שבתות קשות

[חרצית_צהובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חשבתי שאולי אפתח דף כזה, גם לשתף וגם לבדוק האם זו תופעה רווחת או רק שלי..
שבתותתתתת.. קשה לי איתן. מנשבת מהם רוח מפחידה.
רוחות משבתות קשות מן הבית.. בילדות. כמה עצב. כמה פחד.
הורים לא מדברים. ברוגז. אבא מתוסכל. אמא מדוכאת. שנים על שנים
אני לא מצליחה לנטרל את הפחד, למרות הידיעה שהוא מגיע מהעבר. הוא משתלט.
אילו יכולתי לישון את כל השבת. אבל זה לא הוגן כלפי הילדים ובן זוגי.
כל פעילות שנעשה לא מסלקת או מטשטשת את התחושה הקשה.
שיחקנו כדור עם הילדים היום, בגן שעשועים קרוב. היה כיף. כולם נהנו, רק אני לא באמת נמצאת. רק בכאילו.

[פלוני_אלמונית*]

היי חרצית צהובה. הדברים שכתבת מצלצלים כל כך מוכר... אצלי זה דומה ולא דומה - ההרגשה דומה אבל הנסיבות קצת אחרות. אצלי תמיד בשעות הערב מתחילה להזדחל מועקה שהולכת ומתגברת, מעוררת זכרונות מהילדות ותחושות קשות של בדידות, עזובה, חוסר אונים. אני מטפלת בילדים שלי ובאותו זמן מרגישה בעצמי ילדה נטושה. לא קל בכלל. לבי אתך.

[פלוני_אלמונית*]

כתבתי לך הרגע ורציתי להוסיף עוד משהו - כתבת "אני לא באמת נמצאת. רק בכאילו". את זה אני מכירה כל כך טוב. אולי זה מנגנון הגנה שהשתבש, הסירוב הזה להיות במציאות כל כך כואבת, שבמקום להגן ולרפא רק מגביר את החרדה ומנתק אותך מעצמך - וכך ממקור הכוח שלך. אני ממליצה לך בכל לבי על תרגול של מיינדפולנס. עזר לי מאוד.

חיבוק, מיכל

[חרצית_צהובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה מיכל. מעריכה את תגובתך. לפעמים חושב אדם שהוא לגמרי לבד עם התחושות הקשות מבפנים.
אני לא מכירה את מיינפולנס, אבדוק את זה. ערב טוב

[יעלי*]

_האם זו תופעה רווחת או רק שלי..
שבתותתתתת.. קשה לי איתן. מנשבת מהם רוח מפחידה.
רוחות משבתות קשות מן הבית.. בילדות. כמה עצב. כמה פחד.
הורים לא מדברים. ברוגז. אבא מתוסכל. אמא מדוכאת. שנים על שנים
אני לא מצליחה לנטרל את הפחד, למרות הידיעה שהוא מגיע מהעבר. הוא משתלט.
אילו יכולתי לישון את כל השבת. אבל זה לא הוגן כלפי הילדים ובן זוגי.
כל פעילות שנעשה לא מסלקת או מטשטשת את התחושה הקשה._

את לא לבד
אני מאוד מזדהה

[יולי_קו]

אני מצאתי שכשטוב לי אני מתמודדת עם מצבים מאתגרים בצורה יותר מוצלחת.
בשבילי טיפוח תחביב אישי היה ועדיין מעולה (אם כי לפעמים אני עצבנית על כולם אם אין לי מספיק זמן להתעסק בתחביב שלי, שהפך די מהר גם למקצוע...)
מה דעתך על הזנת עצמך? כוונתי במובן הרחב, גם מזון לגוף אבל בעיקר מזון לנפש:
למצוא טוב לעצמך מחוץ לחוג המשפחתי.
אולי קורס שבועי בתחום שמעניין אותך (יצירה? ספורט? חוג מטיילים?...)

_את לא לבד
אני מאוד מזדהה_


רק אני לא באמת נמצאת. רק בכאילו.

ממש אותה תחושה, אבל ממקור שונה.

כתבתי על זה באיזה דף נדמה לי אמא מאוזנת או אמא מרגישה, זה לא בדיוק אותו דבר, אבל אולי תמצאי שם משהו מועיל בדיון ובעצות של עירית לוי.

אני שולחת לך חיבוק.

[נינה*]

חשבת על לשמור שבת? אולי הנשמה שלך מאותת לך על משהו קדוש שאת מפספסת בשבת.
יש הרבה שלא קוראות לעצמן דתיות ובכל זאת מדליקות נרות שבת, מתפללות, קוראות תהלים, לא נוסעות וכו. זה עושה פלאים.

[חרצית_צהובה*]

תודה יולי קו על החיבוק והמילים החכמות. להזין את עצמי. איזה משפט ענק. אני לא מוזנת. זה כל-כך מדוייק. בראש יש לי רעיונות וטרם מוציאה לפועל.. אולי כשהאוויר יתחמם קצת
יעלי, תודה על ההזדהות, לא נשמע הוגן אבל שכאת יודעת שאת לא לבד, זה מקל על ההרגשה / מחשבה שאני לא בסדר וכל השאר כן.
נינה, תודה. הייתי שם. ניסיתי. לא הצלחתי לשמור על עקביות, ואז אמרתי לעצמי , אהה.. זה כנראה לא אני באמת.

[יעלי*]

יעלי, תודה על ההזדהות, לא נשמע הוגן אבל שכאת יודעת שאת לא לבד, זה מקל על ההרגשה / מחשבה שאני לא בסדר וכל השאר כן.
לגמרי. תודה שפתחת את הדף

[חרצית_צהובה*]

זה מעניין, שישי זה יום אהוב. יום שיש בו אור ותקווה וחמימות.. שבת זה מאיים. על אף שאני יודעת שאין שום איום מוחשי. זה יום שהדקות בו מתקתקות ושומעים את תקתוקן.
בעבר היינו יוצאים יותר עם הילדים בשבתות, אבל התחושה עדיין שם. המועקה. משהו באוויר שהוא אחר..
הלוואי ויכולתי להנות משבתות. הן עצובות. הן מאיימות.

[מיכל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי חרצית צהובה

המילה "הזנה" שיוליקו כתבה היא באמת מילת המפתח. היא נראית לי כל כך מדויקת. בשיטה נוספת שאני מתרגלת (שיטה עתיקה מהוואי, אם מעניין אותך תקראי בדף "מאה אחוז אחריות") מדגישים מאוד את החשיבות של הקשר לילד הפנימי, מי שהיינו פעם. זה נשמע קצת משונה, אבל כל כך עוזר ומנחם - ההנחיה היא להיזכר בו, לאהוב אותו, להרגיש כלפיו חמלה על כל הסבל שעבר, להגיד לו שלא ידאג ובסוף הכול יסתדר... יש אפילו מדיטציות מונחות לזה.

דבר שני - עלה לי רעיון נחמד. מה דעתך לטייל בשבתות בטיולים של החברה להגנת הטבע? אנחנו עושים את זה המון. אם יש לך ילדים קטנים יש "טיולי קטנטנים" שמיועדים לבני שנתיים ומעלה (וגם לתינוקות במנשא). כשאת מוקפת בחברה של אנשים נחמדים, בחיק הטבע, עם האדרנלין של ההליכה, דברים נראים אחרת. אח"כ חוזרים לשנ"צ והשבת כמעט עברה... הילדים שלי (וגם אנחנו) אוהבים את זה מאוד.

וחוץ מזה רציתי להגיד לך שאת כותבת כל כך יפה.

[חרצית_צהובה*]

מיכל יקרה, תודה רבה. ותודה על העצות.
הזנה, לא משנה באיזה גיל אנחנו , צריכים הזנה. איזו מילה. היא מלווה אותי. אפילו אוכלת טוב יותר כבר יומיים.
טיולים מהסוג שהזכרת דורשים הרבה פתיחות ואנרגיה לאנשים, ואין לי את שניהם בתקופה הזאת בחיי. בתקופה אחרת בחיי הייתי בהחלט יכולה להינות מהם.

[יולי_קו]

אייקונים של לב, חיבוק ופרח!
אני שמחה שאת ממשיכה לשתף. את גם מעמיקה בחיפוש. וזה עוזר לכולנו לדייק.

[אישה_במסע*]

גם אני בעד טיולים. אבל לא עם אנשים - כשאני הולכת לטבע אני הולכת בעיקר בשביל לשבת בטבע. חשבת לצאת לפינת הטבע הקרובה לביתך, ופשוט לשבת שם? אולי להדליק מדורה ולהכין תפוחי אדמה, או משהו במנגל, או סתם לשבת ולשתות תה מתרמוס?

לדעתי רוב האנשים בימינו סובלים מחסך חשיפה לטבע, והמילוי שלו משפר כל מיני דברים שנראים לא קשורים בכלל.

[חרצית_צהובה*]

תודה יקרות. התחלתי את הדף באשר לשבתות, והנה אני גולשת לשאר עיניינים.
כנראה שהסיבה לפתיחת הדף מלכתחילה היא צורך לכתוב ולשתף.
אני כבר חצי שנה לא עובדת. באבחת סכין נקטעה עבודה, לא באשמתי. שיקולים זרים.
מרגישה שהולכת ומאבדת את היכולת לתקשורת עם אנשים. מרגישה בודדה מאד.
לצאת לעבודה זה קצת כמו לצאת לשחק.. אנחנו כך כך צריכים חברה וקשר.
זה חסר לי מאד, זו מן הסתם הסיבה שאני משתפת כאן.
בעצם אני עונה לך אישה במסע על הצעתך, שהיא יפה, אבל אני צריכה חברה ואז ארגיש חיה.

[יולי_קו]

אני צריכה חברה ואז ארגיש חיה.

איזו חברה נחוצה לך (בסגול או בקמץ?) חברה-אשה או חברת אנשים, האם את יכולה לפרט מה את רוצה?
איזו חברה-אשה או איזו חברת אנשים, או איזו חברה בע׳׳מ... (קריצה...)

[מיכל*]

חרצית צהובה יקרה

כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת (לא בפעם הראשונה). גם אני זוכרת באופן דומה תקופה ארוכה שבה לא עבדתי. הרגשתי בדידות רבה ותחושה של ניתוק מהעולם, אבל בגלל שהרגשתי כל כך פגיעה, כל קשר עם אנשים חדשים נראה לי מרתיע ומכאיב מדי. אני זוכרת את התסכול - הדבר שהלב כל כך כמה אליו הוא גם הדבר הכי מכאיב. אני חושבת שזה אופייני בעיקר לאנשים כמונו, שהייתה להם ילדות קשה ושהיו מוזנחים רגשית - הם לא קיבלו מספיק צידה לדרך, שתשמור עליהם בימים קשים. אין להם "נשיקה בכיס" (רגע, אחפש את השיר הזה)

[מיכל*]

"נשיקה בכיס"/שלומית כהן

קח את הנשיקה
שמור אותה בכיס

אם תלך לאיבוד
אם מישהו ירביץ
אם משהו יכעיס
יש לך נשיקה בכיס.

אם תהיה עצוב
אם דמעה של גשם
תרקוד על ריס
יש לך נשיקה בכיס.

(אני קוראת את זה הרבה לילדים שלי, ותמיד נאבקת בדמעות)

[יולי_קו]

גם אני זוכרת באופן דומה תקופה ארוכה שבה לא עבדתי. הרגשתי בדידות רבה ותחושה של ניתוק מהעולם, אבל בגלל שהרגשתי כל כך פגיעה, כל קשר עם אנשים חדשים נראה לי מרתיע ומכאיב מדי. אני זוכרת את התסכול - הדבר שהלב כל כך כמה אליו הוא גם הדבר הכי מכאיב.

כל מלה.

[קרן_שמש_צהובה*]

נשיקה בכיס
תודה מיכל שהבאת את השיר הזה לכאן. הוא אומר לי המון ו... גם אני נאבקת בדמעות

[חרצית_צהובה*]

אהובות אתן. תודה על כל מילה שלכן.
תודה על השיר מיכל.
יולי קו, חברה בקמץ. חברה שאוכל לדבר איתה והיא איתי. השתבללתי ואיבדתי קשר עם החברות שהיו לי מהעבודה.
לומדת מהמצב העכשווי שלי שחברות הן כל כך י ק ר ו ת!!! הן נותנות תחושה שאת לא לבד אף פעם. הן לא יוותרו עליך. הן נותנות תקווה.
תחזיקו אותן חזק וקרוב ללב.

[חרצית_צהובה*]

איזה שיר נהדר מיכל

[חרצית_צהובה*]

ועם מה שאמרתי על חברות קודם, יש לי תחושת אכזבה קשה.
אף אחת מהן לא מתקשרת. לא שואלת. אני מניחה שכל אחת עסוקה בחייה היא.

[מיכל*]

היי חרצית צהובה

מקווה שיהיה לך יום שישי נחמד ומשמח, שטוף שמש ונעים. מקווה גם שהשבת תעבור עלייך בקלות. יש לי רעיון בשבילך לשבת - היינו אתמול עם הילדים בסרט חמוד - "מואנה", זה נראה לי בילוי כיפי למחר - במשך שעה וחצי לחזור להיות ילדה, לראות סרט צבעוני ושמח, לצחוק עם הילדים...

[מיכל*]

ועוד משהו - בעקבות ההתכתבות אתך (שיש בה משהו מרגש בשבילי, בגלל שעברתי אותו דבר. כמו להתכתב עם עצמי שמלפני כמה שנים...) חיפשתי ברשת חומר על הילד הפנימי. הרוב, כצפוי, הוא בליל של פסיכולוגיה בגרוש או ניו אייג'י מעצבן. ובכל זאת, מצאתי מישהו בשם אלי קרסניץ שכותב על זה דברים מקסימים. שולחת לך כמה קטעים קצרים.

הכיווץ המכאיב, המתסכל והמפחיד הזה בבטן ובחזה הוא לא מפלצת, הוא יד קטנה ומכווצת, יד של ילד, של תינוק תמים. התינוק שאני, התינוק שבפנים. והוא פוחד כל כך ונאחז בי שלא אלך, שרק אהיה אתו. וככל שאני בורח יותר, כך הוא יותר חרד, כך הוא יותר זועק שאשאר. הוא כל כך צריך אותי - כי הוא אני. ואני צריך אותי כל כך שלא ארפה מעצמי מעולם. לא ארפה מעולם מלבי, מפחדיי וכאביי, עד שאזכר, שאסכים להרגיש ולהיות אני. להיות שלם בדיוק כמו שאני.

לכבד את הכאב שלנו, את הפחד והכיווץ. להאמין לעצמנו שיש לנו סיבה מוצדקת לחלוטין לפחד, להרגיש קושי במצבים שונים, להיות בטראומה ולכאוב. לא להתייחס לעצמנו כפי שהתייחסו אלינו בילדות כאותו הורה מבטל, מאשים ומזלזל. הלב הזה זקוק שנאמין לו. שנבטח בו, שנראה שהוא מעולם לא טעה. לא טעה גם כשהתכווץ, ברח, הסתגר וכעס. לא טעה גם כשנבהל, נסגר וסיפר לעצמו שהוא לא טוב, שהוא לא ראוי לאהבה. באפשרות המפתיעה הזאת לבטוח דווקא בכאב, בקושי, בפחד, מתגלה נבט חדש ורענן של ביטחון, בהירות ואהבה

רק אני יכול לתת לעצמי ביטחון. הביטחון שבי הוא הבטחה. ההבטחה שלי לעצמי לא לנטוש אותי, את עצמי, את רגשותיי ואת הצרכים שלי לעולם. אף אחד אחר לא יכול לתת לי את הביטחון הזה, להבטיח להיות שם אתי. אני הביטחון, ההבטחה שלי לעצמי להיות קשוב תמיד אליי. ואם לא אדע איך להקשיב לי, אבקש. אבקש ללמוד להיות הביטחון שלי. תמיד להיות נאמן לעצמי.

אין מחשבות שליליות. יש רק מחשבות מפוחדות ועייפות שמבקשות אהבה ואף אחד לא מבין אותן או מקשיב להן באמת. אין רגשות שליליים, יש רק רגשות נטושים, עזובים, מודחקים ודחויים שמבקשים אהבה ואף אחד לא מקשיב להם. ונמצא אותם בעומק הלב והגוף. להקשיב להם - זהו השער ללב שלך.

זהו בינתיים. שבת שלום יקירה. חיבוק.

[פלונינה*]

גם אני מזדהה.

[חרצית_צהובה*]

תודה רבה מיכל יקרה. את מרגשת אותי ברגישותך. תודה על הקטעים ששמת כאן.
השבת היתה מגעילה מרוב עצבות. רעד. דיכאון. עד שהגיע השעה 12:00 זה כבר היה יותר מידי.
לקחתי חצי כדור הרגעה ונכנסתי למיטה. התעוררתי, התסכלתי על השעון ולחרדתי השעה היתה רק 15:00.
כל כך קיוויתי להתעורר כבר כשנכנס הערב. עכשיו יותר טוב.
באשר להצעה לסרט, הלוואי והייתי במצב של להצליח לראות סרט או לקרוא ספר, משהו שיסיח את דעתי. לא מצליחה.
שבוע טוב

[מיכל*]

חרצית צהובה יקרה, בוקר טוב התעצבתי לקרוא את מה שכתבת. עברתי דברים כל כך דומים ואני זוכרת כמה לי היה קשה. אני זוכרת שבתקופה האיומה ההיא הרגשתי שהקרקע נשמטה לי מתחת לרגליים ושום דבר לא מחזיק אותי. הכול נראה כל כך מאיים וחסר תקווה. גם בשבילי שינה הייתה הנחמה הכי גדולה אבל לא הצלחתי להירדם. הרגשתי כמו בתוך תהום של ייאוש. לילה אחד, בערך בשתיים, כבר לא יכולתי לשאת את הכאב. פחדתי שאשתגע, והתקשרתי לער"ן. אחרי כמה ימים הלכתי לפסיכיאטר וקיבלתי כדורים (ציפרלקס) וגם התחלתי טיפול פסיכולוגי. אחרי כמה חודשים מצאתי עבודה - העבודה הכי פושטית ומבאסת בעולם (שירות לקוחות) אבל היא החזירה אותי לחיים, לאיזושהי מסגרת. ועם הזמן, לאט, הפצעים התחילו להתרפא.
היום, בערך עשר שנים אחרי כן, הימים האלה נראים כמו חלום רע. הכול כבר מאחוריי, חזרתי לעצמי. אני יכולה להגיד לך - אפשר לעבור את זה. עוד תראי שבסוף הדברים יסתדרו, שיהיו לך עוד הרבה שמחות בחיים, הרבה הפתעות טובות, הרבה אהבה.
בינתיים, בבקשה בבקשה, תהיי טובה לעצמך. בלי הלקאה עצמית. תהיי מלאת חמלה וסלחנות לעצמך. זאת תקופה קשה ויום אחד היא תהיה מאחורייך. ואל תדחקי בעצמך - Baby steps.
שולחת לך חיבוק גדול

[חרצית_צהובה*]

תודה מיכל יקרה. את מרגשת אותי.
אנחנו מכירות. טשטשתי קצת את זהותי כאן, כי הרגשתי מבוכה.
אולי כבר מזהה?
אצור איתך קשר.

[פלוני_אלמונית*]

אני לא מכירה אותך. אולי מישהי בשם דומה...

[חרצית_צהובה*]

טוב, נעים מאד בכל מקרה. המילים שלך חכמות מאד. אני מודה לך.

[מיכל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי חרצית צהובה קצת משונה... אף אחד שאני מכירה לא אמור לזהות אותי באמצעות השם שכתבתי במייל, כי זה לא שם המשפחה הרשמי שלי אלא של בן הזוג שלי. בכל מקרה קצת משונה לי להשאיר כאן את כתובת הדוא"ל, אמחוק אותה בעוד יום-יומיים. את ממש (אבל ממש ממש) מוזמנת לכתוב לי...

[חרצית_צהובה*]

מאד יפה מצידך שהשארת כאן את כתובת המייל שלך עבורי. לא היה לי האומץ להתקרב מידי. זה בגלל מצבי הנפשי העכשוי. רק בגלל זה.
אמשיך, כמו שאמרתי. המצב הנפשי מנטלי שלי קשה לאחרונה. מרגישה בודדה מאד, ואמנם כך.
איכשהו חברה של כולם ולא חברה של אף אחד. פעם לפני שנים, היו לי חברות שיכולתי לשתף אותן בהכל. היום אין לי אפילו אחת כזאת.
יש לי גיסה מדהימה. אני אוהבת אותה מכל ליבי. אבל היחסים בינה ובין אחי לא טובים עכשיו, וזה מבלבל את היחסים החבריים בנינו.
אני יכולה להיות אוזן קשבת אבל זה קשה לתת עיצות או לשקף כי זה תמיד מוטה כביכול לעזרת אחי. מבקשת ממנה לראות את הצד שלו.
אילולא היה אחי, הייתי מן הסתם חופשייה יותר לומר את דעתי..
חמישי בערב עכשיו ואני חושבת כבר על שבת המתקרבת. מה אעשה? איך ארגיש?

[מיכל*]

היי חרצית צהובה, זה ממש בסדר. אני בעצמי תהיתי אם זה לעניין להשאיר לך את המייל. חשבתי שאם מתישהו יהיה לך קשה תדעישיש לך למי לפנות, כי זכרתי כמה אני הייתי זקוקה לכך פעם. בתקופה ההיא הרגשתי מאוד בודדה, למרות שהיו לי כמה חברות טובות, כי התביישתי להודות במה שעובר עליי וחששתי שלא יבינו אותי. גדלתי בבית מאוד פוריטני ונוקשה וכל תלונה על קושי התקבלה בביטול או בלעג.
לפעמים אני נזכרת בימים ההם ומצטערת לא ידעתי אז את מה שאני יודעת היום. יכולתי לחסוך מעצמי כל כך הרבה כאב. וכשקראתי את הדברים שכתבת כאן קיוויתי שלפחות מישהו יוכל להפיק תועלת מהניסיון שלי והרגשתי צורך לעזור.
מקווה שאת בסדר ושהשבת הזאת עברה יותר בקלות. ורק תדעי שאם תזדקקי לעזרה אשמח לשתף אותך בכל מה שעזר לי.
שיהיו הרבה ימים יפים ושמשיים (את יודעת שבקרוב יפרחו החרציות? כמה סמלי ומשמח...)

מיכל

[חרצית_צהובה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הממ, מקסים מיכל. תודה.
חרצית צהובה פשוט יצאה מבלי שום הכנה. מקווה שזה סימן לפריחה שלי בקרוב.
השבת עברה טוב יותר משום מה. בלי סיבה ניראת לעין. אולי עצם השיתוף הוריד ממשקלה עלי.
את באמת רגישה ואדיבה. שבוע טוב עם הרבה חיוכים.