נדרשת לשם כך עבודה רגשית בחלקים העמוקים והפחות מודעים במערכת הרגשית שלך.

אם מתאים לך, את יכולה לעבוד קצת עם השאלות הבאות, כדי להניע עבודה מהסוג הזה - 

- האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה להיות אהובה?
- האם אני מסכימה להכיר בכך שאני ראויה לזוגיות מיטיבה ואוהבת?
- מה מפחיד אותי בלהכיר בכך שאני ראויה לכך?
- מה יידרש ממני בכדי להכיר בכך שאני ראויה לכך?
- על מה אצטרך לוותר בכדי להכיר בכך שאני ראויה לכך?

אם תראי שזה כיוון שתומך בך נוכל להרחיב.

תודה, עירית.
איך מחזקים את תחושת הראויות?
אני אומרת לעצמי לפעמים "אני ראויה לאהבה, אני ראויה לזוגיות אוהבת."
האמת שיש בי משהו שלא מאמין שזה יכול לקרות גם לי. במיוחד אחרי כל כך הרבה זמן. 

נכון. בדיוק!
לצד בניית האמון שלך בעצמך - הייתי ממשיכה לטפח את תחושת הערך והראויות. כלומר להכיר בכך שהרגישות שלך לא מורידה מערכך. שאת, בדיוק כפי שאת, ראויה להיות אהובה מאוד. את לא פגומה ולא נחותה מאף אדם. 

אני שוב חוזרת לאירוע שבו סירבת לאותו גבר. רגע שהיה  לגמרי ביטוי של אהבה שלך לעצמך, כבוד והקשבה למה שהנפש שלך מאותתת לך,  והצעד הזה, ביטוי האהבה הזה שלך לעצמך, תומך, מחזק ומרפא גם את תחושת הערך והראויות, וגם את האמון שלך בך.

עירית,
תודה על התשובה המהירה. 
אני מאד מתחברת למילים "משבר אמון", אני חושבת שהרגשתי כך זמן רב, ביחסים ביני לבין החיים. הרגשתי שהחיים בגדו בי כשהפילו עלי בגיל צעיר כל-כך דיכאון קשה וחסר הסבר, ולאחר מכן סדרה של מחלות כרוניות, ושניסיתי להתקדם בכל כוחותיי ולמרות זאת הרגשתי שאני נשארת תקועה. 
חלק מהניסיון שלי להתקדם במשך שנים היה להתעלם מהקושי ומהמגבלות ומהאיתותים העדינים ולעשות את מה שהפחיד אותי בכל מחיר. כולל סקס ומיניות. 
בגלל שלקחתי תרופות בגיל ההתבגרות המיניות שלי נחסמה אז ולא התפתחה, רק בגיל 18 הפסקתי עם התרופות והתחלתי להרגיש תחושות מיניות. לא ידעתי אז שזה קשור לתרופות ואף אחד לא דיבר איתי על זה. תמיד הרגשתי שאני מתפתחת מאוחר ו"לא בסדר" סביב הנושא של מיניות וזוגיות. ובאיזשהו שלב החלטתי פשוט ללכת על זה כשהיתה לי הזדמנות עם אדם שנראה לי סביר. לא באמת הייתי מוכנה ועשיתי את זה מתוך ניתוק מהגוף והרגש. וזה משהו שמאד ליווה אותי במיניות בהמשך. 
עד היום אני מרגישה שיש בי חלק במיניות שלא ממש התפתח, וזה מתבטא גם בסימפטומים פיזיים.

אני חושבת שמשבר האמון נוצר ביני לבין עצמי, בין החלק המאד מאד רגיש שבי לבין החלק שרוצה להתקדם, לחוות, להגשים ולממש. וגם להיות "כמו כולם", להרגיש בסדר ונורמלית, להרגיש חזקה ומסוגלת. תמיד הרגשתי שכדי להגשים דברים אני צריכה להתעלם מהפחד, להתעלם מהחלק הרגיש ולעשות את הדברים שחלמתי לעשות בלי להתחשב ברגישות שלי. כל חיי הייתי בקונפליקט הזה שגרם הרבה סערות עד שהבנתי שאפשר אחרת. 
בשנים האחרונות אני יותר ויותר בקבלה והתחשבות ברגישות ובקצב שלי. נקודת המבט שלי השתנתה ואני מבינה שהרגישות היא חלק ממני, היא אני, ואין טעם לנסות לתקן אותה או להתעלם ממנה. 
הרבה מהחששות שלי בנוגע לזוגיות קשורים לקבלה של התכונה הזו בי, שבעצם משפיעה על כל מישורי הקיום, על ההתנהלות שלי בכל מובן ועל סגנון חיי. למשל סביב אוכל, שינה, מגע, אירועים חברתיים, מוסיקה, וכל דבר שקשור לגירויים חזקים ושינויים.
האנשים שקרובים אליי יודעים על כך ובשנים האחרונות לומדים לערוך תוכניות יחד עם זה, כך שאני כבר לא מרגישה, לפחות בחברתם, שזה כל כך מוזר. אבל קשה לי מאד לשתף מישהו זר, בכמה החיים שלי "שונים", להרגשתי. 
מרגישה חוסר ביטחון מכך שלא חוויתי כל מיני ציוני דרך שרוב האנשים בגילי חוו, מכך שאנשים קרובים רבים מאד נטשו את חיי, ובעיקר מכך שהחיים שלי מאד לא יציבים. 
אני מרגישה שאני קצת מתחזה לאדם נורמלי, כשבעצם אני לא, ומתישהו במהלך ההיכרות אצטרך לחשוף את זה. 

אחד הדברים שאני יותר ויותר מבינה הוא שיש בעולם כל-כך הרבה אנשים עם בעיות שונות שמפריעות להן לתפקוד "הנורמלי", ועדיין הם בזוגיות אוהבת. אפילו אנשים עם נכויות ומוגבלויות קשות מאד. זה מעורר בי השראה וגורם לי להבין שזה באמת לא משנה, אלא הקבלה הפנימית, ויחד איתה האפשרות להיחשף כפי שאני.

למיכה - תודה על התגובה ועל העצה.
לצערי אין ממש מפגש קליל בתחושה שלי, כי כל מפגש מציף תכנים לא פשוטים. 
אבל מבחינתי זה בסדר שזה לא קליל, אלא עמוק, כל עוד אני מסוגלת להכיל את זה ברגישות. 

לאורה יקרה,
קראתי את מה שכתבת ונגע בי העומק של כמות התהיות והפחדים שלך.
זה לגמרי טבעי לרצות להישאר את עצמך בלי “הצגה” ובו בזמן לחלום על קרבה.
אולי תתחילי במפגש קליל, בלי הגדרות: קפה בשכונה, הליכה בפארק, סדנה קצרה…
תחשבי מה הכי נעים לך להציב כצעד ראשון, שבו תרגישי פשוט את.

לאורה יקרה,
יופי שבדקת איתו שוב. בעיני זו היתה הזדמנות חוזרת להקשיב לעצמך ולאיתותים שעולים מהגוף שלך, ולבטא בעוצמה את הגבול שלך. אני מניחה הסיטואציה הגיעה כי היתה בה עבורך עוד למידה.  

לשאלתך – וכמובן תבדקי אם את מתחברת לדברים. דייקי אותי אם לא: 

אני חושבת שחשוב לקחת בחשבון את ההיסטוריה שלך עם עצמך בתוך מערכות יחסים ואת מנגנון ההגנה שפעלת ממנו שם: מנגנון הביטול העצמי. למה זהו מנגנון הגנה? כי יש שם החלטה לא מודעת של ביטול: "אני מבטלת את הרצון שלי מול הרצון של האחר כדי שהוא יהיה מרוצה ממני וירצה להיות איתי". מנגנון שנועד למנוע חוויה של  נטישה ובדידות, ושנוצר והתקיים כאמור ברמה הלא מודעת. זה לא שבחרת במודע לעשות את זה לעצמך. זו היתה תגובה הישרדותית, כמעט אינסטינקטיבית. 

מאחר והנפש שלך זוכרת את היסטוריה הזאת של הנטייה לזרום עם הרצון של האדם האחר על חשבון הקשבה לרצון שלך, נוצר כפי הנראה כפי הנראה *משבר אמון* בינך לבינך. חוסר האמון הזה מביא איתו גם היום פחד וחשש ומשקעים מהעבר בנוגע לשמירה העצמית ולהקשבה העצמית. ולכן כל מפגש אינטימי וקרוב עם אדם אחר טומן בחובו פוטנציאל של כביכול סכנה. לכן אינטימיות כנראה מרתיעה אותך כל כך. 

הייתי ממשיכה להקשיב לקצב שלך. את צריכה זמן כדי לבנות אמון בינך לבינך, כדי להקשיב טוב טוב לעצמך וללמוד לסמוך על ההקשבה הזאת. לכן אני חושבת שההתנסות האחרונה היתה חשובה ומלמדת כי היא הוכיחה לך שאת יודעת להקשיב נהדר לעצמך. היא היתה התנסות בונת-אמון בינך לבין עצמך. 

לכן מציעה להמשיך להקשיב ולכבד את הקצב, להקשיב לכמיהות ובו בזמן להקשיב לאיתותים שעולים מהגוף ומהמערכת הרגשית שלך. להקשיב לצורך להתקדם לאט, להרגיש בטוחה, להכיר קודם כל לעומק, וכן הלאה. 

בקיצור - לבנות את האימון שנפגע במהלך ילדותך והתבגרותך, כדי שתוכלי להישען עליו, עלייך, בבואך ליצור קשרים. 

מה את אומרת? 

תודה עירית.
איכשהו יש המשך לסיפור. אחרי כמה ימים הבחור כתב לי, איחל חג שמח, שאל מה נשמע וכו'. הרגשתי באותו רגע שמתחשק לי לענות, כי היה לי נחמד להיות באינטרקציה מהסוג הזה. ואמרתי לעצמי שאענה רק כל עוד בא לי וכיף לי. התכתבנו קצת על נושאים יומיומיים במשך יומיים. שוב קרה שהוא שלח לי המון הודעות וכתב לי כל יום וזה הרגיש לי יותר מדי אז הפסקתי לענות. 
אתמול פגשתי אותו במקרה ברחוב, אמרתי שלום וקצת דיברנו. הוא הציע שנלך לאכול משהו, בהתחלה אמרתי כן אבל אחרי שהתחלנו ללכת למסעדה הבנתי שכל הגוף שלי מכווץ וממש לא נוח לי. אז אמרתי לו שאני הולכת הביתה והוא הגיב באכזבה. ניסה לשכנע אותי להישאר וכו'. 
זה ערער אותי וגרם לי להרגיש שאני לא בסדר, שמשהו בי לא בסדר... אפילו שאני יודעת שאני לגמרי בסדר. אבל עדיין המקום הזה, הרגיש מאד, שתמיד הרגיש שהוא צריך לזרום עם מה שקורה, ולוותר על עצמו, כי הוא רגיש מדי... המקום הזה מרגיש לא בסדר. 
אני לא רוצה ולא מוכנה לפעול יותר מתוך ריצוי, או מתוך ניסיון להשיג אישור.

אני חושבת הרבה על הדברים. מרגישה שזה טוב לי להתנסות, לבדוק, לתקשר, ולהשתפשף במפגש הזה מחדש, כי הרבה זמן לא עשיתי את זה. אני יודעת מתי אני מרגישה לא בנוח, ויודעת לתקשר את זה (למרות שבמקרה שלו הוא לא הבין אותי אפילו שאמרתי לו בצורה הכי ברורה, שאני מוצפת, שאני במקום רגיש בחיים וקשה לי עם אנשים חדשים וסיטואציות חדשות). 
ברור לי מה לא. 

מצד שני זה מעלה שאלות, ועירית, אשמח שתעני עליהן.
אני מרגישה שברגע שנוצר איזשהו קשר שהוא מעבר ליומיומי, אני נכנסת ללחץ. קשה לי לנשום, קשה לי להתרווח בתוך עצמי, לעשות את המעבר בין אדם זר לאדם מוכר ואינטימי ממש קשה לי. ואני רוצה לברוח, לחזור למקום המוכר שלי. 
קשה לי להבין איך אפשר לצאת ככה לדייטים, ולייצר אינטימיות, כשהשלבים הראשונים כל כך קשים ומלחיצים. 
איך אפשר להרגיש בנוח עם מישהו, כשבהגדרה זה מצב כל-כך לא נוח?
אולי אני מפספסת מישהו פשוט כי קשה לי בשלבים האלה של ההתחלה?

אני חוזרת שוב ושוב, במחשבה, וגם במעשה לפעמים, לגברים שאני מכירה, שנוצרה איתם אינטימיות, פשוט כי אני כבר מכירה אותם והם אותי. וזה מרגיש לי הרבה יותר קל. האינטימיות כבר שם אפילו שזה לא יכול לצמוח לקשר זוגי מיטיב. 
כשאני חושבת על איך נוצרה האינטימיות עם הגברים האלה, אז דבר ראשון בדרך כלל היה איזשהו חיבור מיידי, של הלב והנשמה. תחושה מיידית של הבנה. 
דבר שני היה משך, ולא נוצרה אינטימיות גופנית מייד. אלא דרך חברות, ושהייה ממושכת ביחד.
אני חושבת שהסטינג הכי נכון לי להכיר מישהו הוא באיזושהי קבוצה, או סטינג שמאפשר להכיר לאורך זמן, בלי לגלוש ישר לאינטימיות ומחויבות אחד על אחד. אבל אני לא יודעת אם דבר כזה יתאפשר לי. גם בקבוצות שאני נמצאת בהן, חוגים, פעילויות וכו', יש רוב נשי או שהגברים שם כבר נשואים עם ילדים. 

לאורה יקרה,
טוב לשמוע שקיבלת החלטה שמכבדת את התחושות והאינטואיציות שלך. בעצם יישמת את הרעיון של אני רוצה זוגיות ותשומת לב וחום ואהבה - אבל לא בכל מחיר. את יודעת היטב למה את ראויה. הצעד שעשית הוא משמעותי בעיני ולא מובן מאליו.
אני מצטערת לשמוע על הגל הנמוך והסערה ומקווה שתתייצבי במהירה. נפלא שאת לא מתייאשת ומחזיקה בתוכך תמונה של עתיד שמח ומיטיב. 

שוב בזמן ירידה
הלב סוער, הילדה מרגישה שלעולם תהיה דחויה, שאין לה מקום.
הכאב מציף את הגוף ואין נחמה.
יחד עם מחלה שמתמשכת יותר משבוע, מחלישה ומגבילה את התנועה.
משתדלת כמה שיותר להיות רכה לעצמי, להיות בחמלה, לא לדרוש.
קשה מאד לשאת את הכאב הזה, כאב עתיק, של כל כך הרבה שנים
קשה שלא להתייאש.
כל רגע מחדש, כל יום ביומו. 
לא להוסיף עוד על הכאב, מחשבות מחלישות. 
בחלומות אני פוגשת אהובים ישנים, מתגעגעת, מחובקת, ומתעוררת ללבד הגדול. 
קשה להכיל את הפער הזה. 
ועדיין, יש אביב, הגוף רוצה להתעורר, הנפש רוצה לשמוח, להיפגש, להתקרב. 
רוצה להתחדש, להניח לעבר, להאמין בכל ליבי שיש דרך אחרת. 
רוצה להרגיש שיש סיבה שירדתי לעולם, שחוויתי כל מה שחוויתי. 
שזה לא סתם. 
שהכאב שאני חווה, לא בגלל שזה מה שמגיע לי, אלא להיפך, כי מתחזקת ממנו, לומדת, מאירה. 

אני ראויה לאהבה
אני ראויה לזוגיות אוהבת
אני ראויה לקשר אינטימי, מחבק, עוטף, אהבת אמת, מלב אל לב.
אני ראויה לתת ולקבל חום.
אני ראויה להשתייך לעולם ולכל מעגלי החיים.

קרבה ללא הקרבה, זה המרגיעון שקיבלתי

לפני כמה ימים הכרתי מישהו. יצא ספונטני באירוע של חברים. 
הוא ניגש אליי, שאל אם אני רוצה לרקוד. היה ממש נחמד ומפתיע. 
מהר מאד הכל התקדם, הוא ניסה לנשק אותי, אמרתי לו שהרגע הכרנו וזה לא מתאים. הוא כל הזמן חתר למגע והרגשתי שיש בו משהו קצת פולשני. כאילו מגביר את רמת האינטימיות מהר מאד, מתנהג כאילו אנחנו כבר זוג. אח"כ הוא ניסה לנשק אותי עוד פעמיים וכל פעם הייתי צריכה להסביר את עצמי ולהגיד שזה לא מתאים. 
גם שאל אותי כל מיני שאלות שלא התאים לי לענות, עניתי תשובה דיפלומטית והוא המשיך להסתקרן. 
בסוף הערב החלפנו טלפונים, אבל הרגשתי מאד מוצפת, שלוחצים עלי, ומצד שני התרגשתי והיה לי כיף. הוא המטיר עלי מחמאות ואמר לי כמה אני יפה, מהממת, וכו'. הרגשתי נחשקת וזה היה לי נחמד. 
אח"כ הוא הציף אותי בהודעות, שלח הודעה כל שעה בערך... אמרתי לו שזה נחמד שהוא מנסה לחזר, אבל זה מלחיץ אותי ושיאט את הקצב. 
הוא אמר סליחה וישר שאל מה אני עושה בסופ"ש...
בסוף פשוט לא עניתי לו, לקחתי זמן להיכנס פנימה להבין מה אני רוצה.
מבפנים הייתי מאד סוערת, הרגשתי שמצד אחד יש פה משהו שכיף לי ואני רוצה, לצאת, לרקוד, להיות מחוזרת, להיות בעולם הזה. וגם כן היה בו משהו שמצא חן בעיני. 
מצד שני הרגשתי מאד לא נוח, לחוצה, שצריכה כל הזמן לעמוד על המשמר ולהבהיר את הגבולות שלי ולהצדיק אותם, ושאין לי כח לזה. 
אחרי כמה ימים הבחור שוב שלח הודעה, הסברתי לו שחשוב לי להרגיש בטוחה עם מי שאני יוצאת איתו, ושהרגשתי שהוא לא היה קשוב לזה שאמרתי לא. 
הוא לא ממש לקח על זה אחריות וזה גרם לי להבין שהוא לא עד הסוף מבין או רואה את זה. וזה עזר לי להרפות ולסמוך על תחושת הבטן שלי. 
כרגע, למרות שמתחשק לי לצאת ולבלות, אני לא ממש רגועה מלצאת עם הבחור הזה. 
עמוק בפנים אני מבינה שמאיפה שבא הבחור הזה יבואו גם אחרים... שיהיו יותר מתאימים

לאורה, כמה משמח לשמוע!

מדהים כמה הרבה השתנה מאז שפתחתי את הדף הזה.
היום אני לא מפחדת מהמילה "זוגיות". זה נראה לי ממש טבעי שאני רוצה זוגיות.
בכללי אני מרגישה הרבה יותר טוב, פיזית ונפשית. ירדו ממני כל כך הרבה צער ועצב וכאב בתקופה האחרונה. ועכשיו אני קלה. מקבלת המון מחמאות על איך שאני נראית. 
מרגישה שאני הרבה יותר אני. ושכל הפחדים והטראומות עטפו אותי כל כך הרבה זמן, והזדהיתי איתם כל כך, ששכחתי כמה אהבה יש בי. פשוט אהבה.
ועכשיו אני רוצה לתת ולקבל אהבה. 

היי לאורה,

אני כל כך שמחה לקרוא את זה. זה מדהים איך שינויים יכולים לקרות דווקא מתוך מקומות שבירים, וכמה תובנות אפשר לגלות דווקא ברגעים שבהם אנחנו מוקפים באנשים שמחזיקים אותנו.

נשמע שאת לומדת המון על עצמך דרך החוויות האלה, וזה כל כך משמעותי לגלות שאת יכולה להיות אהובה ולהרגיש נוח גם כשאת לא "במיטבך". אולי זה בדיוק היסוד של קשר יציב ובריא לא רק הריגוש וההתאהבות הגדולה, אלא הידיעה שמישהו שם איתך, פשוט כי הוא רוצה להיות איתך, בלי קשר לנסיבות.

אני גם ממש מתחברת למה שכתבת על חיפוש יציבות. זה לא אומר לוותר על הרגש או על ההתרגשות, אלא אולי למצוא מישהו שיכול להיות שם איתך בתוך כל העליות והירידות וליצור יחד מרחב שמרגיש בטוח אבל לא משעמם.

היי מורן
האמת שאני מרגישה שמשהו משתנה בי בזמן האחרון.
דווקא כי אני נמצאת במקום מאד שביר ורגיש, ואנשים קרובים מקיפים אותי כל הזמן, שלא אהיה לבד. יוצא לי לבלות המון שעות עם אנשים, הרבה יותר ממה שהייתי רגילה בד"כ.
תמיד אהבתי להיות המון לבד ועכשיו אני מפחדת מהלבד.
ואני מגלה שהרבה יותר קל לי להיות בחברת אנשים.
גם בתפיסה שלי על זוגיות משהו השתנה, פחות מפחיד אותי מישהו שיהיה שם "כל הזמן". 
בעצם זה יכול להיות מאד נעים.
אני לומדת שאפשר לאהוב אותי ולהיות איתי ואפילו להינות איתי גם ככה, כשאני לא במיטבי ואפילו ברגעים ממש קשים. 
גם ככה יש לי עליות וירידות מטורפות אז נראה לי שאני יותר מחפשת כרגע את היציבות. 
והייתי רוצה מישהו שיהיה לי נעים איתו בכל מצב, שיקבל אותי כמו שאני ואני אותו, שיהיה אמון עמוק ונוכל להישען זה על זו. 

היי לאורה,

הכתיבה שלך כל כך כנה ומעוררת הזדהות. אני חושבת שהרבה אנשים מרגישים דומה, גם אם לא תמיד מעזים להגיד את זה בקול רם. יש משהו מאוד מושך ברעיון של אהבה כסערה גדולה, כהתאהבות טוטאלית זה באמת רגעים שבהם העולם מרגיש חי יותר, מלא במשמעות. אבל אני שואלת את עצמי האם זה באמת או-או?
האם אפשר למצוא קשר שיש בו גם יציבות וגם ריגוש? גם שגרה וגם רגעים של התעלות?

את כותבת שהמחשבה על קשר ארוך טווח מרגישה לך לא טבעית, לא נגישה – אבל מעניין אם זה בגלל תפיסות מסוימות על מה זה קשר "טוב" או "נכון", או שזה משהו שעמוק בפנים באמת לא מתאים לך. יש כאלה שהדרך שלהם היא באמת חוויות יותר זמניות, נזילות, ויש כאלה שמוצאים דרך לחדש וליצור אינטנסיביות גם בקשרים ארוכי טווח.

מעניין אם היית יכולה לעצב מערכת יחסים בדיוק כמו שהיית רוצה, בלי מגבלות של "איך זה אמור להיות", איך היא הייתה נראית? איך היה נראה קשר שלא "תוקע" אותך אלא מרחיב אותך? אולי שם נמצא רמז לכיוון שיעבוד לך.

(ותודה ששיתפת, זה באמת נושא שמעסיק המון אנשים, גם כאלה שנמצאים כבר בזוגיות!)

לעמוד מול חוסר ודאות זה דבר לא פשוט בכלל. ואת צודקת שזה מנגנון הגנה: לפעמים הנפש שלנו מעדיפה להישען על עתיד ודאי אבל שחור מאשר על עתיד ורוד שאין לנו ודאות לגבי האם ואיך ומתי יתממש. עתיד שיש בו סימני שאלה. 

אני חושבת שמה שאת כבר עושה עוזר לך מול הסיטואציה הזאת. כלומר, כאשר אנחנו לא יכולים להישען על הבחוץ, אין לנו ברירה אלא להישען על הבפנים, ואת הולכת ומחזקת את העוגן הפנימי שלך בתהליכים שאת עושה, על מנת שתוכלי יותר ויותר להישען עליו ולהרגיש בטוחה ונינוחה, בעודך יוצרת את העתיד שאת כמהה לו. 

שולחת חיבוק חם לימים פשוטים יותר ומטלטלים פחות.

תודה רבה רבה על המילים המחזקות. זה חשוב לי
אני עדיין בטלטלה מטורפת. היום יש קצת רוגע
שמה לב לדפוסי המחשבה שעולים, איך המחשבה תמיד מתכננת קדימה, מה לעשות במקרה שיקרה הרע מכל. איך היא מצפה לרע ובעצם ממשיכה לתחזק אותו
אני מבינה שזה מנגנון הגנה שרוצה לשמור עליי, אבל הוא כל כך מעכב
איך הפחדים שעולים, המחשבות כמו "אף פעם לא תהיה לי זוגיות" "אני לא אצליח להבריא" "לא יהיו לי חיים נורמליים" זה ממקום שקשה לי להכיל את חוסר הוודאות
אני רוצה לדעת מה יקרה, ולהתכונן אליו. אם יהיה רע אני רוצה לקבל את זה שזה המצב וללמוד להשלים איתו, לחיות מתוכו. אבל זה סוגר לי אפשרויות
כי יש גם אפשרות שזה בכלל לא יקרה, שיהיה טוב, שיהיו לי זוגיות וחיים נורמליים, שאהיה בריאה ושמחה
אני כל הזמן צריכה להחזיק ולכוון לאפשרות הזאת וזה פותח אבל גם משאיר אותי באי וודאות
בפער בין הקיים לבין מה שרוצה להיברא ועדיין לא כאן
והפער הזה מרגיש בלתי נסבל
אני רוצה משהו קונקרטי להישען עליו, אני רוצה וודאות

שלום לאורה, אני עוקבת מרחוק והרגשתי שאני חייבת לרשום ולנסות לחזק

אני ממש מבינה אותך, ואני רוצה לחזק אותך ולומר לך שהרגשות שאת חווה הם לגמרי טבעיים. כל אחד מאיתנו עובר תקופות קשות, והכוח שבך, העובדה שאת מצליחה להסתכל פנימה, לעבוד על עצמך ולראות את השיפור, היא משהו שמגיע עם הרבה עוצמה וגבורה. זה לא תמיד קל, אבל זה בהחלט תהליך שדורש המון חוכמה פנימית ואומץ, ואני רואה ומעריכה את הדרך שאת עוברת ואני מקווה שתוכלי לראות בעצמך את התהליך שאת בתוכו.

האמונה שלך ביכולת שלך להכיל את עצמך ולהיות מודעת לצדדים השונים בך היא משהו מאוד משמעותי. את לא צריכה לחכות למישהו אחר שיתקן או יפתור את מה שאת מרגישה. חשוב לי שתזכרי שגם את לא לבד, ושיש סביבך אנשים שתומכים בך ומבינים את מה שעובר עלייך, ואפילו כאן בקהילה תמיד תהיה לך תמיכה וחיזוק.

הפחד שאת חווה הוא דבר שמלווה את כולנו, וזה בסדר לא להרגיש תמיד חזקה או יציבה. חשוב להמשיך להיות פתוחה עם עצמך ולהכיר במה שאת צריכה, גם אם זה אומר להרגיש פגיעות לפעמים. את עושה את מה שצריך כדי לצמוח, וזה כבר צעד גדול. כל צעד קטן שאת עושה בדרך הזו הוא צעד קדימה, חשוב לבדוק בסוף כול יום איך התקדמת ומה למדת ולא לזלז בשום דבר חדש שאת לומדת או מיישמת, כול צעד קטן הוא התקדמות.

אני כל כך שמחה לשמוע שאת מעריכה ומברכת את הדברים הטובים הודייה זה הפתח והזימון להמשך ולמשוך שפע. זה שינוי מדהים, ואני בטוחה שבזמן המתאים יגיע אליך אדם שידע לאהוב אותך, להבין אותך ולקבל אותך בדיוק כמו שאת.
אני מאמינה בך ובתהליך שלך.

שמחה לשמוע שאת במקום אחר היום. שימשיך כך גם בימים הבאים 

_אני מטפחת בתוכי את האמון שגם כשיהיה לי בן זוג הוא יוכל להיות לצדי ולהכיל את זה שיש בי את הצד הזה, יחד עם זה שאני מכילה את עצמי בבגרות ומקבלת עזרה._
זה כיוון נפלא והייתי מחזקת את האמון גם באמצעות טיפוח ההבנה העמוקה שאת ראויה להכלה הזאת. לגמרי ראויה.   

_אני כבר לא נערה שנתלית על נער שיציל אותה, והוא עם כל אהבתו לא יכול. כי הוא רק נער. ואני רק נערה. ואף מבוגר לא מסוגל לעזור..._זו נשמעת חוויה מאוד לא פשוטה. אני מצטערת שזה מה שהרגשת כנערה. ואני מאמינה שאת בהחלט מסוגלת היום ליצור לעצמך חוויה חדשה ומתקנת מערכת יחסים מיטיבה עם בן זוג שיכיל אותך ויהווה עזר כנגדך, ואת תהיי לו עזר כנגדו.

תודה רבה לעירית ולפלונית אלמונית.
כן, מחקתי את ההודעה כי הרגישה לי חשופה מדי, ושאני מדברת ממקום מאד פגיע וחלש בתוכי, שלא מסוגל לראות כרגע את כל התמונה. ולא רציתי לחזק את המקום הזה ולתת לו להשתלט על הכל.
יחד עם זאת אני שמחה שהספקת לראות אותה ולהגיב עליה.
אני היום במצב יותר טוב, יותר בהיר ומקווה שזה ימשך. 
ראיתי שבטלטלה שעברתי כעת, האנשים שאוהבים אותי היו לצדי ולא נטשו אותי. וזה ריפא משהו בלבי. 
אני מטפחת בתוכי את האמון שגם כשיהיה לי בן זוג הוא יוכל להיות לצדי ולהכיל את זה שיש בי את הצד הזה, יחד עם זה שאני מכילה את עצמי בבגרות ומקבלת עזרה. אני כבר לא נערה שנתלית על נער שיציל אותה, והוא עם כל אהבתו לא יכול. כי הוא רק נער. ואני רק נערה. ואף מבוגר לא מסוגל לעזור...

לגבי הפחד, זה משהו שמלווה אותי בכל תחומי החיים. בריאות, עבודה, וגם יחסים. 
אני עושה מאמצים רבים ועבודה רבה כדי לייצר לעצמי יציבות וחוסן. אבל הנפש והחיים מביאים איתם את מה שהם מביאים ויש טלטלות רבות וגלים. קשה לבנות כך משהו לאורך זמן, למרות שכן יש דברים שמחזיקים לאורך זמן, ואני מברכת עליהם. 

אני רואה שבזמן שכתבתי, ההודעה שלך נמחקה. אפשר למחוק גם את שלי אם זו את שמחקת ואת מתחרטת על פתיחת השיח הזה. 

_כרגע לא מרגישה שיש לי כוחות להיות בשביל האחר
הלוואי שזה ישתנה_
כן, את כמהה שזה ישתנה. בינתיים כרגע יש לך כוחות רק עבור עצמך, ולכן טוב שתפני את כוחותייך למענך ולעצמך. כל אדם, כאשר הוא מרגיש מרוקן, לא יכול למצוא כוחות למען האחר, ולא משנה כמה הוא כמה שיהיה אחר במחיצתו. עברת תהליך מטלטל ולפי התיאור שלך גם די קשוח, וזה הגיוני שלא יהיו לך כרגע כוחות לאדם אחר.
 מציעה להביט על זה כך, ולנסות לתת לזה רשות: כרגע אין לך כוחות בשביל האחר וזה בסדר גמור. את מכוונת לשינוי וזה נפלא, אבל נכון לרגע זה, זה המצב. עם דגש על הרגע הזה. לא בהכרח מה שיש עכשיו זה מה שיהיה בהמשך.

את מנסה לרפא את עצמך ולהזין את עצמך, ולכן גם מצאת את עצמך בתוך תהליך שאינו מדוייק לך לכרגע. אני חושבת שטוב שהקשבת לעצמך ושהנחת לו.

_מפחיד אותי שלא אוכל לנהל חיים נורמליים
האם בנאדם כ"כ רגיש ושביר יכול להחזיק מערכת יחסים?
בנאדם שאין לו אדמה יציבה?
מה אם תמיד אהיה כזו, איך אפשר לחיות מתוך זה?
אשמח לעזרתך עירית עם הפחד הזה_
אני מבינה את החשש. האם יכול להיות שכרגע הפחד שלך צבוע בצבעים עזים יותר מהרגיל מכיוון שאת נמצאת בימים רגישים שלאחר התהליך המטלטל? שואלת מבלי חלילה לבטל את הפחד שלך. אבל שווה לבדוק. לשאלתך – בהחלט כן. אדם רגיש יכול לייצר לעצמו מערכת יחסים יציבה ומיטיבה. אני חושבת שהתשובה תהיה שילוב שלך לחזק את עצמך וליצור לעצמך בתוכך קרקע יציבה, יחד עם ליצור בתוכך מוכנות וחוסן להיקשרות, וגם יחד עם זימון של אדם בוגר רגיש ומכיל. בנוסף, פחד כדאי לבטא ולעבד, אז את מוזמנת להמשיך לדבר כאן אם מרגיש לך מתאים.    

היי לאורה, 
איזה כיף להכנס לכאן ולקרוא אותך ואת התהליכים וההתפתחות שלך, וכמה נחמד שאת יכול לחזור ולראות את הגדילה שלך מתחילת הדיון לעכשיו, יש לך את המודעות לשנות ולהשתנות. 
"מתלבטת, חושבת, ובסוף לא יוזמת. מחכה..." זה טבעי בהחלט אל תחמירי עם עצמך את לפני פריצה וגדילה אין ספק!

אני שולחת לך אנרגיות של אהבה, צמיחה, חמלה עצמית והתפתחות.
 
 

לאורה יקרה, כמה משמח לשמוע על הרצון שנפתח ומתעורר.
משהו בך מסכים. הייתי מטפחת את הרצון הזה בעדינות. מקשיבה לו, מזהה, נהנית ממנו ולא לוחצת עליך. כמו שאמרת: את "מתאמנת". 

לגבי החברה, הפגיעות והכאב מובנים לגמרי אבל אם הלב מסכים לשמוע ולהקשיב אולי שווה לתקן. או לפחות לשמוע מה יש לה לומר ולבדוק מה את מרגישה מול זה. מערכות יחסים יכולות לעבור משברים ולהיוולד מחדש. תלוי כמובן בשיח שיהיה ביניכן בנושא, מה קרה ולמה, ומה הכוונות להמשך. 

מעדכנת...
מרגישה התעוררות של הרצון. יותר רוצה.
פתאום דווקא מדמיינת את עצמי מתחבקת עם מישהו, במיטה עם מישהו, ביומיום עם מישהו, וזה נעים לי. יותר נעים ממפחיד.
כלפי חוץ, עדיין מרגישה סגורה וביישנית. מתאמנת. היום בעבודה הגיע בחור שנראה טוב, בחנתי אותו והוא בחן אותי... ככה כל היום. לא החלפנו מילה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה שיגיד לי משהו, אולי כן ואולי לא?
מתאמנת בלהסתכל לבחורים ברחוב בעיניים, לשדר הזה. פעם הייתי משפילה מבט, אוטמת את עצמי. 
מקשיבה לקולות שזה מעלה בי, לדחיה שאני מרגישה כל פעם, אפילו שכלום לא קורה...
מרגישה שכשאני מסתכלת על בחור והוא לא מחזיר לי מבט, או לא מחייך, שהוא חושב שאני לא ראויה, לא שווה.
מקשיבה לגוף שלי, נושמת...

יש לי ידיד\מכר שאני חושבת עליו הרבה לאחרונה. אנחנו מכירים כבר כמה שנים, אבל אין לנו קשר קרוב, יוצא לנו להיפגש פעם ב, לרוב במקרה כשאנחנו מסתובבים באותו אזור. 
לפני חודש יצא לי לראות אותו וממש נמשכתי אליו כמו מגנט.
הוא גבר מאד חתיך ותמיד חשבתי שהוא מושך, אני יודעת שגם הוא חושב שאני יפה (אמר לי כמה פעמים). אבל גם ידעתי שמתחת לזה הוא מדוכא ותקוע בחיים וגרוע עם בנות ותקשורת. אז אף פעם לא שידרתי לו שאני בעניין. 
כן כיף לי לבלות איתו כידיד והוא מתייחס אליי יפה. 
לאחרונה חושבת עליו הרבה, אולי כדאי "להתאמן" עליו, קצת להתחבק, קצת לדבר יותר לעומק, לצאת לדייט או משהו כזה. 

חוץ מזה, יצא שהייתי בחודש מאד קשה, נפשית ובריאותית, מאד נסגרתי בתוך עצמי ובקושי ראיתי אנשים.
הסביבה שאני גרה בה די מבודדת אז חוץ מעבודה ומשפחה לא יוצא לי לראות אנשים אם אני לא יוזמת. אפילו כדי לשהות באיזה חלל עם אנשים בגילי או בווייב שלי אני צריכה לנסוע. וזה מאד קשה לי, הבידוד הזה. מרגישה שככל שאני מתרחקת מהחברה, אז סתם לבלות עם אנשים נעשה לי יותר ויותר קשה להכלה. 
עכשיו מרגישה שרוצה שזה יבוא אליי, אבל קשה לי ליזום, קשה לי להרים טלפון, גם כי מרגישה שאין לי את האדם המדויק שאני רוצה לבלות איתו, ופוחדת שלא ילך טוב עם אלו שאולי יהיו זמינות. שלא אקבל את החום והאהבה וההבנה שאני רוצה. קשה לי להיות במצב של סתם תקשורת יומיומית, למרות שאני יודעת שזה ממש יעזור לי ויתן לי אוויר לנשימה.
אבל אני לא מרגישה קלילה, לא מרגישה רצויה, מרגישה שכל העצב והפחד מדחייה קורנים ממני ומבקשים תשומת לב. 
מתלבטת, חושבת, ובסוף לא יוזמת. מחכה...

מישהי שהיתה חברה מאד טובה שלי, וניתקה קשר באופן מאד מכאיב (הפסיקה לדבר ולא תקשרה איתי), מגששת עכשיו אם אפשר לחדש את הקשר.
המקום שבי שרוצה לאהוב ולתקן אומר שכן, המקום הפגוע אומר שאני לא יכולה לתת בה אמון יותר. 
אולי בכלל לא לתת אמון בחברות יותר...
עצוב לי, מרגישה שאין לי תקנה, שאני רגישה מדי, מרגישה מדי ואף קשר לא יכול להחזיק מעמד עם זה. 
 

לאורה יקרה
אכן בדרך כלל אמונות עמוקות מקדימות את ''ההוכחות'' במציאות. ו''ההוכחות'' מחזקות את האמונות והן בתורן מייצרות עוד ''הוכחות''. מעגל.

המודעות העצמית שלך מרשימה.

לגבי מקור הדיכאון, הוא יכול להיות ביולוגי מולד, או כתוצאה מנסיבות חיצוניות באחד משלבי הילדות, או שילוב של שניהם, מולד ונסיבתי. שווה לתת מקום בעיבוד שאת עושה (לא כאן) גם לראשית חייך. כך או כך אין אשמים במקור. אני יודעת שאת יודעת ובכל זאת כותבת את זה.

_איך מחזקים את העוגן הפנימי? איך מחזקים את הוודאות של מה שאני רוצה אל מול הפחד?
לא רק הפחד שזה לא יתממש, גם הפחד שזה כן יתממש..._

נדמה לי שאת כבר עושה את זה. בנוסף, כל מה שכבר אמרנו על רשות וחמלה וכבוד למערכת הרגשית ולפחדים ולפצעים.

בתוך הנושא של רשות – אפשר לעבוד על הסכמה: הסכמה להרגיש את הפחד, הסכמה להתנגדות להרגיש את הפחד, הסכמה להביט על ההשלכות של מה יקרה אם זה לא יתממש, על ההשלכות של מה יקרה אם זה כן יתממש. אני בכוונה לא משתמשת במילה מחיר אלא השלכות, לכל בחירה, מודעת או לא מודעת, תמיד יהיו השלכות.

ואז הסכמה לא רק להביט, אלא הסכמה שזה באמת יקרה. 

פלונית,
אני לא לאורה היא בטח תכף תגיד מה היא חושבת ומרגישה...
אני מבינה ומסכימה עם מה שאת אומרת. במובן מסויים זו לא דעה הפוכה: אני חושבת שזה גם וגם. 

בתהליכים פנימיים הרבה פעמים הפנים שלנו מזמן מציאות חיצונית שתומכת בעוד התפתחות פנימית. 

למשל כמו אצלך - בן זוג שיעזור לראות כמה את מדהימה (איזה יופי אגב), או סביבת לימודים מסויימת שתאפשר לאדם לפרוח (בניגוד לסביבה למשל תחרותית מדי), או סביבת עבודה שתומכת באדם לקחת לעצמו מקום (בניגוד לסביבה למשל שבה הוא בלתי נראה).

זה מעין ריקוד בין הפנים לחוץ, שתומכים זה בזה ויוצרים מעגל חיובי שהולך ובונה מציאות חיובית. אני לא מתיימרת לדעת מה קרה אצלך. במקרים כאלה לעיתים יש עבודה פנימית מקדימה שבכלל מאפשרת לאדם מאוד מסוים מעצים ומצמיח להיכנס למרחב שלך. אולי אפשר להגיד שבפנים בפנים הסכמת שהוא יגיע? האמנת, בחלק הלא מודע, שאת ראויה לו? רק את יודעת לומר אם זה אכן כך.

ממה שאני מבינה, לאורה משתמשת כרגע בתהליכי העצמה כדי להעזר בעיניים חיצוניות שיעזרו לה לקלוט מי היא ולהתגבר על הפצע והחסך שנותנים את הטון. אין ספק שעיניים חיצוניות של בן זוג מתאים ומעצים יכולות לחזק את זה עוד יותר. אבל שם גם התסכול והתקיעות.

היי ליאורה,
אני עוקבת אחרי הדיון כאן וברשותך התייחס להודעה האחרונה שלך כי אני ממש רוצה לחדד את הנקודה "ברובד המודע אני יודעת שאני ראויה, יפה, חכמה, עם הרבה אהבה ואינטילגנציה רגשית." 
אני שנים הייתי משוכנעת (כבוגרת של המון סדנאות מודעות וטיפול) שאני יודעת שאני ראויה, אבל לא באמת האמנתי, תמיד הייתה לי התחושה של המתחזה שלא ממש שלמה עם מה שהיא מספרת לעצמה על עצמה,
ברגע שנכנסתי לזוגיות ובן זוגי ראה את מי שאני עם כול המגבלות והחסרונות לצד כול היתרונות והתכונות המהממות שלי, הצלחתי להאמין, להשלים ולדעת מי אני באמת,
לצערי אולי באמת צריך צופה מהצד, חברה, אהוב או בן משפחה שיגיד לך מה הוא רואה בך ולנסות להסתכל ולחשוב על עצמך בדיוק מה שהחברים הטובים שלך רואים בך.
מההתרשמות שלי את מהממת ובר המזל שיהיה איתך בזוגיות ממש יזכה.
אני מתנצלת שאני רושמת בניגוד לדעה הרווחת שהשינוי צריך לבוא מעצמך וללא שום תלות בגורם שלישי אבל עבורי זה לא עבד ולכן היה חשוב לי לרשום.

עירית, תודה.
רק לכתוב פה ולקרוא את התגובות מחזק ומעודד אותי.

_זה יכול לבלבל כי יש תחושה שברובד המודע והישיר את לגמרי יודעת מי את, למה את ראויה, מהם הצרכים שלך מקשר זוגי וכן הלאה. ומצד שני החיים מציירים לך מציאות אחרת. אני מתארת לעצמי שלא פשוט להכיל את הפער הזה._

המשפט הזה ממש פתח לי את הלב. חשבתי לעצמי, כן, אני יודעת מי אני ולמה אני ראויה! 
בדרך כלל הדיאלוג שלי עם עצמי די מוריד ומסוכסך... יש בי חלק שכל הזמן מוריד אותי
כמו שאת אומרת, ברובד המודע אני יודעת שאני ראויה, יפה, חכמה, עם הרבה אהבה ואינטילגנציה רגשית. אבל יש בי צד שמאמין שאני לא מספיק טובה, שמשהו בי דפוק... דברים שקרו "מוכיחים" את זה, אבל נראה לי שהאמונה הזאת הקדימה אותם, השנים של הדיכאון מאד ביססו אותה, ואני לא יודעת באמת מה המקור של הדיכאון. 

איך מחזקים את העוגן הפנימי? איך מחזקים את הוודאות של מה שאני רוצה אל מול הפחד?
לא רק הפחד שזה לא יתממש, גם הפחד שזה כן יתממש...


 

לאורה יקרה,
קחי ותני לך את הזמן להגיע לנקודה. זה אחד היתרונות של הפלטפורמה הזאת

זה יכול לבלבל כי יש תחושה שברובד המודע והישיר את לגמרי יודעת מי את, למה את ראויה, מהם הצרכים שלך מקשר זוגי וכן הלאה. ומצד שני החיים מציירים לך מציאות אחרת. אני מתארת לעצמי שלא פשוט להכיל את הפער הזה.

את צודקת שמתן רשות לבדו אינו מספיק. יש עוד היבטים משמעותיים כמו ביסוס תחושת ראויות לקשר מיטיב, כמו הסכמה לקפוץ למים ולקחת סיכון לאבד מישהו או ''סתם'' סיכון להרגיש רגשות לא נעימים. בוודאי.

מה שכן, מתן רשות ויד רכה הם בעיני מפתח או חלק בלתי נפרד מכל שאר. יד רכה - מעבר לכך שהיא מאפשרת לגשת למקומות כואבים שלא תמיד יאפשרו לגעת בהם בדרך אחרת - היא מלמדת את המערכת הפנימית שלך שהיא ראויה לטוב. היא הלבנים מהן בונים את תפיסת הערך החיובית.

יופי שאת בתהליך שממוקד פנימה. הייתי מבקשת או מחדדת שוב למי שמלווה אותך את עניין הראויות לטוב ואת ההסכמה לקפוץ למים הקרים. אני מבינה מבין השורות שלך שזה משהו שכפי הנראה כבר קיים בתהליך הזה, שווה לחדד עוד קצת.

נקודה נוספת שעולה זה המתח שקיים בין לא ללחוץ על עצמך, להרפות, לתת אמון שמה ששלך יגיע, להיות סבלנית ולנשום שוב ושוב - לבין לעמוד מול התסכול, אי ההצלחה ותחושת התקיעות. את נעה בין שני הקצוות הללו וזה לא פשוט. האתגר שאת בעצם מתמודדת איתו הוא להישען על ידיעה הפנימית ועל תחושת ודאות פנימית, כאשר המציאות החיצונית עדיין לא התממשה. את עדיין לא רואה בעיניים את מה שאת כמהה לו כל כך. התמודדות עם חוסר ודאות זה אחד האתגרים האנושיים הגדולים של כולנו. ככל שתתקדמי ותעמיקי בתהליך שלך (וכל הכבוד על שש השנים), כך העוגן הפנימי יתחזק ותוכלי להישען עליו, ולעמוד עוד יותר בעוצמה מול חוסר הוודאות.

תראי מה עולה בך מול זה, לאט לאט

עירית, קודם כל תודה 

לוקח לי זמן להבין מה להגיד ואיך להגיע לנקודה. אני מרגישה שרק לתת רשות זה לא מספיק אבל לא יודעת למה...
מצד אחד אני ממש לא לוחצת על עצמי. אני כבר 6 שנים בתהליך שמאד ממוקד פנימה וכמעט לא יוצרת קשרים עם אנשים חדשים. מדי פעם יוצא שאני מכירה מישהו אבל מהר מאד זה מתמסמס. כשזה קורה זה מצד אחד מלהיב ומרגש אבל מצד שני מאד מפחיד ומלחיץ אז אני תמיד ברגשות מעורבים כשזה לא מחזיק מעמד. 
מצד שני, אותו מצב בדיוק יוצר מעצמו לחץ. כי אני בגיל שבו רוב האנשים כבר מתחתנים ומביאים ילדים ואני נמצאת במצב הזה המון זמן. אז יש את המחשבות המערערות, שזה לא בשבילי, שאני לא בנויה לקשר, שמאוחר מדי בשבילי, שכל הגברים שנשארו פנויים גם הם שרוטים כמוני, שאני לא עושה כלום בנושא, שאני לא אמצא ועוד ועוד. 
קשה לי שאני לא רואה התקדמות בנושא הזה, אני מרגישה תקועה. 
וקשה לי כשהמחשבות האלה מגיעות ומורידות אותי, כי אין לי איך לענות להן, למרות שכן יש בי גם אמונה שמה שנועד עבורי יגיע וזה לא קשור לגיל ולזמן וכו'. 

ואני כן מרגישה שאני רוצה יותר לצאת לפגישות ולהכיר ושמשהו יפתח לי במקום הזה. אני רוצה להינות ולהרגיש את הכיף והקלילות של פשוט להיפתח קצת לעולם. לחוות חוויות חיוביות, להרגיש יפה, נחשקת, לפלרטט, לשוחח שיחות מעניינות, להתחבק.
וזה גם קורה לעתים נדירות, אבל לרוב הכל מאד כבד ומפחיד. וגם, כשבאמת יש היכרות כזו חמודה וקלילה, אבל אני לא שומעת יותר מהבחור או שזה לא מסתדר להמשיך, משהו בי ישר לוקח את זה למקום של דחייה ונטישה. 
 

_אני מאד מתחברת לזה, וזה באמת מה שאני מתרגלת כבר כמה שנים.
אני מרגישה שאני יותר במקום הזה מול עצמי, אבל קשה לי להיפתח לקשרים..._
טוב לשמוע שאת בתנועה.
מה שעולה לי להציע זה לנסות, כמיטב יכולתך, לא ללחוץ עליך במודע או לא במודע להיפתח לקשרים. זה אומר להוריד ציפיות - לא במובן של וויתור, אלא במובן של חופש עבור הנפש שלך לבחור ולהתקדם ולהיפתח החוצה בקצב שלה.

לזכור שההיפתחות לקשרים מפחידה ומאיימת עד מאוד על החלקים העמוקים של הנפש שלך. לכוון לשם כמובן, להמשיך לרצות קשר כי זו הכמיהה שלך, ובו זמנית לכבד את הקצב.

מה את אומרת?

_כלומר, הדרך לרפא פחד נטישה היא ללמוד לא לנטוש אותך. ללמוד לסמוך על עצמך שתמיד תמיד תקשיבי לעצמך, למה שאת מרגישה, שתכבדי ולא תשפטי את מה שאת מרגישה, לסמוך על עצמך שאם את ניצבת מול אדם אחר שתגידי לו מה את מרגישה וצריכה, או מה את מבקשת שיפסיק לקרות. לדעת ולסמוך על הידיעה שאת ראויה לכל זה. שאת יודעת שאת חשובה ומשמעותית ושכל הטוב הזה מגיע לך._

אני מאד מתחברת לזה, וזה באמת מה שאני מתרגלת כבר כמה שנים.
אני מרגישה שאני יותר במקום הזה מול עצמי, אבל קשה לי להיפתח לקשרים...
לפעמים אני ממש לא אוהבת את עצמי ולא מרגישה חשובה ומשמעותית, או יפה או ראויה או מסוגלת לקשר וכו'.
לפעמים אני דווקא כן רואה את הטוב שבי אבל מרגישה שקופה ובלתי נראית בעולם. 

עירית_לוי תודה רבה,  דייקת כול כל בכתיבה חדה, רגישה, מנחמת וברורה.
לאורה אנחנו איתך לדעתי את הכיוון טוב שמתחיל בחיפוש והבנה.

בשמחה
ונכון, זה צעד ראשון.
זה לא יפתור את זה מיד, זה כן יכול לתת לך פתח כלשהו.

כאשר יש פחד נטישה וטראומה של פגיעה באמון, אני מאמינה שהדרך מתחילה בלהחזיר את האמון של האדם בעצמו: שאת תדעי שאת איתך, ולא משנה מה יקרה. לדעתי בלי זה קשה עד בלתי אפשרי ללמוד לסמוך על אדם אחר.

כלומר, הדרך לרפא פחד נטישה היא ללמוד לא לנטוש אותך. ללמוד לסמוך על עצמך שתמיד תמיד תקשיבי לעצמך, למה שאת מרגישה, שתכבדי ולא תשפטי את מה שאת מרגישה, לסמוך על עצמך שאם את ניצבת מול אדם אחר שתגידי לו מה את מרגישה וצריכה, או מה את מבקשת שיפסיק לקרות. לדעת ולסמוך על הידיעה שאת ראויה לכל זה. שאת יודעת שאת חשובה ומשמעותית ושכל הטוב הזה מגיע לך. 

וזו מיומנות שלא משנה מהו עומק הפצע, אפשר להתחיל לחזק מיד באמצעות זיהוי הרגשות שלך ומתן רשות להם.

רשות היא אהבה וכבוד לרגש ואליך. וזה ''חומר'' מרפא, תמיד

זה בהקשר לשאלתך לגבי הצעדים הבאים.

בנוסף, אי אפשר לדעתי לגעת בכאב בצורה יעילה ומרפאת מבלי לתת לו מקום וכבוד ורשות. התבוננות וזיהוי הם נקיים מגינוי ומהתנגדות. כל דבר אחר עלול להשאיר אותך בלופים של המחשבות שמובילות תמיד למבוי סתום.

תראי אם זה נותן לך מענה. אם לא, תשאלי עוד כמה שתרצי עד שזה יהיה לך ברור ובהיר. זה חשוב.

​​​

עירית, תודה רבה!
מה שהצעת נשמע לי מאד רך ונעים, אבל אני קצת לא מבינה איך המתן רשות הזה לבד יכול לרפא את הפחד. 
כי אולי יש לי רשות להרגיש את מה שאני מרגישה, אבל זה לא יגרום לי להרגיש בצורה חיובית יותר על זוגיות או כל הצעדים הקשורים אליה (ואולי כן?)
מרגיש לי שזה רק צעד ראשון מתוך כמה, תוכלי להסביר?

חוץ מזה, כבר לא זוכרת - יש באתר החדש אפשרות לצטט ולהגיב לציטוט?

_לגבי הפחדים - קשה לי לזהות כי זה כל פעם משהו אחר. המוח שלי מספר לי המון סיפורים על כל מיני תרחישים שיש או עשויים להיות בקשר_
זה הגיוני. כאשר יש לנו פחד עמוק כלשהו הוא יכול להופיע בהרבה "מופעים", כלומר להיות מוקרן על הרבה נושאים. מתוך מה שתיארת בפיסקאות הבאות, מתחת לכל אלה יש כפי הנראה פחד אחד - פחד של דחייה ונטישה. פחד שנוצר מטראומה של פגיעה מכאיבה ביותר בגיל ההתבגרות, שפגעה בהסכמה שלך להיקשר, באמון שלך באדם אחר, ואני משערת שגם באמון שלך בעצמך  - אמון ברעיון שתהיי בסדר מול כל מה שהחיים יביאו, מול מה שהאדם שמולך יביא, ואמון בחוסן הפנימי שלך. 

כמו שאת רואה, אני משתדלת לסייג את מה שאני כותבת ("כפי הנראה", "משערת"). אני מרגישה את הדברים בין השורות אבל רק את תדעי לומר אם זה אכן כך. 

את 'אדם רגיש מאוד'. זה הופך את הכל ליותר מאתגר, מציף, חזק. חשוב לי שתדעי שגם אנשים רגישים יכולים לפתח ולטפח תחושת חוסן, ותחושת ביטחון בתוך מערכות יחסים. זה לעיתים מעט מורכב יותר אך בהחלט אפשרי. 

פגיעה של היקשרות ואמון יכולה, כמו שאת חווית, לקרות בגיל ההתבגרות, אבל יש גם סיכוי שזו טראומה שמתלבשת על טראומה מוקדמת יותר בהיקשרות, טראומה מהילדות המוקדמת. גם אם את לא זוכרת שווה לבדוק. לא כדי להעצים שום דבר אלא רק כדי לתת מקום ועיבוד לכל ההיבטים של הפגיעה. 

זה נפלא שאת מרחיבה את היכולת שלך להכיל את עצמך ולתמוך בעצמך, זה לא מובן מאליו. וכפי שאת מתארת את עדיין מרגישה מצוקה וסבל מכיוון שהמבט שלך מופנה יותר לעבר מאשר לעתיד חיובי. זה הגיוני. אני נוטה לשער שמדובר בין השאר גם במנגנון הגנה של הנפש שמעדיפה ללכת על הרע הוודאי מאשר על טוב לא-וודאי. זה מפחיד אותה מאוד. 

הייתי מוסיפה או מתחילה מ - 

- לזהות את מה שאת מרגישה. 
- לתת לזה מקום ורשות ולגיטימציה. ולהסביר לעצמך את הסיבה הטובה וההגיונית והעמוקה לרגש. לא לנסות לשנות דבר, רק לזהות.

למשל:
- "אני מזהה שמול המחשבה לישון עם בן זוג באותה המיטה עולה בי פחד מעתיד מפחיד, וכיווץ בבטן ומחנק בגרון".
- "אני מבינה שיש בתוכי פחד עצום להינטש, טראומת נטישה ואמון, וזו הסיבה שכל מחשבה על נוכחות של בן זוג קרוב אלי מפחידה אותי. אני מבינה ולכן לא שופטת אותי או את המחשבה והרגש". או: "אני מבינה שזה מנגנון הגנה של הישענות על וודאות אפלה שעדיפה לנפש שלי על עתיד לא וודאי". 

עצם הזיהוי ונתינת המקום לכאב ברובד הרגשי והפיזי מפנה אליו אהבה וריפוי. אם עולה לצד זה מחשבה נוספת או התנגדות - את יכולה לגשת לחלק השני של הבנה ורשות שמרכך את ההתבוננות והמגע שלך עם הטראומה, ופותח פתח לריפוי.

תראי אם זה כיוון שנכון לך. אם לא, נחשוב יחד מה עוד. 

עירית! 
קיוויתי שתבואי
אני בדיוק קוראת את "ביד רכה" ומנסה להפעיל את הכלים והשפה, כי מרגישה שצריכה יותר ויותר רכות ביני לבין עצמי.
תודה על השיקוף שלך, זה מחזק לשמוע שאני נקראת במקום מכבד לעצמי.

לגבי הפחדים - קשה לי לזהות כי זה כל פעם משהו אחר. המוח שלי מספר לי המון סיפורים על כל מיני תרחישים שיש או עשויים להיות בקשר - שינה באותה מיטה, כל הנושא של מיניות, משיכה לאחרים, שעמום, חשבון בנק משותף, ילדים ועוד מיליון דברים וכל פעם אומר לי שזה יהיה קשה ושאני לא רוצה\בנויה להתמודד עם זה. שזה יפרק אותי. 
בכלל כל החשיבה על זה מעלה המון כאב וקושי, כמעט אין לי מחשבות חיוביות ותמונות חיוביות על איך קשר כזה יראה, זה בעיקר השלילי. כן יש לי כמיהה לחיבור, אינטימיות, מיניות (שם זה יותר מורכב), ובכלל חברות. אבל זה לא מיתרגם לאיזשהו חזון של קשר ממשי שאני מסוגלת לדמיין את עצמי בתוכו. 

ממש חסר לי ביטחון עצמי בנושא הזה של קשרים, לא רק רומנטיים אלא בכלל.
יש לי חוויות מעורבות בנושא כשמצד אחד אני יודעת שאני יכולה להיות מאד ממגנטת, מקובלת, עטופה ואהובה, ומצד שני שיש בי עומקים של כאב, ייאוש ועצבות, דיכאון, וכשאני צוללת לשם אני ננטשת ונדחית, לא יכולה לסמוך על אף אחד שיהיה איתי כי אף אחד לא יכול להכיל את זה. כשהייתי נערה הייתי מאד אהובה אבל חוויתי שנים קשות של דיכאון שבמהלכן ניתקו איתי קשר החברים הכי טובים שלי וגם החבר שהיה לי שהיתה בינינו אהבה מטורפת. מילדה מקובלת, אוהבת ואהובה הפכתי להיות לבד לגמרי והטראומה הזו ממשיכה להשתחזר בקשרים ולהשפיע עד היום.
בחוויה שלי קשר אינטימי זה דבר מאד ארעי, הוא יכול להיות עמוק ומדהים אבל תוך רגע להיעלם, אי אפשר לסמוך על אף אחד גם לא על חברים שהיו איתי שנים, שום דבר לא ישאר לאורך זמן.

 אני "אדם רגיש מאד" וקשה לי להכיל אינטרקציה לאורך זמן, צריכה המון זמן לבד, צריכה את המרחב שלי, הכל מאד משפיע עלי וחודר אליי. וזה מגביר את חוסר הביטחון שלי כי מרגישה שונה מרוב האנשים. 

בשנים האחרונות למדתי הרבה יותר להכיל את עצמי ולהיות שם בשבילי ויודעת איך להתמודד עם מצבים נפשיים יותר מעוננים. אני כן מרגישה שאני באה לקשר ממקום חדש אבל המחשבות שלי עדיין בעבר וקשה לי להביא תמונה חיובית ולסמוך על כך שהדברים הפעם יהיו שונים. 

היי לאורה, 
עולות לי כמה מחשבות – תראי אם את מתחברת:

1.  כמעט ואין שיפוטיות עצמית בתיאור שלך את עצמך ואת החוויה, אבל יש "זליגה" קטנה שגם אם היא מודעת או קטנטנה היא משמעותית ויש לה בעיני בכל זאת חשיבות והשפעה על התנועה קדימה שאת מחפשת. מציעה לוותר מעתה על מילים כמו: "הסתכלות די ילדותית". אם כבר – הסתכלות ילדית, או הסתכלות שמונעת מפחדי ילדות, וכדומה. פסיק קטן בתוך הטקסט שלך, אני יודעת , אבל חשוב. 

2. שנית, הייתי מנסה לזהות את הפחדים שיש מתחת לפחדים שאת מתארת. רק לזהות ולתת להם מקום ורשות. 

3. מבין השורות שלך עולה )אולי) האתגר של לבסס אהבה והערכה עצמיות במדרגה עוד יותר גבוהה, במובן של לעשות שלום עם כל חלקייך ועם חוסר המושלמות שלך (מעצם היותך בת אנוש). ככל שהקבלה העצמית תגדל כך יהיה לך קל יותר לדמיין אותך חשופה בחוסר מושלמותך מול אדם אחר.

בבקשה תקראי את כל זה בחמלה, באהבה ובכבוד למערכת הרגשית שלך, כבוד שכבר קיים ושעולה מבין השורות שלך. 

ליאורה תודה על השיתוף יש לי תחושה שאת יודעת בדיוק מה את מחפשת ואין ספק שדברים טובים בדרך אליך.
לאורח שכתבה ממש לפני "דווקא בזוגיות ארוכה בעיני כבר לא צריך לבדר ולהוכיח..." אני ממש בדעה הפוכה ככול שעובר הזמן צריך לחזק את הקשר ולהוכיח שאף צד לא מובן מאליו או מקובל כברירת מחדל, האוייב הכי גדול לדעתי בזוגיות זו ההזנחה והתחושה של "החיים המשותפים" שכבר מכוח האנרציה מתקדמים,
לצערי אני רואה ומכירה הרבה זוגות היו בקשר המון שנים עם משפחה, בית וכדו' שפתאום מתעוררים ולא זוכרים למה ואיך הם הגיעו לזוגיות "משעממת" ובמקרה הטוב מדברים על זה ובמקרה הנפוץ יותר מחפשים ריגושים בחוץ.

זוגיות זו עבודה וקשר טוב צריך לפתח ולטפח 
בהצלחה ליאורה 

מעניין לקרוא אותך
דווקא בזוגיות ארוכה בעיני כבר לא צריך לבדר ולהוכיח. ויש שם משהו נוח במרחב הזה, להיות אותנטית ולא לבד. זאת איכות אחרת. עבורי זה מאפשר איזה בסיס כזה. לבד הייתי נוטה לפעמים להישמט עם עצמי לכל מיני מקומות מבלבלים. זה שיש לי מקום, שיש לי בית משלי עם מישהו ועם הילדים שלנו, עבורי זה עוגן.
וזו גם מלאכת יצירה, ליצור את הבית הזה כמו שאני רוצה שהוא יהיה...
וגם עבודה ומטלות שלא נגמרות...
באמת שילוב של חומר ורוח. 
אבל אלה הסיבות שאני שמחה בזוגיות.
למה בעצם את רוצה זוגיות?

תודה לכל אחת שכתבה
ממש מעניין לקרוא את התגובות שלכן. 
לא הייתי אף פעם בזוגיות ארוכה אז אני לא יודעת איך זה באמת. כן היו לי קשרים מסעירים, מלאי תשוקה ואהבה וגם מכאיבים. באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לשנות את הדפוס וכן ליצור קרקע לקשר יותר ממושך ואינטימי. אז הפסקתי לעשות את מה שעשיתי ופניתי יותר פנימה לחזק את עצמי. כבר כמה שנים לא הייתי ממש פעילה בכל הזירה הזו של דייטים וכדומה. 

עדיין, זה שאין לי ניסיון בזוגיות, קשה לי לדמיין את עצמי בתור בת זוג. מרגיש לי לא אני. אני אוהבת להיות הרבה לבד ואין לי בעיה להשתעמם לבד אבל מרגיש לי שעם בנאדם אחר זה צריך להיות שונה. אחרת מה הטעם? 
בלהשתעמם לבד יש משהו נינוח, וגם אם לא, אני לא מצפה מעצמי לכלום. אני יכולה לפחות לחלום על ימים יותר טובים. אבל מול אחר אני מרגישה שצריכה להוכיח משהו, להיראות יותר זוהרת ממה שאני, אולי לבדר אותו, וגם כמובן שהוא לא יראה לי רגיל ומשעמם. 
אולי שם הפחד. 
קל לי לדמיין איך ארגיש בקרבה הרוחנית הזאת לבנאדם אחר (וגם חוויתי אותה במציאות), אבל קשה לי לדמיין איך קשר כזה יראה בתור מערכת יחסים. מרגיש לי כאילו להוריד מקודש לחול. או שצריך לבחור בין הרוח לחומר. 
כנראה זה לא סתם כי די קשה לי בעולם החומר עם עוד הרבה דברים...

מקווה שיצא מובן, קשה לי לשים את האצבע גם אצל עצמי. 
אני פשוט מרגישה שיש שם הרבה פחד. 

נושא קרוב לליבי. תוהה איך בכלל להתחיל.
אני אכתוב קודם כל על מובחנות
מובחנות היא מונח שמתאר את היכולת להישאר מחוברת לעצמי, לרצונות שלי, לערכים שלי, לאותנטיות שלי בתוך מערכת יחסים. ממש יחד עם מישהו אחר, למשל כשאנחנו באותו חלל, או עושים דברים יחד (בניגוד לנפרדות, שם אני מחוברת לעצמי כשאני רחוקה מהאדם השני)
אז מערכת יחסים שבה לשני הצדדים יש מובחנות גבוהה היא חוויה שונה מאוד ממערכת יחסים עם מובחנות נמוכה, שם יש את השיעמום הזה ואובדן התשוקה, ולפעמים מרירות ודברים נוספים.
כשאני אותנטית ולא מרצה אז מערכת היחסים נשארת חיה, נשארת עם תשוקה.
זה אומר יותר קונפליקטים, יותר אתגרים, יותר להתמודד עם פערים. 
למצוא דרך לקיים את הרצון העמוק שלי בלי שזה יסתור את הרצון העמוק של השני.
זה אומר שכשיש קונפליקט לא צריך למצוא פשרה. צריך לקחת לחשיבה עמוקה יותר ולבירור את הרצון. לבדוק אולי יש רצון מדוייק יותר?
ודווקא להתעקש לא לוותר על הרצון המדוייק שלי.
ואז מערכת יחסים היא בעצם המרחב שבו אפשר לגדול בדבר הזה, איך להמשיך להיות בקשר, בחיבור, ויחד עם זה להישאר מחוברת לעצמי ולא לוותר עלי ועל האותנטיות שלי.
בכלל, בעיני היתרון הגדול ביותר של מערכת יחסים הוא הכמות האדירה של ההזדמנויות לצמוח (שמסתתרות מאחורי כל קושי)
כשמתאהבים זה מאוד מסעיר וטוטאלי. אבל במרחבים שבאים אחרי שהסערה הזו שוככת יש יותר הזדמנות לגדילה.
אני עוקבת אחרי אמיתי מגד, מטפל זוגי מעניין שכותב על הרעיונות האלה.

דבר אחר. איך את עם הפנים האחרות של שגרה בחיים שלך? בעבודה, עם חברות?
אני יכולה להגיד שאני בהכלה עכשיו של המקום המשעמם בחיים. שזה גם חלק מהם וחלק בריא מהם.
החוויה של החיים יכולה להיות מאוד מסעירה עבורי, לפעמים גבוהה, לפעמים רוחנית, לפעמים שינויים גדולים קורים בי ואני נפתחת. ולצד זה יש תקופות של שיעמום, שגרה, רגילות, כביסה.
לאחרונה אני ממש בתרגול של המקום המשעמם הזה. של לעשות בקבלה את הדברים הפשוטים והמשעממים בלי להזדרז חזרה אל ה"אקשן". לקבל את התקופות האלה, הן מה שמאפשר את הצמיחה שבאה אחר כך.

עכשיו קראתי אותך שוב וחשבתי על הזוגיות שלי- כי גם אני רציתי פעם קרבה נשמתית כזאת (ולא קיבלתי), ועכשיו זה דווקא אחד הדברים האהובים עלי בקשר. המרחק. ההבדל. המקום הזה של להקשיב בפתיחות מוחלטת לבן הזוג ולהיות נדהמת מכמה אנחנו שונים. להבין באמת את ההבדל.
ומהצד השני, לחלוק איתו מהחוויות שלי, שרחוקות ממנו, והוא פשוט מקשיב.
זה מאפשר לחוות יותר לעומק את המגוון האדיר שיש בעולם, בבריאה...

לאורה כתבת מהמם ומדויק אני משוכנעת שתקבלי בדיוק את מה שאת צריכה ❣

קודם כל רוצה להגיד שאני פה וקוראת...
עלו לי כמה מחשבות... בעיקר הרגשתי כמה הנחות יסוד כאלה שאולי אפשר לחשוב עליהן מחדש.
למה שתמשיכי להיות עם מישהו אם כבר לא טוב לכם יחד? את יכולה להיות בקשר/לצאת עם מישהו (אולי זו הגדרה יותר קלילה?) ואם את מרגישה שזה כבר משעמם, לא מרגש, לא כיף... להיפרד. את לא ישר מתחייבת לשנתיים, עשר שנים או חודש. כמובן אפשר להגיד בתחילת הקשר שאת לא מחפשת קשר רציני/חתונה... ולחפש אנשים דומים. אם האהבה הגדולה והתשוקה נעלמת... אולי את טיפוס של מונוגמיה סדרתית? כלומר להיות כל פעם תקופה עם מישהו, ואז לעבור למישהו אחר. ממש ממש בסדר והגיוני וכיף. (מציינת שכן הרגע של להיפרד ממישהו הוא לא קל ולא נעים אבל לפעמים זה המחיר של להיות נאמנה לעצמך)

ודבר שני, לגבי ה"מישהו שיראה אותי בטרנינג" - זה לא חייב לקרות, אני חושבת שיש הרבה צורות של קשר ויכול להיות גם קשר שהוא נטו להיפגש לבילויים משותפים כמה פעמים בשבוע/חודש בלי לגור ביחד ובלי כל הצד של השגרה המבאסת.
(ופה גם מציינת שלפעמים כשכן מכירים מישהו פתאום דווקא יש חשק לשגרה יומיומית וטרנינגית... אבל זה קורה או לא קורה, לפי הרגשתך, לדעתי... ממש לא חובה, אבל את עשויה להיות מופתעת שפתאום כן תרצי רבדים של קשר שלא רצית קודם, אם זה מישהו שכיף ונוח לך איתו)

לא רוצה לכתוב עוד מלא כי לא יודעת מה דעתך אז תכתבי לי אם הכיוונים האלו נשמעים לך מעניינים ואשמח לחשוב איתך ביחד

*למי שזה לא מובן לו מאליו - נא להגיב בעדינות והתחשבות.*

למרות שאני רוצה זוגיות, קשה לי לחשוב על זוגיות...
האמת שגם קשה לי עם המילה הזו "זוגיות"
מעדיפה לחשוב על זה בתור "אהבה" או "קשר", ולהגיד חבר ולא בן זוג.
תמיד הרגשתי שהדבר הזה, זוגיות, מוזר לי ולא נגיש לי, למרות שרציתי קשר קרוב, חברות, אהבה, תשוקה... אבל קשה לי לחשוב על להקים משפחה או להיות עם אותו בנאדם במשך הרבה שנים.
לא כי קשה לי להיות נאמנה - למשל, בקשרי חברות אני מאד מסורה ומשתדלת לטפח אותם לשנים רבות. אני גם לא אחת שפוזלת לצדדים וצריכה כמה גברים או לפלרטט עם אחרים.
בכל זאת משהו במחשבה על זוגיות קשה לי, לא עובר לי בגרון.

התאהבות תמיד התקשרה לי עם הרפתקאה, משהו מסעיר ורומנטי שקורה, אדם שנראה לי מעל הכל, הכי חשוב מכולם. תשוקה מאד גדולה, קרבה נשמתית מאד גדולה, משהו קצת בלתי מושג ובלתי אפשרי. 
תמיד הרתיע אותי לחשוב על הזמן שההתאהבות תעבור והכל יכנס לשגרה... ועכשיו גם תקועים עם הבנאדם ויודעים שלא תהיה עוד התאהבות (ושאם כן, זה ייצור בעיה גדולה בקשר).
זה נראה לי נורא עצוב, ותמיד הפחיד אותי שיהיה לי משעמם בקשר כזה. שנסתכל אחד בשניה ונשתעמם, שלא נבין לאן נעלמה האהבה הגדולה והתשוקה. שיום ועוד יום יעבור והכל יהיה רגיל. 
לא רק אחרי עשר שנים, אולי אפילו אחרי שנתיים... 
אני יודעת שזו כנראה הסתכלות די ילדותית על מערכות יחסים, אבל קשה לי לעבור את המכשול הזה, בלב אני לא רוצה פשוט אדם שיהיה לידי ביומיום ויראה אותי בטרנינג ויגלה את כל הפגמים שלי. פשוט אין לי חשק לזה... בא לי קסם, משהו גדול מהחיים אפילו שזו אשליה וזה לא מחזיק מעמד

אשמח למחשבות שלכן בנושא...
ברור לי שהגישה הזו תוקעת אותי אבל אני לא יודעת איך להתקדם מפה.