אורנה פרידמן אני אכן מסכים איתך וכנראה גם עם אחרים בנושא "לשם מה האבחון"
בישראל, להבדיל מרוב המקומות האחרים בעולם, התפתחה לה שיטה המטפלת לא רק בקושי ישירות אל גם מנסה להתמודד עם הגורמים הסביבתיים לקושי כחלק אינטגראלי. קוראים לשיטה הזו שיטת אלבאום.
לצערי או למזלי הרב, לקחתי את הדרך לטיפול בקשיי הילד למקומות עמוקים מאוד, שיכולים לתת תוצאות נהדרות, אך רק בישראל. בכל שאר מקומות העולם (הכוונה למדינות בעלות חוקים ברורים בנושא למי מותר לעשות מה) אסור לטפל בדרך בה השיטה עובדת בישראל. זאת אומרת, פיכולוג, פסיכוטראפיסת או פסיכיאטר יעשה את העבודה המשפחתית רגשית בכלים שלהם, והמטפל בקשיי התפקוד והלמידה של הילד יתרכז בנושא הזה בלבד בכלים העומדים לרשותו.
בארה"ב לדוגמא, המטפלים בקשיים של הילד מקפידים ביותר שלא לחצות את הגבולות. הסיבות מחולקות לנושאי ביטוח ולקושי לעשות משהו שלא למדו. היצירתיות בטיפול מוגבלת ביותר לתחומים שלמדו.
לדוגמא, OT לא יעשה דבר שיכול לערב את האם מבחינה רגשית בעבודה שלה עם עצמה, מעבר להמלצה המאוד לא מחייבת שהיא יכולה להתייעץ עם גורמים מקצועיים כאלו או אחרים.
זה נכון לגבי רוב המקצועות הנלמדים כאן באקדמיה.
החלוקה ברורה ונשמרת בקפדנות.
בישראל של ליפני עשרים וחמש שנים, לא היה מי שיגביל אותי (רק כיום מנסים לקבוע חוקים ברורים בנושא) ולכן פיתחתי את השיטה לפי מה שיהלד והמשפחה צריכה. אני מאמין ודוגל שכך צריך לעשות אך רק בישראל. במקומות אחרים חייבים לשנות את הגישה בשיטה מיסודה.
מכיוון שבישראל מדובר, הרי שלאיבחון תפקיד מרכזי, האבחון מיועד לקבוע את המצב ואת מערכי הכוחות של המטופל ומשפחתו.
לא ניתן לטפל בחלק הרגשי של הילד ללא שמטפלים גם בהורים. הילד ברוב המוחלט של המקרים לא יהייה מעבר ל 50% מהקושי שהוא מציג או סובל ממנו.
מסיבה זו חייבים לאבחן את ההורים גם, ולקבוע מה ואיך צריך לעשות על מנת לטפל בילד "בהצלחה" כאשר הדגש הוא על הצלחה.
עבורי הצלחה היא כשהילד מסוגל לתפקד היטב לאורך השנים הבאות מבלי שהצרות שהגיע איתן אלינו ממשיכות להפריע. הכוונה היא ליצירת התנאים והאווירה האישית ומשפחתית המאפשרות זאת.
מסיבה זו האבחון חשוב בצורה בלתי רגילה. איך כל מאבחן יצליח לפתח את הכלים המאפשרים לו להעניק למשפחה את האיזון הנכון עבור הילד, זוהי בעצם תורת האבחון כולה. זהו נושא חשוב ורגיש שחייבים להתיימן בו הרבה ולעומק, ולהחליט מראש לאן מעוניינים להגיע.
גם אם מאבחן/מטפל מחליט שגישתו הטיפולית היא "שלא להיכנס לעומק הרגשי בכלל", אלה לטפל בקשיים המוטוריים והחושיים בלבד, הרי שהוא יעשה מלאכת קודש ברמה גבוהה בהרבה מרוב העבודה הנעשית ברחבי העולם. אל תפחדו לקחת את הגישה הזו במידה וכך אתם מרגישים. אין שום פסול בכך, להיפך.
עבורי, מכיוון שאיני גר בישראל, הרי שכל השנים האחרונות עסקתי בלפתח את הגישה של עבודה גופנית עמוקה, תוך כדי מגע מינימאלי ברגשות ההורים. אני מתקשה לבצע זאת, כי כל מה שאני עושה אני עושה עם הילדים והנערים בנוכחות ההורים, כך שאני ממשיך לעבוד על התפתחות ההורה בכל מקרה. אך אני גם מסוגל כיום להפריד לחלוטין את העבודה מהתהליך הרגשי העמוק ולהתמקד בצורכי הילד בלבד. מסתבר שניתן להגיע לתוצאות חיוביות מאוד גם בדרך הזו.
נכון, זה לא ישנה את הגישה המשפחתית בצורה שתחזיק מעמד לאורך השנים, אך אולי כן
. לדעת מה הגבולות המותרים לנו זוהי כל החוכמה. לקבל על עצמנו גבולות ברורים, שייך ליכולת שלנו להיות צנועים ולדעת מה אנחנו מסוגלים ומה לא. את זה, כל אחד מאיתנו יצטרך להחליט לעצמו.
[po]אורנה פרידמן[/po] אני אכן מסכים איתך וכנראה גם עם אחרים בנושא "לשם מה האבחון"
בישראל, להבדיל מרוב המקומות האחרים בעולם, התפתחה לה שיטה המטפלת לא רק בקושי ישירות אל גם מנסה להתמודד עם הגורמים הסביבתיים לקושי כחלק אינטגראלי. קוראים לשיטה הזו שיטת אלבאום.
לצערי או למזלי הרב, לקחתי את הדרך לטיפול בקשיי הילד למקומות עמוקים מאוד, שיכולים לתת תוצאות נהדרות, אך רק בישראל. בכל שאר מקומות העולם (הכוונה למדינות בעלות חוקים ברורים בנושא למי מותר לעשות מה) אסור לטפל בדרך בה השיטה עובדת בישראל. זאת אומרת, פיכולוג, פסיכוטראפיסת או פסיכיאטר יעשה את העבודה המשפחתית רגשית בכלים שלהם, והמטפל בקשיי התפקוד והלמידה של הילד יתרכז בנושא הזה בלבד בכלים העומדים לרשותו.
בארה"ב לדוגמא, המטפלים בקשיים של הילד מקפידים ביותר שלא לחצות את הגבולות. הסיבות מחולקות לנושאי ביטוח ולקושי לעשות משהו שלא למדו. היצירתיות בטיפול מוגבלת ביותר לתחומים שלמדו.
לדוגמא, OT לא יעשה דבר שיכול לערב את האם מבחינה רגשית בעבודה שלה עם עצמה, מעבר להמלצה המאוד לא מחייבת שהיא יכולה להתייעץ עם גורמים מקצועיים כאלו או אחרים.
זה נכון לגבי רוב המקצועות הנלמדים כאן באקדמיה.
החלוקה ברורה ונשמרת בקפדנות.
בישראל של ליפני עשרים וחמש שנים, לא היה מי שיגביל אותי (רק כיום מנסים לקבוע חוקים ברורים בנושא) ולכן פיתחתי את השיטה לפי מה שיהלד והמשפחה צריכה. אני מאמין ודוגל שכך צריך לעשות אך רק בישראל. במקומות אחרים חייבים לשנות את הגישה בשיטה מיסודה.
מכיוון שבישראל מדובר, הרי שלאיבחון תפקיד מרכזי, האבחון מיועד לקבוע את המצב ואת מערכי הכוחות של המטופל ומשפחתו.
לא ניתן לטפל בחלק הרגשי של הילד ללא שמטפלים גם בהורים. הילד ברוב המוחלט של המקרים לא יהייה מעבר ל 50% מהקושי שהוא מציג או סובל ממנו.
מסיבה זו חייבים לאבחן את ההורים גם, ולקבוע מה ואיך צריך לעשות על מנת לטפל בילד "בהצלחה" כאשר הדגש הוא על הצלחה.
עבורי הצלחה היא כשהילד מסוגל לתפקד היטב לאורך השנים הבאות מבלי שהצרות שהגיע איתן אלינו ממשיכות להפריע. הכוונה היא ליצירת התנאים והאווירה האישית ומשפחתית המאפשרות זאת.
מסיבה זו האבחון חשוב בצורה בלתי רגילה. איך כל מאבחן יצליח לפתח את הכלים המאפשרים לו להעניק למשפחה את האיזון הנכון עבור הילד, זוהי בעצם תורת האבחון כולה. זהו נושא חשוב ורגיש שחייבים להתיימן בו הרבה ולעומק, ולהחליט מראש לאן מעוניינים להגיע.
גם אם מאבחן/מטפל מחליט שגישתו הטיפולית היא "שלא להיכנס לעומק הרגשי בכלל", אלה לטפל בקשיים המוטוריים והחושיים בלבד, הרי שהוא יעשה מלאכת קודש ברמה גבוהה בהרבה מרוב העבודה הנעשית ברחבי העולם. אל תפחדו לקחת את הגישה הזו במידה וכך אתם מרגישים. אין שום פסול בכך, להיפך.
עבורי, מכיוון שאיני גר בישראל, הרי שכל השנים האחרונות עסקתי בלפתח את הגישה של עבודה גופנית עמוקה, תוך כדי מגע מינימאלי ברגשות ההורים. אני מתקשה לבצע זאת, כי כל מה שאני עושה אני עושה עם הילדים והנערים בנוכחות ההורים, כך שאני ממשיך לעבוד על התפתחות ההורה בכל מקרה. אך אני גם מסוגל כיום להפריד לחלוטין את העבודה מהתהליך הרגשי העמוק ולהתמקד בצורכי הילד בלבד. מסתבר שניתן להגיע לתוצאות חיוביות מאוד גם בדרך הזו.
נכון, זה לא ישנה את הגישה המשפחתית בצורה שתחזיק מעמד לאורך השנים, אך אולי כן :-) . לדעת מה הגבולות המותרים לנו זוהי כל החוכמה. לקבל על עצמנו גבולות ברורים, שייך ליכולת שלנו להיות צנועים ולדעת מה אנחנו מסוגלים ומה לא. את זה, כל אחד מאיתנו יצטרך להחליט לעצמו.