על ידי נוקי* » 06 יולי 2005, 00:02
נולדתי הבוקר ליום מעונן. לא בחוץ. בפנים. כל היום ריחפה מעלי עננה אפורה, כזו לא מדכאת אבל מעיקה. וכל היום אני מסתובבת עם העננה מעלי, תוהה למה היא באה ומה עושה. ניסיתי למצוא את הסיבה, ואפילו חשבתי שהיא כאן, אולי בגלל שאכלתי מנה אחת יותר מידי של פיצה. בערב דיברתי עם חברה, והיא שאלה מה המצב בעבודה. אז זרמתי איתה, ואמרתי שכן, שאולי. אבל בתוכי ידעתי שזו לא האמת הנכונה. היה חסר לי הדיוק.
ועכשיו, בשעת לילה מאוחרת שכזו, כאשר השחקים יורדים נמוך, נסעתי לי הביתה משעור. חיים משה שר לי מהדיסק, וציינתי לעצמי שאני נותנת לו לשיר נורא חזק. ובכדי עוד יותר לחזק אותו, אני שרה איתו בקול רם ביותר, כך שאני והוא ממלאים את כל החלל.
ואז הגיע עידן רייכל ממעמקים (כמה סימבולי), ומתוך הפתיחה האמהרית פתאום עולה לי התובנה. עולה בהתחלה כמו פס עשן דקיק שמיתמר מנר והופכת לשלהבת חזקה וממלאת: הגיע הזמן להיות ב"לא לדעת" ולקבל את המצב הזה. לא להלחם בו, לא להתנגד לו ולא לנסות לדעת בכוח. פשוט להשלים, לשחרר ולזרום עם ה"לא לדעת".
אני נמצאת בימים אלו בתוך שלוש סיטואציות של התמודדות לא קלה מול עבודה, משפחה ומישהו זר. זה עוטף אותי מכל הכיוונים וקשה לי עם זה. ואני במתח גדול מול כל השלוש:
מה יהיה? והתובנה של עכשיו באה להגיד לי: מה שצריך להיות - יהיה, ואין טעם לנסות להקדים את המאוחר. אין טעם לנסות לדעת, כי זה לא הזמן לדעת. ואני, שהשכל מוביל אותי תמיד כל כך חזק, עומדת בפני שיעור גדול: לשחרר. לקבל את זה שאני לא צריכה לדעת, ושזה בסדר.
ופתאום פרץ מתוכי בכי גדול. כזה בקול רם, מאוד ממוקד ומאוד חזק. לא בכי של כאב ולא בכי של צער. בכי של התרגשות. התרגשות מהתובנה שקיבלתי, התרגשות מהשיעור שאני עושה, התרגשות מהשלב שעליתי. ומתוך ההתרגשות, עולה תודה, תודה לעננה ותודה לתובנה. תודה לנעמי ותודה לכולכן כאן, שנתתן לי מקום לכתוב, מקום בלב שלכן.
אישי היקר, שאני מכנה אותו המאסטר שלי, אמר לי כבר מזמן: "לא כל דבר את צריכה להבין". אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה שלו. תמיד היקשיתי: "אם לא אבין, איך אדע?" ובימים האחרונים אני מבינה פתאום את המקום המדוייק של המילים שלו. איך תמיד שפטתי את המשפט שלו מהמקום הכל כך נמוך. והיום אני מבינה כמה המשפט הזה עמוק וגבוה בעת ובעונה אחת.
הרבה אהבה
נולדתי הבוקר ליום מעונן. לא בחוץ. בפנים. כל היום ריחפה מעלי עננה אפורה, כזו לא מדכאת אבל מעיקה. וכל היום אני מסתובבת עם העננה מעלי, תוהה למה היא באה ומה עושה. ניסיתי למצוא את הסיבה, ואפילו חשבתי שהיא כאן, אולי בגלל שאכלתי מנה אחת יותר מידי של פיצה. בערב דיברתי עם חברה, והיא שאלה מה המצב בעבודה. אז זרמתי איתה, ואמרתי שכן, שאולי. אבל בתוכי ידעתי שזו לא האמת הנכונה. היה חסר לי הדיוק.
ועכשיו, בשעת לילה מאוחרת שכזו, כאשר השחקים יורדים נמוך, נסעתי לי הביתה משעור. חיים משה שר לי מהדיסק, וציינתי לעצמי שאני נותנת לו לשיר נורא חזק. ובכדי עוד יותר לחזק אותו, אני שרה איתו בקול רם ביותר, כך שאני והוא ממלאים את כל החלל.
ואז הגיע עידן רייכל ממעמקים (כמה סימבולי), ומתוך הפתיחה האמהרית פתאום עולה לי התובנה. עולה בהתחלה כמו פס עשן דקיק שמיתמר מנר והופכת לשלהבת חזקה וממלאת: הגיע הזמן להיות ב"לא לדעת" ולקבל את המצב הזה. לא להלחם בו, לא להתנגד לו ולא לנסות לדעת בכוח. פשוט להשלים, לשחרר ולזרום עם ה"לא לדעת".
אני נמצאת בימים אלו בתוך שלוש סיטואציות של התמודדות לא קלה מול עבודה, משפחה ומישהו זר. זה עוטף אותי מכל הכיוונים וקשה לי עם זה. ואני במתח גדול מול כל השלוש: [b]מה יהיה?[/b] והתובנה של עכשיו באה להגיד לי: מה שצריך להיות - יהיה, ואין טעם לנסות להקדים את המאוחר. אין טעם לנסות לדעת, כי זה לא הזמן לדעת. ואני, שהשכל מוביל אותי תמיד כל כך חזק, עומדת בפני שיעור גדול: לשחרר. לקבל את זה שאני לא צריכה לדעת, ושזה בסדר.
ופתאום פרץ מתוכי בכי גדול. כזה בקול רם, מאוד ממוקד ומאוד חזק. לא בכי של כאב ולא בכי של צער. בכי של התרגשות. התרגשות מהתובנה שקיבלתי, התרגשות מהשיעור שאני עושה, התרגשות מהשלב שעליתי. ומתוך ההתרגשות, עולה תודה, תודה לעננה ותודה לתובנה. תודה לנעמי ותודה לכולכן כאן, שנתתן לי מקום לכתוב, מקום בלב שלכן.
אישי היקר, שאני מכנה אותו המאסטר שלי, אמר לי כבר מזמן: "לא כל דבר את צריכה להבין". אף פעם לא הבנתי את המשפט הזה שלו. תמיד היקשיתי: "אם לא אבין, איך אדע?" ובימים האחרונים אני מבינה פתאום את המקום המדוייק של המילים שלו. איך תמיד שפטתי את המשפט שלו מהמקום הכל כך נמוך. והיום אני מבינה כמה המשפט הזה עמוק וגבוה בעת ובעונה אחת.
הרבה אהבה :-)