אבל ישנם מקרים (רבים מאוד) שבהם האדם אינו יכול להחליט לגבי עצמו.
נכון. התייחסתי למקרים האלה (לפחות פעמיים) בדברי, והודיתי שאין לי פתרון טוב עבורם. עם זאת, שאלתי (דומני כי אף כאן פעמיים), האם קיומם של מקרים אלה צריך למנוע פתרון עבור אלא שרצונם כן ידוע וודאי והם כן מסוגלים וכשירים לקבל החלטות עבור עצמם.
אחזור שוב - אני מתמקדת באחרונים.
אני לא מתמקדת בסבל שלי כמבצעת.
ראי, את טוענת שאת יודעת כי הסבל של החולה קשה מנשוא, שמבחינתו הוא סובל ורוצה למות, וש את
מתפללת שהחולה כבר ימות. כלומר הן את והן האדם עצמו בהסכמ,ה כי עדיף לו לאותו אדם מותו על חייו. עם זאת את טוענת כי אינך רוצה לבצע את המתת החסד (או להורות/להתיר לאחר לבצעה) משיקולים של חוק ומוסר.
השיקולים הללו של חוק ומוסר הן המניעות
שלך.
לך זה קשה כי זה לא חוקי (האמת שזה קצת לא רלוונטי כי הרי אנו דנים כאן באפשרות להפוך את התהליך לחוקי),
לך זה קשה כי את סוברת שזה לא מוסרי. לזו כיוונתי כשאמרתי שנקודת המבט שלך מתמקדת בסבל שלך. רוצה, אשנה ניסוחי ל-"מתמקדת בדילמות המוסריות שלך ולא בסבלו של החולה", שהרי באותה מידה של תקפות מוסרית יוכל החולה לטעון כי זה הרבה פחות מוסרי להשאירו בסבלו.
אני רואה הבדל מהותי בין להימנע מטיפולים מיותרים ולהימנע מחיבור למכונת הנשמה (שזה מותר בעיני, תלוי בנסיבות כמובן) ובין מתן חומר רעיל או ניתוק חולה מכונת הנשמה.
אם אני מבינה נכון את ההבדל בין המקרים, הרי שהוא ההבדל בין הפאסיבי (איפשור המוות) לבין האקטיבי (החשת המוות). זו סוגיה מאוד מענינית כי אם אני מבינה נכון את דבריך, הרי שאת מוצאת הבדל מוסרי בין השניים (הראשון מותר בעיניך). ובכן, ההבחנה הזו שאת עושה לא תמיד מקובלת במערכות משפטיות ומוסריות דומות לשלנו. הנה, בארה"ב קיים 'חוק השומרוני הטוב', שבנסיבות מסויימות מטיל אחריות, על אדם הנמנע מלטפל באדם אחר (ואין המדובר על אדם שברגיל יש עליו אחריות לטיפול כמו רופא, אלא סתם על עובר אורח הנקרה למקום ההתרחשות).
לסיכום שתי הפיסקאות האחרונות: הטענה כי זה מוסרי יותר להאריך סבלו של אדם ובלבד שלא נהיה מעורבים אקטיבית בקיצור חייו וסבלו, מאשר לגאול אותו מסבל זה באופן אקטיבי, אינה כה מובנת מאליה. לפחות לא בעיני. מבחינתי היא היתה ועודנה דבר הטעון הוכחה (כלומר הנמקה או הצדקה מוסרית...).
הרבה יותר קשה לראות את הסבל שלו ולקחת חלק בהארכתו._ ו-_קל לאנשים להגיד שצריך לבצע המתות חסד כל עוד זה לא הם שעושים זאת.
משהו אינו מסתדר לי עם המשפטים הללו - אם יותר קשה לצפות בסבלו של אחר מאשר לקצרו, הרי שברור שצריך להיות קל יותר להגיד שצריך המתת חסד - הרי לצפות בסבל, אפילו אליבא דגירסתך, זה יותר קשה!
אבל אם את מכוונת כאן לדרישה לאפשר המתות חסד אך מאידך לא לרצות להיות זה שמבצעה, הרי שאת שוב מתמקדת בסבל של המבצע. במילים אחרות - את טוענת שאני דורשת דבר שאיני רוצה או מסוגלת לבצעו. וזה נכון. כבר התייחסתי לכך (הדוגמא עם מודיעי הנפגעים). יש הרבה דברים שאני חושבת שראוי, צריך ומוסרי לעשות, ועם זאת הייתי שמחה שאחרים יעשו במקומי. לא בגלל דילמה מוסרית, סתם בגלל איסטניזם או רגישות שלי. אבל מדוע שמגבלות שלי ימנעו מאחרים, חזקים פיסית ומוסרית ממני, לבצע את מה שבעיניהם (ובעיני) יחשב החסד העליון?
יותר מכך - אני די משוכנעת (וגם כאן, יש להודות, קל להיות חכמים טרם מעשה), שאני לא ארצה בהמתת חסד עבור עצמי. שאעדיף להאבק על חיי עד כלות. אבל למה שהבחירה האישית שלי תמנע מאדם אחר להגשים את בחירתו שלו?
אגב, שאלה נוספת לי - מה דעתך לאפשר לאדם לסיים את חייו שלו (כלומר להתאבד)? נניח שמישהו (רופא, בן משפחה וכו') יחברו עירוי קטלני, והחולה עצמו יצטרך ללחוץ על כפתור על מנת להפעילו, כך שאין ספק כי הוא ה'לוחץ על ההדק'. האם במצב זה יפתרו המניעות המוסריות מפני המתת חסד?
הערה טכנית:
אין לי שום בעיה להמשיך ולדון בנושא שהוא כה רגיש וכה מהותי עבור רבים םמאיתנו. איני עושה זאת במטרה להתווכח לשם הויכוח, אלא על מנת לחקור ולהבין סוגיה זו לעומקה. אני מוצאת שאני יוצאת נשכרת מכל דעה המושמעת כאן, ואף יותר מדעות שאינן מסכימות עם גישתי, באשר הן מביאות אותי שוב ושוב ושוב, לתהות ולעמוד על טיבה של הרציונליות שבבסיס שיטתי.
מנסיוני כאן באתר, דף הופך ל-
דף וכחני כאשר המשתתפים מכנים זה את דעתו של זה בכינויים כגון: _מגוחך. יוצא שאף בענין זה האחריות כולה מוטלת על כתפיהם של המשתתפים.