על ידי מיכל* » 20 ינואר 2017, 08:40
ועוד משהו - בעקבות ההתכתבות אתך (שיש בה משהו מרגש בשבילי, בגלל שעברתי אותו דבר. כמו להתכתב עם עצמי שמלפני כמה שנים...) חיפשתי ברשת חומר על הילד הפנימי. הרוב, כצפוי, הוא בליל של פסיכולוגיה בגרוש או ניו אייג'י מעצבן. ובכל זאת, מצאתי מישהו בשם אלי קרסניץ שכותב על זה דברים מקסימים. שולחת לך כמה קטעים קצרים.
הכיווץ המכאיב, המתסכל והמפחיד הזה בבטן ובחזה הוא לא מפלצת, הוא יד קטנה ומכווצת, יד של ילד, של תינוק תמים. התינוק שאני, התינוק שבפנים. והוא פוחד כל כך ונאחז בי שלא אלך, שרק אהיה אתו. וככל שאני בורח יותר, כך הוא יותר חרד, כך הוא יותר זועק שאשאר. הוא כל כך צריך אותי - כי הוא אני. ואני צריך אותי כל כך שלא ארפה מעצמי מעולם. לא ארפה מעולם מלבי, מפחדיי וכאביי, עד שאזכר, שאסכים להרגיש ולהיות אני. להיות שלם בדיוק כמו שאני.
לכבד את הכאב שלנו, את הפחד והכיווץ. להאמין לעצמנו שיש לנו סיבה מוצדקת לחלוטין לפחד, להרגיש קושי במצבים שונים, להיות בטראומה ולכאוב. לא להתייחס לעצמנו כפי שהתייחסו אלינו בילדות כאותו הורה מבטל, מאשים ומזלזל. הלב הזה זקוק שנאמין לו. שנבטח בו, שנראה שהוא מעולם לא טעה. לא טעה גם כשהתכווץ, ברח, הסתגר וכעס. לא טעה גם כשנבהל, נסגר וסיפר לעצמו שהוא לא טוב, שהוא לא ראוי לאהבה. באפשרות המפתיעה הזאת לבטוח דווקא בכאב, בקושי, בפחד, מתגלה נבט חדש ורענן של ביטחון, בהירות ואהבה
רק אני יכול לתת לעצמי ביטחון. הביטחון שבי הוא הבטחה. ההבטחה שלי לעצמי לא לנטוש אותי, את עצמי, את רגשותיי ואת הצרכים שלי לעולם. אף אחד אחר לא יכול לתת לי את הביטחון הזה, להבטיח להיות שם אתי. אני הביטחון, ההבטחה שלי לעצמי להיות קשוב תמיד אליי. ואם לא אדע איך להקשיב לי, אבקש. אבקש ללמוד להיות הביטחון שלי. תמיד להיות נאמן לעצמי.
אין מחשבות שליליות. יש רק מחשבות מפוחדות ועייפות שמבקשות אהבה ואף אחד לא מבין אותן או מקשיב להן באמת. אין רגשות שליליים, יש רק רגשות נטושים, עזובים, מודחקים ודחויים שמבקשים אהבה ואף אחד לא מקשיב להם. ונמצא אותם בעומק הלב והגוף. להקשיב להם - זהו השער ללב שלך.
זהו בינתיים. שבת שלום יקירה. חיבוק.
ועוד משהו - בעקבות ההתכתבות אתך (שיש בה משהו מרגש בשבילי, בגלל שעברתי אותו דבר. כמו להתכתב עם עצמי שמלפני כמה שנים...) חיפשתי ברשת חומר על הילד הפנימי. הרוב, כצפוי, הוא בליל של פסיכולוגיה בגרוש או ניו אייג'י מעצבן. ובכל זאת, מצאתי מישהו בשם אלי קרסניץ שכותב על זה דברים מקסימים. שולחת לך כמה קטעים קצרים.
הכיווץ המכאיב, המתסכל והמפחיד הזה בבטן ובחזה הוא לא מפלצת, הוא יד קטנה ומכווצת, יד של ילד, של תינוק תמים. התינוק שאני, התינוק שבפנים. והוא פוחד כל כך ונאחז בי שלא אלך, שרק אהיה אתו. וככל שאני בורח יותר, כך הוא יותר חרד, כך הוא יותר זועק שאשאר. הוא כל כך צריך אותי - כי הוא אני. ואני צריך אותי כל כך שלא ארפה מעצמי מעולם. לא ארפה מעולם מלבי, מפחדיי וכאביי, עד שאזכר, שאסכים להרגיש ולהיות אני. להיות שלם בדיוק כמו שאני.
לכבד את הכאב שלנו, את הפחד והכיווץ. להאמין לעצמנו שיש לנו סיבה מוצדקת לחלוטין לפחד, להרגיש קושי במצבים שונים, להיות בטראומה ולכאוב. לא להתייחס לעצמנו כפי שהתייחסו אלינו בילדות כאותו הורה מבטל, מאשים ומזלזל. הלב הזה זקוק שנאמין לו. שנבטח בו, שנראה שהוא מעולם לא טעה. לא טעה גם כשהתכווץ, ברח, הסתגר וכעס. לא טעה גם כשנבהל, נסגר וסיפר לעצמו שהוא לא טוב, שהוא לא ראוי לאהבה. באפשרות המפתיעה הזאת לבטוח דווקא בכאב, בקושי, בפחד, מתגלה נבט חדש ורענן של ביטחון, בהירות ואהבה
רק אני יכול לתת לעצמי ביטחון. הביטחון שבי הוא הבטחה. ההבטחה שלי לעצמי לא לנטוש אותי, את עצמי, את רגשותיי ואת הצרכים שלי לעולם. אף אחד אחר לא יכול לתת לי את הביטחון הזה, להבטיח להיות שם אתי. אני הביטחון, ההבטחה שלי לעצמי להיות קשוב תמיד אליי. ואם לא אדע איך להקשיב לי, אבקש. אבקש ללמוד להיות הביטחון שלי. תמיד להיות נאמן לעצמי.
אין מחשבות שליליות. יש רק מחשבות מפוחדות ועייפות שמבקשות אהבה ואף אחד לא מבין אותן או מקשיב להן באמת. אין רגשות שליליים, יש רק רגשות נטושים, עזובים, מודחקים ודחויים שמבקשים אהבה ואף אחד לא מקשיב להם. ונמצא אותם בעומק הלב והגוף. להקשיב להם - זהו השער ללב שלך.
זהו בינתיים. שבת שלום יקירה. חיבוק.