חברה שלי התחתנה עם אדם לא פשוט, אלים ומניפולטיבי, ואחרי כמה שנים התגרשה ממנו.
לבקשתה של חברה משותפת, דבירתי איתה לפני החתונה וניסיתי להראות לה את המצב, אבל היא סירבה.
במהלך הגירושים, בשלבים הקשים, היא אמרה לי פעם: כולכם ראיתם והזהרתם אותי, רק אני לא לא ראיתי כלום. )-: ואחריו היא היתה בקשר רציני עם עוד מישהו, שעזב אותה לאנחות, ורק אז היא הבינה שמשהו רעוע אצלה כנראה ופנתה לטיפול. והיום היא במערכת יחסים בריאה וטובה. (-:
אבל כנראה שזה המסע שלה, לטוב ולרע. אי אפשר, לא כדאי ומיותר לקחת אחריות על מהלך חייהם של אחרים.
אני יודעת שזה מאוד קשה לשחרר את אחותך אל מה שנראה כטעות גדולה, אבל אולי מהיחסים איתו היא תלמד משהו חשוב על חייה? על עצמה?
זאת אולי תובנה לא פשוטה, אבל לא בטוח שגם אם היא תצא מהיחסים האלה מצפה לה אושר גדול מעבר לסיבוב. אולי גם אחרי הקשר הזה היא תיכנס לקשר דומה? אולי זה המסלול שלה ללמוד משהו על עצמה.
ואולי - רעיון אחרון - אולי יהיה לה קל יותר לראות את הדברים כהוויתם (בהנחה שעכשיו היא רואה מעוות קצת) - כשאתם - כל מי ש"עושה לה טובה" בזה שהוא מסביר לה כמה היא טועה - תשחררו את הנושא?!
בלי הרעשים מסביב היא תוכל באמת ובתמים להקשיב לעצמה ולמה שנכון עבורה. (אני חושבת על חינוך ביתי, על זה שאני מתרחקת מאנשים שלא תומכים בדרך שבחרנו. זה מפריע לי למצוא את מה שנכון עבורי, ולפעמים אני נאחזת בחינוך ביתי רק כדי להראות להם שהם, המלעיזים, טועים).
כשהיא תבין שכל מכריה וחבריה ואוהביה באמת באמת תומכים בכל דרך שהיא תבחר - גם בחתונה איתו!! - היא תוכל גם להבין שהיא טעתה. ולהודות בזה, אבל לא לצאת קטנה לידכם כי "אמרנו לך! סופסופ את מבינה ומסכימה אחרי שאנחנו מנדנדים לך כבר שנים" אלא לומר בקול - "חבר'ה, טעיתי. תודה שתמכתם בי והייתם איתי למרות שאולי חשבתם אחרת".
חברה שלי התחתנה עם אדם לא פשוט, אלים ומניפולטיבי, ואחרי כמה שנים התגרשה ממנו.
לבקשתה של חברה משותפת, דבירתי איתה לפני החתונה וניסיתי להראות לה את המצב, אבל היא סירבה.
במהלך הגירושים, בשלבים הקשים, היא אמרה לי פעם: כולכם ראיתם והזהרתם אותי, רק אני לא לא ראיתי כלום. )-: ואחריו היא היתה בקשר רציני עם עוד מישהו, שעזב אותה לאנחות, ורק אז היא הבינה שמשהו רעוע אצלה כנראה ופנתה לטיפול. והיום היא במערכת יחסים בריאה וטובה. (-:
אבל כנראה שזה המסע שלה, לטוב ולרע. אי אפשר, לא כדאי ומיותר לקחת אחריות על מהלך חייהם של אחרים.
אני יודעת שזה מאוד קשה לשחרר את אחותך אל מה שנראה כטעות גדולה, אבל אולי מהיחסים איתו היא תלמד משהו חשוב על חייה? על עצמה?
זאת אולי תובנה לא פשוטה, אבל לא בטוח שגם אם היא תצא מהיחסים האלה מצפה לה אושר גדול מעבר לסיבוב. אולי גם אחרי הקשר הזה היא תיכנס לקשר דומה? אולי זה המסלול שלה ללמוד משהו על עצמה.
ואולי - רעיון אחרון - אולי יהיה לה קל יותר לראות את הדברים כהוויתם (בהנחה שעכשיו היא רואה מעוות קצת) - כשאתם - כל מי ש"עושה לה טובה" בזה שהוא מסביר לה כמה היא טועה - תשחררו את הנושא?!
בלי הרעשים מסביב היא תוכל באמת ובתמים להקשיב לעצמה ולמה שנכון עבורה. (אני חושבת על חינוך ביתי, על זה שאני מתרחקת מאנשים שלא תומכים בדרך שבחרנו. זה מפריע לי למצוא את מה שנכון עבורי, ולפעמים אני נאחזת בחינוך ביתי רק כדי להראות להם שהם, המלעיזים, טועים).
כשהיא תבין שכל מכריה וחבריה ואוהביה באמת באמת תומכים בכל דרך שהיא תבחר - גם בחתונה איתו!! - היא תוכל גם להבין שהיא טעתה. ולהודות בזה, אבל לא לצאת קטנה לידכם כי "אמרנו לך! סופסופ את מבינה ומסכימה אחרי שאנחנו מנדנדים לך כבר שנים" אלא לומר בקול - "חבר'ה, טעיתי. תודה שתמכתם בי והייתם איתי למרות שאולי חשבתם אחרת".
{@