אמא בודדה בחינוך ביתי

_הצילו, אין לנו חברים.
אנחנו גרים במקום מבודד והילדים כמעט לא פוגשים ילדם אחרים, זה היה בסדר והיום אני מרגישה עם זה פשוט נורא.
אנחנו לא נעבור לאיזה ישוב קהילתי כרגע אבל אני מרגישה כאמא גרועה שמרחיקה את ילדיה מחברת העולם.הילדים בני 6 ,3.5 ושנה
תובנות... עיצות...?_

אני יודעת על המפגשים ולפעמים הם נותנים מענה אבל בחיי היומיום אני מרגישה שחסר לנו ואז קשה לי עם המצב עם עצמי ועם הבחירות שלי.

אולי תכתבי איפה את גרה (לפחות בערך?)

מבינה את תחושתך.
נראה לי מאוד הגיוני ובכנות, אם לילדים שלי לא היו מספיק אפשריות להפגש עם חברים ,סביר להניח שגם אני הייתי נכנסת לאי שקט.

ישנה השאלה :מה זאת אומרת מספיק אפשריות?,עינין סוביקטיבי.

ועכשיו השאלה היא כמה מפגשים כן אפשר לקיים עם ילדי החינוך הביתי?
כמה מפגשים שהם ביקורים בבתים (אחד על אחד) מתאפשרים ואם את יכולה להסיע ולהחזיר?
אם יש חוגים ושלל פעיליות שמתקימים עם עוד אנשים שאתם נמצאים בהם?

ועוד משהו קטן:מה איתך?את מרגישה שאת בעצמך היית רוצה לראות יותר אנשים,לפגוש חברות?

שלום לך
גם אני, כמו אילה רציתי לשאול:
מה איתך?את מרגישה שאת בעצמך היית רוצה לראות יותר אנשים,לפגוש חברות?
כשגרים בישוב גדול או בקירבה לעוד משפחות חינוך ביתי, קל יותר להכיר ילדים אחרים. יש יותר אפשרויות והרבה ילדים כך שעם מישהו כבר מתחברים בדרך כלל. כמובן שאז, לפעמים עולות שאלות אחרות כמו איך מיחדים זמן למשפחה כשכל ילד רוצה להזמין חבר אחר וללכת לעוד שני מפגשים ועוד.
כשבוחרים לגור בישוב מבודד וגם להיות בחינוך ביתי, הרבה פעמים קשה לרכוש חברים וצריך להשקיע יותר בנושא החברתי. לנסוע רחוק יותר למפגשים, לנסות לארגן חוג או ספריה או איזשהו מפגש קבוע בישוב.
יש בישוב ילדים?
יש לנו כאן במושב, שני אחים שהולכים לבית ספר אחר משאר הילדים. הם יזמו עם ההורים, חוג טבע. נפגשים כל שבוע אצלם בחצר, עושים מדורה ופיתות על הסאג' ושומעים סיפור. כל זה ללא תשלום. זו דרך שלהם ליצור קשר עם הילדים האחרים במושב.
אני מכירה משפחות שנוסעות משהו כמו שלושת רבעי שעה למפגשים בצורה קבועה. לאט לאט נוצרים גם קשרים אישיים ואחרי המפגש לפעמים אחד הילדים נשאר אצל משפחה אחרת או שהם לוקחים איתם ילד אחר.
יש כאלה שיוזמים אצלם בבית מפגשים. זה לוקח זמן אבל אולי תגלי שאפילו באזורך יש פה ושם משפחות חינוך ביתי.
אולי תזמיני לכאן את נ ע מ ה מבאר אורה. גם היא בישוב מבודד. בטח יש לה רעיונות.

_ישנה השאלה :מה זאת אומרת מספיק אפשריות?,עינין סוביקטיבי.
ועכשיו השאלה היא כמה מפגשים כן אפשר לקיים עם ילדי החינוך הביתי?
כמה מפגשים שהם ביקורים בבתים (אחד על אחד) מתאפשרים ואם את יכולה להסיע ולהחזיר?
אם יש חוגים ושלל פעיליות שמתקימים עם עוד אנשים שאתם נמצאים בהם?_
איזו תדירות כדאית?
מה איתכם?(תיכף אכתוב עלינו עוד)

איזו תדירות כדאית?
שאלת השאלות. התשובה היא כמובן שלכל אחד כדאי מה שטוב לו, שזה אחרת לגמרי ממה שטוב לאחרים. יש כל כך הרבה מרכיבים בתשובה לשאלה הזאת - מה זמין ואפשרי לכם, מה טוב ונעים לכם, מה השוני ביניכם לבין עצמכם (מה כל ילד מעדיף, ומה את), כמה את מצליחה להתנייד ולהתנהל בחוץ עם תינוק וכן הלאה.
מה אתנו? יש לנו שני מפגשים גדולים בשבוע שאנחנו הולכים אליהם, יומיים שאנחנו בבית ולפעמים גם מארחים, ויום אחד שאנחנו מסתובבות בין חוגים וחברים.
מרחק הנסיעה המרבי שלנו הוא 25 דק'.
אנחנו בנות 37, 10, 6.5 ו-3, וזה פחות או יותר מה שמתאים וטוב לנו כרגע.

אנחנו הולכים פעם בשבוע למפגש גדול ולפעמים עוד פעם.יש גם חוג פעם בשבוע.
ןפעם או פעמיים מארחים חבר.
זה לא מספיק.
בשבועות האחרונים היינו עסוקים מאוד בעזרה דחופה לבן משפחה ולכן לא הלכנו בכלל למפגשים ואני כמעט יוצאת מדעתי.
אני מתחילה להרגיש שאני לא מצליחה לארגן את חיי, הצרכים משתנים בקצב מסחרר ולמעשה אני כאילו כל הזמן חיה ב"טעות", בצורה הלא נכונה- למרות שבזמן שאני עורכת שינויים הם נראים לי מועילים.

מטעיות לומדים, זה קודם כל.

אין לנו חברים.
אני חוזרת אל התחלת הדף.
ואולי לא חידדתי את השאלה מספיק טוב:

התחושה שלך היא שאין אנשים שהם חברים שלכם?
יש לכם חברים אבל אין לכם הזדמניות לפגוש אותם?

אצלנו אני יודעת שישנן תקופות שצריך לראות הרבה את החברים ,יש תקופות שרוב האנרגיה מושקעת במפגשים ואחרי זה חוזרים הביתה ולא צריך כלום.
עכשיו בגלל מזג האויר נפגשים בחוץ מתי שרק יכולים.
יש תקופות שמרגיש לי שעם כל הכבוד למפגש רעים,צריך להפנות אנרגיה גם למשימות בבית,אם החברים רוצים לעזור,יופי, אם לא עדיף שיבואו בהזדמנות אחרת,טוב,זה כבר צרות של עשירים..

לי נראה שזה גם תלוי בילדים,כי על פניו, הסדר השבועי שלכם נראה נחמד.
אם היית עסוקה בעזרה לזולת והצרכים שלהם קצת נדחו ,לא נורא,זה שיעור טוב לילדים לדעת לדחות סיפוקים ולעזור.
אם את מתכונת לעזור לאורך זמן ,אולי תבררי אם יש מצב להקפיץ את הילדים לחברים שהאמא שלהם יכולה להכיל את זה לזמן מוגדר מראש.אולי עבור אירוח אצלכם או אוכל מבושל או משהו.אולי עבור זה שגם ילדים בבית המארח פשוט ישמחו על הביקור.

אישית :2 מפגשים גדולים,פעמיים חוג אחר הצהרים ו2חוגים בבוקר,אין ספור ביקורים בבתים .עשירים מדופלמים.

הנה,הגעתי לדף הזה גם בלי שהזמינו אותי... (אמא בבית ...)ככה,מסקרנות...
אמא בודדה בחינוך ביתי
גם אני אמא,גם לי יש ימים שבהם אני חשה בדידות,וגם אנחנו בחינוך ביתי (ביישוב קטן ומרוחק)
אבל תחושת הבדידות שלי לא בהכרח נמצאת בהלימה עם ה"מציאות", כפי שזו נחווית ע"י ילדיי. כלומר-פעמים רבות זוהי תחושה שלי וככזו-אין לה שום קשר לתדירות המפגשים החברתיים שילדיי נחשפים אליהם.
אני חשה בודדה ,כי כך אני בוחרת להרגיש. לוקחת אחריות על הבחירות שלי ומודעת ל"מחיר" שלהן. בתקופה זו של חיי אני בוחרת להתכנס פנימה ולכן פחות משקיעה זמן ואנרגיות בתקשורת עם הסביבה. היו גם תקופות אחרות...
אני חשה בדידות , לא בגלל שאני לא נפגשת עם מספיק אנשים,אלא כי אני חיה עם רמת ציפיות מאד גבוהה מכל קשר בין אישי. לאנשים לא קל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים האלו שמחייבים רמת מעורבות גבוהה אלו בחיי אלו,פתיחות, כנות , שיתוף ועזרה הדדית.
אני חשה בדידות כי איכשהוא האגו שלי תמיד ימצא דרך להדגיש את השונות שלי במקום לחפש בנרות את המכנה המשותף ולו גם הקטן ביותר ולהתחבר אליו.
אני חשה בדידות בעיקר לאחר ריב עם בעלי,חברי הטוב והאדם החשוב לי ביותר בחיי. ללא התמיכה,ההבנה,האהבה שלו- אני לבד.וזה עצוב וקשה וכואב.
מה לכל אלו ולמספר המפגשים שאתם הולכים אליהם?
אצלי לפחות,זה קשור לדברים אחרים לגמרי. (דף מעניין שקשור: שונות באופן טבעי )

יכולה לומר לך שעבורנו מפגש כל שבוע זה ה מ ו ן ! אפילו למפגש פעם בשנה אנחנו בקושי הולכים. (הכוונה למפגשים של משפחות בחינוך ביתי,כי מפגשים חברתיים יש לנו על בסיס יומיומי ביישוב שבו אנו גרים)
יכולה להגדיל ולומר- שכל הנסיונות שלי להפגיש את ילדיי עם עוד ילדים בחינוך ביתי נחלו כשלון לאחרונה. לא מעניין אותם. בתי הגדולה (בת 10 כמעט) נהניית מחברת הילדים ביישוב וזה מספיק לה לגמרי. מתריסה כנגד היוזמות שלי : "מה?אם הם בחינוך ביתי זה אומר שברור שהם יותר נחמדים?. לא. לא רוצה...
יש לה צורך חברתי די גדול שמקבל מענה במועדון היישוב. כל יום אחרה"צ יש פעילות והיא מתמידה ונהניית שם מאד. ואנחנו גם מטיילים הרבה ופוגשים אנשים. ויש לה גם דף פה בבאופן שבאמצעותו היא יוצרת קצת קשרים עם בני גילה,אבל זה רק וירטואלי,בינתיים...
לעומתה,בני בן ה 8,אנטיסוציאלי בעליל. לראות אותו בהתנהלות מול אנשים,זה לראות עצמי במראה וזה לא קל בכלל. לא מעניין אותו בקיצור. הוא לא יטרח להשקיע בקשר חברתי רדוד נוסח "היי" ו "ביי". רק אם זה אמיתי ועמוק. רואה עצמו חבר של ציפור פצועה ,לא פחות מאשר של ילד בן גילו,ואפילו הרבה יותר מזה.
יש להם חוג אחד בשבוע של שומרי הגן,ביחד. הבת הולכת גם לחוג קרמיקה בנוסף. זהו.
אין לנו עוד שכנים "באופנים" (בינתיים...בקרוב יהיו!), ובכל זאת-לילדים (רוב הזמן...)לא משעמם.הם לומדים להעסיק את עצמם ולהעשיר את חייהם מתוך עולמם הפנימי וזה נהדר לדעתי.

טוב , הארכתי יתר על המידה

ימים טובים

נעמה

אילה , את באמת עשירה ומעניין אותי איך זה נבנה,כי זה מרגיש שפרשתם רשת חברתית רחבה ויציבה ושאתם מופרים.
נעמה אמרת לי דברים פשוט נהדרים. (לנו אין חברים בקרבת מקום רק מרחק נסיעה)
תיכף אכתוב עוד

בנוגע לשאלתך,נראה לי שהכי טוב זה :לעשות את מה שאני אוהבת,בטוח שימצאו עוד כמה שישמחו להצטרף.

אני מוצאת את עצמי מזדהה עם המשפט "אמא בודדה בחינוך ביתי". אני בוחרת בחינוך ביתי מכולמיני סיבות, אבל החיסרון, בשבילי, זה בהחלת הבדידות. גם לי, וגם לבן שלי. אני לא חושבת שהפתרון זה לשים אותו בגן, אלא למצוא סביבה תומכת.

אבל, אפילו בתוך הקהילה של החינוך הביתי, המעט שהיכרתי, אני שונה. אני מרגישה שהציפיות שלי לא מתאימות למציאות. אני רוצה למצוא אנשים שפתוחים לגישה אחרת לחיים, אבל שלא מצפים ממני לבחור כמוהם. אני בעצם רוצה שיקבלו את הבחירות שלי/אותי. כנראה זה לא נדיר

אבל חסר לי קהילה. אני כל כך לבד, וכשבעלי עובד ימים ארוכים (נדיר) אני פתאום מבינה כמה המצב לא טוב.

אז, זה דרך ארוכה להגיד שאני מחפשת קהילה, ואין לי מוסג איך למצוא.

למשל, חשוב לי אוכל אורגני, להגביל טלויזיה, לבחור הכי אקולוגי שאפשר, וכולי. אני יודעת שזה לא נפוץ בחינוך ביתי. אנשים בוחרים בחינוך ביתי מכלמיני סיבות.

הי מייגן,

רוצה להציע לך הסתכלות שונה על המצב.
ראשית כדאי להפריד את הצרכים שלך בחברה מבוגרת דומה לך, שלאו דווקא קשורה לחינוך בייתי ובצרכי החברה של ילדך. יכול להיות שסיפוק הצרכים הללו יכול להיות בנפרד ולא באותו מפגש.
שנית, ממה שאני יודעת, אוכל אורגני, הגבלת טלויזיה ובחירות אקולוגיות מאוד נפוצות בחינוך בייתי. יש שוני ברמת החשיבות שכול אחד מייחס לדברים, מידת ההקפדה וכו'. אני לדוג', מחוץ לבית מקפידה הרבה פחות ומאפשרת הרבה יותר ממה שקורה בתוך הבית. פשוט, בבית אני יוצרת מציאות שמתאימה יותר לערכי, תוך התחשבות בצרכים ורצונות של שאר השותפים. בחוץ, כאשר בכול מקרה השליטה שלי מוגבלת אני בוחרת לשחרר. הציפייה שאנשים בחינוך בייתי יהיו בדיוק כמוני היא שגויה ומובילה לאכזבות.
את יכולה או לנסות ולהתערות בקהילה המקומית שלך שלא בהכרח בחינוך בייתי. לדוג' ללכת לגינת משחקים שכונתית אחר הצהריים. לבדוק אם יש איזה חוג מעניין בקרבת מקום, להזמין את השכנים אליכם וכו'. בנוסף את יכולה להגיע למפגשים או להזמין אלייך. יש מפגשי קטנטנים בפתח תקווה, בקרית אונו. ראיתי בדף השרון שיש קבוצה בכפר סבא.
בשביל שעתיים של משחק לילדך, לא צריך התאמה מוחלטת בין ההורים. זה יותר נעים ונחמד כשנוצרת חברותה גם בין המבוגרים, אבל מנסיוני זה יכול לקחת זמן עד שמרגישים בנוח, למרות שגם חוויתי מקרים של "התאהבות ממבט ראשון" P-:

אני חושבת שהמפגש המשותף שאותו חלקנו הוא דוגמא מצויינת לכך שנשים ששונות במהותן, השקפת עולמן, אורח חייהן יכולות להעביר מספר שעות בנחת ובנעימים (אני לפחות נהנתי). נכון, שהמזון במפגשים לא תמיד תאם את בחירותיי, וברור שבנותי העדיפו את מה שאחרים אוכלים וזה גם בסדר מבחינתי כי הן נהנו וכי בשאר הזמן שלהן הן בכול זאת אוכלות את מה שיש בבית. חוץ מזה גיליתי שכשיש הקפדה יתרה על כול מיני דברים ונסיון לייצר מציאות מזוייפת שבה כולם יהיו דומים, לי היה הרבה פחות נעים, היו מתחים וכו'.

חג שמח ושנה טובה @}

מסכימה עם חלוקית. גם לי הדברים האלו חשובים, השאלה עד כמה. מבחינתי, אם זה בא על חשבון רווחתנו אז זה כבר לא שווה.
אני גם רואה בזה פתח להתמודדות עם דברים אחרים. לא כולם כמונו, לא כולם אוכלים כמונו, לא כולם עושים הכל כמונו. אין כזה אף פעם. אולי באנתרופוסופיה וגם אז לא בטוח.

חלוקית נחל, תודה על התגובה, והחיבוק. (אני לא יודעת איך לסמן חיבוק חזרה)

הרגשתי מטומטמת כשכתבתי את משהכתבתי, אבל הייתי חייבת להוציא את זה. אני דואגת שאני לא אצליח בחינוך ביתי בגלל הקושי שלי בחברה. אבל בעצם, אני סתם בחרדה. אני בהתחלת הדרך שלי ועוד לא ניסיתי הרבה. פשוט כל ניסיון דורש הרבה השקעה ממני (כנראה זה גם לא נדיר, לפי מה שאני קוראת בא"הב). זה פשוט ייקח לי זמן למצוא את "my groove".

כן, קבוצה מתחילה פה בכפר סבא, ואני אתחיל אחרי החגים איתם. ועלי להתקשר למפגש בפתח תקוה, שחכתי שהייתי בקשר במייל, ועוד לא טלפנתי.

בראש אני יודעת שכולם לא אותו דבר. ובראש, זה משמח אותי שאפשר לקבל את השונה. בהחלת, החיים שלי דרושים ממני לקבל את השונה בהרבה מצבים. אבל רגשית - בא לי קצת חופש מזה. קצת הבנה בלי שאני צריכה להסביר את עצמי יותר מדי - וזה כבר ממש לא קשור לחינוך ביתי.

המשבר הקטן שלי עכשיו, הוא קשור לחבר טוב שהתחיל לשאול למה אני בבית (לא ציפיתי ממנו שהוא יגיב ככה) וגם יום ארוך כשאר בעלי היה צריך להישאר בעבודה. לחץ מהמשפחה וחברים לשים אותו במסגרת ולאט לאט אני מתחילה להרגיש שאני לא מספיק חזקה בלי קהילה. אני מרגישה שאני צריכה להרגיע גם את עצמי, וגם האנשים סביבי.

מה שכן הולך טוב, בעלי תומך ושנינו בטוחים שגן זה למענה שיתאים לנו.

בקשר להקפדה מחוץ לבית, אני משדלת לא לעשות את זה. כשקיים ברירה, אני בוחרת הכי קרוב למה שהייתי בוחרת בבית, אבל הוא כבר בגיל שהוא בוחר לבד. ואי אפשר לשלוט לגמרי. אבל זה היה מדהים עם הייתי מוצאות עוד משפחות עם בחירות דומות בקשר לאוכל. זה מקל כל כך.יש לי חברה שכן מקפידה עם האוכל, והרבה יותר קל להפגיש את הילידים בלי לחשוש על סוכר וחומרי משמר, טעם וצבע. (השאלה עם לדאוג בקשר לדברים האלא, אני מבינה שזה בחירה אינדיבידואלית. אני כן חוששת בקשר לדברים האלא לילד שלי)

טוב.... מספיק ממני להיום.

שוב תודה. זה כן נכון להפריד בין הצריכים שלי לצריכים של בני. ולמצוא אולי פטרונות שונות.

קצת הבנה בלי שאני צריכה להסביר את עצמי יותר מדי - וזה כבר ממש לא קשור לחינוך ביתי.
דווקא בחינוך ביתי אנשים מכירים את כל הבחירות האלו, גם אם לא מיישמים בעצמם. צריך להיות ממש קיצוני כדי להיחשב עוף מוזר, וגם אז אנשים יותר מקבלים את זה (בניגוד לקבלה של אנשים שנותנים מטרנה למשל, שאז לפעמים יש קצת עין עקומה)

תפוח אדמה, תודה.

מעניין שכתבת על אנתרופוסופיה. אני באה מבית אנתרופוסופי, ואני רחוקה מזה היום. אבל כן גדלתי עם אוכל בריא על חשבון דברים אחרים. וכן גדלתי בלי טלויזיה בכלל. לפעמים הייתי רוצה לחזור לזה, רק להרגיש חלק מקהילה, אבל זה לא יתאים לי היום. בינתיים גיליתי דברים אחרים שיותר מתאים לי אישית.

אני מצטערת עם מה שכתבתי נקראה כביקורת על הקהילה בחינוך הביתי. אני כמעט ולא מכירה את הקהילה. אני פשוט חוששת.

תפוח אדמה, אנחנו כותבות באותו זמן

ואני מפספסת. ועלי לסדר את הבית.

אני חושבת שאני "בטראומה" ממפגשים שחלקו ארטיקים ולא כל כך רציתי לבן שלי, אבל הרגשתי מאוד לא נוח להגיד לו כשכולם כן נתנו לילדים שלהם. מצב מאוד פשוט ונדיר. והייתי צריכה לחשוב הרבה על הבחירות שלי.

גם אני צריכה לסדר את הבית. ולשחק במשחקי דמיון עם הטרקטורים של הבן.
זה לא נקרא כביקורת בכלל, אני מכירה את המקום הזה ממני, היתה לי תקופה שגם הייתי מסתכלת על אנשים בראי של הבחירות האלו, של אוכל וטלויזיה, וגם של הנקה, חיתולים, מסגרות.... אבל הרבה אנשים שאני אוהבת שולחים את הילדים למסגרות, ואני בעצמי נתתי מטרנות וחיתלתי בח"פ והיום הילדים גם רואים סרטים רחמנא ליצלן. לסביבה יש השפעה, אבל גם על הדברים הטובים. אז אולי אם היתה לי אפשרות ממש, הייתי מעדיפה למשל שהם לא ידעו מה זה ספיידרמן. אבל החברים שמלמדים אותם על ספיידרמן נותנים להם כל כך הרבה דברים טובים אחרים, שאני מוכנה לחיות עם זה.
הזכרתי את האנתרופוסופיה כי יש בה משהו לא מתפשר, ואנשים יוצרים לעצמם קהילות לא מתפשרות כאלו. מצד שני, זה מחייב מסגרת לילדים, אפילו שהקהילה מאד תומכת ולרוב נעימה, מבחינתי זה מחיר שאני לא רוצה לשלם.
אין מה לעשות, חינוך ביתי חופשי משמעו שכל אחד חופשי לבחור גם אחרת מאיתנו. לדעתי בנושאי חינוך הפערים יותר גדולים ויותר מקשים (למשל התמודדות עם אלימות) אבל אולי הילדים יגדלו עוד ואז אני אחשוב שמשהו אחר הוא הדבר שיותר מקשה....

הבית מסודר - יחסית

אני כנראה עדיין מחפשת את המסלול שלי. ברור לי שלא הייתי רוצה שהבן שלי ילמד מדוגמאות מהטלוויזיה, אבל מה לעשות, במשפחה שלי (בעצם של בעלי, אבל אני מרגישה קרובה אליהם)ההשפעה מטלוויזיה חזקה וצעצועים מסרטים זה חלק מהמציאות של הדודים. הבן שלי משחק עם "בטמאן" בלי לדעת מי זה בדיוק, והייתי חייבת לוותר, אחרת לא היה שום קשר עם המשפחה.

אני מאוד מקבלת את הראיון שכולנו חופשיים לבחור מה מתאים לנו. זה שיעור חזק שלמדתי מאז שאני אימא. אני גם מחפשת את הדרך שלי שאני שומרת את העיקרון ולא מעבדת לגמרי מה שחשוב לי.

וגם אני מאוד גאה בעצמי. העברית שלי הרבה יותר טוב ממה שחשבתי. אד עכשיו אני מבלה יותר בפורומים בא"הב מפני שחשבתי שקשה מדי בעברית. קשה לי, אבל אני כן מסוגלת כשיש שקט.

לא שיחקתי מספיק מסחקי דמיון היום אם הבן שלי.

רציתי לתפור ולסיים משהו.

יום נעים לכולם.

א שיחקתי מספיק מסחקי דמיון היום אם הבן שלי.
גם אני לא. למעשה כואב לי הראש מרוב שצעקתי....יש גם ימים כאלו. מזל שרובם לא כאלו

מייגן, תחזיקי מעמד.

אחרי החגים נפגשים.
אנחנו אמנם לא אורגניים, אבל אין חטיפים ובמבות וכאלה. רק ירקות/פירות ולפעמים מעדנים.
אצלנו גם אין חשיפה לטלויזיה (אין לנו), אבל הם כן רואים סרטים שאני מורידה להם במחשב. את כבר תפגשי אותנו ותראי שאנחנו ממש בסדר.
גם לנו חשובה קהילה, ולכן מייצרים אחת. יש לך את המספר שלי. את יכולה להתקשר בכל יום/שעה כשאת צריכה משהו. אני כאן בשבילך. |חיבוק|

ה פולניה, רק ראיתי עכשיו שכתבת. תודה רבה!!! אנחנו נתראה בקרוב. הבן שלי גם רואה סרטים שמורידים מהאינטרנט, אבל אין לנו טלויזיה.

שליחה, זאת אני שכתבתי עכשיו