אמא חדשה בהלם

אמנם ארנבון הלך לישון בשתיים בלילה
אבל שוב אני לא זוכרת כלום מהלילה (טוב כמעט כלום)
יש לי עוד לילה אחד איתו לבד עד שבעלי חוזר - כפי שזה נראה עכשיו אני ישנה יותר טוב כשהוא לא נמצא...מוזר ביותר
האמת שבכלל כשהוא לא נמצא אני מרגישה יותר רע וגם יותר טוב - יותר רע כי אני מתגעגעת יותר טוב כי זה מכריח אותי ליזום ולהיות אחראית לעצמי ולא להיות תלותית. זה נורא כשמישהו אחר אמור לספק לך את האושר
ואני יודעת שזה לא צריך להיות ככה ששנינו אנשים נפרדים וכו' וכו' וגם הוא יודע את זה - אבל איכשהו במעשי זה לא יוצא ככה. לא יודעת למה אני נהפכת לתינוקת יללנית לידו - אני משערת שזה בא מאיזה צורך חבוי של שנינו
שבוע הבא ההודית מתחילה לעבוד - ואז זו תהיה התמודדות אמיתית עם בדידות....

צאי לעיר הסמוכה, תניקי בכל מקום שבא לך (כולל ברכבת), טטיילי איתו במנשא, תחליפי חיתולים בעגלה, ותהני.
בהחלט! זה גיל נהדר לטיולים.
אני רק יודעת שישנתי ממש ממש ממש טוב.

לא הייתי פה מזמן. נשמע שההתמודדות לא פוסקת, למדים כל הזמן, אבל איכשהוא מבעד לפחד ולזהירות, את נשמעת לגמרי בסדר.
ממש בסדר גמור. מרוטה לעיתים, מהססת, ועדיין בסדר גמור.
את נשמעת כמי שיודעת איך לטפל בילד המקסים שלה מצוין, ומבינה שאי אפשר לעצב ולארגן אותו, אלא רק ללמוד אותו.
וכמו שפה חדשה, זה שובר את השיניים, ואת הגב, וגם את הלב לפעמים.
בעיקר מגיעים עד כאן גלי האהבה שלך אליו, וזה מרגש ומחמם מאוד.
נדמה לי לפעמים שכשנולד לנו ילד, נולד גם בנו הצורך מחדש להיות ילד. קטן. עטוף. מטופל. זה מזכיר לנו שפעם היינו שם, וכמה רחקנו משם.
כשאני מסתכלת על הפיציק שלי ועל האושר הבלתי נגמר שלו, אני חושבת לעצמי שכל כך מתחשק לי להיות לפעמים כמוהו.
כל מה שהוא זקוק לו בעולם מונח מחייך ואוהב במרחק נגיעה.
זה מעורר השתאות והתרגשות וגם קנאה.
מנקודת מבטינו כאנשים בוגרים שמפלסים את דרכם בעולם, זה נראה כל כך פשוט ומופלא להיות תינוק.
אולי בגלל זה את מרגישה צורך להיות מטופלת בידי איזה מבוגר אחראי.

ואני בעד לישון ביחד. הכי בעד לישון ביחד. אין מישהו בעולם יותר בעד ממני. (נראה לי).
חוצמיזה שהתמכרתי. גם אם הוא ירצה לישון לבד, אני לא ארשה לו, בעיה שלו, הוא הרגיל אותי. מה איתי, אני עז?

_ואני בעד לישון ביחד. הכי בעד לישון ביחד. אין מישהו בעולם יותר בעד ממני. (נראה לי).
חוצמיזה שהתמכרתי. גם אם הוא ירצה לישון לבד, אני לא ארשה לו, בעיה שלו, הוא הרגיל אותי. מה איתי, אני עז?_
באמת???

אחרי שלושה ימים לבד - שלא היו נוראים בכלל אני חושבת שאולי לא טוב לי להיות עם בעלי - שונאת את הציפיה הזאת לזה שהוא יחזור כבר - וכשהוא פה אני לא מצליחה לנטרל את זה ולחיות כאילו שהוא לא הולך לחזור
עכשיו כשזה לא היה אני לא יכולה להגיד שהיה לי יותר קל אבל אני יכולה להגיד שהתמודדתי יותר ועשיתי יותר דברים או לפחות חשבתי על יותר דברים לעשות
לידו אני כמו בובה שמחכה שימתחו לה את הקפיץ
משהו בינינו לא בסדר למרות שכאילו הכל בסדר והוא הבנאדם הכי מבין בעולם
זה קצת מציאות מדומה שלא מדברים בה באמת על הדברים ומכחישים כל הזמן
אני כותבת כמו קצרנית. לחוצה
אני קוראת את איים בזרם בשרותים...

בהחלט! זה גיל נהדר לטיולים
עשית את זה?

עשית את זה?
לא בדיוק בגיל הזה... (אלא בגיל 7 חודשים). בדיעבד די מצטערת שלא נסעתי יותר. אבל הייתי די חלשה מספר חודשים אחרי הלידה.
בכל אופן, כל עוד הם מרוצים במנשא ומספיק להם ציצי ולישון, את חופשייה לנסוע לאן שאת רק רוצה. בגילאים של זחילה והליכה ההתמודדות אחרת לגמרי (עדיין הטיול מהנה כמובן, אבל אחר).

עשית את זה?
אין מצב שיש מזג אוויר יפה ואני לא נוסעת איתה לאנשהו לטייל. אמנם אני מגיעה לכל מקום ברכב, אבל כבר בגיל חודשיים נסעתי איתה לימים שלמים בכרמל ובגיל שלושה חודשים לשבוע בפארק הירדן.
אל תחכי זה באמת הכי נוח לטייל איתם כשהם קטנים וזה כיף.

ולגבי ארבעה ימים לבד עם התינוק, כמה חששת מזה ובין השורות נראה שזה דווקא עשה לך טוב.

בהלם יקרה, גרתי בעבר שנתיים באיטליה המופלאה ועוד יש לי קצת חברים וחברות שם.

אם תרצי להרחיב את החוג החברתי אני אשמח לעזור. מאיפה באיטליה את ?

_ואני בעד לישון ביחד. הכי בעד לישון ביחד. אין מישהו בעולם יותר בעד ממני. (נראה לי).
חוצמיזה שהתמכרתי. גם אם הוא ירצה לישון לבד, אני לא ארשה לו, בעיה שלו, הוא הרגיל אותי. מה איתי, אני עז?
באמת???_

לגמרי. לגמרי.

חגית פ - תודה על ההצעה -אשמח מאוד - כתבתי לך למייל שמופיע בדף שלך - מקווה שהוא רלוונטי

היום הולכים לחוג שחיה... קניתי אתמול בגד ים

הבן שלי צורח....

ומבינה שאי אפשר לעצב ולארגן אותו, אלא רק ללמוד אותו.
קראתי שרשור בפורום הורים בתפוז
מדברים שם על טקסי השכבה של לפני השינה - כל התינוקות הולכים לישון בסביבות שבע שמונה בערב, לפעמים אני חושבת שאנחנו מזיקים לו כי הוא הולך לישון בין אחת עשרה לשתיים בלילה - אני לא יודעת אם זה בגלל שככה הוא וזהו או שזה בגלל משהו שאנחנו עושים - יש בבית הרבה יותר אור רעש ופעילות בשעות האלו מאשר בשעות היום - אז אולי אנחנו דופקים לו את השעון הביולוגי? אני לא מאוד אוהבת ללכת לישון בשתיים אבל לא הייתי יכולה להרדם בשמונה בערב ואני גם שונאת לקום מוקדם ככה שלקום בעשר מבחינתי הרבה יותר עדיף....
רק לא מבינה למה הוא הולך לישון כל יום בשעה אחרת - ואם זה בכלל חשוב להבין את זה?
בנוסף מצחיק אותי שאני מנסה לחפש פה הזדמנויות להפגש עם הורים- אין לי את אוצר המילים הדרוש לכך בעברית
למשל אני לא יודעת מה זה "משחקיה" או איפה נפגשים הורים בארץ עם הילדים שלהם - ואז אני מנסה לחפש את זה כאן ואפילו לא יודעת באיזה מילים להשתמש...
מעניין מה יהיה בחוג שחיה

אני לא נוהגת - אבל לפני הלידה הצלחתי לקחת עשרים שיעורי נהיגה בישראל כי רציתי שיהיה לי רשיון כשיהיה לי תינוק - איך לוקחים תינוק באוטו לבד?
האמת - הוא לא מוכן לשבת בכסא הבטיחות - תוך כמה שניות הוא מתחיל לבכות ואז אני מוציאה אותו ומניקה כך שמה שיצא בסוף זה שאני כבר לא מנסה לשים אותו בכסא אלה ישר מניקה וכך אנחנו נוסעים בשלווה

זאת בעיה לקחת תינוק באוטו לבד, הרבה נסיעות עוברות בשלום, אבל יש נסיעות שהיא בוכה, אני עוצרת מרגיעה אותה, מניקה אם היא רוצה, אבל ברגע שאני מתניעה היא שוב בוכה. אני באמת מתבעסת מזה ואפילו חשבתי שאולי עדיף לא לנסוע איתה לבד בשעות החושך, אבל אני בספק אם אצליח, יהיה לי מאוד קשה לוותר על דברים שחשובים לי בגלל שקשה לה בנסיעות.

חזרנו מהחוג שחיה
דניאלהֶ בכה כמעט כל הזמן ואמא שלו שדווקא נראית אישה נחמדה מלמלה כל הזמן בהתנצלות -"הוא עיף הוא עייף"
פוצ'קי שלי היה די בשוק
המדריכה קצת התנגדה לזה שאני מרימה אותו כל פעם שהוא בוכה - אבל אני יותר מתנגדת לזה שהוא בוכה...
הוא נרדם לי בידים בדרך לחדר הלבשה...
קצת מבאס שרק הורה אחד יכול להכנס - אני צריכה לארגן לי תיק בפעם הבאה ברמת ארגון למבצע בעורף האויב - הכל בשלוף... אבל זה טוב לי בסך הכל אני משערת
לא היה ממש זמן לדבר עם האמהות האחרות כי כולן היו בלחץ לארגן את הילדים - בטח בגלל שזה היה השיעור הראשון
מחר צריך להתחיל לארוז ללונדון...פחד - יש שם מזג אויר של שלג לפי מה שהבנתי מחברה שלי

המדריכה קצת התנגדה לזה שאני מרימה אותו כל פעם שהוא בוכה - אבל אני יותר מתנגדת לזה שהוא בוכה...

פוצ'קי.

ואני קוראת לשלי צ'וקי, איזה שמות יצירתיים אנחנו ממציאים הא?

מיכלול ה , צודקת, זה באמת דף אהוב ויקר ביותר...
אני אכנס מחר כשיהיה לי יותר זמן לדף בית שלך.

בסוף זה שאני כבר לא מנסה לשים אותו בכסא אלה ישר מניקה וכך אנחנו נוסעים בשלווה.
גם אנחנו .
שאנחנו מזיקים לו כי הוא הולך לישון בין אחת עשרה לשתיים בלילה.
שלא יהיו לך שום דאגות , זה יסתדר בסופו של דבר אם זה מתאים לכולכם הכי טוב ...

... אבל זה טוב לי בסך הכל אני משערת.
איזה כיף לשמוע !!!

אבל אני יותר מתנגדת לזה שהוא בוכה.
כבר כתבתי לך שאת אמא נהדרת !?

חיבוק גדול , ותהנו בלונדון (או לפחות שלא תסבלו מדי ...)

בעלי טוען שאם הוא יתרגל הוא ישאר אצלנו במיטה עד גיל שלוש...
ספרי לו את זה: ליה בת שנתיים וקצת. ישנה איתנו מהתחלה למרות מחאות פולניות של בעלי
(ממש בימים הראשונים. בדיוק עד הרגע שהיא התגלגלה לעברו והניחה עליו יד מתוך שינה).
בזמן האחרון מדברים אצלנו הרבה על לעבור דירה, והטקסט הראשון של ליה בכל הזדמנות כזאת הוא:
"בבית החדש תהיה לי מיטה גדולה. שלי שלי. לא שלך" (מופנה כלפי כל מי שעומד מולה באותו רגע. משפחה או לא)
וזה בא ממנה. בחיוך מלא התרגשות מהאופציה.
אני מבטיחה לדווח גם בדיעבד, אבל נדמה לי שלעת עתה זה יכול להרגיע את הלחוצים.
@} @} @}

"בבית החדש תהיה לי מיטה גדולה. שלי שלי. לא שלך
אני בהחלט אעביר לו את המסר (בצרוף הרמת גבות פולנית משלי, קרי, "אמרתי לך....") מחכה לדיווח בדיעבד...
חזרנו מלונדון - אני מאוד שמחה שנסענו
הייתי חולה מאוד בשישי ובשבת ורק ביום ראשון (כשהלכנו לעשות קניות...) הרגשתי יותר טוב - אבל עכשיו אני יודעת שאני יכולה לנסוע ללונדון להיות חולה ועדיין הכל בסדר... במובן של אני יכולה לעמוד בזה
היום התחילה לעבוד המטפלת החדשה - הודית
מרגישה מוזר ומפוחדת. אבל אני שמחה שהבחורה השניה כבר לא כאן.
אני מרגישה שנטשו אותי... היה סוף שבוע מלא באירועים ואנשים ועכשיו התחיל השבוע ואני נשארתי שוב לבד בבית רחוקה מהכל.

אמא בהלם
מקווה עבורך שנוכחות המטפלת החדשה בבית תהיה לך טובה.
את יכולה לנצל את ההזדמנות ללמוד לבשל אוכל הודי?

אני מאוד שמחה שנסענו

שמחה בשבילך, יקירתי...

התגעגעתי.

חוגגים היום 4 חודשים של חיים חדשים.

אהלן בהלם, קיבלתי את המייל ואני מנסה להשיג את חברתי בפירנצה.

המטפלת החדשה
עבדה בינתיים יום וחצי - עד כה נראית לי בסדר, יש לה סבלנות לילד - שלשום היא שרה לו עד שנרדם בצהרים.... היא מדברת איתו (אולי הוא יבין הודית....) ומצליחה להרגיע אותו כשהוא בוכה
היינו אצל הרופא אתמול - ארנבון שוקל שבעה קילו (רק מהנקה...) יש לי חברה פה - שגרה בעיר רחוקה - שכל הזמן אומרת לי, לכי לרופא והוא יגיד לך לתת תוספת של סימילק... לעומת זאת הרופא כל הזמן אומר לי שאם התינוק יונק הוא לא צריך כלום עד גיל שנה....כשאני אומרת לה את זה היא נראית מבולבלת
קר בחוץ כמו בפריזר ממוצע - יש לי רקפת במרפסת שאני צריכה להציל
אני מתרגמת מאמר - יש לי דד ליין (איזה ביטוי נורא) לעוד שבוע וקצת, לא נראה לי שאספיק
הכל מוזר
הלילות עדיין קשים מאוד - לישון שלושה במיטה אחת זה לא קל - אני רוצה להגיד לבעלי שאולי אני וארנבון נישן לבד אבל אני מפחדת שהוא יעלב מזה.. מצד שני אולי ככה אני לא אאעיר אותו בבהילות בשש בבוקר לספר לו שנמאס לי להניק כל הלילה - אני כבר לא סופרת התעורריות אבל זה יותר מחמש פעמים אני חושבת ורוב הפעמים אני נרדמת עם כל הציצים בחוץ וקר לי.... מה שמדאיג זה שנראה לי שזה לא הולך להשתפר אלה פשוט להשאר כך.
עכשיו הוא בוכה...אני רוצה לגשת לשם אבל לא רוצה להפחיד אותה
באו לסלון - הוא על הידיים נראה בסדר
מסתכל עלי/ מאשים אותי? "אמא למה את מתקתקת במחשב במקום לשחק איתי" ואני עונה לו - "יש היום חוג שחיה ואנחנו נהיה שם ביחד ותכף אני גם אקח אותך ונהיה ביחד עכשיו...."
היא מזכירה לי קצת את אמא שלי המטפלת הזו... היא בגיל של אמא שלי וזה שוב מצער אותי וגם נראה לי אירוני שהאשה הזו פה איתי ועם ארנבון ואמא שלי כל כך רחוקה - ואז אני חושבת מה אם אמא שלי הייתה עושה עבודה כזו...
אמא שלי חושבת שאנחנו נבוא לבקר בארץ בחנוכה - בעלי לעומת זאת חושב שהוא יצא גבר גבר אחרי הנסיעה ללונדון ושהוא לא צריך לחצות יותר יבשות בשבילי בזמן הקרוב, אני מתגעגעת.
אני באמת רוצה ללמוד לבשל אוכל הודי - אתמול היא הכינה אורז ממש טעים (אפילו בעלי אמר - כי שמרתי לו קצת והיום הוא כבר היציעה שאולי היא תכין משהו שנאכל בערב.... מצחיק כי כשביקשתי מהיקום בעל אז פירטתי את כל התכונות הרצויות לי ואהבה לאוכל היתה אחת מהן ואכן שנינו מכורים לאוכלים - כל אחד במשפחה שלי כבר יודע שכדי להוציא אותי מדכדוכים כדאי לקחת אותי למסעדה...)
הדירה שלנו מוארת עד מאוד השמש נכנסת ונראה כאילו בחוץ יום בהיר ומקסים - רק שהרדיאטורים פועלים על פוווול בחוץ יש איזה חמש מעלות ובהיייר עוד לא למדתי לצאת עם הארנב שונא השרוולים במזג אוויר כזה.

כל הדברים שאני רוצה לעשות אני צריכה שמישהו יעשה איתי
רוצה ללכת לחוג שחיה - בעלי צריך להסיע
רוצה ללכת למפגש אמהות - הוא שוב צריך להסיע
לקניון - שוב להסיע
לעיר - ארנבון כבד כבר במנשא אז או שאני הולכת רק לשעה וחוזרת או שאני צריכה שמישהו יבוא איתי
לעיר אחרת... בכל צריכה שמישהו יבוא איתי - ועם המטפלת החדשה אני בכלל מפחדת לצאת החוצה כי זה כמו להסתובב עם שלט גדול - אני נכה ולא מסוגלת לעשות כלום בעצמי - או אני מפונקת מידי - או יש לי המון כסף ואני לא יודעת מה לעשות איתו... (מה שבהחלט לא נכון)
אתמול בכלל היו כאן המטפלת והמנקה ואני הרגשתי כמו אינבלידית פסיכית ברמות
אני חושבת כל הזמן הלוואי והייתי יכולה לעשות דברים לבד - לפחות חלק מהדברים לבד
ועדיין לדעת להעזר כדי שהחיים לא יהיו קשים מנשוא
תמיד החיים היו לי קשים מנשוא - אף פעם לא נראו לי כמו משהו ששווה להתאמץ יותר מידי בשבילו
עכשיו עם הארנב זה לא ככה - אני נחרדת מהמחשבה שאני לא אהיה פה לטפל פה
דיברתי עם המורה שלי אתמול והוא אמר לי שהורות זה שיעורים בנתינה ושאת הפירות קוצרים כשמקבלים על עצמינו את הלימוד
אמרתי לו תודה

כל אחד במשפחה שלי כבר יודע שכדי להוציא אותי מדכדוכים כדאי לקחת אותי למסעדה...)

מזמינה, מה מתאים? סינית, מקסיקנית, איטלקית?

אני חושבת כל הזמן הלוואי והייתי יכולה לעשות דברים לבד - לפחות חלק מהדברים לבד

אני לא יודעת אם יש לך רשיון, אבל אצלי אחד הדברים האהובים זה דווקא לינסוע עם הצוציק לבד, אמי גרה בעיר אחרת וגם כל החברות כך שזה גרם לי לנדוד מהיום הראשון, לא היו לי הרבה ברירות כי בעלי כול הזמן לא בבית, וזה פיתרון נהדר לשעות הבודדות... אז נכון בהתחלה היו פעמים שהוא בכה והייתי צריכה לעצור בצד, והיום פעמים שהוא בכה וגם לא עצרתי כי מיהרתי כבר הביתה ולא היה איפה וכו'.. אבל היום זה תענוג, הסל קל לידי מקדימה (הפוך), ופיצי מסתכל בחלון, ועליי ואני יכולה לתת לו יד, ויש לנו גם דיסקים אהובים (עידן רייכל למשל גורם לו ישר לצלול לחלומות), ולי זה מעביר המון זמן ובדידות.

נכון, אין ספק שיותר קל עם מישהו אבל גם לבד זה לא סוף העולם, עובדה שהסתדרת מדהים כמה ימים לבד, כי ידעת שחוץ ממך אין אף אחד.

עוד לא למדתי לצאת עם הארנב שונא השרוולים במזג אוויר כזה
גם שלי שונא שרוולים מושבע, קניתי לו מעיל אוברול כזה (בשוק ב-50 שקל ונראה לפחות 200:-) ), עבה מאוד וחם מלבישים צ'יק צ'ק ויש ריץ' רץ' לאורך כל הגוף, מוסיפים כובע ושמים את הקפוצ'ון ואפשר לצאת בכל מזג אויר.

היינו אצל הרופא אתמול - ארנבון שוקל שבעה קילו
היינו היום, גם הצוציק 7 קילו ,אבל נמתח על פני 68 סנטימטרים ארוכים ביותר, כך שהוא שובר את המסורת שלנו לתינוקות צ'אביים ביותר, אבל שומר על המסורת של בעלי ,ארוך ורזה.

ועם המטפלת החדשה אני בכלל מפחדת לצאת החוצה כי זה כמו להסתובב עם שלט גדול - אני נכה ולא מסוגלת לעשות כלום בעצמי - או אני מפונקת מידי - או יש לי המון כסף ואני לא יודעת מה לעשות איתו... (מה שבהחלט לא נכון)

מה אכפת לך מה חושבים? אם את רוצה לצאת והמטפל תעזור לך, יהיה טפשי לא לעשות זאת בגלל שאנשים יחשבו עלייך כל מני דברים. במילא כל אחד הוא שלט מעצם קיומו.

אני לבד בבית! בפעם הראשונה מזה אני לא יודעת כמה זמן.... ארנבון ישן אחרי החוג שחיה
הוא צלל היום קצת - היה כיף
קראתי קצת ספר והקשבתי לשקט - הנפש שלי בשוק מזה...
אמא חדשה - הפתרונות שלך הם הפתרונות שלי - רק שאת עושה את הדברים ברוח טובה ביוזמה ובאומץ ואני פחדנית או חלשה או לא יודעת מה...
לא מבינה פה טוב את השפה זה כל כך מיאש וכל כך מתסכל
לא טובה בלהתחבר בעברית אז באיטלקית בכלל....
חשבתי שהמדריכה מתעלמת ממני -היא עזרה לשאר האמהות ולי לא כל כך סיפרתי לעצמי בראש את הבדיחה על זה שכל מי שלא נותן לנו שתיים עשרה נקודות בארוויזיון הוא אנטישימי וזה הצחיק אותי קצת
אבל אחר כך גם התעצבנתי - כי אם היא לא מתיחסת אלי בגלל שאני זרה אז כבר יש לנו פה בעייה אחרת לגמרי של התאקלמות (ובלי שום קשר ליהדות כמובן)
בעלי איחר בעשר דקות לקחת אותי מהחוג אז כמובן שצעקתי עליו ואחר כך התעצבנתי על עצמי שאני צועקת עליו כי איזה בעל טוב הוא שבכלל לוקח אותי - כל שאר האמהות באות לבד ורק אני נכה
אין לי רשיון נהיגה - ולא יכולה לעשות כאן עדיין כי אני עדיין לא חוקית וגם הילד שלי לא
יש לי גוש מוזר נפוח וכואב בבית השחי ואין לי רופא או ביטוח רפואי - מגניב לא?
חשבתי היום אולי להתחיל ללכת לאיזה שהוא טיפול - הפסיכולוגיה פשטה את הרגל מבחינתי
וחוץ מזה לא נראה לי שאיטלקי יכול לטפל בי
ואז בכלל זה יהיה סוף הדרך של כיף על הכיף כיפק, כי בעלי גם ישלם על טיפול נפשי למשוגעת בנוסף על הצוות שהוא מחזיק לה בבית ועל זה שהיא צורחת עליו כל שני וחמישי - מי לא היה רוצה להתחתן איתי???
פעם ידיד שלי אמר לי שלא הרבה אנשים היו מסוגלים לתחזק אותי ובגלל זה טוב שהתחתנתי עם מי שהתחתנתי
חשבתי שהוא מתכוון אז לזה שאני נודניקית ושצריך הרבה סבלנות בשבילי
אבל מסתבר שאפשר למצוא במשפט הזה משמעויות הרבה יותר נרחבות
בתוך דירה קטנה ביבשת גדולה יושבת אישה שלא קשורה לכלום וכלום לא קשור אליה
מביך...

_פעם ידיד שלי אמר לי שלא הרבה אנשים היו מסוגלים לתחזק אותי ובגלל זה טוב שהתחתנתי עם מי שהתחתנתי
חשבתי שהוא מתכוון אז לזה שאני נודניקית ושצריך הרבה סבלנות בשבילי_

יש לנו אותו ידיד?

נו אז מה, עדיין יש בך הרבה מעלות שאין באחרת, כי בעלך איתך, ובטח גם לו יש תכונות שליליות שאולי לך נראות נוראיות פחות, אבל לאחרת היו נראות נוראיות יותר.

אמא חדשה - הפתרונות שלך הם הפתרונות שלי - רק שאת עושה את הדברים ברוח טובה ביוזמה ובאומץ ואני פחדנית או חלשה או לא יודעת מה...
אל תחשבי שבעלי היקר לא שומע כל שני וחמישי על "הרוח הטובה והיוזמה שלי", אני עדיין מתמרמרת עליו, כשלו יש יום חופש הוא ישן עד 11, ומתי היום חופש שלי?! פשוט אין לי ברירה אז לומדים לחיות עם המצב, ואחר כך גם גם מוצאים נקודות אור במצב, יש רגעים של ייאוש טוטאלי, אבל רוב הזמן זורמת, והימים נהפכים קלים יותר, בטוחים יותר, חוץ מזה שהצוציק שהולך וגדל למול העיניים כבר מצליח להצחיק לפעמים, ולעניין הרבה יותר...

יש לי גוש מוזר נפוח וכואב בבית השחי ואין לי רופא או ביטוח רפואי - מגניב לא?
דלקת בשד

יורד כאן שלג ומלבין את הכל - לא האמנתי שירד
מצחיק, בעיר השכנה שגרנו בה עד לפני שנה, מרחק חמישים קילומטר מכאן - אף פעם לא יורד שלג. אני מתרגשת כראוי למי שנולדה ב"מדבר" שהוא ישראל ורוצה לספר למישהו שיורד שלג בחוץ - אבל אין למי
מה עושים בסוף שבוע מושלג? אני חושבת וחושבת לאן אפשר ללכת לטייל
האם אפשר לקחת את התינוק לבריכה גם לא במסגרת החוג? סתם ככה לשחיה חופשית? יכול להיות נחמד - אבל לא נראה לי שמותר - אולי אתקשר אליהם לשאול - אולי
בעלי מסכים לסוע בחופשה של חג המולד לישראל - אני שמחה -אבל הוא ציין גם שהיה מעדיף לשכור קמפר ולטייל בדרום איטליה - עכשיו מצד אחד זה יכול להיות טיול משפחתי נחמד ומצד שני - ישראל! משפחה חברים חם ונעים לטייל עם ארנבון וכו' וכו'

הי אמא בהלם!
הרבה זמן לא כתבתי לך אבל אני עוקבת אחרי הדף שלך

אני קוראת מה שאת כותבת על עצמך, ולצערי מזהה משפטים "רעילים" כאלה שעוברים לפעמים גם אצלי בראש...כל הירידות העצמיוית האלה

רוצה לומר לך שאולי הגיע הזמן שנפסיק עם הביקורת העצמית הנוקבת הזו שהורסת כל חלקה טובה.
ועם הפנטזיה הזו להיות האמא המושלמת שעושה הכל כל כך בקלות ותמיד עם חיוך על השפתיים.
גם אם את רואה כאלה בסביבתך,תזכרי שאת לא רואה אותן כל הזמן ,וגם שלנסיון להיות תמיד כמו שצריך גם יש מחיר-גופני נפשי ורוחני.
ואם את מקבלת ביקורת ממישהו אחר על מה שאת עושה-זה כי את דורכת לו על היבלות,על מה שהוא לא מרשה לעצמו ולא מפרגן לעצמו מכורח הרגליו הוא.
בקיצור רוצה לומר לך שאת בסדר גמור !!!
ואם את עדיין לא מאמינה אז תעשי ניסויים קטנים במשך היום או השבוע כדי להעיז יותר ויותר
זה בסדר שזה לוקח זמן.
<מזכירה את זה גם לעצמי

>

שלא תביני לא נכון-יש אופציה לעשות דברים בכיף ובקלות ולהנות ממש עם התינוק
אבל בטח לא כל הזמן כי כולנו בני אדם
ואת זה יספרו לך כל האמהות המקסימות שכותבות פה בהמון דפים <כן,גם אלו של החינוך הביתי>

בתוך דירה קטנה ביבשת גדולה יושבת אישה שלא קשורה לכלום וכלום לא קשור אליה
אוי,זה נורא.
קראתי והתמלאתי בדמעות.
סוף סוף ניכנסתי לדף שלך.
לא קראתי הכל, אבל הבנתי את המצב.
מבינה אותך מאוד מאוד.
גם את הבדידות והקושי בתחילת האימהות, ועוד לעבור את זה בארץ זרה.
איזה מזל שיש ינטרנט, הא?
איזה מזל שיש את האתר הזה ובו אנשים שיכולים לתמוך בצורה כל כך נפלאה.

בעלי מסכים לסוע בחופשה של חג המולד לישראל - אני שמחה -
זה נפלא.
גם אם הוא יקטר על זה שהוא מעדיף טיול בדרום איטליה, אם את צריכה ביקור בארץ בכדי לשמור על השפיות, אל תוותרי!
חיבק גדול

בעלי מסכים לסוע בחופשה של חג המולד לישראל - אני שמחה

גם אני!

מה עם הגוש בשד?
אל תזניחי!

היי אורית יקרה - כמה טוב לראות אותך כאן!
אז זהו -שזה לא בשד זה ממש בבית השחי - לא ממש נראה לי קשור להנקה - בכל אופן הוא קטן בינתיים אז אני מחכה לראות איך הוא יתנהג
התחלתי לברר מחירים של כרטיסי טיסה לישראל
אמא חדשה - חיבוק

אכן מזל שיש איטרנט וכן - האתר הזה והאנשים שבו הם ברכה אמיתית - אני מלאת תודה על כך שמצאתי אותו ושאני באיזה שהוא אופן חלק ממנו וזוכה לקבל תמיכה מהאנשים הנפלאים שבו - חלק גדול מההתגברות על הקשיים שלי הם בזכות האתר הזה והדף הזה
איכשהו גם מרגישה הרבה פחות בודדה בזכות כל מי שפה
על כך שוב תודה לכולכן - מאוד אוהבת אתכן
גם ארנבון מוסר תודה...

הי אמא
גם אני מלאת ברכה על כך שפתחת את הדף הזה, היכלת לתמוך בנשים אחרות היא בעצם גם תמיכה עבורי, לא תמיד אני מגיבה אבל קוראת ועוקבת.
מה דעתך לקבוע מפגש עם הכותבות בדף כשתגיעי לישראל?

בקיצור רוצה לומר לך שאת בסדר גמור !!!
תודה גם צריך לשמוע את זה מידי פעם!!!

ושמחה שאת עוקבת אחרי הדף

נגמר השלג
הלכתי להביא פיצה מהחנות שבפינה
אויר נקייייייי ונעים
זרם אדיר של מחשבות ורעיונות
צריך לפתוח כאן בר אסייתי, אולי לעבור לגור בהרים, אולי לעבור לגור במילנו
חוסר המנוחה, תאוות הנדודים והשינויים משתוללת - תמיד כשזה מתחיל צריך אחר כך לשאת בתוצאות
למשל - בוא לא נחזור מירח הדבש באיטליה - בוא נישאר כאן לתמיד! מה חשבתי???? ואיך אפשר אחר כך לבטוח ברעיונות שלי עצמי
כשהייתי יותר צעירה והייתי נתקפת בחוסר המנוחה הזה הייתי בדרך כלל מסתפרת ואחר כך מצטערת
כשהייתי רווקה - היה לי שותף לדירה שאיכשהו הצליח להבין את החלק הזה בי והיה לוקח אותי בלילות באוטו שלו ברחובות תל אביב. כמו תינוק שמרדימים בעגלה - הוא היה רוצה לחזור הביתה ואני הייתי אומרת - רק עוד פעם אחת את ארלוזרוב, רק עוד פעם אחת את בן יהודה....

השעה שמונה בערב וארנבון ישן - נרדם לפני עשרים דקות בערך...
משהו לא בסדר פה
ארבע חודשים ועדיין אין שום סדר - כלום
יום אחד ככה ויום אחד ככה
חמש התעורריות בלילה
קקי באמצע הלילה שיוצא על כל הבגדים וצריך להחליף לו ולהעיר אותו
הכל לא נורמלי - אני עיפה כל היום
בעלי רואה סרט בטלויזיה - וזה צורח ובא לי לשבור את הטלויזיה
מחר הוא חוזר לעבודה ואני כמובן נשארת לבד - לחיות בין הצללים
אני עצבנית ואשמה וחסרת שקט ועיפה ואשמה כל הזמן אשמה אשמה אשמה
והכל חסר משמעות - אני חולה במחלת חוסר המשמעות - פתאום נפתח תהומם והקיום שלי צונח אל תוכו
צהרי יום ראשון - מסעדה יקרה - לא טעים... שוב לסופר מרקט....שחכנו לקנות לחם - שוב אשמה
קר בחוץ מעכשיו ועד הודעה חדשה - לצאת החוצה אפשר אבל הכל קשה ומאולץ עם מעילים ותיקים כבדים וקר בפנים וכל הזמן חושבת אולי קר לו
אין לי כוח יותר לכלום - עיפה עיפה עיפה

דברים טובים: מודה, אני קוראת בשרותים - ומחליפה שם את חומר הקריאה מידי פעם - אתמול השארתי שם ספר על שירת ימי הביניים - הבוקר בעלי יצא משם אוחז בספר כמוצא שלל רב - על פניו חיוך רחב "מאיפה לך???" הוא שואל. ואלה הרגעים שאני זוכרת למה התחתנתי איתו - הוא לא אינטלקטואל במובן הרגיל של המילה הוא לא יודע באיזה ספרים צריך להתעניין ואיזה דברים מלומדים להגיד על כל סופר - אבל יש לו התענינות אמיתית ותמימה בדברים - וזה עושה לי טוב.

כשהייתי רווקה - היה לי שותף לדירה שאיכשהו הצליח להבין את החלק הזה בי והיה לוקח אותי בלילות באוטו שלו ברחובות תל אביב. כמו תינוק שמרדימים בעגלה - הוא היה רוצה לחזור הביתה ואני הייתי אומרת - רק עוד פעם אחת את ארלוזרוב, רק עוד פעם אחת את בן יהודה....

משהו לא בסדר פה.

והכל חסר משמעות - אני חולה במחלת חוסר המשמעות - פתאום נפתח תהומם והקיום שלי צונח אל תוכו

יש לך בן מקסים ובן זוג שאת אוהבת, לא אמורה להיות לזה המון משמעות?, אם את רואה בכך חוסר משמעות ותוחלת אז אני חוששת שאת בדכאון. (סלחי לי אם אני בוטה, הייתי במקום הזה כמה פעמים בחיי). חבל על הסבל שאת עוברת, החיים יכולים להיות יפים ומלאי משמעות. אנא נסי לבדוק מה העניין, את יכולה לטפל בכך, את יכולה להנות מהחיים. את אמא נהדרת.

אז אני חוששת שאת בדכאון
אוקי אני מוכנה לקבל את זה
אבל מה עושים? איך מטפלים בזה?

מאז שקמתי בבוקר
א. בא לי למות
ב. יש לי כל הזמן את המפגש בין שדרות רוטשילד להבימה בראש - כמו וואב קאם שממוקם על הצומת הזו

האמת אני לא יודעת למי פונים באיטליה.
אם זה היה בארץ הייתי פונה דבר ראשון לרופא משפחה או רופא נשים ושואלת אותם, בארץ גם אפשר לפנות לתחנה לבריאות הנפש ולבקש אבחון אצל פסיכיאטר. יכול להיות שימליצו לך קחת תרופות ויכול להיות שיציעו לך לעבור טיפול פסיכולוגי.
וגם אפשר ללכת לכיוון רוחני יותר כמו אייפק, היילינג וכו'. יכול להיות שיהיו מטפלים ישראלים שיוכלו לטפל בך דרך הטלפון ואז לא תהיה לך בעיה של שפה.

זו בחירה שלך מה לעשות. אבל תעשי משהו אל תחכי למצב שתרגישי רע יותר. יש לכל אדם זכות להרגיש בריא פיסית ונפשית.

וגם עד שתמצאי איך לעזור לעצמך נסי לדבר כמה שיותר עם אנשים שאוהבים אותך ותומכים בך. תבקשי עזרה מבעלך, תגידי שקשה לך שאת צריכה תמיכה. וגם סדר העדיפויות המשפחתי כרגע גם מבחינת זמן וגם מבחינת וכסף עדיף שיתמקד בלשפר את מצב הרוח שלך כדי שתוכלי לתפקד כאמא.

אני לא זוכרת אם כתבתי פה או בדף אחר שלפני שנתיים הייתי בדיכאון. אז בקצרה: הייתי אמורה לכתוב עבודות ללימודים וגם עמדנו לערוך חופה (אחרי דהתחפנו לפני בחו"ל), ולא הצלחתי לעשות שום דבר, רק רציתי לבכות. טלפנתי לבן זוגי או לאמא שלי ובכיתי להם בטלפון שאני מרגישה חרה. הרגשתי ריקנות וחוסר תחליט בחיי. גם מצבי הבריאותי לא היה טוב ומאוד רזיתי. זה נמשך כמה שבועות. רופאת המשפחה הציע שאלך לאבחון פסיכיאטרי, הלכתי למרות שלא רציתי לקחת תרופות. עברו עוד כמה שבועות ונפגשתי איתו, אחרי שיחה לא ארוכה הוא הגיע למסקנה שאני לא צריכה תרופות אלא רק תמיכה פסיכולוגית. אז הייתי בטיפול פסיכולוגי ויצאתי מזה. מסתבר שהדכאון נבע מהפחד התהומי שלי מאמהות. לא הייתי עולה על זה לבד ללא עזרה פסיכולוגית.

וגם גיליתי רק אחרי שילדתי שכשהייתי בת שנה וחצי אמא שלי הייתה בדיכאון אחרי לידה (אחרי שילדה עוד בת), זה די מסביר לי מדוע כל כך פחדתי מהאמהות.

נראה לי שלאמא שלי ולבן זוג שלי כבר אין כוח יותר אלי
אני כבר ארבעה חודשים עושה טובה שאני חייה ורק מתלוננת כל היום
יש לי בבית את כל העזרה שאפשר
אני מקבלת כל מה שאני רוצה
אני בהחלט עומדת בראש סדר העדיפויות של כולם
התשובה של אמא שלי היא תמיד - אז תבואי לארץ - מה שאומר שאני משאירה את הבן זוג שלי כאן לבד
בן הזוג שלי מאוד אוהב ותומך אבל הוא לא ממש מבין מה זה מה שקורה לי
האמת גם אני לא
איך אפשר אי פעם להעיז להביא עוד ילד לעולם - אם זה מה שצריך לעבור
אולי אני עושה משהו לא בסדר
לא יודעת כבר

אין משהו שאת עושה לא בסדר. אין לי שום ספק בזה.
זה לא קשור למה שאת עושה או לא עושה, וזה לא מקום שיפוטי.
את זקוקה לעזרה. לא טכנית. לא חופשה קצרה להתאוורר. עזרה. אמיתית. להשיב את כוחותיך ושמחת החיים.
נעשית אמא. זה דבר מדהים ונפלא ועצום ולכן גם מפחיד עד מוות, טוטאלי, מבלבל, מטלטל.
כשאת לא עם כוחותיך, כשאת במצב של דכאון, אין לך את היכולת והכלים 'לעשות בסדר'. זה מצב שביר. סדוק.
הוא לא ניתן להשוואה עם הסטנדרטים של העולם שבחוץ.
קחי חיבוק גדול והרבה כוח לצאת ולטפל בעצמך.

אהובתי,
א. את לא לבד, ותידהמי לגלות כמה אנשים חווים דיכאון בחיים שלהם, גם מבלי להיות מודעים לו.
ב. חשוב ביותר להתייחס לזה כמו מחלה, לכל דבר, לאחד יש שפעת ולשני יש דיכאון.
אני לא מוסמכת לתת דיאגנוזות אבל זה ממש נשמע כך.
מוכנה להיתוודות ולו רק בשבילך, המון שנים חליתי במאניה דיפרסיה (נכון יותר להגיד עדיין חולה) היו ימים שהייתי בהיי טוטאלי, ימים שלמים של היפריות, יצירה, ללא שינה, אושר ושמחה לא מובנים לחלוטין, ואז היה מגיע השפל, ימים של שחור ורקוב, תריסים סגורים ומיטה, אפילו להתקלח היה משימה בלתי אפשרית... שינה ,שינה שינה ותמיד עם כדורים.

האמת שזה התחיל כל כך מוקדם שאף אחד לא ידע לזהות, אמא שלי באמת חשבה שאני מפונקת ואגואיסטית (וגם אני חשבתי ככה לפעמים), הייתי שומעת הרבה "מה חסר לך" והרבה "יש לך יותר ממה שיש להרבה אנשים" שמשום מה יש לי הרגשה שגם את זוכה להם. אבל את הדבר הכי בסיסי לא היה לי, אושר.
הגעתי הרבה מעבר לאיבחונים וכדורים, והיו זמנים שחורים ביותר שהייתי מאושפזת עם ניסיונות התאבדות שלא צלחו.
גם היום, אין יום שעובר שאני לא מודעת לאויב שבפנים, שאורב לי בכל פינה, ובחושך... מחכה לתפוס אותי כשאני לא מוכנה, אבל אני תמיד מוכנה. הפחד הכי גדול שלי מהאימהות היה לשקוע שוב בדיכאון. אין דבר קשה מזה בשבילי, אבל אני חושבת שעצם המודעות לו מנעה אותו.
לי אישית לא עזרו כל הפסיכיאטרים והכדורים ,ובשלב מאוד מוקדם הפסקתי, לי דווקא עזרה מתקשרת מדהימה שמלווה אותי עד היום.

חלק מהבעיה בעיני, היא בציפיות מוגזמות, וגם באשליות כאלו שממלאות אותנו, איך אחרים חיים הרבה יותר טוב, גם היום לפעמים אני שמה לב לבאג הזה כשעוברת לי מחשבה בראש "כמה כולם נראים בלי דאגות", אבל אז אני מעירה את עצמי מהר.

היום אני נקייה, נגמלת, אני קוראת לזה ככה, כי אני באמת חושבת שדיכאון הופך בשלב כלשהו להתמכרות, כל כך קשה לטפל בעצמך והרבה יותר קל להרים ידיים. וכשזה מגיע למחשבות אובדניות זה נהיה חמור יותר. אני זוכרת את עצמי ממש משתמשת בזה כמגן, טוב לא ילך אז מקסימום אפשר למות, תמיד אפשר למות.
היה לי ממש קשה להיפתר מדפוס המחשבה הזה, כמה שהוא רעיל הוא היה חלק בלתי נפרד ממני, מישהו שלא היה שם מעולם לא יבין איך אדם שואף למוות. אבל זו עבודה עצמית. ממש כמו נרקומן.
להבין
להודות
לטפל

אני יודעת שקשה לך להרים את הכפפה, ויותר קל לך לשקוע ברחמים עצמיים וגם להגיד "אני בסוף העולם אף אחד לא יטפל בי", תאמיני לי שהייתי שם, הייתי מתחילה טיפולים ועוזבת, כל פעם משהו או מישהו לא התאימו לי, הייתי מתייאשת, ומצד שני המחשבה המפחידה שאצטרך לבלות ככה את חיי לא עזבה אותי.
תחפשי, ותחפשי עד שתמצאי מטפל שמתאים לך, ואת תמצאי אותו, הוא קיים..

בהצלחה, אוהבת...

מסכימה עם מה שכתבו לך פה.
טיפול דחוף! מגיע לך!!!

אני לא מוסמכת לתת דיאגנוזות אבל זה ממש נשמע כך
אמא בהלם , כל מה שכתבו לך בא מהלב ומלא רצון לעזור. אבל אישית הייתי לוקחת בפרופורציה דיאגנוזות אד-הוק. את מתארת בהחלט מצב של דכדוך כלשהו, אבל גם למצבים האלה יש גוונים ורמות שונות. תהיי טובה לעצמך ותבדקי את זה, אבל באותה נשימה - לא הייתי קופצת למסקנות ותוויות ולא ממהרת להיצמד למונחים המקצועיים (ובייחוד לא ל-D Word).

מצרפת קישור שאולי קשור, מפורום לא-קשור בעליל

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=66473071

התשובה של אמא שלי היא תמיד - אז תבואי לארץ - מה שאומר שאני משאירה את הבן זוג שלי כאן לבד

היכן את חושבת תקבלי יותר תמיכה? באיטליה או בארץ?
אל תחשבי כרגע על בן הזוג שלך אלא עלייך, את צריכה להיות במקום שיהיה לך הכי טוב ושתקבלי בו את התמיכה המתאימה ביותר עבורך, גם אם זה אומר שתצטרכי להפרד לזמן מה מהאנשים שהכי יקרים לך. אם הם אוהבים אותך הם יבינו את זה.

ואני אומרת-לא צריך לקרוא למצב בשם מפחיד או לתייג אותו.
מספיק שאת רוצה לצמוח ממנו.ולשם כך טיפול יכול לעזור.

דיברתי עם הבןזוג - הוא לא מבין כלום....
אז הגעתי למסקנה שלא צריכה להתיעץ איתו מה לעשות אלה פשוט להודיע מה בכוונתי לעשות
בקבוצת אמהות שאני הולכת אליה ביום חמישי יש פסיכולוגית - אני יכולה להתעייץ איתה עם היא מכירה מישהו שיכול לטפל או שאולי רוצה לטפל בעצמה
למרות שהייתי מעדיפה טיפול יותר רוחני - אבל אין לי מושג איך להגיע למטפלים טובים כאלה כאן
בעצם יש לי רעיון - אחד יש חנות של מוצרים ביולוגים - אני חושבת שזה מה שנקרא בארץ אורגני - בטח שם על לוח המודעות יש מלא הודעות - אבל אני רוצה מישהו טוב לא סתם
יש רעיונות איזה שיטת טיפול לחפש?
תודה לכולכן על העידודים
חיבוקים רבים

ואני חושבת, איך לא ידעתי כלום אודות האתר הנפלא הזה לפני כמעט שש שנים שילדתי את בכורי. אמא בהלם, אני מזדהה עם כל משפט שלך מראשיתו ועד סופו. עברתי את אותו תהליך כשילדתי את בני רק שלא העזתי לומר בקול: " ככה לא דמיינתי, אני מוותרת על הכל וכו'." היום בני הוא אהבת חיי ואני מאושרת מההורות עד אין קץ אבל זה לקח לי זמן (כמעט שנה ושלוש) וביום אחד הכל השתנה.
אני מעריכה את הכנות והאומץ לכתוב את הדברים, לומר אותם בקול ולבקש עזרה. אני חשתי אשמה ובושה שאני לא יוצאת מגדרי אחרי לידה ראשונה. אם רק הייתי יכולה לשמוע "את אמא טובה, זה תהליך הסתגלות טבעי" הכל היה נראה אחרת.
אני באמת חושבת שזה תהליך הסתגלות טבעי. את עוברת אותו לבד ( מטפלת או מנקה לא נחשבים) ויכול להיות שעם עזרה פסיכולוגית תעברי את התקופה מהר יותר.
בהצלחה

יקירתי...
נכון שהכל זה עניין של זמן, אבל עדיין כשבן אדם אומר שהוא רוצה למות, לי נראה שזה קצת מעבר להסתגלות לאימהות.

בעיני דרך מצויינת לטיפול היא תיקשור, או דמיון מודרך, פסיכוטרפיה הוליסטית, בכל טיפול שיש בו מקום גם לדבר.
אולי תנסי גם את הפסיכולוגית במקביל יכול להיות שיהיה בינכן קליק.

ההרגשה היא שלך, ואף אחד לא יכול להרגיש אותה גם לא בעלך למרות הקירבה.
כמו שראית גם כאן לפעמים, אנשים שלא חוו את זה על בשרם לא יבינו, בגלל זה הרבה פעמים פותרים את זה ב "אהה זה זמני זה יעבור", יכול להיות שזו באמת תקופה לא כל כך טובה, אבל יכול להיות שזה גם הרבה מעבר, ולחיות בהרגשה חסרת תכלית זה סבל, שאין שום סיבה לו.
אז תמיד עדיף לפנות לעזרה, או ייעוץ לפחות. זה לא יכול להזיק, לעומת זאת לא הייתי מתפתה בקלות לטיפול כדורי, למרות ששוב אני אומרת לך רק את יכולה לדעת עד כמה המצב קשה, ואולי גם אם את כותבת את לא כותבת הכל.
אז אם יהיה לך ממש קשה, לפעמים טוב להיעזר בכדורים לאיזון הראשוני ומשם אפשר להתחיל טיפול.

ובאמת, אם תורידי את הציפיות מאנשים אחרים שימצאו לך פתרונות בזק, יהיה לך יותר טוב, רק את יכולה לעזור לעצמך... למרות שזו ידיעה שמאוד קשה להפנים בהתחלה.
תאגרי כוחות וצאי לדרך..

אני שוב זורקת לך את הרעיון שאם הקושי לקבל עזרה באיטליה הוא השפה אז אפשר למצוא מטפלים שיוכלו לעזור גם דרך הטלפון. אבל גם אני מציעה לך שאם המצב אקוטי (ורק את יודעת) לא לוותר על טיפול מערבי רגיל כמו פסיכולוג או פסיכיאטר ובמקביל לחפש טיפול רוחני יותר. יש פסיכולוגים שלמדו לאבחן על פי אייפק ואז הטיפול אצלם ממוקד יותר כי הטיפול נעשה מיד על פי מה שהגוף והנפש שלך משדרת. אני מכירה אנשים עם ניסיון מוצלח מאוד בשיטה זו (את יכולה לקרוא גם באתר).

לגבי טיפול כדורי, גם אני חושבת שעדיף להמנע, אבל לפעמים אם הסבל גדול ולא ניתן לעשות שינוי בסביבה או בגורמים שהביאו לדיכאון כך כל כך מהר אז עדיף לקבל כדורים מאשר לסבול. אני יכולה להגיד שאצלי המצב לא הצריך כדורים או שלמזלי הגעתי למאבחן שחשב שאני לא צריכה. תהליך הריפוי שעברתי היה איטי אך עמוק כי לא כלל רק ביקור אצל פסיכולוגית אלא עבודה וחקירה עצמית שהובילה אותי למציאת מסגרות רוחניות שמתאימות לי ושינוי די גדול באורח החיים שלי. אני משוכנעת שאם לא היה לי בן זוג תומך ותנאים שמאפשרים לי לעבור את התהליך שעברתי הייתי חייבת לקחת כדורים כדי להשאר שפויה. זו גם לפי דעתי הסיבה שכל כך הרבה אנשים לוקחים כדורים - כי הם לא מסוגלים לעבור שינוי אמיתי כי הסביבה או המעצורים הפנימיים שלהם לא מאפשרים להם, ואז כדי לשרוד בלי לסבול הם צריכים עזרה כימית.

כל מה שמיכלול ה אמרה.

והכי חשוב, כדורים זה רק טיפול "קוסמטי" אם לוקחים זה רק כדי לעזור ב
תהליך הריפוי שעברתי היה איטי אך עמוק כי לא כלל רק ביקור אצל פסיכולוגית אלא עבודה וחקירה עצמית שהובילה אותי למציאת מסגרות רוחניות שמתאימות לי ושינוי די גדול באורח החיים שלי.

ולא להחליף את זה. כי כך בעצם לא עשינו שום דבר.

לא יודעת איפה את באיטליה,אבל הייתי ממליצה לך לחפש מטפלים בשיטת גרינברג,שזה עבודה שיש בה גם מגע וגם שיחה ושיכולה מאוד לעזור לך במצב שאת מתארת.
<אני עצמי מדריכה בשיטה אם את רוצה לשאול משהו>
www.grinbergmethod.com

אייפק. ?
מה זה?

_טוב, אז היום התינוק שלי שכבר לא כל כך תינוק בן שנתיים.
שנתיים עברו מאז שנכנסתי לחדר לידה ויצאתי ממנו עם האושר הזה בידיים.
יום אחד של "השתוללות" .
יומייים של איחור וגיחוחים של - מה פתאום, מפעם אחת
שנתיים ותשעה חודשים מאז שעשיתי בדיקה ביתית סתם בשביל הקטע וגילית שני פסים.
9 חודשים של אושר מהולים בחששות של איך יהיה ומה יהיה (הפרש גילאים קטן) .
לידה של דבר מדהים מאין כמותו.
בחיי שיצאת כמו מלאך.
לא בכית.
הסתכלת עליי בעיניים גדולות.
בחנת אותי.
ואני אותך.
ואז ראיתי את האושר בהתגלמותו.
ואתה, הילד הקטן שלי, שגדל איתי בבית וצפיתי בך בכל דבר בפעם הראשונה.
יחד עברנו את הבכי הראשון, הצחוק הראשון, הצעד הראשון, הנשיקה, החיבוק, החום שאתה נותן, האור שאתה מפיץ בבית ובכל מקום אליו אתה נכנס.
אבא עדן ואני מאחלים לך ילד שלנו שתשאר מדהים כמו שאתה ושתהיה לך יומולדת שמח ומאושר, שתהיה בריא ושתחווה אהבה כל ימי חייך.
ואני - אמא שלך - שולחת לך ברכה אישית -
אני אוהבת אותך מהרגע שהשתרשת בי ועד עצם היום הזה ולעולמי עולמות ...
"אתה האור בחיי"_

העתקתי את זה מפורום אחר - אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את הבן שלי
אבל זה לא החיים - זה לא מה שאני מרגישה
זו עבודה קשה ולא נגמרת ומפחידה ומיאשת ולא צפויה ובודדת
אז איך יש אנשים שהכל כל כך כיף להם?

אני ברגשות משתוללים האם לחזור לישראל לאיזה תקופה או להשאר פה ולנסות לשרוד
יש הרבה דברים שהתחלתי פה כמו החוג שחיה, מפגשי אמהות, המטפלת החדשה וכו' אם אסע עכשיו זה יהיה כמו להפסיק את הכל ואחר כך אצטרך להתחיל מחדש...
אם אסע עכשיו אוכל אולי לסיים את רשיון הנהיגה שהתחלתי אז בארץ, להנות ממזג אויר יותר טוב, ללכת לטיפול בעברית, ללכת לעוד מפגשים ועוד חוגים ולהכיר אמהות אחרות

אבל אני אחיה בעולם לא אמיתי - אני נשואה לאיש הזה ואני אוהבת אותו ואני רוצה להיות משפחה איתו ולחיות איתו ואם אני כל הזמן הולכת מפה איך זה יקרה?
לבעלי יש בת מנישואים קודמים שהוא לא רואה ולא לוקח חלק בגידול שלה
אני לא רוצה להנציח את המצב הזה גם במקרה שלנו
מה גם שבארץ לא תהיה לי מטפלת ואני אצטרך להיות עם ארנבון לבד רוב היום - לא יודעת עם זה כל כך נורא...
אבל להיות בלי בעלי זה הקטע הכי דפוק

בחוץ יש יום בהיר וקר

שיטת אייפק
http://www.ipec.co.il/ipec/

_זו עבודה קשה ולא נגמרת ומפחידה ומיאשת ולא צפויה ובודדת
אז איך יש אנשים שהכל כל כך כיף להם?_
יקירתי, יש אנשים שכותבים הודעות פיוטיות כמו
יחד עברנו את הבכי הראשון, הצחוק הראשון, הצעד הראשון, הנשיקה, החיבוק, החום שאתה נותן, האור שאתה מפיץ בבית ובכל מקום אליו אתה נכנס.
ובחיים לא תתפסי אותם אומרים מילה אחת על גזים

זה לא מפני שאין גזים לתינוק שלהם, או מפני שהם מצאו תרופת פלא - הם פשוט לא מדברים על זה.
וכבר ראיתי פה ושם חבר'ה שמשתפכים בסגנון "אתה האור בחיי" ואז שולחים את הילד לבכות במיטה בשיטת 5 הדקות, נועלים אותו בחדר וכאלה.

אל תסתכלי על אחרים. תסתכלי ממול, 20 סנטימטר ממך, על הציצי - הילד שלך. אור או לא אור, חושך או ערפל או ממטרים פזורים - הוא המשפחה שלך. ומה שאתם עוברים כרגע, כמה שזה קשה, זה תהליך שסופו לקרב אתכם.

שליחה על ידי S* » 01 דצמבר 2005, 00:24

Dear Ima Behelem,
I have read (almost) all this page and as a mother of a 10 months old I can sympathise with some, but not all, of what you are saying. Maybe what I am going to say is not much but I would just like to recommend a really good book that helped me a lot when I was a new, confused, angry (with my poor boyfriend whom I nearly left almost every day in the first 8 months and am going to marry next month), exhausted mum. It's called What Mothers Do Especially When It Looks Like Nothing by Naomi Stadlen and it's about mums rather than babies. What she basically says is that there is a word missing (in English) to describe what we do - we mother our babies and that being afraid, sometimes depressed, worried, feeling guilty etc. is part of doing that - our babies need us to develop these mechanisms. But she also talks about lots of other things (like wanting to kill your husband for example) and the main thing is that it's mostly made of quotations from other mums (a little bit like here only structured) Anyway - it made me feel so normal! Lots of love, S.

אמא מה שלומך?
אולי גם הדף הזה יעניין אותך: דיכדוך אחרי לידה

ועוד הצעה היא להתייחס לדיכדוך אחרי לידה כמצב של חוסר איזון הורמונלי, אפשר לקרוא על שיטה טבעית לטיפול בבעיות הורמונליות באתר של ד"ר יפה http://www.yaffa.x.co.il/
הייתי בהרצאה שלו וזה נשמע מאוד מעניין, שמעתי על כמה נשים שהשיטה הזו עזרה להן מאוד (לא מכירה אותן באופן אישי).
היתרון הוא שהטיפול הוא טבעי ולא חודרני (משחה של הורמונים טבעיים על העור) וגם הטיפול הוא בשורש הבעיה הגופנית ולא כמו בתרופות פסיכיאטריות שממסכות את הבעיה האמיתית במקום להתמודד איתה.

כבר אחת בלילה, כדאי שאלך לישון לפני שהיא תתעורר לינוק.

וכבר ראיתי פה ושם חבר'ה שמשתפכים בסגנון "אתה האור בחיי" ואז שולחים את הילד לבכות במיטה בשיטת 5 הדקות, נועלים אותו בחדר וכאלה.
את גדולה או שאת גדולה? שמישהו יגיד לך בבקשה.... מעריצה את הגישה שלך

הוא המשפחה שלך. ומה שאתם עוברים כרגע, כמה שזה קשה, זה תהליך שסופו לקרב אתכם.
זה כל כך נכון - לפני כמה ימים הסתכלתי עליו וחשבתי שאני אהיה בשבילו בכל מקרה לא בגלל שהוא תינוק או בגלל שזו הקרבה או בגלל שלא יודעת מה... אלה פשוט בגלל שהוא חבר במשפחה שלנו עכשיו והוא יקבל מה שהוא צריך - כמו שכל אחד אחר היה מקבל במידה והיה לו צורך. למותר לציין שהוא חבר משפחה שהטבע חנן אותו בתכונות חמידות קשות המתאימות במיוחד לשלב זה בחייו...

מיכלול ה - קראתי על איפק - וגם קראתי את דכדוך אחרי לידה - וגם כתבתי לך מייל - מנשקת ומחבקת אותך דרך המחשב - תודה שאת כאן בשבילי

S - תודה על ההמלצה אני בהחלט אחפש את הספר. ותודה על זה שבאת

ההולכת - חברה שלי טופלה בעבר בשיטת גרינברג והשיגה תוצאות טובות - הבעיה היא שאין לי כלים לבחון כאן את האנשים ולדעת מי מטפל טוב ומי לא - איזו הסמכה צריך לעבור בשביל להיות מטפל בשיטת גרינברג?

אני שוב זורקת לך את הרעיון שאם הקושי לקבל עזרה באיטליה הוא השפה אז אפשר למצוא מטפלים שיוכלו לעזור גם דרך הטלפון.
באיזה שיטות אפשר לטפל דרך הטלפון?

מה אכפת לך מה חושבים? אם את רוצה לצאת והמטפל תעזור לך, יהיה טפשי לא לעשות זאת בגלל שאנשים יחשבו עלייך כל מני דברים. במילא כל אחד הוא שלט מעצם קיומו.
זה כבר נושא נרחב בפני עצמו - תחושת הזרות והשוני - ואיך כולם פה עשויים חומר מסויים וברור לגמרי מי שונה ולא שייך - ולמה בכלל להסכים לחיות כך?

בהלם יקרה מאד מאד
ראיתי אותך ובוודאי ראית אותי אצל אורית באפריקה
והיום באתי גם אלייך

אני חיה באנגליה וזכורה לי בבירור השנה הראשונה כאן שהיתה קשה מאד מאד מאד
המון בכי, המון חוסר ביטחון, אצל אישה שכמוני, שבאמת אין יותר אופטימית ממני ברגיל

כמו כן זכורה לי שנת האמהות הראשונה שלי. אני הייתי מאד מאד מאושרת מהתינוק. קיבלתי אותו אחרי שנאמר לי שלא אוכל להרות
ובכל זאת השנה הראשונה היתה זמן משבר

אצלך מעורבים שני משברי חיים רציניים ביותר באותו פרק זמן
זה בלי להתייחס לעובדה שעברת ניתוח קיסרי אחרי שהיית מעדיפה בעצם לידת בית. בתור מי שילדה בבית, אני יכולה לתאר לעצמי את גודל הבאסה והוויתור

את מניקה, את לוקחת את הילד למיטה, את נושאת אותו במנשא... את עושה כל כך הרבה עבורו
כל הכבוד לך!!!! המשבר יעבור עם הזמן
כשאני כותבת משבר אני לא מתכוונת למשהו איום ומסוכן
פשוט אני מקבלת כמובן מאיליו שכאשר הילדים קטנים אנחנו במשבר
זאת אומרת ששום דבר לא יהיה מאה אחוז אידיאלי מאה אחוז מהזמן
כל רגע הוא איזה משברון בפוטנציה
וזה בסדר. מישהי כתבה פה למעלה לעבור רגע אחרי רגע... אני מאד ממליצה לחיות ככה באימהות המוקדמת, ומזה ללמוד לעשות את זה גם בחיים אחרי האמהות... יהיו חיים כאלה! ביחס לטיפול שאפשר לעשות בטלפון, אני מכירה מטפלת מדהימה מדהימה שמטפלת בטלפון טיפול אנרגטי בכלים של קבוצת החמש. לא יודעת אם שמעת על זה, אלה כלים מודעותיים חזקים ביותר, והמטפלת הזאת במיוחד מעולה
אם את מתעניינת, תשלחי לי מייל ל
[email protected]
רק תגידי לי שזה את
אני באנגלייה לצערי, אחרת הייתי באה להחזיק אותו בזמן שהוא בוכה. זה כבוד גדול עבורי להחזיק תינוקות בוכים

חמוטל - המון תודה על כך שבאת לבקר
נכנסתי לדף שלך - חינוך ביתי באנגליה

אני באנגלייה לצערי, אחרת הייתי באה להחזיק אותו בזמן שהוא בוכה. זה כבוד גדול עבורי להחזיק תינוקות בוכים
טוב אנגליה זה די קרוב את יודעת.... הוא בטוח היה שמח שתחזיקי אותו - זה כבוד גם בשבילו

אתמול חשבתי באמת על כך שכשאני מחלקת את הזמן לרגעים אז הוא יותר קל.

מעניין אותי מה שכתבת על השיטה הטיפולית של קבוצת החמש - המטפלת דוברת אנגלית או עברית?

אתמול דיברתי עם פסיכולוגית בקבוצת האמהות (זה מיזם של העיריה שמלווה באנשי צוות - פסיכולוגים) היא נתנה לי טלפון של פסיכולוגית שאפשר ליצור איתה קשר - והציעה לדבר איתי קצת במפגש הבא
עשה לי טוב ללכת לשם.
עשה לי טוב גם להגיע לחוג שחיה בכוחות עצמי - נסעתי במונית במקום שבעלי יבוא לקחת אותי -זה עסק מאוד לא משתלם כי המוניות יקרות בלי שום פרופורציה
עלה לי אחד עשרה יורו לנסיע של חמש דקות... אבל ההרגשה הייתה טובה
אני עדיין מאוד מפחדת מנפילה כמו שהייתה לי בתחילת השבוע ועדיין מאוד לא מרוצה מהמצב בגדול
מה שמעודד אותי זה בעיקר המחשבה שאני אקבל טיפול ואז אולי הדברים יראו לי אחרת
וכמובן כולכן כאן שעוזרות מאוד אפילו בעצם ההקשבה והידיעה שמישהו מבין מה עובר עלי

סוף השבוע הולך להיות גשום - בעסה
אולי ניסע קצת לחברים...
מישהו רוצה לבוא לבקר?

עשה לי טוב ללכת לשם
יופי @}

מישהו רוצה לבוא לבקר?
השבוע הינוקא שלי טעם פסטה ברוטב עגבניות וקישואים והתלהב. אז אולי נבוא באמת

מישהו רוצה לבוא לבקר?

גם אנחנו, עוד מעט שנה מאז הנישואים ועוד לא היינו בירח דבש... אולי עוד נגיע.
<מפנטזת...>

המטפלת דוברת עברית. היא בישראל. השיטה הזאת מדהימה. מחזקת ותומכת בתהליכים בצורה יוצאת מן הכלל. דבר מיוחד במינו באמת. רק עכשיו קראתי שבדיוק היית בלונדון. איזה באסה. חבל שלא יכולנו להפגש
מילא
בפעם הבאה

את יכולה לפנות לכתובת המרכז בשוייץ או באיטליה <יש קישורים באתר> ולבקש המלצות למטפלים מוסמכים באיזורך.
פעם מזמן היתה באיטליה מטפלת נהדרת ישראלית.אולי יהיה מישהו כזה גם היום?
אני מכירה בחורה שהיתה נוסעת עם בעלה פעם בשבועיים לסשן,מדרום צרפת לצפון איטליה,שעתיים בכביש המהיר...
יש לך פה המון אפשרויות לטפל בעצמך.תפעילי את האינטואיציה ותבחרי לך כיוון.
וגם אם תטעי,לא נורא,את תרגישי מייד ותוכלי לעבור הלאה,לא?!

קראתי עכשיו את כל מה שנכתב השבוע .
אמא בהלם , לפעמים כשצוללים בבריכה מגיעים עד הרצפה ואז דוחפים עם הרגל ועולים למעלה .
את עכשיו בדרכך למעלה אחרי שהגעת לרצפה .
יש לך המון כוח, אל תשכחי את זה , ההסתגלות קשה אבל את אישה חזקה, למרות מה שנדמה לך או ששידרו לך , רק מלקרא אותך פה . יש לך כוחות ואת משתמשת בהם , עושה את הדרך שלך , אף אחד לא יכול לעשות יותר טוב ממך , ככה זה, לא פחות לא יותר .
שולחת הרבה אהבה , ארני .

שליחה על ידי שוש* » 05 דצמבר 2005, 23:14

הי אמא בהלם,
קראתי את כל הדף בבט אחת והייתי מוכרחה להגיב... כנראה משום שאני מזדהה כ"כ. אני חיה בבלגיה, ולא בבירה....הבעל עובד ואני כרגע אם התינוקי בבית, מכירה כ"כ את הבדידות והתסכולים. מיד אחרי הלידה הגיעו ההורים לביקור בן שבוע ומאז אני לבד, אין משפחה, אין חברים, קשה קשה.
אני אתן לטובות ומיטיבות הניסוח ממני להמשיך ליעץ, ובכל זאת רציתי לחלוק מעט מנסיוני: מאז שתינוקי נולד אנחנו (אני ותינוקי) נוסעים פעם בשבוע לבריסל (מרחק שעתיים וחצי נסיעה ברכבת לא כולל מטרו) לצורך לימודי,אכן מבצע, אבל אפשרי ובהחלט משתכללים בכל פעם! נסענו גם לערים אחרות באיזור ואפילו במדינות אחרות, כדאי כדאי הנסיעה ברכבת מאוד נוחה ופשוטה (בד"כ הן עוצרות ממש במרכז העיר).
בכל יום ובכל מזג אוויר- אנוחנו מטילים בחוץ, גם כששלג בחוץ, לתינוקי זה בכלל לא מפריע הוא במנשא ועטוף איתי יחד במעיל הגדול של אבא...אני חושבת שמסתגלים לקור די מהר, פשוט צריך לשנות קו מחשבה. בארץ החברות שלי רועדות מקור כש-15 מעלות בחוף, בשבילי זה נעים...
אני בהחלט ממליצה על ביקורים תכופים בארץ, מחירי הכרטיסים, בעיקר בחורף, לא כאלה נוראים אבל קחי בחשבון שהחזרה קשה ובהחלט דורשת תעצומות נפש.
אני מאחלת לך שתתחזקי, אני אמשיך לעקוב בדף...

שוש! שוש!
אני מקווה שאני לא מתנפלת אפשר לשאול מאיפה את בבלגיה?
אנחנו מגעים הרבה לבלגיה
היינו במילאנו - שעתיים וחצי ברכבת ביום ראשון לא היה איפה להחליף לו...
איך את מחליפה ברכבת?
וגם רציתי לשאול באיזה מנשא את משתמשת - לנו יש מנשא בד ארוך וארנבון שוקל כבר שבע קילו וממש כבד לסחוב אחרי כמה זמן - חשבתי לעבור לעגלה אבל הוא כמובן לא מעריץ את הרעיון הזה יותר מידי
איך את מסתדרת בלימודים יחד איתו?
שוב סליחה על ההתנפלות...

ואגב
שוכב עלי עכשיו תינוק לבוש באוברול לבן
הוא חצי מעולף
ונוזל לו שאריות של חלב מהפה - כנראה אין לו כוח אפילו לבלוע
זה דבר חמוד זה.....

_מישהו רוצה לבוא לבקר?
השבוע הינוקא שלי טעם פסטה ברוטב עגבניות וקישואים והתלהב. אז אולי נבוא באמת_

אין ספק שהינוקא תל אביבי...
שיבוא לפה וקשה ואני אכין לו מה שבא לו!

_אמא בהלם , לפעמים כשצוללים בבריכה מגיעים עד הרצפה ואז דוחפים עם הרגל ועולים למעלה .
את עכשיו בדרכך למעלה אחרי שהגעת לרצפה._

הבעיה עם זה היא שזה כמו לא בשליטתי - לא קרה שום דבר שהוריד אותי ולא קרה שום דבר שהרים אותי - זה היה כמו חיצוני לי
זה מפחיד זה...

שליחה על ידי שוש* » 06 דצמבר 2005, 18:37

הי אמא בהלם,
דבר ראשון אני ממש מתרגשת, זאת היתה הפעם הראשונה שכתבתי בבאופן, ועוד לקבל תגובה... ואוו פלאי הטכנולוגיה.
ולעניננו,אני נמצאת בעירה לא ממש ציורית שגובלת בלוקסמבורג, (הבעל עובד בלוקס).בפעם הבאה שאתם בבלגיה למה לא תקפצו לאיזה וופל?
בענין ההחלפות ברכבת, אני בדרך כלל משתלטת על מושבי רביעיה ככה שאין מי שיראה ויעיר (אני כמובן פורשת משטח החתלה ועוטפת את החיתול המלוכלך בשקית נילון) וגם אם יעירו לא ממש מזיז לי ותמיד אפשר לשחק אותה תיירת שלא מבינה שום שפה!
יש לי מנשא של טריקוטי ובינתיים הוא מאוד נוח, לנסיעות אני לוקחת גם עגלה ובזמן הנסיעה תינוקי שוכב בה או יושב עלי.
בזמן הלימודים תינוקי נשאר עם חברה בבריסל. אני משאירה לה בקבוק עם חלב שאוב.
זהו, אם יש עוד שאלות תרגישי חופשי...וההזמנה לוופל תמיד פתוחה!

אני נמצאת בעירה לא ממש ציורית שגובלת בלוקסמבורג
תשמעי בתור אחת שגרה באמאמה של המקומות הציורים אני יכולה להגיד לך שציורי זה לא מה שחשבתי
ושהחו"ל לא ממש אחול משתלם...

אנחנו (או יותר נכון בעלי כשהוא נוטש אותי לאנחות) נוסע לאנטוורפ זה באזור? חשבתי להידבק אליו אולי פעם.
וחוץ מזה כיף לדבר עם מי שמתמודדת עם אותו מזג אוויר

יש לי מנשא של טריקוטי ובינתיים הוא מאוד נוח, לנסיעות אני לוקחת גם עגלה ובזמן הנסיעה תינוקי שוכב בה או יושב עלי.
וואו גם עגלה - זה נראה לי מסובך, לא מכירה את המנשא הזה - בן כמה התינוקי שלך? או יותר נכון כמה שוקל? אני חושבת להזמין את הסלגוזל מישראל

למישהי יש תובנות בנושא מנשאים?

אמא בהלם
לכל אמא יש תובנות אחרות בנושא מנשאים כי לכל אחת נוח לשאת את התינוק במצב אחר וגם כל תינוק אוהב מנשא אחר וזה גם תלוי בשלב ההתפתחותי שלו. נראה לי שהשלב הקשה ביותר מבחינת מנשאים הוא השלב בו התינוק כבר כבד לנשיאה מקדימה אבל עדיין לא מחזיק את הגוף לרמה שניתן להשתמש במנשא צד או במנשא גב.
אני למשל ניסיתי לשים את הקטנטונת במנשא על הגב כבר מגיל חודשיים אך תמיד אחרי כמה דקות היא התחילה לבכות. בזמן האחרון המצב השתנה והנסיונות על הגב עברו בהצלחה, כנראה כי יש לה יותר שליטה בשרירים ובאחזקת הראש. יש גם אמהות שנוח להן מאוד מנשא על הצד, אני מרגישה עם זה לא בטוח וגם חוששת שהעורף שלי יתפס כי יש לו נטייה לכך.
אני ממליצה לך להסתכל עוד ב מדור מנשאים. כמובן שההמלצה הטובה ביותר היא למדוד לפני שקונים כי המנשא היא הוצאה די יקרה אם אין בו שימוש לאחר מכן. האם יש איזושהיא חנות עם מנשאים בסביבתך. (אפילו אם זה דורש נסיעה קצת ארוכה)? שווה לנסוע ולקחת זמן רב אפילו כמה שעות כדי לבדוק מה מתאים לך.

האם יש איזושהיא חנות עם מנשאים בסביבתך. (אפילו אם זה דורש נסיעה קצת ארוכה)? שווה לנסוע ולקחת זמן רב אפילו כמה שעות כדי לבדוק מה מתאים לך.

ווללל - ידעתם שהתינוק שלי די מפורסם בעיר? בזכות המנשא - אנשים לוטשים עיניים כאילו ראו סוס מכונף
הקונספט של מנשאים שאינם בסגנון הביבי ביורן לא קיים פה - כל הזמן שואלים אותי אם עשיתי את המנשא לבד
ראיתי כאן בחנות אחת מנשא שהוא כמו שק שתוולים על כתף אחת והתינוק יכול או לשכב בעירסול או לשבת
אבל אני חושבת שכמו שאמרת הוא גדול מכדי לשכב וקטן מכדי לשבת
איטליה היא מדינה קצת מוזרה

שערתי שזו תהיה התשובה שלך לגבי מנשאים אבל חשבתי לעצמי שאולי יש בכל זאת סיכוי שתמצאי מנשאים שווים גם באיטליה.
לילה טוב
מיכל

שערתי שזו תהיה התשובה שלך לגבי מנשאים
אבל נכון שהציפיה שאיטליה תהיה מקום מודרני?

היי אמא בהלם!
קראתי את הבלוג שלך, ויש לי כמה דברים להגיד. אני לא בטוחה שאצליח הכל עכשיו, כי פיצ שלי ליידי.
אני גם כן לא מתגוררת בארץ, אני גרה בברלין, אני ילדתי את פיצ שלי (בן שמונה חדשים) כאן, והיינו בביקור בארץ שהתפרש על חודש שלם כשהוא היה בן חצי שנה.
יש הרבה דברים שאת מספרת שאני מאוד מזדהה אתם, ויש גם הרבה דברים שהדרך התמודדות שלי אתם היתה שונה.
דבר ראשון, מה שיש לי להגיד, זה שאת חייבת דחוף לארגן לך ולקטן שלך ביטוח רפואי! אני לא מבינה איך הצלחתם להסתדר בלי זה עד עכשיו!
זה לא שאני דוגלת כל כך בשיטות הרפואה המודרנית, אבל זה משהו בסיסי וחשוב מאוד שאת חייבת לארגן, גם לכל מקרה שלא יהיה, וגם יש הרבה דברים ובדיקות וטיפולים שאת כן חייבת גם לעצמך וגם לקטני שלך.
איך זה יכול להיות שלבעלך יש ביטוח רפואי ולכם אין?
הוא לא יכול להצהיר שהוא נשוי ושיש לו ילד?
עוד המלצה שיש לי בשבילך, זה להפסיק לומר -האיטלקים האלה- זה גורם לך לראות אותם בתור יצורים לא אנושיים ושונים ממך, ומונע מראש יצירת קשרים.
בעיר שנמצאת מרחק נסיעה של שעתיים ממך אין מקומות של חינוך אלטרנטיבי, או חנויות של מוצרי תינוקות? אני מוצאת את רוב הדברים האלטנטיביים, כמו מנשאים, בחנויות יד שנייה פה. אבל חייבת לציין שאפילו בקטלוג של טויס אר אס, הכי מיינסטרים שיש, מצאתי מנשא בד ארוך.
אבל זה גם אולי ההבדל בין גרמניה לאיטליה...
בקשר למקום המגורים שלכם, אם בעלך בכל מקרה עובד בבלגיה, אין לכם אפשרות לעבור למקום אחר שיותר מתאים לדרך חיים שלכם? אם אתם כבר באירופה, המעבר כמעט לכל מדינה ברדיוס שלכם יהיה הרבה יותר פשוט ממה שהיה המעבר מהארץ. ובטוח שהרבה יותר זול.
בכל מקרה, בינתיים, אני מקווה שאת מתחזקת ומתעצמת, ורק שתדעי שאפשר ללמוד כל כך הרבה מהקטנים האלה, גם על העולם וגם על עצמינו. הרבה שיעורים חשובים.
מקווה שעזרתי קצת, ולכל דבר אחר שנראה לך שאני יכולה לסייע, אני כאן.
בינתיים אני הולכת, יש לי עוד קצת מה להוסיף, אבל אעשה את זה יותר מאוחר.

למישהי יש תובנות בנושא מנשאים?

אני מאוהבת ב "מנשאפלא", ויש לי שלושה מנשאים שונים. זה היחיד שמאפשר לי לשאת את הפשפש מקדימה ולא לסבול מכאבי גב.
הוא הכי נוח בעולם בשבילי, ותמיד עוצרים אותי לשאול מאיפה?

ועכשיו בעצם נזכרתי שראית אותו בתמונה...

שליחה על ידי שוש* » 08 דצמבר 2005, 20:14

הי אמא בהלם,
צר לי לבשר לנו, אבל אנטורפן ממש לא קרובה... איך הוא נוסע ברכב או רכבת? אולי הוא עובר בדרך?
התינוקי שלי כמעט בן 4 חודשים (15/8) ושוקל 6 קילו, ובינתיים עוד לא ממש מעיק מבחינת משקל, אבל אני חושבת שבקרוב נעבור לנשיאה על הגב.אגב המנשא שלנו נקנה בבלגיה ובכלל ראיתי פה הרבה סוגי מנשאים ( אם כי יותר בחנויות מאשר ברחובות).
אני נוסעת שבוע הבא לארץ! איזה כייף לי!
אני אמשיך להציץ בדף מידי פעם, תהני בינתיים מאוירת הכריסמס המשעשעת...

נסיכת השום
ברוכה הבאה.

שאת חייבת דחוף לארגן לך ולקטן שלך ביטוח רפואי! אני לא מבינה איך הצלחתם להסתדר בלי זה עד עכשיו!
כמובן שעובדים על זה - הבירוקרטיה והבלאגן פה לא יאמנו. כרגע לארנב יש רופא פרטי מאוד נחמד שבודק אותו בדיקות שגרה כל חודש, שוקל אותו וכו'
בקשר אלי - אף פעם לא הצטיינתי בלדאוג לעצמי - אבל בסוף (בעוד כמה חודשים בתקווה...) נקבל את הקארטה סניטריה - (כרטיס קופת חולים).

_אבל חייבת לציין שאפילו בקטלוג של טויס אר אס, הכי מיינסטרים שיש, מצאתי מנשא בד ארוך.
אבל זה גם אולי ההבדל בין גרמניה לאיטליה..._
אז זהו - שפה אין טויז אר אס... בלי להכנס לזה יותר מידי איטליה שונה במידה מסוימת מהמדינות המאומרקות האחרות - יש בזה דברים יפים ולפעמים זה מעצבן - לקח לי שנה וחצי למצוא את הסיני היחיד בעיר הקודמת שגרתי בה שמוכר כוסברה. בכלל כמו שאת בטח יודעת כשגרים רחוק מהבית אז יש יחסי שנאה אהבה אם הזכרונות ומה שמוכר לעומת הלא ידוע - אפשר להתפייט על זה שעות אבל בגדול לא תמיד קל לקבל את השוני באהבה. אבל עובדים על זה.
שורה תחתונה אני מניחה שיש פה הכל מנשאים וכו' ושיטות חינוך אלטרנטיביות בודאי ובודאי - אלה שלי כזרה מן החוץ הרבה יותר קשה להגיע לזה - גם בישראל מגיעים לדברים האלה דרך האינטרנט או כתבה בעיתון או מישהו ששמע ממישהו - ולא מביקור פשוט בשילב.
חנויות למוצרי תינוקות יש פה המון אבל מוכרים שם דברים סטנדרטים
אגב הכל פה גם נורא יקר ביחס לשאר אירופה.... בגלל המיסים
חבילת מגבונים של ג'ונסון עולה כמעט 4 יורו.

המקום שהייתי הכי רוצה לעבור אליו - הוא לונדון - אבל בגלל יוקר המחייה אני לא רואה (כרגע, כי אולי החיים יראו לי בעתיד) איך אפשר לעשות את זה. אבל הרעיון כשלעצמו הוא בהחלט בכיוון המחשבה שלנו.

שוש, תהני בארץ.

אני והנקה
אני אוהבתלהניק בגלל שזה אמר שאני יכולה לראות טלויזיה או לקרוא ולא לחוש רגשות אשמה
אני אוהבת להניק כי כיף לי לערסל את הארנב קרוב אלי
אני מניקה כי אני רוצה לתת לילד שלי את הכי טוב - גם אם זה קשה לי
זה לא כואב, הקרבה לא מציקה לי
מה שמפריע לי לפעמים זה הידיעה שהוא תלוי בי בלבד
לא לשתות אלכוהול
לא לישון כל הלילה
המחשבה שמתוך רגשות אשם אני אניק עד גיל ארבע
הידיעה שרגשות אשם עוברים בחלב

אתמול ראיתי ילד גדול - אולי בן שלוש או ארבע יונק במסעדה זה שימח אותי - עד עכשיו רק קראתי על זה באתר

נכנסתי להרגל של לצפות בתכנית הטלויזיה של הלוחשת לתינוקות
אני מזועזעת כל פעם מחדש
היא אישה מגעילה ומסוכנת שפשוט מתעללת בילדים
עכשיו ראיתי איך היא באה "לעזור" למשפחה שיש לה ילדה בת 11 שבועות שאוכל בית עשר לארבע עשרה פעמים ביום
אז האמא מחזיקה את התינוקת בתנוחת הנקה אבל לא נותנת לה לינוק כדי שתלמד להרגע
מהניסיון שלי (ואני באמת אמא צולעת) כשתינוק רוצה לאכול נותנים לו לאכול
אי אפשר לדווח עליה למישהו?

אי אפשר לדווח עליה למישהו?
בלוחשת כבר טיפלנו (צחוק מרושע).

סתם, סתם. לא יפה מצדי. היא נפטרה לפני כמה חודשים.