על ידי תפילה* » 11 דצמבר 2019, 21:11
געש שלום,
תודה רבה. ההשקעה שלך בכתיבה ניכרת, גם מבחינת האורך, גם מבחינת ההתייחסות הרעיונית והתכל'סית המפורטת וגם מבחינת הנוסח המכבד והמתחשב.
אבל עולה השאלה מה עושים עם זה - וכאן גם בשמת לא הציעה, למיטב הבנתי, לעבור ישר לתפריט אידאלי לפי הקריטריונים שלך, אלא לטפל בחסר שעומד בבסיס ההתנהגות.
נכון, גם אני הבנתי ככה את בשמת, וזה אכן נראה הגיוני ומציאותי.
לכן פניתי למטפלת ברפואה הסינית (וגם לדיאטנית...). אבל אם אני זוכרת ומבינה את העצות של בשמת ושל צילי, שהן לא חדשות עבורי, ההמלצה היא לעת עתה (במקביל לטיפול שיארך מי-יודע-כמה זמן ובמה יסתיים) לצמצם עד כמה שאפשר הכנסה של מאכלים לא מזינים הביתה, שאכילתם רק מגבירה את ההשתוקקות אליהם (רואה זאת על עצמי P-:), ושממשיכים לפגוע בה ולהחליש אותה.
(השבוע בדיוק קיבלה מרופא אא"ג סירופ מייבש ותרסיס לאף בגלל נזלת ונוזלים באוזניים.)
עכשיו... אכילה של לחם הכוסמין הביתי (לא מחמצת, דרך אגב) היא כמובן מבורכת ביחס ללחם אחיד, אבל ממילא היא הפסיקה לאכול לחם רגיל מהסופר בטענה שהוא לא טעים. זה מה שהקפיץ אותי באותו ליל שבת שהיא הסתובבה כאן רעבה ורצתה לאכול אבקת פודינג... ולחם כוסמין ביתי היא אוהבת מזמן. זאת רק אני שכבר תקופה ארוכה עד לאחרונה לא אפיתי אותו כחלק מהשִגרה, כך שאין כאן איזו התחלה של תהליך שינוי במידת הפתיחות שלה, זה רק שינוי בעומס שאני לוקחת על עצמי... P-:
או, במקום לפתוח את המקרר ולקחת לחם כי אין לה כוח לחמם שניצלים, לבוא אלייך ולהתלונן שהיא רעבה.
אה, יפה. זאת נקודה נחמדה שאת מאירה, ושלא מספיק העליתי בעצמי למודעות.
אבל הקול הקטנוני שבי מתעורר מיד ואומר, שלקחת (עוד) לחם במקום לטגן שניצלונים יחזור אליי בבומרנג, כשהלחם ייגמר והשניצלונים יישארו (ודרך אגב, גם לביבות תפוחי האדמה שטיגנתי עבורה ושמרתי בקנאות בקופסה ספציפית רק לה, אבל כבר שבוע שלא בא לה לאכול אותן, וגם פשיטדת הגבינה הקטנה שאפיתי לצד זאת של שבת ופרסתי והקפאתי, והיא הפשירה ולקחה ממנה לפעולה, אבל לא אכלה כי לא רצתה לאכול אותה לא חמה, ובפוקס גיליתי את העניין, כך שיכולתי לבקש ממנה להוציא למחרת מהתיק שלה!).
ואני רוצה להבהיר שאין שום כוונה או נימה של ביקורת
תודה. את כותבת בצורה נעימה מאוד.
אבל אולי לאט לאט אפשר לרכך שם משהו.
בעז"ה. כל מיני נקודות ביקורת שלי כלפי הילדים (בעיקר הגדולות) זקוקות לריכוך הזה כבר מזמן-מזמן, ואם הוא מתקדם, הרי שזה באמת לאט מאוד מאוד.
קודם כל, אני מאוד בעד לבשל ואולי יתחשק לה. אם הבנתי נכון, היא טענה גם שלא תאכל שניצל עם אורגנו, ובסוף אכלה.
נראה מתי אגיע לזה, כי התחשק לי לבשל מרק עדשים+ירקות, ועלה גם רצון כזה מכיוון הילדים הצעירים, ולפעמים מתחשק לי להיענות גם לרצונות האלה...
דווקא את ההצעה של האורגנו בשניצל היא לא שללה על הסף.
כנ"ל אגב לגבי מנות מרק קפוא.
יכול להיות, רק שבינתיים הפריזרים שלי מתחילים להיות עמוסים מדיי מרוב מלאי לחמים, מאפינס, שניצלים וכד' נוסף לפרות וירקות קפואים וכאלה.
לקראת ראש השנה כמעט קניתי מקפיא וירדתי מזה. צריכה לשקול שוב.
אני למשל איפשרתי לילד שהפסיק לאכול ירקות מבושלים בכלל, וגם צימצם מאוד את מאכלים הבשריים שמקובלים עליו, להוסיף קטשופ
אני לא מצליחה להיזכר בדוגמה ספציפית, אבל יש לי הרגשה עמומה שגם אני נקטתי את הדרך הזאת, ובכל אופן היא הגיונית ויעילה בעיניי. (אולי מה שעולה בי זה הזיכרון הרחוק של התקופה שהיא אהבה לאכול שקדים מסוכרים? לא, יש משהו אחר...) רק שאני לא חושבת שדווקא אבקת מרק תהיה האטרקציה המדהימה עבורה.
חלק גדול מהעומס הוא לא מהמשימות עצמן אלא מהזמזום בראש שנלווה להן.
אין ספק. אני ערה לבעיה הזאת ובין שאר תהליכיי (:-)) מנסה להתמודד גם אִתה.
לפני איזה-שנתיים קלטתי בזכות
תמרוש רוש שההרגל לעבור בלופּ שוב ושוב על רשימת המטלות הקבועה של הערב (אולי פלוס כמה ספציפיות) ולמנות בראשי מה מתוכן עשיתי ומה מתוכן עוד ממתין להיעשות, בזמן שאני
נוסעת לחוג ריקודי בטן כלומר, כלל לא נמצאת בית ולא יכולה לפעול בהתאם לתוצאות המנייה החוזרת הזאת הוא הרגל עקר ומזיק.
ואכן מיתנתי-עד-הכחדתי אותו ודומיו, אבל יש הרבה זמזומים אחרים, שאני לא בטוחה איך להשקיט אותם, ואולי זה גם לא נכון לעשות זאת. למשל, הנושא של הפחתת ביקורתיות או לנסות לחשוב על מאכלים פוטנציאליים. כמובן שצריך גם זמני שקט, ואותם אני צריכה לייצר לפחות במשבצות מוגדרות. והנה, בדיוק היום הייתי בעיסוי (אחד מתוך סדרה שקבעתי לעצמי לחודשים הקרובים, אחד בכל חודש), והמטפלת נורא משכה לדבר על הקשר בין מחושים פיזיים לבין עניינים רגשיים ושאלה מה אני מעמיסה על עצמי וכו'. P-: D-: זה היה אמור להיות מבחינתי גם ניקוי ראש.
בקיצור, מבינה את ההצעה לדאוג גם לעצמי לאיזה חיזוק רגשי, אבל לא רואה את עצמי עושה את זה כרגע. אפילו חוג תנועתי אין לי השנה, וגם ההליכות השבועיות פותחות ביניהן מרווחים. S-:
האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?
לא מספיק ברור לי איך זה מתנהל. אולי תוכלי לתת כמה דוגמות.
ככלל קשה לי להתנהל מול אכילה על פי ביקוש דינמי ומשתנה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הבכורה, שאוכלת מגוון יותר ואוהבת כמה מיני בשר: היא לוקחת ארוחות צהריים מבושלות לביה"ס. אבל לפעמים כן ולפעמים לא. בשני בערב חזרתי מקניות והעמדתי סיר גולש, כדי שיהיה כבר לצהרי יום המחרת. בצהריים התברר שהבן הצעיר "הפסיק לאהוב גולש" (אמירה שישר מדליקה אצלי את האורות הצהובים המהבהבים אם לא האדומים, אבל זה כבר תת-נושא בפני עצמו). בכל אופן, חשבתי שהגדולה תיקח מהסיר ליום הבא, אבל כששאלתי אותה בבוקר למה לא לקחה - ענתה איזה משהו שאני לא זוכרת (שלא ידעה מה לקחת/ שלא היה לה כוח לארגן) ושהכינה לה כריך. והגולש נשאר במקרר. אבל בהזדמנויות אחרות, כשאני לא דואגת שיהיה משהו בשבילה, פתאום היא באה ושואלת מה יש ומתלוננת באוזני אביה שאין לה מה לקחת.
אני לא חזקה בסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שהמונח "סטיית תקן גדולה" שייך לכאן. אני צריכה לדעת פחות או יותר מה ייאכל כדי לדעת מה לקנות ומה להכין, אחרת או שאנחנו עומדים מול מקרר ריק מתבשילים או שמאכלים ממתינים בעצב שבוע ויותר. כלומר, אם יש שמונה נפשות שכל אחת מהן יכולה כן או לא לרצות את המאכל המסוים, טווח האפשרויות גדול לי מדיי.
געש שלום,
תודה רבה. ההשקעה שלך בכתיבה ניכרת, גם מבחינת האורך, גם מבחינת ההתייחסות הרעיונית והתכל'סית המפורטת וגם מבחינת הנוסח המכבד והמתחשב.
[u]אבל עולה השאלה מה עושים עם זה - וכאן גם בשמת לא הציעה, למיטב הבנתי, לעבור ישר לתפריט אידאלי לפי הקריטריונים שלך, אלא לטפל בחסר שעומד בבסיס ההתנהגות.[/u]
נכון, גם אני הבנתי ככה את בשמת, וזה אכן נראה הגיוני ומציאותי.
לכן פניתי למטפלת ברפואה הסינית (וגם לדיאטנית...). אבל אם אני זוכרת ומבינה את העצות של בשמת ושל צילי, שהן לא חדשות עבורי, ההמלצה היא לעת עתה (במקביל לטיפול שיארך מי-יודע-כמה זמן ובמה יסתיים) לצמצם עד כמה שאפשר הכנסה של מאכלים לא מזינים הביתה, שאכילתם רק מגבירה את ההשתוקקות אליהם (רואה זאת על עצמי P-:), ושממשיכים לפגוע בה ולהחליש אותה.
(השבוע בדיוק קיבלה מרופא אא"ג סירופ מייבש ותרסיס לאף בגלל נזלת ונוזלים באוזניים.)
עכשיו... אכילה של לחם הכוסמין הביתי (לא מחמצת, דרך אגב) היא כמובן מבורכת ביחס ללחם אחיד, אבל ממילא היא הפסיקה לאכול לחם רגיל מהסופר בטענה שהוא לא טעים. זה מה שהקפיץ אותי באותו ליל שבת שהיא הסתובבה כאן רעבה ורצתה לאכול אבקת פודינג... ולחם כוסמין ביתי היא אוהבת מזמן. זאת רק אני שכבר תקופה ארוכה עד לאחרונה לא אפיתי אותו כחלק מהשִגרה, כך שאין כאן איזו התחלה של תהליך שינוי במידת הפתיחות שלה, זה רק שינוי בעומס שאני לוקחת על עצמי... P-:
[u]או, במקום לפתוח את המקרר ולקחת לחם כי אין לה כוח לחמם שניצלים, לבוא אלייך ולהתלונן שהיא רעבה.[/u]
אה, יפה. זאת נקודה נחמדה שאת מאירה, ושלא מספיק העליתי בעצמי למודעות.
אבל הקול הקטנוני שבי מתעורר מיד ואומר, שלקחת (עוד) לחם במקום לטגן שניצלונים יחזור אליי בבומרנג, כשהלחם ייגמר והשניצלונים יישארו (ודרך אגב, גם לביבות תפוחי האדמה שטיגנתי עבורה ושמרתי בקנאות בקופסה ספציפית רק לה, אבל כבר שבוע שלא בא לה לאכול אותן, וגם פשיטדת הגבינה הקטנה שאפיתי לצד זאת של שבת ופרסתי והקפאתי, והיא הפשירה ולקחה ממנה לפעולה, אבל לא אכלה כי לא רצתה לאכול אותה לא חמה, ובפוקס גיליתי את העניין, כך שיכולתי לבקש ממנה להוציא למחרת מהתיק שלה!).
[u]ואני רוצה להבהיר שאין שום כוונה או נימה של ביקורת[/u]
תודה. את כותבת בצורה נעימה מאוד.
[u]אבל אולי לאט לאט אפשר לרכך שם משהו.[/u]
בעז"ה. כל מיני נקודות ביקורת שלי כלפי הילדים (בעיקר הגדולות) זקוקות לריכוך הזה כבר מזמן-מזמן, ואם הוא מתקדם, הרי שזה באמת לאט מאוד מאוד. :-/
[u]קודם כל, אני מאוד בעד לבשל ואולי יתחשק לה. אם הבנתי נכון, היא טענה גם שלא תאכל שניצל עם אורגנו, ובסוף אכלה.[/u]
נראה מתי אגיע לזה, כי התחשק לי לבשל מרק עדשים+ירקות, ועלה גם רצון כזה מכיוון הילדים הצעירים, ולפעמים מתחשק לי להיענות גם לרצונות האלה...
דווקא את ההצעה של האורגנו בשניצל היא לא שללה על הסף.
[u]כנ"ל אגב לגבי מנות מרק קפוא.[/u]
יכול להיות, רק שבינתיים הפריזרים שלי מתחילים להיות עמוסים מדיי מרוב מלאי לחמים, מאפינס, שניצלים וכד' נוסף לפרות וירקות קפואים וכאלה.
לקראת ראש השנה כמעט קניתי מקפיא וירדתי מזה. צריכה לשקול שוב.
[u]אני למשל איפשרתי לילד שהפסיק לאכול ירקות מבושלים בכלל, וגם צימצם מאוד את מאכלים הבשריים שמקובלים עליו, להוסיף קטשופ[/u]
אני לא מצליחה להיזכר בדוגמה ספציפית, אבל יש לי הרגשה עמומה שגם אני נקטתי את הדרך הזאת, ובכל אופן היא הגיונית ויעילה בעיניי. (אולי מה שעולה בי זה הזיכרון הרחוק של התקופה שהיא אהבה לאכול שקדים מסוכרים? לא, יש משהו אחר...) רק שאני לא חושבת שדווקא אבקת מרק תהיה האטרקציה המדהימה עבורה. :-)
[u]חלק גדול מהעומס הוא לא מהמשימות עצמן אלא מהזמזום בראש שנלווה להן.[/u]
אין ספק. אני ערה לבעיה הזאת ובין שאר תהליכיי (:-)) מנסה להתמודד גם אִתה.
לפני איזה-שנתיים קלטתי בזכות [po]תמרוש רוש[/po] שההרגל לעבור בלופּ שוב ושוב על רשימת המטלות הקבועה של הערב (אולי פלוס כמה ספציפיות) ולמנות בראשי מה מתוכן עשיתי ומה מתוכן עוד ממתין להיעשות, בזמן שאני [b]נוסעת לחוג ריקודי בטן[/b] כלומר, כלל לא נמצאת בית ולא יכולה לפעול בהתאם לתוצאות המנייה החוזרת הזאת הוא הרגל עקר ומזיק.
ואכן מיתנתי-עד-הכחדתי אותו ודומיו, אבל יש הרבה זמזומים אחרים, שאני לא בטוחה איך להשקיט אותם, ואולי זה גם לא נכון לעשות זאת. למשל, הנושא של הפחתת ביקורתיות או לנסות לחשוב על מאכלים פוטנציאליים. כמובן שצריך גם זמני שקט, ואותם אני צריכה לייצר לפחות במשבצות מוגדרות. והנה, בדיוק היום הייתי בעיסוי (אחד מתוך סדרה שקבעתי לעצמי לחודשים הקרובים, אחד בכל חודש), והמטפלת נורא משכה לדבר על הקשר בין מחושים פיזיים לבין עניינים רגשיים ושאלה מה אני מעמיסה על עצמי וכו'. P-: D-: זה היה אמור להיות מבחינתי גם ניקוי ראש.
בקיצור, מבינה את ההצעה לדאוג גם לעצמי לאיזה חיזוק רגשי, אבל לא רואה את עצמי עושה את זה כרגע. אפילו חוג תנועתי אין לי השנה, וגם ההליכות השבועיות פותחות ביניהן מרווחים. S-:
[u]האם יש דברים שבהם זה ריאלי מבחינתך, כניסוי, לבדוק מה קורה אם את נותנת לביקוש להכתיב את העניינים?[/u]
לא מספיק ברור לי איך זה מתנהל. אולי תוכלי לתת כמה דוגמות.
ככלל קשה לי להתנהל מול אכילה על פי ביקוש דינמי ומשתנה. אם ניקח לדוגמה דווקא את הבכורה, שאוכלת מגוון יותר ואוהבת כמה מיני בשר: היא לוקחת ארוחות צהריים מבושלות לביה"ס. אבל לפעמים כן ולפעמים לא. בשני בערב חזרתי מקניות והעמדתי סיר גולש, כדי שיהיה כבר לצהרי יום המחרת. בצהריים התברר שהבן הצעיר "הפסיק לאהוב גולש" (אמירה שישר מדליקה אצלי את האורות הצהובים המהבהבים אם לא האדומים, אבל זה כבר תת-נושא בפני עצמו). בכל אופן, חשבתי שהגדולה תיקח מהסיר ליום הבא, אבל כששאלתי אותה בבוקר למה לא לקחה - ענתה איזה משהו שאני לא זוכרת (שלא ידעה מה לקחת/ שלא היה לה כוח לארגן) ושהכינה לה כריך. והגולש נשאר במקרר. אבל בהזדמנויות אחרות, כשאני לא דואגת שיהיה משהו בשבילה, פתאום היא באה ושואלת מה יש ומתלוננת באוזני אביה שאין לה מה לקחת.
אני לא חזקה בסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שהמונח "סטיית תקן גדולה" שייך לכאן. אני צריכה לדעת פחות או יותר מה ייאכל כדי לדעת מה לקנות ומה להכין, אחרת או שאנחנו עומדים מול מקרר ריק מתבשילים או שמאכלים ממתינים בעצב שבוע ויותר. כלומר, אם יש שמונה נפשות שכל אחת מהן יכולה כן או לא לרצות את המאכל המסוים, טווח האפשרויות גדול לי מדיי.