דף סיפור לידה בבית חולים
סיפור הלידה של אליה
היום כשאני קצת לפני לידה שניה כל כך מתחשק לי להעלות על דף את סיפור הלידה הראשונה.מתחשק לי לשפוך את זה החוצה ממני,להתערבב עם זה עוד פעם,להבין מה היה שם בכל רובד אפשרי.
היתי במקום שונה.מפוחדת.רציתי לידה טבעית אבל פחדתי שלא אעמוד בכאבים.
פחדתי ללדת.תפסתי את עצמי כאשה חלשה שלא מסוגלת לעבור חווית לידה בעצמה.היתי קרבן והיה לי נוח עם זה,עשיתי את כל הטעויות האפשרויות,נתתי לעולם להתערב למרות שזה בער בי בפנים כל כך חזק..
הגעתי לשבוע 41+ עם צירים שהולכים ובאים.לפעמים היו שעה שעתיים של צירים חזקים וסדירים אך הם התפוגגו להם והתהליך לא כל כך התקדם.
לאחר שבוע כזה ודימומון שגיליתי כנראה מפקיעת הפקק החלטתי שזהו,הולכים לביה"ח.
אשפזו אותי בליס עם פתיחה 2 וצירים ש"לא מובילים לשום מקום" לטענתם.לחץ מצידם-ממליצים על זירוז.
כל יום הצוות מנסה לשכנע אותי לחתום על הטפסים בליווי של כל ההסברים והשכנועים בעולם.בכל פעם שאני דוחה אותם על הסף הם מוסיפים לחץ עלינו וגוערים בנו.
"אז תנסי לעשות הליכות ממושכות-זה עוזר" עבר יום,עברו יומיים,אולי שלושה.אנחנו רושמים על דף את הצירים והולכים קילומטרים בשטח הענקי של איכילוב על מנת "להעיר את הצירים"
אבל כבר שבוע 42 וכלום-עדיין אני בפתיחה של 2.
הלחץ מצידם גובר ואני מרגישה שסוגרים עלי עם מכבש.הם מתחילים להפחיד אותנו ובכל נסיון הם מצליחים יותר.
אני יודעת שהתינוקת בסדר ולא רוצה לשמוע על זירוז.
מלחמה פנימית אדירה מלווה בחששות,חוסר ידע,הקשבה לקול הפנימי החזק שמתנגד,כעס אדיר ויותר מהכל חוסר אונים.כל כמה זמן בודקים אותי באגרסיביות,חודרים אלי לנשמה,מכאיבים לי.
אני מרגישה שאני מאבדת שפיות במקום הזה.קר לי.רע לי.כואב לי עד עמקי נשמתי.
הכל כל כך מנוכר ורע.כל העולם נגדי.
אני פורצת מדי פעם בבכי מר על מר גורלי.אישי היקר כבר כמעט שבוע ימים לא זז ממני ובקושי ישן בלילות על הכסא המסכן ששמו לי ליד המיטה.הוא שם איתי,תומך ואוהב ועם זאת חסר אונים ומבולבל כמוני.
שנינו לא ישנו כמעט שבוע ואנחנו באפיסת כוחות רגשית ופיסית.
אני מרגישה שאם הוא לא מוציא אותי משם אני אשתגע.
כך תוך כמה דקות מצאנו את עצמינו בדרך לאוטו נמלטים על נפשינו.אני שמה מיד את הדיסק האפריקאי האהוב שהתגעגעתי לשמוע,ויוצאים לדרך-הביתה.
אני מרגישה שהחיים חוזרים אלי,שנינו מחייכים אחד אל השני.
ואז התחילו הטלפונים "אנחנו דורשים שתחזרו מיד אל בית החולים! זאת ממש חוסר אחריות!איך אתם מעיזים לצאת במצב כזה מאישפוז ללא הסכמתינו אתם מסכנים את חיי הבת שלכם!!"
הפסקנו לענות והטלפון לא הפסיק לצלצל.ישנו לילה נפלא בבית ולמחרת פתאום התחזקו הצירים.הרגשתי שמשהו מתחיל להשתנות,פחדתי שאלד לבד בבית וכך שוב מצאנו את עצמינו חוזרים לבית החולים.
כשהגעתי היתה פתיחה של 3 וקצת.שוב חודרים ומכאיבים.שוב גוערים בנו.רוצים לזרז.הצירים שוב התפוגגו.משכנעים אותי לפתוח ווריד,אני מסכימה.
לילה,הצוות שוב מגיע עם הטפסים.שבוע 42+יומיים.הפעם מדברים ברוך,מסבירים.מנסים להגיע אלינו בכל דרך אפשרית.הם החליטו שמחר בבוקר אכנס לזירוז ויהי מה,לא נותנים אופציה להמשיך ככה.
אני מזילה דמעה ומשהו בפנים אומר לי שאולי כדאי לוותר.ככה זה לא קורה ממילא,מה כבר אני יכולה לעשות?
הסכמנו.
למחרת אני מובלת כמו כבשה אל חדר הלידה ומתחילה אינפוזיה.אני תופסת את המיילדת ומבקשת ממנה שגם אם ימות העולם שלא תתן לאף אחד להכנס חוץ מבעלי (והצוות כמובן),והכוונה היתה לא לתת להורים שלי שבטח ינסו בכל דרך אפשרית להכנס(ולהתערב),היא מהנהנת ומבטיחה.
הם הגיעו בערמומיות מהמסדרון השני וניסו להכנס,היא לא נתנה להם.
נכנס רופא צעיר,שם כפפה.אני שואלת מה?התשובה:בדיקה.
הוא מכניס את ידו בין רגלי ואני פתאום מרגישה כאב שלא הרגשתי מימי,כאילו הכניס סכין וסובב אותה בתוכי,אני פולטת צווחה של רצח בקול הזוי שמעולם לא יצא ממני,הוא לא מרפה.בעלי מזנק,מרוב עצמת הצעקה אימי שברה את הדלת ופרצה פנימה בהיסטריה,הרופא קפץ מהבהלה והפסיק את הפעולה.
הרופא איבד את העשתונות והתחיל לצרוח על אמא שלי,אני מדממת מעט מהפעולה וחנוקה מכאב עד כלות הנשימה.
לאחר מכן הסתבר שזה נקרא "סטריפינג"-פתיחה בכוח של צוואר הרחם.למה לא שאלו אותנו?"כדי שלא תתנגדו"
ואז החלו הפיצוצים.אחרי שעתיים הרגשתי שאני רואה את אלוהים מהכאבים וזעקתי לאפידורל.
עדיין אין התקדמות בפתיחה.כולי מכווצת מכאבים וסגורה מכעס.כועסת על אלוהים ועל העולם.מרגישה אנוסה.
ואז פתאום-הפתעה,ההוריםשלי נכנסים לחדר ואין אף אחד שעצר אותם.הם מתיישבים לי בתוךהחדר ומנסים "לעודד"אותי.בעלי הולך לדבר עם המיילדת בשושו ונוזף בה על חוסר כיבוד הבקשה שלנו,ומבקש שתבקש מהם לצאת.היא לא עושה זאת!
אימי שחזרה בתשובה לפני כמה שנים קיבלה מהמתקשרת שלה מסר שכולנו צריכים לתת ידיים ולהגיד את האותיות מ'ש'ה' מליון פעם.
אני יושבת ממורמרת תחת השפעת הפיצוצים ושומעת מ! ש! ה! מ! ש! ה! עד שלא יכולתי לסבול יותר וביקשתי בעצמי מהצוות שיורה להם לצאת.
הם יצאו וקיבלתי אפידורל.
עברו המון שעות,מי יודע כמה.ערב,לילה.שום שינוי בפתיחה.
המיילדת באה מדי פעם עם פרצוף חמוץ,מחליפה אינפוזיה.
אנחנו מותשים טוטאלית,אישי מדי פעם מנקר,אני לא מצליחה לשחרר.
עובר הזמן,כבר מאוחר בלילה.צוות רופאים נכנס עם טפסים,מבקשים מאיתנו לחתום.מה זה?"למקרה שהמצב ממשיך ככה ואתם תועברו לקיסרי"
קיסרי?
"תראו,אנחנו לא אופטימיים,אין התקדמות בלידה.ניתן עוד שעה שעתיים אבל בינתיים מסתמן כאן סיכוי גדול לסיים בקיסרי".לא חותמים.
אנחנו מתחילים להתפלל שזה יתקדם.
ואז,קורה נס-מתחלפת המיילדת.לפתע נכנסת לחדר מישהי אחרת ממוצא אתיופי ואומרת"שלום,שמי טרי,אני מעכשיו איתכם.ממה ששמעתי את כבר שעות במצב הזה,ואני אומרת לך את הולכת ללדת!ואת תלדי במשמרת שלי!לשום קיסרי את לא תגיעי חמודה"
"ואתה,לך לישון!אתה צריך לאגור כוח!ומה איתך,האם את אכלת \שתית משהו בשעות האחרונות?"
הביאה לי אבטיח,אכלתי והתחלתי להרגע.אישי היקר תפס תנומה.
היא עמעמה לגמרי את האורות בחדר והביאה לו שמיכה.שמה לנו מוזיקה,התיישבה לידי ואמרה לי"תקשיבי לי חמודה,אני יודעת שזה לא התסריט שבחרת לעצמך,אני יודעת שאת לא רוצה להיות במצב הזה,אבל אני אומרת לך-את מעכבת את הלידה.שחררי בבקשה,תני לזה להיות.בחיים אנחנו מגיעים למצבים שלא בחרנו לא פעם ולא פעמיים,קבלי את זה באהבה,חבקי את זה ותלדי עוד הלילה"
היא ליטפה את מצחי ואני מיד הרגשתי מחנק בגרון ומבול של דמעות זולגות מעיני ושוטפות את פני.היא נגעה בי בפנים בנקודה.
היא החזיקה את ידי והבטיחה לי שאלד מהר מאד,ויצאה.
אחרי שעה נכנסה לחדר והפלא ופלא-אני בפתיחה של 10!
לא הבנתי מה קורה רק זוכרת שלחצתי כמו חיה 4 לחיצות והיא טענה שמעולם לא ראתה מישהי תחת השפעה כל כך ממושכת של אפידורל לוחצת ככה.
הילדה יצאה אחרי 5 לחיצות,היינו בהלם.היא הניחה אותה עלי וניסיתי להניק אבל הילדה עוד פלטה מים שבלעה ולא היתה בעניין.הייתי מסוממת כמעט לגמרי ולא ממש הבנתי מה קרה לי.
2 קרעים לא רציניים.לאחר מכן עוד לחיצה ורבע והשיליה בחוץ.
הילדה נשארה איתנו בביות מלא כשאישי המותש היה איתה כל הבוקר עד שהתעוררתי.
למחרת רציתי להודות לה אבל היא כבר לא היתה.
היתי במקום שונה.מפוחדת.רציתי לידה טבעית אבל פחדתי שלא אעמוד בכאבים.
פחדתי ללדת.תפסתי את עצמי כאשה חלשה שלא מסוגלת לעבור חווית לידה בעצמה.היתי קרבן והיה לי נוח עם זה,עשיתי את כל הטעויות האפשרויות,נתתי לעולם להתערב למרות שזה בער בי בפנים כל כך חזק..
הגעתי לשבוע 41+ עם צירים שהולכים ובאים.לפעמים היו שעה שעתיים של צירים חזקים וסדירים אך הם התפוגגו להם והתהליך לא כל כך התקדם.
לאחר שבוע כזה ודימומון שגיליתי כנראה מפקיעת הפקק החלטתי שזהו,הולכים לביה"ח.
אשפזו אותי בליס עם פתיחה 2 וצירים ש"לא מובילים לשום מקום" לטענתם.לחץ מצידם-ממליצים על זירוז.
כל יום הצוות מנסה לשכנע אותי לחתום על הטפסים בליווי של כל ההסברים והשכנועים בעולם.בכל פעם שאני דוחה אותם על הסף הם מוסיפים לחץ עלינו וגוערים בנו.
"אז תנסי לעשות הליכות ממושכות-זה עוזר" עבר יום,עברו יומיים,אולי שלושה.אנחנו רושמים על דף את הצירים והולכים קילומטרים בשטח הענקי של איכילוב על מנת "להעיר את הצירים"
אבל כבר שבוע 42 וכלום-עדיין אני בפתיחה של 2.
הלחץ מצידם גובר ואני מרגישה שסוגרים עלי עם מכבש.הם מתחילים להפחיד אותנו ובכל נסיון הם מצליחים יותר.
אני יודעת שהתינוקת בסדר ולא רוצה לשמוע על זירוז.
מלחמה פנימית אדירה מלווה בחששות,חוסר ידע,הקשבה לקול הפנימי החזק שמתנגד,כעס אדיר ויותר מהכל חוסר אונים.כל כמה זמן בודקים אותי באגרסיביות,חודרים אלי לנשמה,מכאיבים לי.
אני מרגישה שאני מאבדת שפיות במקום הזה.קר לי.רע לי.כואב לי עד עמקי נשמתי.
הכל כל כך מנוכר ורע.כל העולם נגדי.
אני פורצת מדי פעם בבכי מר על מר גורלי.אישי היקר כבר כמעט שבוע ימים לא זז ממני ובקושי ישן בלילות על הכסא המסכן ששמו לי ליד המיטה.הוא שם איתי,תומך ואוהב ועם זאת חסר אונים ומבולבל כמוני.
שנינו לא ישנו כמעט שבוע ואנחנו באפיסת כוחות רגשית ופיסית.
אני מרגישה שאם הוא לא מוציא אותי משם אני אשתגע.
כך תוך כמה דקות מצאנו את עצמינו בדרך לאוטו נמלטים על נפשינו.אני שמה מיד את הדיסק האפריקאי האהוב שהתגעגעתי לשמוע,ויוצאים לדרך-הביתה.
אני מרגישה שהחיים חוזרים אלי,שנינו מחייכים אחד אל השני.
ואז התחילו הטלפונים "אנחנו דורשים שתחזרו מיד אל בית החולים! זאת ממש חוסר אחריות!איך אתם מעיזים לצאת במצב כזה מאישפוז ללא הסכמתינו אתם מסכנים את חיי הבת שלכם!!"
הפסקנו לענות והטלפון לא הפסיק לצלצל.ישנו לילה נפלא בבית ולמחרת פתאום התחזקו הצירים.הרגשתי שמשהו מתחיל להשתנות,פחדתי שאלד לבד בבית וכך שוב מצאנו את עצמינו חוזרים לבית החולים.
כשהגעתי היתה פתיחה של 3 וקצת.שוב חודרים ומכאיבים.שוב גוערים בנו.רוצים לזרז.הצירים שוב התפוגגו.משכנעים אותי לפתוח ווריד,אני מסכימה.
לילה,הצוות שוב מגיע עם הטפסים.שבוע 42+יומיים.הפעם מדברים ברוך,מסבירים.מנסים להגיע אלינו בכל דרך אפשרית.הם החליטו שמחר בבוקר אכנס לזירוז ויהי מה,לא נותנים אופציה להמשיך ככה.
אני מזילה דמעה ומשהו בפנים אומר לי שאולי כדאי לוותר.ככה זה לא קורה ממילא,מה כבר אני יכולה לעשות?
הסכמנו.
למחרת אני מובלת כמו כבשה אל חדר הלידה ומתחילה אינפוזיה.אני תופסת את המיילדת ומבקשת ממנה שגם אם ימות העולם שלא תתן לאף אחד להכנס חוץ מבעלי (והצוות כמובן),והכוונה היתה לא לתת להורים שלי שבטח ינסו בכל דרך אפשרית להכנס(ולהתערב),היא מהנהנת ומבטיחה.
הם הגיעו בערמומיות מהמסדרון השני וניסו להכנס,היא לא נתנה להם.
נכנס רופא צעיר,שם כפפה.אני שואלת מה?התשובה:בדיקה.
הוא מכניס את ידו בין רגלי ואני פתאום מרגישה כאב שלא הרגשתי מימי,כאילו הכניס סכין וסובב אותה בתוכי,אני פולטת צווחה של רצח בקול הזוי שמעולם לא יצא ממני,הוא לא מרפה.בעלי מזנק,מרוב עצמת הצעקה אימי שברה את הדלת ופרצה פנימה בהיסטריה,הרופא קפץ מהבהלה והפסיק את הפעולה.
הרופא איבד את העשתונות והתחיל לצרוח על אמא שלי,אני מדממת מעט מהפעולה וחנוקה מכאב עד כלות הנשימה.
לאחר מכן הסתבר שזה נקרא "סטריפינג"-פתיחה בכוח של צוואר הרחם.למה לא שאלו אותנו?"כדי שלא תתנגדו"
ואז החלו הפיצוצים.אחרי שעתיים הרגשתי שאני רואה את אלוהים מהכאבים וזעקתי לאפידורל.
עדיין אין התקדמות בפתיחה.כולי מכווצת מכאבים וסגורה מכעס.כועסת על אלוהים ועל העולם.מרגישה אנוסה.
ואז פתאום-הפתעה,ההוריםשלי נכנסים לחדר ואין אף אחד שעצר אותם.הם מתיישבים לי בתוךהחדר ומנסים "לעודד"אותי.בעלי הולך לדבר עם המיילדת בשושו ונוזף בה על חוסר כיבוד הבקשה שלנו,ומבקש שתבקש מהם לצאת.היא לא עושה זאת!
אימי שחזרה בתשובה לפני כמה שנים קיבלה מהמתקשרת שלה מסר שכולנו צריכים לתת ידיים ולהגיד את האותיות מ'ש'ה' מליון פעם.
אני יושבת ממורמרת תחת השפעת הפיצוצים ושומעת מ! ש! ה! מ! ש! ה! עד שלא יכולתי לסבול יותר וביקשתי בעצמי מהצוות שיורה להם לצאת.
הם יצאו וקיבלתי אפידורל.
עברו המון שעות,מי יודע כמה.ערב,לילה.שום שינוי בפתיחה.
המיילדת באה מדי פעם עם פרצוף חמוץ,מחליפה אינפוזיה.
אנחנו מותשים טוטאלית,אישי מדי פעם מנקר,אני לא מצליחה לשחרר.
עובר הזמן,כבר מאוחר בלילה.צוות רופאים נכנס עם טפסים,מבקשים מאיתנו לחתום.מה זה?"למקרה שהמצב ממשיך ככה ואתם תועברו לקיסרי"
קיסרי?
"תראו,אנחנו לא אופטימיים,אין התקדמות בלידה.ניתן עוד שעה שעתיים אבל בינתיים מסתמן כאן סיכוי גדול לסיים בקיסרי".לא חותמים.
אנחנו מתחילים להתפלל שזה יתקדם.
ואז,קורה נס-מתחלפת המיילדת.לפתע נכנסת לחדר מישהי אחרת ממוצא אתיופי ואומרת"שלום,שמי טרי,אני מעכשיו איתכם.ממה ששמעתי את כבר שעות במצב הזה,ואני אומרת לך את הולכת ללדת!ואת תלדי במשמרת שלי!לשום קיסרי את לא תגיעי חמודה"
"ואתה,לך לישון!אתה צריך לאגור כוח!ומה איתך,האם את אכלת \שתית משהו בשעות האחרונות?"
הביאה לי אבטיח,אכלתי והתחלתי להרגע.אישי היקר תפס תנומה.
היא עמעמה לגמרי את האורות בחדר והביאה לו שמיכה.שמה לנו מוזיקה,התיישבה לידי ואמרה לי"תקשיבי לי חמודה,אני יודעת שזה לא התסריט שבחרת לעצמך,אני יודעת שאת לא רוצה להיות במצב הזה,אבל אני אומרת לך-את מעכבת את הלידה.שחררי בבקשה,תני לזה להיות.בחיים אנחנו מגיעים למצבים שלא בחרנו לא פעם ולא פעמיים,קבלי את זה באהבה,חבקי את זה ותלדי עוד הלילה"
היא ליטפה את מצחי ואני מיד הרגשתי מחנק בגרון ומבול של דמעות זולגות מעיני ושוטפות את פני.היא נגעה בי בפנים בנקודה.
היא החזיקה את ידי והבטיחה לי שאלד מהר מאד,ויצאה.
אחרי שעה נכנסה לחדר והפלא ופלא-אני בפתיחה של 10!
לא הבנתי מה קורה רק זוכרת שלחצתי כמו חיה 4 לחיצות והיא טענה שמעולם לא ראתה מישהי תחת השפעה כל כך ממושכת של אפידורל לוחצת ככה.
הילדה יצאה אחרי 5 לחיצות,היינו בהלם.היא הניחה אותה עלי וניסיתי להניק אבל הילדה עוד פלטה מים שבלעה ולא היתה בעניין.הייתי מסוממת כמעט לגמרי ולא ממש הבנתי מה קרה לי.
2 קרעים לא רציניים.לאחר מכן עוד לחיצה ורבע והשיליה בחוץ.
הילדה נשארה איתנו בביות מלא כשאישי המותש היה איתה כל הבוקר עד שהתעוררתי.
למחרת רציתי להודות לה אבל היא כבר לא היתה.