על ידי תמרוש_רוש » 24 מרץ 2016, 00:42
אני חיה עם דחיין 'מקצועי'
אז תמיד יש סיכוי ש... והכאב כל חודש גדול יותר
מכירה את הטיפוס
גם שלי היה בדיוק כזה בצעירותו. דחה את החזרה-לזיוגיות אחרי שנפרדנו ואחרי שדהתחלנו להתקרב שוב, דחה את הצעת הנישואין, דחה את הילד הראשון עד שנגמרו כל התירוצים... ומאז כבר התרגל והפסיק לדחות.
ואני חושבת שאני מכירה גם את הסבל שלך, העינוי של חוסר הידיעה.
כי זה מה שהיה לי: נפרדנו אחרי סבב ראשון של זוגיות, ונהפכנו לחברים מאוד מאוד טובים, מרחוק. גרנו בערים רחוקות, כמעט לא נפגשנו, אבל דיברנו המון בטלפון ובמכתבים. זה היה מעולה לשנינו. אבל אז הוא בא ללמוד בירושלים, איפה שאני גרתי, והיה ברור שחברות אפלטונית לא תעבוד יותר. הוא גם התחיל לעשות ציוצים של "אולי כן" (לחזור להיות ביחד), אבל כשאני העליתי את הנושא הוא התחיל עם ה"אה בה ציגלה מה", ובסוף ביקש ממני לתת לו סמסטר אחד של חופש, ואז הוא יחליט.
חשבתי שזה הוגן והסכמתי, אבל זה היה עינוי, נורא, ואני פשוט לא יכולתי עם זה יותר. לא יכולתי. כמו שאת אומרת, שכל חודש את מתה מחדש? אצלי זה היה כל שבוע, ואחר כך כל יומיים.
בסופו של דבר ישבתי וכתבתי לו מכתב אולטימטום. אמרתי לו שאני לא מעריכה אולטימטומים בדרך כלל, אני גם לא רוצה ללחוץ עליו. אבל
אני לא יכולה לשאת את זה יותר. חיכיתי, המתנתי, ונגמר לי האויר. אני חייבת החלטה.
כתבתי לו שאני נותנת לו חופש בחירה גמור אם כן או לא. אני לא לוחצת עליו להחליט להיות חברים, אני רק דורשת ממנו להחליט עכשיו. אם תבחר להיות בנזוג שלי, אני אסכים, ואהיה מאושרת. אם לא, אני אכבד את זה, אפרד ממך ברגשות חמים, אמצא לי מישהו אחר להיות אתו, ואהיה
מאושרת. האושר שלי, בטווח הרחוק, לא תלוי בך, אמרתי לו, אבל שפיות הדעת שלי ברגע זה זקוקה להכרעה חדמשמעית. כן - או לא. אין באמצע.
השתדלתי להיות הכי מכבדת שאני יכולה, אבל גם הכי ברורה בקשר לאי היכולת שלי להיות תלויה באויר.
ואז שמתי את המכתב במגירה...
ואז, כמה ימים אחר כך הוא אמר לי ספונטנית, באיזו שיחה, שהוא מת כבר להחליט, רק... מפחד. מהסס. לא מעז.
ואז ידעתי שהגיע הרגע הנכון. הוצאתי את המכתב, הוספתי פסקה בה נתתי לו שלושה ימים להתבשל עם זה (כי זה לא פייר לתבוע תשובה על המקום, ושלושה ימים כן אפשר לחכות), וביקשתי ממנו לבוא אלי עם תשובה סופית עד יום ראשון הבא ב- 9 בבוקר. אם אין תשובה עד אז - אני הולכת.
במוצאי שבת הוא התקשר
לגבי אמצעי מניעה - אני הייתי הולכת על התקן מכאני. למעשה, זה מה שאני שוקלת בעצמי. ככה את יודעת שכל עוד הוא שם אין מצב להריון, מצד שני זה לא הפיך. אבל קשירת חצוצרות גם היא החלטה לגיטימית
.
מסכימה אתך ששפיכה בחוץ היא פתרון גרוע, לא כי זה לא אמצעי מניעה יעיל (זה כן, אחרי גיל ההתבגרות), אלא כי צריך להחליט עליו כל פעם מחדש, וזה מאוד מעצים את העינוי שלך.
המון אהבה ותמיכה
@}
[u]אני חיה עם דחיין 'מקצועי'[/u]
[u]אז תמיד יש סיכוי ש... והכאב כל חודש גדול יותר[/u]
מכירה את הטיפוס ;-) גם שלי היה בדיוק כזה בצעירותו. דחה את החזרה-לזיוגיות אחרי שנפרדנו ואחרי שדהתחלנו להתקרב שוב, דחה את הצעת הנישואין, דחה את הילד הראשון עד שנגמרו כל התירוצים... ומאז כבר התרגל והפסיק לדחות.
ואני חושבת שאני מכירה גם את הסבל שלך, העינוי של חוסר הידיעה.
כי זה מה שהיה לי: נפרדנו אחרי סבב ראשון של זוגיות, ונהפכנו לחברים מאוד מאוד טובים, מרחוק. גרנו בערים רחוקות, כמעט לא נפגשנו, אבל דיברנו המון בטלפון ובמכתבים. זה היה מעולה לשנינו. אבל אז הוא בא ללמוד בירושלים, איפה שאני גרתי, והיה ברור שחברות אפלטונית לא תעבוד יותר. הוא גם התחיל לעשות ציוצים של "אולי כן" (לחזור להיות ביחד), אבל כשאני העליתי את הנושא הוא התחיל עם ה"אה בה ציגלה מה", ובסוף ביקש ממני לתת לו סמסטר אחד של חופש, ואז הוא יחליט.
חשבתי שזה הוגן והסכמתי, אבל זה היה עינוי, נורא, ואני פשוט לא יכולתי עם זה יותר. לא יכולתי. כמו שאת אומרת, שכל חודש את מתה מחדש? אצלי זה היה כל שבוע, ואחר כך כל יומיים.
בסופו של דבר ישבתי וכתבתי לו מכתב אולטימטום. אמרתי לו שאני לא מעריכה אולטימטומים בדרך כלל, אני גם לא רוצה ללחוץ עליו. אבל [b]אני לא יכולה לשאת את זה יותר[/b]. חיכיתי, המתנתי, ונגמר לי האויר. אני חייבת החלטה.
כתבתי לו שאני נותנת לו חופש בחירה גמור אם כן או לא. אני לא לוחצת עליו להחליט להיות חברים, אני רק דורשת ממנו להחליט עכשיו. אם תבחר להיות בנזוג שלי, אני אסכים, ואהיה מאושרת. אם לא, אני אכבד את זה, אפרד ממך ברגשות חמים, אמצא לי מישהו אחר להיות אתו, ואהיה [b]מאושרת[/b]. האושר שלי, בטווח הרחוק, לא תלוי בך, אמרתי לו, אבל שפיות הדעת שלי ברגע זה זקוקה להכרעה חדמשמעית. כן - או לא. אין באמצע.
השתדלתי להיות הכי מכבדת שאני יכולה, אבל גם הכי ברורה בקשר לאי היכולת שלי להיות תלויה באויר.
ואז שמתי את המכתב במגירה...
ואז, כמה ימים אחר כך הוא אמר לי ספונטנית, באיזו שיחה, שהוא מת כבר להחליט, רק... מפחד. מהסס. לא מעז.
ואז ידעתי שהגיע הרגע הנכון. הוצאתי את המכתב, הוספתי פסקה בה נתתי לו שלושה ימים להתבשל עם זה (כי זה לא פייר לתבוע תשובה על המקום, ושלושה ימים כן אפשר לחכות), וביקשתי ממנו לבוא אלי עם תשובה סופית עד יום ראשון הבא ב- 9 בבוקר. אם אין תשובה עד אז - אני הולכת.
במוצאי שבת הוא התקשר :-)
[hr]
לגבי אמצעי מניעה - אני הייתי הולכת על התקן מכאני. למעשה, זה מה שאני שוקלת בעצמי. ככה את יודעת שכל עוד הוא שם אין מצב להריון, מצד שני זה לא הפיך. אבל קשירת חצוצרות גם היא החלטה לגיטימית (()).
מסכימה אתך ששפיכה בחוץ היא פתרון גרוע, לא כי זה לא אמצעי מניעה יעיל (זה כן, אחרי גיל ההתבגרות), אלא כי צריך להחליט עליו כל פעם מחדש, וזה מאוד מעצים את העינוי שלך.
המון אהבה ותמיכה (()) @}