על ידי תמרוש_רוש » 01 מרץ 2016, 03:29
קצת איבדתי אתכן כאן, אבל המלכודת שאני רואה היא בלהסתכל על כל דבר דרך הפריזמה של ויסות חושי, ובייחוד דרך פריזמה מוגבלת של ויסות חושי, ולשכוח שיש דברים אחרים.
ואני מבינה אותך, בשמת, שוויסות חושי נראה לך ענק. הוא באמת ענק. אבל הוא עדיין אלמנט אחד בגן השבילים המתפצלים של "מיהו האדם".
אתן לך דוגמה: עבדתי עם ילדים אוטיסטים, ו"ויסות חושי" (אמיתי או מבוסס-קונספציה, אני עדיין שואלת את עצמי כמה-כמה) היה חלק מאסיבי מהעבודה.
חלק מהמימון הממשלתי היה זמין לאביזרים ועזרים, לרוב דברים שההורים ביקשו ואנחנו אישרנו (או לא אישרנו). בעיקר הרבה פיצ'יפקעס תחושתיים מהסוג שבאתר ההוא שמישהי שאלה אותי לא מזמן ואת זכרת וקישרת.
יום אחד קיבלתי הפניה לילד בן שש. התלונה של האמא היתה שקשה לו נורא לשבת ולחכות אצל הקלינאית תקשורת, לפני הטיפול הקבוצתי השבועי שלו. הוא חסר מנוחה, הוא קופץ ממקום למקום, תעשי משהו.
אז ישר שלפתי את תגובת-הוויסות-החושי שלי, שהיתה מבוססת על המכניקה של "הבנאדם קופץ כי הוא נוטה לגריית יתר (עניין אוטיסטי אופייני), ניתן לו גרייה נגדית שתעזור ל ולאזן את זה", שאלתי כמה שאלות על האופן שבו הוא מחפש גירויים, מה חביב עליו ומה עובד עליו, והצעתי לאמא כל מיני פיצ'יפקעס מהקטלוג שחשבנו שיהיו הכי יעילים בשבילו בחדר המתנה של קלינאית תקשורת.
עד שטיפלנו בהזמנה, עד שהיא אושרה ועד שהאביזרים הגיעו, עבר זמן. כשבאתי שוב לביקור ולהביא אותם, קיבלת אותי האבא (איש חביב ופשוט, בלי חוכמות), הסביר שהאמא התחילה לעבוד במשרה מלאה והוא עכשיו עם הילד.
שלפתי את הדברים והוא אמר לי: "אה, זה. אין שום בעיה בכלל. אמא שלו היתה נורא לחוצה להגיע לטיפול בזמן, אז היא הגיעה תמיד עשרים דקות לפני הזמן, והילד ישב שם והשתגע מההמתנה. אני מגיע לשם שתי דקות לפני הזמן, אנחנו ישר נכנסים והכל בסדר".
אמרתי איזה יופי, תודה, שלום, והלכתי הביתה, צוחקת בקול רם ומבואסת עד עמקי נשמתי.
ואני עדיין מבואסת מזה, כי בשום קורס שהלכתי אליו ובשום שיחת הדרכה שקיבלתי לא מצאתי מתודה שתשביע את רצוני, שתאפשר לי לתשאל את ההורים והמטפלים ברחל בתך הקטנה, כדי למפות כמו-שצריך את האלמנטים הסנסוריים ביחד עם התמונה הכללית.
רבאק, מה יותר בסיסי מאשר לשאול "כמה זמן אתם מחכים שם בחדר ההמתנה?" ובכל זאת זה לא בסיסי בכלל, כי ההנחה האוטומטית שלי היתה שהם מחכים שם חמש דקות, כי זה מה שרוב, אם לא כל המטופלים שלי חיכו לי, כשהם חיכו לי בכלל, כי את רובם ראיתי בביקורי בית, ובתכלס, לא חשבתי. זה דורש ירידה לפרטים ומשמעת עצמית ומודעות לכל כך הרבה הנחות יסוד שלנו. ונסיגה מכוונת ל"מצב טמבל", מצב שבו אני לא מוכנה להניח שאני מבינה מה קורה, עד שאני אוספת את כל העובדות. וזה קשה. קשה למטפלת, כי צריך לחשוב ולדעת מה לשאול, וצריך זמן (שאין) וקשה להורים שלא רגילים לתת את כל הפרטים הטכניים האלה. בייחוד באוסטרלית. הם אומרים "הילד שובר את זה לפנות ערב". מטבע לשון נפוץ. אוקיי, נחמד מאוד, אבל איך בדיוק הוא "שובר את זה"? בריצה בין החדרים, בלדחוף את האח שלו, בלזרוק דברים, בלהיות קולני מאוד באופן כללי, בלצעוק ממוקד על ההורים כששואלים אותו שאלה? ואיך נראה הבית באותו זמן? כמה חדרים יש בו וכמה אנשים יש בו וכמה אור ורעש ומה סדר היום ועד כמה האמא לחוצה על ארוחת ערב ומה יהיה לארוחת ערב והאם יש מטלות שהוא אמור למלא באותו זמן (אולי בכלל זה הטריגר?), ואיך הוא הגיע מביה"ס (ברגל? באוטו?) והאם הוא אכל צהריים בביה"ס, ומה הוא אכל (אולי זה רעב?) ועוד מיליון דברים אחרים.
ולפעמים כשאנחנו אומרות "סנסורי" אנחנו מתכוונות רק לדברים סנסוריים מסוימים ושוכחות את האחרים.
ולכן, כרגע, אני לא רוצה יותר לשמוע את המילה "סנסורי" בחיים, כי אני יודעת שאם מישהו אומר סנסורי, 80% סיכוי שזה יהיה משהו אחר. ונמאס לי לדעת פחות ופחות ולהבין פחות ופחות על משהו שאמור להיות תחום המומחיות שלי. אז אני לוקחת חופש מהמקצוע, והולכת להיות מדריכת הנקה, ואז מה קורה? אני יושבת בהרצאה של יועצת הנקה בת חמישים, שלכל הרוחות יודעת על הנקה הרבה יותר ממני, ואז היא מתלוננת בפנינו על כמה היא יודעת פחות ופחות ככל שהיא לומדת יותר ויותר. וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה מאנשי מקצוע. וכרגע זה כל כך מעצבן ומייאש ומתסכל אותי שפשוט קשה לתאר.
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
קצת איבדתי אתכן כאן, אבל המלכודת שאני רואה היא בלהסתכל על כל דבר דרך הפריזמה של ויסות חושי, ובייחוד דרך פריזמה מוגבלת של ויסות חושי, ולשכוח שיש דברים אחרים.
ואני מבינה אותך, בשמת, שוויסות חושי נראה לך ענק. הוא באמת ענק. אבל הוא עדיין אלמנט אחד בגן השבילים המתפצלים של "מיהו האדם".
אתן לך דוגמה: עבדתי עם ילדים אוטיסטים, ו"ויסות חושי" (אמיתי או מבוסס-קונספציה, אני עדיין שואלת את עצמי כמה-כמה) היה חלק מאסיבי מהעבודה.
חלק מהמימון הממשלתי היה זמין לאביזרים ועזרים, לרוב דברים שההורים ביקשו ואנחנו אישרנו (או לא אישרנו). בעיקר הרבה פיצ'יפקעס תחושתיים מהסוג שבאתר ההוא שמישהי שאלה אותי לא מזמן ואת זכרת וקישרת.
יום אחד קיבלתי הפניה לילד בן שש. התלונה של האמא היתה שקשה לו נורא לשבת ולחכות אצל הקלינאית תקשורת, לפני הטיפול הקבוצתי השבועי שלו. הוא חסר מנוחה, הוא קופץ ממקום למקום, תעשי משהו.
אז ישר שלפתי את תגובת-הוויסות-החושי שלי, שהיתה מבוססת על המכניקה של "הבנאדם קופץ כי הוא נוטה לגריית יתר (עניין אוטיסטי אופייני), ניתן לו גרייה נגדית שתעזור ל ולאזן את זה", שאלתי כמה שאלות על האופן שבו הוא מחפש גירויים, מה חביב עליו ומה עובד עליו, והצעתי לאמא כל מיני פיצ'יפקעס מהקטלוג שחשבנו שיהיו הכי יעילים בשבילו בחדר המתנה של קלינאית תקשורת.
עד שטיפלנו בהזמנה, עד שהיא אושרה ועד שהאביזרים הגיעו, עבר זמן. כשבאתי שוב לביקור ולהביא אותם, קיבלת אותי האבא (איש חביב ופשוט, בלי חוכמות), הסביר שהאמא התחילה לעבוד במשרה מלאה והוא עכשיו עם הילד.
שלפתי את הדברים והוא אמר לי: "אה, זה. אין שום בעיה בכלל. אמא שלו היתה נורא לחוצה להגיע לטיפול בזמן, אז היא הגיעה תמיד עשרים דקות לפני הזמן, והילד ישב שם והשתגע מההמתנה. [b]אני[/b] מגיע לשם שתי דקות לפני הזמן, אנחנו ישר נכנסים והכל בסדר".
אמרתי איזה יופי, תודה, שלום, והלכתי הביתה, צוחקת בקול רם ומבואסת עד עמקי נשמתי.
ואני עדיין מבואסת מזה, כי בשום קורס שהלכתי אליו ובשום שיחת הדרכה שקיבלתי לא מצאתי מתודה שתשביע את רצוני, שתאפשר לי לתשאל את ההורים והמטפלים ברחל בתך הקטנה, כדי למפות כמו-שצריך את האלמנטים הסנסוריים [b]ביחד עם[/b] התמונה הכללית.
רבאק, מה יותר בסיסי מאשר לשאול "כמה זמן אתם מחכים שם בחדר ההמתנה?" ובכל זאת זה לא בסיסי בכלל, כי ההנחה האוטומטית שלי היתה שהם מחכים שם חמש דקות, כי זה מה שרוב, אם לא כל המטופלים שלי חיכו לי, כשהם חיכו לי בכלל, כי את רובם ראיתי בביקורי בית, ובתכלס, לא חשבתי. זה דורש ירידה לפרטים ומשמעת עצמית ומודעות לכל כך הרבה הנחות יסוד שלנו. ונסיגה מכוונת ל"מצב טמבל", מצב שבו אני לא מוכנה להניח שאני מבינה מה קורה, עד שאני אוספת את כל העובדות. וזה קשה. קשה למטפלת, כי צריך לחשוב ולדעת מה לשאול, וצריך זמן (שאין) וקשה להורים שלא רגילים לתת את כל הפרטים הטכניים האלה. בייחוד באוסטרלית. הם אומרים "הילד [u]שובר את זה[/u] לפנות ערב". מטבע לשון נפוץ. אוקיי, נחמד מאוד, אבל איך בדיוק הוא "שובר את זה"? בריצה בין החדרים, בלדחוף את האח שלו, בלזרוק דברים, בלהיות קולני מאוד באופן כללי, בלצעוק ממוקד על ההורים כששואלים אותו שאלה? ואיך נראה הבית באותו זמן? כמה חדרים יש בו וכמה אנשים יש בו וכמה אור ורעש ומה סדר היום ועד כמה האמא לחוצה על ארוחת ערב ומה יהיה לארוחת ערב והאם יש מטלות שהוא אמור למלא באותו זמן (אולי בכלל זה הטריגר?), ואיך הוא הגיע מביה"ס (ברגל? באוטו?) והאם הוא אכל צהריים בביה"ס, ומה הוא אכל (אולי זה רעב?) ועוד מיליון דברים אחרים.
ולפעמים כשאנחנו אומרות "סנסורי" אנחנו מתכוונות רק לדברים סנסוריים מסוימים ושוכחות את האחרים.
ולכן, כרגע, אני לא רוצה יותר לשמוע את המילה "סנסורי" בחיים, כי אני יודעת שאם מישהו אומר סנסורי, 80% סיכוי שזה יהיה משהו אחר. ונמאס לי לדעת פחות ופחות ולהבין פחות ופחות על משהו שאמור להיות תחום המומחיות שלי. אז אני לוקחת חופש מהמקצוע, והולכת להיות מדריכת הנקה, ואז מה קורה? אני יושבת בהרצאה של יועצת הנקה בת חמישים, שלכל הרוחות יודעת על הנקה הרבה יותר ממני, ואז [b]היא[/b] מתלוננת בפנינו על כמה [b]היא[/b] יודעת פחות ופחות ככל שהיא לומדת יותר ויותר. וזו לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה מאנשי מקצוע. וכרגע זה כל כך מעצבן ומייאש ומתסכל אותי שפשוט קשה לתאר.
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!