על ידי אישה מאוהבת* » 28 יוני 2003, 23:03
אני מאוהבת.
אחרי ארבע שנים בלי בן זוג, מאושרת, עצמאית, חופשיה.
נהנית מהחופש, מהיכולת להחליט הכל לבד, בלי להתחשב ברצונות של מישהו נוסף, לצאת ולבוא בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אוהבת להיות עם עצמי.
נמצאת רוב היום מחוץ לבית. נהנית מהעבודה, נהנית מהאנשים, נהנית מהאינטראקציה. נהנית לחזור לבית שלי, לבד, להמרח על הספה, לבהות באינטרנט, לשמוע מוזיקה.
מרגישה יותר מתמיד שלמה עם עצמי, יודעת מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה חשוב לי.
ומאוהבת.
בפעם הראשונה שנפגשנו לא הותיר בי שום רושם. היו עוד אנשים, לא דברנו כמעט. לא, לא נכון; כבר אז בצבצו כמה דברים שלא שכחתי. נסענו ברכב שלו, באיזור שאני לא מכירה, בדרך שהשקיפה על נוף מדהים. אחר כך גליתי שעשינו סיבוב גדול והיתה דרך קצרה יותר, אבל פחות יפה. כמה אנשים יעדיפו להאריך את השהות מאחורי ההגה רק כדי להנות מהנוף, ביום עבודה?
כל כך שונה, מיוחד, מרענן. מתמלא אושר מדברים כל כך קטנים. מזריחה. משקיעה. מחפץ ישן. מלא התלהבות. חי. חי באמת.
עברו כמה שבועות עד הפגישה הבאה שהבהירה לי שהוא מוצא חן בעיני. שהוא שונה מכל בחור אחר שאני מכירה. שאני מאוהבת.
מישהו אמר לי פעם, גבר, שאין גבר שמתאהב באשה מעצמו, שמתחיל אתה מיוזמתו. זו תמיד האשה שמושכת אותו, בלי שהגבר מודע לכוח שלה. על פני השטח נראה כאילו הוא יזם, הוא אקטיבי. אבל הכל מתחיל מהאשה. האם יש לי כוח למשוך אותו? לגרום לו להתאהב בי?
ככל שאני נמשכת אליו יותר, אני משתכנעת שהוא אדיש כלפי. כאישה. לא כאדם.
מה עושים עכשיו? אני מאוהבת. כשאני רואה אותו אני מרגישה איך לבי דופק. כשאני מתקשרת אליו, לדבר על העבודה, אני מתקשה לחייג, מפחדת לאבד את השליטה על קולי. כששמו מופיע על צג הטלפון הניד, אני נושמת עמוק לפני שאני עונה. לראות אותו, לדבר אתו. איזה אושר. אני מתמלאת חום.
יום אחד היה לי טרמפ הביתה עם קולגה. הוא אמר שנצטרך להתעכב בדרך. קבע להפגש עם מישהו. תוך כדי נסיעה אני מבינה שמדובר בו. הלב שלי מזנק. אני עומדת לראות אותו. אנחנו מגיעים. הוא ניגש עם הקולגה שהסיע אותי לשטח, לראות את הבעיה שזקוקה לפתרון. אני לא משתתפת בדיון; יכולה להתרכז בו. מזל שיש לי משקפי שמש. מסתכלת בו מדבר, מרוכז, עירני, כולו ממוקד בבעיה שלפניו. יודעת מה הוא חושב על האדם שמולו. יודעת כבר מה הוא אוהב, מה מעצבן אותו. לא החלפנו מלה. לפני שנכנס למכונית חייך אלי. איזה חיוך. איזה אושר.
רק חיוך. ועל החיוך הזה כמה חלומות בניתי. כל כך מעט מספיק כדי להצית בי את התקווה שזו לא רק אני. שגם הוא.
האם אני משליכה עליו את הפנטזיות שלי? האם על סמך הכרות שטחית אני בוחרת לראות את הצדדים היפים בלבד ומתעלמת מאלה שלא מתאימים לדמות הגבר האידאלי שיצרתי בראשי?
מי הגבר האידאלי שלי? אף פעם לא ידעתי איך להגדיר אותו. לא הבנתי נשים שידעו מראש איזה מקצוע, מעמד, מראה חיצוני, יהיה לגבר האידאלי שלהן. איך אפשר לדעת?
חיפשתי את הצדדים הלא יפים. חסרונות. דברים שלא אוכל לחיות אתם. נסיתי לשקול באוביקטיביות דברים שאמר. מחשבות, דעות. לשוא. ככל שאני מכירה אותו יותר, אני מתאהבת בו יותר. מגלה בו עוד ועוד דברים שמוצאים חן בעיני. שמגרים אותי. כמו פזל של אלפי חלקים. כל חלק שנוסף מגלה עד כמה התמונה השלמה עשירה, ססגונית, מרתקת, מדהימה. כשאנחנו משוחחים אני מרגישה כמו הלך צמא במדבר שלוגם בשקיקה ממעיין של מים צוננים. האם ניתן להיות כל כך מאושרים מכל כך מעט?
אני משכנעת את עצמי בכוח, כל פעם מחדש, שזו רק אני. רק אני מאוהבת בו. הוא לא. אני יודעת שגם לו נעים בחברתי. אבל אין לי ספק שהוא לא חושב עלי כשאני לא שם. לא משתוקק אלי. שאינו נמשך אלי כמו שאני אליו. אולי יש מישהי אחרת בחייו. אני יודעת שאין לו בת זוג קבועה. אני לא יודעת עם מי הוא יוצא. ככל שחולף זמן ממושך יותר בלי שאני רואה אותו, התחושה מתעמעמת. נטמעת בין שאר העיסוקים, ההתחייבויות, הריצות. פחות חושבת עליו, מרגישה שוב חופשיה. חושבת עליו ומזכירה לעצמי שלא להסחף. לא לאבד אנרגיות על חלומות באספמיה. על משהו שהוא בגדר פנטזיה שלא תתממש. משכנעת את עצמי כל כך טוב, שכשאנחנו נפגשים אני מצפה לאדישות, התעלמות, התנכרות. אבל הוא לא אדיש, ולא מתעלם, ולא מתנכר. אני מפחדת ליזום שיחות, להפגין התענינות יתר, לא להסגיר את עצמי. הוא משוחרר מפחדים. מחייך, מדבר, מראה לי שוב כמה הוא מוצא חן בעיני. מפיח בי מחדש את התקווה.
עינוי. עינוי מתוק. שוב, אחרי שנים, אני מסתכלת בעצמי במראה. שואלת את עצמי מחדש אם אני מושכת, יפה, מענינת. מנסה לראות את עצמי דרך העינים שלו. צריכה להזכיר לעצמי שאני רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שאני. לא מוכנה להתאים את עצמי לפנטזיות של אף אחד.
ועדיין מרגישה שהעינוי הזה, התקווה הנואשת, המחשבות הפסימיות- מפיחים בי חיים. יותר טוב לי אתם מאשר עם השלווה של לפני. טוב להרגיש את הרגשות, להזכר שהם קיימים. להזכר שאני אנושית, שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. ולא לפחד מזה.
אני מאוהבת.
אחרי ארבע שנים בלי בן זוג, מאושרת, עצמאית, חופשיה.
נהנית מהחופש, מהיכולת להחליט הכל לבד, בלי להתחשב ברצונות של מישהו נוסף, לצאת ולבוא בלי לתת דין וחשבון לאף אחד. אוהבת להיות עם עצמי.
נמצאת רוב היום מחוץ לבית. נהנית מהעבודה, נהנית מהאנשים, נהנית מהאינטראקציה. נהנית לחזור לבית שלי, לבד, להמרח על הספה, לבהות באינטרנט, לשמוע מוזיקה.
מרגישה יותר מתמיד שלמה עם עצמי, יודעת מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה חשוב לי.
ומאוהבת.
בפעם הראשונה שנפגשנו לא הותיר בי שום רושם. היו עוד אנשים, לא דברנו כמעט. לא, לא נכון; כבר אז בצבצו כמה דברים שלא שכחתי. נסענו ברכב שלו, באיזור שאני לא מכירה, בדרך שהשקיפה על נוף מדהים. אחר כך גליתי שעשינו סיבוב גדול והיתה דרך קצרה יותר, אבל פחות יפה. כמה אנשים יעדיפו להאריך את השהות מאחורי ההגה רק כדי להנות מהנוף, ביום עבודה?
כל כך שונה, מיוחד, מרענן. מתמלא אושר מדברים כל כך קטנים. מזריחה. משקיעה. מחפץ ישן. מלא התלהבות. חי. חי באמת.
עברו כמה שבועות עד הפגישה הבאה שהבהירה לי שהוא מוצא חן בעיני. שהוא שונה מכל בחור אחר שאני מכירה. שאני מאוהבת.
מישהו אמר לי פעם, גבר, שאין גבר שמתאהב באשה מעצמו, שמתחיל אתה מיוזמתו. זו תמיד האשה שמושכת אותו, בלי שהגבר מודע לכוח שלה. על פני השטח נראה כאילו הוא יזם, הוא אקטיבי. אבל הכל מתחיל מהאשה. האם יש לי כוח למשוך אותו? לגרום לו להתאהב בי?
ככל שאני נמשכת אליו יותר, אני משתכנעת שהוא אדיש כלפי. כאישה. לא כאדם.
מה עושים עכשיו? אני מאוהבת. כשאני רואה אותו אני מרגישה איך לבי דופק. כשאני מתקשרת אליו, לדבר על העבודה, אני מתקשה לחייג, מפחדת לאבד את השליטה על קולי. כששמו מופיע על צג הטלפון הניד, אני נושמת עמוק לפני שאני עונה. לראות אותו, לדבר אתו. איזה אושר. אני מתמלאת חום.
יום אחד היה לי טרמפ הביתה עם קולגה. הוא אמר שנצטרך להתעכב בדרך. קבע להפגש עם מישהו. תוך כדי נסיעה אני מבינה שמדובר בו. הלב שלי מזנק. אני עומדת לראות אותו. אנחנו מגיעים. הוא ניגש עם הקולגה שהסיע אותי לשטח, לראות את הבעיה שזקוקה לפתרון. אני לא משתתפת בדיון; יכולה להתרכז בו. מזל שיש לי משקפי שמש. מסתכלת בו מדבר, מרוכז, עירני, כולו ממוקד בבעיה שלפניו. יודעת מה הוא חושב על האדם שמולו. יודעת כבר מה הוא אוהב, מה מעצבן אותו. לא החלפנו מלה. לפני שנכנס למכונית חייך אלי. איזה חיוך. איזה אושר.
רק חיוך. ועל החיוך הזה כמה חלומות בניתי. כל כך מעט מספיק כדי להצית בי את התקווה שזו לא רק אני. שגם הוא.
האם אני משליכה עליו את הפנטזיות שלי? האם על סמך הכרות שטחית אני בוחרת לראות את הצדדים היפים בלבד ומתעלמת מאלה שלא מתאימים לדמות הגבר האידאלי שיצרתי בראשי?
מי הגבר האידאלי שלי? אף פעם לא ידעתי איך להגדיר אותו. לא הבנתי נשים שידעו מראש איזה מקצוע, מעמד, מראה חיצוני, יהיה לגבר האידאלי שלהן. איך אפשר לדעת?
חיפשתי את הצדדים הלא יפים. חסרונות. דברים שלא אוכל לחיות אתם. נסיתי לשקול באוביקטיביות דברים שאמר. מחשבות, דעות. לשוא. ככל שאני מכירה אותו יותר, אני מתאהבת בו יותר. מגלה בו עוד ועוד דברים שמוצאים חן בעיני. שמגרים אותי. כמו פזל של אלפי חלקים. כל חלק שנוסף מגלה עד כמה התמונה השלמה עשירה, ססגונית, מרתקת, מדהימה. כשאנחנו משוחחים אני מרגישה כמו הלך צמא במדבר שלוגם בשקיקה ממעיין של מים צוננים. האם ניתן להיות כל כך מאושרים מכל כך מעט?
אני משכנעת את עצמי בכוח, כל פעם מחדש, שזו רק אני. רק אני מאוהבת בו. הוא לא. אני יודעת שגם לו נעים בחברתי. אבל אין לי ספק שהוא לא חושב עלי כשאני לא שם. לא משתוקק אלי. שאינו נמשך אלי כמו שאני אליו. אולי יש מישהי אחרת בחייו. אני יודעת שאין לו בת זוג קבועה. אני לא יודעת עם מי הוא יוצא. ככל שחולף זמן ממושך יותר בלי שאני רואה אותו, התחושה מתעמעמת. נטמעת בין שאר העיסוקים, ההתחייבויות, הריצות. פחות חושבת עליו, מרגישה שוב חופשיה. חושבת עליו ומזכירה לעצמי שלא להסחף. לא לאבד אנרגיות על חלומות באספמיה. על משהו שהוא בגדר פנטזיה שלא תתממש. משכנעת את עצמי כל כך טוב, שכשאנחנו נפגשים אני מצפה לאדישות, התעלמות, התנכרות. אבל הוא לא אדיש, ולא מתעלם, ולא מתנכר. אני מפחדת ליזום שיחות, להפגין התענינות יתר, לא להסגיר את עצמי. הוא משוחרר מפחדים. מחייך, מדבר, מראה לי שוב כמה הוא מוצא חן בעיני. מפיח בי מחדש את התקווה.
עינוי. עינוי מתוק. שוב, אחרי שנים, אני מסתכלת בעצמי במראה. שואלת את עצמי מחדש אם אני מושכת, יפה, מענינת. מנסה לראות את עצמי דרך העינים שלו. צריכה להזכיר לעצמי שאני רוצה מישהו שיאהב אותי כמו שאני. לא מוכנה להתאים את עצמי לפנטזיות של אף אחד.
ועדיין מרגישה שהעינוי הזה, התקווה הנואשת, המחשבות הפסימיות- מפיחים בי חיים. יותר טוב לי אתם מאשר עם השלווה של לפני. טוב להרגיש את הרגשות, להזכר שהם קיימים. להזכר שאני אנושית, שאין לי שליטה מוחלטת על חיי. ולא לפחד מזה.