אכילה רגשית

[אמא_של_שי*]

רוצה לשתף ולהתיעץ עם הפורום הקשוב והתומך הזה על קושי שלי לאכול נכון, לטובת הבריאות שלי וההרגשה הטובה בגוף ובנפש.
אני אמא לארבעה ילדים הקטן 1.3 , עדיין יונק.
רוב הזמן אני בבית עם הקטן.
יש לי מודעות ואמונה בחשיבות המזון שאנו אוכלים לבריאות הגוף והנפש.
אך לצערי האמונה והמודעות לא מספיקות כדי למנוע ממני לאכול מזונות מיותרים ומזיקים בתור מזונות מנחמים מפצים מעוררים (מעייפות), מהנים ועוד \קטגוריות רגשיות רבות.
כמובן שאלו בעיקר מזונות מקטגורית הפחממות הריקות והמתוקים למיניהם.
לא טוב לי עם עצמי, קשה לי לקבל את החולשה שלי , את איבוד השליטה ואת ההרגשה הפיזית הנלווית לאכילה: חולשה עייפות ועצבות לפעמים גם אכזבה וכעס.
מנסה כבר שנים לצאת מהלופ הזה ועדיין לא הצלחתי, כי הפיתוי שבמזון המנחם הזה הוא מאוד חזק עבורי( מושרש חזק מילדות).
אני לא אשה שמנה , למזלי , לכן ההיבט האסטטי פחות מציק לי.
אשמח לשמוע רעיונות ,עצות , כיוון ליצירת שינוי משמעותי....! תודה.

[נאוה_פרנס*]

את מוזמנת ל לרצות מספיק לרזות למרות שאת רזה.
הדיונים שם נוגעים בדיוק באכילה שכזאת...

[מיכלול_ה*]

נאוה, מעיון קצר בדף שהפנת אליו אני דווקא חושבת שיש מקום לפתח דיון נפרד בסוגיה שמעלה אמא של שי. כי האכילה אינה קשורה לאי אשלמה עם הדוף. גם אני שלמה מאוד עם הגוף שלי, אוהבת אותו, אני נראית טוב בעיני עצמי ואני במשקל מתאים למידותי, אין לי שום צורך לרזות. אני אוכלת אוכל מאוד בריא בבית אבל בכל פעם שאני בחוץ ומציעים לי אוכל שאינו בריא לי אני לוקחת ושוכחת את כל מה שחשוב לי לגבי התזונה שלי. אני אפילו לא שמה לב למה שאני עושה תוך כדי. למשל אני מגיעה למקום בו יש כיבוד חופשי ויש שוקולוד או עוגה או חמור מכך ופלים מתועשים גרועים, אני מייד אקח למרות שאני יודעת שאחר כך תכאב לי הבטן. השיא זה אצל ההורים שלי, שם אני פותחת את המקרר וארונות ומחפשת מה יש (מזל שאין שום דבר בדרך כלל שבא לי לבלוס). המצב הוא כך שלפעמים אני אוכלת בסתר כי אני מתפדחת לאכול אוכל לא בריא לי ליד אנשים שיודעים שאני מקפידה על התזונה כי אם הם יראו אותי אני ארגיש ממש טפשית. בכל פעם שאני מתחילה להרגיש פחות טוב (לחה, קנדידה ושאר צרות) אני לוקחת את עצמי בידיים ומקפידה שוב על התזונה אבל כששוב אני מרגישה טוב עם עצמי אני שוכחת וחוזרת לאכול שטויות. זה כאילו שאני לא באמת רוצה להרגיש טוב. וגם קשה לי לקבל את זה שלא כל המזונות טובים לי.
לפעמים אני כועסת שיש כל כך הרבה זבל שאנשים מכניסים לגוף ולא אכפת להם וזה לא עושה להם רע. כי אם כולם היו רגישים לתזונה שלהם היינו נתקלים באוכל יותר איכותי. אני נכנסת לסופר ויודעת שבעצם אין שם כמעט שום דבר שראוי להכניס לפה אז איך זה שכולם יוצאים משם עם עגלות מפוצצות באוכל? לך תבין אנשים ולא סתם אנשים, חברים, הורים, גיסים, מה לא אכפת להם מהבריאות שלהם? הם באמת מרגישים טוב אחרי כל האוכל המתועש הזה שנכנס כל יום לגוף שלהם? ואם הם יכולים אז מה יקרה אם גם אני מדי פעם אוכל זבל? למה להם הגוף שלהם מוכן לסבול את זה ושלי לא?

[יעלי_לה]

גם אני מכורה ל מזונות מנחמים מפצים מעוררים (מעייפות), מהנים ועוד \קטגוריות רגשיות רבות
אבל מצאתי את המינצ'וסים שמצד אחד כן עושים לי את זה ומצד שני קשה לומר שהם ג'אנק או תעשייתיים: חלבה (קנויה), שקדיה עם דבש, חמאת שומשום עם דבש, תפוח ירוק, צימוקים, יוגורט-עיזים עם דבש, מדי פעם איזו עוגה ביתית שאני משתדלת להכניס בה דברים באמת טובים... גם אני כמוך לא משמינה מזה כ"כ. ז"א ברור שזה המון פחמימות (דבש, דבש ודבש) אבל משתדלת שלא יהיו ריקות, ושיחד עם סיפוק הצורך אני אכניס לגוף גם ערכים תזונתיים (ויטמינים, ברזל).

[אמא_לביאה*]

אך לצערי האמונה והמודעות לא מספיקות כדי למנוע ממני לאכול מזונות מיותרים ומזיקים בתור מזונות מנחמים מפצים מעוררים (מעייפות), מהנים ועוד \קטגוריות רגשיות רבות.
נראה לי נכון הרבה יותר לוותר על הנסיון לשלוט כאןעל המזון שאת מכניסה לפה ולקבל אותו אכן ככזה שמפצה.
אבל מפצה על מה?
למה את צריכה מזון שיעורר אותך? למה את עייפה?
למה את זקוקה למזון שיגרום לך הנאה? איפה תוכלי להכניס הנאה בחייך שלא קשורה למזון, ואיפה המקומות בחייך שבהם את לא נהנית אלא סובלת וצריכה לשנות?
אולי שינוי בחייך כזה שיגרום לרגשותייך להיות חיוביים יותר יעזור פה?
נראה לי ( ואולי אני טועה) שההתעסקות שלך דווקא במזונות הלא בריאים המנחמים ומפצים היא בעצם בריחה מהתעסקות באמת בחיים.
יכול להיות?

[נאוה_פרנס*]

מיכלול ה,
מעיון קצר בדף שהפנת אליו אני דווקא חושבת שיש מקום לפתח דיון נפרד בסוגיה שמעלה אמא של שי?. כי האכילה אינה קשורה לאי השלמה עם הגוף.
האכילה של שמנות/ים היא מאוד רגשית.
חוסר ההשלמה עם הגוף קשור לחוסר קבלה עצמית, לחייה עצמית מסיבות שונות.
בגלוי או בסמוי, גם רזים/ות לא מסתדרים עם גופם, גם אם הבעיה היא לא שומן.
אכילה כפייתית היא הפרעת אכילה שאינה קשורה לצורת הגוף.
אי שביעות הרצון יכולה להתבטא בצורות שונות:
ניתוחים פלסטיים לתיקון האף, ספורט אובססיבי, שינוי צבע השיער כל יומיים או איפור (למשל...)
אבל גם בשגעון למזון בריאות או בהאכלה של אחרים (חחח - שהם ישמינו)
אני מכירה הרבה רזים/ות שאינם חיים בשלום עם המראה (לפחות לא עם זו הגדולה שמראה הכל).

אכלנות כפייתית או אכלנות רגשית היא מחלה פחות הורגת אבל לא פחות בריאה מבולימיה ומאנורקסיה.
אכלנים כפייתיים אוהבים את החיים אבל...
בבולימיה - הם עוד לא החליטו בין חיים ומוות,
ואנורקסיות פשוט רוצות למות.
לא פעם יש רקע של ארוע מיני טראומטי בקרע של אנשים עם הפרעות אכילה.
אנשים אוכלים כי הם מרגישים חוסר באהבה - הם מנסים למלא את החלל הזה שנפער באיזור הסולר פלקסוס והחזה.

כתבת:
אבל בכל פעם שאני בחוץ ומציעים לי אוכל שאינו בריא לי אני לוקחת ושוכחת את כל מה שחשוב לי לגבי התזונה שלי.
השיא זה אצל ההורים שלי, שם אני פותחת את המקרר וארונות ומחפשת מה יש

תבדקי מה קורה בחוץ, ותתבונני טוב ברגשותייך אצל ההורים.
האם את מרגישה יותר חשופה לביקורת? נלחמת לקבל "אישור"? מרגישה "לא עומדת בציפיות"?
בביתך את חשה יותר שליטה או ששם את צריכה לשמור על זה יותר.

בעיית האכילה אינה נפתרת עם דיאטה או כל עיסוק אחר באוכל ובאכילה.
בפתרון האמיתי הוא פשוט לאכול כי צריך ולמלא את הזמן בסיפוק צרכים אחרים.
כאמור, התעמלות אובססיבית היא התמכרות לא פחות מאכילה אובססיבית או כל אובססיה אחרת שקשורה לגופנו.

מקווה שהצלחתי להעביר למה נראה לי שזה קשור.
ואולי מה שנכון זה להעביר את הדף ההוא לכאן.... (חומר למחשבה)

[אמא_של_שי*]

אני באמת שמחה לקרא את תגובותיכן, זה מחזק את הבחירה שלי לשתף בעניין אישי את הפורום.
יעלי לה: לפעמים אני מצליחה להסתפק במתוקים הבריאים יותר, אך במצבים קשים יותר הם לא מספיק מדוייקים....
זו תחושה שזה לא הדבר האמיתי.
מה כן אמיתי ?בעיקר שוקולד, עוגות ולחם עם שוקולד.

אמא לביאה : אני חושבת הרבה על הנקודות שהעלית.
הפיצוי הוא על תחושה של חוסר מימוש , חוסר סיפוק, אני מקשרת את זה לתקופה ארוכה של נתינה = ילדים קטנים , ובית . ואיפה אני?
מנסה להקדיש לעצמי את הזמן אבל כרגע זה מצומצם וכנראה לא מספק.
ועייפות ? זו עייפות פיזית מלילות רבים של שינה לא רצופה (התינוק) וגם נפשית אני מאמינה.
חוץ מזה יש , ודאי שיש עוד סיבות רגשיות שקשורות בחסימות למיניהן, שלא מאפשרות לי להנות מדברים טובים ופשוטים שמצויים בחיי, אהבה למשל...
אני מודעת לכך שעיסוק ברגשות , קילוף הקליפות הרבות שצברתי בשנות חיי, באפן ישיר גורם לי תחושת רעב, מן ריקנות כזו שמבקשת להתמלא באוכל חם או בפחמימות מתוקות , תלוי בנסיבות.
אני בעבודה עם עצמי כבר שנים, אך עדיין העבודה רבה ובינתיים ממשיכה לאכול.....וכאן אני חוזרת לנקודת המוצא של הבלוג.
רוצה מאוד לפרוץ את המעגל הזה אך עדיין אין לי את הכלים המתאימים לכך ולכן אני מחפשת עזרה....

[נאוה_פרנס*]

זו תחושה שזה לא הדבר האמיתי.
זה לא הדבר האמיתי - הטעם דומה, חסרים החומרים שעובדים על המוח

[בשמת_א*]

בינתיים קוראת.
אני צריכה לגבש יותר מחשבות כדי שאוכל גם לתרום.

[יעלי_לה]

_זו תחושה שזה לא הדבר האמיתי.
מה כן אמיתי ?בעיקר שוקולד, עוגות ולחם עם שוקולד._

שכחתי לציין ברשימת המתוקים שלי ממרח חרובים (אני אוהבת את הממרח חרובים ושקדים של חרובית). הוא די שוקולדי, אבל יותר טעים משוקולד ימי מתחיל להתחשק לי... אני אוכלת אותו על לחם או אפילו מלקלקת ככה איזה כפית...
את כל המתוקים האחרים פשוט הפסקנו לקנות, והם לא חסרים לי. במצב ממש קשה אני משקיעה קצת בגלידה ממש משובחת ומנה אחת מרגיעה לי את ה"דוּדה" להרבה זמן.

[אמא_לביאה*]

אני מכירה הרבה רזים/ות שאינם חיים בשלום עם המראה (לפחות לא עם זו הגדולה שמראה הכל).
מאוד מסכימה עם זה
חוסר שביעות רצון מהעצמי באה יש אצל כולם. אצל שמנים קל להאשים קודם את המראה השמן.
רזה תאשים את האף / הציצים שנפלו.
ואצל מעט מאוד אנשים יש יותר מקשר מקרי בלבד בין חוסר שביעות הרצון הזאת לבין המראה החיצוני.

[ש_מים_וארץ*]

_אני בעבודה עם עצמי כבר שנים, אך עדיין העבודה רבה ובינתיים ממשיכה לאכול.....וכאן אני חוזרת לנקודת המוצא של הבלוג.
רוצה מאוד לפרוץ את המעגל הזה אך עדיין אין לי את הכלים המתאימים לכך ולכן אני מחפשת עזרה...._

את בדרך הנכונה! הסוגיה הזו מונחת במקום טוב בתודעה שלך.

כשאני מסתכלת על התפריט שלי מלפני שנתיים ומלפני שנה אני מבינה עד כמה ה זמן הוא מרכיב משמעותי בתהליך.
אני עם כל המודעות והערנות שלי מצאתי את עצמי לפני מס' חודשים שוב במצב מאוד לא נחמד של הלקאה עצמית. הלב שלי יודע ש"מה שאני אוכלת ואיך שאני אוכלת זה מה שאני" וכשהסתכלתי על עצמי בסופו של יום הייתי מאוד מתוסכלת מהפער בין מה שהייתי רוצה לעשות/לשנות לבין מה שאני מסוגלת ליישם.

בסופו של דבר בניתי תוכנית אוכל בהשראת שיטת הגמילה של אואיי.
30 ימי ניקיון קפדני מפחמימות וסוכרים (שבאופן מפתיע עברו בקלות ובלי בעיות מיוחדות)
ומאז הקפדה יתרה על מועדי ארוחות, חומרים וכמויות.
למדתי ש כל ההתחלות הן קשות אך קשה מכולן היא ההתמדה ....
אבל אני מרגישה שבשנתיים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים עשיתי צעד מהותי, ההפנמה מתרחשת והשינוי מחלחל.

אני בטוחה שגם את בדרך הנכונה @}
וכדאי לך להציץ גם ב שינויים בהרגלי התזונה

[אמא_של_שי*]

שוב תודה על התגובות , זה מחמם את הלב...

אבל אני מרגישה שבשנתיים האחרונות ובעיקר בחודשים האחרונים עשיתי צעד מהותי, ההפנמה מתרחשת והשינוי מחלחל.

עבודה רצינית, הרבה הצלחה בהמשך!

מוסיפה עוד קצת מחשבות בעניין:
אני מזהה שהקושי שלי באכילה עובר בתורשה גם לביתי, מעניין שעל הבנים זה פוסח....
הלוואי ויכולתי לרפא את עצמי ובכך להתוות לה גם דרך בריאה יותר להתיחסות לאוכל.
ברור לי שרק באמצאות דוגמה אישית אוכל להקנות לה הרגלים בריאים.
ביום יום משתדלת לא לשקוע ברגשות שליליים הנובעים מהאכילה הרגשית ולהתחזק בדברים שעושים לי טוב , בית מסודר למשל...

אשמח לשמוע עוד מחשבות רעיונות או דרכים שמצאתן טובות להתמודד עם אכילה רגשית. תודה!

[מיכלול_ה*]

_תבדקי מה קורה בחוץ, ותתבונני טוב ברגשותייך אצל ההורים.
האם את מרגישה יותר חשופה לביקורת? נלחמת לקבל "אישור"? מרגישה "לא עומדת בציפיות"?
בביתך את חשה יותר שליטה או ששם את צריכה לשמור על זה יותר_

אני מנסה לבדוק ולא מוצאת, אני חושבת שאין לי כלים להבין את דפוסי האכילה שלי בעצמי כי הם לא מצויים ברובד התודעה במוח אלא ברובד הלא מודע. קראתי עכשיו את הפרק על איכלה בספר"התינוק יודע", הכותבת טוענת שחלק גדול מבעיות האכילה שלנו כמבוגרים נובע מדפוסי האכלה שהקנו לנו בשלב הינקות שלנו. אני משערת שדפוסי האכילה נובעים מנטישה או אולי מהתייחסות כזו או אחרת של הורי אלי ושל משפחתי הקרובה בשלב שקדם ליכולת שלי לזכור ולהבין שברים באופן מילולי. לכן אבל אני לא יכולה להבין את מה שקרה ברמה שאוכל לשים את זה מאחור כרגע ולוותר כרגע על האכלנות הכפייתית בבית הורי. אני לא יכולה להסביר לעצמי מה גורם לי לשכוח את כל ההרגלים הטובים שפיתחתי עם השנים כשאני מגיעה להורי, ואני באמת לא יכולה לזכור או להבין מה קורה שם ובטח לא להסביר את זה במילים.

אני מרגישה אצלי שהאכילה היא אחד ההרגלים הכי קשים לשינוי, מניסיון של טיפולים פסיכולוגיים ואחרים שעברתי בחיי הצלחתי לשנות עד כה כל כך הרבה הרגלים ודפוסי חשיבה על החיים ואינני זוכרת בכלל כיצד התנהגתי וחשבתי לפני שהתפתחתי והתעצמתי. עם זאת אני מרגישה שעםהאכילה עוד לא הצלחתי להתמודד, זו עוד קליפה שיש להשיל על מנת להיות אדם שלם, חיוני, ובריא פיסית ונפשית.

[נאוה_פרנס*]

מיכלול ה

אני מרגישה אצלי שהאכילה היא אחד ההרגלים הכי קשים לשינוי,

זהו! שאכילה היא לא רק הרגל...
אפשר וכדאי לחיות בלי סיגריות, בלי סמים, בלי ליסוע לפ"ת או בלי לקרוא עיתונים.

אי אפשר לחיות בלי לאכול!!

יותר מזה, אם חסר לך מרכיב מזון כלשהו - גופך יחפש אותו כל הזמן בסביבה.
כך למשל, בולמוס שוקולד יכול לבוא בגלל חוסר בברזל או במגנזיום.
היפוגליקמיה תגובתית או קנדידה יכולים להובילנו לבולמוסי אוכל פחמימתיים וכך הלאה...

אוכל נחוץ לנו לחיים.
אז איך משנים את ההרגל?
מטפלים ברגשות שמובילים אותנו לאכילה (בעיקר בתחושה שלא אוהבים אותנו באמת)
מחפשים מה הם החסרים התזונתיים שלנו ומשלימים אותם.
מתאימים תזונה מלאה ומאוזנת ולא נלחמים מדי עם "תשוקות חזקות".

אז איך נגמלים מתשוקות אם לא נלחמים בהן?
מדברים עם הגוף.
ואם את חוששת שיחשבו שהשתגעת - תעשי את זה בשקט
מה זה אומר "לדבר עם הגוף"?
תגידי לו: יש לך עכשיו צורך ואני מכבדת אותו אבל אני מבקשת שתמצא את הדרך לוותר על זה.

עשיתי את זה פעם עם שוקולד.
נתתי לגוף כמה שרצה ודיברתי איתו כל פעם מחדש.
אחרי חצי שנה באתי לאכול שוקולד (כחלק מההרגל וההתמכרות) ו...
היתה לי בחילה - לא יכולתי להכניס את זה לפה.
תמכתי בגופי ע"י הימנעות מדברים שמכילים קקאו (עוגיות חומות או עם קרם שוקולד, גלידת שוקולד, וופלים בטעם.. וכדומה)
ולא נגעתי בשוקולד ולא היתה לי תשוקה לשוקולד שנה שלמה אח"כ.

ואז ניסיתי מדי פעם ונהניתי (כי חוץ מההתמכרות אני פשוט מאוד אוהבת) - השאר הסטוריה

אז לסיכום,
קשה לשנות הרגלי אכילה כי השינוי חייב לקרות תוך כדי אכילה.
השינויים שעשית עד כה יכולים רק לתמוך בשינוי הרגלי האכילה.

ויש עוד עניין...
לכל אדם יש את החולשה הכרונית שלו - זו שמגיבה למצבי משבר.
אצל אחד זה הגב, אצל אחר זה העיכול או השינה.
אצל אכלנים רגשיים (אכלני יתר) - זה האוכל "האסור".

אז אם את מצליחה לשמור איזה שמן ו"פתאום" את חייבת לאכול משהו,
תעצרי לרגע ותבדקי מה היה הטריגר.
אולי זה משהו שמישהו אמר ושהתת מודע שלך קלט אותו ישר לפצע,
אולי זה פגישה עם מישהו שמלחיץ אותך מסיבה כזאת או אחרת (ההורים למשל)
וכך הלאה...

מקווה שזה עוזר לך למקד את עשיית השינוי בפינה הנכונה של הבעיה

[נועה_ברוך*]

_הפיצוי הוא על תחושה של חוסר מימוש , חוסר סיפוק, אני מקשרת את זה לתקופה ארוכה של נתינה = ילדים קטנים , ובית . ואיפה אני?
מנסה להקדיש לעצמי את הזמן אבל כרגע זה מצומצם וכנראה לא מספק.
ועייפות ? זו עייפות פיזית מלילות רבים של שינה לא רצופה (התינוק) וגם נפשית אני מאמינה.
חוץ מזה יש , ודאי שיש עוד סיבות רגשיות שקשורות בחסימות למיניהן, שלא מאפשרות לי להנות מדברים טובים ופשוטים שמצויים בחיי, אהבה למשל..._
אוכל הוא פיצוי מאוד קל ומקובל לכל הדברים שמנית כאן. ראשית אומר שאני ממש לא נגד פיצויים מתוקים ומודה שגם אני משתמשת בהם, השאלה באמת היא כמה את סובלת מהצורך הזה, כמה את שופטת את עצמך בחומרה במקום לעודד ולאהוב.
תקופה ארוכה של נתינה אכן יכולה להיות לא קלה אבל גם על נתינה אפשר להסתכל מזווית שונה - מה את מקבלת? כי נתינה יכולה למלא אותנו אושר ושמחה אם אנחנו מודעים לרגע שבו אנו תורמים לשני.
נתינה יכולה למלא אותך בכוח - זאת כמובן בתנאי שאת בריאה אוכלת טוב ( מלבד מתי שפחות... ) אין לך חסרים של ויטמינים/מינרלים ושמידי פעם את משלימה את העיפות כך שמישהו אחר נמצא עם הילדים ( שבת למשל ).
האם בכלל יש לך עזרה? את יודעת לבקש? להעזר? או שאת מאלו שרוצות להיות מושלמות ולהראות שהן יכולות הכל לבד?
מושלמות מאוד מעייפת. היא גזלנית אנרגיה אדירה והיא מכלה כל חלקה טובה שיש בנו, כי אפ'פם לא מספיק! תמיד את נשארת לא בסדר איתה.
זו מחלה קטלנית.
עוד סיבות רגשיות שקשורות בחסימות למיניהן, שלא מאפשרות לי להנות מדברים טובים ופשוטים שמצויים בחיי, אהבה למשל...
קודם כל תלמדי לאהוב את עצמך, ללטף את החלקים הפחות מושלמים, להסתכל על העיניים של הילד שלך נוצצות ולהתמלא בכוח - רק מהמחשבה שהוא מושלם. הכל בראש שלנו.
תני לאהובים עלייך ממקום מודה ומעריך - הם אלו שנותנים לך את ההזדמנות החד-פעמית הזו בחיים האלו - לתת להם חזרה.

סליחה אם יצא בצורה של הטפה, המטרה שלי היא כמובן לא לרדת עלייך. אני מזכירה גם לעצמי את הנקודות האלו ומודה לך שאיפשרת לי להיזכר בהן שוב @}
טיפ קטן, לרשום לעצמך את הדברים הקטנים שאת קוראת להם פינוקים ( והם לא אוכל ) כמו למשל אמבטיה חמה, עיסוי, ספר במיטה וכו'
שימי את הרשימה במקום שתוכלי מידי פעם לראות אותה ונסי לראות אם תוכלי להכניס פה ושם פינוק לעצמך.

[נועה_ברוך*]

כמובן פיספסתי את התגובות של נאוה פרנס ו מיכלול ה
<הערה למחיקה >

[מיכלול_ה*]

_אז איך נגמלים מתשוקות אם לא נלחמים בהן?
מדברים עם הגוף.
ואם את חוששת שיחשבו שהשתגעת - תעשי את זה בשקט
מה זה אומר "לדבר עם הגוף"?
תגידי לו: יש לך עכשיו צורך ואני מכבדת אותו אבל אני מבקשת שתמצא את הדרך לוותר על זה._

ממחר מדברת אל הגוף שלי ומבקשת שימצא דרך לאפשר לי לוותר על הצורך הרגשי לאכול.

[נאוה_פרנס*]

ממחר מדברת אל הגוף שלי ומבקשת שימצא דרך לאפשר לי לוותר על הצורך הרגשי לאכול

רק תזכרי לתת לו זמן...

[סיגל*]

דיון מאוד מעניין התפתח כאן...
אני עשיתי את התהליך שלי בצורה מקוצרת דרך טיפול איפק שממש במיקרה נגע גם בנושא האוכל. עברתי איזשהו טיפול בכלל בהקשר אחר וכנראה (לא ממש יודעת -בגלל זה כנראה) ניקיתי איזה חוויה מהשואה או משהו כזה. תוצר הלוואי של הטיפול היה שירד לי האטרף שלי על אוכל בצורה מדהימה. לפני זה הייתי מסוגלת להגיע למצבי בכי ותגובות ריגשיות עזות אחרות בגלל אוכל (פעם ממש בכיתי ונעלבתי כי לא השאירו לי ממשהו שממש אהבתי שאמא שלי הכינה... ואני מדברת לא על גילאי הילדות אלא על גיל 29 בערך). ואחרי הטיפול פתאום היה כזה שיחרור... כזה חופש מרומם. אוכל נישאר צורך גופני בלבד ועדיין נהנית ממנו אבל בלי כל המיטענים העודפים של הרגש. בעניין המתוקים היו לי כמה טיפולים שהיו קשורים באיזון הורמונלי שפתרו לי את זה. בקיצור אם בא לך להעזר בשיטה אני ממליצה. אם לא - אז זו באמת הרבה עבודה עצמית ממוקדת בעניין ובהחלט אפשרי... בהצלחה!!!
דרך אגב: גם לי היה את הקטע הזה שמחוץ לבית פתאום שיחררתי רסן וזללתי ג'אנק, בעיקר בנוכחות המשפחה המורחבת. שמתי לב שגם זה כמעט ונעלם מאז ששמתי את עצמי במקום הראשון והפסקתי לנסות לרצות אותם/להקטין את עצמי לידם/לנסות להיות כמו כל השאר וכד'.

[מיכלול_ה*]

סיגל איזה יופי לשמוע שהצלחת וגם שאייפק עוזר, התחלתי לפני כמה שבועות טיפול אייפק שהתחיל בגלל רגישויות למזון אבל עד לא הגענו לנושא האכילה הרגשית.

[בשמת_א*]

אה, אוקיי, אז אני כן יכולה לתרום שטיפול האייפק שלי הוא העזרה העיקרית שלי בכל בעיות האוכל שלי.
בעיות האוכל שלי כללו אלרגיה למזונות רבים, תגובה היפוגליקמית לבצקים מסוימים, בררנות אוכל, דחיקת האוכל למקום אחרון בסדר העדיפויות (שכחתי לאכול, דחיתי את הארוחות אם הייתי עסוקה בדברים אחרים), קשיים מסוגים שונים עם הכנת אוכל, וכמובן כל הבחילות וההקאות בהריונות שהפכו את המטבח למקום מוקצה והקשו עלי לחזור אליו כשכבר התאוששתי מההריונות. וזה עוד לא הכל.
לקח לי שנים לקלוט את התרומה של אמא שלי לבעיות שלי.
לקח לי שנים לקלוט שבין היתר סבלתי מהפרעת אכילה מסוג מסוים.
לקח לי שנים לקלוט מה זה יחס נורמלי לאוכל. בעצם, את זה אני מתחילה להבין רק עכשיו, עם טיפול האייפק.
אני גם ממש משתפרת.
משתפרת. עוד לא "שם". כל שבוע יותר טוב, אבל זה לא יאומן כמה עבודה שיש שם.
האוכל נוגע במקום הכי בסיסי שלנו: ההישרדות. החיים והמוות.

אני למשל אדם מאוד אופטימי ומאוד אוהב את החיים. בחיים לא הייתי מתאבדת, למשל. בשום מצב.
היה לי מאוד, מאוד, קשה להבין שהפרעת אכילה (לאדם רזה כמוני) היא סוג של משאלת מוות.

[מיצי_החתולה*]

נתתי לגוף כמה שרצה ודיברתי איתו כל פעם מחדש.
נאוה, מאד מעניין מה שאת כותבת. את מרגישה שהצורך הוא של הגוף? אני דווקא מרגישה בדיוק הפוך כשאני אוכלת לא בריא או יותר מדי, אני מרגישה ש אני כופה על הגוף את הצורך שלי (של הנפש או whatever), ובכך עושה לו נזק. הרי אם אוכלים יותר מדי, בעיקר מתוק, הגוף מגיב לא טוב - תחושת קבס, כבדות, כאב בטן.

ומה זה היפוגליקמיה תחושתית?

[נאוה_פרנס*]

היפוגליקמיה תחושתית - אם ככה כתבתי זו טעות (מה פרויד היה אומר על זה...?!??)

הכוונה להיפוגליקמיה תגובתית -
זהו מצב של סוכר בצום בגבולות הנורמה, שנוטה לרדת אל מתחת לערכו בצום בטווח של עד 5-6 שעות לאחר אכילה.
זה יכול להיות גם מצב של עליה מהירה וירידה מהירה של הסוכר (כשצעירים, לפני שלבלב מתעייף)

הערכים בתחילה נמוכים - סביב ה- 70.
כשהלבלב מתעייף הערכים מתחילים לעלות.
זה יכול להגיע לסוכרת מבוגרים.

לכן גם השם - זה מגיב לאכילה.

הסימפטומים רבים ולא ספציפיים וכוללים עייפות, שינויי מצב רוח, דיכאון, כאבי ראש ועוד ועוד הרבה...

[נאוה_פרנס*]

אני דווקא מרגישה בדיוק הפוך כשאני אוכלת לא בריא או יותר מדי, אני מרגישה ש אני כופה על הגוף את הצורך שלי (של הנפש או whatever),

גוף-נפש-רוח קשורים זה לזה.

STRESS למשל, גורם לבזבוז ויטמינים ומינרלים.
החוסר מוביל אותנו לחפש מזונות שישלימו.

כשאני מדברת "עם הגוף" אני למעשה מנהלת דיאלוג עם התת מודע שלי.
האם התת מודע שלי הוא נפש או רוח או whatever? - זה לא ממש משנה.
כי כך או כך, התת מודע מדבר אלינו באמצעות הגוף.

עודף משקל בעיני יכול להיות כמה דברים - בעיקר רגשיים, לפעמים קיומיים.
קיר שבניתי כדי להגן עלי בפני העולם. ככל השקיר עבה יותר, כך המרחק שאני בונה מאנשים (:-( עצוב!)
העליה המעניינת ביותר שצפיתי בה הופיעה בתקופות בהם רציתי להיעלם מהעולם, לא להיראות. הגוף אמר בחיוך: את כאן!
דרכי להרחיק גברים ומין - עברתי התעללות מינית בגיל 5 וכמתבגרת לא הצלחתי להתמודד עם התגובות (היה לי גוף של דוגמנית ונפש של ילדה קטנה)
תירוץ טוב לכישלון - 'זה לא אני, זה המשקל'

אני צריכה להפסיק לפרט לפני שתדעי את כל הסודות שלי

הקשר שלנו עם הגוף חשוב.
חשוב שנאהב אותו - ב א מ ת נאהב אותו. ככה, כמו שהוא.
חשוב לגעת בו, ללטף אותו, להתבונן בו במראה גדולה ובאור מלא ולהרגיש נוח.
חשוב להתלבש נוח ובצבעים שאת אוהבת ועוד...
חשוב לרקוד וליהנות מהריקוד - זה לא חשוב איך זה נראה, זה חשוב איך זה מרגיש....

הקשר של הגוף לנפש, לרגש, לרוח הוא מורכב ויש לו הרבה פנים.
לכי על זו שאת מבינה או לפחות על זו שמסקרנת אותך.
עניין בדרך בה בחרת זה אתגר בפני עצמו - זה מכניס הרבה סיפוק והנאה ומשחק לתהליך כולו.

בשורה התחתונה, עודף משקל אומר: "אני מרגישה שלא אוהבים אותי"
התיסכול של הסביבה: "אבל אנחנו כן אוהבים אותך!"
אני תמיד מסבירה: זה לא חשוב אם אתם אוהבים או לא, מה שחשוב זה שהאדם השמן ירגיש אהבה זו.
כידוע לך (או לא) אי אפשר לחוש אהבה של אחר ללא אהבה עצמית.
אי אפשר גם לאהוב אחר ללא אהבה עצמית.

את אוהבת אותך?

[אמא_של_שי*]

מאוד מעניין ומחכים לקרא כאן.
פתיחת העניין הזה - אכילה , מאפשר להמון עניינים השלובים זה בזה לצוף ולהציף את התודעה.
אני לומדת הרבה מהשיתוף שלכן - תודה!
טופלתי במשך מספר חודשים באייפק אך לא התמקדנו על אכילה , היו עניינים דחופים יותר.
הטיפול הסתיים כי הרגשתי שזה אינסופי, תמיד יש במה לטפל אך זה מאוד יקר.
בינתיים הגוף שלי מצא דרך לאותת לי הצילו! באמצעות פטריה מציקה ביותר ואני מתגייסת להמנע ממזונת מעודדי פטריה, שהם באופן "מפתיע",כל אותם המנחמים למיניהם...
ובמקביל מנסה לבדוק מהם בגורמים הרגשיים, עבודה הדורשת הרבה העמקה ויושר פנימי.

• האם משהי התנסתה בסדנה הנקארת : " החופש מאוכל" ? אשמח לשמוע התרשמות אישית.

[מיצי_החתולה*]

גוף-נפש-רוח קשורים זה לזה.
אין לי ספק בכך, ולכן ההבחנה הזו בין הגישה שלי לשלך מעניינת לדעתי. את סיפרת איך את מפרידה את עצמך מהגוף (שברור שהוא שלך ושהוא חלק ממך), נותנת לו את מה ש"הוא" רוצה ומחכה שהצורך "שלו" יבוא על סיפוקו, ואילו כאשר אני מפרידה ביני לבין גופי, מבחינתי יש איזה צורך נפשי במזון, שכופה את עצמו על הגוף, והגוף מביע את מחאתו.

מה שכתבת על עודף משקל נשמע מעניין ונכון. אני לא סובלת מעודף משקל, אבל בהחלט יש לי יחס אמביוולנטי לגוף שלי, ובעיקר חוסר מודעות מאד חזק כלפיו וקושי להבחין באיתותיו ולקרוא אותם. אני מנסה לשנות את זה.

את אוהבת אותך?
רוב הזמן כן.

[מיכלול_ה*]

אין לי כרגע מה להוסיף אבל הדף מעניין מדי כדי לא להופיע במה חדש

[מיכלול_ה*]

חנוכה בלי סופגניות.
אני חשובת שזו פעם ראשונה בחיי שעשיתי זאת. אני מנסה לא לגעת בבצקים, ובכל דבר עם קמח או שמרים כדי למנוע התפתחות של ליחה בגוף שלי ושל פיצקית שיונקת הנקה כמעט מלאה.
הסוויצ' שהצלחתי לעשות כדי להמנע ממאכלים שאסורים לי הוא להבין שאני לא אוכלת בשביל אחרים אלא בשבילי. במשפחה שלנו ההרגשה היא פעמים רבות שצריך לאכול כי הכינו אוכל במיוחד, תמיד כשמגיעים אומרים בואו תאכלו יש.. ויש.. וגם יש.... וההרגשה היא שהאכילה היא כדי לעשות למי שהכין את האוכל טוב. אז מהרגע שהבנתי שאוכל הוא מניפולציה כדי שמישהו אחר ישלוט בי בחרתי לא לשתף פעולה עם זה. הכנתי משפטי מראש כמו "סבתא אני מאוד אוהבת אותך ואת האוכל שלך אבל האוכל שאת מכינה לא טוב לי, אל תקחי את זה אישית".
למשל סבתא של בעלי הכינה ספינג' - סופגניות מרוקאיות, (יאמי יאמי) ודודה אחרת הגישה לי בצלחת בנוכחות הסבתא סופגניה ואני בלי להתבלבל אמרתי, לא תודה זה לא טוב לי לאכול את זה. אז הדודה אמרה "אבל סבתא הכינה את זה" ואני אמרתי "אני מצטערת אבל לא אכול לטעום" ובזה זה נגמר. נגמלתי מתרגילי המניפולציה סביב האוכל.

[תמרוש_רוש]

היי אמא של שי,
מאוד אהבתי את שם הדף. כי איזו אכילה איננה רגשית? בנוסף להיותה פיזית?
אוכל זה רגש, או מאוד קרוב לזה.

אני אספר על עצמי, בלי מוסר השכל ובלי מסקנות. טוב, המסקנות הן בגוף הסרט, אבל הן נבדקו רק עלי.
היו לי התקפי זלילה כילדה, הייתי מתמקדת בעיקר בסוכריות טופי, מסטיקים, עדשים. הכי מתוק, הכי מרוכז. גם שוקולד, אבל פחות.
(בחורה מוזרה. פעם אחות של חברה שלי פתחה עלי עין נדהמת כשאמרתי לה שאני לא אוהבת דובדבנים. אז כדי להרגיע אותה אמרתי: "זה בסדר, גם שוקולד אני לא אוהבת". והיא אמרה: "ידעתי!! ידעתי!!" איכשהו יש קשר בין הדברים).

ובסוף התיכון פתאום התנערתי, והבנתי עד כמה הדברים האלה הם תחליף, תחליף לאהבה, לסיפוק, לחיים אמיתיים, לעשייה אמיתית. זו היתה ראשית הגמילה שלי.
(קריאה מומלצת: יונת שרון, פילים לבנים ותרבות הצריכה

מה שהיה מעניין, זה שאיכשהו הצלחתי לפתח רגישות למתוק, הבנה פיזיולוגית (תחושה פיזית בלתי-אמצעית) לכך שהמתוק הוא מתוק מדי. זה מאוד עזר לי, התחושה שמישהו בבית החרושת שפך המון הרבה יותר מדי סוכר על הממתקים, בלי שום רלוונטיות לטעם הטוב. ולמה שנחוץ לי, גם פיזית אבל בעיקר רגשית.
אחר כך באמת מצאתי את הממתקים הטובים: קורנפלקס רגיל של תלמה (הוא מתקתק ומרווה אותי רגשית), קורנפלקס קלוגס בלי חלב (רק למצבים מאוד מאוד מסוימים), בוטנים מצופים, שקדים, וממש לאחרונה התחלתי לאכול תמרים.

במקביל - התחלתי לחיות. יצאתי מהבית, בחרתי מקצוע שאני אוהבת ומצאתי סוף סוף אנשים טובים שיהיו חברים שלי, במקום כל מיני ידידים-נצלנים שלא היו באמת לטובתי, ולא העריכו אותי כערכי.

אני חושבת שמה שמכשיל אותנו זה הנורמה התרבותית המזעזעת בקשר לתזונה, שמבדילה בין "אוכל טוב" (עוגות וכל השאר) ל"אוכל בריא" (סגפני, רזה, ירוק, חורק בשיניים, אבל מה לעשות... צריך!!). אני שונאת את הדיכוטומיה הזאת. בשבילי "אוכל טוב" חייב להכיל בתוכו גם את הטעים והמרווה, וגם את הבריא והעשיר והמלא חומרים מזינים. אחרת הוא פשוט לא מספיק טוב...
אחת הדרכים שלי לא להיכנע לנורמה הזאת, זה (אחרי שויתרתי על סוכריות הטופי), כשאני עושה שינוי באכילה שלי אני תמיד מתמקדת במה שאני צריכה להוסיף, ולא במה שאני צריכה להוריד. זה עקרון ברזל.
אז השאלות שלי הן כאלה: האם אני נותנת לגוף את כל מה שהוא זקוק לו? אופס, לא כל כך. אז באמת הגיע הזמן ליותר סלט חסה. עם בצל ירוק וגבינה מלוחה משובחת ואגוזים. ופטריות (חומצה פולית). או לתפוזים טריים. או מה שזה לא יהיה.
אני מזכירה לעצמי שהרבה פעמים הרעב הזה למתוק נובע לא רק מצרכים רגשיים אמיתיים (כבודם במקומם מונח ואוי לי אם אזלזל בהם) אלא גם מחסך תזונתי אמיתי - בוויטמינים. או במשהו אחר.

זה מתקשר לי למה שכתבת בהתחלה: לא טוב לי עם עצמי, קשה לי לקבל את החולשה שלי , את איבוד השליטה ואת ההרגשה הפיזית הנלווית לאכילה: חולשה עייפות ועצבות לפעמים גם אכזבה וכעס.
חמודה, הגוף והנפש אומרים לך משהו. את מנסה לתת להם את מה שהם צריכים - לא בדיוק בדרך הנכונה כרגע, אכן, אבל בדרך הכי קרובה לזה שיש לך ברגע זה. איך אפשר לכעוס? לכעוס על הגוף שלך שהוא זקוק ליותר ברזל או ויטמין C? לכעוס עלייך שעוד לא למדת לקרוא את הצורך בדייקנות מילימטרית ולהיענות לו תוך שעה? תני לעצמך זמן ללמידה, להקשבה. לזיהוי. לניסיון שבא עם הטעויות.
אם לא הייתי מרשה לעצמי להתפטם בסוכריות עד גועל נפש ותחושת בחילה אמיתית - מתי הייתי מגלה שזה לא מביא לי אושר? אולי הייתי אמורה להאמין (מכלי שלישי) לעצות-דיאטטיות-בעיתונים שאמרו שאני לא צריכה את זה? האם יש סיכוי שזה היה משכנע אותי באותה מידה? אותי, ששונאת שמישהו יפזול לי לעבר הצלחת, הס מלזהכיר יעיר לי משהו על מה שאני אוכלת?

אני בדעה שאם בכלל רוצים לעשות שינוי תזונתי, קודם כל מוסיפים לתפריט את כל מה שחסר לגוף (וחסר לו - תזונה ללידת תינוק בריא עזר לי להבין עד כמה). ואני באמת מאמינה שאחרי שמוסיפים את מה שהיה חסר - התשוקה למיותר תפחת מאליה בצורה משמעותית, גם אם לא תיעלם כליל. כי הגוף מרגיש רווי יותר ומטופל יותר. וגם הנפש.

עוד "קפיצת גדילה" שלי מתרחשת בימים אלה ממש, עם המעבר ההדרגתי לירקות אורגניים. אוי, אוי, אוי, איזה הבדל שזה עושה.
יום אחד היו לנו אורחים והגשתי עוגה קנויה, רולדה עם קרם באמצע. היה טעים ומתוק והייתי רעבה למתוק.
למחרת, אחרי פרוסה מהעוגה הזאת ניגשתי משום מה למקרר ושלפתי עגבניה. אורגנית. ואכלתי. ונדהמתי - היא היתה יותר מתוקה מהעוגה. יותר מרווה. יותר טעימה. יותר מה שהייתי זקוקה לו. פיזית ורגשית. ועגבניה "רגילה" בחיים לא היתה עושה לי את זה - דלוחה, יבשה, "נו, טוב, אז צריך לאכול ירקות". איזה הבדל תהומי (כן, יש חודש בשנה בו אפשר להשיג בשוק עגבניות מהבקעה, צרות וארוכות ומתוקות יחסית. אבל אפילו הן לא השתוו לזה).

וספר שהוא בעיני מומלץ בחום רב רב רב רב, קראתי אותו יותר מעשר פעמים, כשהייתי קזקוקה למשהו ולא ידעתי למה - "המזון כמשל" של מאשה מטיס-שריד. כל כולו מדבר על הצד הרגשי והאישי של האוכל. ואיזו אמפתיה יש בו, ואיזו אנושיות. אחד הספרים היותר חשובים שקראתי בחיי (אגב כרסום ממתקים, כמובן אבל למה להיות קטנוניים. ככה זה בחיים).

אני לא מתאפקת מלהוסיף טיפ טכני: לשטוף את כל הירקות והפירות כשקונים אותם, שיהיו זמינים אחר כך לאכילה ישר מהמקרר. מצחיק איך הסעיף השטותי הזניח הזה גרם לי לוותר על ירקות שרציתי, רק כי לא היה לי כוח לשטוף ולנגב. או אפילו להתכופף למדף התחתון במקרר.

וכן. יש ימים שבהם אני מעיפה את כל העקרונות לפח, יחד עם העטיפות הריקות של סוכריות חמאה ושל חבילת עוגיות וצ'יפס בטעם ברביקיו. כי יש את כריסמס, אני בחו"ל, ובודדה, וכל החברים המקומיים נסעו להורים, וכל החברים הישראלים נסעו לישראל, וכל הפעילויות החברתיות יצאו לחופש. אז אוכלים ובוכים, ומחכים שזה ייגמר. בינתיים נהנים מכל ביס. שבוע בשנה - קטן עלי. מותר לי. העולם לא יתמוטט.

[אמא_של_שי*]

רוצה להמליץ על ספר שעשה לי טוב: "אם כבר אוכלים מהמקרר - אז למה לא לקחת כסא" של ג'נין רות .
יש לכן המלצות על ספרים טובים בנושא? אשמח לקרא!
מוזמנות להמשיך את השיתוף בתובנות שלכן בענייננו- האוכל כמענה רגשי.

[תמרוש_רוש]

"המזון כמשל" של מאשה מטיס-שריד

[מיכלול_ה*]

מאז שאמא של שלי פחה את הדף אני מקפידה מאוד על התזונהף, מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. עקב הכילס זה עדייןם הביקור אצל ההורים שלי, אני חסרת מנוחה שם, מאוד רעבה וכל הזמן מחפשת ממתקים (ואין שם). ברור שחבויים שם עוד פצעים מהינקות (ליתר דיוק משלב הבקבוק) שאני לא יכולה להבין.

[נועה_ברוך*]

מיכלולה אולי תביאי איתך דברים מתוקים ובריאים מהבית?

אני חסרת מנוחה שם, מאוד רעבה וכל הזמן מחפשת ממתקים (ואין שם). ברור שחבויים שם עוד פצעים מהינקות (ליתר דיוק משלב הבקבוק) שאני לא יכולה להבין.
האם יש חום רגשי? חיבוקים, מחמאות..
לדעתי זה יופי שאת רואה את "הרעב" הזה שאינו קשור להיום, כי זו כנראה האמת ( של רובנו ). אני חושבת שלא ממש צריך להבין את זה מעבר לכך שמזהים שכך היה.
זה כבר יפעיל אותך יותר נכון - היום, בהווה.

בסופו של דבר, אני מאמינה שכולנו גדלים עם חוסר מסויים. הרי אי אפשר לספק תינוק כפי שהוא סופק ברחם אימו - שם הכל מושלם, ומרגע הלידה אנחנו רק רודפים אחרי העונג הזה. מנסים לשווא לחזור לאידיליה שהייתה.
@}

[שאלה_חשובה_לדיון*]

גם לי היתה בעיה כזו שמתארת מיכלולה
היום כשיש לי ילדים, אני יודעת מאיפה זה בא, ואני שואלת את עצמי, אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי שלהם זה לא יהיה

נתחיל מזה שאני חושבת שצריכה להיות בבית איזשהי כמות מינימלית של ממתקים, חטיפים, מאלה שפחות מזיקים
הם מוחזקים בארון מסויים והילדים יודעים איפה זה
הילדים יודעים שאין לאכול כמות בלתי מוגבלת ושכדאי לאכול גם דברים אחרים
הם תמיד ינסו לבדוק מה הכמות המקסימלית בכל זמן נתון
כל כמה שאני לא רוצה מאבק על הנושא, ומנסה להיות גמישה,
הם תמיד רוצים לראות אם יש מצב ליותר
ארון הממתקים הופך להיות איזו כמיהה
וכל דבר חדש בו לאטרקציה

כשגדלתי וקבלתי את השליטה והשיפוט, בבית של ההורים תמיד חזרתי להיות ילדה קטנה, עם כמיהה לארון הממתקים.

[נועה_ברוך*]

_הם תמיד ינסו לבדוק מה הכמות המקסימלית בכל זמן נתון
כל כמה שאני לא רוצה מאבק על הנושא, ומנסה להיות גמישה,
הם תמיד רוצים לראות אם יש מצב ליותר_
האם את מדברת על ילדייך הפרטיים או על ילדים בכלל ובאופן כללי?
אצלנו בימים האחרונים היה נסיון מאוד מעניין עם שוקולד ( שעד כה לא נכנס לביתינו, אבל כן נאכל בחוץ ואצל אחרים ) קנינו חפיסה אחת "פרה" כי היתה סיטואציה שרצינו לתת לילדה תרופה ולא הינו בטוחים אם תסכים לקחת אותה, והמרנו על "פיצוי מתוק". זה עבד יופי. בהתחלה אנחנו יזמנו "חגיגת שוקולד" יחד עם התרופה, ולאחר שהיא גילתה כמה התרופה בכלל לא נוראית, היא לוקחת אותה כבר לבד ( בלי שוקולד ) וזה אחרי יום אחד בלבד!
השוקולד אמנם לא עומד גלוי ומחכה שתבקש אותו, אבל היא פשוט לא מבקשת.
וגם כשכבר קיבלה, אתמול למשל, ביקשה שוקולד בלי קשר לתרופה, נתתי לה שתי קוביות על צלחת, אחת היא אכלה והשניה נשארה יתומה ( חיכתה לי )
הבוקר היא ביקשה משהו מתוק אמרתי לה שאכין לה דיסה מתוקה בדבש עם צימוקים והיא מאוד שמחה

הטענה שלך מתאימה לילדים מסויימים ( אני מכירה כמה כאלו) והסיבות "לצורך" בעוד באות ממקום אחר לגמרי!
ארון הממתקים הופך להיות איזו כמיהה
אצלנו יש מגירת מלוחים, המתוקים לא נמצאים שם. אם היא רוצה מתוק היא מבקשת, זה פשוט לא נמצא אצלנו בצורת "ממתק" אלא דבש/סילאן/ממרח חלבה/צימוקים/עוגיות ואפשר לאכול מתוק בריא "חופשי" הרי אי אפשר לאכול מזה בלי סוף...

דף מומלץ: תשוקה למתוק אצל ילדים

[מיכלול_ה*]

זה משמח לדעת שכמיהה למתוק היא לא ברירית מחדל, ככל שעובר הזמן אני מקשרת כמיהה למתוק לחסכים בחום ובמגע בילדות המוקדמת. לפחות יש סיכוי שהכמיהה למתוק לא תעבור לדור הבא.
_אני חסרת מנוחה שם, מאוד רעבה וכל הזמן מחפשת ממתקים (ואין שם). ברור שחבויים שם עוד פצעים מהינקות (ליתר דיוק משלב הבקבוק) שאני לא יכולה להבין.
האם יש חום רגשי? חיבוקים, מחמאות.._
אני בספק את היה כי יש לנו גנים של יקים במשפחה, היה חום רגשי אבל לא תמיד, בטח שלא באופן עקבי ורק מאמא.

[נועה_ברוך*]

האם יש חום רגשי? חיבוקים, מחמאות..
התכוונתי היום
גנים של יקים במשפחה
וולקם טו דה קלב.

[שאלה_חשובה_לדיון*]

נועה,
כן, סיפרתי על הילדים שלי
ועל עצמי,
את מספרת על הבת שלך, מעניין בת כמה היא ?
שלי בני 4 ו 7
הם יודעים הכל על מאכלים בריאים ולא בריאים
הם יודעים ש דבש/סילאן/ממרח חלבה/צימוקים/עוגיות ועוד זה מאכלים שאפשר לאכול חופשי
לפעמים הם רוצים קצת דבש, מהאחרים לא!
הם בודקים רק לגבי דברים אחרים : ממתקים לא בריאים וחטיפים מלוחים לא בריאים ( עם עודפי מלח ושומנים )
מזה הם תמיד יהיו מוכנים לעוד עד שהם שבעים ואז בארוחה הבאה הם לא ישכחו לשאול אם אפשר עוד מה....מה שלא יהיה בארון הממתקים

[נועה_ברוך*]

_את מספרת על הבת שלך, מעניין בת כמה היא ?
שלי בני 4 ו 7_
הבת שלי בת שנתיים ועשרה חודשים כמעט, וכן, היא "בתחילת דרכה" ועוד לא מאוד "מקולקלת".
בגילאים של ילדייך יש כבר היסטוריה מכובדת של הרבה הרגלים... כך שקשה להמליץ על פתרון נוסף מעבר לכך ש

1. או אין בבית, ואז מטפסים על הקירות ומוצאים משהו לאכול ממה שיש (אם רעבים..)
2. אם יש בבית "ארון ממתקים" בגילאים כאלו זה נראה לי בלתי נסבל להגביל, אלא אם רוצים כל היום להתעסק עם הנושא וכל היום להמצא במאבק כוחות - של מי המילה שתנצח, ולכן הייתי פשוט נותנת ללא הגבלה עד שיהיה להם די, ואז, תאמיני לי, הם ירגעו גם אולי לכמה ימים.. ואם לא...

לפחות יהיו לך ילדים מרוצים

את וודאי יכולה להבין שההמלצה שלי היא שלא יהיה בבית!
אפשר כל יום או בהזדמנות מתאימה לקנות משהו ולהתענג עליו. אבל ארון ממתקים? זו פירצה שקוראת לגנב. אי אפשר לתת לילד להתמודד מול אתגר כזה מבלי לתסכל אותו, ולהשפיל אותו.
ובכך לגרום לו להרגיש רע וגם לרצות את האסור הזה יותר ויותר.
וודאי ווודאי שהאכילה הופכת להיות רגשית מסיטואציות כאלו.

הילדה שלי בתקופת מתוק ואני מתאמצת למצוא לה דברים בריאים וטעימים שגם ישביעו אותה.
מעבר לזה היא אוהבת "פינוקים" קטנים ובהזדמנויות מתאימות אני קונה לה משהו קטן שנגמר מהר וזהו! והיא לא מבקשת עוד. כי אין. עד הפעם הבאה......

[שאלה_חשובה_לדיון*]

נועה
כל מה שכתבת נכון והמציאות מוכיחה את זה,
ועדיין אני לא יודעת איך לצאת מהמילכוד,
כי אם אין בבית, אז המאבק עובר לאמא תקני לי, וזה מנקודת מבטי יותר גרוע,
ואז אם אני מחליטה שלא לקנות, אז שוב יש לי ילד מתוסכל ומושפל, מרגיש רע ורוצה את האסור,
ובכל פעם שאני מסכימה לקנות, הילד מרגיש ניצחון קטן ואושר גדול,
חווית הקניה, זה עוד דבר שאני מנסה להרחיק מהם,
התעלות הנפש שמרגישים בזמן קנייה, היא עוד בעיה שיכולה להתפתח לכיוונים לא רצויים,
( כמו שיש בעיה של אכילה רגשית כך יש בעיה של קניה רגשית )
בשלב זה, אני מנסה להרחיק אותם מהחלטות של מה קונים וכמה ומתי,
להיכנס איתם לחנות, זה עוד סוג של בעיה,
נראה כאילו שהם רוצים לבלוע את כל העולם בעיניים, אם היו יכולים היו לוקחים הכל,
וגם ההתמודדות הזאת קשה לי, התיסכול שלהם, מכיון שזה בלתי אפשרי, והתסכול שלי, מכיון שאסור לי לתת להם.

[נועה_ברוך*]

כי אם אין בבית, אז המאבק עובר לאמא תקני לי, וזה מנקודת מבטי יותר גרוע,
לדעתי זה מרחיק ממך את המאבק. כי בבית אין ברירה - כל הזמן זה שם=כל הזמן יש מאבק.
"האסור" זמין ואת הופכת השוטר.
בחוץ יש ברירות:
קודם כל אולי אתם לא יוצאים כל יום.. כי אתם מאוד עסוקים בבית, וזה פשוט לא בסדר היום.
ואם כבר יצאתם יכול להיות שאתם ממהרים לחברים ולא עוברים ליד החנות.... או שפשוט לא היתה חנות בדרך שלכם, וכשהבקשה עולה את אומרת שאת שומעת ויודעת ואם יתאפשר תיקני להם.
כך את נותנת כבוד והקשבה לצורך שלהם, אבל אין זה אומר שמיד את קופצת לספק אותו, אלא כשזה מתאפשר.
כמו שנדמה לי העניין התנפח למימדי ענק. יש כאן "נושא חם" ובעיקר מאבק כוחות.
נכנסתם לסחרור והעצמה של הנושא שקיבל תפנית בכיוון של אם אני מקבל = אני מאושר ואהוב.
_ובכל פעם שאני מסכימה לקנות, הילד מרגיש ניצחון קטן ואושר גדול,
חווית הקניה, זה עוד דבר שאני מנסה להרחיק מהם,
התעלות הנפש שמרגישים בזמן קנייה, היא עוד בעיה שיכולה להתפתח לכיוונים לא רצויים,
בשלב זה, אני מנסה להרחיק אותם מהחלטות של מה קונים וכמה ומתי,_
אנחנו קונים מה שאנחנו צריכים! ברור שאם אני לוקחת את הבת שלי לחנות צעצועים אז באנו לקנות משהו. בד"כ אנחנו יודעים מראש מה אנחנו רוצים או צריכים ולשם כך הולכים. נכון היא מתלהבת מהעושר של הדברים, כמו שהיא באה לבית של חברים ויש שם המון דברים שאין לה, אבל היא לרגע לא חושבת שהיא תצא משם עם הכל.
קונים דבר אחד או שניים - בהתאם לרצון, צורך, תקציב והיא מאושרת עד לב השמיים.
אבל היא יכולה גם להיות מאושרת יום שלם בבית, מבלי לצאת, עם הצבעים, הבובות, הכלים וכל מה שהבית מציע. זה לא הדבר היחידי שמשמח אותה בחיים, את מבינה את ההבדל?
כשאני הולכת איתה לסופר למשל, אני כבר יודעת שהיא מבקשת במבה ושוקו. זהו. אז או שאני לוקחת אותה איתי ומראש מסכימה לקנות לה, כי אני לא רוצה להאבק בה, או שלא אקח אותה איתי לקניות.

בנוגע לחוויות הקניה, נדמה לי שזו גישה של ההורים , והצורך הזה שיהיה לנו 'בדיוק כמו' או יותר ממה שיש לשכנים.. זו הרעה של תרבות השפע.
ילדים בגיל של ילדייך יכולים לבחור לעצמם כבר את הקניות. את יכולה כבר לתת להם סכום כסף ולתת להם להחליט מה יעשו בו ! או יגמרו אותו ביום אחד או ישאר להם לכל השבוע.....
תני להם לבחור. תני להם להחליט אם הם רוצים במבה או בובה או פוקימון.
את גם יכולה להקצות לכל אחד מגירת "הפתעות" שם את קונה להם דברים שמקובלים עלייך מבחינת התקציב, הבריאות וכו, ונותנת להם לבחור לעצמם כל יום משהו... או שיחסלו הכל ביום אחד או שישאר להם לכל השבוע.
כשהבת שלי מבקשת ממני משהו, לאו-דווקא אוכל וזה נשמע לי כמו רעיון טוב אני אומרת לה בסדר, נקנה לך, אבל יכול לעבור גם שבוע או יותר עד שאני קונה, לפעמים אני שוכחת ולפעמים לא יצא לי..
אם זה מאוד חשוב לה היא תזכיר לי, ואם לא, אולי לא יהיה לה.. אבל אני משתדלת להגיד כן לדברים שהיא מבקשת ממני. אני תמיד משתדלת לומר "בסדר" על פני "לא". אני מקשיבה לה.
ודברים שלא מספיק בריאים אני מוצאת להם תחליף שהיא מסכימה איתו.

את הבוגרת והמחליטה הסופית.
כשאת יודעת שהוא מבקש משהו 'לא בריא' את מאפשרת כך שתוכלי לקבל את זה ולא תחשבי שאת עושה לו נזק אדיר. ומצד שני שלא יהפך מאבק על מה שלא הכי חשוב.
כי מה שבאמת באמת הכי חשוב זה שהילד ידע שאוהבים אותו ומקשיבים לו ולצרכים שלו - לא הצורך בממתק או במשחק, אלא הצורך העמוק יותר שיראו אותו, שיקשיבו לו ושיאפשרו לו להיות מי-שהוא. שאימא נמצאת איתו, במשחק, בסיפור, בהכנת האוכל או כל דבר אחר משותף שאתם עושים - שתהיה חוויה של יחד ושהוא יקבל את המקום שלו, שיקבל כוח ובטחון במי שהוא בזמן חוויה עם אימא.
כשזה לא קיים - פונים לחפש פיצוי בשם "אימא תיקני לי או תתני לי".

[שאלה_חשובה_לדיון*]

חבל לי, חשבתי שאוכל לקבל ממך רעיונות טובים,
עכשיו את כבר מסיקה מסקנות או מניחה הנחות לגבי המציאות שאני לא מסכימה איתן,
והשאלה שלך "את מבינה את ההבדל?" , היא סוג של התנשאות,
כך שאני פורשת מהדיון איתך, ואצטרך להמשיך אותו עם עצמי,
בכל מקרה תודה על ההתייחסות.

[נועה_ברוך*]

עכשיו את כבר מסיקה מסקנות או מניחה הנחות לגבי המציאות שאני לא מסכימה איתן,
מעניין מה מדברי גרם לך לחשוב כך?
סוג של התנשאות,
מצטערת, באמת שרציתי לעזור.
אני פורשת מהדיון איתך, ואצטרך להמשיך אותו עם עצמי,
מכבדת את הבחירה שלך. מקווה שתגיעי לפתרונות טובים בשבילכם @}

< הנושא הפך רגשי >

[מיכלול_ה*]

_שיקבל כוח ובטחון במי שהוא בזמן חוויה עם אימא.
כשזה לא קיים - פונים לחפש פיצוי בשם "אימא תיקני לי או תתני לי"._

אני דווקא מאוד מסכימה, בתור ילדה הממתקים, הקניות והמתנות היו פיצוי על העדר חוויה מספקת של אמא. ובן זוגי שהיתה לו ועדיין יש לו אמא מכילה אין צורך בכל אחד מהדברים הללו.


ו שאלה חשובה לדיון אני ממש לא מבינה איך את מפרשת את מה שנועה כתבה כהתנשאות, או למעשה כל משהו שמישהו אומר או כותב יכול להתפרש כהתנשאות אם כך תרצי לפרש זאת. את שאלת שאלה היא הקדישה מחשבה וענתה לך מה דעתה ומה היא חושבת על הסוגיה מהניסיון שלה. יתכן מאוד שהתשובה לא מתאימה לך. מכיוןן שהשאלה היא כאן באתר היא למעשה הפכה לדיון פומבי ויתכן מאוד שמה שנועה כתבה יתפרש בדרך אחרת על ידי אחרים שיכנסו לדף. כמובן שבכל מקרה כל אחד אמור למצוא את הפתרונות המתאימים לו ולא לעשות משהו רק משום שהציעו לך לעשות אותו.

[שאלה_חשובה_לדיון*]

מיכלול ה
סיפרת שאת מחפשת בארון של הוריך, וכך עלתה בי השאלה, מה אפשר לעשות, כדי לא להעביר את זה לדור הבא,
ואת אומרת שאצלך הבעיה היא העדר חוויה מספקת של אמא,
אם אקח אותך כדוגמה, אז אולי ארון הממתקים יכול להשאר, אולי הוא לא בעיה,
כי בנושא החוויה של ילדי עם אמא, אין לי התלבטות, אני לגמרי שלמה עם עצמי, אם מה שאני יכולה ועושה, ואם מה שילדי מקבלים.

ממה שסיפרה נועה ברוך אני מבינה שגם ילדתה מגלה העדפות תזונתיות שונות מאלו שאמא שלה היתה רוצה
ושגם ילדתה מתקשה להתמודד עם הפיתויים וגירוי החושים בחנויות
כנראה שזאת המציאות והבעיתיות של חברת השפע
ואלו ילדים
וההבדל הוא ששלי יותר גדולים, וזה נהיה יותר קשה עם הזמן כי הם יותר מתוחכמים ככל שהם גדלים
ואולי את תחשבי לעצמך שילדייך עד גיל שמונה כבר יפתחו את הכלים והחוכמה ויסגלו לעצמם את ההרגלים התזונתיים הנכונים
אם כך, בינתיים תהני מהספק.

[ש_מים_וארץ*]

ההבדל הוא ששלי יותר גדולים, וזה נהיה יותר קשה עם הזמן
בכל גיל ובכל מקרה האתגר הוא לא פשוט.
השאלה המהותית היא מה הם והיכן הם ועד כמה ברורים לך הגבולות של עצמך.
הרי אם בנך הצעיר היה משתוקק ל....סיגריה למשל, סביר להניח שהיית מנסה למנוע זאת ממנו בכל דרך אפשרית למרות שהיה לך ילד מתוסכל ומושפל, מרגיש רע ורוצה את האסור
ברגע שתבהירי לעצמך את הגבולות, יהיה לך גם קצת יותר קל לסמוך על ילדייך שיוכלו לשאת את 'רוע הגזירה'.
נסי להתמקד ולחפש בדפוסי ה אכילה רגשית של עצמך, ולאט לאט תוכלי להנהיג סדרים וגבולות ברורים מתוך שקט וכשאת בוטחת לגבי מה קונים, כמה, איפה ומתי.

[נועה_ברוך*]

ממה שסיפרה נועה ברוך אני מבינה שגם ילדתה מגלה העדפות תזונתיות שונות מאלו שאמא שלה היתה רוצה, ושגם ילדתה מתקשה להתמודד עם הפיתויים וגירוי החושים בחנויות
אולי לא הבנת נכון? ( שוב ? )
ילדתי לא מתקשה לעמוד בפיתויים כי אני לא מעמידה אותה בפני תיסכולים. אם יש ממתקים היא אוכלת "חופשי" ויודעת מתי די לה, ואם אכלה כבר קצת יותר מידי (לפי דעתי) אז אני אומרת די, ואין וויכוח.
אולי זה יגיע (כמו שאמרת) בגיל מאוחר יותר, אבל כרגע אנחנו דווקא מסתדרים מצוין עם הפיתויים, מכירים אותם ומתיידדים איתם.
היא נהנת לקנות דברים, יודעת מה היא רוצה, ובד"כ גם מקבלת מה שהיא רוצה - או מסכימה לפשרה שאני מציעה. ומה שהיא רוצה זה ממש לא בשמיים וגם קל מאוד "לספק" כך שאנחנו בשלום עם כל נושא האכילה.
_כנראה שזאת המציאות והבעיתיות של חברת השפע
ואלו ילדים_
ילדים הם מאוד חכמים. אפשר בקלות לראות מיהם הילדים שאפשר "לקנות" אותם במתנות וממתקים, ואין להם די - הם זקוקים לעוד ועוד כי לבור אין תחתית, ומיהם הילדים שנהנים מהם אך יודעים יופי להסתדר בלעדיהם , או לפחות עם יכולת מופלאה להסתפק במעט.

<נועה אחרי ביקור מאוד מוצלח ומפתיע בסופר עם הקטנה >

[מנסה_להבין*]

אם יש ממתקים היא אוכלת "חופשי" ויודעת מתי די לה, ואם אכלה כבר קצת יותר מידי (לפי דעתי) אז אני אומרת די האם אין פה סתירה בגוף הסרט? איך יכול להיות שהיא גם אוכלת חופשי עד שנמאס לה וגם שאת אומרת לה די? לא ברורה לי הגישה שלך. את מתארת סתירה עקרונית בגישה. אני שואלת לא בשביל לקנטר אלא בשביל להבין.

[נועה_ברוך*]

טוב, ראיתי בעצמי את המשפט הזה אחרי שכתבתי אותו וידעתי שזה לא יהיה ברור..
בבית היא אוכלת חופשי ממה שיש ומתי שיש לדוגמא:
אתמול היו אורחים והיתה לה שקית קטנה של "קליק" שהיא מאוד אוהבת ( שוקולד מצופה של כל מיני דברים) היא לא מקבלת את כל השקית, אני שופכת לה כמות יפה לקערית כך שלה זה מרגיש מספיק הרבה ואני יכולה לחיות עם זה "בשלום". וזה יושב על השולחן והיא אוכלת בקצב שלה. גם עוגיות היו על השולחן והיא ביקשה שתיים ( אחת בכל יד ) נגסה ועזבה. במקביל היא גם אכלה גבינה מלוחה
כשסימה את השוקולד היא לא ביקשה עוד - מבחינתה לא היה עוד... כי אני הודעתי לה מראש שאין יותר.
אם קורה ויש בבית משהו שאני לא מסכימה איתו והיא מאוד רוצה, אני נותנת שניים ( אחד בכל יד..) ואז אומרת ש "זהו, אם את רעבה נחפש משהו אחר לאכול". וזה סימן בשבילי שאולי הגיע הזמן להציע אוכל כי אולי היא רעבה וזקוקה לזה עכשיו.
דברים אחרים שאני בוחרת להכניס לבית ואיתם חיה בשלום אני נותנת לה חופשי, עד שהיא לא מבקשת יותר, או עד שנגמר .
אצל סבא-סבתא זה מאוד שונה - שם השולחן מראש עמוס בזבל מתוק . מה שממש לא מתאים לה אני מרימה למעלה ( אם מצאתי לזה מקום ואם אני מרשה לעצמי להיות חצופה.. ) שם יש שפע ולא הכל אני מרשה, אלא עושה סדר עבורה, מה כן וגם כמה. למשל:
היתה עוגת שוקולד מהקנויות המגעילות, והיא ביקשה חתיכה וקיבלה, ועוד, ועוד, ועוד. ואז עשיתי לזה סוף. אמרתי "די, גם אחרים ירצו מהעוגה, ואכלת כבר הרבה" וזה התקבל ממש בסדר! העוגה נשארה על השולחן ולא היתה לה בעיה עם זה.

את מתארת סתירה עקרונית בגישה.
לא זכור לי שממש הצגתי כאן את הגישה שלי
ובכל זאת. קודם כל טענתי להוציא את המאבק מהנושא. לא צריך שיהיה בכמות מוגזמת כמו "ארון ממתקים" זה קשה לילדים לעמוד בפיתוי - אין להם את האבחנה בין מזיק יותר או פחות. טעים והם רוצים. בסדר, לא ננעל אותם בפני התנסויות אפשריות, אבל גם לא נפתח את הסכר ונשאירו פרוץ. כמו בכל תחום אני נמצאת ליד הילד כדי לתמוך ולכוון בנסיון לתת בידיו כמה שיותר אחריות, ומצד שני, לעזור לו כשהוא "סוטה" קצת לכיוון שאני מאמינה שהוא פחות טוב לו או יכול להזיק לו.
הדוגמא של ש מים וארץ על הסיגריה היא מצויינת ונמצאת כל הזמן בראשי! לא כל דבר אני מרשה. נקודה. יש לי את הגבולות שלי, אני בודקת אותם שוב ושוב בעיקר אם יש "דרישה" שדווקא לוחצת על אותה נקודה רגישה, ומחליטה מה כן ומה לא. אני בוחרת את המסגרת ובתוכה מאפשרת חופש. כשיש פריצה מהמסגרת תפקידי להחזיר את הסדר. ולומר - "עד כאן". בדיוק כמו שלא אתן לילד לרוץ לכביש.
כשאנחנו מתארחים אני יותר "לארג'ית" וזה מאפשר לנו לחיות בשלום עם המציאות.

על השאלות שהיו כאן בכיוון של "אמא תיקני לי" טענתי שאין אצלנו בעיה, או שאני הולכת עם ביתי, ואז קונה לה משהו שהיא בוחרת ואני חיה איתו בשלום, או שאני לא לוקחת אותה איתי לקניות. בכל מקרה, היא מסתפקת במה שהיא מקבלת ומרוצה מאוד ( אין עימותים ואין עוד.. ועוד.. ועוד) וזה המדד שלי שאני בדרך הנכונה לנו.

יותר ברור?

[מנסה_להבין*]

לא זכור לי שממש הצגתי כאן את הגישה שלי בודאי שהיצגת. כתבת מה את עושה עם הבת שלך ומה את חושבת שנכון לאחרים לעשות. בעברית קוראים לזה גישה. תודה על הפירוט.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

רק לספר שאצלי בבית , כילדה,לא היו מתוקים מה שגרם לי להתנפל על מתוקים אצל חברים, או בביתי השני - אצל אבא. ועם השנים ללכת למכולת בסתר ולקנות ממתקים. לא כזה ברור מאליו שלא כדאי שיהיה בבית. שווה מחשבה.
לי כאמא -וכאדם שמכור למתוק זה יעזור. האם זה יעזור לילדי? לא בטוח..

[נמר_על_עץ*]

השיא זה אצל ההורים שלי, שם אני פותחת את המקרר וארונות ומחפשת מה יש

היתה לי תקופה ארוכה שכל פעם שהייתי נכנסת לבית של ההורים ופותחת את ארון הממתקים. ודווקא היה שם גם היה. אבל הייתי אוכלת במעין עיוורון כזה, (אפשר לקרוא לזה כפייתיות), כלומר חוסר מודעות. באיזושהי נקודה קלטתי שאני עושה את זה. והנחתי שזה קורה כי כשהייתי נכנסת לשם תמיד הייתי מרגישה צורך להתגונן וזו היתה הדרך שלי. אם לא להתגונן (כי זה לא באמת מגונן) אז לפחות לסמם את עצמי בקצת קלוריות ריקות כדי לא לחוות את הכאב ש(חשבתי ש)הולך להגיע בעקבות הסיטואציה. או שכבר חוויתי בתוך עצמי מעצם המפגש עם ההורים, הבית, אולי זכרונות שעולים מהנעורים שלי בבית הזה. מענין. והייתי רזה בתקופה הזו.

[נמר_על_עץ*]

אני שמחה שהגעתי לדף הזה. כי למרות שנברתי בנושא רבות בעברי, אני מרגישה שההתבוננות הנוספת בכל זאת מוסיפה לי משהו עכשיו. אולי זה הזמן להתחיל לחפור שוב...

[מיכל_בז*]

אני גרועה כל כך גרועה בזיהוי הצרכים האמיתיים שלי. אני חולה, מצוננת, נדבקתי מהילדים שלי.

ואני צריכה לנוח. לא לראות טלוויזיה או להיות בפלאפון... פשוט לישון. אולי עם מגבת קרה על העיניים. ומשום מה, במקום, אני אוכלת.

כי לאכול נהיה התחליף להכול. וזה תחליף כל כך לא מספק כשמצוננים, הרי כלום לא טעים! הילדים שלי, למשל, אכלו את המינימום האפשרי עכשיו כשהם היו חולים. אני אוכלת את המקסימום, על אוטומט, כי לוקח לי המון המון זמן להבין מה אני באמת מרגישה וצריכה.

[מיכל_בז*]

הייתי צריכה לכתוב את זה פה, כי אפילו שממש ידעתי את זה, לא ידעתי את זה. עד כמה זה כרוני, אני מתכוונת. האוטומט! חשבתי שאני בכל זאת מחוברת לגוף שלי. אינני. אינני! גם את זה הייתי צריכה לכתוב פה.

[תמי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יו מיכל, זה כל כך מוכר לי! אחרי שנים של אכילה מוקפדת אני עדיין נופלת לבורות האלה. עייפה והולכת לאכול. לחוצה אז הולכת לנשנש. חולה ומחפשת סוכרים.
אבל, תקשיבי, לדעתי זה לא רק השיבוש הפרטי שלך (ושלי) בזיהוי צרכים. זה השיבוש המודרני של המערכת הישרדותית שלנו. כלומר, כוחות חזקים שפועלים כאן. למשל כל האורות מסביב, והמסכים - הגוף שלנו קולט מסרים שאומרים לו להשאר ער, ולכן הוא מחפש מקורות אנרגיה זמינים.
קראתי לא מזמן מאמר מרתק על האופן שבו תוכנות מסוימות ומשחקי מחשב פועלים על המוח שלנו ומשפיעים על החומרים. זה לא משהו שקל להתנגד לו.
שולחת לך איחולי החלמה - מהמינון ומהאוטומט.

[גוונים*]

עייפה והולכת לאכול. לחוצה אז הולכת לנשנש. חולה ומחפשת סוכרים.
גם אני:-(