על ידי אפרת_נ* » 27 יולי 2013, 02:27
אם לא אתחיל לכתוב סיפור לידה לעולם לא אסיים... אז פשוט אתחיל כאן עד שהעייפות תכריע אותי או לחלופין טלטל ירגיש בחסרונו של הציצי לידו.
אוף, איפה מתחילים? הריון ארוך ולא פשוט. התחלה מרובת בחילות, הקאות, ומיאוס כללי מהחיים, בשילוב סתיו קודר ועגמומי בבית אפלולי ונוטה לרטיבות.
בהמשך השתפר קצת אבל בסוף המון צירים מוקדמים, כאבים משונים, וחרדות למיניהן.
כל המחצית הראשונה של ההריון הייתי בחוסר ודאות לגבי הלידה- האם לשוב לישראל? כי בכל פורטוגל יש פחות מעשר מיילדות בית, הלידות בבי"ח עפ"י השמועה זוועת עולם, אין מרכזי לידה טבעית או אפילו בתי"ח ידידותיים ללידה טבעית. לבסוף מצאתי את אנטוניו המיילד, בעל העיניים הכחולות הזכות והקול הרך, שעל כל תהייה, שאלה, חשש, ממצא או תחושה אומר "פרפקטו" (-הי, כן, אני לא יודעת, יש לי כאלה כאבים בבטן התחתונה... - פרפקטו! השרירים שלך מתכוננים!, -ההמוגלובין שלי 9.8... - פרפקטו! הגוף שלך מסמן שאת צריכה לנוח לקראת הלידה!, - הבטן שלי ענקית ונראה לי שיש לי המון מים... - נכון, פרפקטו! לתינוק שלך יש אמבטיה גדולה לזוז בתוכה! וכו' וכו'). מהבחינה הזאת, לא יכולתי לייחל לתמיכה טובה יותר. כי כל הבדיקות המועטות (והמיותרות?) שעשיתי בהריון עוררו כל אחת בתורה חרדה. ובמיוחד ההיענות המטופשת שלי להפצרות רופאת הנשים שביקרתי בזמן הביקור בישראל לעשות בדיקת חלבון עוברי, כי 'זה רק בדיקת דם לא פולשנית'. לא פולשנית??? פלשתם לי לעומקי האמון והבטחון וערערתם אותם לגמרי עם הסטטיסטיקות המופרכות שלכם! סיכוי של 1:260 לתסמונת דאון, מומלצת בדיקת מי שפיר. ואני, ברור שאני לא אפיל, ולא אעשה מי שפיר (גם כך כבר הייתי בחזרה בפורטוגל). אבל מהרגע שהמחשבה שם, אי אפשר להיפטר ממנה. בכל מקום אני רואה אנשי תסמונת דאון. פותחת ספרים בדיוק על תמונה של ילד עם דאון. המילה 'מפגר' צצה כל הזמן. וכן, אני אוהב אותו, כמובן, אבל... ואני שוב ושוב חוזרת על המנטרה שמדובר ב99.6% שלא, אבל... וכן אני אוהב אותו, אבל... הפער בין האידיאלים למציאות, הדיסוננס הקוגנטיבי בין מי שאני רוצה להיות וחושבת שאני, לבין הרגשות שעולים בי כשהאפשרות הופכת למוחשית, מכביד עליי יותר מהבטן הענקית.
אם לא אתחיל לכתוב סיפור לידה לעולם לא אסיים... אז פשוט אתחיל כאן עד שהעייפות תכריע אותי או לחלופין טלטל ירגיש בחסרונו של הציצי לידו.
אוף, איפה מתחילים? הריון ארוך ולא פשוט. התחלה מרובת בחילות, הקאות, ומיאוס כללי מהחיים, בשילוב סתיו קודר ועגמומי בבית אפלולי ונוטה לרטיבות.
בהמשך השתפר קצת אבל בסוף המון צירים מוקדמים, כאבים משונים, וחרדות למיניהן.
כל המחצית הראשונה של ההריון הייתי בחוסר ודאות לגבי הלידה- האם לשוב לישראל? כי בכל פורטוגל יש פחות מעשר מיילדות בית, הלידות בבי"ח עפ"י השמועה זוועת עולם, אין מרכזי לידה טבעית או אפילו בתי"ח ידידותיים ללידה טבעית. לבסוף מצאתי את אנטוניו המיילד, בעל העיניים הכחולות הזכות והקול הרך, שעל כל תהייה, שאלה, חשש, ממצא או תחושה אומר "פרפקטו" (-הי, כן, אני לא יודעת, יש לי כאלה כאבים בבטן התחתונה... - פרפקטו! השרירים שלך מתכוננים!, -ההמוגלובין שלי 9.8... - פרפקטו! הגוף שלך מסמן שאת צריכה לנוח לקראת הלידה!, - הבטן שלי ענקית ונראה לי שיש לי המון מים... - נכון, פרפקטו! לתינוק שלך יש אמבטיה גדולה לזוז בתוכה! וכו' וכו'). מהבחינה הזאת, לא יכולתי לייחל לתמיכה טובה יותר. כי כל הבדיקות המועטות (והמיותרות?) שעשיתי בהריון עוררו כל אחת בתורה חרדה. ובמיוחד ההיענות המטופשת שלי להפצרות רופאת הנשים שביקרתי בזמן הביקור בישראל לעשות בדיקת חלבון עוברי, כי 'זה רק בדיקת דם לא פולשנית'. לא פולשנית??? פלשתם לי לעומקי האמון והבטחון וערערתם אותם לגמרי עם הסטטיסטיקות המופרכות שלכם! סיכוי של 1:260 לתסמונת דאון, מומלצת בדיקת מי שפיר. ואני, ברור שאני לא אפיל, ולא אעשה מי שפיר (גם כך כבר הייתי בחזרה בפורטוגל). אבל מהרגע שהמחשבה שם, אי אפשר להיפטר ממנה. בכל מקום אני רואה אנשי תסמונת דאון. פותחת ספרים בדיוק על תמונה של ילד עם דאון. המילה 'מפגר' צצה כל הזמן. וכן, אני אוהב אותו, כמובן, אבל... ואני שוב ושוב חוזרת על המנטרה שמדובר ב99.6% שלא, אבל... וכן אני אוהב אותו, אבל... הפער בין האידיאלים למציאות, הדיסוננס הקוגנטיבי בין מי שאני רוצה להיות וחושבת שאני, לבין הרגשות שעולים בי כשהאפשרות הופכת למוחשית, מכביד עליי יותר מהבטן הענקית.