האם בכלל אפשר לא להתפשר בנושאים שכל כך עקרוניים לכול אחד משני הצדדים
זה טבעי לגמרי שלא תמיד יהיו הסכמות.
גם אצלנו, רמת הוויכוחים עלתה והרקיעה אחרי שנולדה הבת. הרי כשאתה מחליט עבור עצמך - אתה לוקח אחריות ונותן רק לעצמך דין וחשבון, ועל הילד - מחליטים שניים. שני אנשים - אפשרות סבירה לשתי דעות.
נדמה לי שכל אחד מצפה שהשני יתפשר
ואין טוב יותר מלדבר ולדבר, עד שיוצא עשן לבן .
כל אחד יכול להביא טענות ולנסות לשכנע, וכל אחד יכול לחשוב - איפה הוא מוכן להתפשר עבור השני, ז"א, מהו הגבול האדום שלי ? ומה שלא שם בקצה, אז אני מוותרת!
לדוגמא חיסונים:
הוא רצה את כולם, אני לא רציתי אף אחד. אז קודם כל דחינו, ואז נתנו רק את מה שהוא לא היה מוכן לוותר עליו, ועשינו בהדרגה. אבל כשהסכמתי, עשיתי זאת בלב שלם (אמנם לא אהבתי את זה אבל
הסכמתי וקיבלתי) הרגשתי שזה יעזור לכולנו להתמודד עם החיסון. איפה שאני הייתי נחרצת ולא מוותרת - הוא הסכים.
לגבי מתן אנטביוטיקה. נכון שהייתה עם חום ודלקת, אבל אני בעד לתת לגוף להתמודד ולצאת מחוזק, עם עזרה של רפואה משלימה והוא לא מוכן לקחת את הסיכון.
תיראי, ברור שאת צודקת,
אבל...
את חייבת לנסות לראות את הצד שלו ולא רק לצפות ממנו להבין אותך.
ברגע שאת מביעה עמדה קיצונית לצד אחד הוא יקח את העמדה השניה - גם כן בקיצוניות, כדי לאזן!
אז הוא לא מכיר את הרפואה המשלימה, והוא בן של רופאים, וגדל על כמויות אנט' (מדברת על זוגי:-) ) , ואז נולד לו ילד והוא אחראי עליו - ואלה הכלים שלו להתמודד עם המצב הזה. יש מחלה - הולכים לרופא שיתן תרופה.
ואת - הכל אצלך בטבעיות של הגוף...
זה מפחיד את מי שלא שם! אין לו שום כלים להתמודד מול האיום הזה, ולכן הוא נהייה יותר קיצוני, כי הוא מבוהל.
אתם הולכים יחד לרופא? את לבד?
אם יש אי-הסכמה, או הסתכלות/השקפה שונה כדאי שתלכי לבד לרופא.
תמיד חשוב לתת לגוף, לטבע ולאלטרנטיבי את המקום, במקביל, את רואה את הילד - כמה הוא סובל? צריך או לא צריך אבחנה של רופא?
תחפשי את הרופא הפחות מזיק לדעתך, לפחות אחד שאפשר לדבר איתו, ובטח אחד כזה שישלח לתרבית לפני מתן אנט'.
תשאלי את כל השאלות הרפואיות כדי שתוכלי לתת תשובות לעצמך ולבן-זוגך, תתיעצי עם הרופא לגבי השלכות של אי מתן התרופה המומלצת. ורק אז תחליטו.
אני יודעת שיש כאן קיצוניים באתר
כל אחד צריך לחיות בשלום עם עצמו, ועם הזוג שלו
בזוג יש דינמיקה מסוימת, אחד שיותר פעיל בתחום זה, ושני בתחום אחר... לא תמיד חייבים את הכל לעשות יחד.
אני מאמינה שאם תראי לו שאת לא נגדו, תכבדי את החששות שלו, תקבלי את כל האינפורמציה המלאה מהרופא בשיא הרצינות ותטפלי בכל דרך הניראית לך שהילד יבריא הכי מהר שאפשר - אז הוא יסמוך עלייך! תני לו צ'אנס, תני לו להתרגל "לשיגעון", הרי אין לו סיבה להתנגד למשהו טוב, אבל תביאי קבלות... תהיי את רגועה, תסבירי לו את התהליכים הטבעיים של המחלה, תראי לו על הילד שיש שיפור, כל אלא יביאו שקט נפשי והוא יעזוב אותך לדרכך ואולי אף יצטרף אלייך.
הייתי כ"כ גאה בעצמי שהצלחנו להתגבר על דלקת ריאות של הילדה מבלי אנט'. הלכתי עד הסוף עם הרופא, כל פעם הבאתי אותה לבדיקה נוספת, לשמיעה, למעקב, ואפילו לצילום חזה הלכתי איתה - לא ראיתי צורך לתת, היה ברור שעם הזמן המצב משתפר, וכך זה עבר! עם חיזוקים מהצד ובלי אנט'.
אבל הזוגי ראה שאני מטפלת, אני לא "מזניחה" ואומרת "הטבע ירפא" כי זה מלחיץ
אותו!! אז אני הולכת עם מה שחשוב לו ועם מה שחשוב לי
במקביל .
זו לדעתי החכמה בזוגיות, לראות את הצרכים של כל אחד ולא לבטל אותם, לא לדרוך על היבלות הכי רגישות או לחטט בפצעים או בפחדים הכי כואבים ולדלג בקלילות מסביב.