אמא לא מיניקה מתוסכלת

אנונימי

הדף הוא ארוך, והדיון מסתעף, אבל יש פה ציטוט אחד כל כך משובח, שפשוט חייבים לפתוח אתו את הדף הזה, לטובת כל אלה שלא רוצות או יכולות לקרוא את הכל, ולטובת לא-מיניקות שמרגישות מותקפות.

ענת ג:
_אמא שכואבת על אובדן ההנקה מרגישה מותקפת ואילמת.

"חבל שאת לא מיניקה, זה כל כך טוב"
"מממ..." (ראש מושפל ואין תשובה.)
במקום: "תראי גיברת, אם תרצי אספר לך בפרוטרוט ולא כך על רגל אחת למה לא הצלחתי להניק ותצטרכי גם לקרוא כמה מאמרים לפני שאני מתחילה ולפני שאת ממשיכה לספר לי על שבחי ההנקה... זה מאד מורכב ויש בזה הרבה דמעות. יש לך זמן?"
אי ההצלחה נשמר בסוד, בבושה. כאילו, אני אשמה וזהו. (אולי לא במקרה שלך אפרת, אבל במקרים רבים, אולי ברובם. אולי גם בשלך?)
כאן המקום לתיקון.
מנסיוני, רק כשהבנתי למה לא הצלחתי להניק (ויא אללה, עד שהבנתי שלא הצלחתי! מי בכלל הבין מה קרה שם?) והתחלתי לדבר על זה בקול רם, בכמה כעס שהתחשק לי, נרפאתי מזה. וזה עוד היה לפני שהצלחתי להניק בפעם השנייה. (אני מקווה שליאת קוראת. זה היה לפני שכן הצלחתי להניק.)

אני לא יכולה שלא להשוות את זה לשתיקה במצבים של התעללות. לא מבינים מה קרה, מתביישים במה שקרה, ושותקים.
הפעלת הלחץ בטיפת חלב - פוסטר ומילים בשבח ההנקה ביד אחת ודוגמית מטרנה ביד השניה....זה לא חינוך להנקה. זה דחיפה של אמהות מבולבלות לשתיקה ועוד יותר בלבול.

אמהות מתוסכלות לא מיניקות יכולות לנתח את מה שקרה. להבין את זה. לא להתבייש לחפש אשמים. זה כן עוזר!
אני מנחשת שרוב האמהות שמוותרות על הנקה לא-בדיוק-מרצון לא מפרגנות את זה (את הניתוח של מה קרה) לעצמן. מחוסר ידע וגם פשוט מחוסר זמן.
וביושבן ליד אמא כן מיניקה או בשיחה על הנקה, הלב נחמץ, הן מצטנפות עם הבקבוק או מוותרות על השהייה שם בכלל. במקום לדרוש את השירות הקהילתי הזה, שאם לא הגיע בצורת הנחייה, לפחות שיגיע בצורת הקשבה: את תשבי עכשיו מיניקה נכבדה ותשמעי למה אני לא מיניקה.
ואם היא מיניקה פוסטמה, אז היא מיניקה פוסטמה ובין כך לא תרצי להמשיך לשבת לידה. ואם היא לא, ומצאת אוזן קשבת, תוכלי להמשיך להנות מחברתה בבקבוק זקוף וראש מורם.

ובצורה קצת פחות אלימה: כשאמא לא מיניקה מתוסכלת נקלעת לשיח מיניקות, היא יכולה לתרום את תרומתה הנכבדת מאד לשיחה. אני רוצה לראות אמא מיניקה שזה לא יעניין אותה ושליבה לא יתמלא חמלה והבנה ו קבלה . אבל קודם צריך להבין מה קרה. כדי שאפשר יהיה לספר את זה!_

עכשיו אפשר להתחיל:

בדחילו ורחימו אני פותחת כאן את הדיון הזה. אני יודעת איך הוא ייראה בהתחלה, אבל אין לי מושג איך הוא ייראה בסוף. משיטוטיי המרובים (והמהנים!) באתר, נתקלתי כמה וכמה פעמים בביטוי בטח אמא לא מיניקה מתוסכלת. אין לי שום כוונה להיכנס לדיון של 'הנקה - בעד או נגד', אלא להתייחס לביטוי הזה בלבד.

אני חושבת שמדובר באמירה פוגעת, שתמיד נאמרת ללא כל בסיס ענייני. לדוגמא, ב נוק אאוט לטרור ההנקה נטען כי כותבת המאמר היא ככל הנראה אמא לא מיניקה מתוסכלת. אפשר בהחלט לצאת חוצץ נגד הכותבת, ולטעון (בענייניות ובצדק!) כי 1) המדגם קטן מדי ולכן אינו משקף 2) גיל התינוקות היונקים שנבדקו נמוך מדי, וכן הלאה. להיכנס לחיים האישיים של החוקר/חוקרת נראה לי פשוט לא לעניין. זה כמו להגיד שחוקרת שבדקה ומצאה שרצוי ובריא לחתל ילדים עד גיל 6 היא בטח אמא מתוסכלת שלא הצליחה לגמול מחיתולים.
העולם האקדמי שופע מחקרים (וטוב שכך!), שבמקרים רבים גוררים מחקרי-נגד וכך נולדות תובנות חדשות כל יום.

ולעניין האמירה עצמה, מאחר ונתקלתי בה לא רק כאן אלא גם בחיים ה'לא וירטואליים', אני רוצה לציין שיש אמהות שדווקא מאוד רצו להניק ולא יכלו - לדוגמא, מישהי שאני מכירה שלקתה בדיכאון אחרי לידה ומאחר והיא נטלה תרופות פסיכיאטריות הרופא המליץ לה לא להניק, או אפילו מסיבות פחות טרגיות, אמהות שפשוט ניסו והיה להן כ"כ קשה/כואב שפשוט נשברו (ויש גם את הסיבות הנעוצות בבורות: חברה שלי ילדה בניתוח קיסרי ומאוד רצתה להניק. אמרו לה בבית חולים שלא מומלץ להניק אחרי קיסרי אז היא לא הניקה. מה היא ידעה? בחורה צעירה, לידה ראשונה, היא פשוט עשתה מה שאמרו לה). אין שום סיבה לפגוע באמהות האלו ולטעת בהן רגשות אשם. האמהות האלו אוהבות את הילדים שלהן בדיוק כמו האמהות המיניקות.

ולגילוי הנאות המתבקש: אני חיה בסביבה מאוד תל אביבית-עסקית שבה אף אחת לא מיניקה (במקרים בודדים אולי קצת, שבועיים או חודש וזהו). כשהייתי בהריון והועלתה בפניי השאלה האם אני מתכוונת להניק, תשובתי היתה נחרצת: חד-משמעית לא! ("אני לא חדר אוכל", "מה פתאום לשאוב, מה אני מחלבה?!"). באופן מפתיע בן-זוגי מאוד ביקש "אל תתקבעי מראש, תני לזה צ'אנס", ואחותי הוסיפה ואמרה שחשוב מאוד להניק אפילו רק שבועיים, כדי שהקטנצ'יק יקבל את כל הנוגדנים בקולוסטרום. החלטתי בסופו של דבר לנסות בכל זאת. מהפעם הראשונה שבני ינק הוא עשה זאת בצורה מושלמת (לזכותו ייאמר!), הכל הלך נורא חלק, היה לי הרבה חלב, הוא עלה יפה במשקל והחלטתי להמשיך.

היום, אני לא ממש יודעת לאיזה 'מחנה' אני שייכת: בסביבה שלי אני נתפסת כמי שהניקה ממש יותר מדי זמן, ואילו חברות 'באופן' יחשבו שהנקתי ממש מעט מדי זמן. אני חייבת לומר שלמרות התגובות שקיבלתי, שנעו בין בוז/פליאה: "את עדיין מיניקה?!", לבין קביעות נחרצות "הגיע הזמן להפסיק כבר!", המשכתי להניק כי הרגיש לי נכון להמשיך ולא אכפת לי מה אומרים, והפסקתי להניק כי הרגיש לי נכון להפסיק (מסיבה אישית. לא משהו טרגי, פשוט סיבה אישית). אני לגמרי שלמה עם החלטתי, ומאוהבת לחלוטין בפיצקלול הקטן ששינה את חיינו מן הקצה אל הקצה ומילא אותנו אושר גדול.

חוץ מזה, כמו שיש אמהות שילדיהן אינם מתחנכים בחינוך ביתי, ואמהות שלא ישנות עם הילדים במיטה משפחתית, ובכל זאת מוצאות כאן עניין, אוזן קשבת וחברה, יש גם אמהות לא מיניקות שיוכלו מאוד להתחבר לכל מה שקורה כאן, אבל בטח חוששות בכלל להתקרב (אני, למשל, חשבתי שיהיה נורא נחמד להצטרף למפגשים באיזור תל אביב, אבל המחשבה לשלוף שם בקבוק במקום ציצי קצת מעוררת חשש). אני אשמח אם יעמידו אותי על טעותי, אבל זה הרושם הראשוני שמתקבל כשמשוטטים כאן.

לסיכום, נראה לי חשוב שדווקא מכאן תצא הקריאה להפסיק להשתמש בביטוי הפוגע הזה, ומי יודע, אולי אפילו 'לקבל באהבה אמהות לא מיניקות'

. זה יעיד על סובלנות ורגישות שקיימות כאן בשפע בכל התחומים האחרים, והופכות את הקהילה הזו למיוחדת ומדהימה כל-כך (בדיוק היום חשבתי על זה שהאיש שהמציא את האינטרנט כדרך תקשורת בין בני אדם בטח ראה לנגד עיניו את האתר הזה...)

תראי יש לי שתי תשובות
1) זה המפלט היחיד שאפשר להניק ולשוחח על כך בחופשיות. זה הבית "שלנו", בכל מקום אחר אפשר לא להיניק והיות מאושרים עם זה עד הגג. אולי תכבדי את הרצון הזה
2) רוב האנטי שנוצר, בהקשר של אימהות לא מיניקות, הוא לא עבור אותן אימהות שלא יכולות להיניק מסיבות שונות, אלא הפוקוס באימהות שמתוך בורות בחרו לא להיניק. ההתיחסות בדף שציינת היא לבורות שעלתה מתוך הכותרת של המאמר ההוא ומכאן ההקשר. שימי לב שמי שכתבה את הביטוי שהתייחסת אליו, דיברה על הכותרת בלבד ולא על המחקר.

שיש אמהות שדווקא מאוד רצו להניק ולא יכלו.
אבל זו בדיוק הנקודה. מהדיונים על הנקה בהם השתתפתי, עלה בי הרושם החזק מאוד שמי שמגיבות בצורה מאוד רגשית אנטי-הנקה הן, לרוב, נשים שההנקה לא צלחה בידן, בדרך כלל אחרי מסלול ייסורים. אי היכולת להיניק נבעה לרוב בדיוק מהגורמים שציינת - שילוב של חוסר ידע, סביבה לא תומכת, ייעוץ לקוי ומכשיל הנקה והזמינות הבלתי-אפשרית של התמ"ל. אף שאני לא אוהבת את הביטוי "אמא לא מיניקה מתוסכלת", אני רואה בו מין "קטגוריה" - "מישהי שמסיבה זו או אחרת לא הצליחה להיניק ולכן היא מגיבה בחריפות אנטי-הנקה." היתה כבר מישהי כזו (בחורה בשם דינת), שחיברה מאמר בשם "די לטרור ההנקה," הפיצה אותו בכל פינה ברשת וכתבה בחריפות בלתי רגילה נגד הנקה, על רקע הנקה ראשונה שנכשלה וכנראה טבעה חותם מכאיב מאוד. לעומת זאת, התרשמתי כי רוב הנשים שבחרו מראש שלא להיניק (משיקוליהן), שלמות עם החלטתן, אינן מרגישות רגשי אשם ונוטות גם שלא להיגרר לוויכוחים אינסופיים בעד ונגד ההנקה. הן עשו את הבחירה שלהן, שלמות איתה והיו גם חוזרות עליה. יש כל מיני דרכים להגיב על כישלון הנקה - יש שלוקחות את זה לכיוון השלילה המוחלטת, ויש אחרות ששואפות דווקא ל"תיקון" בלידה שנייה, או שלישית או רביעית, לומדות, מתייעצות ומצליחות.
ואני, לפחות, לא ממיינת את החברות שלי לפי שיטת הזנת התינוקות שלהן. אני לא חושבת שזה מה שצריך למנוע ממך לבוא למפגשים. לפי השיטה הזו גם אני צריכה לשבת בבית, כי חלק ניכר מאנשי האתר דוגלים בחינוך ביתי, ואני לא.

לדעתי, יש כאן בלבול.
הסיבה למינוח "אמא לא מיניקה מתוסכלת" בהאשמה לגבי דעות קיצוניות, לא באה לפגוע באמהות הלא מיניקות, או לומר שהן מתוסכלות באופן כללי.
ישנה תופעה (שאני לא מצליחה להבין, אגב, אבל נתקלתי בה פעמים רבות) שאמא שמסיבה כלשהי לא הצליחה להניק - ובדרך כלל לא מדובר על אלו שמראש החליטו שזה לא בשבילן, אלא דווקא על כאלו שרצו, והסתבכו, לוקחת את התסכול שלה (מחוסר ההצלחה להניק) לקיצוניות הפוכה, והופכת להיות מתנגדת פעילה של ההנקה, כולל הכחשת יתרונותיה הברורים והידועים, ומלחמה ב"טרור ההנקה" - שהוא בסך הכל הרצון של נשים לעזור לנשים אחרות שרוצות להניק, להצליח בכך, ושתהיה להן הסביבה הטובה ביותר לשם כך, ללא הטעיות, ללא הורדת מוטיבציה (קביעות נחרצות 'הגיע הזמן להפסיק כבר!'...) וכדומה.
למדנו לזהות (אם גם לפספס לפעמים) תגובה שנובעת מהתסכול הזה, מרגשי האשם, מתחושת הבגידה (לא סיפרו לי שזה גם קשה לפעמים), והיא לא תגובה "נקיה" וענינית, אפילו אם מתנגדת להנקה.

אני אישית, לא הנקתי בסיבוב הראשון. זה תסכל אותי. בהחלט. זה לא גרם לי לנטוש את האמונה שהנקה היא הטובה ביותר לתינוק, ברוב רובם של המקרים, עם יתרונות גם לאמא ולסביבה.

וכן, כשמישהו יוצא עם הכרזה "מוזרה" שנוגדת כל הגיון ומחקר עד כה, דבר ראשון כדאי להסתכל על הכסף ו/או על התסכול והמניעים האישיים שאולי גרמו לו להגיע למסקנות האלו באופן לא "נקי". אחר כך אפשר לבדוק אם אולי הבעיה היא בהגיון שלנו...

אולי תכבדי את הרצון הזה
מונו נוקי, אולי לא הדגשתי את הנקודה הזו מספיק. אני מאוד מאוד מכבדת את הרצון הזה, ותחושת הבית 'שלנו' היא תחושה נפלאה. רציתי רק להעיר את תשומת הלב לכך שיש אמהות שלא מיניקות אבל מאוד ירצו להרגיש כאן בבית, אז אם אפשר לתת גם להן תחושה שהן רצויות זה יהיה נחמד @}.
אם פי 3 - אני יודעת שהאמירה לא באה לפגוע באמהות לא מיניקות באשר הן. אני רק אומרת שמהיכרות עם כאלה אמהות, יש שנעלבו ממנה אפילו שלא נאמרה ישירות כלפיהן (אני מכירה לפחות שתיים כאלה), אז אולי אפשר לחסוך את הפגיעה ופשוט להימנע מהביטוי. דווקא נשים שרצו/ניסו להניק ולא יכלו מאוד רגישות לעניין הזה, וביטוי כזה רק מעצים אצלן את תחושת התסכול שממילא קיימת.

אמא אופטימית, בלי קשר לדיון, אנא הקלי על עיני הדואבות וקראי רגע את תגובת גוש. תודה

אנא הקלי על עיני הדואבות
את צודקת, סליחה... מקווה שעכשיו זה יותר טוב.

היתה כבר מישהי כזו (בחורה בשם דינת), שחיברה מאמר בשם "די לטרור ההנקה," הפיצה אותו בכל פינה ברשת.

ראיתי אותה בטלוויזיה, היא התארחה בתכנית בערוץ "הופ הורים". היא אכן נשמעת כמי שעברה טראומה רצינית מחוויית ההנקה ולכן פיתחה 'אנטי'. אין ספק שהמאמר שלה מזיק ועלול לגרום ליולדות צעירות לוותר מראש על חווית ההנקה.

עם זאת, אני ממש לא מאמינה שהדרך הנכונה היא לצאת נגדה ולהטיח בה שהיא מתוסכלת. הייתי רוצה לתמוך בה, להגיד לה שאני נורא מבינה מה עבר עליה, שזה לא סוף העולם אם היא לא הניקה בסיבוב הראשון, וזה גם לא יהיה סוף העולם אם היא לא תניק בסיבוב השני, אבל כדאי לה בכל זאת לשקול את זה, כי אולי זה לא יהיה כ"כ קשה כמו בפעם הראשונה (נדמה לי שבפעם הראשונה לבת שלה היתה צהבת ואמרו לה שרק אם היא תפסיק להניק הצהבת תעבור), אולי היא תצליח ליהנות מהאושר הגדול שבהנקה, ומהיכולת להעניק לתינוק שלה את המזון הטוב ביותר שהוא יכול לקבל.

יכול להיות שאני נאיבית, אבל אני מאמינה שאם לא היו מתנפלים עליה כ"כ בתגובות נגד נזעמות, אלא מחבקים אותה ותומכים בה, אולי היא היתה נותנת לזה צ'אנס בסיבוב השני (ואז מפיצה בכל הרשת את מאמר 'החוויה המתקנת' שלה...).

אני מאמינה שאם לא היו מתנפלים עליה כ"כ בתגובות נגד נזעמות, אלא מחבקים אותה ותומכים בה, אולי היא היתה נותנת לזה צ'אנס בסיבוב השני.
יכול להיות. מצד שני, כשמישהי באה לפורום הנקה, נניח, ושמה שם מאמר עם הכותרת הזו, היא צריכה להיות די נאיבית אם היא מצפה לתגובה אמפתית גורפת. ההיתקלויות שלי בנשים שהיו מאוד אנטי הנקה היו בעיקר כשאלו באו לפורום הנקה (כששרשור לוהט כלשהו הועלה לעמוד השער של תפוז) להפיץ את משנתן. במקרים כאלה, אני מעדיפה להוציא את מעט הזמן הפנוי שלי על עזרה למי שמתמודדת עם בעיות אמיתיות בהנקה וזקוקה לעזרה, ולא על התכתשויות סרק. לרוב הוויכוחים האלה אינם מובילים לשום דבר. כדי להצליח בהנקה בלידה שנייה (או שלישית, או רביעית או אפילו חמישית) אחרי שההנקה הראשונה נכשלה, צריך לרצות לדעת - לשם כך קיימים פורומי ההנקה השונים,ליגת לה לצ'ה וספרות בנושא. מי שמשקיעה את מיטב מרצה במכתבים מהסוג הזה (והמחברת דנן השקיעה המון - כתבה והציפה המוני אתרים, והתראיינה על כל צעד ושעל), מה הסיכוי שתתעל את מאמציה לניסיון לוודא שההנקה הבאה שלה כן תצליח? זה באמת מצער אותי, מפני שלפעמים כל מה שדרוש זו פגישה עם אשת מקצוע טובה, שחוסכת שבועות וחודשים של תסכול וסבל. מצאתי לך את המכתב של דינת - נראה לי שמה שהכי הפריע לה היה ה"שעבוד" ("ובעיקר, הייתי כמו חייל שצריך להתייצב למיסדר פעם ב3- שעות ולהיות בכוננות מתמדת, כי, מה לעשות, הייתי היחידה עם הציצי המתפקד במשפחה"). אני לא מתווכחת על החלטות - אבל מכאן ועד לקמפיין פירסומי נגד ההנקה, כמו זה שהיא הנהיגה, עוד רב המרחק.

היו לא מעט תגובות שהיא קיבלה שבהחלט הביעו תמיכה בה (ואי הסכמה עם דעותיה). לא נראה לי ששינה משהו. בכל מקרה, כאן לא דיברו איתה, אלא על המאמר שלה. הסיווג כמתוסכלת הנקה, מסביר את השטויות הנאמרות....

אמא אופטימית, הדילמה שלך מזכירה לי את ההצגה "מעלה קרחות", שראיתי בילדותי. מכירה?
ובאשר לבקשתך להרגיש נוח במפגש כשאת שולפת בקבוק, ובכן, באחד הדפים שרצו פה לאחרונה העלתה מישהי את ההשוואה לאתר צמחוני. הבקשה שלך היא לגיטימית כמו לבוא למפגש של צמחונים ולהוציא מהתיק סנדוויץ' רוסטביף. אז כן, יש פה רמת דיאלוג גהוהה וסובלנות במידה יוצאת דופן יחסית להמון המתלהם באינטרנט, אבל איך אמרה מונו נוקי ? זה המפלט היחיד שאפשר להניק ולשוחח על כך בחופשיות. זה הבית "שלנו", בכל מקום אחר אפשר לא להיניק והיות מאושרים עם זה עד הגג. אולי תכבדי את הרצון הזה

ועדיין, ברוכה הבאה!

רק רציתי לציין ולחדד שיש באתר אימהות שאינן מיניקות מסיבות שונות. אישית אין לי דבר נגד אימהות שלא מיניקות אבל מכבדות את זכותי להיניק. גם אני מכבדת אותן.

ועדיין, ברוכה הבאה!

תודה, אבל דווקא לא התכוונתי אלי כשאמרתי "לקבל באהבה אמהות לא מיניקות". אני בחרתי להפסיק להניק, ולכן אני כנראה מתאימה לדוגמא של זו שמוציאה סנדביץ' עם רוסטביף במפגש של צמחונים. לעומת זאת, מישהי שהרופא אסר עליה להניק או שנשברה בעקבות נסיון רע, לא ממש מתאימה לדוגמא הזו, ולאמהות האלה התכוונתי.
בכל אופן, יפה ש מונו נוקי אומרת שהיא מכבדת את הלא מיניקות והן מכבדות אותה. לדעתי, ככה זה אמור להיות.

הבקשה שלך היא לגיטימית כמו לבוא למפגש של צמחונים ולהוציא מהתיק סנדוויץ' רוסטביף.
ברונית, חייבת לחלוק עלייך. אפשר לבוא למפגש צמחונים עם סנדוויץ' עם חומוס, גבינה, ריבה ועוד. לעומת זאת, אמא עם תינוק קטן שלא יונק, לא יכולה לבוא למפגש באופן עם סנדוויץ' רוסטביף בשבילו (-:
אופטימית - אני לא מכירה היטב את הקבוצה הספציפית הקרובה עלייך, אבל אני חושבת שאת יכולה לבוא ולשמור על האופטימיות... הייתי כבר בכמה וכמה מפגשים שבהם בקבקו, ואני חושבת שתחושת אי הנוחות, אם קיימת, היא בעיקר פנימית.

התבלבלתי........ האם את יכולה להגדיר שוב את נושא הדף?מטרת הדף לגרום לך להרגיש נוח עם זה שאת לא מיניקה באתר הציצי השלוף או להעלות סוגיית התיחסות כללית לגבי תסכול\אי תסכול של לא-מיניקות.?
בתחילת הדף את כותבת שאת מרגישה שלמה עם זה שאת לא מיניקה כרגע. אנא הסבירי מה הבעיה בעצם, והאם קיבלת תשובה על התהיה שהעלית.

הבקשה שלך היא לגיטימית כמו לבוא למפגש של צמחונים ולהוציא מהתיק סנדוויץ' רוסטביף.
תמהתני. למה בעצם? באמת. המשפט זה המפלט היחיד שאפשר להניק ולשוחח על כך בחופשיות אינו מדויק - יש עוד מקומות כאלה, ברשת ומחוץ לה. השאלה - אם הבנתי אותה נכון - נשאלה לגבי מפגשים אמיתיים, לא וירטואליים, ונראה לי משונה קצת להדיר מתוכם אנשים על סעיף אי-הנקה. אם אדם מרגיש קירבה לרעיונות שמאחורי באופן, נראה לי מוזר לומר לו (לה, בעצם) "לא, אל תבואי כי את מאכילה מבקבוק." אולי להמליץ לחכות שהילד יגדל קצת ויעבור למוצקים, ואז לא נדע שהוא ניזון מתמ"ל? או להכין מדבקה "אינה מיניקה שלא באשמתה ובעל כורחה"?

עם זאת, אני ממש לא מאמינה שהדרך הנכונה היא לצאת נגדה ולהטיח בה שהיא מתוסכלת
אני, למשל, השתתפתי באותה תוכנית בערוץ הופ יחד עם דינת.
נו, ואת חושבת שאני יצאתי נגדה והטחתי בה שהיא מתוסכלת? כמובן שלא. ניחמתי אותה, תמכתי ברגשותיה לגבי החוויה הקשה שעברה, הצדקתי את העובדה שהיה לה קשה ושהיא לא זכתה לסוג התמיכה שהיתה ראויה לו ושקשה למצוא בקלות.

אבל יש הבדל בין לשוחח איתה לבין להגיב למכתב באינטרנט עם שורה של טענות מופרכות ומוגזמות (אני, במקרה, לא הגבתי לאותו מכתב בשום מקום, עד כמה שאני זוכרת, כי הניסוחים נראו לי מהסוג שחבל על המאמצים והזמן שלי להגיב).
וגם יש הבדל בין לדבר איתה, או להגיב ישירות למכתב שהיא פרסמה, לבין זה שכמה משתתפות בפורום "באופן טבעי" ישוחחו בינן לבין עצמן על המכתב הזה, ויזהו לפי הניסוחים בו שכל המכתב הזה וכל ההתקפה המוגזמת והמלאה אי דיוקים הזאת הם תוצאה של תיסכול, כעס ורגשי אשמה, שההנקה איננה המטרה האמיתית שלהם.

ולגבי בקבוק:
אולי פספסתי משהו. למי בדיוק יש בעיה לבוא למפגש של "באופן טבעי" עם בקבוק? ולמה?
ואם אני אבוא למפגש הבא עם עגלה, זו בעיה למישהו?
מרגע שיש אנשים שמגדלים בלי חיתולים, מי שמחתל בחד פעמי כבר מרגיש לא נעים?
האם מישהי פה נתקלה אי פעם בתגובה לא נעימה (כלפיה או כלפי חברה) כאשר שלפה בקבוק במפגש של "באופן טבעי" או של קבוצת חינוך ביתי?
(בהיותי חסרת טקט, יכול להיות שאם אמא בחינוך ביתי תשלוף בקבוק במפגש אני אשאל אותה משהו על זה מתוך סקרנות, אבל במחשבה שניה רוב הסיכויים שאני אתבייש לפלוש לפרטיות שלה).

אני מבינה שהכוונה כאן היא לאמא לא מניקה התוקפת אמהות מיניקות, או את ההנקה, או את התומכים בהנקה, או את יועצות ההנקה, ואז אומרים שהיא תוקפת כי היא מתוסכלת.
אבל לגבי אמהות לא מניקות מתוסכלות שהן פשוט מתוסכלות ועצובות שלא הצליחו להניק - יש רבות מאד כאלה. ואני לא חושבת שהן נעלבות כשאומרים שהן מתוסכלות. הן באמת מתוסכלות. ויעידו כאן רבות על כך (ראי למשל את הדף עם שם כמו "האם להמשיך להניק או להשאר שפויה" או משהו כזה. אין לי זמן לחפש כרגע. יש שם המון תסכול ועצב על חוסר יכולת להניק.
או שאני לא מבינה את המילה "מתוסכלות".

הבקשה שלך היא לגיטימית כמו לבוא למפגש של צמחונים ולהוציא מהתיק סנדוויץ' רוסטביף
לא מקבלת בכלל. בדיוק כמו שאני אניק בכל מקום, אפשר לתת בקבוק בכל מקום - כל עוד זה מה שהתינוק צריך.
הסיבה היחידה שלא האכלתי במפגשי "באופן" בבקבוק, זה שהאתר (וההיכרות שלי עם באופן) החלו לאחר שילדי נגמלו מבקבוק.
אמנם לא ראיתי בקבוקים בפארק הירדן, וראיתי הרבה תינוקות חשופי-שת, אבל כולי תקווה שזה מתוך בחירה ולא מתוך פחד. מעולם לא התביישתי לומר פה שלא הנקתי את בכורי. הבעתי תסכול - כן, בהחלט.

האם לוותר על ההנקה ולהישאר שפוייה

אבל לגבי אמהות לא מניקות מתוסכלות שהן פשוט מתוסכלות ועצובות שלא הצליחו להניק - יש רבות מאד כאלה. ואני לא חושבת שהן נעלבות כשאומרים שהן מתוסכלות

אמא ל 5 - אז זהו, שהן כן. בדוק.

למה? אולי כי התזכורת כואבת, אולי כי זה נשמע כמו אמירה מתנצחת של כאלו שיכלו/הצליח להן. אני לא ממש יודעת להסביר את זה, אבל אולי זה כמו שנשים רזות וחתיכות יטיחו בפני שמנות שטוענות ש"שמן זה יפה", שהן בטח סתם שמנות מתוסכלות שלא מצליחות לרזות. אז גם שמנות שלא חושבות ש"שמן זה יפה", ואף פעם לא אמרו על זה אף מילה, ייעלבו, כי חלקן אכן מתוסכלות מזה שהן לא מצליחות לרזות, ואין שום סיבה to rub it in their face. אני לא בטוחה שהדוגמה הזו כל כך טובה, אני רק מנסה להעביר את התחושה.

דרך אגב, את הדף הזה פתחתי אחרי שהמלצתי בחום לחברה טובה להיכנס ולשוטט, ולכתוב על מה שבא לה. אחרי כמה ימים היא אמרה לי שהיא נכנסה, אבל הרגישה עצוב ולא נוח כי היא לא מיניקה (היא זו שהרופא אסר עליה להניק). היא אמרה: "אחרי שראיתי שנשים שלא מיניקות מכונות שם 'אמא לא מיניקה מתוסכלת' זה עשה לי לא טוב".

חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שכל האמהות באתר חושבות ככה, ושאני רוצה לבדוק את הסוגיה הזו וגם, באותה הזדמנות, להעיר את תשומת הלב לכך שהביטוי הזה, למרות שמלכתחילה נאמר כלפי נשים המתנגדות בקיצוניות להנקה, מצליח בלי כוונה לפגוע גם באחרות, שלא מגיע להן שיפגעו בהן.

זה כל מה שרציתי להגיד.

התבלבלתי........ האם את יכולה להגדיר שוב את נושא הדף?

המתעגלת - נראה לי שהגדרתי לא רע, אני חושבת שהאחרות דווקא הבינו.

אני מדברת על שימוש בביטוי שיש נשים שנפגעות ממנו. אין לזה שום קשר אלי באופן אישי, ולחווית ההנקה/הפסקת הנקה שלי. בסך הכל סיפרתי על עצמי בשתי מילים, כי היה נראה לי שירצו לדעת לאיזה 'מחנה' אני שייכת.

> אופטימית רוצה להגיד שבעיקרון היא תמיד במחנה השלום <

ולכל השאר (אם פי 3, בשמת, שמיכת, עדי יותם, מונו נוקי - ואם שכחתי מישהי, עמה הסליחה).

באמת משמח לקרוא את התגובות שלכן. בזכותכן, אולי בסוף אני אשכנע את חברתי שנלך ביחד למפגש (בכל זאת, שני בקבוקים ייראו פחות מוזר מבקבוק אחד...

)

למפגש אצל כשר הגיעה אמא במשך כמה שנים עם בקבוקים כי החליטה בקול רם וראש מורם להפסיק להניק כי פשוט נשבר לה. היא עדיין מגיעה. קצת צולעת מהסקילה והראש קצת פחות מורם כדי לא לחטוף, אבל מגיעה. סתם, סתם. אוהבים אותה אותו דבר.
אמא לא מיניקה מתוסכלת- זה לא משהו שבהכרח נאמר לגנאי. זה מצב. אני מכירה אותו כי הייתי שם ואם מישהו היה קורא לי כך הייתי מרגישה הקלה שהוא מבין את מצבי ובוכה בגלוי ולא רק בסתר.
מצד שני אולי הייתי נשטפת רחמים עצמיים ובוכה בעלבון. בקיצור תלוי מי אומר, למה אמרו ובאיזה נימה.
בבקשה מסרי לחברתך שהכל בסדר. יש פה אמהות שלא הניקו, לא מניקות ולא יניקו. והתבטאויות על מי שכתבה את טרור נגד ההנקה או איך שקראו לזה הן לא המקום לבדוק את הסובלנות שלנו לנשים לא מניקות.
<לא יודעת למה אני מדברת בלשון רבות. פשוט ברור לי שאני לא היחידה שלא חושבת שכל אמא לא מניקה היא איזה מתוסכלת שמדברים עליה בפרצוף עקום ודחייה>
להיפך, התסכול מאובדן ההנקה הוא דווקא סיבה מצויינת לקבל חיבוק ואהדה. לא לעג. מי שלא הצליחה להניק ודאי יודעת זאת. ומי שכן מיניקה יכולה לנחש את זה ללא קושי.

וחוץ מזה: לדעתי (סליחה ברונית יקירתי) לבוא עם בקבוק למפגש מיניקות זה לא כמו לבוא עם כריך רוסטביף למפגש צמחונים. מיניקות לא נגעלות מבקבוק, הוא לא מאיים עליהן ועל עקרונותיהן, לא פוגע ברגשותיהן, והוא גם לא טעים למראה וריחני בטירוף.

הרגישה עצוב ולא נוח כי היא לא מיניקה (היא זו שהרופא אסר עליה להניק)
הרי בדיוק לזה התכוונתי . כלומר - שאמא שרצתה להניק, ומסיבה כלשהיא לא הניקה היא עצובה. כמו אמא שרצתה לידת בית וילדה לבסוף בלידת ואקום או ניתוח קיסרי עצובה (ויש גם על זה דף כאן איפשהו).
יתכן והעלבון נובע מדרך הצגת הדברים, אבל באמת לא ברור לי מה מעליב בעצם העובדה. דווקא אצלי במרפאה נתקלתי בלא מעט מיקרים של אמהות שסבלו מאד מכך שהסביבה לא הבינה כמה עצוב ומתסכל זה שהן לא יכולות להניק. כמה שזה מתסכל להאלץ להפסיק להניק מסיבות רפואיות לפני שהיית בשלה לכך. למשל אמא עם אבצסים חוזרים בשד שכולם המליצו לה להפסיק כבר, כולל אמא שלה. והיא כל כך הודתה לי כשהסברתי לאמא שלה את הכאב והתסכול של אמא שרוצה להניק ולא יכולה. אמהות רבות שלא מניקות עקב בעיות שונות נתקלות הרבה בתגבות בסגנון: מה זה משנה? את אמא נפלאה גם בלי להניק. בילד הבא תצליחי יותר. הנה הילד שלי נפלא ולא הנקתי יום אחד. וכו' וכו'. וחלקן מאד מתוסכלות שלא מבינים את הצער שלהן על אובדן משהו שהן ראו כחלק בילתי נפרד מאמהותן.
זה דומה במידה מסוימת לאשה שעוברת הפלה בשלב מוקדם. רוב האנשים יגידו לה דברים כמו: לא נורא, זה בכלל לא היה תינוק, את לא הכרת אותו, עוד מעט תכנסי שוב להריון והכל יהיה בסדר וכד'. עבור אותה אמא זה כן נורא, ומי שלא עבר את זה לא יכול להבין.
אין לי בכלל ספק שיש נשים רבות מאד מתוסכלות שהן לא מניקות. הן אומרות לי את זה.
יתכן ומה שהחברה שלך חשה הוא עלבון על השימוש בביטוי "לא מניקה מתוסכלת" ככינוי גנאי לאותה חוקרת שהוזכרה בהתחלה. וזה כבר יותר מובן.
אני דווקא חושבת שהרבה יותר אמהות שלא מניקות למרות שרצו מאד נעלבות מכך שלא מבינים את התסכול שלהן, שרבים מאד חושבים שזה עיניין של מה בכך אם את מניקה או לא. מה זה כבר משנה איך את מאכילה את התינוק שלך? העיקר שאת אמא נפלאה. זה כאילו מבטל את צער האובדן של ההנקה.
לדעתי אין ממש כל קשר בין כמה אשה היא אמא טובה לבין הצלחתה בהנקה. כלומר, ברור לחלוטין שגם אמא לא מניקה יכולה להיות אמא נהדרת, ואמא מניקה יכולה לא להיות אמא נפלאה.
כל הדיון שלי כאן התייחס לאותן אמהות שמאד מאד רצו להניק, אך מסיבות שונות זה לא התאפשר. הן עצובות ומתוסכלות. ויש בודדות מתוכן שמפנות צער ותסכול זה להתקפה כמו ב"די לטרור ההנקה". אבל אלו בודאי המיעוט שבמיעוט.
זה דומה למשל המופיע באחד מסיפרי שילדים של ילדי:
שועל צמא שוטט ביער. פתאום ראה ענבים יפים. הוא לא הצליח להגיע אליהם בשום אופן. לבסוף עזב את המקום בעודו אומר: טוב שלא הגעתי את הענבים, הם בודאי היו חמוצים נורא...
זה דבר מוכר בפסיכולוגיה - הקטנת הדיסוננס. לנסות למצוא דרך להקל על התסכול.
כל זה לא התייחס לאמהות שהחליטו שאינן מעוניינות להניק. כמובן שאמהות שלא הניקו, או הפסיקו להניק, כי פשוט לא מעוניינות בכך אינן מתוסכלות - ולמה שיהיו מתוסכלות? למיטב הבנתי תסכול היא תחושה שיש משהו שאתה מאד רוצה, אתה עושה את מיטב המאמצים להגיע לזה, אבל בשום אופן לא מצליח. ועוד יש מסביבך המונים שמגיעים לזה בקלי קלות. זה תסכול. מה מעליב בזה?

to rub it in their face
אני חוזרת להודעה כדי באמת להבין מה מעליב. כי אני באמת מאד לא מעוניינת להעליב אף אחד. והמשפט הנ"ל הוא אולי התשובה. כמובן שזה מעליב אם אומרים לאמה שלא מניקה בצורה מרחמת ומתנשאת: את בודאי מאד מתוסכלת...
אני התכוונתי הרבה יותר לזה שהתסכול הוא ההרגשה הפנימית הלגיטימית של אמהות לא מניקות רבות, וכמובן לא שצריך להגיד להן את זה כל הזמן בפרצוף. מה שקורה כאן באתר זה שכל דיון פתוח לכל אחד, ולכן דברים עלולים להיות מוצאים מהקשרם. כלומר - נושא התסכול מחוסר הנקה שהוא ברור לגמרי שמסגרת דיון מסוים עלול להקרא על ידי אמא אחרת, ולהקלט בצורה מעליבה.
אפילו הדברים שלי אולי יכולים להתפס כך, למרות שהם פשוט חלק מהדיון בנושא הזה בדיוק.
האם לוותר על ההנקה ולהישאר שפוייה - בדף הזה באמת יש הבעה של תסכול עמוק מחוסר היכולת להניק. וזה מעורר אמפטיה רבה. ולדעתי לא אמור לעליב את אף אחד.

אמא אופטימית,
מדוע שלא תזמיני את חברתך לדף זה לשתף אותנו בתחושותיה?

הפסקתי להניק את בתי בגיל ארבעה ימים מכיוון שלא הצלחתי, סבלתי מכאבים בפטמות ומגודש עד שלא יכולתי ללכת מרוב כאב. לא ידעתי שצריך ייעוץ ועזרה, חשבתי שאסתדר לבד אבל לא הצלחתי. באותו יום שהחלטתי להפסיק להניק, לא הפסקתי לבכות, ולא בגלל שפחדתי שאני לא אתן לבתי את כל מה שהיא צריכה אלא "פחדתי" מתגובת הסביבה.
ואכן הפחד שלי היה מוצדק. חוץ מבעלי שתמך בי כל השאר גערו בי על החלטתי.
הרגשתי רע מאוד עם כל ההערות של כולם, על כמה שבתי קטנה ואיך אני נותנת לה בקבוק.
מצאתי את עצמי מתחילה לתרץ: "אין לי חלב, יש לי דלקת". רק בשביל לקבל את אישור הסביבה. חבל מאוד שזה המצב. חבל מאוד שגורמים לאשה אחרי לידה להרגיש אמא לא טובה (כך אני הרגשתי).

לא ידעתי שצריך ייעוץ ועזרה,
זה מה שאני הייתי עונה. זו היתה האמת, זו היתה הסיבה לאי הנקה, הרגשתי שכל העולם אשם בכך שלא ידעתי (ואני עדיין מרגישה כך אבל כבר בלי הכעס ולשמחתי "העולם" משתנה והידע יותר זמין) ולא היתה לי בעיה להטיח את זה באזני כל מי שרצה לדעת "למה את לא מיניקה, זה הרי כל כך טוב."
הצטערתי לקרוא מה כתבת. זה קשה להתמודד עם הביקורת הזאת, במיוחד כשהיא מרושעת שטחית ומלאת בורות

הרגשתי רע מאוד עם כל ההערות של כולם, איפה הן היו הנשמות הטובות כשהיה צריך ללמד אותך איך להניק?

איפה הן היו הנשמות הטובות כשהיה צריך ללמד אותך איך להניק
חלקן - שמרו על הפה שלהן, כדי שלא יאשימו אותן בפנאטיות.

> מתלבטת אם להתקשר לחברים (שמרוב צרות אפילו לא עידכנו אותנו שילדו) כדי לתת את המספר של ד"ר ליבוביץ' <

גילה, תתקשרי.

אתמול דיברתי עם אמא של חברה שמניקה עם קשיים. היא לא מתערבת רק אמרה לי כשהיינו לבד שמאוד קשה לה לראות אותה סובלת ככה, היא מזמן היתה מפסיקה. היא עצמה בקושי הניקה, איכשהו סחבה 3 חודשים ושילבה, זה היה דור שאמרו שאין חלב וכל מיני כאלה. והיום מדהים אותה הלחץ החברתי של להניק.
וחשבתי על זה שמי שכן הניקה אז היתה צריכה לעמוד בכזה לחץ חברתי והיתה כזאת לבד שזה לא יותר קל מאלו שנתונות תחת לחץ חברתי של להניק בימינו.
חוסר הלגיטימיות של להניק או לא פשוט מוציא אותי מדעתי.

היא לא מתערבת
תמר, הבת שלה רוצה להניק ויש לה קשיים?
וכשהיא אומרת
שמאוד קשה לה לראות אותה סובלת ככה, היא מזמן היתה מפסיקה
אז בעצם הכוונה במלה "התערבות" (היא לא מתערבת ) היא לכך שההתערבות היחידה שאותה אמא חושבת עליה היא להיות אמא לא תומכת ולהגיד לבת שלה להפסיק להיניק?

מה דעתך, תמר, להגיד לאמא שהיא יכולה להתערב בצורה עוזרת ותומכת? למשל, לתת לבת טלפונים של יועצות הנקה מוסמכות שיוכלו אולי לפתור את הקשיים? לממן יועצת הנקה מוסמכת שבאה הביתה, מתנה מאמא? בדף יועצות הנקה אפשר למצוא טלפונים של יועצות לפי האיזורים שלהן בארץ.

הפסקתי להניק את בתי בגיל ארבעה ימים מכיוון שלא הצלחתי, סבלתי מכאבים בפטמות ומגודש עד שלא יכולתי ללכת מרוב כאב. לא ידעתי שצריך ייעוץ ועזרה, חשבתי שאסתדר לבד אבל לא הצלחתי. באותו יום שהחלטתי להפסיק להניק, לא הפסקתי לבכות
מאוד עצוב, לילך.
ובמיוחד עצוב לי לקרוא, בעידן שלנו, כשיש חומר כתוב על הנקה בכל מקום, כולל ב"מדריך הישראלי להריון ולידה" של פרופ' עמוס בר וטלי רוזין, וכשמספר הטלפון של לה לצ'ה ושל מקורות אחרים לתמיכה ועזרה בהנקה רשומים שם בסוף אותו מדריך (לא ספר שולי וקיצוני), שאפילו לא ידעת שאפשר לפנות לעזרה.
חלקן - שמרו על הפה שלהן, כדי שלא יאשימו אותן בפנאטיות
גם אני לא פונה מיוזמתי לאמא במצבך, כי ברוב המקרים - אם היא לא פונה אלי אף על פי שהיא יודעת שאפשר, זה בגלל שהיא בעצם לא רוצה להצליח בהנקה.
אז אני מפחדת להתקשר ו"להציק". ובסוף, במקרה אחד ממאה, מתברר שאילו הייתי מתקשרת, אז דווקא מספר 98 (לא כמו 1-97 ולא כמו 99-100) היתה שמחה להיעזר בי ומצליחה בהנקה )-:

בשמת, היא העוזרת הכי גדולה שבעולם, באה, מבשלת, עוזרת עם הגדולה.
ואני סתם שכנה(וחברה טוב) שהיא מרגישה שמספיקה לה עם העזרה בהנקה.

אנחנו כבר ממש בדרך הנכונה.
אבל תודה על הרעיונות.

אם רק היו מחלקים בבית החולים דף עם מקורות עזרה ותמיכה ליולדות
עוד דבר עצוב הוא, שאילו לילך היתה פונה לעזרה בבית החולים - הסיכויים היו קלושים לקבל עזרה נכונה וטובה בהנקה. רבים יותר היו סיכוייה "ליפול" על אחות עם עצות אחיתופל )-:

היא העוזרת הכי גדולה שבעולם, באה, מבשלת, עוזרת עם הגדולה.
איזה כיף לה! הלואי עלי.

בשמת, אכן קראתי במהלך ההריון את הספר של עמוס בר וכשהגעתי לפרק על הנקה חשבתי שזה מיותר לקרוא אותו, כי הנקה זה דבר טבעי וזורם (כך חשבתי והוטעיתי ע"י נשים אחרות). כשבאמת סבלתי מכאבים איומים, לא יכולתי לחשוב לא על ספר ולא על עזרה, כי רק רציתי להפסיק את הכאב וידעתי שאם אמשיך להניק אמשיך לסבול אז חיפשתי את הפתרון הקל. באמת כמו שאמרת, טעיתי ופניתי לאחיות בביה"ח והן "לימדו" אותי להניק, כל אחת בשיטה שלה, כך שקיבלתי עזרה מ 5 אחיות שכל אחת חשבה אחרת לגבי ההנקה וכך לימדה אותי. אז נוסף על הכאבים ועל חוסר הידע שלי (ומסתבר גם שלהן) גם בילבלו אותי ולא ידעתי מה לעשות ולמי להקשיב. היום אני יודעת שבפעם הבאה אבקש עזרה עוד לפני הלידה.

היום אני יודעת שבפעם הבאה אבקש עזרה עוד לפני הלידה

הנקה זה דבר טבעי וזורם
כן, כמו הליכה, אבל לא כשאת תינוק בן שנה P-:

הנקה זה דבר טבעי וזורם
גם לידה. ובכל זאת רובינו מתכוננות אליה ולומדות עליה כל פרט.

הנקה זה דבר טבעי וזורם
היצר להניק הוא טבעי והישרדותי. הידע איך להניק כמעט לא בא לבד.
אם לא נשב עם מיניקות ולא נראה איך זה קורה, אם לא יתקנו לנו את האחיזה ,ידברו איתנו וסביבנו הרבה על ההנקה, ובכלל, אם לא יהיו לנו הרבה שעות צפייה במיניקות לא בסרטי הדרכה אלא סתם בחיים כבדרך אגב, אז זה יזרום טבעי רק לבנות מזל.
זה טבעי, אבל צריך ללמוד (וללמד) את זה.
הלמידה שעזרה לי היתה לראות אחרות. לא לסשנים של רבע שעה בפגישה מוגדרת בזמן (וודאי שלא בטלפון!!!)אלא לשבת איתן הרבה הרבה, לראות את כל ההתרחשות, המלמול של התינוק שרומז רצון ביניקה, הפרעת התנוחה של האמא, הסתגלות הגוף שלה לתנוחה החדשה, צווחת האיי לא לנשוך, בכי התינוק וההתפתלות שלו, המצוקה הרגעית של האמא בנסיונה להבין מה לא בסדר, הטבת הפטמה בפיו עם האצבעות, הקיטור על כאב הגב ושליחת היד לכרית...השקט וקולות הגמיעה ...
וגם, תינוקות שנמצאים באופן טבעי על שד האם לפרקי זמן ארוכים, בשינה, בעירות, ליד השד וכשרוצים באמת לינוק רק מהמהמים,
וגם, אמהות עצבניות שרוצות לאכול והתינוק לא מאפשר להן, ואמא עייפה שגוערת בתינוק שלה "די ציצי! אז אני סופרת עד עשר!" ומחאת התינוק וההבנה שלו. וגם ילדים שרצים ובאים לציצי וחוזרים לשחק. וגם תינוקות קטנטנים שצורחים וצורחים ולא מצליחים להחזיק את הציצי והאמא בדמעות, ועוד זוג ידיים לוקח, מיטיב תנוחה מביא מנשא ועוזר.
זה היה מלמד לראות את הקושי, את הפתרונות, את העייפות והמצוקה ואת השקט, את זה שזה לא תמיד הולך חלק.
כל התמונה, זו הלמידה האמיתית וזה מה שאני מרגישה שיועצת הנקה לא יכולה לתת.
ומה שכן יכול לתת את זה זה מפגשים.
אני מאד ממליצה לכל אמא בהריון ללכת למפגשים. ו-לכל אמא שקוראת את זה לקחת אמהות בהריון או שמתכננות הריון איתה למפגשים , גם אם נדמה ש"את זה אפשר ללמוד אחר כך". אותי הצילו המפגשים בבית של חדווה כשר, הרבה לפני שילדתי את בתי השניה, כי בלי לדעת שאני לומדת ראיתי שם במשך כמה שנים הרבה נשים מיניקות.

איזה יופי של תיאור, ענת.

כששואלים אותי על הכנה להנקה, ה"ערכה" הבסיסית שעליה אני ממליצה כוללת שני דברים - "הנקה פשוטה וטבעית" בהוצאת לה לצ'ה, והקלטת "חלב של אימא." זה לא פרק בספר - זה ספר שלם שמדבר רק על הנקה, מתורגם לעברית, ומוסר מידע מעודכן ונכון. ובקלטת רואים אימהות מיניקות ומקבלים הסברים על דברים שאולי קשה להבין מתיאורים כתובים.
לעניות דעתי הבלתי נחשבת, ההנחה הזו שהנקה זה דבר טבעי וזורם היא חלק מענן הצמר-גפן הוורוד שמוכרים לנו, עם תמונות של מלאכון קטן וחייכן וצמד הורים רגועים ומאושרים (שישנו כמובן כל הלילה). כל קשר בין הדימוי הזה לבין המציאות מקרי בהחלט, והשבר הגדול הוא בפער הענק שבין התמונה הזו למציאות. המון אימהות, נדמה לי, נופלות דווקא שם, מהייאוש הזה של "זה הרי כל-כך טבעי ופשוט ובטח משהו לא בסדר אצלי אם רק לי קשה כל-כך." אם שיעורי ההכנה ללידה היו כוללים גם שמץ מהמציאות כמו שהיא באמת (בגירסה מעודנת ומרוככת, כדי לא להפחיד הריוניות עד שלעולם לא ירצו ללדת) אולי היה פחות קשה להתמודד עם הקושי של החודשים הראשונים.

אמא אופטימית , לא הבנתי משהו, כתבת למעלה שהפסקת להניק מבחירה. את לא אותה אמא אופטימית שהמליצה בכמה דפים כאן על כרית הנקה להנקה בשכיבה, ורשמת שם שאת מניקה תינוק בן 4 חדשים?
התבלבלתי.

מוקד הדיון השתנה, אבל רק עכשיו הגעתי אל הדף.
שני דברים: 1. אנחנו מגיבים החוצה דרך השלכות שאנחנו עושים. דהיינו: אני נבוכה להאכיל מבקבוק לא בגלל הסביבה, אלא בגלל הקונפליקט הבלתי פתור שלי. אם הייתי שלמה עם עצמי, תגובת הסביבה לא היתה מזיזה לי. ואגב, זה לא תאורטי. אני באמת מוצאת את עצמי מתביישת בהאכלה מבקבוק (אם כי הוא מכיל חלב שאוב, אבל זה לא כתוב עליו...)

קראתי את התגובה של אמא ל 5 והתחלתי לבכות. סוף סוף מישהי שיכולה להבין ותאר במילים את האובדן הנורא כשההנקה לא מתאפשרת. ילד שלישי, שלמרות ייעוץ הנקה אינטנסיבי ונסיון רב של המיניקת, ממאן לינוק. כמעט עד עכשיו, כשהוא בן שלושה חודשים, עניתי לשאלה "איך אורי?" בתשובה "לא יונק". לא "מקסים" לא "חמוד". פשוט "לא יונק"... כל כך קשה להתמודד עם האבדן...

כמעט עד עכשיו, כשהוא בן שלושה חודשים, עניתי לשאלה "איך אורי?" בתשובה "לא יונק". לא "מקסים" לא "חמוד". פשוט "לא יונק"... כל כך קשה להתמודד עם האבדן...

כל כך קשה להתמודד עם האבדן...

עוד דבר עצוב הוא, שאילו לילך היתה פונה לעזרה בבית החולים - הסיכויים היו קלושים לקבל עזרה נכונה וטובה בהנקה. רבים יותר היו סיכוייה "ליפול" על אחות עם עצות אחיתופל
היום יש יותר ויותר אחיות שיודעות על מה הן מדברות בנושא של הנקה. לדעתי תמיד כדאי לשאול. ואש אפשר לשקול האם לייסם את העצה.
אמא אופטימית, אני רוצה להאמין שעל גבי הדפים כאן לאף אחד אין מטרה לפגוע. כמו גם במפגשים. כל אחד מביע את דעתו. מתוך הקונטקסט האישי שלנו הדברים לפעמים "נשמעים" פוגגעים, כי אנחנו מתמודדים עם מה שאנחנו "לא" ואולי היינו רוצים להיות.
המפגשים הוציאו אותי מהבית והכניסו הרבה אור לחיי. אני אומנם מניקה, אבל אני לא בונה בית אקולוגי, אני לא חושבת שאחנך את ילדיי בבית, אני אוכלת קמח לבן, משתמשת בתרופות קונוונציונליות ועושה עוד הרבה דברים אחרים שלא" מתאימים " לקהילה. ואני עדיין רצויה במפגשים. אנחנו מדברות, מחייכות, חולקות את היום-יום, ןסתם מעבירות זמן בחוץ. אני כותבת על חיפה, אבל אני בטוחה, שהמתקונת די דומה גם בתל-אביב.
השורה התחתונה- אין מה לחשוש. תצאי ותבלי. את תראי שהשד לא נורא כל כך:).

את לא אותה אמא אופטימית שהמליצה בכמה דפים כאן על כרית הנקה להנקה בשכיבה, ורשמת שם שאת מניקה תינוק בן 4 חדשים?

דקל נור, אני אכן אותה אמא. הנקתי את הבן שלי עד גיל ארבעה חודשים ושבוע. הוא כמעט בן חמישה חודשים עכשיו...
(דרך אגב, הייתי נותנת את ההמלצה על מזרון ההנקה גם עכשיו, כשאני לא מיניקה, כי אני חושבת שזה יכול לעזור לאמהות אחרות, בלי קשר לעובדה שאני כבר הפסקתי להניק).

בסביבה שלי אני נתפסת כמי שהניקה ממש יותר מדי זמן בגיל 4 חדשים? רצינית? איזה בעסה

דינה - הבעיה היא שאחיות שלא מבינות בהנקה, לא מודות בכך. אפשר לקבל עצות אחיתופל, מזיקות ממש מאחות שגם מכנה את עצמה יועצת הנקה. איך אני כיולדת טריה, חסרת נסיון בהורות/הנקה וגם קצת חסרת בטחון ובמצב רגיש, יכולה לדעת אם זו עצה טובה באמת או לא?
אפילו שבאתי לבי"ח בידיעה שאני רק מיניקה ולא נותנת בקבוק, האחיות לחצו עלי בטענה שהיא קטנה והיא צריכה את התוספת. התינוקת גם בכתה הרבה, ויועצת ההנקה לא היתה. לא היו לי כלים להתמודד איתן, למרות שהיה לי ידע תיאורטי מוקדם.

_לגבי בקבוק:
אולי פספסתי משהו. למי בדיוק יש בעיה לבוא למפגש של "באופן טבעי" עם בקבוק? ולמה?_
לי יש. אני אמא מתוסכלת שהניקה מעט מאוד. מ-ת-ו-ס-כ-ל-ת!!
גם היום, כשבתי בת שנתיים, אני לא מרגישה בנוח להגיע למפגשים עם הבקבוק. למה? כמה סיבות:

אני לא רוצה שיסתכלו עלי במבט מרחם/מאשים. היו פה, באתר, דיבורים מאוד חריפים נגד אימהות שאינן מיניקות ואני לא רוצה לעמוד תחת שבט מבטן של אלו שכתבו.
כי זה כואב לי מאוד. אני שמחה לראות אמהות מיניקות, בימים אלו ממש אני תומכת בשכנה ששקלה להפסיק אחרי כמה ימים, אני בעד הנקה. אני כואבת מאוד את זה שאני לא שם, שאני עם מיכל פלסטיק ופטמת סיליקון.
כי אני מפחדת שאף אחת לא תשאל אותי למה אני לא מיניקה וכולן יחשבו שזה בגלל שלא רציתי/שאני לא אוהבת את הבת שלי וכו'.

בהיותי חסרת טקט, יכול להיות שאם אמא בחינוך ביתי תשלוף בקבוק במפגש אני אשאל אותה משהו על זה מתוך סקרנות, אבל במחשבה שניה רוב הסיכויים שאני אתבייש לפלוש לפרטיות שלה
כשתפגשי אותי - בבקשה תשאלי! כך לפחות יש לי סיכוי להסביר את עצמי ולהוציא את הכאב, את יסורי המצפון ואת רגשות האשם לפני מישהי שלא תנחם אותי בכך שזה לא נורא, שבקבוק הוא בסדר גמור, שעשיתי כל מה שיכולתי.

אבל, אמא אופטימית, פה באתר אני מרגישה די בנוח. אני מדירה את רגלי מדפים בנושא הנקה. מקווה שתהיה הזדמנות שניה ואז אקרא אותם אחד לאחד. יחד עם זה, יש הרבה מכנים משותפים אחרים, בזכותם אני מרגישה, לעתים, תחושת שייכות (נשיאת תינוקות, לינה משותפת, חינוך ביתי, מזון אורגני וכן הלאה).

אם פי 3, לצערי זהו מצב שאני מזהה. לא נותר לי, אלא לפנות לכל האנשים - קחו את חברותיכם ואת בעליהן למפגשים של קבוצות התומכות בהנקה ברגע שהן מתחילות לדבר על ההריון. להניק בחברה המודרנית זה לא יותר טבעי מלא לזרוק מזון, שנותר לאחר ארוחה דשנה. מנסיוני, זה דורש שינון וחשיפה מירבית לפני הלידה כדי שהנקה תהפוך לאופציה היחידה שעומדת בפני אמא טריה.

כשתפגשי אותי - בבקשה תשאלי!
ליאת טאוב, את מוזמנת לפתוח את הנושא בעצמך. אני בטוחה שתופתעי ממידת היכולת של הנשים להקשיב ולהכיל.

גם היום, כשבתי בת שנתיים, אני לא מרגישה בנוח להגיע למפגשים עם הבקבוק

ליאת טאוב, אני נורא מבינה אותך, זה באמת עצוב שאת מרגישה רע במפגשים כי את מאכילה מבקבוק. אני שמחה שפתחתי את הדף הזה, כי הוא מאפשר לנשים לא מיניקות (אולי בפעם הראשונה באתר הזה) לדבר בפתיחות על התחושות והרגשות שלהן. אני באמת חושבת שיש כאן בעיה שלא ניתן לטאטא מתחת לשטיח: נשים שאינן מיניקות כי לא יכלו/לא הצליחו מרגישות כאן לא בנוח, ובעיניי זה הכי אירוני בעולם שדווקא כאן הן ירגישו לא נוח, כי בעצם זו פגיעה כפולה: פעם ראשונה כי לא הצלחת להניק, ופעם שניה כי הקהילה שאת מעוניינת להשתייך אליה גורמת לך להרגיש רע עם זה.

אני בכוונה אומרת 'גורמת לך', כי אם יש כאן נשים שאומרות זה הבית "שלנו", בכל מקום אחר אפשר לא להיניק ולהיות מאושרים עם זה עד הגג. אולי תכבדי את הרצון הזה_ (מונו נוקי), או _הבקשה שלך היא לגיטימית כמו לבוא למפגש של צמחונים ולהוציא מהתיק סנדוויץ' רוסטביף (ברונית ב), אז לא פלא שזה נתפס כפגיעה.

עכשיו חשוב לי להדגיש: אם הייתי חושבת שהאמהות שמתבטאות כאן מעוניינות לפגוע בכוונה תחילה, בכלל לא הייתי פותחת את הדיון הזה. הסיבה שהעליתי את הבעיה היא כי אני משוכנעת שהפגיעה נעשית באופן לא מודע וללא שום כוונה רעה. כולי תקווה שעצם הדיון יגרום לכולן לחשוב על זה קצת, ולראות מה אפשר לעשות כדי שזה לא יקרה.

אני, באופן אישי, חושבת שכדאי לתת את התחושה שזה הבית של "כולן", ולא רק של המיניקות. קודם כל, כי לגלות סובלנות זה תמיד יפה, וחוץ מזה, אני פשוט לא רואה שום היגיון לגרום לנשים לא מיניקות להרגיש כאן לא נוח. להיפך, אם הכוונה היא לעודד ולתמוך בהנקה, אז דווקא חשוב לגלות פתיחות כלפי הלא מיניקות ולקרב אותן אל הקהילה. אם הן לא יכלו/לא הצליחו להניק בסיבוב הראשון, אז עם התמיכה והעזרה של כולן כאן יש סיכוי טוב שהן יצליחו בסיבוב השני, ואם הן לא מיניקות מתוך החלטה אישית, אולי סביבת 'באופן' תגרום להן לשנות את דעתן.

כרגע, נראה שהלא-מיניקות פשוט לא מעיזות לפתוח את הפה (אני מדירה את רגלי מדפים בנושא הנקה) ובוודאי חוששות להגיע למפגשים. זה פשוט חבל.

אני אומנם מניקה, אבל אני לא בונה בית אקולוגי, אני לא חושבת שאחנך את ילדיי בבית, אני אוכלת קמח לבן, משתמשת בתרופות קונוונציונליות ועושה עוד הרבה דברים אחרים שלא" מתאימים " לקהילה

ועוד משהו. חשבתי על הדברים האלה שאמרה דינה די, והגעתי למסקנה שהם בעצם מחזקים את מה שאמרתי בתחילת הדף: אכן יש סובלנות רבה באתר הזה. נשים שלא גרות בבית אקולוגי, משתמשות בתרופות קונבנציונליות, לא ישנות במיטה משפחתית וכו', מתקבלות כאן יפה מאוד. משום מה, ברגע שזה מגיע להנקה, יש תחושה שנשים רבות כאן נעמדות על הרגליים האחוריות ואומרות "עד כאן!". אני באמת תוהה למה ההתייחסות להיבט אחד של החיים 'באופן טבעי' היא כל כך שונה מההתייחסות לשאר ההיבטים.

בכלל, אני חושבת שהמושג "טרור ההנקה", שמתחיל לתפוס תאוצה לא רעה, נולד משום שה"קמפיין" של תומכות ההנקה פשוט פיספס את המטרה. נראה לי שדווקא כאן זה המקום הכי נכון לעשות חושבים ולשאול "איפה טעינו".

כשהועלו כאן סיפורים של נשים שניסו להניק ולא הצליחו, כולן ציינו שחבל שהן לא קיבלו סיוע והדרכה נכונים.
הכי קל להאשים את עצות האחיתופל של אחיות חסרות ידע ואת חוסר ההסברה בבתי חולים. אז נכון, אכן מדובר בעצות אחיתופל (אני יודעת מניסיון), ואכן אין הסברה מספקת בבתי חולים. יחד עם זאת, אני חושבת שהגישה הבלתי מתפשרת שמשדרות תומכות הנקה רבות בעצם עושה פעולה הפוכה ומרחיקה אמהות טריות. שימו לב לדבריה של לילך: באותו יום שהחלטתי להפסיק להניק, לא הפסקתי לבכות, ולא בגלל שפחדתי שאני לא אתן לבתי את כל מה שהיא צריכה אלא "פחדתי" מתגובת הסביבה. ואכן הפחד שלי היה מוצדק. חוץ מבעלי שתמך בי כל השאר גערו בי על החלטתי.
אין לי ספק שהלחץ שלילך היתה נתונה בו תרם באופן משמעותי לכשלונה להניק. אני רק יכולה להעיד על עצמי שאם אני מרגישה שכופים עלי לעשות משהו זה מלחיץ אותי, ולא בטוח שאני אעשה את זה באופן מוצלח מאוד. לעומת זאת, אם אומרים לי: "כדאי שתעשי את זה, אבל לא נורא גם אם לא", זה רק מדרבן אותי להשתדל יותר. אני מרגישה רגועה ויכולה להתמסר לעניין עם שקט נפשי.

אז ברור שכולן חושבות שזה כן נורא אם לא. מצד שני - אסור להתעלם מהעובדה שהלחץ החברתי מצליח לשבור נשים רבות שמנסות להניק ולא מצליחות. אם מחפשים את התשובה למה נשים נכשלות בהנקה - הלחץ החברתי אשם בכך לפחות באותה מידה כמו עצות אחיתופל של אחיות חסרות ידע וחוסר הסברה בבתי חולים.

אני לא מתיימרת לומר שיש לי פתרונות לעניין הזה. אני מעלה את הנקודה כדי לשמוע התייחסויות ותגובות.

דינה די
זה לא כל כך פשוט לפתוח נושא כזה, בטח לא במפגשי "באופן".
האמת? אני לא ממש יודעת איך זה במפגשי "באופן", כי מעולם לא הייתי בהם. הסיבות פורטו לעיל.

אמא אופטימית,
אני לא כל כך אוהבת את השימוש שעשית בציטוטים שלי.
כשכתבתי אני מדירה את רגלי מדפים בנושא הנקה התכוונתי לכך שאני, באופן אישי, כואבת את נושא ההנקה ולא רוצה להכאיב לעצמי יותר בקריאה על הנקה. מה זה יעזור לי עכשיו? זו בהחלט לא היתה ביקורת על הדפים עצמם.

כמו כן, התעלמת מהחלק האחרון של הדברים שלי. כתבתי במפורש שגם בתור לא מיניקה יש לי מה לחפש פה. אין מדובר בהדרה מוחלטת של הלא מיניקות.

למען ההגינות אוסיף עוד, שכשרק הכרתי את האתר, כתבתי על הכאב לא להיניק, הסברתי למה וקיבלתי כמה תגובות מאוד תומכות (זוכרת לך את החסד הזה ורד לב!)

רק אתמול שוב ישבה אמא במרפאתי ואמרה לי שהיא כל כך מתוסכלת. במילים האלה בדיוק.
אני רואה את אחד התפקידים שלי לנסות לעזור לאמהות לצאת מהתסכול הזה. לנסות לעזור להן להגיע להנקה כמו שהן היו רוצות, או לחילופין, לנסות ולקבל את עצמן ותינוקן כמו שהם, גם בלי הנקה.

אופטימית, אני מסכימה כמעט לכל מה שכתבת. הפריע לי רק דבר אחד:
משום מה, ברגע שזה מגיע להנקה, יש תחושה שנשים רבות כאן נעמדות על הרגליים האחוריות ואומרות "עד כאן!".
זו רק תחושה. יש כמה וכמה מהותיקות כאן (אושיות?) שלא הניקו את הילד/ה הראשון או הניקו רק קצת.

כשאת פונה באופן כללי כזה, קצת קשה לדעת איך להגיב או מה לעשות. אני אישית הייתי מעדיפה אם היית אומרת לי "יונת, כשכתבת XYZ זה גרם לתחושה של האשמה/תקיפה" או משהו דומה לזה. אז הייתי יכולה להבין טוב יותר מה לעשות אחרת. (וכשאני חושבת על זה שוב, אפשר לכתוב גם: "יונת, כששתקת לגבי XYZ זה גרם לתחושה של האשמה/תקיפה"...)
מנסיון, פניות ממוקדות כאלה ממש עוזרות. (ואפשר לראות דוגמאות יפות בדיאלוגים בין עדי יותם ל-בשמת א)

כשכתבתי אני מדירה את רגלי מדפים בנושא הנקה_..._זו בהחלט לא היתה ביקורת על הדפים עצמם

ליאת טאוב, סליחה - מצטערת אם עשיתי שימוש לא נכון בציטוט ואם התעלמתי מהחלק האחרון בדברייך. אני בטוחה שאפשר להרגיש כאן נוח, וגם אמרתי מס' פעמים בדף הזה שיש הרבה סובלנות כאן, ומדובר בקהילה מיוחדת ומדהימה. רציתי רק להעלות את הנקודה שההתייחסות לנושא ההנקה כאן היא בעייתית. באמת מצטערת על השימוש בציטוט שלך, לא הייתי צריכה לגרור אותו לתוך טיעון שאני טוענת, ולא את.

כשאת פונה באופן כללי כזה, קצת קשה לדעת איך להגיב או מה לעשות

יונת, דווקא ציינתי באופן ספציפי דברים שאמרו מונו נוקי ו- ברונית ב. חוץ מזה, באיזה דפים למשל אפשר לראות דוגמאות יפות לדיאלוגים בין עדי יותם ל- בשמת א? מעניין אותי לקרוא.

מדוע שלא תזמיני את חברתך לדף זה לשתף אותנו בתחושותיה? (טרה רוסה).

הזמנתי. היא עדיין לא מרגישה כל כך נוח. מבטיחה לנסות שוב.

"בסביבה שלי אני נתפסת כמי שהניקה ממש יותר מדי זמן" בגיל 4 חדשים? רצינית? איזה בעסה (דקל נור)

את מאששת את מה שאמרתי בהמשך אותו משפט: חברות 'באופן' יחשבו שהנקתי ממש מעט מדי זמן. וכן, תתפלאי לשמוע כמה אנשים בסביבתי חשבו שנפלתי על הראש עם ההנקה ה"ארוכה" הזאת.

להלן מספר ציטוטים מדברים שאמרו לי כשבני היה בן חודשיים-שלושה:

"אין לו גזים, אז אין שום סיבה לא להעביר אותו לסימילק עכשיו" (דודה שלי)
"הוא כבר מספיק גדול, אני ממש לא רואה סיבה להמשיך עם זה. זה ממש תוקע אותך עם השאיבות בעבודה" (אמא שלי)
"את עדיין מיניקה?! די, עזבי אותך מזה, לא מתאים" (השותף העסקי שלי)
"איזה מבאס כל השאיבות האלה. את בטח יכולה להפסיק כבר, לא? ("חברות/חברים מהעבודה רומזים בעדינות

שנמאס להם לשמוע את רעש המשאבה מהמשרד שלי).

"הגיע הזמן להפסיק עם זה!" (אבא של בעלי. כל שבוע בערך).

>ורד מתארת את התחושה שעלתה אצלה בעקבות המשפטים שציטטת- לא בשיפוט, בשיתוף!<

בעיני , אמא אופטימית, את הגבת בצורה מוזרה לדברי. בתחילת הדף אמרת שמפריע לך שכותבים "אמא לא מיניקה מתוסכלת" , אז עניתי לך, שכאן בפורום הזה מותר לכתוב מה שחושבים לנכון. זה אחד המקומות הבודדים שניתן לבטא את האם כמיניקה. את בעצמך אומרת שבהנקת תינוק העירה לך הסביבה. את לא יכולה להבין איזו מתקפה יש על מיניקה בכל מקום ? שלא לדבר על אם מיניקה של תינוק בן שנה, שנתיים והס מלהזכיר בן 6.
ברור שאני לא חושבת שכל אמא לא מיניקה היא מתוסכלת. אבל אני חושבת שיש כאלו. כפי שכבר נכתב כאן בנושא בצורה יפה ומלומדת . זו לא היתה מתקפה אישית עליך, שכן זכות ככל אחת להיניק או לא (כפי שציינתי) אבל בהחלט יש מקום להבין שאם אני חושבת שדרך התנהגות מסויימת היא האידיאלית בעיני, טבעי שאנתח את התנהגות מי שנוהג אחרת(מבלי לשלול את זכותו להתנהג כך)

שהגישה הבלתי מתפשרת שמשדרות תומכות הנקה רבות בעצם עושה פעולה הפוכה ומרחיקה אמהות טריות
הגישה הזאת הצילה כ"כ הרבה אמהות ותינוקות ולא הייתי ממהרת לוותר עליה. אילוליי (איך כותבים) הגישה הזאת אני לא הייתי זוכה להניק את בתי (שהיתה פגית, אגב), והיא לא היתה זוכה לינוק עד גיל 10 חודשים, ועד היום אני מודה לגישה הבלתי מתפשרת של צוות הפגיה ושל יועצת ההנקה שליוותה אותי וגם של אמא שלי.
יש אינספור סיבות אחרות, עמוקות הרבה יותר, שמרחיקות אמהרות טריות מהנקה, רובן קשורות למערכת היחסים של האם הטריה עם סביבתה הקרובה, להאשים את הגישה של היועצת/תומכת/מדריכה מרגיש לי כמו סוג של כסת"ח וחוסר רצון להתמודד עם הסיבות האמיתיות לאי-הנקה.

ואני מעידה על עצמי שאני זאת עם הגישה הבלתי מתפשרת שמאמינה שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה".
אבל מעולם לא נתתי לאמא שתמכתי בה את התחושה שהיא לא בסדר כשבחרה לא להניק, מצד שני גם לא וויתרתי ולא העברתי את המסר של "זה בסדר אם תכנעי לקושי הזמני והקטן הזה ותוותרי על ההנקה" כי אני מכירה את ההשלכות.
אני מכירה 2 אמהות, הראשונה סחבה את התסכול והאכזבה מאי ההנקה של בתה במשך 20 שנה! (לאחרונה היא קיבלה הזדמנות שניה!)
והשניה אמא לילדה בת 6 שעד היום כל פעם נזכרת ומתבאסת מחדש מכך שהיא וויתרה כ"כ מהר. לדעתי שווה לעבוד קשה ולא לסחוב את הכאב הזה כ"כ הרבה שנים.

אמא אופטימית,
מצד אחד את מספרת לנו על ההערות השליליות שקיבלת כשהנקת, ומצד שני את הלחץ הסביבתי להניק. אז יש או אין לחץ להניק? כל אחת רואה את מה שלוחץ לה על הכפתורים. ההנקה נושא רגיש. יש כאלה שירגישו מותקפות רק מזה שישאלו אותן אם הן מניקות. ייתכן שזו באמת חוצפה לשאול. מצד שני, איך אפשר לעזור אם אסור לדבר על זה? אבל שימי לב, רבות כאן כבר הפסיקו לשאול או לנשות לעזור, כי הן רגילות שתוקפים אותן כ"טרוריסטיות הנקה", וכך נמנעת עזרה מנשים רבות שאולי היו שמחות לקבל עזרה.

אני חושבת שהטענה שלך שהגישה באתר לנושא ההנקה בעייתית, אינה מתיישבת עם העובדות. לא זכור לי שתקפו כאן אף אמא שלא הצליחה או לא יכלה. היו התייחסויות שליליות לנשים שתקפו את "טרוריסטיות ההנקה" (לדוגמה בתגובות למאמר נוק אאוט לטרור ההנקה).

שני דברים:

הלואי שמישהי היתה שואלת אותי בזמן ועוזרת. תסכול של שנתיים (ורק התחלנו...) היה נמנע.

יש באתר התבטאויות מאוד מכאיבות על לא מיניקות. הן לא מכוונות, לרב, לגבי לא מיניקות כאלו או אחרות, אלא נאמרות כאמירות כלליות. רוצה דוגמאות?

הנה:
אפי, מתוך סיבות לאי הנקה
יש לי מלא: קודם כל :צריך להתפשט בחורף. הילדים לא ישנים מספיק- (אז מה אם זה מתעכל מהר...), האבא לא עוזר, (וגם הסבתא , האחים וכו') כואב בפטמות, השד גדל נורא. קשה לי להגות שטויות כאלה בקצב כזה אז אני עוצרת....

בשמת א מתוך אמא שאוהבת יותר
בכל המקרים האלה הילד לא מקבל את האימהוּת שהוא צריך. הוא מקבל אמא חסרה. זה מה יש. עם זה הוא צריך להסתדר. אבל יש לו אמא חסרה.

רני כשר מתוך קיצוניות באופן טבעי בגריין המפורסם
אם כי להשקפתי, מי שבוחרת שלא להיניק את ילדה לפחות שנתיים ימים, היא פושעת (לעצמה, לתינוקה ולקהילתה).

ויש עוד.
כמעט על כל אמירה כזו היו אמירות שכנגד, אבל מה שנאמר הכאיב כי כל אחת רואה את מה שלוחץ לה על הכפתורים.

יש הבדל. אני רואה את ההבדל. נדמה לי שלא תמיד ההתייחסות פה, באתר, מבדילה.

אין מקום לתת לכל אחת להרגיש פה בנוח, אבל מה שכתבה אמא אופטימית בהקשר הזה כל כך נכון:
כי בעצם זו פגיעה כפולה: פעם ראשונה כי לא הצלחת להניק, ופעם שניה כי הקהילה שאת מעוניינת להשתייך אליה גורמת לך להרגיש רע עם זה.

ליאת
הציטוטים שאת מביאה באמת מאד לא נעימים לאמא שלא מניקה. ממש הרגשתי לא נעים כשקראתי אותם, למרות שאני לא כתבתי אף אחד מהם, ואני אישית גם לא הייתי כותבת אותם. אבל זה באמת בגלל שאני למדתי להיות מאד מאד זהירה בנושא. אני משערת שגם אני מועדת מידי פעם.
אבל יש כאן בעיה.
הציטוט בנושא תירוצים לאי הנקה הוא מאד אמיתי. כל כך הרבה שומעים תירוצים לאי הנקה שקשה לנו לקבל. קרובת משפחה שלי לא מניקה בדיוק מהסיבות האלה - כל הזמן צריך להיות עם התינוק, והבעל בדעה שיש "לדחוף לתינוק בקבוק", ואז הוא שותק, וחשוב לא להרים את התינוקות כל הזמן על הידיים, שלא יתרגלו, ואצלם התינוקות מבלים שעות בסל קל מול הטלויזיה מגיל אפס. אז אותי זה באמת מעצבן. ולדעתי אין לה דבר במשותף איתך, אפילו שאת לא מניקה.
כלומר - יש אמהות שלא מניקות כי זה לא נוח להן, כי התינוק מטרד עבורן, וכמו שאמרה לי אמא לתינוקת בת שמונה ימים - איך אני יכולה לצאת לבלות עם בעלי אם אני צריכה להניק כל הזמן? מה, אני צריכה כל הזמן להיות עם התינוקת? והיא הפסיקה להניק בגיל 8 ימים מהסיבה הזאת. איך את בכלל יכולה להכניס אותך ואותה לאותה קבוצה?
ולאמא כזאת מאד מתחשק לומר למשל מה שבשמת אמרה. אבל כמובן שלא נגיד - כדי לא להעליב. אבל בינינו, כאן באתר, אנחנו בכל זאת רוצים לדבר על זה. על תחושת התסכול שלנו שאנחנו לא מצליחים להבהיר לאמהות כאלה את משמעות ההחלטה לשהן לא להניק.
אני מניחה שגם אמא שלא הניקה למרות שמאד מאד רצתה תמיד חשה שאולי בכל זאת היתה יכולה לנסות יותר, להתאמץ יותר, לסבול ולהחזיק מעמד יותר, ולכן היא חשה שאולי מדובר גם עליה. שאולי היא "נשברה" מהר מידי. שאולי אנחנו חושבים שגם היא לא מניקה עקב "תירוצים" שונים.
אני לפחות יודעת שיש מצבים בהם ההחלטה לא להניק היא בילתי נמנעת.
אבל כל מה שנאמר כאן על לא מניקות מתיחס לכאלה שלא מעוניינות לוותר על נוחיות שלהן למען התינוק. ויש כאן כאלה שקשה להם להבין את זה, ואני מאמינה שגם את לא מבינה את זה.
כמו שלי קשה מאד להבין הורים שבוחרים לנסוע לחופשה ולהשאיר תינוק צעיר עם סבתא או בייבי סיטר. או אפילו ללכת לארוע כמו חתונה ולהשאיר תינוק בן שבועיים עם חלב שאוב. ואני לרוב לא אומרת להם דבר, מלבד הערה כללית שזה החלטה מאד אישית. אבל כאן באתר הייתי אומרת את דעתי אם היה דיון בנושא כזה.
אך מה לגבי שכנה שלי שחלתה מאד כשביתה היתה בת חודשיים, והאמא היתה מאושפזת שבועיים במצב קשה בבית חולים. מבחינת התינוקת זה הרי אותו דבר - אמא "נטשה" אותה, והיא לא מבינה למה. אבל ברור לחלוטין שזה לא אותו דבר, למרות שאני מאמינה שהאמא חשה גם היא רגשות אשמה על כך שנאלצה להפרד מתינוקה. והיא בודאי היתה מרגישה מאד לא נעים לקרוא את דעתם של אנשים כאן על נסיעה לחופשה ועזיבת תינוק בן חודשיים עם הדודים (מה שקרה לתינוקת הזו).
לכן אני מאד מבינה את הרגישות והתחושה הקשה של הלא מניקות כאשר מדברים כאן על אי הנקה, אבל לדעתי זה לא סיבה לא לדבר על זה כאן. בדיוק כמו שמדברים כאן על כמה זה לא נראה סביר בעינינו לתת לתינוק לבכות שעות במיטתו, כדי שילמד להרדם לבד.
מצד שני - אני בדעה שחשוב מאד לחשוב כל הזמן על אמהות כמוך, ולנסות אפילו כאן למצוא את הדרך כדי להבהיר בדיוק על מי ועל מה מדברים, ולנסח את הדברים בצורה הכי לא פוגעת שאפשר. (מה שאי אפשר למשל להגיד על דבריו של רני כשר אם כי להשקפתי, מי שבוחרת שלא להיניק את ילדה לפחות שנתיים ימים, היא פושעת (לעצמה, לתינוקה ולקהילתה)_ ). אבל גם הוא אומר _מי שבוחרת . כלומר, הוא בכלל לא התיחס למי שלא הצליחה, בגלל קשיים שונים.

הגישה הזאת הצילה כ"כ הרבה אמהות ותינוקות ולא הייתי ממהרת לוותר עליה. (מיכל שץ).

אין ספק שהדרכה ותמיכה תרמו לכך שאמהות רבות שאולי היו מוותרות הצליחו בסופו של דבר להניק. מצד שני, באותה מידה שיש אמהות שסוחבות תסכול ואכזבה מאי-הנקה עקב חוסר תמיכה והדרכה (כמו השתיים שאת מכירה), יש אמהות שהגישה הבלתי מתפשרת הבהילה והבריחה אותן (כמו ארבע נשים שאני מכירה מהמעגל הקרוב שלי).

אני רוצה לספר על מקרה אחד, שבאמת מעניין אותי מה התגובות שלכן אליו: אחות של חברה שלי מאוד רצתה להניק, וכשבתה נולדה הסתבר שהעסק לא הלך שם כל כך. יועצת ההנקה שהוזעקה זיהתה שתי בעיות: (1) אין מספיק חלב (2) הקטנה לא יודעת לינוק. היועצת הוזמנה לביקור ייעוץ ונשארה 8 שעות (באמת כל הכבוד לה על המסירות, ובכלל היא היתה מדהימה). היא ציידה את היולדת ב'תכנית עבודה' למשך שבועיים, שכללה הוראות מדויקות מתי וכמה לישון, כמה לשתות והסברים לגבי אחיזה נכונה. אחותה של חברתי ניסתה את התכנית במשך חמישה ימים וכמעט יצאה מדעתה. היא היתה לבד בבית עם התינוקת רוב הזמן (בעלה בעבודה, מן הסתם), והגיעה למסקנה שכדי לעמוד בהוראות הנוקשות של יועצת ההנקה היא צריכה בייביסיטר מסביב לשעון. כלומר, היא חייבת מישהי שתטפל בתינוקת כל הזמן, כדי שהיא עצמה תוכל להתמסר לביצוע ההוראות במלואן. היא ניתקה את הטלפון בבית (שחס וחלילה לא יעירו אותה בזמן שהיא אמורה לישון), התינוקת בכתה ובכתה כי היא לא ממש אכלה, והיא עצמה הרגישה שהיא מאבדת את שפיותה.

ביום השישי היא החליטה (בצער רב ואחרי שעמדה בגאון בכל לחצי הסביבה "להפסיק עם הטירוף הזה") שהיא מוותרת על ההנקה. כל זה קרה לפני שאני עצמי הנקתי, ואני חייבת להתוודות שהייתי בין אלו שתמכו בצעד שלה (אני זוכרת את עצמי אומרת לאחותה: "אוקיי, אין לי ילדים ואני לא מבינה בזה כלום, אבל תגידי לה שיש הרבה סימילק בסופר-פארם, המון ילדים ניזונים ממנו ולא קרה להם כלום מזה").

פה מגיע הקטע החשוב לדעתי. כשדיברתי איתה על זה אח"כ (במהלך אותו שבוע קריטי אי אפשר היה בכלל להתקרב אליה), היא אמרה שהיה ברור לה שאין שום סיכוי שהיא תצליח לעמוד בתכנית הנוקשה (ציטוט: "היועצת כנראה חשבה שאני יכולה לישון כמה שאני רוצה ובזמנים קבועים. מה לעשות שהיא שכחה שיש לי תינוקת לטפל בה..."). היא גם אמרה שהתחושה ששידרה לה היועצת היא שאין ברירה, זו הדרך היחידה להגיע להנקה מלאה ואין שום אופציה אחרת. היה ברור לה שזה או זה או כלום, ולכן בצר לה בחרה בכלום.

ואני שואלת: במקרה כזה, לא ברור שעדיף היה לייעץ לה לשלב תמ"ל ובמקביל ללמוד להניק, בלי לחץ שהתינוקת לא אוכלת כלום? בבקשה תחשבו רגע לפני שאתן עונות. יש עוד המון אמהות שעוברות בדיוק את אותו תהליך שהיא עברה, והתוצאה בסופו של דבר היא תזונה מתמ"ל בלבד. אתן לא חושבות שיש מקום ל-re-thinking כאן?

קודם כל, ראי ציטוטים שהביאה ליאת שדווקא מעידים אחרת. אבל לא זה העניין. אני חושבת שכבר איפושהו באמצע הדף (שכבר נהיה נורא ארוך) עברתי לחשוב על העניין בקונטקסט רחב יותר. כלומר, גלשתי מעבר לחיים הוירטואליים לחיים האמיתיים. נכון שזה יהיה נפלא אם אמהות לא מיניקות יוכלו להרגיש יותר טוב בשיטוטיהן באתר, אבל סיעור המוחות המתחולל כאן עורר אצלי את המחשבה על צורך בשינוי מהותי בגישה של תומכות ההנקה באופן כללי, לא רק באתר.

אני מקווה שכולן מבינות שאני באה ממקום של תמיכה בהנקה. אני לא יודעת, אולי בגלל שאני רגילה לחשיבה עסקית, אני תמיד חושבת: "טוב, המגזר הזה כבר לקוחות שלנו. באיזה מגזרים צריך להשקיע עכשיו?". כאן כולן כבר 'לקוחות', ואני חושבת על המגזרים שעדיין לא, שם אנחנו מאבדים בדרך כל כך הרבה אמהות. אולי כדאי לשאול את עצמנו למה זה קורה.

כמו שאמרתי קודם, הכי קל להאשים עצות אחיתופל של אחיות וחוסר הסברה בבתי חולים, אבל אני חייבת להתעקש על הנקודה שהגישה הבלתי מתפשרת של תומכות הנקה תורמת לא מעט לכך שהרבה אמהות הולכות לאיבוד בדרך.

אני יודעת את זה בוודאות, כי הן סיפרו לי.

אני כל הזמן מנסה להסיט את הדיון מהמקרה האישי שלי ולדבר על הנושא בהקשר הרחב, אבל אם כבר העלית את הנקודה אז אני אתייחס: אני אדם מאוד חזק, מאז ומתמיד הייתי, ובמיוחד בשנים האחרונות, בהן אני נלחמת (בהצלחה לא מבוטלת) בכרישים עסקיים לא קטנים, רובם גברים (אלא מה...). יכול להיות שזה חישל אותי, יכול להיות שזה פשוט האופי שלי, אבל לפני כל החלטה שאני מקבלת אני שוקלת לעומק את כל היתרונות והחסרונות, ואם זה נושא חדש לי אני מקדישה זמן רב לחקור אותו ביסודיות, וברגע שקיבלתי את ההחלטה אף אחד לא יכול להשפיע עלי בשום צורה. התגובות השליליות שקיבלתי על הנקה, כמו גם (מעט) התגובות החיוביות שקיבלתי על הנקה, לא הזיזו לי כהוא זה. הנקתי כל עוד רציתי להניק, והפסקתי להניק בדיוק כשאני רציתי בכך.

למרבה הצער, לא כולן חזקות כל כך, לא כולן עורכות מחקר יסודי על כל תחום שחדש להן, ולא לכולן יש כסף למלונית של תל-השומר, שם ניתן לקבל (כמובן בתשלום נוסף ולא זול) מפגשים אישיים וארוכים עם יועצת הנקה IBCLC. בימים האחרונים אני יוזמת שיחות עם נשים שנשברו ולא הניקו, וכולן מתארות פחות או יותר את אותה תחושה: הקושי בהנקה, יחד עם הלחץ החברתי העצום של 'הכל או לא כלום', גרם להן לזנוח את ההנקה לחלוטין (איך אמרה אחת מהן? "האחות בטיפת חלב אמרה לי שאם זה נורא קשה והילד לא אוכל בכלל אז לא נורא אם אני אתן גם 100cc תמ"ל כל יום, אבל אני כבר ידעתי שאם אני 'אלכלך' את התזונה של הילד שלי בתמ"ל אז זה כבר אבוד, ואכן כך היה").

אבל באמת, לדעתי הנושא חשוב מדי מכדי שנתמקד במקרה האישי שלי.

ליאת, תודה על הדוגמאות. על הציטוטים של בשמת ושל רני כבר שמעתי קודם שהם פוגעים וגם הפנמתי (אני חושבת). לגבי הציטוט של אפי, אני משערת שמה שפוגע זה ההתייחסות לקשיים כאל שטויות, נכון?

אופטימית, אני לא מצליחה (עדיין) להבין מה פוגע בדבריהן של מונונוקי וברונית. עד כמה שאני מבינה, הם מגינות על זכותן לקטר ולהתעצבן כאן באתר. אבל אני לא מצליחה למצוא משהו פוגע שהן כתבו על לא מניקות כאן בדף. (אלא אם כן ההשוואה בין פורמולה לרוסטביף היא פוגעת? לדעתי היא מחמיאה מאוד...

)

אני במקשת סליחה אם נראה לכם שאני נתפסת למלים, אבל זה חשוב בעיני. אני חושבת שכשמישהו נפגע בדיאלוג, חלק מהסיבה לפגיעה הוא אצל הקורא וחלק אצל הכותב. ככותבת, מעניין אותי לדעת איך לשפר את החלק שלי, אבל בשביל זה חשוב לי להבין איפה בדיוק החלק שלי נגמר ועל אילו דברים אצל הקורא כבר באמת אין לי השפעה.

נראה לי שהבעיה נעוצה בפירוש המונח בחרו לא להניק. תגדירי בחרו. לעניות דעתי, כל אמא שנשברה ולא הצליחה להניק לוקחת קשה ובאופן אישי את המילה בחרו. באיזשהו מקום תחושות האשם גורמות לה להרגיש שהיא "בחרה" את זה, ומכאן הפגיעה מאמירות כאלה.
על הנקודה הזו עלתה גם אמא ל 5, בדבריה:
אני מניחה שגם אמא שלא הניקה למרות שמאד מאד רצתה תמיד חשה שאולי בכל זאת היתה יכולה לנסות יותר, להתאמץ יותר, לסבול ולהחזיק מעמד יותר, ולכן היא חשה שאולי מדובר גם עליה. שאולי היא "נשברה" מהר מידי. שאולי אנחנו חושבים שגם היא לא מניקה עקב "תירוצים" שונים.

אופטימית, אני לא מצליחה (עדיין) להבין מה פוגע בדבריהן של מונונוקי וברונית. (יונת שרון)

קודם כל, ראי תגובותיהן של אם פי 3, שמיכת טלאים ו- עדי יותם המתנגדות למשפט ההקבלה רוסטביף-פורמולה, ואני מצטרפת לדעתן.

לגבי זה הבית "שלנו", (מונו נוקי, בהתייחסותה לאמהות מיניקות), אני חושבת שכבר ניסיתי להסביר למה זה פוגע, אבל אני אגיד את זה שוב בקצרה: גם אמא לא מיניקה משום שלא הצליחה/נשברה/אסרו עליה רוצה להרגיש כאן בבית. אז טוב, ברור לכולם שזה קודם כל הבית של המיניקות, וכמובן שזה המקום בשבילן לקטר ולהתעצבן, אבל לא יקרה שום דבר אם יתנו גם למיעוט להרגיש כאן טוב. אני כמובן לא מדברת על אמהות שמעולם לא ניסו להניק כי החליטו מראש שהן לא רוצות (והן גם, מן הסתם, לא יגיעו לאתר הזה בכלל), אלא על כאלה שהנסיבות הביאו לכך שהן לא הניקו, וגם ככה רע להן עם זה. אז מי יודע? אולי אם יתנו להן כאן הרגשה טובה זה יקל קמעה על התחושה הקשה, ואולי אפילו יתרום ל"חוויה מתקנת" עבורן בסיבוב השני (כי עכשיו הן פשוט בטראומה מהניסיון הראשון, מה שרק יקשה עליהן להצליח בעתיד).

חוץ מזה, להיתפס למילים זה מצוין, אני עושה את זה כל הזמן

ואני מעידה על עצמי שאני זאת עם הגישה הבלתי מתפשרת שמאמינה שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה". (מיכל שץ)

אני מקווה שתשני את דעתך אחרי שתקראי את סיפורה העצוב של זהבית ב- האם לוותר על ההנקה ולהישאר שפוייה

בתחילת הדף אמרת שמפריע לך שכותבים "אמא לא מיניקה מתוסכלת" , אז עניתי לך, שכאן בפורום הזה מותר לכתוב מה שחושבים לנכון. זה אחד המקומות הבודדים שניתן לבטא את האם כמיניקה (מונו נוקי)
ברור שאמהות מיניקות יכולות להתבטא כאן (אם לא כאן, אז איפה?) וטוב שכך. אני לרגע לא חושבת שיש לחדול מלהביע מחשבות, דעות והגיגים בזכות הנקה. בלי שום קשר, יש אמהות שנפגעות מאמירות מסוימות (כבר הסברתי למעלה, אין טעם לחזור על זה), וכדאי לתת את הדעת על כך. זה הכל.

את לא יכולה להבין איזו מתקפה יש על מיניקה בכל מקום ? (מונו נוקי)
בטח שאני מבינה וגם באמת מצרה על כך, אבל זה שאמרתי שאמהות לא מיניקות נפגעות מהתבטאויות מסוימות ממש לא קשור למתקפות על אמהות שכן מיניקות. זה נושא אחר בכלל, ואני בטוחה שיש כאן דפים שעוסקים בו.

זו לא היתה מתקפה אישית עליך (מונו נוקי)
לרגע לא חשבתי שאת מתקיפה אותי באופן אישי, אל דאגה.

שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה". טוב, זה משפט אכזרי, מעבר לכך שהוא פשוט לא נכון לדעתי. (אני לא אלאה אתכן שוב עם דוגמא אישית.)
והציטוט של רני בנוגע לפושעות הוצא בהחלט מהקשרו והיה בתוך ויכוח, כבר דנו בכך מזמן.

הסיפור על החברה היועצת והשבוע הסיוטי רק מחזק את דעתי שלא כך צריך ללמוד להניק.
בין שתי הקבוצות המובהקות של מיניקות ובוחרות במודע לא להניק נעה קבוצה ענקית חסרת שם ודי מבולבלת. הקבוצה הזאת היא רוב הנשים שאך ילדו, שפעמים רבות מוצאות את עצמן שלא ברצונן בקטגוריית ה "בחרו לא להניק" בלי שיבינו איך התגלגלו לשם. מה שחשוב לתהות עליו זה לא איך הן מרגישות כששומעות את המילה "בחרו" (שזה כואב וחשוב בפני עצמו), אלא מה קרה איתן עד אז.

יש הבדל. אני רואה את ההבדל. נדמה לי שלא תמיד ההתייחסות פה, באתר, מבדילה. ( ליאת טאוב)
אני מאמינה שהיתה בדרך כלל הבדלה, ואפילו ברורה, כנראה לא ברגישות מספקת. בדרך כלל אמירות קשות עלו אחרי הכרזות נגד ההנקה באופן עקרוני. מן הסתם כשכואב לא תמיד שמים לב לדקויות, וכאן כואב.

עד עכשיו, אגב, לא זכור לי שהיה דיון בו השתתפו נשים שלא הצליחו להניק, ושזה היה ממש הנושא.
כאילו, מי שלא מיניקה מסיבות כואבות נאלצה לשמור על שקט, שלא יגידו עליה לא מיניקה. אז טוב שיש את הדיון הזה. ואולי הוא גם יביא ליותר עדינות והסתייגות בפעם הבאה שנצא כולנו בשדיים שלופים...

מיכל, הקפיץ אותי הביטוי שלך אין לא יכולה יש לא רוצה ומיהרתי קצת להגיב, עכשיו ראיתי את ההמשך והבנתי שלא בדיוק את זה התכוונת להגיד. ובכל זאת אני לא עורכת כי הביטוי הזה נשמע פעמים נוספות בהקשר של הנקה ולדעתי אין לו מקום.

רציתי לדבר על כך שהרבה רואות את יועצות\מדריכות ההנקה כגוש אחד. הזמנתי יועצת הנקה, היא לא עזרה לי ובזה נגמר העניין.
לעומת זאת בתחומים דומים, אנו לא נחשוב כך. הלכתי לרופא, הוא לא עזר לי אני אבקש המלצה לרופא אחר. אני אלך לרופא מומחה, אני אקח הלוואה ואלך לרופא פרטי.בטח אם מדובר בתינוק שלי.
אשה שעומדת ללדת מבררת על כמה בתי חולים, עושה קורס הכנה יקר, משקיעה בבגדי הריון הם יקרים מאד, קונה ריהוט ופיצפקעס ("חבילת לידה") ועגלה אחרי סקר שווקים מקיף .....וגם אז באלפי שקלים.

תארי לך שאני מביטה מהצד באמא כזו ויודעת שיש משהו חשוב ועיקרי. תרופת פלאים שאין לה תופעות לואי, ניסו אותה מליוני שנים והיא הוכחה כבטוחה ויעילה. תרופה שמחסנת את התינוק, עוזרת לדלקות עיניים ולעוד המון מחלות. תרופה שמקשרת את האם לילדה . משהו שאין שני לו! האם בוחרת לא להשתמש בתרופה הזו, או שלא מסתדר לה. לא יכאב לי הלב? ברב המקרים אני אשתוק, כדי לא להתערב למישהו אחר בחיים וגם כאמור,זו זכותה של אותה אשה.

הרגשתי משהו דומה אבל חלש יותר אתמול. הלכתי להצגה עם הבן שלי לגילאי שנתיים שלוש. לפנינו ישבה אמא עם ילד. בהפסקה אמרה לילדון: "בוא אני אקנה לך פופקורן". למיטב ידיעתי זה אסור עד גיל 5. אבל אני אגיד לה משהו? זה בעייתי. זה עדיין מציק לי , אבל זה החיים שלהם.

שהתחושה ששידרה לה היועצת היא שאין ברירה, זו הדרך היחידה להגיע להנקה מלאה ואין שום אופציה אחרת. היה ברור לה שזה או זה או כלום, ולכן בצר לה בחרה בכלום.

אנחנו רובינו לא יועצות הנקה ולא עובדות בתחום ולא נשות מקצוע

טוב, אז אני כן יועצת הנקה, וזה תחום עיסוקי העיקרי.
ואני יודעת שיש יועצות הנקה שונות, בעלות כישורים שונים, דעות שונות, ודרכי פעולה שונות. כמו שיש רופאים עם גישות שונות, כמו שיש אינטסלטורים טובים וגרועים.
אני לעיתים קרובות נוהגת לצייד את האמא בתוכנית כמו זו שתוארה לעיל, ותמיד תמיד מוסיפה הסבר - זוהי הדרך עם סיכויי ההצלחה הטובים ביותר לדעתי, אבל צריך תמיד להתחשב במצוי, לא רק ברצוי. ואני תמיד טורחת להדגיש לאמא שלא תמיד זה מעשי לעמוד בכל התוכנית, זה תלוי במידת התמיכה והעזרה הפיסית מסביב, אני מסבירה שגם פעולה חלקית לפי התכנית היא טובה. ואני גם מקפידה להדגיש, וגם לרשום, סידרי עדיפויות. ותמיד בעדיפות ראשונה היא שתינוק חייב לאכול. בעדיפות שניה מגיעה ההזנה בחלב אם ועידוד הייצור שלו, ורק בעדיפות שלישית ההנקה. כך שאם השעה שלוש בבוקר, האמא מותשת, והיא לא יודעת מה לעשות - הכל ברור - צריך להאכיל את התינוק. ואם הדרך הסבירה ביותר באותו רגע היא בקבוק עם תמ"ל - אז זה מה שהיא תעשה.
אין לי ספק שהגישה המחמירה של הכל או לא כלום היא ממש לא לטובת העיניין, והיו לא מעט אמהות בטיפולי שהמשיכו להניק, והגיעו להנקה מלאה, דווקא לאחר ש"אישרתי" שימוש בבקבוק, בתמ"ל, או הנקה חלקית. זה מוריד את הלחץ, ואפשר התמודדות סבירה יותר עם המצב.
כמובן שהנקה מלאה, בלי שתינוק אי פעם יטעם תמ"ל היא הרצויה ביותר - אבל אז מה? רצוי גם ללדת לידה טבעית לאור נרות, ולא תמיד זה מסתדר. רצוי גם לאכול אוכל בריא, אורגני, שבושל בבית, כל יום טרי.
מצד שני - יש לא מעט אמהות שמתחילות עם בקבוק אחד כי התינוק היה לא שקט, למחרת זה כבר שני בקבוקים, למחרת התינוק כבר בוכה לאחר דקה על השד, ובהמשך הוא מסרב בכלל להתקרב לשד. ובזה תמה ההנקה.
ולכן חשוב למצוא את שביל הזהב, את הדרך הנכונה לסייע לאמהות, לתת להן את המידע, לתת להן את הכלים הנכונים, לתמוך בהן בדרך שהן בוחרות ללכת, לעזור להן להמנע מטעויות.
לדעת מתי כדאי להמנע מבקבוקים ותמ"ל כי הם מיותרים ויגרמו יותר נזק מתועלת, ומתי לעודד או לפחות לאפשר את השימוש בהם.
רק שלשום ראיתי תינוקת בת 6 ימים על סף התייבשות בגלל עצות מחמירות של מדריכת הנקה (הקוראת לעצמה למרבה הצער יועצת). ההורים מאד רוצים להניק, ומזה 4 ימים סביב השעון עסוקים בלטפטף לתינוקת חלב לפה עם טפי, בכמויות קטנות מידי, כאשר חלק נשפך. סביב השעון שואבת כל פעם עוד כמה סמ"ק, ואת זה מטפטפים לתינוקת לפה.
כמובן שהעצה הראשונה שלי היתה - תאכילו את התינוקת. בדרך הסבירה והנוחה ביותר עבורכם. אם אפשר - בחלב אם, אבל אם לא - אז בתמ"ל. ולדאוג שכל העיסוק סביב ההנקה, האכלה, שאיבה יקח לא יותר משעה, כל שלוש שעות. כדי שיהיו שעתיים לאכול, להתקלח ולישון. והסברתי שוב ושוב שכרגע הדבר החשוב ביותר הוא שהתינוקת תאכל כמה שהיא צריכה, ושההורים יצליחו להתאושש מעט. ואחר כך נטפל בהנקה.
אני רואה מיקרים רבים מאד בהם יש צורך בטיפול מורכב ולא פשוט, אבל אני אישית לפחות מדגישה תמיד את סידרי העדיפויות, ובשום אופן לא מעמידה את ההורים במצב של "הכל או לא כלום".

לגבי דבריה של אמא אופטימית בנושא הקהל אליו פונים - נראה לי שזה נושא מאד חשוב. הקושי הוא לא עם אמהות שנורא רוצות להניק, ועושות כל מאמץ, ולעיתים "נשברות". הקושי הגדול הוא עם אמהות רבות מאד שלא ממש מבינות את חשיבות ההנקה, שמקבלות עצות הגורמות להן מהר מאד להתיחיל עם תוספות ובקבוקים, שבאמת לא נחוצים ברוב המקרים, וכך תוך זמן קצר ההנקה נגמרת. יש בלי סוף אמהות, וגם רופאים וגם אחיות הדוגלים בגישה של "הנקה זה הכי טוב, אבל היום הפורמולות כל כך טובות ומתקדמות שזה לא ממש באמת משנה". וקשה מאד להמשיך להניק כאשר מצד אחד לא משוכנעים שזה באמת חשוב, ומצד שני לא מקבלים עזרה ותמיכה איך לעשות זאת.

נראה לי שהבעיה נעוצה בהגדרה של "בחרו". אז אני אחדד את דבריי: אמהות מיניקות שיוצאות באמירות נגד אמהות שאינן מיניקות, אכן מכוונות את דבריהן כלפי אותן נשים שבחרו לא להניק ואפילו לא לנסות, כי ההנקה פוגמת להן בצורת החזה ובאיכות החיים. אלא שבדרך יש אמהות רבות שדווקא ניסו להניק ולא הצליחו, והן נפגעות מהדברים האלה.

זו עובדה שהן נפגעות (חלקן אמרו את זה גם כאן בדף הזה). אי אפשר להתעלם מכך.

הסיבה שפתחתי את הדף הזה היא לנסות להביע את קולן של אותן אמהות, שרובן בוחרות שלא להיחשף.

אני ממש חדשה כאן, אז יכול להיות שאני מעלה תהיה שאיננה במקום: אם "עורכים" דברים שנאמרו כאן, זה לא פוגם באותנטיות של הדף? כלומר, נראה לי יותר נכון להשאיר את הדף בדיוק כמו שהוא, כך ניתן לראות את התפתחות הדברים בצורה הכי אמיתית. לדוגמא, אם מישהי אמרה משהו פוגע באמת בלי להתכוון, ורק אחרי כמה תגובות הבינה שבעצם היה כאן משהו פוגע, היא יכולה לומר "מצטערת, לא הייתי רגישה מספיק", או "לא לכך התכוונתי כשאמרתי...".

אם הדברים האלה יעברו עריכה, אז איבדנו את התגובות הספונטניות של אנשים, מהבטן, ולדעתי הן חשובות מאוד בדיון הזה (אם היינו יכולים בחיים האמיתיים לחזור אחורה ו"לערוך" דברים שאמרנו, זה היה נפלא, אבל זה לא ככה. אני רוצה לחשוב שהדף הזה מייצג את כולנו כפי שאנחנו בחיים האמיתיים).

שוב, אני לא ממש בקיאה בקודי ההתנהגות פה, אז אם התהיה שלי לא במקום - אני מבקשת סליחה.

מצאה חן בעיניי מאוד גישתה של אמא ל 5:
ואני גם מקפידה להדגיש, וגם לרשום, סידרי עדיפויות. ותמיד בעדיפות ראשונה היא שתינוק חייב לאכול. בעדיפות שניה מגיעה ההזנה בחלב אם ועידוד הייצור שלו, ורק בעדיפות שלישית ההנקה.

אני חושבת שראוי שכולן יאמצו את הגישה שלה. זה נכון שרוב הנשים הפעילות באתר אינן יועצות הנקה, ולא אמורות לשפוט אותן, אבל לכל אחת ואחת כאן יש הרבה השפעה על סביבתה הקרובה, וזה כשלעצמו מספיק כדי לחולל שינוי, ולו קטן, שיכה גלים ויביא בסופו של דבר לשינוי משמעותי יותר.

אני מזכירה לכן שוב את דבריה של אותה אמא שוויתרה על הנקה (אני כבר ידעתי שאם אני 'אלכלך' את התזונה של הילד שלי בתמ"ל אז זה כבר אבוד, ואכן כך היה). האם אנחנו מוכנות לבוא לאמהות שנתקלות בקשיים ולייעץ להן לנסות הנקה חלקית? קחו בחשבון שעבור רבות מהן, אם לא ננסה להציע את הרעיון הזה הן פשוט יישברו ויוותרו בכלל.

בין שתי הקבוצות המובהקות של מיניקות ובוחרות במודע לא להניק נעה קבוצה ענקית חסרת שם ודי מבולבלת. הקבוצה הזאת היא רוב הנשים שאך ילדו, שפעמים רבות מוצאות את עצמן שלא ברצונן בקטגוריית ה "בחרו לא להניק" בלי שיבינו איך התגלגלו לשם. מה שחשוב לתהות עליו זה לא איך הן מרגישות כששומעות את המילה "בחרו" (שזה כואב וחשוב בפני עצמו), אלא מה קרה איתן עד אז. (ענת ג)

תודה ענת, לא יכולתי להגדיר את זה טוב יותר. זו בדיוק הנקודה.

מה שחשוב לתהות עליו זה לא איך הן מרגישות כששומעות את המילה "בחרו" (שזה כואב וחשוב בפני עצמו)... (ענת ג)

נכון שתגובתן למילה "בחרו" היא רק היבט קטן ולא עליו יש לתת את הדעת, אבל הוא מצטרף לשורה של דברים שבסופו של דבר גורמת לנשים הללו להרגיש שהן יצאו מחוץ למעגל (תחושת אשמה על כך שהן 'בחרו' לא להניק משום שנשברו עקב הקשיים, תחושה שתומכות הנקה לא מגלות רגישות כלפיהן, תחושה שהן לא ממש רצויות במפגשים בהם כולן מיניקות). בסופו של דבר, התוצאה היא וויתור מוחלט, כשבעצם אילו קהילת המיניקות היתה מקבלת אותן בזרועות קצת יותר פתוחות, הן היו יכולות להרגיש קצת יותר טוב עם עצמן, וגם לנסות 'חוויה מתקנת' בסיבוב השני והשלישי.

שאין דבר כזה "לא יכולה", יש "לא רוצה". טוב, זה משפט אכזרי, מעבר לכך שהוא פשוט לא נכון לדעתי.
אני חייבת להתייחס לזה. קודם כל אני רוצה להתנצל אם מישהי נפגעה. זו ממש לא הכוונה. המשפט הזה גם מעולם לא עלה על דל שפתי ברדיוס של אמא לא מניקה (לא משנה הסיבה).
אבל הגישה הזאת, היא גישה לחיים, ככה גידלו אותי. יש כמה ניסוחים יותר יפים ומקובלים: "אין דבר העומד בפני הרצון" הוא אחד מהם, או כמו שאמא שלי אומרת "אם תרצי, תוכלי" וזה מחלחל לכל תחומי החיים.
למה זה בסדר להגיד על חולה סרטן שהוא רצה למות ובחר בזה, אבל לא בסדר להגיד אותו דבר במצב כזה? מה ההבדל?
הרי אנחנו בוחרים בכשלונות שלנו, ובסבל שלנו באותה מידה שאנחנו בוחרים בהצלחות שלנו.
אני מודה שזו אמת אכזרית שלא נעים לשמוע אותה... (זה מזכיר לי המון התגוננויות אחרות מאותו סוג בדפים אחרים באתר הזה)
ואני חוזרת לדוגמא האישית שלי: ההנקה שלי היתה צריכה להכשל, לפי כל הפרמטרים, מבחינה אובייקטיבית לא הייתי צריכה להצליח, אבל רציתי, מספיק חזק והתעקשתי, וזה היה מספיק ברור לסביבה שלי שאין לי שום כוונה לוותר ושהתינוקת הזאת תינק אם היא רוצה או לא, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת (אז הם לא הפריעו)

למה זה בסדר להגיד על חולה סרטן שהוא רצה למות ובחר בזה (מיכל שץ)

אף פעם לא שמעתי שאומרים את זה. אני אישית חושבת שזה ממש, אבל ממש, לא בסדר להגיד את זה.