על ידי משה_אלבאום* » 12 מרץ 2010, 14:54
טליה מרגש לקרא את חוויותיך. מי יתן ונשמע ממך ומאחרים על הרבה כאלו.
אתמול נפגשתי עם המשפחה כולה.
אבא גדול, חזק מאוד גופנית נפשית ואנרגטית.
שלשה ילדים ג'ינג'יים מאוד בצבע ובאופי. הבכור ילד נהדר ובעל רצון טוב, אך עם קשיי קורדינציה אמיתיים, כשהקושי בעיניים הוא המוביל מביניהם. ממזר גדול אך ללא צורך ביצירת מצבי לחץ.
האמצעי, ניראה בדיוק כמו אימו, כעוס, ללא צבע בפנים או חיות מיוחדת בעיניים (לשני האחרים חיות חזקה ביותר כלאב) אינדיווידואליסת בעל צורך ביצירת מצבי לחץ גדול עוד יותר מלאם.
הצעיר בבנים, ילד בעל חיות מיוחדת, שמח בצורה בלתי רגילה, צוחק כל הזמן, מוכשר ביותר, ללא צורך ביצירת מצבי לחץ.
בפגישה האב כמובן התיישב בכיסא הרחוק ביותר מכולם, למרות שסידרתי כך שכולם יהיו במרחקים שווים. הבכור ליד האב, האם, הבן הצעיר והאחרון האמצעי.
לאחר היכרות קצרה ביותר בה תיארתי מי אני ומה אני עושה, ולמה אני עובד עם האח הבכור, שאלתי אותם האם הם אוהבים את אימם. ללא לבטים כל הילדים אמרו שכן וצחקו צחוק גדול. בתוך הצחוק הרגשתי את המרירות שאמרה שהם מעדיפים להיפטר ממנה וכמה שיותר מהר.
האם ישבה כעוסה כל הזמן, מעירה להם על כל תנועה, על כל צחוק, על כל רמז לקשר תנועתי או קולי ביניהם.
כל פעם שמישהו מהם דיבר, האם הסתכלה עליו במבט כועס וסולד שהיה יכול להרחיק גם את האהוב החזק ביותר. כעס כעס תירדוף. חוסר קבלה ודחייה ראשונית.
לאחר כמה דקות בהם הילדים צחקו ולא הצליחו להירגע מהשאלה האם הם אוהבים את אימם, התחלתי להסיבר להם את המצב של האם, עד כמה היא שונאת את מצבה בבית, ועד כמה אם המצב לא ישתנה היא לא מעוניינת להמשיך לחיות איתם. לאחר שאמרתי את הדברים האלו בפשטות גדולה, האם אישרה ביפניהם את דבריי, כמובן שבקול שקט אך בכעס חנוק וגדול, שנישמע יותר כשינאה.
לאורך כל הזמן האב ישב וצפה במה שקורה, ללא תגובה כלשהי. השאיר את כל ההצגה לילדים ולאם.
במילים פשוטות הסברתי לילדים מה גרם לאם להיות כל כך כעוסה עליהם, אמרתי שאין לזה שום קשר אליהם ישירות אלה שהיא כועסת על אימא, ומוציאה את זה עליהם ועל האב. מייד הוספתי שלמרות שזהו המצב, ושהיא זו שצריכה לעשות את השינוי הגדול יותר והחשב יותר על מנת שהחיים בבית יהייו ניסבלים לכולם, הרי שללא עזרה שלהם, היא לא תוכל לעמוד בזה ולא תוכל להשתנות. הסברתי שזהו רגע בו המשפחה צריכה להירטם על מנת לעזור לחבר משפחה חלש ומתקשה.
מעניין שכל הילדים ידעו כל הזמן על מה מדובר, הבינו לעומק וידעו שהאם היא מרכז הקושי, שידרו בבירור שסבלנותם כלפיה הסתיימה מזמן, והם לא מאמינים שהיא יכולה או רוצה להשתנות. למרות זאת אמרו שהם לא רוצים שהיא תלך או תחלה.
הילד האמצעי נהנה כל כך מהמצב המצוקתי של המשפחה, שהוא כמעט ולא הסכים לשתף פעולה במאמץ המלחמתי שצריך לעשות על מנת לעזור לאם ולמשפחה להתגבר על הקושי.
הדבר היחידי שביקשתי מהם הוא להפסיק להילחם ולצרוח כל הזמן, כי מהבוקר שמתעוררים עד לרגע שהולכים לישון הם צורכים ורבים.
הוסכם שיקבעו ביחד עם אימם על חצי שעה כל ערב שהיא אינה מתערבת בכלל והם יכולים לריב ולצרוח כמה שרוצים.
גייסתי את האב להיות זה שקובע את הכללים בבית. הקושי עם זה היה שהוא מגיע ממשפחה רוסית שגדלה על בירכי המכות כדרך לחינוך. "מה הילדים לא אמורים לפחד מאוד מההורים על מנת שיעשו את מה שצריך?" שאל בהפתאה גמורה.
לאחר כחצי שעה בה דיברתי עם הילדים והסברתי את הקשיים והצרכים, הוצאתי אותם לסלון שלי והמשכתי את הפגישה עם ההורים.
לאם היה קשה ביותר לקבל את הצורך שלה בטיפול, אך היא הבינה ובסופו של דבר היא הבטיחה שתתחיל בהקדם טיפול פסיכולוגי. היא כמובן חשבה על טיפול פסיכיאטרי תרופתי, בו היא לא צריכה לקחת אחריות ולעבור שינוי.
האב הסכים להירתם למאמץ ולהוריד כמה שהוא יכול את האחריות ממנה.
בשיחה עם ההורים לבדם, הסברתי בפניהם את האפשרויות העומדות, ביניהן שהאם תיתמוטת, שהאם תעזוב את הבית, שהאב יעזוב את הבית, שאחד הילדים יהפוך לכל כך בעייתי שיחייב אותם להישאר ביחד למרות רצונם ועוד.
שניהם מודעים למצב ולאפשרויות כי גם הם חשבו עליהם (מצוקה אמיתית מובילה לחשוב מחשבות כאלו).
לי השיחה היתה קשה ביותר כי האם הזו (ואנשים אם פחד להתבגר וצורך במצבי לחץ בכלל) יכולים לגמור את האנרגיה לכל אדם.
הקושי שלה להתחבר עם הרעיון של להפסיק את הכעס כדרך יחידה בחיים, להפסיק להשתמש באחרים על מנת לכעוס, להפסיק את הקשר החולני עם אימה כדרך חיים, לסלוח, למצא לעצמה עיסוק שיגרום לה להינות מחייה ולהרגיש מימוש כלשהו. הקושי להפסיק לצפות מהבעל שימלא את החסכים שהאם שלה יצרה בנשמתה, תוך כדי המתנה לכך שהוא יהפוך לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה מהבור השחור בנשמתה ובחייה.
קשה, קשה מאוד להתמודד עם התומצאות של אם שאינה מסוגלת לסלוח לאימה, שאינה מוכנה להתבגר שמא... שאינה מסוגלת להפסיק ליצור כעסים וכאוס מסביבה, שאינה מוכנה להוציא את אימה מתוך גופה וחייה איתה ודרכה וביקורתיותה וריקנותה הרגשית חסרת הפשרות.
מקווה שהצלחתי להניע את גלגל השינוי ולו במקצת. לפחות הילדים הבינו לעומק שמה שקורה בביתם אינו קורה בגללם ושהם אינם אשמים במצבה של האם, למרות שרק הם הם אלו היכולים לעזור לה (במקצת) לשנות את המצב. לפחות כך יפסקו התירוצים שלה לכל מה שקורה מסביבה.
הסבירות שהיא תמצא תירוצים חדשים, גדולה ביותר.
[b]טליה[/b] מרגש לקרא את חוויותיך. מי יתן ונשמע ממך ומאחרים על הרבה כאלו.
אתמול נפגשתי עם המשפחה כולה.
אבא גדול, חזק מאוד גופנית נפשית ואנרגטית.
שלשה ילדים ג'ינג'יים מאוד בצבע ובאופי. הבכור ילד נהדר ובעל רצון טוב, אך עם קשיי קורדינציה אמיתיים, כשהקושי בעיניים הוא המוביל מביניהם. ממזר גדול אך ללא צורך ביצירת מצבי לחץ.
האמצעי, ניראה בדיוק כמו אימו, כעוס, ללא צבע בפנים או חיות מיוחדת בעיניים (לשני האחרים חיות חזקה ביותר כלאב) אינדיווידואליסת בעל צורך ביצירת מצבי לחץ גדול עוד יותר מלאם.
הצעיר בבנים, ילד בעל חיות מיוחדת, שמח בצורה בלתי רגילה, צוחק כל הזמן, מוכשר ביותר, ללא צורך ביצירת מצבי לחץ.
בפגישה האב כמובן התיישב בכיסא הרחוק ביותר מכולם, למרות שסידרתי כך שכולם יהיו במרחקים שווים. הבכור ליד האב, האם, הבן הצעיר והאחרון האמצעי.
לאחר היכרות קצרה ביותר בה תיארתי מי אני ומה אני עושה, ולמה אני עובד עם האח הבכור, שאלתי אותם האם הם אוהבים את אימם. ללא לבטים כל הילדים אמרו שכן וצחקו צחוק גדול. בתוך הצחוק הרגשתי את המרירות שאמרה שהם מעדיפים להיפטר ממנה וכמה שיותר מהר.
האם ישבה כעוסה כל הזמן, מעירה להם על כל תנועה, על כל צחוק, על כל רמז לקשר תנועתי או קולי ביניהם.
כל פעם שמישהו מהם דיבר, האם הסתכלה עליו במבט כועס וסולד שהיה יכול להרחיק גם את האהוב החזק ביותר. כעס כעס תירדוף. חוסר קבלה ודחייה ראשונית.
לאחר כמה דקות בהם הילדים צחקו ולא הצליחו להירגע מהשאלה האם הם אוהבים את אימם, התחלתי להסיבר להם את המצב של האם, עד כמה היא שונאת את מצבה בבית, ועד כמה אם המצב לא ישתנה היא לא מעוניינת להמשיך לחיות איתם. לאחר שאמרתי את הדברים האלו בפשטות גדולה, האם אישרה ביפניהם את דבריי, כמובן שבקול שקט אך בכעס חנוק וגדול, שנישמע יותר כשינאה.
לאורך כל הזמן האב ישב וצפה במה שקורה, ללא תגובה כלשהי. השאיר את כל ההצגה לילדים ולאם.
במילים פשוטות הסברתי לילדים מה גרם לאם להיות כל כך כעוסה עליהם, אמרתי שאין לזה שום קשר אליהם ישירות אלה שהיא כועסת על אימא, ומוציאה את זה עליהם ועל האב. מייד הוספתי שלמרות שזהו המצב, ושהיא זו שצריכה לעשות את השינוי הגדול יותר והחשב יותר על מנת שהחיים בבית יהייו ניסבלים לכולם, הרי שללא עזרה שלהם, היא לא תוכל לעמוד בזה ולא תוכל להשתנות. הסברתי שזהו רגע בו המשפחה צריכה להירטם על מנת לעזור לחבר משפחה חלש ומתקשה.
מעניין שכל הילדים ידעו כל הזמן על מה מדובר, הבינו לעומק וידעו שהאם היא מרכז הקושי, שידרו בבירור שסבלנותם כלפיה הסתיימה מזמן, והם לא מאמינים שהיא יכולה או רוצה להשתנות. למרות זאת אמרו שהם לא רוצים שהיא תלך או תחלה.
הילד האמצעי נהנה כל כך מהמצב המצוקתי של המשפחה, שהוא כמעט ולא הסכים לשתף פעולה במאמץ המלחמתי שצריך לעשות על מנת לעזור לאם ולמשפחה להתגבר על הקושי.
הדבר היחידי שביקשתי מהם הוא להפסיק להילחם ולצרוח כל הזמן, כי מהבוקר שמתעוררים עד לרגע שהולכים לישון הם צורכים ורבים.
הוסכם שיקבעו ביחד עם אימם על חצי שעה כל ערב שהיא אינה מתערבת בכלל והם יכולים לריב ולצרוח כמה שרוצים.
גייסתי את האב להיות זה שקובע את הכללים בבית. הקושי עם זה היה שהוא מגיע ממשפחה רוסית שגדלה על בירכי המכות כדרך לחינוך. "מה הילדים לא אמורים לפחד מאוד מההורים על מנת שיעשו את מה שצריך?" שאל בהפתאה גמורה.
לאחר כחצי שעה בה דיברתי עם הילדים והסברתי את הקשיים והצרכים, הוצאתי אותם לסלון שלי והמשכתי את הפגישה עם ההורים.
לאם היה קשה ביותר לקבל את הצורך שלה בטיפול, אך היא הבינה ובסופו של דבר היא הבטיחה שתתחיל בהקדם טיפול פסיכולוגי. היא כמובן חשבה על טיפול פסיכיאטרי תרופתי, בו היא לא צריכה לקחת אחריות ולעבור שינוי.
האב הסכים להירתם למאמץ ולהוריד כמה שהוא יכול את האחריות ממנה.
בשיחה עם ההורים לבדם, הסברתי בפניהם את האפשרויות העומדות, ביניהן שהאם תיתמוטת, שהאם תעזוב את הבית, שהאב יעזוב את הבית, שאחד הילדים יהפוך לכל כך בעייתי שיחייב אותם להישאר ביחד למרות רצונם ועוד.
שניהם מודעים למצב ולאפשרויות כי גם הם חשבו עליהם (מצוקה אמיתית מובילה לחשוב מחשבות כאלו).
לי השיחה היתה קשה ביותר כי האם הזו (ואנשים אם פחד להתבגר וצורך במצבי לחץ בכלל) יכולים לגמור את האנרגיה לכל אדם.
הקושי שלה להתחבר עם הרעיון של להפסיק את הכעס כדרך יחידה בחיים, להפסיק להשתמש באחרים על מנת לכעוס, להפסיק את הקשר החולני עם אימה כדרך חיים, לסלוח, למצא לעצמה עיסוק שיגרום לה להינות מחייה ולהרגיש מימוש כלשהו. הקושי להפסיק לצפות מהבעל שימלא את החסכים שהאם שלה יצרה בנשמתה, תוך כדי המתנה לכך שהוא יהפוך לאביר על הסוס הלבן שיציל אותה מהבור השחור בנשמתה ובחייה.
קשה, קשה מאוד להתמודד עם התומצאות של אם שאינה מסוגלת לסלוח לאימה, שאינה מוכנה להתבגר שמא... שאינה מסוגלת להפסיק ליצור כעסים וכאוס מסביבה, שאינה מוכנה להוציא את אימה מתוך גופה וחייה איתה ודרכה וביקורתיותה וריקנותה הרגשית חסרת הפשרות.
מקווה שהצלחתי להניע את גלגל השינוי ולו במקצת. לפחות הילדים הבינו לעומק שמה שקורה בביתם אינו קורה בגללם ושהם אינם אשמים במצבה של האם, למרות שרק הם הם אלו היכולים לעזור לה (במקצת) לשנות את המצב. לפחות כך יפסקו התירוצים שלה לכל מה שקורה מסביבה.
הסבירות שהיא תמצא תירוצים חדשים, גדולה ביותר.