לאורה יקרה, כמה משמח לשמוע על הרצון שנפתח ומתעורר.
משהו בך מסכים. הייתי מטפחת את הרצון הזה בעדינות. מקשיבה לו, מזהה, נהנית ממנו ולא לוחצת עליך. כמו שאמרת: את "מתאמנת". 

לגבי החברה, הפגיעות והכאב מובנים לגמרי אבל אם הלב מסכים לשמוע ולהקשיב אולי שווה לתקן. או לפחות לשמוע מה יש לה לומר ולבדוק מה את מרגישה מול זה. מערכות יחסים יכולות לעבור משברים ולהיוולד מחדש. תלוי כמובן בשיח שיהיה ביניכן בנושא, מה קרה ולמה, ומה הכוונות להמשך. 

מעדכנת...
מרגישה התעוררות של הרצון. יותר רוצה.
פתאום דווקא מדמיינת את עצמי מתחבקת עם מישהו, במיטה עם מישהו, ביומיום עם מישהו, וזה נעים לי. יותר נעים ממפחיד.
כלפי חוץ, עדיין מרגישה סגורה וביישנית. מתאמנת. היום בעבודה הגיע בחור שנראה טוב, בחנתי אותו והוא בחן אותי... ככה כל היום. לא החלפנו מילה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה שיגיד לי משהו, אולי כן ואולי לא?
מתאמנת בלהסתכל לבחורים ברחוב בעיניים, לשדר הזה. פעם הייתי משפילה מבט, אוטמת את עצמי. 
מקשיבה לקולות שזה מעלה בי, לדחיה שאני מרגישה כל פעם, אפילו שכלום לא קורה...
מרגישה שכשאני מסתכלת על בחור והוא לא מחזיר לי מבט, או לא מחייך, שהוא חושב שאני לא ראויה, לא שווה.
מקשיבה לגוף שלי, נושמת...

יש לי ידיד\מכר שאני חושבת עליו הרבה לאחרונה. אנחנו מכירים כבר כמה שנים, אבל אין לנו קשר קרוב, יוצא לנו להיפגש פעם ב, לרוב במקרה כשאנחנו מסתובבים באותו אזור. 
לפני חודש יצא לי לראות אותו וממש נמשכתי אליו כמו מגנט.
הוא גבר מאד חתיך ותמיד חשבתי שהוא מושך, אני יודעת שגם הוא חושב שאני יפה (אמר לי כמה פעמים). אבל גם ידעתי שמתחת לזה הוא מדוכא ותקוע בחיים וגרוע עם בנות ותקשורת. אז אף פעם לא שידרתי לו שאני בעניין. 
כן כיף לי לבלות איתו כידיד והוא מתייחס אליי יפה. 
לאחרונה חושבת עליו הרבה, אולי כדאי "להתאמן" עליו, קצת להתחבק, קצת לדבר יותר לעומק, לצאת לדייט או משהו כזה. 

חוץ מזה, יצא שהייתי בחודש מאד קשה, נפשית ובריאותית, מאד נסגרתי בתוך עצמי ובקושי ראיתי אנשים.
הסביבה שאני גרה בה די מבודדת אז חוץ מעבודה ומשפחה לא יוצא לי לראות אנשים אם אני לא יוזמת. אפילו כדי לשהות באיזה חלל עם אנשים בגילי או בווייב שלי אני צריכה לנסוע. וזה מאד קשה לי, הבידוד הזה. מרגישה שככל שאני מתרחקת מהחברה, אז סתם לבלות עם אנשים נעשה לי יותר ויותר קשה להכלה. 
עכשיו מרגישה שרוצה שזה יבוא אליי, אבל קשה לי ליזום, קשה לי להרים טלפון, גם כי מרגישה שאין לי את האדם המדויק שאני רוצה לבלות איתו, ופוחדת שלא ילך טוב עם אלו שאולי יהיו זמינות. שלא אקבל את החום והאהבה וההבנה שאני רוצה. קשה לי להיות במצב של סתם תקשורת יומיומית, למרות שאני יודעת שזה ממש יעזור לי ויתן לי אוויר לנשימה.
אבל אני לא מרגישה קלילה, לא מרגישה רצויה, מרגישה שכל העצב והפחד מדחייה קורנים ממני ומבקשים תשומת לב. 
מתלבטת, חושבת, ובסוף לא יוזמת. מחכה...

מישהי שהיתה חברה מאד טובה שלי, וניתקה קשר באופן מאד מכאיב (הפסיקה לדבר ולא תקשרה איתי), מגששת עכשיו אם אפשר לחדש את הקשר.
המקום שבי שרוצה לאהוב ולתקן אומר שכן, המקום הפגוע אומר שאני לא יכולה לתת בה אמון יותר. 
אולי בכלל לא לתת אמון בחברות יותר...
עצוב לי, מרגישה שאין לי תקנה, שאני רגישה מדי, מרגישה מדי ואף קשר לא יכול להחזיק מעמד עם זה. 
 

לאורה יקרה
אכן בדרך כלל אמונות עמוקות מקדימות את ''ההוכחות'' במציאות. ו''ההוכחות'' מחזקות את האמונות והן בתורן מייצרות עוד ''הוכחות''. מעגל.

המודעות העצמית שלך מרשימה.

לגבי מקור הדיכאון, הוא יכול להיות ביולוגי מולד, או כתוצאה מנסיבות חיצוניות באחד משלבי הילדות, או שילוב של שניהם, מולד ונסיבתי. שווה לתת מקום בעיבוד שאת עושה (לא כאן) גם לראשית חייך. כך או כך אין אשמים במקור. אני יודעת שאת יודעת ובכל זאת כותבת את זה.

_איך מחזקים את העוגן הפנימי? איך מחזקים את הוודאות של מה שאני רוצה אל מול הפחד?
לא רק הפחד שזה לא יתממש, גם הפחד שזה כן יתממש..._

נדמה לי שאת כבר עושה את זה. בנוסף, כל מה שכבר אמרנו על רשות וחמלה וכבוד למערכת הרגשית ולפחדים ולפצעים.

בתוך הנושא של רשות – אפשר לעבוד על הסכמה: הסכמה להרגיש את הפחד, הסכמה להתנגדות להרגיש את הפחד, הסכמה להביט על ההשלכות של מה יקרה אם זה לא יתממש, על ההשלכות של מה יקרה אם זה כן יתממש. אני בכוונה לא משתמשת במילה מחיר אלא השלכות, לכל בחירה, מודעת או לא מודעת, תמיד יהיו השלכות.

ואז הסכמה לא רק להביט, אלא הסכמה שזה באמת יקרה. 

פלונית,
אני לא לאורה היא בטח תכף תגיד מה היא חושבת ומרגישה...
אני מבינה ומסכימה עם מה שאת אומרת. במובן מסויים זו לא דעה הפוכה: אני חושבת שזה גם וגם. 

בתהליכים פנימיים הרבה פעמים הפנים שלנו מזמן מציאות חיצונית שתומכת בעוד התפתחות פנימית. 

למשל כמו אצלך - בן זוג שיעזור לראות כמה את מדהימה (איזה יופי אגב), או סביבת לימודים מסויימת שתאפשר לאדם לפרוח (בניגוד לסביבה למשל תחרותית מדי), או סביבת עבודה שתומכת באדם לקחת לעצמו מקום (בניגוד לסביבה למשל שבה הוא בלתי נראה).

זה מעין ריקוד בין הפנים לחוץ, שתומכים זה בזה ויוצרים מעגל חיובי שהולך ובונה מציאות חיובית. אני לא מתיימרת לדעת מה קרה אצלך. במקרים כאלה לעיתים יש עבודה פנימית מקדימה שבכלל מאפשרת לאדם מאוד מסוים מעצים ומצמיח להיכנס למרחב שלך. אולי אפשר להגיד שבפנים בפנים הסכמת שהוא יגיע? האמנת, בחלק הלא מודע, שאת ראויה לו? רק את יודעת לומר אם זה אכן כך.

ממה שאני מבינה, לאורה משתמשת כרגע בתהליכי העצמה כדי להעזר בעיניים חיצוניות שיעזרו לה לקלוט מי היא ולהתגבר על הפצע והחסך שנותנים את הטון. אין ספק שעיניים חיצוניות של בן זוג מתאים ומעצים יכולות לחזק את זה עוד יותר. אבל שם גם התסכול והתקיעות.

היי ליאורה,
אני עוקבת אחרי הדיון כאן וברשותך התייחס להודעה האחרונה שלך כי אני ממש רוצה לחדד את הנקודה "ברובד המודע אני יודעת שאני ראויה, יפה, חכמה, עם הרבה אהבה ואינטילגנציה רגשית." 
אני שנים הייתי משוכנעת (כבוגרת של המון סדנאות מודעות וטיפול) שאני יודעת שאני ראויה, אבל לא באמת האמנתי, תמיד הייתה לי התחושה של המתחזה שלא ממש שלמה עם מה שהיא מספרת לעצמה על עצמה,
ברגע שנכנסתי לזוגיות ובן זוגי ראה את מי שאני עם כול המגבלות והחסרונות לצד כול היתרונות והתכונות המהממות שלי, הצלחתי להאמין, להשלים ולדעת מי אני באמת,
לצערי אולי באמת צריך צופה מהצד, חברה, אהוב או בן משפחה שיגיד לך מה הוא רואה בך ולנסות להסתכל ולחשוב על עצמך בדיוק מה שהחברים הטובים שלך רואים בך.
מההתרשמות שלי את מהממת ובר המזל שיהיה איתך בזוגיות ממש יזכה.
אני מתנצלת שאני רושמת בניגוד לדעה הרווחת שהשינוי צריך לבוא מעצמך וללא שום תלות בגורם שלישי אבל עבורי זה לא עבד ולכן היה חשוב לי לרשום.

עירית, תודה.
רק לכתוב פה ולקרוא את התגובות מחזק ומעודד אותי.

_זה יכול לבלבל כי יש תחושה שברובד המודע והישיר את לגמרי יודעת מי את, למה את ראויה, מהם הצרכים שלך מקשר זוגי וכן הלאה. ומצד שני החיים מציירים לך מציאות אחרת. אני מתארת לעצמי שלא פשוט להכיל את הפער הזה._

המשפט הזה ממש פתח לי את הלב. חשבתי לעצמי, כן, אני יודעת מי אני ולמה אני ראויה! 
בדרך כלל הדיאלוג שלי עם עצמי די מוריד ומסוכסך... יש בי חלק שכל הזמן מוריד אותי
כמו שאת אומרת, ברובד המודע אני יודעת שאני ראויה, יפה, חכמה, עם הרבה אהבה ואינטילגנציה רגשית. אבל יש בי צד שמאמין שאני לא מספיק טובה, שמשהו בי דפוק... דברים שקרו "מוכיחים" את זה, אבל נראה לי שהאמונה הזאת הקדימה אותם, השנים של הדיכאון מאד ביססו אותה, ואני לא יודעת באמת מה המקור של הדיכאון. 

איך מחזקים את העוגן הפנימי? איך מחזקים את הוודאות של מה שאני רוצה אל מול הפחד?
לא רק הפחד שזה לא יתממש, גם הפחד שזה כן יתממש...


 

לאורה יקרה,
קחי ותני לך את הזמן להגיע לנקודה. זה אחד היתרונות של הפלטפורמה הזאת

זה יכול לבלבל כי יש תחושה שברובד המודע והישיר את לגמרי יודעת מי את, למה את ראויה, מהם הצרכים שלך מקשר זוגי וכן הלאה. ומצד שני החיים מציירים לך מציאות אחרת. אני מתארת לעצמי שלא פשוט להכיל את הפער הזה.

את צודקת שמתן רשות לבדו אינו מספיק. יש עוד היבטים משמעותיים כמו ביסוס תחושת ראויות לקשר מיטיב, כמו הסכמה לקפוץ למים ולקחת סיכון לאבד מישהו או ''סתם'' סיכון להרגיש רגשות לא נעימים. בוודאי.

מה שכן, מתן רשות ויד רכה הם בעיני מפתח או חלק בלתי נפרד מכל שאר. יד רכה - מעבר לכך שהיא מאפשרת לגשת למקומות כואבים שלא תמיד יאפשרו לגעת בהם בדרך אחרת - היא מלמדת את המערכת הפנימית שלך שהיא ראויה לטוב. היא הלבנים מהן בונים את תפיסת הערך החיובית.

יופי שאת בתהליך שממוקד פנימה. הייתי מבקשת או מחדדת שוב למי שמלווה אותך את עניין הראויות לטוב ואת ההסכמה לקפוץ למים הקרים. אני מבינה מבין השורות שלך שזה משהו שכפי הנראה כבר קיים בתהליך הזה, שווה לחדד עוד קצת.

נקודה נוספת שעולה זה המתח שקיים בין לא ללחוץ על עצמך, להרפות, לתת אמון שמה ששלך יגיע, להיות סבלנית ולנשום שוב ושוב - לבין לעמוד מול התסכול, אי ההצלחה ותחושת התקיעות. את נעה בין שני הקצוות הללו וזה לא פשוט. האתגר שאת בעצם מתמודדת איתו הוא להישען על ידיעה הפנימית ועל תחושת ודאות פנימית, כאשר המציאות החיצונית עדיין לא התממשה. את עדיין לא רואה בעיניים את מה שאת כמהה לו כל כך. התמודדות עם חוסר ודאות זה אחד האתגרים האנושיים הגדולים של כולנו. ככל שתתקדמי ותעמיקי בתהליך שלך (וכל הכבוד על שש השנים), כך העוגן הפנימי יתחזק ותוכלי להישען עליו, ולעמוד עוד יותר בעוצמה מול חוסר הוודאות.

תראי מה עולה בך מול זה, לאט לאט

עירית, קודם כל תודה 

לוקח לי זמן להבין מה להגיד ואיך להגיע לנקודה. אני מרגישה שרק לתת רשות זה לא מספיק אבל לא יודעת למה...
מצד אחד אני ממש לא לוחצת על עצמי. אני כבר 6 שנים בתהליך שמאד ממוקד פנימה וכמעט לא יוצרת קשרים עם אנשים חדשים. מדי פעם יוצא שאני מכירה מישהו אבל מהר מאד זה מתמסמס. כשזה קורה זה מצד אחד מלהיב ומרגש אבל מצד שני מאד מפחיד ומלחיץ אז אני תמיד ברגשות מעורבים כשזה לא מחזיק מעמד. 
מצד שני, אותו מצב בדיוק יוצר מעצמו לחץ. כי אני בגיל שבו רוב האנשים כבר מתחתנים ומביאים ילדים ואני נמצאת במצב הזה המון זמן. אז יש את המחשבות המערערות, שזה לא בשבילי, שאני לא בנויה לקשר, שמאוחר מדי בשבילי, שכל הגברים שנשארו פנויים גם הם שרוטים כמוני, שאני לא עושה כלום בנושא, שאני לא אמצא ועוד ועוד. 
קשה לי שאני לא רואה התקדמות בנושא הזה, אני מרגישה תקועה. 
וקשה לי כשהמחשבות האלה מגיעות ומורידות אותי, כי אין לי איך לענות להן, למרות שכן יש בי גם אמונה שמה שנועד עבורי יגיע וזה לא קשור לגיל ולזמן וכו'. 

ואני כן מרגישה שאני רוצה יותר לצאת לפגישות ולהכיר ושמשהו יפתח לי במקום הזה. אני רוצה להינות ולהרגיש את הכיף והקלילות של פשוט להיפתח קצת לעולם. לחוות חוויות חיוביות, להרגיש יפה, נחשקת, לפלרטט, לשוחח שיחות מעניינות, להתחבק.
וזה גם קורה לעתים נדירות, אבל לרוב הכל מאד כבד ומפחיד. וגם, כשבאמת יש היכרות כזו חמודה וקלילה, אבל אני לא שומעת יותר מהבחור או שזה לא מסתדר להמשיך, משהו בי ישר לוקח את זה למקום של דחייה ונטישה. 
 

_אני מאד מתחברת לזה, וזה באמת מה שאני מתרגלת כבר כמה שנים.
אני מרגישה שאני יותר במקום הזה מול עצמי, אבל קשה לי להיפתח לקשרים..._
טוב לשמוע שאת בתנועה.
מה שעולה לי להציע זה לנסות, כמיטב יכולתך, לא ללחוץ עליך במודע או לא במודע להיפתח לקשרים. זה אומר להוריד ציפיות - לא במובן של וויתור, אלא במובן של חופש עבור הנפש שלך לבחור ולהתקדם ולהיפתח החוצה בקצב שלה.

לזכור שההיפתחות לקשרים מפחידה ומאיימת עד מאוד על החלקים העמוקים של הנפש שלך. לכוון לשם כמובן, להמשיך לרצות קשר כי זו הכמיהה שלך, ובו זמנית לכבד את הקצב.

מה את אומרת?

_כלומר, הדרך לרפא פחד נטישה היא ללמוד לא לנטוש אותך. ללמוד לסמוך על עצמך שתמיד תמיד תקשיבי לעצמך, למה שאת מרגישה, שתכבדי ולא תשפטי את מה שאת מרגישה, לסמוך על עצמך שאם את ניצבת מול אדם אחר שתגידי לו מה את מרגישה וצריכה, או מה את מבקשת שיפסיק לקרות. לדעת ולסמוך על הידיעה שאת ראויה לכל זה. שאת יודעת שאת חשובה ומשמעותית ושכל הטוב הזה מגיע לך._

אני מאד מתחברת לזה, וזה באמת מה שאני מתרגלת כבר כמה שנים.
אני מרגישה שאני יותר במקום הזה מול עצמי, אבל קשה לי להיפתח לקשרים...
לפעמים אני ממש לא אוהבת את עצמי ולא מרגישה חשובה ומשמעותית, או יפה או ראויה או מסוגלת לקשר וכו'.
לפעמים אני דווקא כן רואה את הטוב שבי אבל מרגישה שקופה ובלתי נראית בעולם. 

עירית_לוי תודה רבה,  דייקת כול כל בכתיבה חדה, רגישה, מנחמת וברורה.
לאורה אנחנו איתך לדעתי את הכיוון טוב שמתחיל בחיפוש והבנה.

בשמחה
ונכון, זה צעד ראשון.
זה לא יפתור את זה מיד, זה כן יכול לתת לך פתח כלשהו.

כאשר יש פחד נטישה וטראומה של פגיעה באמון, אני מאמינה שהדרך מתחילה בלהחזיר את האמון של האדם בעצמו: שאת תדעי שאת איתך, ולא משנה מה יקרה. לדעתי בלי זה קשה עד בלתי אפשרי ללמוד לסמוך על אדם אחר.

כלומר, הדרך לרפא פחד נטישה היא ללמוד לא לנטוש אותך. ללמוד לסמוך על עצמך שתמיד תמיד תקשיבי לעצמך, למה שאת מרגישה, שתכבדי ולא תשפטי את מה שאת מרגישה, לסמוך על עצמך שאם את ניצבת מול אדם אחר שתגידי לו מה את מרגישה וצריכה, או מה את מבקשת שיפסיק לקרות. לדעת ולסמוך על הידיעה שאת ראויה לכל זה. שאת יודעת שאת חשובה ומשמעותית ושכל הטוב הזה מגיע לך. 

וזו מיומנות שלא משנה מהו עומק הפצע, אפשר להתחיל לחזק מיד באמצעות זיהוי הרגשות שלך ומתן רשות להם.

רשות היא אהבה וכבוד לרגש ואליך. וזה ''חומר'' מרפא, תמיד

זה בהקשר לשאלתך לגבי הצעדים הבאים.

בנוסף, אי אפשר לדעתי לגעת בכאב בצורה יעילה ומרפאת מבלי לתת לו מקום וכבוד ורשות. התבוננות וזיהוי הם נקיים מגינוי ומהתנגדות. כל דבר אחר עלול להשאיר אותך בלופים של המחשבות שמובילות תמיד למבוי סתום.

תראי אם זה נותן לך מענה. אם לא, תשאלי עוד כמה שתרצי עד שזה יהיה לך ברור ובהיר. זה חשוב.

​​​

עירית, תודה רבה!
מה שהצעת נשמע לי מאד רך ונעים, אבל אני קצת לא מבינה איך המתן רשות הזה לבד יכול לרפא את הפחד. 
כי אולי יש לי רשות להרגיש את מה שאני מרגישה, אבל זה לא יגרום לי להרגיש בצורה חיובית יותר על זוגיות או כל הצעדים הקשורים אליה (ואולי כן?)
מרגיש לי שזה רק צעד ראשון מתוך כמה, תוכלי להסביר?

חוץ מזה, כבר לא זוכרת - יש באתר החדש אפשרות לצטט ולהגיב לציטוט?

_לגבי הפחדים - קשה לי לזהות כי זה כל פעם משהו אחר. המוח שלי מספר לי המון סיפורים על כל מיני תרחישים שיש או עשויים להיות בקשר_
זה הגיוני. כאשר יש לנו פחד עמוק כלשהו הוא יכול להופיע בהרבה "מופעים", כלומר להיות מוקרן על הרבה נושאים. מתוך מה שתיארת בפיסקאות הבאות, מתחת לכל אלה יש כפי הנראה פחד אחד - פחד של דחייה ונטישה. פחד שנוצר מטראומה של פגיעה מכאיבה ביותר בגיל ההתבגרות, שפגעה בהסכמה שלך להיקשר, באמון שלך באדם אחר, ואני משערת שגם באמון שלך בעצמך  - אמון ברעיון שתהיי בסדר מול כל מה שהחיים יביאו, מול מה שהאדם שמולך יביא, ואמון בחוסן הפנימי שלך. 

כמו שאת רואה, אני משתדלת לסייג את מה שאני כותבת ("כפי הנראה", "משערת"). אני מרגישה את הדברים בין השורות אבל רק את תדעי לומר אם זה אכן כך. 

את 'אדם רגיש מאוד'. זה הופך את הכל ליותר מאתגר, מציף, חזק. חשוב לי שתדעי שגם אנשים רגישים יכולים לפתח ולטפח תחושת חוסן, ותחושת ביטחון בתוך מערכות יחסים. זה לעיתים מעט מורכב יותר אך בהחלט אפשרי. 

פגיעה של היקשרות ואמון יכולה, כמו שאת חווית, לקרות בגיל ההתבגרות, אבל יש גם סיכוי שזו טראומה שמתלבשת על טראומה מוקדמת יותר בהיקשרות, טראומה מהילדות המוקדמת. גם אם את לא זוכרת שווה לבדוק. לא כדי להעצים שום דבר אלא רק כדי לתת מקום ועיבוד לכל ההיבטים של הפגיעה. 

זה נפלא שאת מרחיבה את היכולת שלך להכיל את עצמך ולתמוך בעצמך, זה לא מובן מאליו. וכפי שאת מתארת את עדיין מרגישה מצוקה וסבל מכיוון שהמבט שלך מופנה יותר לעבר מאשר לעתיד חיובי. זה הגיוני. אני נוטה לשער שמדובר בין השאר גם במנגנון הגנה של הנפש שמעדיפה ללכת על הרע הוודאי מאשר על טוב לא-וודאי. זה מפחיד אותה מאוד. 

הייתי מוסיפה או מתחילה מ - 

- לזהות את מה שאת מרגישה. 
- לתת לזה מקום ורשות ולגיטימציה. ולהסביר לעצמך את הסיבה הטובה וההגיונית והעמוקה לרגש. לא לנסות לשנות דבר, רק לזהות.

למשל:
- "אני מזהה שמול המחשבה לישון עם בן זוג באותה המיטה עולה בי פחד מעתיד מפחיד, וכיווץ בבטן ומחנק בגרון".
- "אני מבינה שיש בתוכי פחד עצום להינטש, טראומת נטישה ואמון, וזו הסיבה שכל מחשבה על נוכחות של בן זוג קרוב אלי מפחידה אותי. אני מבינה ולכן לא שופטת אותי או את המחשבה והרגש". או: "אני מבינה שזה מנגנון הגנה של הישענות על וודאות אפלה שעדיפה לנפש שלי על עתיד לא וודאי". 

עצם הזיהוי ונתינת המקום לכאב ברובד הרגשי והפיזי מפנה אליו אהבה וריפוי. אם עולה לצד זה מחשבה נוספת או התנגדות - את יכולה לגשת לחלק השני של הבנה ורשות שמרכך את ההתבוננות והמגע שלך עם הטראומה, ופותח פתח לריפוי.

תראי אם זה כיוון שנכון לך. אם לא, נחשוב יחד מה עוד. 

עירית! 
קיוויתי שתבואי
אני בדיוק קוראת את "ביד רכה" ומנסה להפעיל את הכלים והשפה, כי מרגישה שצריכה יותר ויותר רכות ביני לבין עצמי.
תודה על השיקוף שלך, זה מחזק לשמוע שאני נקראת במקום מכבד לעצמי.

לגבי הפחדים - קשה לי לזהות כי זה כל פעם משהו אחר. המוח שלי מספר לי המון סיפורים על כל מיני תרחישים שיש או עשויים להיות בקשר - שינה באותה מיטה, כל הנושא של מיניות, משיכה לאחרים, שעמום, חשבון בנק משותף, ילדים ועוד מיליון דברים וכל פעם אומר לי שזה יהיה קשה ושאני לא רוצה\בנויה להתמודד עם זה. שזה יפרק אותי. 
בכלל כל החשיבה על זה מעלה המון כאב וקושי, כמעט אין לי מחשבות חיוביות ותמונות חיוביות על איך קשר כזה יראה, זה בעיקר השלילי. כן יש לי כמיהה לחיבור, אינטימיות, מיניות (שם זה יותר מורכב), ובכלל חברות. אבל זה לא מיתרגם לאיזשהו חזון של קשר ממשי שאני מסוגלת לדמיין את עצמי בתוכו. 

ממש חסר לי ביטחון עצמי בנושא הזה של קשרים, לא רק רומנטיים אלא בכלל.
יש לי חוויות מעורבות בנושא כשמצד אחד אני יודעת שאני יכולה להיות מאד ממגנטת, מקובלת, עטופה ואהובה, ומצד שני שיש בי עומקים של כאב, ייאוש ועצבות, דיכאון, וכשאני צוללת לשם אני ננטשת ונדחית, לא יכולה לסמוך על אף אחד שיהיה איתי כי אף אחד לא יכול להכיל את זה. כשהייתי נערה הייתי מאד אהובה אבל חוויתי שנים קשות של דיכאון שבמהלכן ניתקו איתי קשר החברים הכי טובים שלי וגם החבר שהיה לי שהיתה בינינו אהבה מטורפת. מילדה מקובלת, אוהבת ואהובה הפכתי להיות לבד לגמרי והטראומה הזו ממשיכה להשתחזר בקשרים ולהשפיע עד היום.
בחוויה שלי קשר אינטימי זה דבר מאד ארעי, הוא יכול להיות עמוק ומדהים אבל תוך רגע להיעלם, אי אפשר לסמוך על אף אחד גם לא על חברים שהיו איתי שנים, שום דבר לא ישאר לאורך זמן.

 אני "אדם רגיש מאד" וקשה לי להכיל אינטרקציה לאורך זמן, צריכה המון זמן לבד, צריכה את המרחב שלי, הכל מאד משפיע עלי וחודר אליי. וזה מגביר את חוסר הביטחון שלי כי מרגישה שונה מרוב האנשים. 

בשנים האחרונות למדתי הרבה יותר להכיל את עצמי ולהיות שם בשבילי ויודעת איך להתמודד עם מצבים נפשיים יותר מעוננים. אני כן מרגישה שאני באה לקשר ממקום חדש אבל המחשבות שלי עדיין בעבר וקשה לי להביא תמונה חיובית ולסמוך על כך שהדברים הפעם יהיו שונים. 

היי לאורה, 
עולות לי כמה מחשבות – תראי אם את מתחברת:

1.  כמעט ואין שיפוטיות עצמית בתיאור שלך את עצמך ואת החוויה, אבל יש "זליגה" קטנה שגם אם היא מודעת או קטנטנה היא משמעותית ויש לה בעיני בכל זאת חשיבות והשפעה על התנועה קדימה שאת מחפשת. מציעה לוותר מעתה על מילים כמו: "הסתכלות די ילדותית". אם כבר – הסתכלות ילדית, או הסתכלות שמונעת מפחדי ילדות, וכדומה. פסיק קטן בתוך הטקסט שלך, אני יודעת , אבל חשוב. 

2. שנית, הייתי מנסה לזהות את הפחדים שיש מתחת לפחדים שאת מתארת. רק לזהות ולתת להם מקום ורשות. 

3. מבין השורות שלך עולה )אולי) האתגר של לבסס אהבה והערכה עצמיות במדרגה עוד יותר גבוהה, במובן של לעשות שלום עם כל חלקייך ועם חוסר המושלמות שלך (מעצם היותך בת אנוש). ככל שהקבלה העצמית תגדל כך יהיה לך קל יותר לדמיין אותך חשופה בחוסר מושלמותך מול אדם אחר.

בבקשה תקראי את כל זה בחמלה, באהבה ובכבוד למערכת הרגשית שלך, כבוד שכבר קיים ושעולה מבין השורות שלך. 

ליאורה תודה על השיתוף יש לי תחושה שאת יודעת בדיוק מה את מחפשת ואין ספק שדברים טובים בדרך אליך.
לאורח שכתבה ממש לפני "דווקא בזוגיות ארוכה בעיני כבר לא צריך לבדר ולהוכיח..." אני ממש בדעה הפוכה ככול שעובר הזמן צריך לחזק את הקשר ולהוכיח שאף צד לא מובן מאליו או מקובל כברירת מחדל, האוייב הכי גדול לדעתי בזוגיות זו ההזנחה והתחושה של "החיים המשותפים" שכבר מכוח האנרציה מתקדמים,
לצערי אני רואה ומכירה הרבה זוגות היו בקשר המון שנים עם משפחה, בית וכדו' שפתאום מתעוררים ולא זוכרים למה ואיך הם הגיעו לזוגיות "משעממת" ובמקרה הטוב מדברים על זה ובמקרה הנפוץ יותר מחפשים ריגושים בחוץ.

זוגיות זו עבודה וקשר טוב צריך לפתח ולטפח 
בהצלחה ליאורה 

מעניין לקרוא אותך
דווקא בזוגיות ארוכה בעיני כבר לא צריך לבדר ולהוכיח. ויש שם משהו נוח במרחב הזה, להיות אותנטית ולא לבד. זאת איכות אחרת. עבורי זה מאפשר איזה בסיס כזה. לבד הייתי נוטה לפעמים להישמט עם עצמי לכל מיני מקומות מבלבלים. זה שיש לי מקום, שיש לי בית משלי עם מישהו ועם הילדים שלנו, עבורי זה עוגן.
וזו גם מלאכת יצירה, ליצור את הבית הזה כמו שאני רוצה שהוא יהיה...
וגם עבודה ומטלות שלא נגמרות...
באמת שילוב של חומר ורוח. 
אבל אלה הסיבות שאני שמחה בזוגיות.
למה בעצם את רוצה זוגיות?

תודה לכל אחת שכתבה
ממש מעניין לקרוא את התגובות שלכן. 
לא הייתי אף פעם בזוגיות ארוכה אז אני לא יודעת איך זה באמת. כן היו לי קשרים מסעירים, מלאי תשוקה ואהבה וגם מכאיבים. באיזשהו שלב הבנתי שאני רוצה לשנות את הדפוס וכן ליצור קרקע לקשר יותר ממושך ואינטימי. אז הפסקתי לעשות את מה שעשיתי ופניתי יותר פנימה לחזק את עצמי. כבר כמה שנים לא הייתי ממש פעילה בכל הזירה הזו של דייטים וכדומה. 

עדיין, זה שאין לי ניסיון בזוגיות, קשה לי לדמיין את עצמי בתור בת זוג. מרגיש לי לא אני. אני אוהבת להיות הרבה לבד ואין לי בעיה להשתעמם לבד אבל מרגיש לי שעם בנאדם אחר זה צריך להיות שונה. אחרת מה הטעם? 
בלהשתעמם לבד יש משהו נינוח, וגם אם לא, אני לא מצפה מעצמי לכלום. אני יכולה לפחות לחלום על ימים יותר טובים. אבל מול אחר אני מרגישה שצריכה להוכיח משהו, להיראות יותר זוהרת ממה שאני, אולי לבדר אותו, וגם כמובן שהוא לא יראה לי רגיל ומשעמם. 
אולי שם הפחד. 
קל לי לדמיין איך ארגיש בקרבה הרוחנית הזאת לבנאדם אחר (וגם חוויתי אותה במציאות), אבל קשה לי לדמיין איך קשר כזה יראה בתור מערכת יחסים. מרגיש לי כאילו להוריד מקודש לחול. או שצריך לבחור בין הרוח לחומר. 
כנראה זה לא סתם כי די קשה לי בעולם החומר עם עוד הרבה דברים...

מקווה שיצא מובן, קשה לי לשים את האצבע גם אצל עצמי. 
אני פשוט מרגישה שיש שם הרבה פחד. 

נושא קרוב לליבי. תוהה איך בכלל להתחיל.
אני אכתוב קודם כל על מובחנות
מובחנות היא מונח שמתאר את היכולת להישאר מחוברת לעצמי, לרצונות שלי, לערכים שלי, לאותנטיות שלי בתוך מערכת יחסים. ממש יחד עם מישהו אחר, למשל כשאנחנו באותו חלל, או עושים דברים יחד (בניגוד לנפרדות, שם אני מחוברת לעצמי כשאני רחוקה מהאדם השני)
אז מערכת יחסים שבה לשני הצדדים יש מובחנות גבוהה היא חוויה שונה מאוד ממערכת יחסים עם מובחנות נמוכה, שם יש את השיעמום הזה ואובדן התשוקה, ולפעמים מרירות ודברים נוספים.
כשאני אותנטית ולא מרצה אז מערכת היחסים נשארת חיה, נשארת עם תשוקה.
זה אומר יותר קונפליקטים, יותר אתגרים, יותר להתמודד עם פערים. 
למצוא דרך לקיים את הרצון העמוק שלי בלי שזה יסתור את הרצון העמוק של השני.
זה אומר שכשיש קונפליקט לא צריך למצוא פשרה. צריך לקחת לחשיבה עמוקה יותר ולבירור את הרצון. לבדוק אולי יש רצון מדוייק יותר?
ודווקא להתעקש לא לוותר על הרצון המדוייק שלי.
ואז מערכת יחסים היא בעצם המרחב שבו אפשר לגדול בדבר הזה, איך להמשיך להיות בקשר, בחיבור, ויחד עם זה להישאר מחוברת לעצמי ולא לוותר עלי ועל האותנטיות שלי.
בכלל, בעיני היתרון הגדול ביותר של מערכת יחסים הוא הכמות האדירה של ההזדמנויות לצמוח (שמסתתרות מאחורי כל קושי)
כשמתאהבים זה מאוד מסעיר וטוטאלי. אבל במרחבים שבאים אחרי שהסערה הזו שוככת יש יותר הזדמנות לגדילה.
אני עוקבת אחרי אמיתי מגד, מטפל זוגי מעניין שכותב על הרעיונות האלה.

דבר אחר. איך את עם הפנים האחרות של שגרה בחיים שלך? בעבודה, עם חברות?
אני יכולה להגיד שאני בהכלה עכשיו של המקום המשעמם בחיים. שזה גם חלק מהם וחלק בריא מהם.
החוויה של החיים יכולה להיות מאוד מסעירה עבורי, לפעמים גבוהה, לפעמים רוחנית, לפעמים שינויים גדולים קורים בי ואני נפתחת. ולצד זה יש תקופות של שיעמום, שגרה, רגילות, כביסה.
לאחרונה אני ממש בתרגול של המקום המשעמם הזה. של לעשות בקבלה את הדברים הפשוטים והמשעממים בלי להזדרז חזרה אל ה"אקשן". לקבל את התקופות האלה, הן מה שמאפשר את הצמיחה שבאה אחר כך.

עכשיו קראתי אותך שוב וחשבתי על הזוגיות שלי- כי גם אני רציתי פעם קרבה נשמתית כזאת (ולא קיבלתי), ועכשיו זה דווקא אחד הדברים האהובים עלי בקשר. המרחק. ההבדל. המקום הזה של להקשיב בפתיחות מוחלטת לבן הזוג ולהיות נדהמת מכמה אנחנו שונים. להבין באמת את ההבדל.
ומהצד השני, לחלוק איתו מהחוויות שלי, שרחוקות ממנו, והוא פשוט מקשיב.
זה מאפשר לחוות יותר לעומק את המגוון האדיר שיש בעולם, בבריאה...

לאורה כתבת מהמם ומדויק אני משוכנעת שתקבלי בדיוק את מה שאת צריכה ❣

קודם כל רוצה להגיד שאני פה וקוראת...
עלו לי כמה מחשבות... בעיקר הרגשתי כמה הנחות יסוד כאלה שאולי אפשר לחשוב עליהן מחדש.
למה שתמשיכי להיות עם מישהו אם כבר לא טוב לכם יחד? את יכולה להיות בקשר/לצאת עם מישהו (אולי זו הגדרה יותר קלילה?) ואם את מרגישה שזה כבר משעמם, לא מרגש, לא כיף... להיפרד. את לא ישר מתחייבת לשנתיים, עשר שנים או חודש. כמובן אפשר להגיד בתחילת הקשר שאת לא מחפשת קשר רציני/חתונה... ולחפש אנשים דומים. אם האהבה הגדולה והתשוקה נעלמת... אולי את טיפוס של מונוגמיה סדרתית? כלומר להיות כל פעם תקופה עם מישהו, ואז לעבור למישהו אחר. ממש ממש בסדר והגיוני וכיף. (מציינת שכן הרגע של להיפרד ממישהו הוא לא קל ולא נעים אבל לפעמים זה המחיר של להיות נאמנה לעצמך)

ודבר שני, לגבי ה"מישהו שיראה אותי בטרנינג" - זה לא חייב לקרות, אני חושבת שיש הרבה צורות של קשר ויכול להיות גם קשר שהוא נטו להיפגש לבילויים משותפים כמה פעמים בשבוע/חודש בלי לגור ביחד ובלי כל הצד של השגרה המבאסת.
(ופה גם מציינת שלפעמים כשכן מכירים מישהו פתאום דווקא יש חשק לשגרה יומיומית וטרנינגית... אבל זה קורה או לא קורה, לפי הרגשתך, לדעתי... ממש לא חובה, אבל את עשויה להיות מופתעת שפתאום כן תרצי רבדים של קשר שלא רצית קודם, אם זה מישהו שכיף ונוח לך איתו)

לא רוצה לכתוב עוד מלא כי לא יודעת מה דעתך אז תכתבי לי אם הכיוונים האלו נשמעים לך מעניינים ואשמח לחשוב איתך ביחד

*למי שזה לא מובן לו מאליו - נא להגיב בעדינות והתחשבות.*

למרות שאני רוצה זוגיות, קשה לי לחשוב על זוגיות...
האמת שגם קשה לי עם המילה הזו "זוגיות"
מעדיפה לחשוב על זה בתור "אהבה" או "קשר", ולהגיד חבר ולא בן זוג.
תמיד הרגשתי שהדבר הזה, זוגיות, מוזר לי ולא נגיש לי, למרות שרציתי קשר קרוב, חברות, אהבה, תשוקה... אבל קשה לי לחשוב על להקים משפחה או להיות עם אותו בנאדם במשך הרבה שנים.
לא כי קשה לי להיות נאמנה - למשל, בקשרי חברות אני מאד מסורה ומשתדלת לטפח אותם לשנים רבות. אני גם לא אחת שפוזלת לצדדים וצריכה כמה גברים או לפלרטט עם אחרים.
בכל זאת משהו במחשבה על זוגיות קשה לי, לא עובר לי בגרון.

התאהבות תמיד התקשרה לי עם הרפתקאה, משהו מסעיר ורומנטי שקורה, אדם שנראה לי מעל הכל, הכי חשוב מכולם. תשוקה מאד גדולה, קרבה נשמתית מאד גדולה, משהו קצת בלתי מושג ובלתי אפשרי. 
תמיד הרתיע אותי לחשוב על הזמן שההתאהבות תעבור והכל יכנס לשגרה... ועכשיו גם תקועים עם הבנאדם ויודעים שלא תהיה עוד התאהבות (ושאם כן, זה ייצור בעיה גדולה בקשר).
זה נראה לי נורא עצוב, ותמיד הפחיד אותי שיהיה לי משעמם בקשר כזה. שנסתכל אחד בשניה ונשתעמם, שלא נבין לאן נעלמה האהבה הגדולה והתשוקה. שיום ועוד יום יעבור והכל יהיה רגיל. 
לא רק אחרי עשר שנים, אולי אפילו אחרי שנתיים... 
אני יודעת שזו כנראה הסתכלות די ילדותית על מערכות יחסים, אבל קשה לי לעבור את המכשול הזה, בלב אני לא רוצה פשוט אדם שיהיה לידי ביומיום ויראה אותי בטרנינג ויגלה את כל הפגמים שלי. פשוט אין לי חשק לזה... בא לי קסם, משהו גדול מהחיים אפילו שזו אשליה וזה לא מחזיק מעמד

אשמח למחשבות שלכן בנושא...
ברור לי שהגישה הזו תוקעת אותי אבל אני לא יודעת איך להתקדם מפה.