שבוע כיבוי הטלוויזיה

[אנונימי]

21-27 באפריל

[האזרח_דרור*]

כן. זה עוד ארוע מוזר ומטורף מעט מבית היוצר של יום ללא קניות

האנשים בטלווזיה הם יפים, חכמים ועשירים. הצרות שלהם הרבה יותר מעניינות מהצרות שלנו. השיגרה - היא זו שאנו נמלטים ממנה אל תוך המסך. אבל מה תורם לשגרה הזאת יותר מאותה קופסא? מה גוזל מאיתנו בכל יום שעות רבות אותם היינו יכולים לנצל כדי לחיות את חיינו באמת? לדבר עם בני משפחה, לעשות דברים ולא רק לדבר עליהם או לבהות בהם? להפגש עם אנשים חדשים או עם חברים ותיקים? למה אנחנו מרותקים כל כך?

חלק מההסבר פשוט ונורא יותר ממה שנראה בתחילה. הסתכלו על סדרת טלוויזה ממוצעת וספרו את מספר הפעמים בהם המצלמה קופצת בין הדמויות. בכל פעם שזה קורה, או שהרעש מתגבר לפתע, המוח שלנו מגיב ומנסה לעכל את המידע החדש. "האם קני הסוף זעו בפתאומיות בגלל נמר או תמסח? אה לא, זה רק המצלמה עברה מטוני ליונית. ומה קרה כעת? אה, הכל בסדר , הזעקת שווא, אלו רק פרצי הצחוק המלאכותיים והמוכרים..." הטלביזיה נותנת אשליה של מנוחה בעוד שלמעשה היא מעסיקה את המוח בעוד גירוי ועוד גירוי - רק שלא יתחילו לחשוב שם בצד השני של המסך, אם הם ישארו מרותקים עוד 5 שניות נוכל לעבור למכת הפטיש הבאה.

בכל יום ראשון תאר הכומר לאיכרי ימי הביניים את גן עדן וגיהנום, ומה עליהם לעשות כדי להגיע אל הראשון ולא אל האחרון. הוא היה מקור המידע העיקרי, וגם עיצב את התרבות שלהם, את ראיית העולם. מה שהוא לא ידע, לא נודע לאיכרים. במה שהוא האמין, הפך לאמונת כלל הכפר.

הטלביזיה היא הכומר של אנשי המאה ה 21. היא אומרת לאנשים מה טוב ומה רע, על מה ידברו מחר במשרד. מה קיים ומה אינו קיים. 6 -7 חברות עולמיות מפיקות את רוב הסדרות שאנו רואים בטלוויזיה ויחד עם קרטל הכבלים הישראלי הם קובעים את רוב המידע שאזרחי ישראל (כמו ברוב העולם) יקבלו. תקשורת ריכוזית וצבעונית מאוד, אחות חורגת של משרד האמת של ארוול ושל משרדי ההסברה של הקרמלין.

אילן רמון הוא סיפור. 21,000 ילדים שמתים כל יום בגלל משבר החוב הם לא. מקרה הרצח של היום הוא סיפור, הגורמים למקרה הרצח הבא הם לא. מה שראש הממשלה אמר הוא סיפור. מה שבאמת קרה היום במדינה זה בדרך כלל לא סיפור. אולד ניוז. סרטי טבע זה בסדר, רק אל תספרו להם למה חיות הבר נעלמות או מה הקשר בין מדיניות קרן המטבע ומשבר המטבע בארגנטינה לבין המלצות משרד האוצר בארץ. הקהל לא אוהב מידע קשה מידי, וגם המפרסמים לא ממש יוהבו את זה.

במשך שבוע אחד. נסו לכבות את הכומר האוניברסלי. נסו לשחרר את הרגלים והראש ולצאת למסע מסתורי ונחמד. יש המון דברים נפלאים ונוראים בחוץ וגם בפנים ואין בכלל שידור חוזר.

שבוע כיבוי טלוויזה - http://www.bdidut.com/media/tv-1.htm

[ענת_שן_לוי*]

האזרח דרור, תודה,
ביטאת הרבה מרחשי ליבי שעוד לא הפכו למילים.

[עין_הסערה*]

חייבת לספר לכם קטע.
במוצאי שבת היינו אצל ההורים שלי, וראיתי את הפתיחה של החדשות. המוזיקה, הטונים, הכל היה נראה כל כך לא מציאותי, מלאכותי. וכשעברה המצלמה אל שלשת הפרשנים שישבו באולפן, לבושים חליפות שחורות, כבדי ראש, חמורי סבר, דרוכים - פשוט התפוצצתי מצחוק! זה נראה כמו סרט.
זו תוצאה של דיאטת טלויזיה. מנותקים מן האנטנה כמעט שלש שנים, ונהנים מכל רגע.
אגב, הוידיאו דווקא די פעיל אצלנו. מה אתה אומר, האזרח דרור, זה גם נחשב?

[אביגיל_בו*]

רחלי, אני מזדהה. אצלינו זה בא לידי ביטוי בכך שלפעמים קשה לנו להבין פרסומות. נשמע דבילי אבל כשאתה מנותק מזה לזמן מה, השפה הטלוויזיונית מפסיקה להיות ברורה מאליה.

[עירית_ל*]

אילן רמון הוא סיפור. 21,000 ילדים שמתים כל יום בגלל משבר החוב הם לא. מקרה הרצח של היום הוא סיפור, הגורמים למקרה הרצח הבא הם לא. מה שראש הממשלה אמר הוא סיפור. מה שבאמת קרה היום במדינה זה בדרך כלל לא סיפור. אולד ניוז. סרטי טבע זה בסדר, רק אל תספרו להם למה חיות הבר נעלמות או מה הקשר בין מדיניות קרן המטבע ומשבר המטבע בארגנטינה לבין המלצות משרד האוצר בארץ. הקהל לא אוהב מידע קשה מידי, וגם המפרסמים לא ממש יוהבו את זה.

אני לא מזדהה בכלל.
א. הנסיון לדרג חשיבות של סיפורים נדון לדעתי לכשלון מראש. כך שאי אפשר להגיד בנחרצות, שאם התקשורת היתה "בסדר" אז היה פחות אילן רמון ויותר הרעב העולמי.
ב. רב הדוגמאות פה למה-היה-צריך-להיות-סיפור הם לא חד-משמעיים. כלומר, זה נשמע שאתה יודע בדיוק איך היה צריך להערך הדיון בתכנית כמו פוליטיקה כדי שאתה תרגיש שדנו בגורמים לרצח הבא או בקשר בין מדיניות קרן המטבע ומשבר המטבע בארגנטינה לבין המלצות משרד האוצר בארץ. אני מצטערת, אבל אני לא יודעת איך הדיונים האלו צריכים להראות.

אני הייתי יותר נצמדת לרעיון של יום ללא קניות. כלומר יש פה תרבות צריכה, יש תרבות טלוויזיה. הנקודה היא לא המצרכים שיש בחנויות או התוכן המוצג בטלוויזיה, הנקודה היא איך אנחנו ניגשים למצרכים/תוכן. המודעות שלנו, המעשים שלנו.

[איתי_שרון*]

אני לא בטוח שיש פה נסיון לדרג סיפורים לפי חשיבות, אלא משהו קצת אחר: על אילן רמון, הרצח של היום, השטות הנוכחית שאמר ראש הממשלה וכולי טוחנים לנו את הראש בלי סוף (בלי להמעיט מהחשיבות של אף אחד מהנושאים האלה, חוץ מ, אולי, השטויות של ראש הממשלה), על כל השאר את לא תשמעי בכלל (אולי רק 3 דקות פעם בשנה וחצי במהדורת החדשות של ערוץ 1 ביום שבת, איפהשהו לפני התחזית). במידה רבה זה עיוות של המציאות.

[נועה_ברקת*]

אנחנו היינו כמעט שלוש שנים בלי טלוויזיה ועברנו גמילה אמיתית. היום, אחרי שהיא הוחזרה לצרכי וידאו בסופי שבוע לילדים, אני מוצאת את עצמי רואה מידי פעם סרט בטלוויזיה ודי נהנית. תוכניות וחדשות אני עדיין לא מסוגלת בכלל לעכל. זה נראה לי מאד מוזר וגם משעמם בטירוף. דרך אגב, למרות הציפיות הגבוהות, העדרות הטלוויזיה לא גרמה לנו לדבר יותר אחד עם השני (במילא אני ושרון כל היום ביחד), או לצאת, או לעשות דברים "אמיתיים". מה עשינו עם כל הזמן הזה? (אוקי אני קוראת יותר ספרים), לא יודעת, פשוט היינו.

[אמא_של_איסתרא_ובלגינא*]

גם אנחנו בנגמלים !!!!!!
כמעט 2.5 ללא הסם...
האמת זה פשוט מפנה חצי מהיום לפעילויות אינטלקטואליות יותר.

[אמיל_ע*]

אני רוצה לתאר לכם מה קורה אצל ההורים שלי בנושא.
בכל פעם שאנחנו מגיעים לביקור משפחות. הטלויזיה דולקת. אנחנו במטבח מדברים.היא דולקת. אנחנו אוכלים והיא משדרת. עוברים לשבת בסלון לדבר והיא ממשיכה בשלה.כאילו, מה את לא רואה שאנחנו מנסים לנהל שיחה או סתם להתבונן באלבום. אבל לה יש נושאים משלה לדון בהם, היא רוצה שנשמע ונראה כל מה שיש לה לומר ,הטלויזיה.אבל בעצם היא לא אשמה , הדליקו אותה פעם, מזמן עוד כשהייתי ילד, ומאז לא מכבים אותה, מה פתאום, איך אפשר עם כל השקט הזה, ומה אם נפספס משהו חשוב. בכלל זה לא טבעי בלי טלויזיה, היא בת משפחה, והיא רוצה לקחת חלק בחיים המשפחתיים.
טוב שהיא לא רוצה גם לישון במיטה המשפחתית .

[עירית_ל*]

שוב אני לא מבינה. אולי כי אני לא מכורה. זה בכלל לא מפריע לי שהטלויזיה בבית (בדיוק כמו שלא מפריע לי שיש מטאטא או חומרי ניקוי בבית ) - אני פשוט לא עושה איתה כלום.
למה להוציא אותה מהבית? עצם זה שהיא נמצאת גורם לכם להדליק אותה "נגד רצונכם"? או שאתם רוצים ומונעים מעצמכם בכוח?
אני מבינה את הכוח שיש ב cold turkey, אבל בעיקרון, אם יש שיטות אחרות להתמודד, אני נגד הקיצוניות הזו.

[בשמת_א*]

לשבת בסלון לדבר והיא ממשיכה בשלה
אני שואלת אם אפשר לכבות, ובדרך כלל המארחים מסכימים.

[אמא_של_אופק*]

לנו אין טלויזיה, רק וידאו ולפעמים זה קצת חסר לי אבל לא יותר מעשר דקות בשבוע ובשביל זה חבל לשלם כסף לכבלים... כיוון ששנינו מהתחום היה לנו מוזר לוותר דוקא על זה אבל זו החלטה מודעת שמונעת מהילדים את החשיפה לצד המכוער של החיים (לפחות בינתיים) ותורמת לנו טיפת זמן פנוי לקריאה ולמחשב.

[עדי_יותם*]

עירית - מירי בלקין, הדיאטנית, אומרת לגבי מאכלים משמינים שהם האויבים, ולמה שנרצה להכניס את האויבים הביתה? אני יכולה להזדהות עם העניין שהרבה יותר קל לא לחוש בחסרון הטלוויזיה כשהיא לא נמצאת - אופס, זה מזכיר לי את העניין שכתבתי עליו, על הלידה בחדר הטבעי - אין שם אפידורל, אז לא יעזור לך לבקש אותו (-; אצלנו אין כבלים, אז אני לא צריכה לנהל דיונים עם הילדים על מה רואים וכמה; ואני לא יכולה לשרוף שעות על סיטקומים וסרטים סוג ב', ומתפנה לי יותר זמן לשבת כאן בפורום (-; בקיצור, כנראה שיש לך אופי חזק משלי (-:

[עירית_ל*]

נראה כשנגיע ללידה...

[איתי_שרון*]

אגב הנושא של הטלויזיה שמראה רק מה שנחשב לסיפור - אתמול שמעתי את התכנית "המילה האחרונה" (מעולה, ממליץ בחם) שבה דיברה עירית לינור על הנושא של העוני, ואיך שבכל פעם שהנושא עולה לכותרות מייד רצים כל אמצעי התקשורת לחפש את המשפחה העניה התורנית ולצלם את המקרר הריק שלה, כשהפעם "נפל לתקשורת לידיים" הנושא של הנער בן ה-14 שהתאבד בגלל מצוקה כלכלית של משפחתו; אז לעירית לינור היו שני דברים להגיד על זה:

• נערים בד"כ לא מתאבדים סתם בגלל מצוקה כלכלית (בטח לא כשהעוני שלהם מתבטא באינטרנט עם פס רחב כמו שהראו אתמול בטלויזיה, תוספת שלי), אם רוצים לדעת את הסיבה האמיתית כדאי לפשפש היטב בהיסטוריה שלהם כדי להבין למה באמת הם התאבדו. אחרי ככלות הכל יש הרבה משפחות עניות בארץ שבהם לא מתאבד אף אחד. כך שבמקרה הזה התקשורת, בשיתוף פעולה מצד האמא, פשוט הלכו ויצרו לעצמם סיפור.
• לטענתה, כשהיא עבדה בעיתון המנוח "חדשות", באו אליהם נציגים ממשרד הבריאות והסבירו להם שבכל פעם שמתעסקים באינטנסיויות בנושא של התאבדות, בעיקר אם זה התאבדות בני נוער, מייד הדבר יוצר גל של התאבדויות של בני נוער אחרים במה שנקרא "תסמונת ורתר" (ע"ש גיבור הספר "ייסורי ורתר הצעיר", ספר שדחף להרבה נערים מאוהבים להתאבד). כך שבמקרה הזה הסיפור של התקשורת עלול גם לעלות בחיי אדם.

[האזרח_דרור*]

לרחלי - בסרט ווידאו את קובעת איזה סרט לראות ומתי , ובכל מקרה מדובר באקט בידורי כמו לקרוא ספר או ללכת לקולנוע. בניגוד לכך לטלוויזיה כשלעצמה יש מימדים נוספים של "להראות את העולם" - ולנסות לשקף את המציאות, וכן לספק בידור תמידי ושוטף ברמות משתנות של איכות, דבר שהופך להרגל, ובסופו של תהליך לשטיפת מוח תמידית, במובן המילולי של המונח שטיפת מוח - היינו גירוי חוזר ואינטנסיבי של המוח על ידי גורם אינטרסטנטי חיצוני לאדם.

לעירית:
אני כתבתי אילן רמון הוא סיפור. 21,000 ילדים שמתים כל יום בגלל משבר החוב הם לא.

את כתבת א. הנסיון לדרג חשיבות של סיפורים נדון לדעתי לכשלון מראש. כך שאי אפשר להגיד בנחרצות, שאם התקשורת היתה "בסדר" אז היה פחות אילן רמון ויותר הרעב העולמי.
נכון, קשה לדרג חשיבות של סיפורים. כל אחד יש לו את הדרוג שלו. משום כך קשה להאמין ש99.9 אחוזים מבין מאות העיתונאים שכותבים בישראל, מאמינים שמותו של אדם אחד, שאפילו אין לו תפקיד ציבורי (היינו מעמדו הוא סמלי בלבד), שמת עקב תאונה, חשוב בהרבה ממותם של מילוני אנשים כל שנה, מוות שניתן למנוע אותו והוא נגרם עקב מדיניות. לכן יש כמה אפשרויות:

א . או שכל העיתונאים חושבים אותו דבר והם כולם בעלי אותם ערכים (שלא תואמים את הערכים שלי )
ב. או השעיתונאים בארץ הם בורים, ולא שמעו מעולם על נושא החוב העולמי. למרות פרסומים רבים בעיתונות הזרה הפגנות המוניות בחו"ל והפגנות קטנות יותר בארץ (1,500 איש בתל אביב, יום לפני פרוץ האינתיפדה).
ג. או שיש כאן פועל יוצא של כוח או הגיון נוסף , שמנתב את העיתונאים לא לכתוב ולא להזכיר את נושא החוב, וכן לדבר על אילן רמון או אפילו על נשואים כמו שחיתות בעולם השלישי ושאר נושאים - שבאמת יש להן חשיבות. הגיון כזה יכול להיות האינטרסים העסקיים של בעלי העיתון או של המפרסמים הגדולים, או שיקולי רייטינג של העיתון.

נראה לי שניתן לדחות את האפשרויות א , שכן העיתונות מורכבת מאוסף רב של אנשים בעלי ערכים שונים. קשה לי להאמין שדווקא בנושא זה , יש תמימות דעים שכזאת.
אפשרות ב היא דווקא סבירה, אבל דווקא מחזקת את טיעון ג. שכן למרות שאני חושב שיש הרבה עיתונאים שלא שמעו דבר על החוב, ולא מבינים בנושא, עדיין קיימים מספיק ששמעו עליו בוודאות. זאת ועוד, אם העיתונים בארץ בורים בנושא חשוב שכזה (הרג מיותר של אנשים בסדרי גודל שמזכירים את מלחמת העולם השניה), אזי אולי מקורות המידע שלהם לוקים בחסר - מכל מקרה זה אומר שכדי להשיג מידע על העולם אני צריך לחשוד בהם ולנסות להסיג מקורות מדיע אחרים - שכן מה אומר לי שהם לא בורים גם בנושאים חשובים אחרים?

אפשרות ג (וגם ב) נראית לי לכן ההגיונית ביותר - מה גם שבאופן די עקבי ובשורה לא קטנה של נושאים העיתונות המקומית והעולמית ממלאת פיה מים (לדוגמא אופן הסיקור של המלחמה בעירק ברשת פוקס, או הנושא של ההפיכה נגד איינדה). בכל מקרה - השתיקה היא לרוב בנשואים שבהם יש אינטרס ברור שתהיה שתיקה.

האם קיימות אפשרויות נוספות - בוודאי, אבל לא הצלחתי לחשוב עליהן. אנא עזרו לי.

ב. רב הדוגמאות פה למה-היה-צריך-להיות-סיפור הם לא חד-משמעיים. כלומר, זה נשמע שאתה יודע בדיוק איך היה צריך להערך הדיון בתכנית כמו פוליטיקה כדי שאתה תרגיש שדנו בגורמים לרצח הבא או בקשר בין מדיניות קרן המטבע ומשבר המטבע בארגנטינה לבין המלצות משרד האוצר בארץ. אני מצטערת, אבל אני לא יודעת איך הדיונים האלו צריכים להראות.

הנקודה שלי היא שלא רק שלא מנהלים את הדיון בצורה שבה אני רוצה לראות אותו, אלא שיש שורה שלמה של נושאים שפשוט לא עולים לדיון. מעודי לא שמעתי על השוואה בין מדיניות האוצר למדיניות בארגניטיה (מדובר באותה מדיניות כלכלית שיוצאת מבית המדרש של הכלכלה נאו - קלאסית)

רוב הציבור לא יודע מהם האמונות של הכלכלה הנאו- קאלסית למרות שזו מכתיבה את מדיניות האוצר וחלק מהתנהלות הממשלה. האם הגיוני שבמדינה שראשיה הם יהודים, איש לא ידע שישנה דת שנקראת יהדות? או שבמדינה שראשיה מאמינים בדמוקרטיה איש לא ידע כלל שקיים המושג דמוקרטיה?


אני הייתי יותר נצמדת לרעיון של יום ללא קניות. כלומר יש פה תרבות צריכה, יש תרבות טלוויזיה. הנקודה היא לא המצרכים שיש בחנויות או התוכן המוצג בטלוויזיה, הנקודה היא איך אנחנו ניגשים למצרכים/תוכן. המודעות שלנו, המעשים שלנו.

הנקודה ביום ללא קניות - לדעתי בלבד כמובן - היא לא לדבר על המוצרים דווקא, אלא יותר לדבר על התרבות. מהי תרבות, מה הם אמונות וכיצד חברות אנושיות שונות מעצבות ערכים ומעבירות אותן לבני האדם. ומה הם הערכים שבהם אנו מאמינים , מה היא ראיית העולם שלנו ומי עזר לעצב אותה.

הטלוויזה היא מעצב מרכזי - לדעתי לפחות - של ראיית העולם של אנשים כיום. מה שמופיע בה נתפס כ"מציאות" למרות שלדעתי היא רחוקה מאוד מכך. המידע שבה חלקי וחד צדדי (לפחות בשורה ארוכה של נושאים).

אדם יכול להיות הכי ספקן בעולם, עם גישה פתוחה או סגורה למה שמופיע בטלווזיה, העובדה היא שאם אני לא אציג לאדם את הנושא (כמו משבר החוב, או קיומה של "דת" כלכלית כמו נאו- קלאסיקה, או פרבור או הלבנת אלמוגים...) אז הוא לא יכולה לחוות עליו דעה, או אפילו לחוות דעה על אופי הסיקור שלי - היות ומראש לא הצגתי את הנושא.

[האזרח_דרור*]

עוד משהו. ברור שניתן להתייחס לטלביזיה רק כאל עוד חפץ - כמו מגב או דלי. אבל למרות שהטלוויזיה היא רק מדיום, ואין לה קיום עצמאי שלילי משל עצמה, הרי ש
א. יש למדיום הזה תכונות שבעיני הן די שליליות - לדוגמא היותו מדיום יקר (ולכן למי שאין כסף קשה יותר להפיק תכנים משלו, או לממן שידורים), ולדוגמא היותו מקדם דיון שטחי ובעל "2 דעות" - כלומר הוא משטח את המציאות מעם טיבו (העברת מידע לאנשים בזמן אמת, לפני שיעברו לתחנה אחרת).

ב. כפי שהיא היום, טלביזיה היא הערוץ העיקרי של בעלי ההון והכוח אל תודעתו של ההמון - ואל התפישה שלי את המציאות. מבנה השליטה שלה קשור קשר הדוק להון העולמי (7 תאגידי הטלווזיה העולמיים), ולהון המקומי (5 המשפחות, קרטל הכבלים וכו'). הינו מראש אני יכול להצביע על כך שיוזמי התכנים, וספקי המדיום עצמו הם לאו דווקא בעלי אינטרס דומה לשלי - ולכן אם ברצוני לקדם תקשורת דמוקרטית ולא ריכוזית, אני צריך לתת מקום לתקשורת כזאת להתפתח - ובראש ובראשונה על ידי צריכתה שלה והפחתת הצריכה של תקשורת מבית היוצר של הזרם המסחרי- ממשלתי.

[סימונה*]

האזרח, רציתי לשים סימן של אגודל למעלה, אבל לא מצאתי את הקו האנכי.
וגם
טלביזיה היא הערוץ העיקרי של בעלי ההון והכוח אל תודעתו של ההמון
למשל, תכנית זניחה בערוץ השני, שנקראת משהו כמו "כזה כאילו", מביאה עלילותיהם התמוהות של חברה' לא ברורים בעליל, תוך ריבוי קלוז-אפים של מכשירי טלפון ניידים, אינה אלא, לדעתי, פרסומת (לא ממש סמויה) שנועדה להגביר את השימוש במוצר הנ"ל.
וגם, ציטוט מתוך מודעה ב"רייטינג": "החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, הידועה יותר בכינויה "קוקה קולה" מחזיקה 28.7 אחוז מזכיינית ערוץ 2 קשת. יו"ר החברה המרכזית הוא גם יו"ר דירקטוריון קשת".
הייתי מפלאת לו אינטרסים של בעלי הון לא היו תופסים מקום בשיקולי בניית לוח השידורים, במיוחד במדינה כמו שלנו, המחזיקה בכלכלה קפיטליסטית ונשלטת בידי ימניים שהגישה הפטרונית היא לחם חוקם וטובת ההנאה היא עוגתם.

[בשמת_א*]

ידע אישי: בניית לוח השידורים נקבעת בידי המנהלים. למשל, מנכ"ל קשת עם סמנכ"ל השיווק ועוד כמה.
יש תורה שלמה בעניין, וכמה שיקולים:
התוכניות שמעריכים שיהיה להן רייטינג גבוה ישובצו ב"פריים טיים" (השעות שכולם צופים) וינוצלו למקסימום פרסומות. פרסומת בפריים טיים עולה הרבה, ותוכנית מצליחה טובה לגיוס מפרסמים. הערוץ צריך הרבה כסף מפרסומות כדי לממן את עצמו ואת יוזמותיו.
שיקולי שיבוץ כוללים את זמני משחקי הכדורסל, מה קורה באותה שעה בערוצים המתחרים, ועוד.
אבי ניר חולל מהפכה כשבנה לוח שידורים לערב שישי לפילוח שלא נחשב בעל סיכוי (ליאפים ולמעמד הבינוני המשכיל במקום ל"עמך" ולמכנה המשותף הנמוך ביותר). זה הצליח מעל ומעבר.
התוכן נקבע ע"י יוצרים עצמאיים (ראו "הבורגנים", "בת ים ניו יורק"), סדרות וסרטים קנויים, ותוכניות בידור שהן מהדרכים הבוטות ביותר להכניס את ה"ערכים" של הצריכה, הרכילות, וכו'.
אם באינטרסים של בעלי הון הכוונה לכך שקוקה קולה קובעת את לוח המשדרים - אז זו מחשבה לא מתוחכמת. פשוט לא נכון.
זה לא עובד ככה.
מה שנכון הוא שלוח השידורים בנוי לפי פילוח של קהלים למיקסום צפייה בשביל למקסם את הרווח מהפרסומות.
והתרבות כולה "נגועה" בתפיסות שקיימות בכל, עד שלא "רואים" אותן.
סליחה שלא יכולה לפרט. נעשה קשה מדי באצבע אחת בעמידה עם ההתעמלות שלו.

[סימונה*]

על הקשר בין תקשורת לכסף אין לי שומדבר חדש להגיד. נישפכו מילים כצלולויד. נראה שמי ששולט בתקשורת שולט בכוח, שולט בכסף שמתגלגל אליו - ע"י שליטה בתכנים - מאלף ואחד מקורות שאת חלקם אנו רואים בברור ואת חלקם לא נוכל אפילו לשער.
ובאשר ללוח השידורים, ניסחתי בחופזה ולא דייקתי: לא התכוונתי מתי משדרים מה (שזאת, לדעתי, מערכת כושלת בפני עצמה), אלא לתכנים של הלוח, לאופי הערוץ, לאופי התקשורת בארץ/בעולם וכו'. כלומר לעובדה שלבעלי הון יש אינטרס לשלוט על התכנים, לעודד תרבות צריכה, (לאו דווקא באופן הבוטה בו פירסומת מקדמת מוצר ספציפי), לספק אופיום להמונים, למשל: קוקה-קולה וטלוויזיה, והחיים יפים.
וכיוון שאני קצת מכירה את התחום, אציין בקצרה שגם תכנים לכאורה אישיים מוכתבים פעמים רבות מלמעלה, למשל עכשיו פתאום מחפשים סרטי תעודה שקשורים למאבק מתמשך, הטרנד הקודם היה עולים חדשים. מישהו מכתיב את זה. נותר רק לתהות למה.

[בשמת_א*]

מישהו מכתיב את זה.
כן, אבל לא בן אדם אחד, או חברה אחת.
מדובר במגמות של התרבות, כאשר יש קבוצות יזמיות שמשפיעות עליהן.
(מזכיר לי שהצצתי בשורה של מאמרי פובליציסטיקה שאישי הדפיס מהאינטרנט מהארץ, כולם מהללים את בוש על נצחונו והצלחתו. התמלאתי גועל. אז זו הקונצפציה ההגמונית עכשיו בישראל?)

[חגית_פ*]

לא קראתי את כל הדף מילה במילה...
א-ב-ל לנו יש טלויזיה (כבלים אפילו) ואני חושבת שכל עוד זה בפרופורציות ולא כרקע נונ-סטופי לחיים, זה ממש לא סוף העולם.
אצל ההורים שלי זה כמו אצל ההורים של אמיל, כל הזמן דולק ומצווח ובלתי נסבל. אבא שלי, למרבה הטרגדיה, מכור לחדשות וטוק-שואים. כל הזמן בוקעות צעקות מהמכשיר.
אצלנו, לעומת זאת, הוא מכובה המון ובהחלט לא מרכז החיים. אלה בדר"כ צופה בסביבות חצי שעה ביום ואנחנו אוהבות לראות סרטי טבע בנשיונל ג'יאוגרפיק.
אני גם נורא אוהבת את ערוץ 8 אבל אין לי המון סבלנות לבהייה. בדרך כלל צופה בתוכנית אחת ביום.

כך שאם היה שבוע ללא טלויזיה שנושא בחובו פרס מרשים- לא היתה לי שום בעיה להתחרות
אבל אני נותנת קרדיט הרבה פחות למכשיר, מרבים אחרים. הוא ממש ממש לא מרכז חיינו.

[האזרח_דרור*]

חגית - אם כולם היו כמוך אזי אני חושב שהינו נמצאים במקום אחר מאוד מאיפה שאנחנו נמצאים בו
לגבי אבא שלך שמכור לחדשות - ממליץ להביא לו עיתון מלפני חודשיים או שנתיים - רוב הדברים ה"חדשים" ימצאו שם.

סרטי נשיונל גאוגרפיק - גם אני אהבתי סרטי טבע, אבל עצוב שהרבה אנשים שאוהבים סרטי טבע כאלו לא מודעים לכך שהרבה מהטבע הזה נמצא בתהליך הכחדה איטי או מהיר. אפילו בארץ שלנו יש הרבה מאוד מינים יפים שנכחדו. בגלל שאנשים רואים סרטים, אבל לא מכירים את המציאות.

לגבי תוכניות בערוץ 8 - אם באמת מעניין אותך נושאים שמראים שם, בדרך כלל הרבה יותר משכיל לקחת ספר ולקרוא על זה. לסיכום כפי שאמרתי - אם כולם היו כמוך לא היה צריך שבוע כיבוי טלוויזה, ואפשר היה לדבר על דברים יותר מעניינים - לדוגמא מטבע מקומי וקהילת מחרוזת.

[זור*]

אנו מחזיקים טלויזיה רק כדאי שנוכל לשלם אגרה. כיוון שברשות השידור ישנם הרבה מועסקים וללא אגרתינו הם יפוטרו. וכן כדי שממשלת ישראל תוכל לגמול לאנשים שהעלו אותה לשלטון .

[ערן*]

יש לי בעייה, אני צריך עזרה דחופה.
אין לנו טמבלויזיה בבית. איך אוכל להצטרף לשבוע כיבוי הטלוויזיה?

[דליה_מזור*]

אין לנו טמבלויזיה בבית. איך אוכל להצטרף לשבוע כיבוי הטלוויזיה?
אולי תבקש מהשכנים רשות לכבות אצלם?

[ערן*]

אולי תבקש מהשכנים
טוב, הרעיון מדליק (סוציאלי משהו). תודה.
אפילו ניסיתי.
הם אמרו לי - אין בעייה, אנחנו נכבה את הטלוויזיה לשבוע, בתנאי שאתה תפסיק לשבוע איזה אחד מהשגעונות שלך.
הם הציעו למשל, שבוע הפסקה מאוכל אורגני לשבוע ("מה רע בקצת קולה וקינלי, הא, יא יפה נפש")

שורה תחתונה, לא עבד.

[אפ_רת*]

לנו יש טלויזיה - קטנטונת כזו, בשביל לראות חדשות לפעמים, וגם לוידאו של הילדים, אבל אם היא דולקת שעתיים בשבוע זה נחשב מה זה הרבה.
טוב לנו ככה, ובכלל לא חסר. אנחנו ככה כבר כמעט 10 שנים (ברוב הזמן בכלל לא היתה טלויזיה) ובכל פעם כשאנחנו אצל חברים/שכנים/משפחה, אני מופתעת לגלות כמה המכשיר הזה אוטם, מטמטם ומונע כל סוג של תקשורת נורמלית בין האנשים בחדר.
אודה ואתוודא - שגם אני וגם בעלי היינו ועודנו 'נדבקים' לטלויזיה כשהיא שם, וזו היתה אחת הסיבות להיפטר ממנה.
ממומלץ לכולם!

[אור*]

אני חושבת שטלויזיה- במיוחד עם התכנים של ימינו-( בהשוואה לרגע עם דודלי והבית של פיסטוק וכל השאר שנהננו כ"כ לראות בילדותנו התמימה) היא נזק ממשי בעיקר לילדים
לנו כבר שנים אין טלויזיה, קנינו מסך קצת יותר גדול למחשב ורואים סרטי די וי די או מורידים מהאינטרנט סרטים- כך רואים הרבה פחות וגם יש בחירה מה לראות. וסרט הופך לאירוע למשל ביום שישי בערב זה ערב הסרט, כמובן עם דברים טעימים לנשנש. הילדים רואים סרט בממוצע פעם או פעמיים בשבוע. (זה בבית- הם רואים גם אצל חברים קצת)
אני רואה ילדים שרואים הרבה טלויזיה- הם רעשנים יותר , סף הגרוי שלהם גבוה יותר- הם כל הזמן צריכים ריגושים חזקים , זה עושה אותם "עמומים" כאלה. ופוגע גם ביכולת שלהם להעסיק את עצמם-
זה הופך אנשים לעצלנים יותר- למה להתאמץ אם אפשר לשבת ולבהות ולקבל את זה לעוס ישר למח.

[יונת_שרון*]

אני רואה ילדים שרואים הרבה טלויזיה- הם רעשנים יותר , סף הגרוי שלהם גבוה יותר- הם כל הזמן צריכים ריגושים חזקים , זה עושה אותם "עמומים" כאלה. ופוגע גם ביכולת שלהם להעסיק את עצמם
הילדים שלי רואים הרבה טלביזיה ואני לא רואה את עליהם שהם "עמומים" או שנפגעה היכולת שלהם להעסיק את עצמם. לגבי רעשנים -- זה כבר משהו אחר...

[חלי_ש*]

לגבי רעשנים – זה כבר משהו אחר...
ואיזה כיף שהם כאלה רעשנים

[עודד_המחפש*]

בהשוואה לרגע עם דודלי
לנו יש 2 קלטות של רגע עם דודלי. זה באמת נהדר, אבל שלא יהיו לכם אשליות: גם שם יש את כל המסרים התרבותיים, אבל בקטן ובצורה נאיבית שהתאימה לתקופה ההיא.