אני בהריון, בגיל מבוגר, מטופלת ביחידה לסיכון כמעט מהחודש השני, מבן זוג שהיה ונפרדנו לפני, המצב בינינו רגיש. אין סיכוי לקאמבק משני הצדדים ובוודאי לא לעזרה כרגע.
אני רוצה ושמחה בהריון וחושבת שזה נס ושמחה וברוך השם והלוואי שאתלונן על בעיות במשפחה וההריון יהיה בריא ותקין ושלם עד לחודש תשיעי ויוביל לידיים מלאות וטובות. זה הכי חשוב.
אבל אני לא רוצה להיות עצובה, ואני מגלה כמה אני כן.
בגלל המשפחה שלי.
חשבתי לתאר כמה מקרים שיבהירו - זה לא שאין עזרה ואין שמחה ואין הממ, רצון לפחות, יש - אבל המעשים, היישום רחוקים מזה.
כמה חודשים שמרתי את ההריון בסוד. למרות שהיה קשה, הייתי בשמירת הריון והסתדרתי לבד לבד לבד, בכלום כסף, בדירה בקומה גבוהה ללא מעלית, ללא רכב, עם תופעות שונות וריצות לקבלת עירויי נוזלים קבועות ודאגות ועניינים רפואיים.
בשלב מסויים סיפרתי לאמי שהגיבה נהדר. שאלה שאלות ודאגה אבל גם חיבקה ותמכה ושמרנו זאת בסוד עוד חודש, לבקשתי.
לפני כשבועיים נאלצתי להתפנות למיון במצב שכבר לא היה הגיוני שאלך לבד - כמה פעמים בשבוע וחצי ופשוט הייתי צריכה עזרה, בישרתי לאחיי ואחיותיי טלפונית בכדי לקבל עזרה מיידית, זה היה - ברמה של "אני צריכה ללכת למיון, תוכל לקחת אותי?" ובדרך למיון בישרתי זאת כך לאחי ולאחותי. הם התרגשו ושמחו ולקחו אותי אחי פעם ואחותי האחרת בפעם הנוספת. לאחות השלישית הודעתי בערב האשפוז, שלא תישאר מחוץ לעניינים וגם בכיתי מדאגה והיא כל כך התרגשה ורצתה לבוא אבל היתה חולה (דלקת ראות) והעדפתי שלא.
בין הפעמים שלקחו אותי למיון (כאמור פעם אחי ופעם אחותי) היתה התעלמות מוחלטת. לא טלפונים לא מה נשמע, לא צריכ המשהו. אחי היה עשר במיון. אחותי פשוט הלכה משם הביתה בלי לחשוב שאני רציכה בגדים או משהו (לא היה ל המשהו דחוף, היא גרה כמה דקות מביח ובנה בצבא, את העבודה כבר סימה באותו היום הושעה היתה חמש בערב).
אני הקטנה בבית. זו שלאורך כל השנים חגגה עם כולם את הכל, החינות והחתונות שלהם,, הטיולים, הרכישות הגדולות, לידות, בריתות, מסיבות לילדים ועוד.
אני אמורה להיות במנוחה מוחלטת. ואני לא רוצה למנות את העניינים הרפואיים אבל מדובר במשירת הריון חשובה. אני צריכה, לא עזרה - כמו תמיכה. את הטלפון פעם ביום יומיים לדעת שיש מישהו שדואג וחושב, את העזרה הפיזית פעם בכמה ימים, לפנות זבל מהבית, לקנות תרופות. אני קונה כל הזמן מבשלת ועושה משלוחים מהסופר, מזמינה מנקה, אבל בין לבין - יש נקודות שאתה צריך עזרה אפילו בקטנה אבל היא משמעותית וזה לא משהו שאיש בתשלום יכול לספק. הכביסה, כבר מזמינה מייבש כי הסיפור של לתלות אותה גם אם פעמיים בשבוע ולהיות תלוי הבמי יבוא מתי כבר אבסורדי. לא פירטתי את הענייןה בריאותי, אבל אני לא מסוגלת לתפקד כמו מקודם ברמה שליסוע באוטובוס כבר לא אפשרי (הוצאות עצומות על מוניות כדי להימנע מלבקש ולא מבקש סתם הקפצות, רק למיון) וכמובן בבית במנוחה.
ולמרות ששבועיים הם יודעים - יש התעלמות, לקחו למיון החזירו ונעלמו. במהלכם אפילו התפרצתי בכעס ובכי אחרי שחשבתי שמגיעים לעזור וכל פעם היו דחיות. כולם במרחק הליכה ממני. ואחותי ששמעה אותי ממש לא טוב ערב אחד הבטיחה לבוא למחרת. היא הגיעה לעשר דקות אולי פחות, אמרה שיש לה טרמפ לצפון והיא חייבת ליסוע היה לה משהו חשוב, זרקה זבל שהיה כבד, ועוד כמה דברים קטנים, ובזמן הזה לא הפסיקה לברר למה אני לא משלמת על עזרה, ואיפה האבא, ולמה ביטוח לאומי לא עוזר פיזית.. הרגשתי שהעזרה הזו כל כך לא במקום ותודה אבל לא תודה, אבל לא אמרתי. באה ויצאה כרוח סערה.
היא ראתה אותי חיוורת וכאובה, ואת הבית בלגן ולכלוך היסטרים, הכל על הרצפה כי התקשיתי להרים, כולל כביסה שנפלה והכל נשאר כך. ובערב התקשרה לשאול מה שלומי.
מאז כלום. שום טלפון, כשבוע.
היא מדברת עם אמי כל הזמן ואומרת כמה חשוב וכמה צריך וכמה אני מתקשה - אבל .איך זה ששבוע לא מרימים טלפון? מה שוות הדאגות המרוחקות? סתם תגידי אני כל השבוע עמוסה אבל בשבת כך וכך מה אתצריכה? לא חייבים לעצור הכל, אבל כן להביע נכונות. דאגה.
אחותי האחרת, לקחה אותי למיון פעם אחת, (גם אחרי שסיימה פגישות ודברים ועניינים וכן יכלה ולא יכלה) היא היתה בשוק רוב הזמן, גם מההריון, גם מכל העניינים שהבינה שאני עוברת, זה לא מנע ממנה ללכת אחרי כמה שעות (היה עוד חמש בערב ובבית לא חיכה לה שום דבר, בנה בצבא והיא עובדת במשרה חלקית), ולא לחשוב להביא לי בגדים או משהו. היא אמרה שלמחרת היא תביא לי בגדים אם אחי יעבור אצלי וייקח ויעביר לה ואם אני צריכה עו דמשהו היא כבר תביא מחר. נשארתי שם ללא בגדים או ציוד אישי מאחר הצהריים עד למחרת כשאני לא אמורה לזוז מהמיטה.
בערב אחותי האחרת שבישרתי לה רק באותו הרגע התרגשה מאוד שאלה אם לבוא ואמרתי שלא, כי היא חלתה בדלקת ראות תחת אנטיביוטיקה ולמרות שחשה בטוב המחלה פעילה, וזה לא רעיון טוב. היא באמת רצתה לבוא אבל זה לא מתאים שתסתובב שם כך. אבל ביקשתי ממנה שתגיד לאחת הבנות שלה שאני ממש אשמח שתאכיל את בעלי החיים בבית שנשארו בלי מים ואוכל כבר יומיים כי שהיתי אצל אמי לפני המיון, ואל הספקתי לעבור בבית לפני המיון (פוניתי בדחיפות). היא שלפני רגע התרגשה עבורי ורצתה לבוא, אמרה שזה לא מתאים בשעה כזו וכאלה (תשע בערב והן בנות 18 19), ובאמת מה קורה איתי, שוב, מרחק 10 דקות מהבית שלי! ביקשתי לדבר עם בתה כי חשבתי שדרכה זה יעבוד, ואחותי מעבירה אליה את השפורפרת ו אמרה לה שאם היא לא רוצה היא לא חייבת - בסוף בתה הסכימה אחרי שביקשתי כמה פעמים ואחרי שאמרה שתחשוב על זה.
בזמן שהיא חשבה על זה, . בשלב מסויים כבר דמיינתי איך אני מבקשת מהאחות במחלקה שתסיע אותי למונית בכסא גלגלים ובשכיבה אסע עד לבית, אעלה אשים את המזון והשתייה ואחזור. דאגתי ש ל אימותו, לא בקטע של פינוק. היה לי ברור שהם בלי שתייה שזה הכי דחוף כבר יומיים!
כשהבנתי שאני מתחילה להתארגן לקראת זה הבנתי שיש כאן משהו מעוות. מעוות!!!
היא היתה באה אליי אם הייתי רוצה, זה כן, אבל להאכיל את בעלי החיים לא. ואני יודעת שעזרה היא עזרה כמו אתה צריך לא כמו שנח לתת. סהכ סיבוב של חצי שעה כולל הלוך חזור והאכלה. בסוף בתה הלכה לשם ובאמת גילהת שכל הלכים היו יבשים יבשים בלי מים ובלי אוכל (כלומר לא שניסיתי סתם להלחיץ).
גם מהאחות הזו לא ביקשתי בעשור וחצי האחרונים שום דבר כן? זו לא שחיקה או משהו. שום דבר.
בשבת האחות שלקחה אותי למיון מגיעה לאמי ואני אצל אמי מאז השחרור מהמיון כאובה מאוד, כל זמן השהות של אחותי יצאתי מהדירה כי לא יכולתי להריח את הבושם שלה (בחילות) ואמרתי לה כשחזרתי שאני ממש מצטערת של אישבתי איתן ושחבל הסברתי למה, (היא אמרה שגם לה זה קרה בהריון) והוספתי בפעם הבאה שתגיע בלי, שנוכל לשבת יחד. היא פתאום רתחה (זאתי הכל מרתיח אותה, משהו מזעזע בייחוד אם אומרים לה לעשות אולא לעשותמשהו גם אם הקונטקס חיובי) ואמרה לי שבפעם הבאה היא תגיע עם בושם... ואני יכולה לצאת מהבית כי הוא של אמי ולא שלי. אם אני רוצה. אני התפוצצתי וצעקתי עליה והיא בתגובה אמרה שיותר לא ארים אליה טלפון לעזרה ושאני בסהכ בהריון ושזה הבית של אמא שלי ולא שלי ושאני לא מוצלחת ועוד ועוד. גם אני צרחתי ואמרתי עליה דברים איומים. אבל זה רק כי זה באמת היה טו מאצ. אני עם כאבים, אצל אמי לא מבחירה , הייתי מותשת גם מהסיבוב בחוץ שעשיתי כדי להימלט מהבושם, 4 ימים אחרי שחזרתי מהמיון כשהיא ראתה אותי באחד המצבים הכי חלשים שלי, לא הבנתי מאיפה הטרוף הזה.
י שלי תחושה שהשמפחה שלי לא מסוגלת לשים את עצמה רגע בצד כשאת החלש רגע אחד, להבין שאת כרגע לא במצב של להתמודד עם ויכוח, צעקות, ביקורת. או יותר מזה שכרג ע את צריכה עזרה נטו או לפחות אמפטיה. זה משהו חזק במשפחה לא רק איתי,אבל איתי קטנה, הכל משוחרר רסן, ובהריון אנ י לא מוכנה! פשוט א מוכנה לסחוב את החרא הזה עליי.
מעולם לא ביקשתי ממנה עזרה כזו, לפחות לא בעשרים השנה האחרונות כבוגרת (כילדה בוודאי שכן). היא לא אחת שעוזרת ויש לה חיים לא פשוטים כחד הורית (היום הילד אחרי צבא אבל בעבר). זו הפעם היחידה שביקשתי וגם כי אחי דרש ממני לבקש ממנה שלא רק הוא יסיע אותי... וכמובן שזה לא היה שווה את זה.
על אחי אני לא מדברת, הוא גדול ממני, הווא נשמה טובה. במה שאפשר הוא עוזר ובלי עניינים, תמיד היה כזה. הוא בעל משפחה והוא באמת עמוס עמוס לעייפה, לכן גם מלבד הקפצה למיון אנילא מתעסקת יותר מדי . מה שכן אחי חייב "לחנך" אותי, כל הזמן. אני במצב רגיש, גם הורמונלית אבל גם אובייקטיבית, כולי כאובה, עם משכחים, דאגות, שמירה, והוא מסוגל לפתח איתי ויכוח על כלום ולקרוא לי סתומה בלי להניד עפעף. גם מהפעם האחרונה שנפגשתי איתו יצאתי נסערת.
אמי נהדרת ועוזרת ותומכת כשאני אצלה, היא גם נסערת מאוד מהאחים שלי וכל הזמן מרגיעה אותי שזה מה שיש שהיא גם גילתה בשניםה אחרונות שהם מרוכזים מדי בעצמם ושאני צריכה להתרכז בעצמי בהריון, להיות שמחה, שהיא תעזור במה שתוכל ומה שיעזור לקבל בברכה ומה שלא לא לשים לב זה לא הזמן. אמי מאו דמבוגרת ולכן לא יכולה לעשות הרבה דברים כמו ללוות אותי למיון או כאלה אבל בבית שלה היא מפפנקת ואוהבת והכל. הבעיה שלגור אצלה תקופה זזה בלת יאפשרי, דירה קטנטונת עם צרכים של אישה יחידה ואני עם כל הבלגן שלי, אז אני גמיעה כמה ימיםן והולכת כמה ימים.
הם הגדולים ממני בעשור בערך מי יותר מי פחות ורוב האינטראקציות שלהם איתי משוחררות רסן שלא ככמו האינטראקציות של שלושתם בינם לבין עצמם. הם מתייחסים אליי כאל הילדה הקטנה תמיד וזה כולל התבטאויות ועצבים ומה לא.
לכן גם התרחקתי קצת בשנים האחרונות מתוך הבנה שהכל טוב, והם מותק בגדול אבל אני לא מוכנהלספוג בוטות כזו שיוצאת רק איתי (מה אחותי מעזה לבקר את האבא, זה עניין רגיש, היא יודעת על ההריון דקותיים, גם כששואלים שואלים בעדינות, באיזו זכות היא זורקת לי בפרצוף שאלות קשות על העזרה שלו ובביקורת בוטה? מעולם לא דיברתי על הגרוש שלה שעשה לה צרות צרורות בצרה כזו אם בכלל).
ואני תוהה, מה כל זה שווה?
ניסיתי להבין לבד מה קרה להם? אני באמת לא מבינה מה קר ה להם.
אני יודעת גם שאני מעט התרחקתי, עבדתי המון בשנים האחרוונת ואבי שקרוב אליי מאוד ועבר אשפוז ממושך, מצבו יצר קרע ביני לבינם, הם התרגלו למריבות איתי לגביו (אני התרוצצתי סביבו בערך פי 5 מהם ולא שהיה אכפת לי אבל היו מקרים שזה לא הספיק וביקשתי עוד). הם התרגלו שחצי מהאינטראקציה איתי זו אינטראקציה של בקשות לגבי אבא שלי (תוכלי להביא לו עוגה כשאת באה, לא הספקתי? יש לו בדיקה היום סה וזה, תוכלי להקפיץ אותנו לשם?) הוריי גרושים עשרות שנים וכשמצבו של אבי בשנים האחרונות הידרדר אני זו שתפסתי פיקוד ואחריות (אנ י גם הילדה של אבא וזה בכיף ובאהבה), ורבנו המון סביב הדבר הזה. כשלרוב אני זו שנתקעת עם כל מיני וכאילו באה אליהם בדרישות אחת ל... לגביו. רק לגביו. דווקא בשנה האחרונה זה ממש ירד, כי הם יותר משתפים פעולה, מארחים אותו בסבבים, טיפ היותר רואים מה קורה איתו ולכן עושים יותר. כך שמהבחינה הזו דווקא זה נרגע בשנה האחרונה.
כל התקופה הזו והכל מסביב יצרו מצב כנראה שהעזרה כלפיי אינה אוטומטית? אני מנסה להבין מה קורה פה. כי אני לשכנה הייתי עוזרת יותר ממה שאני רואה כל הבלגן מסביב, ובלי כל הצעקות וההתחשבנויות והשפה הקשה.
עם יד על הלב, נראה לי שזה שלב כל כך מוקדם להתנהג ככה מצידם, ימים ראשונים לאחר הבשורה המשמחת מצד אח ד ומצד שני שהדורשת התגייסות ציפיתי ליותר רכות ונועם. אני יודעת כבר ממקרים אחרים במשפחה שתמיד מגיעים פיצוצים כמובן במצבי דחק אבל הם מגיעים לאחר מכן, לא באותו הערב או יום אחרי
לא כזו התנערות והתעלמות ועשיית טובה.
כולם גרים במרחק הליכה של 10 דקות ממני (!!!) בעיר גדולה בארץ, עם ילדים גדולם שיכולים גם להוות מקום רך לפנות אליו, אבל אין שום רכות. אפילו על זה שאני הורמונלית, אמרתי בשלב מסויים תעזבו אותי לא רוצה להתווכח אניב הריון וזהו, ואחי אמר לי "את סתומה?". והתחיל לצעוק לכל עבר.
רגע אחרי אני בטוחה שהוא הצטער, אבל לא רוצה יותר להיות בתוך זה ככה.
מה שווה ההתרגשות אם היא לא מתורגמת למעשים?
ומה אני עושה עם זה?
כבר החלטתי לוותר על ציפיות ועל עזרה אבל זה עדיין משאיר אותי בכאב על הדבר הזה והמון כעס בתקופה שאני הכי צריכה להיות רגועה ושלווה. נדמה לי שלפני שהודעתי למשפחה היה לי יותר שקט. באמץ וכשחברה שאלה למה אני לא מספרת כל הזמן אמרתי לה כי ככה יש לי שקט, כאילו שידעתי שזה יחייב אותי להתקרב אליהם ושוב להיות חלק מאינטראקציות בוטות בעיקר.
חשבתי לנהל שיחה להבהיר אחד לאח דמה קורה לי בגוף, מה האבחנות למה אני נדרשת לשמירה- כי כאילו שאני מתפקדת אבל זה לא ככה. למרותש הם ראו אותי במיון על כל הבלגן, אולי הסבר מילולי יוסיף פה?
והאמת לא בא לי. לא באלי שוב להיחשף בחולשה ושוב לחטוף זפטה מהמציאות.שו בלקבל איזו הערה מקלת ראש או משהו משהו שיבעיר אותי.
חשבתי לארגן ערב שמרימים כוסית בכל זאת אל התאגדנו לרגל הבשורה והכל נמסר בחטף בטלפון, ככה לטובת האחיינים גם שיהיו חלק מזה,, אלי דרך השמחה לפתוח גם מקום בלב. אבל כבר ברור לי כמה הערות סרקסטיות יעופו שם בכמויות, וכמה שאלות חסרות טאקט.
אני מרגישה שכל מה שעובר עליי עובר להם מתחת לרדאר.
הם שם ולא שם.
אני בהריון, בגיל מבוגר, מטופלת ביחידה לסיכון כמעט מהחודש השני, מבן זוג שהיה ונפרדנו לפני, המצב בינינו רגיש. אין סיכוי לקאמבק משני הצדדים ובוודאי לא לעזרה כרגע.
אני רוצה ושמחה בהריון וחושבת שזה נס ושמחה וברוך השם והלוואי שאתלונן על בעיות במשפחה וההריון יהיה בריא ותקין ושלם עד לחודש תשיעי ויוביל לידיים מלאות וטובות. זה הכי חשוב.
אבל אני לא רוצה להיות עצובה, ואני מגלה כמה אני כן.
בגלל המשפחה שלי.
חשבתי לתאר כמה מקרים שיבהירו - זה לא שאין עזרה ואין שמחה ואין הממ, רצון לפחות, יש - אבל המעשים, היישום רחוקים מזה.
כמה חודשים שמרתי את ההריון בסוד. למרות שהיה קשה, הייתי בשמירת הריון והסתדרתי לבד לבד לבד, בכלום כסף, בדירה בקומה גבוהה ללא מעלית, ללא רכב, עם תופעות שונות וריצות לקבלת עירויי נוזלים קבועות ודאגות ועניינים רפואיים.
בשלב מסויים סיפרתי לאמי שהגיבה נהדר. שאלה שאלות ודאגה אבל גם חיבקה ותמכה ושמרנו זאת בסוד עוד חודש, לבקשתי.
לפני כשבועיים נאלצתי להתפנות למיון במצב שכבר לא היה הגיוני שאלך לבד - כמה פעמים בשבוע וחצי ופשוט הייתי צריכה עזרה, בישרתי לאחיי ואחיותיי טלפונית בכדי לקבל עזרה מיידית, זה היה - ברמה של "אני צריכה ללכת למיון, תוכל לקחת אותי?" ובדרך למיון בישרתי זאת כך לאחי ולאחותי. הם התרגשו ושמחו ולקחו אותי אחי פעם ואחותי האחרת בפעם הנוספת. לאחות השלישית הודעתי בערב האשפוז, שלא תישאר מחוץ לעניינים וגם בכיתי מדאגה והיא כל כך התרגשה ורצתה לבוא אבל היתה חולה (דלקת ראות) והעדפתי שלא.
בין הפעמים שלקחו אותי למיון (כאמור פעם אחי ופעם אחותי) היתה התעלמות מוחלטת. לא טלפונים לא מה נשמע, לא צריכ המשהו. אחי היה עשר במיון. אחותי פשוט הלכה משם הביתה בלי לחשוב שאני רציכה בגדים או משהו (לא היה ל המשהו דחוף, היא גרה כמה דקות מביח ובנה בצבא, את העבודה כבר סימה באותו היום הושעה היתה חמש בערב).
אני הקטנה בבית. זו שלאורך כל השנים חגגה עם כולם את הכל, החינות והחתונות שלהם,, הטיולים, הרכישות הגדולות, לידות, בריתות, מסיבות לילדים ועוד.
אני אמורה להיות במנוחה מוחלטת. ואני לא רוצה למנות את העניינים הרפואיים אבל מדובר במשירת הריון חשובה. אני צריכה, לא עזרה - כמו תמיכה. את הטלפון פעם ביום יומיים לדעת שיש מישהו שדואג וחושב, את העזרה הפיזית פעם בכמה ימים, לפנות זבל מהבית, לקנות תרופות. אני קונה כל הזמן מבשלת ועושה משלוחים מהסופר, מזמינה מנקה, אבל בין לבין - יש נקודות שאתה צריך עזרה אפילו בקטנה אבל היא משמעותית וזה לא משהו שאיש בתשלום יכול לספק. הכביסה, כבר מזמינה מייבש כי הסיפור של לתלות אותה גם אם פעמיים בשבוע ולהיות תלוי הבמי יבוא מתי כבר אבסורדי. לא פירטתי את הענייןה בריאותי, אבל אני לא מסוגלת לתפקד כמו מקודם ברמה שליסוע באוטובוס כבר לא אפשרי (הוצאות עצומות על מוניות כדי להימנע מלבקש ולא מבקש סתם הקפצות, רק למיון) וכמובן בבית במנוחה.
ולמרות ששבועיים הם יודעים - יש התעלמות, לקחו למיון החזירו ונעלמו. במהלכם אפילו התפרצתי בכעס ובכי אחרי שחשבתי שמגיעים לעזור וכל פעם היו דחיות. כולם במרחק הליכה ממני. ואחותי ששמעה אותי ממש לא טוב ערב אחד הבטיחה לבוא למחרת. היא הגיעה לעשר דקות אולי פחות, אמרה שיש לה טרמפ לצפון והיא חייבת ליסוע היה לה משהו חשוב, זרקה זבל שהיה כבד, ועוד כמה דברים קטנים, ובזמן הזה לא הפסיקה לברר למה אני לא משלמת על עזרה, ואיפה האבא, ולמה ביטוח לאומי לא עוזר פיזית.. הרגשתי שהעזרה הזו כל כך לא במקום ותודה אבל לא תודה, אבל לא אמרתי. באה ויצאה כרוח סערה.
היא ראתה אותי חיוורת וכאובה, ואת הבית בלגן ולכלוך היסטרים, הכל על הרצפה כי התקשיתי להרים, כולל כביסה שנפלה והכל נשאר כך. ובערב התקשרה לשאול מה שלומי.
מאז כלום. שום טלפון, כשבוע.
היא מדברת עם אמי כל הזמן ואומרת כמה חשוב וכמה צריך וכמה אני מתקשה - אבל .איך זה ששבוע לא מרימים טלפון? מה שוות הדאגות המרוחקות? סתם תגידי אני כל השבוע עמוסה אבל בשבת כך וכך מה אתצריכה? לא חייבים לעצור הכל, אבל כן להביע נכונות. דאגה.
אחותי האחרת, לקחה אותי למיון פעם אחת, (גם אחרי שסיימה פגישות ודברים ועניינים וכן יכלה ולא יכלה) היא היתה בשוק רוב הזמן, גם מההריון, גם מכל העניינים שהבינה שאני עוברת, זה לא מנע ממנה ללכת אחרי כמה שעות (היה עוד חמש בערב ובבית לא חיכה לה שום דבר, בנה בצבא והיא עובדת במשרה חלקית), ולא לחשוב להביא לי בגדים או משהו. היא אמרה שלמחרת היא תביא לי בגדים אם אחי יעבור אצלי וייקח ויעביר לה ואם אני צריכה עו דמשהו היא כבר תביא מחר. נשארתי שם ללא בגדים או ציוד אישי מאחר הצהריים עד למחרת כשאני לא אמורה לזוז מהמיטה.
בערב אחותי האחרת שבישרתי לה רק באותו הרגע התרגשה מאוד שאלה אם לבוא ואמרתי שלא, כי היא חלתה בדלקת ראות תחת אנטיביוטיקה ולמרות שחשה בטוב המחלה פעילה, וזה לא רעיון טוב. היא באמת רצתה לבוא אבל זה לא מתאים שתסתובב שם כך. אבל ביקשתי ממנה שתגיד לאחת הבנות שלה שאני ממש אשמח שתאכיל את בעלי החיים בבית שנשארו בלי מים ואוכל כבר יומיים כי שהיתי אצל אמי לפני המיון, ואל הספקתי לעבור בבית לפני המיון (פוניתי בדחיפות). היא שלפני רגע התרגשה עבורי ורצתה לבוא, אמרה שזה לא מתאים בשעה כזו וכאלה (תשע בערב והן בנות 18 19), ובאמת מה קורה איתי, שוב, מרחק 10 דקות מהבית שלי! ביקשתי לדבר עם בתה כי חשבתי שדרכה זה יעבוד, ואחותי מעבירה אליה את השפורפרת ו אמרה לה שאם היא לא רוצה היא לא חייבת - בסוף בתה הסכימה אחרי שביקשתי כמה פעמים ואחרי שאמרה שתחשוב על זה.
בזמן שהיא חשבה על זה, . בשלב מסויים כבר דמיינתי איך אני מבקשת מהאחות במחלקה שתסיע אותי למונית בכסא גלגלים ובשכיבה אסע עד לבית, אעלה אשים את המזון והשתייה ואחזור. דאגתי ש ל אימותו, לא בקטע של פינוק. היה לי ברור שהם בלי שתייה שזה הכי דחוף כבר יומיים!
כשהבנתי שאני מתחילה להתארגן לקראת זה הבנתי שיש כאן משהו מעוות. מעוות!!!
היא היתה באה אליי אם הייתי רוצה, זה כן, אבל להאכיל את בעלי החיים לא. ואני יודעת שעזרה היא עזרה כמו אתה צריך לא כמו שנח לתת. סהכ סיבוב של חצי שעה כולל הלוך חזור והאכלה. בסוף בתה הלכה לשם ובאמת גילהת שכל הלכים היו יבשים יבשים בלי מים ובלי אוכל (כלומר לא שניסיתי סתם להלחיץ).
גם מהאחות הזו לא ביקשתי בעשור וחצי האחרונים שום דבר כן? זו לא שחיקה או משהו. שום דבר.
בשבת האחות שלקחה אותי למיון מגיעה לאמי ואני אצל אמי מאז השחרור מהמיון כאובה מאוד, כל זמן השהות של אחותי יצאתי מהדירה כי לא יכולתי להריח את הבושם שלה (בחילות) ואמרתי לה כשחזרתי שאני ממש מצטערת של אישבתי איתן ושחבל הסברתי למה, (היא אמרה שגם לה זה קרה בהריון) והוספתי בפעם הבאה שתגיע בלי, שנוכל לשבת יחד. היא פתאום רתחה (זאתי הכל מרתיח אותה, משהו מזעזע בייחוד אם אומרים לה לעשות אולא לעשותמשהו גם אם הקונטקס חיובי) ואמרה לי שבפעם הבאה היא תגיע עם בושם... ואני יכולה לצאת מהבית כי הוא של אמי ולא שלי. אם אני רוצה. אני התפוצצתי וצעקתי עליה והיא בתגובה אמרה שיותר לא ארים אליה טלפון לעזרה ושאני בסהכ בהריון ושזה הבית של אמא שלי ולא שלי ושאני לא מוצלחת ועוד ועוד. גם אני צרחתי ואמרתי עליה דברים איומים. אבל זה רק כי זה באמת היה טו מאצ. אני עם כאבים, אצל אמי לא מבחירה , הייתי מותשת גם מהסיבוב בחוץ שעשיתי כדי להימלט מהבושם, 4 ימים אחרי שחזרתי מהמיון כשהיא ראתה אותי באחד המצבים הכי חלשים שלי, לא הבנתי מאיפה הטרוף הזה.
י שלי תחושה שהשמפחה שלי לא מסוגלת לשים את עצמה רגע בצד כשאת החלש רגע אחד, להבין שאת כרגע לא במצב של להתמודד עם ויכוח, צעקות, ביקורת. או יותר מזה שכרג ע את צריכה עזרה נטו או לפחות אמפטיה. זה משהו חזק במשפחה לא רק איתי,אבל איתי קטנה, הכל משוחרר רסן, ובהריון אנ י לא מוכנה! פשוט א מוכנה לסחוב את החרא הזה עליי.
מעולם לא ביקשתי ממנה עזרה כזו, לפחות לא בעשרים השנה האחרונות כבוגרת (כילדה בוודאי שכן). היא לא אחת שעוזרת ויש לה חיים לא פשוטים כחד הורית (היום הילד אחרי צבא אבל בעבר). זו הפעם היחידה שביקשתי וגם כי אחי דרש ממני לבקש ממנה שלא רק הוא יסיע אותי... וכמובן שזה לא היה שווה את זה.
על אחי אני לא מדברת, הוא גדול ממני, הווא נשמה טובה. במה שאפשר הוא עוזר ובלי עניינים, תמיד היה כזה. הוא בעל משפחה והוא באמת עמוס עמוס לעייפה, לכן גם מלבד הקפצה למיון אנילא מתעסקת יותר מדי . מה שכן אחי חייב "לחנך" אותי, כל הזמן. אני במצב רגיש, גם הורמונלית אבל גם אובייקטיבית, כולי כאובה, עם משכחים, דאגות, שמירה, והוא מסוגל לפתח איתי ויכוח על כלום ולקרוא לי סתומה בלי להניד עפעף. גם מהפעם האחרונה שנפגשתי איתו יצאתי נסערת.
אמי נהדרת ועוזרת ותומכת כשאני אצלה, היא גם נסערת מאוד מהאחים שלי וכל הזמן מרגיעה אותי שזה מה שיש שהיא גם גילתה בשניםה אחרונות שהם מרוכזים מדי בעצמם ושאני צריכה להתרכז בעצמי בהריון, להיות שמחה, שהיא תעזור במה שתוכל ומה שיעזור לקבל בברכה ומה שלא לא לשים לב זה לא הזמן. אמי מאו דמבוגרת ולכן לא יכולה לעשות הרבה דברים כמו ללוות אותי למיון או כאלה אבל בבית שלה היא מפפנקת ואוהבת והכל. הבעיה שלגור אצלה תקופה זזה בלת יאפשרי, דירה קטנטונת עם צרכים של אישה יחידה ואני עם כל הבלגן שלי, אז אני גמיעה כמה ימיםן והולכת כמה ימים.
הם הגדולים ממני בעשור בערך מי יותר מי פחות ורוב האינטראקציות שלהם איתי משוחררות רסן שלא ככמו האינטראקציות של שלושתם בינם לבין עצמם. הם מתייחסים אליי כאל הילדה הקטנה תמיד וזה כולל התבטאויות ועצבים ומה לא.
לכן גם התרחקתי קצת בשנים האחרונות מתוך הבנה שהכל טוב, והם מותק בגדול אבל אני לא מוכנהלספוג בוטות כזו שיוצאת רק איתי (מה אחותי מעזה לבקר את האבא, זה עניין רגיש, היא יודעת על ההריון דקותיים, גם כששואלים שואלים בעדינות, באיזו זכות היא זורקת לי בפרצוף שאלות קשות על העזרה שלו ובביקורת בוטה? מעולם לא דיברתי על הגרוש שלה שעשה לה צרות צרורות בצרה כזו אם בכלל).
ואני תוהה, מה כל זה שווה?
ניסיתי להבין לבד מה קרה להם? אני באמת לא מבינה מה קר ה להם.
אני יודעת גם שאני מעט התרחקתי, עבדתי המון בשנים האחרוונת ואבי שקרוב אליי מאוד ועבר אשפוז ממושך, מצבו יצר קרע ביני לבינם, הם התרגלו למריבות איתי לגביו (אני התרוצצתי סביבו בערך פי 5 מהם ולא שהיה אכפת לי אבל היו מקרים שזה לא הספיק וביקשתי עוד). הם התרגלו שחצי מהאינטראקציה איתי זו אינטראקציה של בקשות לגבי אבא שלי (תוכלי להביא לו עוגה כשאת באה, לא הספקתי? יש לו בדיקה היום סה וזה, תוכלי להקפיץ אותנו לשם?) הוריי גרושים עשרות שנים וכשמצבו של אבי בשנים האחרונות הידרדר אני זו שתפסתי פיקוד ואחריות (אנ י גם הילדה של אבא וזה בכיף ובאהבה), ורבנו המון סביב הדבר הזה. כשלרוב אני זו שנתקעת עם כל מיני וכאילו באה אליהם בדרישות אחת ל... לגביו. רק לגביו. דווקא בשנה האחרונה זה ממש ירד, כי הם יותר משתפים פעולה, מארחים אותו בסבבים, טיפ היותר רואים מה קורה איתו ולכן עושים יותר. כך שמהבחינה הזו דווקא זה נרגע בשנה האחרונה.
כל התקופה הזו והכל מסביב יצרו מצב כנראה שהעזרה כלפיי אינה אוטומטית? אני מנסה להבין מה קורה פה. כי אני לשכנה הייתי עוזרת יותר ממה שאני רואה כל הבלגן מסביב, ובלי כל הצעקות וההתחשבנויות והשפה הקשה.
עם יד על הלב, נראה לי שזה שלב כל כך מוקדם להתנהג ככה מצידם, ימים ראשונים לאחר הבשורה המשמחת מצד אח ד ומצד שני שהדורשת התגייסות ציפיתי ליותר רכות ונועם. אני יודעת כבר ממקרים אחרים במשפחה שתמיד מגיעים פיצוצים כמובן במצבי דחק אבל הם מגיעים לאחר מכן, לא באותו הערב או יום אחרי :( לא כזו התנערות והתעלמות ועשיית טובה.
כולם גרים במרחק הליכה של 10 דקות ממני (!!!) בעיר גדולה בארץ, עם ילדים גדולם שיכולים גם להוות מקום רך לפנות אליו, אבל אין שום רכות. אפילו על זה שאני הורמונלית, אמרתי בשלב מסויים תעזבו אותי לא רוצה להתווכח אניב הריון וזהו, ואחי אמר לי "את סתומה?". והתחיל לצעוק לכל עבר.
רגע אחרי אני בטוחה שהוא הצטער, אבל לא רוצה יותר להיות בתוך זה ככה.
מה שווה ההתרגשות אם היא לא מתורגמת למעשים?
ומה אני עושה עם זה?
כבר החלטתי לוותר על ציפיות ועל עזרה אבל זה עדיין משאיר אותי בכאב על הדבר הזה והמון כעס בתקופה שאני הכי צריכה להיות רגועה ושלווה. נדמה לי שלפני שהודעתי למשפחה היה לי יותר שקט. באמץ וכשחברה שאלה למה אני לא מספרת כל הזמן אמרתי לה כי ככה יש לי שקט, כאילו שידעתי שזה יחייב אותי להתקרב אליהם ושוב להיות חלק מאינטראקציות בוטות בעיקר.
חשבתי לנהל שיחה להבהיר אחד לאח דמה קורה לי בגוף, מה האבחנות למה אני נדרשת לשמירה- כי כאילו שאני מתפקדת אבל זה לא ככה. למרותש הם ראו אותי במיון על כל הבלגן, אולי הסבר מילולי יוסיף פה?
והאמת לא בא לי. לא באלי שוב להיחשף בחולשה ושוב לחטוף זפטה מהמציאות.שו בלקבל איזו הערה מקלת ראש או משהו משהו שיבעיר אותי.
חשבתי לארגן ערב שמרימים כוסית בכל זאת אל התאגדנו לרגל הבשורה והכל נמסר בחטף בטלפון, ככה לטובת האחיינים גם שיהיו חלק מזה,, אלי דרך השמחה לפתוח גם מקום בלב. אבל כבר ברור לי כמה הערות סרקסטיות יעופו שם בכמויות, וכמה שאלות חסרות טאקט.
אני מרגישה שכל מה שעובר עליי עובר להם מתחת לרדאר.
הם שם ולא שם.