על ידי האזרח_דרור* » 10 אפריל 2003, 12:08
לרחלי - בסרט ווידאו את קובעת איזה סרט לראות ומתי , ובכל מקרה מדובר באקט בידורי כמו לקרוא ספר או ללכת לקולנוע. בניגוד לכך לטלוויזיה כשלעצמה יש מימדים נוספים של "להראות את העולם" - ולנסות לשקף את המציאות, וכן לספק בידור תמידי ושוטף ברמות משתנות של איכות, דבר שהופך להרגל, ובסופו של תהליך לשטיפת מוח תמידית, במובן המילולי של המונח שטיפת מוח - היינו גירוי חוזר ואינטנסיבי של המוח על ידי גורם אינטרסטנטי חיצוני לאדם.
לעירית:
אני כתבתי אילן רמון הוא סיפור. 21,000 ילדים שמתים כל יום בגלל משבר החוב הם לא.
את כתבת א. הנסיון לדרג חשיבות של סיפורים נדון לדעתי לכשלון מראש. כך שאי אפשר להגיד בנחרצות, שאם התקשורת היתה "בסדר" אז היה פחות אילן רמון ויותר הרעב העולמי.
נכון, קשה לדרג חשיבות של סיפורים. כל אחד יש לו את הדרוג שלו. משום כך קשה להאמין ש99.9 אחוזים מבין מאות העיתונאים שכותבים בישראל, מאמינים שמותו של אדם אחד, שאפילו אין לו תפקיד ציבורי (היינו מעמדו הוא סמלי בלבד), שמת עקב תאונה, חשוב בהרבה ממותם של מילוני אנשים כל שנה, מוות שניתן למנוע אותו והוא נגרם עקב מדיניות. לכן יש כמה אפשרויות:
א . או שכל העיתונאים חושבים אותו דבר והם כולם בעלי אותם ערכים (שלא תואמים את הערכים שלי )
ב. או השעיתונאים בארץ הם בורים, ולא שמעו מעולם על נושא החוב העולמי. למרות פרסומים רבים בעיתונות הזרה הפגנות המוניות בחו"ל והפגנות קטנות יותר בארץ (1,500 איש בתל אביב, יום לפני פרוץ האינתיפדה).
ג. או שיש כאן פועל יוצא של כוח או הגיון נוסף , שמנתב את העיתונאים לא לכתוב ולא להזכיר את נושא החוב, וכן לדבר על אילן רמון או אפילו על נשואים כמו שחיתות בעולם השלישי ושאר נושאים - שבאמת יש להן חשיבות. הגיון כזה יכול להיות האינטרסים העסקיים של בעלי העיתון או של המפרסמים הגדולים, או שיקולי רייטינג של העיתון.
נראה לי שניתן לדחות את האפשרויות א , שכן העיתונות מורכבת מאוסף רב של אנשים בעלי ערכים שונים. קשה לי להאמין שדווקא בנושא זה , יש תמימות דעים שכזאת.
אפשרות ב היא דווקא סבירה, אבל דווקא מחזקת את טיעון ג. שכן למרות שאני חושב שיש הרבה עיתונאים שלא שמעו דבר על החוב, ולא מבינים בנושא, עדיין קיימים מספיק ששמעו עליו בוודאות. זאת ועוד, אם העיתונים בארץ בורים בנושא חשוב שכזה (הרג מיותר של אנשים בסדרי גודל שמזכירים את מלחמת העולם השניה), אזי אולי מקורות המידע שלהם לוקים בחסר - מכל מקרה זה אומר שכדי להשיג מידע על העולם אני צריך לחשוד בהם ולנסות להסיג מקורות מדיע אחרים - שכן מה אומר לי שהם לא בורים גם בנושאים חשובים אחרים?
אפשרות ג (וגם ב) נראית לי לכן ההגיונית ביותר - מה גם שבאופן די עקבי ובשורה לא קטנה של נושאים העיתונות המקומית והעולמית ממלאת פיה מים (לדוגמא אופן הסיקור של המלחמה בעירק ברשת פוקס, או הנושא של ההפיכה נגד איינדה). בכל מקרה - השתיקה היא לרוב בנשואים שבהם יש אינטרס ברור שתהיה שתיקה.
האם קיימות אפשרויות נוספות - בוודאי, אבל לא הצלחתי לחשוב עליהן. אנא עזרו לי.
ב. רב הדוגמאות פה למה-היה-צריך-להיות-סיפור הם לא חד-משמעיים. כלומר, זה נשמע שאתה יודע בדיוק איך היה צריך להערך הדיון בתכנית כמו פוליטיקה כדי שאתה תרגיש שדנו בגורמים לרצח הבא או בקשר בין מדיניות קרן המטבע ומשבר המטבע בארגנטינה לבין המלצות משרד האוצר בארץ. אני מצטערת, אבל אני לא יודעת איך הדיונים האלו צריכים להראות.
הנקודה שלי היא שלא רק שלא מנהלים את הדיון בצורה שבה אני רוצה לראות אותו, אלא שיש שורה שלמה של נושאים שפשוט לא עולים לדיון. מעודי לא שמעתי על השוואה בין מדיניות האוצר למדיניות בארגניטיה (מדובר באותה מדיניות כלכלית שיוצאת מבית המדרש של הכלכלה נאו - קלאסית)
רוב הציבור לא יודע מהם האמונות של הכלכלה הנאו- קאלסית למרות שזו מכתיבה את מדיניות האוצר וחלק מהתנהלות הממשלה. האם הגיוני שבמדינה שראשיה הם יהודים, איש לא ידע שישנה דת שנקראת יהדות? או שבמדינה שראשיה מאמינים בדמוקרטיה איש לא ידע כלל שקיים המושג דמוקרטיה?
אני הייתי יותר נצמדת לרעיון של יום ללא קניות. כלומר יש פה תרבות צריכה, יש תרבות טלוויזיה. הנקודה היא לא המצרכים שיש בחנויות או התוכן המוצג בטלוויזיה, הנקודה היא איך אנחנו ניגשים למצרכים/תוכן. המודעות שלנו, המעשים שלנו.
הנקודה ביום ללא קניות - לדעתי בלבד כמובן - היא לא לדבר על המוצרים דווקא, אלא יותר לדבר על התרבות. מהי תרבות, מה הם אמונות וכיצד חברות אנושיות שונות מעצבות ערכים ומעבירות אותן לבני האדם. ומה הם הערכים שבהם אנו מאמינים , מה היא ראיית העולם שלנו ומי עזר לעצב אותה.
הטלוויזה היא מעצב מרכזי - לדעתי לפחות - של ראיית העולם של אנשים כיום. מה שמופיע בה נתפס כ"מציאות" למרות שלדעתי היא רחוקה מאוד מכך. המידע שבה חלקי וחד צדדי (לפחות בשורה ארוכה של נושאים).
אדם יכול להיות הכי ספקן בעולם, עם גישה פתוחה או סגורה למה שמופיע בטלווזיה, העובדה היא שאם אני לא אציג לאדם את הנושא (כמו משבר החוב, או קיומה של "דת" כלכלית כמו נאו- קלאסיקה, או פרבור או הלבנת אלמוגים...) אז הוא לא יכולה לחוות עליו דעה, או אפילו לחוות דעה על אופי הסיקור שלי - היות ומראש לא הצגתי את הנושא.
לרחלי - בסרט ווידאו את קובעת איזה סרט לראות ומתי , ובכל מקרה מדובר באקט בידורי כמו לקרוא ספר או ללכת לקולנוע. בניגוד לכך לטלוויזיה כשלעצמה יש מימדים נוספים של "להראות את העולם" - ולנסות לשקף את המציאות, וכן לספק בידור תמידי ושוטף ברמות משתנות של איכות, דבר שהופך להרגל, ובסופו של תהליך לשטיפת מוח תמידית, במובן המילולי של המונח שטיפת מוח - היינו גירוי חוזר ואינטנסיבי של המוח על ידי גורם אינטרסטנטי חיצוני לאדם.
לעירית:
אני כתבתי [u]אילן רמון הוא סיפור. 21,000 ילדים שמתים כל יום בגלל משבר החוב הם לא.[/u]
את כתבת [u]א. הנסיון לדרג חשיבות של סיפורים נדון לדעתי לכשלון מראש. כך שאי אפשר להגיד בנחרצות, שאם התקשורת היתה "בסדר" אז היה פחות אילן רמון ויותר הרעב העולמי.[/u]
נכון, קשה לדרג חשיבות של סיפורים. כל אחד יש לו את הדרוג שלו. משום כך קשה להאמין ש99.9 אחוזים מבין מאות העיתונאים שכותבים בישראל, מאמינים שמותו של אדם אחד, שאפילו אין לו תפקיד ציבורי (היינו מעמדו הוא סמלי בלבד), שמת עקב תאונה, חשוב בהרבה ממותם של מילוני אנשים כל שנה, מוות שניתן למנוע אותו והוא נגרם עקב מדיניות. לכן יש כמה אפשרויות:
א . או שכל העיתונאים חושבים אותו דבר והם כולם בעלי אותם ערכים (שלא תואמים את הערכים שלי )
ב. או השעיתונאים בארץ הם בורים, ולא שמעו מעולם על נושא החוב העולמי. למרות פרסומים רבים בעיתונות הזרה הפגנות המוניות בחו"ל והפגנות קטנות יותר בארץ (1,500 איש בתל אביב, יום לפני פרוץ האינתיפדה).
ג. או שיש כאן פועל יוצא של כוח או הגיון נוסף , שמנתב את העיתונאים לא לכתוב ולא להזכיר את נושא החוב, וכן לדבר על אילן רמון או אפילו על נשואים כמו שחיתות בעולם השלישי ושאר נושאים - שבאמת יש להן חשיבות. הגיון כזה יכול להיות האינטרסים העסקיים של בעלי העיתון או של המפרסמים הגדולים, או שיקולי רייטינג של העיתון.
נראה לי שניתן לדחות את האפשרויות א , שכן העיתונות מורכבת מאוסף רב של אנשים בעלי ערכים שונים. קשה לי להאמין שדווקא בנושא זה , יש תמימות דעים שכזאת.
אפשרות ב היא דווקא סבירה, אבל דווקא מחזקת את טיעון ג. שכן למרות שאני חושב שיש הרבה עיתונאים שלא שמעו דבר על החוב, ולא מבינים בנושא, עדיין קיימים מספיק ששמעו עליו בוודאות. זאת ועוד, אם העיתונים בארץ בורים בנושא חשוב שכזה (הרג מיותר של אנשים בסדרי גודל שמזכירים את מלחמת העולם השניה), אזי אולי מקורות המידע שלהם לוקים בחסר - מכל מקרה זה אומר שכדי להשיג מידע על העולם אני צריך לחשוד בהם ולנסות להסיג מקורות מדיע אחרים - שכן מה אומר לי שהם לא בורים גם בנושאים חשובים אחרים?
אפשרות ג (וגם ב) נראית לי לכן ההגיונית ביותר - מה גם שבאופן די עקבי ובשורה לא קטנה של נושאים העיתונות המקומית והעולמית ממלאת פיה מים (לדוגמא אופן הסיקור של המלחמה בעירק ברשת פוקס, או הנושא של ההפיכה נגד איינדה). בכל מקרה - השתיקה היא לרוב בנשואים שבהם יש אינטרס ברור שתהיה שתיקה.
האם קיימות אפשרויות נוספות - בוודאי, אבל לא הצלחתי לחשוב עליהן. אנא עזרו לי.
[u]ב. רב הדוגמאות פה למה-היה-צריך-להיות-סיפור הם לא חד-משמעיים. כלומר, זה נשמע שאתה יודע בדיוק איך היה צריך להערך הדיון בתכנית כמו פוליטיקה כדי שאתה תרגיש שדנו בגורמים לרצח הבא או בקשר בין מדיניות קרן המטבע ומשבר המטבע בארגנטינה לבין המלצות משרד האוצר בארץ. אני מצטערת, אבל אני לא יודעת איך הדיונים האלו צריכים להראות.[/u]
הנקודה שלי היא שלא רק שלא מנהלים את הדיון בצורה שבה אני רוצה לראות אותו, אלא שיש שורה שלמה של נושאים שפשוט לא עולים לדיון. מעודי לא שמעתי על השוואה בין מדיניות האוצר למדיניות בארגניטיה (מדובר באותה מדיניות כלכלית שיוצאת מבית המדרש של הכלכלה נאו - קלאסית)
רוב הציבור לא יודע מהם האמונות של הכלכלה הנאו- קאלסית למרות שזו מכתיבה את מדיניות האוצר וחלק מהתנהלות הממשלה. האם הגיוני שבמדינה שראשיה הם יהודים, איש לא ידע שישנה דת שנקראת יהדות? או שבמדינה שראשיה מאמינים בדמוקרטיה איש לא ידע כלל שקיים המושג דמוקרטיה?
[u]אני הייתי יותר נצמדת לרעיון של יום ללא קניות. כלומר יש פה תרבות צריכה, יש תרבות טלוויזיה. הנקודה היא לא המצרכים שיש בחנויות או התוכן המוצג בטלוויזיה, הנקודה היא איך אנחנו ניגשים למצרכים/תוכן. המודעות שלנו, המעשים שלנו. [/u]
הנקודה ביום ללא קניות - לדעתי בלבד כמובן - היא לא לדבר על המוצרים דווקא, אלא יותר לדבר על התרבות. מהי תרבות, מה הם אמונות וכיצד חברות אנושיות שונות מעצבות ערכים ומעבירות אותן לבני האדם. ומה הם הערכים שבהם אנו מאמינים , מה היא ראיית העולם שלנו ומי עזר לעצב אותה.
הטלוויזה היא מעצב מרכזי - לדעתי לפחות - של ראיית העולם של אנשים כיום. מה שמופיע בה נתפס כ"מציאות" למרות שלדעתי היא רחוקה מאוד מכך. המידע שבה חלקי וחד צדדי (לפחות בשורה ארוכה של נושאים).
אדם יכול להיות הכי ספקן בעולם, עם גישה פתוחה או סגורה למה שמופיע בטלווזיה, העובדה היא שאם אני לא אציג לאדם את הנושא (כמו משבר החוב, או קיומה של "דת" כלכלית כמו נאו- קלאסיקה, או פרבור או הלבנת אלמוגים...) אז הוא לא יכולה לחוות עליו דעה, או אפילו לחוות דעה על אופי הסיקור שלי - היות ומראש לא הצגתי את הנושא.