אם אין אני לי

[מילי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אין אני לי- מי לי
וכשאני לעצמי מה אני
ואם לא עכשיו אימתי

[מילי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא חדשה כאן. רק פתחתי דף. תודה על אתר חשוב וחושב.
בקרוב אתחיל לכתוב ובינתיים אוזרת אומץ.
אני בת 39 מהמרכז, המשך יבוא...

[מילי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב אנסה קצת לצלול פנימה. נתחיל מהאימהות, וקודם הסבר קצר. גדלתי במשפחה אשכנזית קלאסית כנראה, אני מניחה שכשהייתי תינוקת קיבלתי חום ומגע פיזי כמו שצריך אבל באיזשהו שלב זה הפסיק. כילדה זה לא חסר לי במודעות, לא הכרתי משהו אחר. הרגשתי מספיק אהובה בלי ליטופים פיזיים ומילוליים, ומעולם ככל הזכור לי לא נאמר לי או לאחי "אני אוהב אותך" או מילות הערכה מרחיקות לכת אחרות. לא נחשפנו גם לביטויי אהבה בין ההורים משום סוג.
כשבגרתי וראיתי משפחות נוגעות ומשבחות זה היה לי מוזר, וגם חשתי מעט קינאה אבל הנה אני אמא והתסריט חוזר על עצמו. כשהילדים תינוקות, המון מגע פיזי. כשגדלו, ואולי איתתו על אי נוחות עם זה, הפסקתי אבל לגמרי. חושבת שזה דבר שקשה ליצור אותו שוב אחרי שהוא נעלם.

וזה מן הסתם חשוב.
נורא קשה לי גם לומר לילדי שאני אוהבת אותם, זה ממש קושי שאני לא מצליחה לפתור.
ברור לי שההורים שלי אוהבים ואהבו אותי בלי שזה נאמר כלפי חוץ. אולי ברור גם לילדים שלי שאני אוהבת אותם אבל אני מצליחה לומר להם. ולא מצליחה לחבק, ונוצר דיסטאנס שכבר קשה לשבור.
חלק מהם נרתעים בבירור ממגע באופן כללי, וחלק לא.
עם חברות אני מתנהגת לפי מה שהן משדרות. מי שהיא טיפוס מחבק ומתחבק, אתחבק איתה, ומי שאני קולטת ממנה שלא, לא אזום את זה. זה לא מפריע לי ככה או ככה.
אבל אני מרגישה שיש פה טעות חינוכית אצלי. בכל הנוגע לילדי.

[יולי_קו]

מקשיבה לך.

[מילי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה יולי. אשמח לשיקופים מאימהות אחרות.

יש גם תמיד את ההתלבטות כשילד בא ומראה לי ציור ושואל אותי אם זה יפה. ולי חשוב שהוא ידע להעריך את עצמו ולא להסתמך על תגובות מבחוץ, ומצד שני יודעת שהוא צמא מאוד למחמאות ממני...

[זרח_הפרח*]

קוראת ומזדהה.

[דרור*]

ברוכה הנמצאת!

אני מרגישה שיש פה טעות חינוכית אצלי. בכל הנוגע לילדי.
לא הייתי מנסחת את זה כך...
יש פה פשוט חזרה על דפוס עמוק, נרכש, שהופנם היטב.
דפוס שאת לא מסכימה אתו (וגם אני לא, אם כבר מדברים על זה )
דפוס שאת רוצה להתגבר עליו.
דפוס, שאני תומכת בך בכל לב ברצון ובנכונות להתגבר עליו.
דפוס, שאני מאמינה שאפשר להתגבר עליו.

חושבת שזה דבר שקשה ליצור אותו שוב אחרי שהוא נעלם.
נכון, אבל עדיף - ואולי גם קל יותר - עכשיו מאשר עוד 20 שנה.
(בני כמה הילדים?)

נ.ב. אהבתי את שם הדף, ואת הניק.

[יולי_קו]

מילי,

בקשר לציור, יש דף שלם של חוה בת חיים בשם עקרון הרצף באמנות של ילדים. שווה לך לקרוא בו. יש בו המון תובנות על ילדים ויצירה, רעיונות בקשר לשימוש בחומרים שונים ולמה, וכן התיחסות לתגובות והתערבות של ההורים.

אני אישית עונה הרבה פעמים בקשר למה שאני רואה, בקשר לצבעים, לצורות, למיקום על הדף, וכן לפעמים בקשר למה שאני מרגישה (אם עולה בי רגש או מחשבה או זיכרון), או שאלות איך היה לו בזמן היצירה.
דוגמא: ציירת היום בירוק בעיקר, המון ספירלות קטנות ואחת גדולה. זה מזכיר לי את הטיול שלנו ביער.

אם מתעקשים לדעת אם הציור יפה בעיני אני יכולה לענות שכן (רק אם זו האמת), או שנעים לי שבאים להראות לי מה שיוצרים, או שהציור והשיתוף עושים לי נעים בלב. אני מאוד משתדלת להמנע מתגובות בסיגנון ׳אתה׳, כגון: ׳אתה הצייר הכי..!, אתה מצייר נהדר׳. אם לא יצא לו אז הוא צייר מחורבן? אז הוא עצמו גרוע?
אני מדברת על היצירה ולא על היוצר.

[זרח_הפרח*]

רוצה לשתף במשהו שאולי קשור (ואולי לא), ועוזר לי בשבועות האחרונים.
ילדון בן 4.5, איתי בבית. התקפי זעם קשים, זורק, צועק, מתפרע.
יש ימים שזה ככ תכוף שכבר קשה לי לראות את הילדון החמוד שהוא רוב הזמן, בעצם.
לאחרונה התחלתי להתנהל אחרת. בכל פעם שהוא מתנהג נורא, אומר לי מילים נוראות (לכי מפה, אני לא אעזור לך אף פעם, אני אזרוק אותך לפח) אני עונה לו "אני מאוד אוהבת אותך".
להפתעתי זה ממש שובר לו את ההתקף. ונותן לי הזדמנות להגיד לו (וזה עלה לי בעצבים ונשימות בהתחלה) שאני אוהבת אותו. משהו שהפסקתי לעשות לפני כמה חודשים.
ואז התחלנו מן "אתה יודע כמה אני אוהבת אותך?" סתם ככה, כשאני נזכרת. ואנחנו עושים מן תנועות מוזרות אחד לשני, "ככה!" "ככה!". עכשיו גם בלי השאלה, אני קוראת לו ועושה תנועה ואומרת "ככה!".
מנסה להוציא את עצמנו מהתבנית הזאת.

[דרור*]

כשילד בא ומראה לי ציור ושואל אותי אם זה יפה. ולי חשוב שהוא ידע להעריך את עצמו ולא להסתמך על תגובות מבחוץ, ומצד שני יודעת שהוא צמא מאוד למחמאות ממני...
ואיך הוא יעריך את עצמו אם את לא תעריכי אותו קודם? בשביל זה יש אמהות...

[יולי_קו]

אצלי ההורים כמעט ולא חיבקו עד שהייתי בת 6 או 8. המורה שלי סיפרה להם שאני מחבקת אותה, ושמנסיונה זה קשור למחסור במגע חם בבית.
את יודעת מה? זה שינה הכל: ההורים שלי (שניהם ממשפחות קרות) החליטו שזה בעדיפות והתחילו לחבק. הם ממשיכים עד היום (אני כבר ילדה גדולה ועדיין נהנית מזה).
את יכולה להתחיל מחיבוקי בוקר טוב לילה טוב, או כשחוזרים או נפרדים (לא לכפות לפני חברים אם הם מתנגדים), או להציע ליטופים מרגיעים (לעשות ׳נעים׳ על הגב). להציע לעשות עיסוי קטנטן בגב או בצואר. להזכר בקול רם איזה קטנטן הוא היה ואיך שמחת שהוא נולד ואיזה שטויות חמודות הוא עשה (הילדים שלי מתמוגגים משיחות כאלה), וזה תירוץ לחבק ולהראות פיזית (הגעת לי עד לכאן ועשיו אתה כבר ככה). את יכולה אפילו ללכת ללמוד איזשהו סוג של מגע נעים (לאו דוקר להיות מדופלמת) בשביל להשתמש בחוג משפחתך, שיהיה לך יותר קל אם את במצב של ׳מה עושים׳. יש גם המון סרטונים חינמיים ביוטיוב אם זה מספיק לך לראות בשביל לקבל השראה לעשות בעצמך.
בקיצור, יש מה לעשות.

הנה, קבלי חיבוק

[מילי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה חברות. יש לי גם מתבגרים של ממש שלא בהכרח ישתפו פעולה. אבל אולי ננסה דרך מסאז' בגב או ברגליים. ולגבי הדיבור זה אפילו יותר קשה.
אבל אני אומרת לעצמי איזה מאה פעמים ביום כמה אני אוהבת אותי וכמה אני נהדרת, כי חיי אינם קלים לעיכול וזה מאוד עוזר לי.

[יסמין*]

מילי, אני ממש ממש מודה לך ששיתפת. מרגישה איתך הזדהות עצמה. מסתובבת ממש באותם מעגלים. גם בעניין האשכנזיות והמגע, וגם "אמא, זה יפה?" התגובה האוטומטית שלי מול השאלה הזאת היא רתיעה - עולה בי רוגז על עצם הרעיון ששמים אותי לשופטת. מובן שמה שהוא מבין מהרתיעה זה שאני לא מעריכה את מה שהוא יצר... אותו עצמו... וזה רק מגביר את הצמא לאישור, מריץ אותו שוב ושוב לשאול אותי... לופ כזה ששנינו מבצבצים בו. אני יכולה לראות את זה, וחושבת הרבה על איך לשבור את המעגל.
הדף שלך מאוד מאוד עוזר לי - גם עצם הידיעה שאני לא לבד, וגם הדברים החכמים והתומכים שמתקבצים לכאן. תודה

[אמא_של_מוש*]

אני רואה את זה המון מסביב ולא משנה מאיזה עדה המשפחה, המון מגע לילדים הקטנים ואפס לילדים הגדולים.

אני לומדת רפלקסולוגיה ויש איתי הרבה נשים שעושות את הקורס לכייף, טפל במשפחה והן מספרות שמאז שהתחילו הילדים עצמם (הגדולים והקטנים) ממש מבקשים את המגע הזה ונהנים מזה.
אז יכול להיות באמת שזה רלוונטי ולא חייב קורס כמו שנאמר מקודם, אם זה רק לכייף אפשר גם ללמוד מהאנטרנט.

תודה על השיתוף (-:

[מילי*]

להתנתק ממצב רוח של אחרים. להפסיק להיות ספוג.
להפסיק להיות תלוי בכן - או- לא- יחס מאחרים.
מתי?? כמה זמן צריך לחיות על הכדור הזה ולהיות עצמאית במצב רוחי?
למה אני נהיית מדוכאת כשאני מרגישה שכועסים עלי? למה אי אפשר פשוט לשים פס? מספיק שהכועס מעניש את עצמו, למה אני צריכה גם להעניש את עצמי בגללו?

כל הרוחניקית הניו אייג'ית וספרי המודעות על עצותיהם המופלאות (ביירון קייטי לואיז הייל וכו' וכו') נגוזים ושווים למאום, כאשר אני שוב נופלת לאותו בור חשוך ומוכר שכבר נפלתי בו אלפי פעמים.
בעברי גרתי עם בחורה שכעסה עלי שנה שלמה כמעט, והמצב רוח שלי די נהרס ממנה. ולא יכולתי לצאת מזה. ואני נופלת בזה עדיין, בעבודה, בחברה ובמשפחה.

אוף

[קרן*]

מילי
אני ממש אוהבת את ההדף ואת הניק
מזדהה רבות עם מה שכתבת, כולל העדות.

לי מאוד עוזר להגיד לעצמי ש אני אוהבת אותי_
בהתחלה לא הייתי מסוגלת
מה שעזר לי ממש זה לשמוע את לואיז היי כמה וכמה וכמה פעמים
כי לפני כן לא הכרתי בכלל את הקול הזה
לא ידעתי איך זה נשמע או באיזו מנגינה זה אמור להיות
אז שמעתי אותה אומרת את זה הרבה פעמים
ואחר כך דיקלמתי
ולאט לאט התחלתי להכניס בזה גם משהו אישי משלי, לעצמי.

מרגישה שחסרה לי נקודת ייחוס שפויה להשוות את עצמי אליה, להרגיש מה 'נורמלי' ומשם להמשיך.
אז בינתיים אני עושה מה שבלב שלי, בלי להסכים האם זה נורמלי או לא

לי עוזר גם להתבונן ולהכיר מקרוב התנהגות שהיא אחרת ממשה שהתרגלתי אליה,
מרגישה שההכרות מרחיבה לי את טווח האפשרויות

כיף לקרוא אותך, ממש מעורר השראה, תמשיכי
וברוכה הבאה @}

[מילי*]

תודה לך קרן מקסימה ולכל היתר...

יש לי איזה קטע קצת מוזר בעניין מרחב אישי / ספייס, שאני זקוקה אליו נואשות אבל גם צריכה את היחד. כשהייתי בכיתה א', חדשה בבית ספר עירוני ענק וסואן, הייתי הולכת בהפסקות מאחורי קיר צדדי מאוד בגבול בית הספר, היה שם אולי מטר רוחב בין קיר ביה"ס והגדר החיצונית, וילדים לא הסתובבו שם, והייתי צריכה את הלבד הזה כמו חמצן בהול.

כמובן גם הייתי צריכה ורוצה להשתייך חברתית, ועם הסרבול הגופני שלי זה לא היה פשוט בהפסקות (חבל, גומי, חמש אבנים, חיי שרה, היו פשוט הרבה מעבר ליכולתי הקואורדינטיביות, לא ברור איך בכל זאת שרדתי. הייתי בעצם סבירה בחלק מהמשחקים אבל בשבילי להיות בינונית היה קשה. לעומת הלימודים שבהם דווקא הצטיינתי)
אבל משהו אולי ברמה החושית עצבית זועק לי לקחת גם זמן לבד. כשאני לבד לגמרי, למשל במכונית, אני מדברת לעצמי בקול ( תודה לאל שהמציאו את הדיבורית ואנשים לא יחשבו שירדתי מהפסים) ועושה לעצמי גם אוורור הכרחי שאין לי שום דרך אחרת לעשות, וגם חיזוק עצמי. ויש לציין שהגלישה באופן חיזקה אצלי את השריר המנוון של החיזוק העצמי, שהיה מושבת שנים.


אני לא רוצה סתם להגג פה, אולי אעשה לעצמי איזה קואוצ'ינג על הדרך. אז המטרה שלי לתקופה הקרובה היא: להפסיק להיעלב. להפוך למשטח טפלון ישר מהחנות, ולספוג רק מה שנכון ובר הכלה מבחינתי, ומה שלא? טס בקשת רחבה אל מחוץ לטווח הרגשי שלי. ביי ביי.

חתיכת אתגר, מקווה שיצליח לי.

[תמרוש_רוש]

איזה אתגר מצוין! בהצלחה!