על ידי צפריר_שפרון* » 07 אפריל 2003, 10:55
מראש יש לומר כי הקטע הבא מחייב קריאה חוזרת ונשנית. מעבר לכך הוא איננו קצר לגבי אמירה בפורום מחד ומאידך להערכתי ניתן להרחיבו לכלל ספר או שנייים. ראו, הוזהרתם!
וכעת כשאתם זוהרים, נניח למקלדת לדבר:
שאנחנו חיים לפי תמונה מקובעת של "כך זה צריך להיות", לגבי כל דבר בחיינו, אבל איך משנים את זה?
על ידי הפניית המבט.
זה עדין מאוד, זו תנועה שיש ללמוד בזהירות, תנועה שמזמינה את התודעה למודעות עצמית מתגברת.
להפנות את המבט אל המציאות הפשוטה, היומיומית. לבדוק מחדש את כל מה שמובן מאליו, לערוך בדק בית ביסודות חייך - אותן אמונות מקובעות, אותה תמונה מקובעת, ולבחון האם באמת זה מה שמייצג את מי שאת היא, את מי שאת מאמינה שאת היא ואת מי שאת רוצה להיות.
כאשר אנו בוחרים לערוך שינוי מתוך חוסר שביעות רצון יהיה זה ראוי להתחיל דווקא בהדגשת אותם מקומות בהם אנו כן שבעי רצון בחיינו. אותם מקומות מובנים מאליהם, אותם "צריך להיות" אשר אנו מברכים עליהם.
על מנת להכיר באלה ולהגביר מודעות שם, יש להתבונן ללא פחד במוות.
(אפשר לקחת אוויר ולנשום עמוק)
המוות עשוי להיות בן ברית חשוב לחיים, כפי שמודגשת הנשימה על ידי קוצר נשימה. כאן, מי שסובל מקצרת למשל ידע לספר לאלה שאינם מכירים את הרגשת קוצר הנשימה עד כמה הוא אסיר תודה על כל נשימה, במיוחד בעת שהקצרת באה לידי ביטוי אקוטי.
דרך העמידה אל מול רעיון המוות באשר לדברים היקרים ביותר ללבנו, ילדינו, בן או בת הזוג, ההורים, המשפחה כולה, המדינה והאנושות, או לחילופין דרך העמידה בפני רעיון מות האמונות הישנות אשר עשויות להמצא בלתי רלוונטיות לחיינו, או מות האידיאה הישנה אשר נתחלפה עקב בשלות הנובעת מתולדות החיים הספציפיים - נוכל להתבונן בתשומת לב על חיינו ולברור את הדברים שחשובים לנו.
אז אמרנו הפניית המבט, ואמרנו שהמוות עשוי להיות בן ברית כאשר אנו משתמשים בו כרעיון לבחינה מחודשת, מכאן עברנו להתבוננות ועדיין אנחנו בהפניית המבט.
התבוננות היא התנועה שמשלבת בין המבט המסתכל לבין המבט הרואה וכוללת את שתי זוויות המבט בו זמנית.
התבוננות מתייחסת למציאות הפשוטה-החומרית-הגסה כמבט מסתכל, זה המבחין בין דברים ברמה מדורגת.
במקביל מלמדת ההתבוננות השקטה, זו שאינה שופטת כלל וכלל ואינה נותנת ערכים שונים לאירועים או מצבים, את הראיה האחת את הממד האחד.
התבוננות של המבט הרואה תהא אם כאן התבוננות מתוך ערך אחד זהה לכל הדברים - הכל נברא, הכל נכון. הכל צפוי.
(רגע, אין צורך להתעצבן)
למידת התבוננות כזו תאפשר להמיר אמונות ואידאות מתוך שילוב של המבט המסתכל והרואה, הרמה הפיזית - החומרית ביחד עם הרמה הרוחנית.
וזה השלב הבא בתהליך אותו את מבקשת.
לאחר למידת ההתבוננות ויישומה בנחישות ובעקביות, בהכרח המודעות העצמית תרחיב את התודעה ויפתח ערוץ מחודש אל הרוח. כאן, חשוב ביותר להדגיש כי ללא יחסים עם הרוח גווע האדם עוד בחייו, ממתין אל מותו ומכחיש את חייו. אין זו תופעה פרטית יותר, היום זוהי תנועה אנושית אשר עוטפת רבים רבים משחר חייהם ומהווה איזה "מה שצריך" או "מובן מאליו". הצורך האנושי ליחסים עם הרוח האנושית - רוח האדם, נשמת הבריאה, אותו תחום סמוי מן העין, עולם הנסתר, אשר אינו נגלה בחומר (או נכון יותר מגולם בחומר) בא לידי ביטוי באמונות שונות, בדתות שונות ובדרכים שונות, אין זה חשוב מהי השפה בה אנו מקיימים את השיח עם הרוח, עצם השיח הוא שחשוב. וכל בני האדם משוחחים עם הרוח, יש שקוראים לזה כך ויש שאחרת, משחק שח-מט גם הוא דרך לשוחח עם הרוח, אילן רמון בהיותו בחלל תאר את התחושה הרוחנית החזקה שלו, העיסוק במדע, וכן הלאה.
אלא שרבים מתכחשים ליחסיהם עם הרוח, וכאן מה שקורה זה שכשנפתח הערוץ אל הרוח הוא נותן לה, לרוח, את המשב הרענן של המודעות.
(זה תכף מסתכם, מקוצר היריעה)
לכשנגיע למצב בו רכשנו את הכלים להפניית המבט, התבוננות והעלאת היחסים עם הרוח למדרגת המודעות העצמית נוכל ללמוד מהו אושר. כן, בפשטות השפה הרי האושר הוא התחושה שקיומנו מאושר: אני סובל משמע אני קיים - הסבל הוא האישור לקיומי. אני צוהל משמע אני קיים -הצהלה היא האישור לקיומי. אני אהוד משמע אני קיים - החברה מאשרת את קיומי.
פעמים רבות רק הכאב מקיים את אישור התחושה הגופנית של החיים. פעמים רבות אנו בוחרים לאשר את קיומנו דרך גישה חסרה.
לענייננו, בבחינה של מה שגורם לנו להיות מאושרים, לחוש כי במעשה זה או בדרך זו אנו חשים חיות וחיים, אנו מאשרים לנפש הפרטית שלנו את קיומה המתחדש מדי נשימה, נוכל בהחלט לשנות את זה.
רותם,
הדברים נכתבו אלייך באופן אישי אבל משמעותם היא אנושית. יחודיות ואחדות בד בבד.
מראש יש לומר כי הקטע הבא מחייב קריאה חוזרת ונשנית. מעבר לכך הוא איננו קצר לגבי אמירה בפורום מחד ומאידך להערכתי ניתן להרחיבו לכלל ספר או שנייים. ראו, הוזהרתם!
וכעת כשאתם זוהרים, נניח למקלדת לדבר:
[u]שאנחנו חיים לפי תמונה מקובעת של "כך זה צריך להיות", לגבי כל דבר בחיינו, אבל איך משנים את זה?[/u]
על ידי הפניית המבט.
זה עדין מאוד, זו תנועה שיש ללמוד בזהירות, תנועה שמזמינה את התודעה למודעות עצמית מתגברת.
להפנות את המבט אל המציאות הפשוטה, היומיומית. לבדוק מחדש את כל מה שמובן מאליו, לערוך בדק בית ביסודות חייך - אותן אמונות מקובעות, אותה תמונה מקובעת, ולבחון האם באמת זה מה שמייצג את מי שאת היא, את מי שאת מאמינה שאת היא ואת מי שאת רוצה להיות.
כאשר אנו בוחרים לערוך שינוי מתוך חוסר שביעות רצון יהיה זה ראוי להתחיל דווקא בהדגשת אותם מקומות בהם אנו [b]כן[/b] שבעי רצון בחיינו. אותם מקומות מובנים מאליהם, אותם "צריך להיות" אשר אנו מברכים עליהם.
על מנת להכיר באלה ולהגביר מודעות שם, יש להתבונן ללא פחד במוות.
(אפשר לקחת אוויר ולנשום עמוק)
המוות עשוי להיות בן ברית חשוב לחיים, כפי שמודגשת הנשימה על ידי קוצר נשימה. כאן, מי שסובל מקצרת למשל ידע לספר לאלה שאינם מכירים את הרגשת קוצר הנשימה עד כמה הוא אסיר תודה על כל נשימה, במיוחד בעת שהקצרת באה לידי ביטוי אקוטי.
דרך העמידה אל מול רעיון המוות באשר לדברים היקרים ביותר ללבנו, ילדינו, בן או בת הזוג, ההורים, המשפחה כולה, המדינה והאנושות, או לחילופין דרך העמידה בפני רעיון מות האמונות הישנות אשר עשויות להמצא בלתי רלוונטיות לחיינו, או מות האידיאה הישנה אשר נתחלפה עקב בשלות הנובעת מתולדות החיים הספציפיים - נוכל להתבונן בתשומת לב על חיינו ולברור את הדברים שחשובים [b]לנו[/b].
אז אמרנו הפניית המבט, ואמרנו שהמוות עשוי להיות בן ברית כאשר אנו משתמשים בו כרעיון לבחינה מחודשת, מכאן עברנו להתבוננות ועדיין אנחנו בהפניית המבט.
התבוננות היא התנועה שמשלבת בין המבט המסתכל לבין המבט הרואה וכוללת את שתי זוויות המבט בו זמנית.
התבוננות מתייחסת למציאות הפשוטה-החומרית-הגסה כמבט מסתכל, זה המבחין בין דברים ברמה מדורגת.
במקביל מלמדת ההתבוננות השקטה, זו שאינה שופטת כלל וכלל ואינה נותנת ערכים שונים לאירועים או מצבים, את הראיה האחת את הממד האחד.
התבוננות של המבט הרואה תהא אם כאן התבוננות מתוך ערך אחד זהה לכל הדברים - הכל נברא, הכל נכון. הכל צפוי.
(רגע, אין צורך להתעצבן)
למידת התבוננות כזו תאפשר להמיר אמונות ואידאות מתוך שילוב של המבט המסתכל והרואה, הרמה הפיזית - החומרית ביחד עם הרמה הרוחנית.
וזה השלב הבא בתהליך אותו את מבקשת.
לאחר למידת ההתבוננות ויישומה בנחישות ובעקביות, בהכרח המודעות העצמית תרחיב את התודעה ויפתח ערוץ מחודש אל הרוח. כאן, חשוב ביותר להדגיש כי ללא יחסים עם הרוח גווע האדם עוד בחייו, ממתין אל מותו ומכחיש את חייו. אין זו תופעה פרטית יותר, היום זוהי תנועה אנושית אשר עוטפת רבים רבים משחר חייהם ומהווה איזה "מה שצריך" או "מובן מאליו". הצורך האנושי ליחסים עם הרוח האנושית - רוח האדם, נשמת הבריאה, אותו תחום סמוי מן העין, עולם הנסתר, אשר אינו נגלה בחומר (או נכון יותר מגולם בחומר) בא לידי ביטוי באמונות שונות, בדתות שונות ובדרכים שונות, אין זה חשוב מהי השפה בה אנו מקיימים את השיח עם הרוח, עצם השיח הוא שחשוב. וכל בני האדם משוחחים עם הרוח, יש שקוראים לזה כך ויש שאחרת, משחק שח-מט גם הוא דרך לשוחח עם הרוח, אילן רמון בהיותו בחלל תאר את התחושה הרוחנית החזקה שלו, העיסוק במדע, וכן הלאה.
אלא שרבים מתכחשים ליחסיהם עם הרוח, וכאן מה שקורה זה שכשנפתח הערוץ אל הרוח הוא נותן לה, לרוח, את המשב הרענן של המודעות.
(זה תכף מסתכם, מקוצר היריעה)
לכשנגיע למצב בו רכשנו את הכלים להפניית המבט, התבוננות והעלאת היחסים עם הרוח למדרגת המודעות העצמית נוכל ללמוד מהו אושר. כן, בפשטות השפה הרי האושר הוא התחושה שקיומנו מאושר: אני סובל משמע אני קיים - הסבל הוא האישור לקיומי. אני צוהל משמע אני קיים -הצהלה היא האישור לקיומי. אני אהוד משמע אני קיים - החברה מאשרת את קיומי.
פעמים רבות רק הכאב מקיים את אישור התחושה הגופנית של החיים. פעמים רבות אנו בוחרים לאשר את קיומנו דרך גישה חסרה.
לענייננו, בבחינה של מה שגורם לנו להיות מאושרים, לחוש כי במעשה זה או בדרך זו אנו חשים חיות וחיים, אנו מאשרים לנפש הפרטית שלנו את קיומה המתחדש מדי נשימה, נוכל בהחלט לשנות את זה.
רותם,
הדברים נכתבו אלייך באופן אישי אבל משמעותם היא אנושית. יחודיות ואחדות בד בבד.