסוח שלי לא היה מדויק. הפגיעה יכולה להיות במקרים רבים שילוב של דברים שקראת, שמעת, אמרו לך, ראית, כשאף אחד מהם לא נעשה במכוון כדי לפגוע בך .

אפשר להתייחס במיקרו רק לפגיעות מדברים שנכתבים כאן, ואפשר להתייחס במאקרו בהיבט רחב יותר של "נשים מיניקות מול נשים שנכשלו בהנקה - בניית דיאלוג". אני בחרתי במאקרו, ואולי זו לא הבמה לכך, אני לא יודעת.

מה שאני כן יודעת, זה שבדף הזה יש אמירות כואבות של אמהות, שכנראה שרק כאן אזרו אומץ לדבר על כך.

אם יתחילו להתייחס להנקה באמת כאל משהו טבעי ופשוט, ולא כאל סוג של גבורה או לחילופין סוג של דרך חיים ואידיאולוגיה, אז אף אחת לא תרגיש כישלון או נחיתות. תסלחו לי, אבל זה כולה הנקה! כן מניקה לא מניקה מה זה כ"כ משנה?!?! הילד בריא? מקבל חום ואהבה? מה חשוב כל היתר?! משפטים כמו "כל הכבוד לך שהנקת שנתיים" הם שיוצרים את תחושת הכישלון אצל מי שלא עשתה כך. הרבה פעמים אמרו לי "כל הכבוד לך שנשארת בבית עם הילדה שנתיים" על מה בדיוק כל הכבוד? על זה שזה התאפשר לי ? האם מישהי שחייבת לצאת לעבוד לפרנסתה צריכה להרגיש כישלון? כל אחת עושה את כל מה שהיא יכולה כדי לתת לילד את הטוב ביותר בדרכה שלה, ולא מגיע לאף אחת צל"ש ובטח שלא נזיפה על דרך כזו או אחרת.
בקיצור- תפסיקו לעשות מההנקה כזה עניין, ואז אף אחד לא יפגע.

שהפגיעה לפעמים בכלל לא מגיעה מהכתוב, אלא נמצאת דווקא אצל מי שקורא.(יונת שרון)
בדיוק. הוא שאמרתי עוד קודם:
אנחנו מגיבים החוצה דרך השלכות שאנחנו עושים. דהיינו: אני נבוכה להאכיל מבקבוק לא בגלל הסביבה, אלא בגלל הקונפליקט הבלתי פתור שלי. אם הייתי שלמה עם עצמי, תגובת הסביבה לא היתה מזיזה לי. ואגב, זה לא תאורטי. אני באמת מוצאת את עצמי מתביישת בהאכלה מבקבוק (אם כי הוא מכיל חלב שאוב, אבל זה לא כתוב עליו...)
אני בוחרת להפגע, ןלכן אין לי תלונות לאף אחת.
המנהג המזוכיסטי להמשיך להכאיב לעצמי, נובע מהצורך להמשיך לעבד את האובדן ואולי להשלים איתו.

אני נפגעת כשחושבים שלא התאמצתי מספיק.
אמא של אורי, מדהים אותי שאישה כמוך, שעושה כל שביכולתה כדי להעניק לתינוקות נטושים חום ואהבה, מרגישה כישלון בגלל (תסלחו לי) שטות כזאת של חוסר הנקה. אין לי ספק שהענקת לילדייך את כל מה שרק יכולת. כמעט כל אמא בעולם "שלפה ציצי" בהזדמנות זו או אחרת, אבל יש מעט מאוד אמהות בעולם שיכולות לשמש דוגמא, ומודל להערצה וחיקוי כפי שאת מהווה ותהווי עבור ילדייך. אנשים כמוך גורמים לי להרגיש שאני לא מספיק מתאמצת - ובצדק!

וואוו, תודה!
הדפיקות כל כך עמוקה....וזה מצחיק, כי כמעט בכל תחום אני די גמישה ומקבלת, וכאן כל הפנאטיות שלי באה לידי ביטוי. וגם אני שואלת את עצמי, למה לעזאזל יש לי כל כך הרבה חמלה לאחרים ואין לי כלפי עצמי סביב ההנקה?

בקיצור- תפסיקו לעשות מההנקה כזה עניין, ואז אף אחד לא יפגע.
אפרת, אמהות שלא הצליחו להניק בפעם הראשונה וכן הצליחו בשנייה מבינות שבלי לעשות עניין זה לא היה הולך. למה אני מדברת בלשון רבים? אני. אני מבינה. אם לא הייתי עושה עניין זה לא היה הולך. אם לא הייתי עושה עניין לקרובת משפחה שרצתה מאד להניק היא אולי היתה מפסיקה, בניגוד לרצונה.
אין מה לעשות, בתקופה שלנו שבאה אחרי "הפאנאטיות המטורפות משנות הששים והשבעים" ששימרו את ההנקה למרות האופנה לחסל את ההנקה,שהזכירה כאן טרה רוסה, אין ברירה אלא לעשות עניין. אולי בתקופה שתבוא אחר כך יעשו פחות עניין, ויהיו גם פחות נפגעות.
כיום התעמולה נגד הנקה היא גדולה מאד. מה ששומעים באתר הזה הוא מיעוט. מי שקורא שומע וכנראה לא קורא כאן סתם.

כאל משהו טבעי ופשוט, ולא כאל סוג של גבורה
זה אכן משהו טבעי ופשוט, וגם לעתים קרובות, בו זמנית ממש, סוג של גבורה. בגלל הבעייתיות הזאת נהייה עניין.

למה לעזאזל יש לי כל כך הרבה חמלה לאחרים ואין לי כלפי עצמי סביב ההנקה? (אמא של אורי)

יש שיגידו שהתשובה לשאלתך נעוצה בגורמים פנימיים בתוכך. ואני רוצה להגיד, שאני בטוחה שחלק גדול מהעניין נובע מתחושות 'כישלון' שהסביבה משדרת לך (ולכן פתחתי את הדף הזה).

חייבת להצטרף לדבריה של אפרת י, את אישה מדהימה, והלוואי שהיו בי ולו מעט מתעצומות הנפש שלך, לעשות את עבודת הקודש שאת עושה. את אכן מודל להערצה וחיקוי, ואילו יכולתי לבחור אם להיות כמוך (מצילת נפשות קטנות) או כמוני (הצליחה להניק), אין ספק בכלל שהייתי בוחרת להיות את.

תוותרי לעצמך קצת, מגיע לך.

אמא אופטימית
ביקשת הסבר על המשפט :
אני לא מאמינה שאפשר להלך בחיים ולנסות לא להכאיב לאף אחד. זה לא טוב להולך וגם לא טוב למפוחד

דבר ראשון שעלה לי זה אחת הכתות בהודו ששייכת לג'ינים והם כל כך קיצוניים באמונתם שלא להרוג שום יצור חי, שהם הולכים עם מטאטא קטן לפניהם כדי שחס ושלום לא ידרכו על נמלה בהולכם.
ככה. הולכים כל הזמן עם מטאטא קטן.
זה קיצוני כמובן אבל ממחיש את מה שהתכוונתי.

מצד ההולך - מאחר ובכל אחד מאיתנו יש את מה שכואב לו, מה שהוא מתאבל על אובדנו, מה שהוא כואב כי הוא לא מצליח לממש, ואין ספור הפעמים שבהם ליבו נשבר, הרי שרב מה שאומר, יתקל במקום כואב של מישהו אחר.
ואז אפשר לעצור את החיים וללכת עם מטאטא? זה לא ממש אפשרי. ההודי שסיפרתי עליו, נמצא כבר במעמד של סניאינס שכבר בגיל שפרש מהחיים ועושה עבודה פנימית רוחנית, זה אומר שכבר לא צריך לפרנס, להאכיל , לגדל ילדים.

מצד המפוחד- ככל שפחות מדברים לידו הפחד הולך וגדל . לי חשוב דווקא לפתוח את המקומות האלו ולא לחיות כאילו החיים בחוץ לא ממשיכים וכאילו שאם לא אדבר על מה שכואב לי או אכנס לאתר סטרילי אז הכאב יעלם.

הרבה זה עניין של מינון ואני כקוראת יכולה לצנזר בזמנים שבהם זה מכאיב מדי.
בזמנים אחרים הסיפור על המינקת שיוצאת עם ציצי החוצה כי לא שמה לב מצחיק גם אותי.

זה אכן משהו טבעי ופשוט, וגם לעתים קרובות, בו זמנית ממש, סוג של גבורה. בגלל הבעייתיות הזאת נהייה עניין. (ענת ג)

אני מסכימה איתך. כל אמא מיניקה חשה באיזשהו מקום 'גיבורה' על זה שהיא מיניקה, ועל זה שכ"כ הרבה זמן וכו', בין היתר גם בגלל שמדובר ב'משימה' שנשים רבות לא עומדות בה (לא רצו/לא הצליחו). אני חושבת שזה בסדר גמור להרגיש את זה בתוך תוכך, ולהשאיר לעצמך את התחושה הזו. אני לא חושבת שזה טוב שנאמרים משפטים כמו "כל הכבוד לך שאת מיניקה", "תהיי גאה שהנקת עד עכשיו" וכו'.

כי הרי ברור שנשים שנכשלו בהנקה, לעתים חרף מאמצים אדירים, ישליכו מכך על עצמן ("לי לא מגיע כל הכבוד, לי אין שום דבר להיות גאה בו" וכו'). אם הסופרלטיבים הללו לא היו נשמעים כל הזמן, ונושא תזונת התינוקות היה נשאר בדיוק מה שהוא - תזונת תינוקות, אז נשים רבות לא היו סובלות כל כך מתסביך לא פתור שהן גוררות איתן שנים.

(כשאני אומרת 'נשמעים כל הזמן' אני לא מתכוונת רק כאן. תיכנסו לטיפת חלב כלשהי, לא חשוב איזה, ותבינו על מה אני מדברת)

זהבי ת,
מכירה את הכת עם המטאטא. הדברים שכתבת עזרו לי להבין את נקודת ההשקפה שלך, תודה.
עדיין, אני סבורה שבין ללכת עם מטאטא לבין לצוד בעלי חיים להנאתך יש הרבה באמצע. עדיין אפשר להשתדל לא להכאיב. לא בהגזמה, במידה. אני בטוחה שכל מי שמטריחה את עצמה לדיון כאן בדף הזה גם מרגישה ככה, אחרת היא לא היתה כאן.

כשאני אומרת 'נשמעים כל הזמן' אני לא מתכוונת רק כאן. תיכנסו לטיפת חלב כלשהי, לא חשוב איזה, ותבינו על מה אני מדברת
רוצה לחזק את דבריה של אמא אופטימית - זה באמת נשמע כל הזמן ובכל מקום. בכל טיפת חלב כתוב באותיות של קידוש לבנה שמשרד הבריאות ממליץ על הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים. יופי באמת! למה הוא לא ממליץ גם על חופשת לידה מלאה עד גיל 6 חודשים?! אפילו בפרסומות של תחליפי החלב למיניהם כתוב שחלב אם הוא המזון הטוב ביותר עבור תינוקך...בסדר, אנחנו יודעות, אבל מה לעשות יש אילוצים. גם ככה קשה, אז למה להוסיף שמן למדורה. אני באמת חושבת שזה נהדר שהחדירו למודעות הנשים את נושא ההנקה, ובכך "החזירו אותה לאופנה", אבל יכול להיות שקצת הגזימו, ואפשר קצת להרפות או להוריד הילוך. תראו לאן הגענו, אשה כמו אמא של אורי מסתובבת עם תחושת כישלון, במקום להסתובב כמו טווס (הרי הכישלון הזה כ"כ מתגמד לעומת ההצלחות שלה).

אני לא חושבת שזה טוב שנאמרים משפטים כמו "כל הכבוד לך שאת מיניקה", "תהיי גאה שהנקת עד עכשיו" וכו'.
תראי, אמהות שואבות מזה כוחות כל כך גדולים, מהערות כאלה, שאני נאלצת לא להסכים איתך. לעומת זאת, אם אמא מיניקה יושבת ליד אמא שמאכילה בבקבוק, עדיף כמובן להתאפק עם הערות כאלה. אבל זה סתם עניין של טקט, לא?

בכל טיפת חלב כתוב באותיות של קידוש לבנה שמשרד הבריאות ממליץ על הנקה מלאה עד גיל 6 חודשים. יופי באמת! למה הוא לא ממליץ גם על חופשת לידה מלאה עד גיל 6 חודשים?!
נכון!!! זאת באמת בעיה! זה עוול גם בלי קשר להנקה והלוואי ויתוקן בקרוב. ("חופשת" לידה! חה!)

כל אמא מיניקה חשה באיזשהו מקום 'גיבורה' על זה שהיא מיניקה....בין היתר גם בגלל שמדובר ב'משימה' שנשים רבות לא עומדות בה (לא רצו/לא הצליחו). אני לא בטוחה שאני מסכימה עם המשפט הזה. האושר שלי להניק לא נבנה אפילו לא בחלק קטן מכך שאני מצליחה במקום שאחרות לא הצליחו.

אני חושבת שזה בסדר גמור להרגיש את זה בתוך תוכך, ולהשאיר לעצמך את התחושה הזו. יש הבדל בין ללכת לנפנף בזה בפרצוף של מי שלא הצליח, לבין להביע את השמחה בהנקה בקול רם בכל מקום אפשרי (עם דגש על אפשרי, במגבלות הידועות.).
האם הדיון הזה הוא על טקט ורגישות לאחר? כי אם כן אני מרגישה שנכון לבקש, אפילו לדרוש את זה.
אם הכוונה לבקש שלא יספרו בשבחי ההנקה כי יש מי שנפגע, אז...טוב, דעתי ברורה.

זה אכן משהו טבעי ופשוט, וגם לעתים קרובות, בו זמנית ממש, סוג של גבורה. בגלל הבעייתיות הזאת נהייה עניין. (ענת ג)

כל אמא מיניקה חשה באיזשהו מקום 'גיבורה' על זה שהיא מיניקה....בין היתר גם בגלל שמדובר ב'משימה' שנשים רבות לא עומדות בה (לא רצו/לא הצליחו).

אני לא חושבת שכל אמא מניקה חשה גיבורה. אני לא חשה גיבורה. אני מודה שאני מניקה מתוך עצלנות, מתוך נוחיות שלי, מתוך הכיף שזה גורם לי. ואולי גם זה פוגע במישהי שהשקיעה מאמצים אדירים ולא הגיעה להנקה מלאה ופשוטה. אבל זה המצב.
אני חושבת שאנחנו אומרים "כל הכבוד" בשתי נסיבות - במצב שמישהו עושה משהו שאנחנו לא הצלחנו, או כדי לעודד מישהו על הצלחה.
אני בהחלט הייתי אומרת לאמא שנשארה שנתיים בבית עם התינוק שלה "כל הכבוד" כי אני אישית פשוט לא הייתי מצליחה בזה. לי זה נראה מאד קשה. שלא לדבר שזה כרוך בויתור על הכנסה, כלומר בויתור על דברים מסוימים. אני חושבת ש"כל הכבוד" לאמהות המגדלות את ילדיהן בחינוך ביתי, כי אני לא מסוגלת. ויש לי לעיתים יסורי מצפון, למשל לאחרונה שביתי לא רוצה ללכת לגן, ואני רואה שלא ממש טוב לה שם. אז אני מרגישה ממש ריגשות אשמה ותסכול שאני לא מסוגלת להשאר איתה בבית, כמו שהיא מבקשת מימני.
כך שמבחינתי , ממש לא מגיע לי "כל הכבוד" שאני מניקה כל ילד שנים ארוכות. זה הדבר שבא לי הכי בקלות. זה ממש לא בגלל טובת הילד.
אבל יש אמהות שזה בא להן בקושי רב, דורש מהן מאמצים עצומים, ויתורים גדולים, והן עושות זאת כי זה הכי טוב עבור הילד. ולהן ללא ספק מגיע "כל הכבוד". ולמה לא לתת להן את ההערכה על המאמצים שלהן?
אינני יודעת מה הייתי עושה אם הייתי נדרשת לשאוב תקופה ממושכת, בתקווה שאוכל להניק בסופו של דבר. אני מניחה שבגלל נסיוני הקודם עם הנקה, וידיעה על הכיף הגדול שבזה (ושוב סליחה אם זה פוגע במישהי) הייתי משקיעה את המאמצים. אבל אם לא הייתי יודעת שזה כיף, מי יודע אם הייתי מצליחה להתמיד במאמצים עצומים לאורך זמן.
כמובן שצריך לגייס מידה של התחשבות כאשר מדברים עם אמא מניקה, ומשבחים אותה על הנקה מממושכת, בדיוק כשלידה אמא שלא מניקה. זה ברור.

חשבתי על משהו - אולי צריך לחשוב על דרכים אחרות לחיזוקים חיוביים, כאלה שלא עשויים לפגוע במישהי שבמקרה נמצאת בסביבה ואולי נפגעת. למשל, במקום להגיד "הוא יונק? כל הכבוד לך! אפשר להגיד: "הוא יונק? איזה יופי, כיף לך/כיף לו". מישהי כתבה פה שהיא לא שואלת "את מיניקה?" אלא "מה הוא אוכל"? אני חושבת שזה באמת יותר נכון, זה נותן לגיטמציה לכל תשובה. אולי אני מגזימה פה, אבל אפשר גם להוסיף ללקסיקון משפטים כגון: "הוא לוקח מוצץ? כל הכבוד לך, אני על כל בכי שולפת ציצי/לוקחת על הידיים". (אני מקווה שלא יסקלו אותי...).

אולי צריך לחשוב על דרכים אחרות לחיזוקים חיוביים, כאלה שלא עשויים לפגוע במישהי שבמקרה נמצאת בסביבה ואולי נפגעת. למשל, במקום להגיד "הוא יונק? כל הכבוד לך! אפשר להגיד- הוא יונק? איזה יופי, כיף לך/כיף לו.
רגע רגע, את רומזת שלתינוק-הניזון-מבקבוק-שלי לא כיף?? מה בדיוק עושה אותך אמא יותר כייפינית לתינוק שלה? (-:
(סתם, בצחוק. אולי נחליט שכשרואים תינוק ואמא ביחד שותקים. ליתר בטחון.)

כל אמא מיניקה חשה באיזשהו מקום 'גיבורה' על זה שהיא מיניקה, ועל זה שכ"כ הרבה זמן וכו', בין היתר גם בגלל שמדובר ב'משימה' שנשים רבות לא עומדות בה (לא רצו/לא הצליחו). (מצטטת את עצמי)

היתה לי תחושה שהמשפט הזה יעורר התנגדות, אבל כתבתי אותו בכל זאת. אני אנסה להאסביר למה התכוונתי: אני בטוחה ש- ענת ג, אמא ל 5 (שכבר אמרתי פה שלדעתי ניחנה ברגישות יוצאת דופן), ועוד הרבה אמהות כאן באמת לא מרגישות גיבורות כי הן הצליחו איפה שאחרות נכשלו.

אבל מה לעשות, טבע האדם הוא כזה, ואני בטוחה שכל אחת מאיתנו לוקה לעתים ב'חסרון' הזה, ושואבת סיפוק מהידיעה שהיא הצליחה היכן שאחרות נכשלו. יש המון דוגמאות לכך, החל מהחמות, שבכל בעיית התנהגות של הילדים תטיח בך שאילו היית בוחרת בשיטת החינוך המקובלת כמוה, זה לא היה קורה (אז מה, היא רוצה שהילדים יהיו לא מחונכים? לא, אבל היא בכל זאת שואבת סיפוק מזה), וכלה באנשי קריירה מצליחים, שהתשובה הספונטנית שלהם תהיה שבוודאי שהם לא שואבים סיפוק מכך שהם הצליחו איפה שרבים אחרים נכשלו, אבל אם הם יעצרו לרגע ויחשבו על זה, אז בשקט-בשקט הם יגיעו למסקנה שאולי קצת, בעצם.

גם לי זה קורה לא אחת, ואני משתדלת להיות כמה שיותר מודעת לזה כדי לא לפגוע. אבל זה כבר קשור לטבע האדם (דיון אחר, דף אחר).

בימים האחרונים אני 'מראיינת' כמעט כל אישה שנקרית לדרכי בנושא חוויות ההנקה/אי-הנקה שלה. תתפלאו לשמוע כמה הנושא הזה סבוך ולא פתור אצל רבות מהן, וכמה שמעתי מהן אמירות כואבות כמו של אמא של אורי.

אולי צריך לחשוב על דרכים אחרות לחיזוקים חיוביים, כאלה שלא עשויים לפגוע במישהי שבמקרה נמצאת בסביבה ואולי נפגעת. (אפרת י)

רעיון טוב.

"הוא יונק? כל הכבוד לך! אפשר להגיד- הוא יונק? איזה יופי, כיף לך/כיף לו.
אולי בגלל שאני עוסקת בנושא, אבל אני אף פעם לא שואלת אם התינוק יונק, או מה הוא אוכל. ממש לא עולה בדעתי לשאול. אני חושבת שגם בשמת כתבה את זה למעלה. אני כל כך מודעת לרגישות, שאני לא שואלת. וגם - אני לא רוצה להצטייר כ"פנאטית" הנקה, כי זה מה שמייד חושבים כששומעים במה אני עוסקת. "אה, את משכנעת אנשים להניק?" ממש לא. אני עוזרת למי שמעוניין בעזרה.
אבל יתכן שאז יש מצבים כמו ש ליאת טאוב תיארה:

כשתפגשי אותי - בבקשה תשאלי! כך לפחות יש לי סיכוי להסביר את עצמי ולהוציא את הכאב, את יסורי המצפון ואת רגשות האשם לפני מישהי שלא תנחם אותי בכך שזה לא נורא, שבקבוק הוא בסדר גמור, שעשיתי כל מה שיכולתי.

הייתי אפילו מאד מופתעת בהתחלה כשגיליתי ששואלים אם אשה מניקה או לא. מבחינתי זה כמעט כמו לשאול "כמה פעמים בשבוע את שוכבת עם בעלך?". חדירה לא סבירה לפרטיות של אשה. ממש לא האמנתי כשסיפרו לי שחברים בעבודה למשל שואלים אם אמא מניקה או לא. ומישהי סיפרה שאחד החברים בעבודה אמר לה, כשאמרה שהיא לא מניקה "מה, בעלך מסכים שלא תניקי? אני לא הייתי מסכים שאישתי לא תניק".

ודווקא בגלל שאני באמת יכולה לעזור אני מאד מאד מתלבטת אם לפתוח את הנושא עם אמא טריה, או אשה בהריון. מצד אחד, ממש לא רוצה לנדנד ובודאי לא להטיף, ומצד שני, יש כנראה כאלה, כמו שגם תיארו כאן, שמאד היו שמחות לקבלת עזרה. אני תמיד חשבתי שמי שצריכה עזרה - שתבקש. אבל גם זה כנראה לא כל כך פשוט. לעיתים אני מנסה להשחיל בעדינות שזה תחום העיסוק שלי, ולעיתים אני חוששת שאפילו זה יותר מידי מנדנד.

אבל אין ספק הנושא הזה סבוך ולא פתור אצל רבות.

אולי צריך לחשוב על דרכים אחרות לחיזוקים חיוביים ... למשל, במקום להגיד "הוא יונק? כל הכבוד לך!"
דיאלוג:

כל הכבוד לך!
לא עזבי, זה הלך בקלות. הגרלתי יונקת-מצטיינת.
(שחצנית. לי זה היה כ"כ קשה. מה, היא לא מבינה?)

תראו לאן הגענו, אשה כמו אמא של אורי מסתובבת עם תחושת כישלון, במקום להסתובב כמו טווס (הרי הכישלון הזה כ"כ מתגמד לעומת ההצלחות שלה).
סלחי לי אבל זה בא ממי שהיא , מהפנימיות שלה , אולי מסביבתה הקרובה, לא מהפוסטרים בטיפת חלב.
ועוד מילה בקשר לחיזוקים החיוביים, מעבר לכך שהם עוזרים לאמהות המניקות להמשיך ולהניק וזה אכן מגיע להן לשמוע (כמו שלילד מגיע לשמוע שאמא שלו אוהבת אותו, למרות שהוא כבר יודע), אם הם נאמרים בציבור של אמהות שכולל גם נשים הרות (טיפת חלב לדוגמא) אז זה בהחלט יכול לחזק את המוטיבציה של אמא לעתיד לרצות להניק (ביודעה שמחכה לה "פרס" בזכות הכרה במאמציה), כמובן שצריך טקט כשאומרים דבר כזה בנוכחותה של אמא שמאכילה מבקבוק, אבל אני הייתי מוסיפה משהו על כך שזה ממש בסדר גם להאכיל מבקבוק וגו', בקיצור מוסיפה משהו לטובתה של ה"מאכילה מבקבוק" ולא גורעת מטובתה של המניקה.

בלי להיכנס לכל הדיון הארוך והמרתק הזה (אוף, כ"כ חבל שאין לי זמן!) - אלא רק ל"אטיקט": אם התינוק בן כמה חודשים, אני לא אשאל כלום - ממילא מתישהו אני אראה (-: אם אני מדברת עם אמא שזה עתה (בשבועות האחרונים) ילדה או עם מישהו ממקורביה - מה דעתכן על השאלה "איך הולכת ההנקה?"
אני בעד האסטרטגיה הזו כי מצד אחד זו שאלה פתוחה, שגם יכולה להזמין עזרה אם יש צורך, ואם האמא מעוניינת לפתוח את הנושא ("אל תשאלי, יש לי גודש היסטרי", "תגידי, את יודעת מה עושים עם דלקת?" "אני נורא רוצה, אבל יש לה צהבת/קיבלתי אנטיביוטיקה שלשום" "היא מניקה אבל לא נראה לי שעם חזה כמו שלה ייצא משם משהו" וכו'), גם מכבדת (לדעתי) תשובה של "לא, לא התאים לי/לה" אבל כן מניחה שברירת המחדל היא הנקה.

אני רוצה לומר ל- אמא אופטימית תודה על הדף שפתחת דף חשוב זה שמעודד נשים שלא הצליחו להניק לבטא את עצמן. בעיני זה חשוב ביותר. אני מגיעה ממאבק למען הנקה שהצליח לאחר כחודש שבמהלכו שאבתי את עצמי לדעת. בקלות רבה יכולתי להשתייך לקבוצת אלה ש-"נכשלו". אני זוכרת ימים רבים שתהיתי בכאב אם נגזר עלי שלא להניק את בתי, ואת התסכול הגדול שחשתי עקב כך. כך שאני יכולה לנסות לדמיין מה חשות נשים שניסו ולא הצליחו.

_כל אמא מיניקה חשה באיזשהו מקום 'גיבורה' על זה שהיא מיניקה, ועל זה שכ"כ הרבה זמן וכו', בין היתר גם בגלל שמדובר ב'משימה' שנשים רבות לא עומדות בה (לא רצו/לא הצליחו). אני חושבת שזה בסדר גמור להרגיש את זה בתוך תוכך, ולהשאיר לעצמך את התחושה הזו. אני לא חושבת שזה טוב שנאמרים משפטים כמו "כל הכבוד לך שאת מיניקה", "תהיי גאה שהנקת עד עכשיו" וכו'.
כי הרי ברור שנשים שנכשלו בהנקה, לעתים חרף מאמצים אדירים, ישליכו מכך על עצמן ("לי לא מגיע כל הכבוד, לי אין שום דבר להיות גאה בו" וכו'). אם הסופרלטיבים הללו לא היו נשמעים כל הזמן, ונושא תזונת התינוקות היה נשאר בדיוק מה שהוא - תזונת תינוקות, אז נשים רבות לא היו סובלות כל כך מתסביך לא פתור שהן גוררות איתן שנים._ (אמא אופטימית)

אני לא מסכימה איתך אמא אופטימית בעניין הזה.
כאשר מישהי מתארת לי איך היא הצליחה להניק לאחר קושי רב ו- מאמצים אדירים. - בעיניי מגיע לה "כל הכבוד". אבל האמירה הזו מגיעה בעיניי פחות בגלל שהיא הצליחה, ויותר בגלל המאמץ שהיא עשתה. ההצלחה שלה וודאי משמחת, אבל הפידבק החיובי מגיע ל- מאמץ. שהרי אמא שמניקה בקלות ללא מאמץ וודאי תשמע ממני השתתפות בשמחתה כמו: "איזה יופי לכם" אבל פחות "כל הכבוד".
לכן, גם ליאת טאוב שמעה "כל הכבוד" ב- בלוג איך נכשלה ההנקה. כי היא עשתה מאמצים אדירים לנסות להניק וכשזה לא עלה בידה היא עדיין הצליחה להזין את בתה בחלב שאוב תקופה ארוכה מאוד. זה דורש מאמץ אדיר, תעצומות נפש וכוחות שכל כך קשה לגייס, שזה מעורר התפעלות ויראת כבוד.
לא סביר בעיניי לבקש להפסיק לומר סופרלטיבים למניקות. הנקה זה חשוב. הרי גם נשים שניסו ולא הצליחו יסכימו שהנקה זה חשוב. ולכן יש לעודד אותה. ולכן יש לחזק את המניקות. כמובן שיש מקום לטקט ולרגישות. אבל אל לנו לסרס את עצמנו. יחד עם זאת, יש מקום ל"כל הכבוד" גם לאלה שניסו ולא הצליחו.

אם יתחילו להתייחס להנקה באמת כאל משהו טבעי ופשוט, ולא כאל סוג של גבורה או לחילופין סוג של דרך חיים ואידיאולוגיה, אז אף אחת לא תרגיש כישלון או נחיתות. תסלחו לי, אבל זה כולה הנקה! כן מניקה לא מניקה מה זה כ"כ משנה?!?! הילד בריא? מקבל חום ואהבה? מה חשוב כל היתר?!
בקיצור- תפסיקו לעשות מההנקה כזה עניין, ואז אף אחד לא יפגע. (אפרת י)

בעניין הזה איני מסכימה גם כן.
הנקה מבחינתי היא לא "כולה הנקה". מצטערת. זה הרבה יותר מזה. גם המשפט למעלה, שזה רק תזונת תינוקות אינו מדויק לטעמי. הנקה זה יותר הרבה יותר. זה חיבור בין אמא לתינוק, זה חום קרבה, מגע, נחמה, אהבה. זה ביג גיל. ממש. ולכן אסור להפסיק לומר שזה חשוב. (אני כמובן לא מנסה לומר שזו הדרך היחידה לאם ליצור חיבור עם תינוקה, אך זו בהחלט דרך יחודית שחשוב לדבר עליה ככזו).
אפרת כתבת: אני באמת חושבת שזה נהדר שהחדירו למודעות הנשים את נושא ההנקה, ובכך "החזירו אותה לאופנה", אבל יכול להיות שקצת הגזימו, ואפשר קצת להרפות או להוריד הילוך.
לדעתי התמונה הכוללת היא הפוכה. לא מעודדים מספיק. לא מספקים מספיק ידע ומספיק תמיכה. אין מה להוריד הילוך יש רק איך להעלות הילוך. וזה בדיוק מה שיעזור לנשים נוספות כן להצליח להניק. כי אם תקראי את בלוג איך נכשלה ההנקה, תראי שאילו היו מסביב תמיכה וידע - סביר להניח שההנקה היתה גם מצליחה.
גם כאן, לא סביר בעיניי לשתוק על נפלאותיה של ההנקה כי יש נשים שלא הצליחו והן רגישות לעניין. מצטערת. זה לא נוגע אחד לשני. יש להמשיך ולעודד בנמרצות להנקה, יחד עם גילוי רגישות ואמפתיה לאלה שלא הצליחו. זה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני.

חשוב לי להזכיר שיש מכנה משותף גדול מאוד בין נשים שמניקות ונשים שניסו ולא הצליחו: שתי הקבוצות רואות בהנקה משהו חשוב מאוד! (וכאן אני באמת מבדילה מנשים שלא ניסו כלל).
אגב, אני לא זוכרת איפה נכתב למעלה (ואין לי זמן עכשיו לחפש), שתחושת הכישלון של אלה שלא הצליחו נובעת מהעובדה שיש לידן נשים שהצליחו, שיש איזשהו אלמנט של השוואה ותחרותיות. אני רואה את הדברים אחרת. אני חושבת שתחושת התסכול נובעת מאובדן ההנקה עצמו, ללא קשר למה שקורה בסביבה. כמובן שקל יותר להתרועע עם אנשים כמוך ואז התזכורת לכאב היא פחות יומיומית. אך הכאב עדיין חי וקיים כי הרצון והכמיהה להניק לא התממשו, וזה לא כואב פחות גם אם כל הרחוב שבו אני גרה מאכיל בבקבוק.

אני חושבת שתחושת התסכול נובעת מאובדן ההנקה עצמו, ללא קשר למה שקורה בסביבה
מסכימה ולא מסכימה. תחושת הכשלון היא בראש ובראשונה בגלל אובדן ההנקה.
הקושי החברתי לדבר על הכשלון, לעבד אותו ולהתגבר עליו קשור מאוד לסביבה.

האם זו סיבה להפסיק לעודד מיניקות?
חס וחלילה.

נראה לי שהדף הזה הופך ממוקד של דיון עקרוני חשוב, שמעסיק אותי מאוד בשנתיים האחרונות, לדף טכני הדן בטרמינולוגיה שולית. כן תגידי לה ככה, אל תגידי לה ככה.
לכל אחת יש את ההתנסחות שלה, את הסגנון שלה ואת השכנות שלה.
מה שיפגע בי לא יפגע באחרת.
קצת טקט, רגישות וסובלנות עושים את העבודה, לדעתי.

אני חושבת שאני רוצה לנסות להחזיר את הדיון לכוון בו היה במקור, אם הבנתי נכון את אמא אופטימית. נושא הדף, אמא לא מניקה מתוסכלת למעשה לא היה האם אמא שלא מניקה היא מתוסכלת, אלא העובדה שמשפט זה נאמר כדי לזלזל במישהי, כלומר, כדי לפסול מחקר מסוים שהיא עשתה, או יותר נכון מסקנות ממחקר מסוים, המבטלות את חשיבות ההנקה. המשפט נאמר במשמעות: היא לא הצליחה להניק, לכן היא מתוסכלת, וכדי להקטין את התסכול שלה היא בחרה לעשות מחקר ולפרש אותו בצורה המפחית מערך ההנקה, ובכך היא למעשה מצדיקה את עצמה - בעצם ההנקה לא ממש חשובה, ולכן לא נורא שלא הנקתי. אלא שאין לנו שום מידע על החוקרת, ואין לנו כל מושג על הנסיון שלה בהנקה. האם לא ניסתה כלל להניק, או שאולי בכלל אין לה ילדים, או שניסתה יומיים, והחליטה שלא נוח לה שהתינוק כל הזמן דבוק אליה, או שהיא חששה שהציצים שלה יפלו, או שהיא השקיעה המון, התייעצה בלי סוף, שאבה שבועות וחודשים, ולמרות כל מאמציה ההנקה לא הצליחה.
ויש כאן מעין סתירה פנימית - שהרי אם לא רצתה להניק, כי זה לא מתאים לה, לא נעים לה או לא מתחשק לה - הרי שיש להניח שאינה מתוסכלת, כי תסכול נובע מאי הצלחה במשהו שהשקיעו בו המון מאמצים. ואם היא ניסתה המון - הרי שאנחנו מאד מעריכים אותה על המאמצים, בדיוק כמו ש סיגל ב כתבה, ללא קשר אם הניקה לבסוף או לא. כלומר - אמא לא מניקה מתוסכלת היא אמא שזוכה להערכתנו הרבה, והיא זאת שלה אנחנו אומרים "כל הכבוד".
למעשה מה שהתכוונו לומר במשפט ההוא על החוקרת הזאת הוא שזאת אולי אמא לא מניקה מצטדקת. כלומר - אמא שלא הניקה כי לא בא לה, ועכשיו היא מחפשת דרכים להצדיק את דרכה.
או שאולי באמת זאת אמא שעשתה המון מאמצים להניק, לבסוף לא הצליחה מסיבה כלשהי, ועכשיו מחפשת דרכים להקל על התחושה הרעה. אבל אז אין מה להשתמש בביטוי אמא לא מניקה מתוסכלת כביטוי מזלזל, אלא רק להצטער שזו הדרך בה בחרה להתמודד עם התסכול.
אני מודה שיש לי קושי להבין אמהות שלא מניקות כי זה לא נוח להן, כי הן לא יכולות לצאת לבלות עם הבעל לבד שבועיים לאחר הלידה, ולנסוע לסוף שבוע לטיפוח הזוגיות חודש לאחר הלידה, כי התינוק מהווה מטרד עבורן, ואי אפשר לאפסן אותו אצל הסבתא שעות וימים. בידיוק כמו שיש לי קושי להבין את השימוש בשיטת 5 הדקות, או השיטה לעמוד ליד תינוק בוכה במיטה, אבל לא להרים אותו וכו'.
אני חושבת שחשוב ביותר להמשיך לתמוך באמהות המעוניינות להניק, לספר לאמהות ואמהות בעתיד על משמעות וחשיבות ההנקה, ולא להמעיט בערך ההנקה רק כדי שאמהות שלא מניקות לא ירגישו לא נוח. אני כמובן חושבת שגם חשוב ביותר לא לפגוע ולהעליב אמהות שלא מניקות. ואני אישית כוללת באמהות מניקות את כל אלה עם הכוונה והרצון והמאמצים להניק, לא חשוב כלל אם לבסוף הניקו שנתיים או אפילו לא יום אחד.

אני הייתי יכולה להיות אמא לא מניקה מתוסכלת.

10 ימים אחרי הלידה פיתחתי דלקת, ורופאה כירורגית שביקרתי אצלה אמרה לי שאני צריכה להפסיק להניק ומיד, כדי שבתי לא תקבל מוגלה (!?) עם החלב... אותה רופאה אף הפחידה אותי, שאולי יש לי גידול!!!! וכמובן המליצה לעבור לבקבוק...הרגשתי תסכול גדול כל כך! אמנם דברי הרופאה על המוגלה בחלב נשמעו לי מוזרים, אבל פחדתי לגרום נזק לתינוקת שלי, הייתי מבוהלת לגמרי, מבולבלת וכאובה. בכיתי מאד, הייתי בטוחה שהנה ההנקה הגיעה לסיומה, למרות המאמצים שעשיתי עד אז. למזלי, פניתי שוב ליועצת הנקה שביקרה אצלי בימים הראשונים אחרי הלידה, והיא אמרה שלדעתה לא צריך להפסיק את ההנקה, והמליצה לפנות למרפאת הנקה להתייעצות רפואית. למחרת הייתי שם. קיבלתי עזרה שהייתי זקוקה לה וגם תמיכה רגשית. אז קודם כל - אני מנצלת את ההזדמנות להודות לאמא ל 5 - את היית קשובה, נפלאה, מרגיעה כל כך! כאשר יצאתי ממך עדיין הרגשתי די רע פיזית, אבל כבר לא הרגשתי כל כך מתוסכלת ומבוהלת והאמנתי שאוכל להמשיך להניק. ואכן המשכתי.

מאז פגשתי כמה אמהות שכמוני הסתכבו בשלבי ההנקה הראשונים, אבל מכיוון שלא קיבלו עזרה מתאימה הן הפסיקו להניק. ההתנסות בהנקה שלא הלכה טוב הותירה את אותן אמהות עם זכרון כואב ולא נעים, ואת חלקן בתחושה שהן "לא בסדר". ללא ספק, זאת נקודה רגישה וכאובה, וחשוב שהיא הועלתה (גם) כאן.

יחד עם זאת, אני חושבת שהבעיה האמיתית לא נובעת מיחס לא רגיש כלפי נשים שלא הניקו. הבעיה הכואבת באמת נובעת מכך שאותן אמהות שאני מכירה רצו להניק וחלקן היו מצליחות בכך עם תמיכה והדרכה נכונה! אילו הן היו פוגשות מישהי/מישהו שמבין בהנקה, חלק מהבעיות שהובילו להפסקת ההנקה היו ניתנות לפתרון!
אולי אם יהיו יותר יועצות הנקה בבתי יולדות, ואם קופות חולים יתנו החזר כספי על ייעוץ הנקה - יהיו פחות אמהות לא מניקות מתוסכלות! ואזגם אמהות שלא הצליחו עם הילד הראשון - אולי יצליחו אם השני.

אני כמובן חושבת שגם חשוב ביותר לא לפגוע ולהעליב אמהות שלא מניקות. ואני אישית כוללת באמהות מניקות את כל אלה עם הכוונה והרצון והמאמצים להניק, לא חשוב כלל אם לבסוף הניקו שנתיים או אפילו לא יום אחד. (אמא ל 5)

זה בדיוק העניין.
עכשיו, איך מהלכים על חבל דק בין תמיכה ועידוד למיניקות לבין חוסר טקט שפוגע באלו שנכשלו? על זה אני בטוחה שכל אחת כאן תחשוב עם עצמה ותגיע לבד למסקנה מה היא אומרת ואיך.

יחד עם זאת, אני חושבת שהבעיה האמיתית לא נובעת מיחס לא רגיש כלפי נשים שלא הניקו (יולי ד)

אולי לדעתך זו לא הבעיה האמיתית, אבל זו הבעיה שלשמה פתחתי את הדף הזה. אני בטוחה שתוכלי לפתוח דף ולדון בו בבעיית חוסר התמיכה וההדרכה בהנקה, ואני בטוחה שנשים רבות ישתתפו בדיון החשוב הזה.

אני שמחה בשבילך שחרף כל הקשיים הצלחת להניק, זו מתנה נפלאה.

אבל את הדף הזה פתחתי בשביל אלה שלא.

הקושי החברתי לדבר על הכשלון, לעבד אותו ולהתגבר עליו קשור מאוד לסביבה.
מסכימה מאוד.

אני מקווה שבעקבות הדיון כאן והדפים שכבר יצאו ממנו (הבלוג שלך ליאת ו- דף סיפורי הנקה), את ונשים אחרות שלא הצליחו להניק תרגישו נוח לשתף אותנו בתחושות שלכן ו- לדבר על הכשלון, לעבד אותו ולהתגבר עליו.