שאלות לתמרוש בנושאים התפתחותיים

[מצ'רה*]

והקטע של "ככל שאני לומד יותר אני מבין פחות" הוא ככל הנראה אוניברסלי בחברתנו דהיום. הרבה אנשים אומרים שהם מרגישים ככה. כנראה חלק בלתי נמנע בתרבות שמבוססת על חתירה בלתי פוסקת לידע - וההנחה הבסיסית ש"אנחנו לא יודעים הכל".
אני חושבת שהוא אוניברסלי לא רק לחברתנו דהיום. הוא מובנה בלמידה מתמשכת ותבונה מצטברת. בכל תחום כמעט.
זה כמו טיפוס על הר, שככל שעולים גבוה יותר רואים עוד ועוד פסגות יותר גבוהות. ואין פסגה אחת שהיא הכי גבוה וזהו.

[תמרוש_רוש]

מצ'רה, ככל שאת מטפסת על הר את רואה יותר פסגות.
אני מדברת על התחושה שככל שאת מטפסת על הר את מרגישה יותר תקועה בנקיקים העמוקים והאפלים שלו, ומצליחה לראות פחות ופחות.
ואני לחלוטין חושבת שהיא מוגבלת לתרבות שלנו - תרבות שבלשונו של יובל נח הררי היא "תרבות של אי-ידיעה", כלומר, על ההנחה הבסיסית שאנחנו לא יודעים את כל האמת על העולם, ואפילו לא את רובה, ולכן חותרים באופן מתמיד לדעת עוד ועוד. בניגוד להרבה תרבויות אחרות שהתבססו על ידע: אנחנו יודעים שהעולם הוא כך-וכך. בתרבות כזאת, הלמידה (הקולקטיבית) היא מוגבלת יותר ותחושת הוודאות גדולה יותר.
אני מניחה שזה עניין של רצף, לא שחור-לבן. אבל אנחנו די באטרף של הקצה. אטרף של לא לדעת.

[מצ'רה*]

אה, הבנתי
(מרגישה כך בכל מיני תחומים)

[לב_שומע*]

אני לא בטוחה שאני מבינה עד הסוף את מה שאת מתארת כחוויה של אי ידיעה.
לצד זה, בעיני תחושה בסיסית של אי ידיעה שהבפנים שלנו יכול לחבק אותה כחלק חשוב ואינטגראלי מהזהות המקצועית עושה לעתים קרובות רק טוב לאנשים שאנחנו פוגשים.
למשל, בדוגמה שסיפרת על הילד שהסתבר שאמא שלו נהגה לחכות איתו 20 דקות בחדר ההמתנה.
הבאת את זה כדוגמה למשהו מסויים, אבל האוזניים הפרטיות שלי שמעו דווקא משהו מאוד אחר.
היה נשמע לי מהסיפור שייתכן שעשית טובה גדולה לאמא בכך שהאמנת לה, האמנת לתחושת הבטן או ההתרשמות שלה, וזרמת איתה.
למה מרגיש לי ככה?
לא סיפרת עליה הרבה. וכן כתבת במובלע שהיא שידרה משהו מהסוג של "תעשי משהו".
בקריאה שלי את הסיפור, את בעצם הגבת לשדר שלה "תעשי משהו" ולא בטוח שהיא היתה מרוויחה יותר אילו היית בודקת יותר לעומק מנין בא הצורך הזה שלה.
קשה לי להסביר את האמירה שלי: בעיני כל אבחנה מבדלת, איבחון או דיאגנוזה בהקשר של לקויות למידה, קשב וריכוז, סרבול מוטורי וכל הדברים ההתפתחותיים שהולכים איתם למרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת וכו' הם כמו מפת דרכים ראשונית שיוצאים איתה לדרך כדי לקבל איזו אוריינטציה ראשונית.
בחלק מהמקרים נגלה שהסיפור של האדם הזה מתאים בדיוק או בקירוב רב לתבנית הבסיסית של המפה. ושהיא אכן סייעה. במקרים אחרים נגלה שהמפה רק נתנה איזה כיוון ראשוני שיש לו קשר במידה מסויימת למציאות, אבל המציאות שהתגלתה בעיניים אחרי היציאה לדרך נראית כל כך לא כמו במפה..
ולפעמים נגלה שהמפה אפילו הטעתה בכיוון הבסיסי.
ובכל זאת, כיוון שבחלק גדול מהסיפורים המפה מסייעת לפחות בתחילת הדרך לתת שם לדברים ולבחור כיוון בסיסי, אז במקרים רבים כן ננסה לעשות בה שימוש, אלא אם כן יש אינדיקציה נגד (ויש לטעמי מצבים של אינדיקציות כאלה).

ההנחה המערבית עד מאוד בעיני שיש דבר כזה כמו אבחנה מבדלת, שיש לו קיום עצמאי ונפרד בפני עצמו - כאילו שישנו אוסף של איפיונים שאם מתבוננים בהם מספיק טוב ובדייקנות הם מתארגנים לתבנית מוכרת שיש לה כותרת ושם ויש לה כוח לנבא אלו דרכי התערבות יועילו, פרוגנוזה, אלו איפיונים נוספים עשויים לצוץ מאוחר יותר ועוד - ההנחה הזו היא הנחה שאני מאוד מכבדת במישור הפרקטי כל עוד שהיא מביאה תועלת ולעתים קרובות היא מביאה.
במישור המהותי, אני נוטה להיות ספקנית מאוד כלפיה. לא לשלול ולא לאשר.
יש כזה דבר קיום של הפרעת קשב וריכוז ללא הקשר? אני בספק.
כל הפרעת קשב וריכוז מושפעת אבסולוטית אך ורק מההקשר של הסביבה האנושית? אני גם בספק.

בעיני, הכשרון והיכולת לא לדעת הם אחת הברכות הכי גדולות שאדם שעובד עם אנשים יכול להביא איתו.

[אישה_במסע*]

בעיני, הכשרון והיכולת לא לדעת הם אחת הברכות הכי גדולות שאדם שעובד עם אנשים יכול להביא איתו.
לחלוטין מסכימה! לדעתי בחברה שלנו יש יותר מידי יומרה לידיעת כל, ויותר מידי יהורה, ומעט מידי ענווה.
מה שכן - הענווה והמודעת למוגבלות של הידיעה שלי לא מתקשרת לי בכלל לאי וודאות. אולי אלו שני דברים שקשורים ביניהם בעקיפין?

[בשמת_א*]

יש לי אגב שאלה לגבי המתנה של 20 דקות בחדר המתנה: אני רוצה להבין משהו - זה דבר נורמלי שילד לא מסוגל לשבת 20 דקות בשקט? עד כדי כך שברור שהאבא פותר את הבעיה ע"י כך שהוא מגיע בול בזמן ונכנס?

לא יודעת באיזו ארץ זה (זה התרחש אצלך?), אבל פה בישראל, מה הסיכוי שאכנס "בול בזמן" לאיזשהו תור? כמעט אפס.
ובהרבה מקומות יש דרישה ממך להגיע רבע שעה לפני. נגיד, התור בארבע? אני נדרשת להיות שם ברבע לארבע. אבל לפעמים התור שלפנינו מתעכב. אז הגענו כדרוש, ומגיעה השעה שלנו, ואז צריך להמשיך לחכות זמן לא ידוע.
במצב אחר, נגיד רציתי להגיע "בול בזמן", אז אם היא פותחת את הדלת שלה בחמישה ל- ואנחנו לא שם - היא אשכרה תקבל מישהו אחר, שהתור שלו אחרינו אבל הוא כבר מחכה, ואז נגיע "בול בזמן" לשעה ארבע, ונצטרך לחכות כי הכניסו מישהו לפנינו וזה "מוצדק" כי אנחנו "איחרנו" (שהרי נדרשנו להיות שם רבע שעה קודם).

עוד גורם הוא, שעם כל הכבוד לרצון להגיע "בול בזמן" - זה בערך אפשרי אם אתה גר במרחק הליכה מהמקום ולכן יש לך שליטה מוחלטת בזמן ההגעה שלך.
בילדותי, למקומות רבים הגענו באוטובוס. בישראל, זה אומר לקחת טווח ביטחון כי אתה לא יודע כמה זמן תמתין בתחנה וכמה זמן ייקח לאוטובוס (לעומת זאת בסטוקהולם או בפריז זה מדע מדוייק: יש לך הלו"ז של התחתית, החשמלית והאוטובוסים בבית וגם בתחנה ואתה יודע בדיוק איזו תחתית אתה לוקח באיזו שעה ומתי תגיע ואפשר כך לחשב להגיע "בול בזמן"). אם אתה לא רוצה לאחר, טווח הבטחון יגרום שבמקרים רבים תקדים.
כיום צריך לקחת בחשבון זמן פקקים, שלעתים קרובות הוא בלתי צפוי.

אני בתור ילדה, וגם אחותי, ישבנו בלי שום בעיה בשקט ובהמתנה במקומות מכל הסוגים, מרגע שיכולנו לשבת. יש בעיה עם זה? זה לא בסדר? זה לא נורמלי? זה לא דבר בסיסי שאפשר לצפות לו מילד? שיישב בשקט וישתף פעולה עם המציאות ועם ההורים?

מטריד אותי פה שיש כאילו ציפייה מובנית, שהמצב הבסיסי לילדים הוא להיות מוטרפים וחסרי שקט מינימליים.
לי אין בכלל ספק שהמצב המוטרף הוא הוא המעיד על בעיה. האם בעיה נוירולוגית או אחרת, בוודאי כל מקרה לגופו. אבל בעייה. לא אמור להיות הנורמה.

[פרח_בית*]

דבר שני: זה כן מקצועי, את פשוט צריכה למצוא את מסגרת ההתייחסות / התיאוריה המקצועית שתומכת בזה, ושתתן לך תמיכה מבנית-אינטלקטואלית-פורמלית, שתביני שאת לא "סתם" מאלתרת-פרוע כל היום, אלא שאת מאלתרת עם כוונה ומודעות.

קודם כל - ממש תודה על התשובה המושקעת והמפורטת
קראתי אותה לפני כמה ימים ולא הספקתי להגיב, מאז הרגשתי שהדברים שלך יושבים לי בראש וזה גרם לי להיות יותר חופשיה עם הילדים והיו כמה טיפולים מאוד טובים ביומיים האלה. גם קודם היו, אבל לרוב כל יום אני מרוצה בערך מחצי מהטיפולים ובשאר מרגישה שהולכים ככה-ככה, והפעם היו יומיים ברצף שכמעט הכל הלך טוב. ותכלס – ברוב המקרים כשאני מרגישה שלא הולך טוב ומתבאסת, זה כי אני מתעקשת עם הילד על איזה משהו שנתקע לי בראש שהוא חשוב, ואז הוא לא משתף פעולה והטיפול יוצא מעאפן... אם אני מראש באה בראש שאין לי מטרות ואני זורמת איתו – זה כמעט תמיד יוצא טוב....

לגבי פלורטיים - אני מכירה קצת מההכשרה שלי בלימודים, התחלתי פעם לקרוא את הספר של גרינשפן ובאמת תכננתי לחזור אליו בקרוב. ובאמת הידיעה שזה קיים זה מה שמעודד אותי לעבודה כזאת עם הילדים.
יותר נכון - זה מה שעודד אותי להתחיל עם זה, ללכת אחרי הילד מתוך אידאולוגיה, והסיבה שאני ממשיכה היא ששום דבר אחר לא ממש עובד... אם אני מנסה "להושיב" ילד לעשות משהו - זה בכלל לא מצליח, הוא כועס ובוכה ולא רוצה לשבת (ואני באמת לא מושיבה בכוח, רק מציעה לשבת והם כבר מתעצבנים מרוב שהם יודעים שזה קשה להם והם לא אוהבים..). אז לאט לאט אני משחררת ונותנת לזה הרבה פחות מקום בטיפול.

על קליינט סנטר למדנו המון,על קילהופנר קצת והמרצה שלימדה את זה הייתה לא כל כך ברורה, אז אני לא בטוחה מה הוא אומר... אכן זוכרת שהוא מדבר על מוטיבציה. בכל מקרה ברור לי שהילד הוא המרכז והכל, אבל הגישה החינוכית הרווחת היא שזה אומר שצריך לעזור לילד – ולרוב מבוגרים מחליטים מה העזרה המתאימה (למשל - מאוד חשוב שהוא יידע להרכיב פאזל של 32 חלקים, אז לטובתו נעבוד על זה. אני אישית לא סובלת פאזלים ולכן עוד לא יצא לי להרכיב עם הילדים בכלל בכל הזמן שאני עובדת שם, זה פשוט לא משהו שאני אוציא מהארון, ובטח לא משהו שהם יבקשו...).

על חינוך חופשי אני קוראת פה הרבה בחודשים האחרונים, ומאוד מתחברת. וכמובן שזה מה שאני חושבת שיוצר לי את הפער בעבודה – כי כשבאים לגן רגיל עם גישה של חינוך חופשי זה קצת... מתנגש.
כמובן שאף אחד שם לא אומר לי – זה לא חשוב שהילד ישחק ויהנה. אבל התחושה היא שכששואלים אותי על הילד, אני אמורה להגיד דברים שעשינו, וסתם "שיחקנו כאילו המזרון הוא ים ואנחנו אוספים "צדפים"" זאת תשובה שעלולה להיות קצת לא מספקת..
או יותר נכון – שאני צריכה להסביר אותה יותר. אם אני אגיד שהוא למד להתגלגל ולטפס על סולם – אני לא אצטרך להסביר והם יבינו מה ההתקדמות בטיפול. אם אני אגיש ששיחקנו בדברים מופשטים יותר, אני אצטרך להסביר למה החלטתי לעשות את זה ועל איזה מיומנויות זה עבד, ובעיקר – איך זה קשור לריפוי בעיסוק... כי זה לא פחות ברור מאליו (למרות שנראה לי די ברור שיותר חשוב שילד יצליח ליהנות ממשחק חופשי, מאשר שהוא יצליח להתגלגל... שזו לא מיומנויות שימושית במיוחד, אלא סתם נחמד)

ניסית פעם לעשות טיפול שלם על הטרמפולינה?
יצא לי כמה פעמים, עם הטרמפולינה או לפחות על המזרן. יש ילדים שזה מה שאני עושה איתם באופן קבוע, לפעמים אני פשוט יושבת על הריצפה והם יושבים עליי וככה אנחנו עושים דברים (משחקי הרכבה, יצירה).
השבוע השתמשתי פעם ראשונה עם כמה ילדים בנדנדת קוף (זאת עם הקפיץ) – והם כל כך נהנו! לא ראיתי אותם צוחקים ככה מעולם. בכל מקרה, אף אחד מהם לא רצה לרדת ממנה, אבל אי אפשר לעשות עליה כלום כי היא לא יציבה כזאת...זה ביאס אותי, אבל מצאתי פתרון אחר אז אמרתי להם שירדו, נשחק קצת ליד השולחן והם יתנדנדו שוב (בעיקר - לא יכולתי לנדנד אותם הרבה זמן ברצף כי זה היה מאוד מעייף בשבילי מבחינה פיזית, והם לא הצליחו לנדנד את עצמם לבד...).

לגבי הוויסות חושי ... לכי לשרון שני גונן. היא מעבירה קורסים והשתלמויות.
תודה, אבדוק את העניין, התחום הזה מאוד מעניין אותי.

[תמרוש_רוש]

אני רוצה להבין משהו - זה דבר נורמלי שילד לא מסוגל לשבת 20 דקות בשקט?
זה נפוץ מאוד אצל ילדים אוטיסטיים.
כשהם בסביבה שאינה מותאמת לצרכיהם - ורוב הסביבות המתועשות לא מותאמות - הם נוטים להיות בהיפר.

אולי לא הבהרתי את עצמי.
הבאסה שלי היא לא שרשמתי לילד הזה סטוק של כל מיני צעצועים תחושתיים שאמורים לעזור לו לשבת בשקט.
הבאסה שלי היא שלא שאלתי את השאלה ולא קיבלתי תמונה ברורה של עם מה הם למעשה מתמודדים.
אם הייתי יודעת לשאול, והייתי מגלה שהיא באה 20 דקות לפני הזמן, אז הייתי יכולה להמשיך ולשאול מה הסיבה לזה. ואז, אם מתברר שההמתנה הכרחית, אז סבבה, נפעל בדרך מסוימת. ואם מתברר שזה פותח אופציה לבוא מאוחר מדי ולא לחכות (בשאלה פתוחה, לא שיפוטית, בסגנון "מה יקרה אם תגיעו 5 דקות לפני הזמן?"), והאופציה הזאת ישימה ועובדת, והאמא שמחה בה - אז למה לבזבז סכום כסף משמעותי על אביזרים שאפשר בלעדיהם? נשנה קצת את המטלה (לחכות 5 דקות בחדר ההמתנה במקום 20, אולי להגיע קצת יותר קרוב לזמן, ואולי להגיע למרפאה מוקדם לצורכי שלוות נפש אבל אז להישאר בחוץ ולתת לו לעשות כמה ספרינטים על המדרכה, או כל מיני דברים...), ויהיה לו יותר תקציב לטיפולים ישירים.
אבל לא, באותו זמן אני נכנסתי לאיזה מסלול חצי אוטומטי של יש בעיה - נשלוף את נאביזרים מתאימים לה.
אז בפועל, במקרה הזה באמת לא קרה שום אסון, אבל אני לא שבעת רצון מהמסלול שהייתי עליו.

[מאי*]

לכן, כרגע, אני לא רוצה יותר לשמוע את המילה "סנסורי" בחיים, כי אני יודעת שאם מישהו אומר סנסורי, 80% סיכוי שזה יהיה משהו אחר.

אויש, כמה שאני מזדהה.

על הבן הסנסורי שלי כבר כתבתי לא מעט. יש לו מרפאה בעיסוק מדהימה. הגענו לאנשי מקצוע נהדרים ומנוסים. קראנו המון. עדיין, אני כל הזמן מלווה בתחושה שרב הנסתר על הגלוי. למשל, אף אחד עוד לא הצליח לפצח לי איך יכול להיות שהילד יתמודד עם גירויים מסוימים בהצלחה במשך כמה חודשים ברציפות, ויתנהג מצוין במעברים, ופתאום, בלי שום שינוי נראה לעין (אנחנו מקפידים על השגרה שלו בקנאות) הוא יתחיל להיות שוב חסר מנוחה ומתקשה במעברים. כל המעקבים ועבודות הבילוש לא פתרו לי את זה, והמרפאה בעיסוק המדהימה שלו מגששת באפלה בדיוק כמונו. מבחינתי הוויסות החושי הוא רק חלק מהסיפור. כלומר, הקושי בהחלט קיים, אבל בשלבים מסויימים בחיים הוא מין הסתם מועצם בגלל חילופי עונות/אלרגיות לא ידועות/קפיצת גדילה/שיעמום/חרדות/מפת הכוכבים בשמיים/אלוקים יודע מה. אבל את זה אף ספר או מדריך לא מספר לנו

[תמרוש_רוש]

בשלבים מסוימים בחיים הוא מין הסתם מועצם בגלל חילופי עונות/אלרגיות לא ידועות/קפיצת גדילה/שיעמום/חרדות/מפת הכוכבים בשמיים/אלוקים יודע מה
בדיוק! הוא מגיב לסביבה, גם הפנימית וגם החיצונית...

[אמא_לתאומים*]

תמרוש אולי תספיקי לענות לפני התור... מחר י ש לי תור לרופאה התפתחותית שאמורה בין שאר הדברים גם להמליץ על מרפאה בעיסוק לקטן.
מה אני אמורה לומר לה מלבד זה שהוא רגיש לכל מיני גירויים? אני חוששת שיפטרו את זה בצריך פיזיוטרפיה ובירור רפואי אבל ללא ריפוי בעיסוק.
על איזה בעיות אני אמורה עוד להצביע שמאשרות זאת (הוא רגיש לגירויים שונים מאוד ובעיכוב מוטורי משמעותי בל מבחינת מוטוריקה עדינה הוא מצויי לדעתי ואני חוששת שאין מספיק משקל אצלם לעניין הרגישות כמו לעניין המוטורי).

[תמרוש_רוש]

היי אמא לתאומים,
תקראי את המאמר בקישור הבא: http://www.sensing.co.il/cms/content/view/50/2/ על סימנים מחשידים לבעיות בעיבוד תחושה. אם הם מאששים את החשדות שלך, אם לבן שלך יש הרבה כאלה, אז פשוט תדפיסי את המאמר + קרדיט (נכתב ע"י מרפאה בעיסוק המתמחה בוויסות חושי) ותביאי אותו לפגישה.
אולי גם המאמר הזה יביא לך תועלת:
http://www.sensing.co.il/cms/content/view/45/2/
עוד דבר מועיל זה לעשות רשימה של הקשיים שנגרמים לו ולך בגלל הרגישות האת. אני מתכוונת, אם לילד יש רגישות מסוימת לבגדים, ובגלל זה הוא לא אוהב בגדי צמר וחולצות גולף וטיקטות מגרדות על העורף, אז אפשר לבחור בגדים שהוא כן אוהב, להינעל על כותנה ולפרום את הטיקטות, וזהו בערך. בשביל זה לא צריך ריפוי בעיסוק אבל אם נראה לך שהרגישות הזאת משפיעה ומקשה על כל מיני תחומים בחיים, על המשחק והסקרנות שלו, על השינה, על שגרת ההלבשה או הרחצה, על האינטראקציות שלו עם אנשים אחרים או על כל דבר אחר, אז יש לך יותר קייס.
מעבר לזה, יכול להיות קשר חזק בין בעיות מסוימות בעיבוד חושי לבין קשיים התפתחותיים ומוטוריים. במאמר השני יש תיאור של בעיות יציבתיות ובעיות של תכנון תנועה (=דיספרקסיה). כך שאם לילד שלך יש קושי בהתפתחות המוטורית וגם רמזים לקושי תחושתי, ממש מתבקש ללכת למרפאה בעיסוק כדי לברר מה העניין.

עכשיו, אנחנו לא יודעים עדיין אם לילד שלך יש בעיה בוויסות חושי. כשאת הולכת לרופאה את לא מתיימרת לטעון שיש לו. אבל כן יש לך חשדות בעניין, ואת רוצה לפגוש מרפאה בעיסוק שתעזור לך:
א. לאבחן האם זה זה
ב. בין אם זה ובין אם משהו אחר, לתת לך תמיכה בקשר לתחומי החיים שמושפעים מההתנהגות שלו. כי זו המהות הכי בסיסית של ריפוי בעיסוק: לעזור לאנשים עם מגוון של קשיים להגיע לשיפור התפקוד והמעורבות בפעולות יומיומיות כגון תנועה, עבודה, משחק, למידה וטיפול עצמי (התלבשות, אכילה, רחצה, שינה וכן הלאה). תדפיסי גם את ההגדרה הזאת ותתני לה אם היא מתחילה לבלבל לך את המוח ש"רבע זה רק למוטוריקה עדינה". זה לא.
(ולכן יש המוני מרפאות בעיסוק שעובדות עם מטופלים שאין להם שום בעיה משמעותית עם מוטוריקה עדינה. עיוורים ובעלי ליקויי ראייה, חולים פסיכיאטריים, ילדים אוטיסטים, אנשים שצריכים הערכה לגבי יכולת הנהיגה שלהם, ואנשים עם קשיים קוגניטיביים מגוונים. אה, כן, וגם מעורבות בהזמנה של כסאות גלגלים ושינויים מבניים בבתים של מטופלים - רמפות, מתמכים לשירותים וכאלה. וזו רק רשימה חלקית. מה לכל הרוחות הן עושות שם? עובדות, ועובדות קשה)
<סליחה על העצבים >

[תמרוש_רוש]

העתקתי מהדף על הגמילה (של האמא) מחיתולים:
אני מחכה כבר המוני שנים שיפתחו מקצוע חדש של מרפאה בעיסוק למבוגרים. באמת! לא מבוגרים בשיקום אלא מבוגרים עם קשיים התפתחותיים לא מטופלים. לא בשביל לתרגל איתם איך להחזיק סכין, אלא בשביל שתהיה אוזן קשבת אמפתית ומכילה ונעימה במיוחד שתוכל לשמוע את הקשיים היומיומיים בכל מיני שדות ולחשוב יחד על פתרונות יצירתיים ולתת פרופורציות על איך זה עובד אצל אחרים. להמיס לאט את השכבות של מה שייך להצטברויות ענקיות של שכבות חרדה ואשמה על קושי קיים, ומה שייך לגרעין המקורי של הקושי שלא חייב להיות כזה ענק, אבל צבר המון מטענים של בושה והסתרה ולכן גם קושי ביכולת האנושית כל כך לשתף ולהשוות ולהחליף מידע. ולשמש כקהל לתהליכי הקומפנסציה וסלילת המעקפים שאני עושה ממילא רק הייתי רגילה להתבייש בהם או שלא היו מספיק אוזניים פעם כדי לאפשר תקשורת זורמת עליהם. (כשאין אוזן פנימית אין אוזן חיצונית, ולהיפך, אבל זה מעגל שבסוף יש רצון להתחיל לפתוח אותו מאיזו נקודה.. ). או הבנה שלי קשה קצת יותר מאחרים אבל החרדה וההסתרה סביב זה הופכות את היותר ממשהו בינוני למשהו ענקי. ומה שייך להעברה בין דורית של דפוסים. ומה שייך לחרדה מפני העברה בין דורית..
אגב, תמיד מדהימה אותי היכולת לתקן אחורה גם בגיל מאוחר.

[תמרוש_רוש]

והתשונבה שלי היתה:
יש.
הרבה.
קוראים לה מרפאה בעיסוק.
אז בחיים לא יממנו אותה מסל הבריאות. מה לעשות. אבל היא קיימת.

ו לב שומע ענתה:
תמרוש, אני לא מכירה אף לא מרפאה בעיסוק אחת, שאילו הייתי פונה אליה בשעתו, כשהרגשתי צורך, לא היתה מסבירה לי באדיבות רבה שאין לה ניסיון והתנסות ותחושה נינוחות מקצועית בשביל מה שאני מבקשת ולכן אולי זה לא כדאי ועדיף לחפש נישה מקצועית אחרת.

למדתי לתת לעצמי את מה שהייתי זקוקה לו אז ולהיעזר במה שכן יש בצורה מספיק טובה למבוגרים - מטפלות רגשיות, פיזיותרפיה בעיקר אם כואב משהו, מורות למחול, אפילו מורה לנהיגה עם כישורים יוצאי דופן.

זו מעגליות כזו שאין היווצרות של מעגל לקוחות עבור צורך מסויים ואין גם ניסיון של מערכת או מימסד טיפולי ליצור אותו ואין ניסיון מעשי מקצועי מצטבר של אנשים בשטח גם אם ההכשרה הבסיסית בתואר ראשון כן אמורה להכשיר גם לזה.

[אמא_לתאומים*]

תמרוש... המרפאה בעיסוק שנתנו לי מקופת החולים לקטן והמהמם לא מבינה בויסות תחושתי, והלוגיסטיקה להגעה אליה כזו איומה שכנראה גם לא נגיע.


אני פשוט לא יכולה גם כלכלית לעמוד בהוצאה של מישהי פרטית ולא נראה לי שדרך קופ"ח אגיע למישהי שמומחית בזה, במילא רשימות ההמתנה ארוכות, חיכיתי הרבה זמן ובסוף היא לא מבינה לא בזה ולא בענייני אכילה.. וכששאלתי על אחרת אמרה שאין באזור, מישהי שמבינה בוויסות תחושתי.


יש סיכוי שתוכלי להמליץ על מה אפשר לעשות בינתיים עם המתוק מתוק הזה כדי לעזור לו ו/או לקדם אותו בכמה עניינים?

הזמן עובר ואני יודעת שככל שעושים מוקדם יותר ככה מועילים יותר.

למשל בשינה, לפעמים הוא נרדם מעולה לפעמים הוא נאבק בשינה ופיזית לא ברור לי אם מגע קל או מגע עמוק יכול לעזור, נראה לפעמים שכל מגע מציק לקו, ולפעמים מגע נעים על הלחי נעים לו ולפעמים ממש עיסוי של הגב. ולרוב אני פשוט לא עושה כלום, שוכבת לידו והוא מתענה, נאבק עם הרגליים כאילו הוא שוחה במיטה, יש לו תנועות שחוזרות על עצמן שהרגליים פתוחות כמו צפרדע והוא מתפלש בהן במיטה. ואם אני מחבקת אותו הוא מוחה, ערסול בכלל לא אוהב למרות שעם הזמן יותר...
לפעמים מעיף לי את היד מהפנים, לפעמים מקבל.

לגבי אוכל.. הוא בן שנה וחודש, גיל שאמורים להנות מכל המרקמים. מצד אחד הוא אוכל הרוב טחון טחון, מצד שני הוא אוכל חתיכות לחם, קרקרים, דברים שמתפוררים. ביצה מרוסקת אבוקדו מרוסק. מה שמדאיג אותי זהש אני יכולה לתת לו משהווהוא פתאום יקיא הכל ! חתיכה קטנה ממשהווהכל בחוץ. למשל פירה, נתתי לו כפית קטנה והוא הקיא כל מה שאכל קודם וקראתי במקרה במאמר כלשהי שילדים עם בעי הבויסות תחושתי לא סובלים פירה, שהמרקם מעורר בהם בחילה. או שאם נותנים לו כפית עמוקה, רגילה זה גם מגר הלו את רפלקס ההקאה. או שכשהוא לא אוהב משהו הואלאמוציא מהפה הוא פשוט מעוותאת הפרצוף ובולע ואני מתה להבהיר לו שאפשר להוציא, ולא מצליחה.

אז זה באוכל. מה אפשר לעשות כדי לשחרר את זה? חייבת לציין שאני לא ממהרת לתת לשחק עם אוכל כל היום, ארוחה ביום אני מניחה לפניהם שיגעו ויתלכלכו, כל השאר אני מאכילה ונותנת במקביל לחם ביד או קרקר, כי ההתעסקויות עם נקיון שלהם ושל הסביבה אחרי כל ארוחה "חופשית" מקשות עליי. אם זה הכרחי מבחינת הנושא לקידום שלו אני אשחרר יותר השאלה אם כן.

ויש את הבכלל - מה אפשר כדי להעשיר אותו מבחינה חושית ותחושתית?
הוא היפוטוני ויש לו גמישות יתר.
נחשב ילד רגוע מאוד.
אבל עודלא הבנתי אם זה רוגע פנימי טבעי או סוג של חסימה כמו שאוט דאון. לדעתי זה הראשון, הוא באמת רגוע. מאוד רגיש לאנשים ואוהב אנשים. חייכן. בוכה אם גם מישהו אחר בוכה, רגיש למתח אצלי, לא אוהב דשא כל כך, גם לא נבהל ממנו אבל לא מתרוצץ על הדשא. מים נהנה מאוד אבל לא נהנה מזה בפראות. סהכ הוא נינוח ועל פניוכ אילו אין בעיה אבל כאמור הו א נמנע מהרבה דברים, ממגע במאכליןומרקמים מסויימים, הוא לעולם לא יקפוץ לתוך משהו, לא למים ולא לחול ולא לדשא, יבחן בעדינות.


יחסית יחסית הוא נוגע בהכל ומכניס לפה אבל אני רואה שהוא מאד עדין ומהוסס לגבי חלק מהמרקמים. הוא כמעט ולא עושה בלגן באוכל למשל, נוגע בעדינות בעדינות. לא מתמרח עם כל הלב (לפעמים כן אבל לא כמו רוב הילדים).


מה עושים עם מרקם שלא אוהב, כמובן לא להאכיל, אבל האם לנסות לגרום לו לשחק איתו וכן לגעת או לקבל את הרצון שלו להימנע?

האם כדאי לקנות מברשת ויש עוד משהו שהיית ממליצה?

איזה בגדים להלביש? צמודים להרגיש את הגוף או משוחררים שיהיה לו נעים? (אני נוטה לשני, אבל פיזיותרפיסטית אחת אמרה לי שכדאי להלביש בגדים צמודים ומהודקים ולי זה נראה מציק).

ואגב אחיו היקר, התאום, אנימרגישה שלפני שינה הוא חייב להרגיש את הגוף שלו חזק כנגד הקיר או המזרן, הוא מכניס את הראש לתוך המזרן, לפעמים הראש חוטף ממש מכה חזקה עד בכי, והוא מפיל את עצמו כמעט. מדובר רק על לפני שינה. יש משהו שניתן להקל כי עד שאני לא שומעת בכי שכנראה גם גורם לו לפרוק מתח אני לא מרגישה שהוא יירדם... ומבאס ככה בשבילו

[תמרוש_רוש]

יש סיכוי שתוכלי להמליץ על מה אפשר לעשות בינתיים עם המתוק מתוק הזה כדי לעזור לו ו/או לקדם אותו בכמה עניינים?
מבינה לחלוטין את הקושי להגיע למרפאה, ואת התסכול מזה שאין לה את הניסיון הדרוש.
אני הייתי נכנסת לאתר "חושים" ושואלת שם על מרפאות באזור שלך. אולי יוכלו להפנות אותך למישהי שהמרפאה מקופ"ח לא ידעה עליה.
אם יש לך בסביבה בי"ס לחינוך מיוחד או כל מקום אחר שמעסיק מרפאות - הייתי שואלת גם שם, אם הם מכירים מישהי.

בעניין הכלכלי... כן, זה המון כסף. אבל בעיות בוויסות חושי לא תמיד דורשות הרבה טיפול ישיר. בייחוד לא בגיל הזה, יש המון ערך לייעוץ.
אז אם יש לך מספיק כסף ואפשרות לממן פגישת אבחון-והערכה אחת (שכמובן יקרה יותר ולפעמים ארוכה יותר מפגישה רגילה), ועוד פגישה אחריה כדי לקבל המלצות לארגון הסביבה (למשל דברים שאת יכולה לעשות פני השינה) והנחיות ורעיונות לעבודה בבית, ועוד פגישת עדכון אחת, נניח שבועיים-שלושה חודש אחר כך - אפשר להפיק מזה המון.
(לבדוק עם המרפאה שהיא פתוחה לרעיון. יש מרפאות שרגילות מדי לטיפול ישיר, ולא כל כך יודעות איך לייעץ. אבל מניסיון שלי, ברגע שהמרפאה אומרת "טוב, בסדר, אני הולכת לנסות לעבוד ככה", היא יכולה לעשות המון).

כשהוא לא אוהב משהו הוא לא מוציא את זה מהפה, הוא פשוט מעוות את הפרצוף ובולע ואני מתה להבהיר לו שאפשר להוציא, ולא מצליחה.
כעיקרון, דברים מעוכים כמו פירה יותר קשה לתמרן בפה מאשר דברים מוצקים יותר כמו קרקרים או חתיכות ירקות טריים.
אם את רוצה ללמד אותו ולעודד אותו לתמרן חתיכות אוכל בפה, אז הייתי מקדישה ארוחה אחת ביום למשחק עם אוכל, ולהדגים לו: להחזיק בפה, להראות לו איך את מזיזה את האוכל עם הלשון מצד לצד, להכניס לפה ולהוציא ממנו עם היד ולהכניס ולהוציא...

האם כדאי לקנות מברשת
לא.
רק אחרי אבחון ובהדרכה של מרפאה בעיסוק - אם בכלל.

[תמרוש_רוש]

<אמשיך אחר כך>

[אמא_לתאומים*]

אם את רוצה ללמד אותו ולעודד אותו לתמרן חתיכות אוכל בפה, אז הייתי מקדישה ארוחה אחת ביום למשחק עם אוכל, ולהדגים לו: להחזיק בפה, להראות לו איך את מזיזה את האוכל עם הלשון מצד לצד, להכניס לפה ולהוציא ממנו עם היד ולהכניס ולהוציא...
אני אנסה. תמיד אני מופתעת שאפשר להדגים.
ואכנס לאתר חושים.

אגב לגבי דיגדוגים יש שאומרים שזה מכביד על תינוקות עם רגישות טקטילית. והם צוחקים כי זה אינסטיקט ולא מהנהאה ויש שאומרים ההיפך. מה דעתך?


ואחזור לכאן לקרוא את ההמשך תודה רבה ושבת שלום בינתיים

[תמרוש_רוש]

אחיו היקר, התאום, אנימרגישה שלפני שינה הוא חייב להרגיש את הגוף שלו חזק כנגד הקיר או המזרן, הוא מכניס את הראש לתוך המזרן, לפעמים הראש חוטף ממש מכה חזקה עד בכי, והוא מפיל את עצמו כמעט. מדובר רק על לפני שינה. יש משהו שניתן להקל?
כן. לתת לו מגע עמוק לפני השינה. יכול להיות מסז', או עיטוף בשמיכה דקה, או עיטוף בבד קצת סטרצ'י (נותן תחושה עמוקה יותר), או להשכיבה אותו בשק שינה שהוא יכול להתמתח כנגדו ולהרגיש את הגוף שלו, או לשחק בעוגיות שאת המערוך והוא העוגיה... כל מיני דברים כאלה.


_חסית יחסית הוא נוגע בהכל ומכניס לפה אבל אני רואה שהוא מאד עדין ומהוסס לגבי חלק מהמרקמים. הוא כמעט ולא עושה בלגן באוכל למשל, נוגע בעדינות בעדינות. לא מתמרח עם כל הלב (לפעמים כן אבל לא כמו רוב הילדים).
מה עושים עם מרקם שלא אוהב, כמובן לא להאכיל, אבל האם לנסות לגרום לו לשחק איתו וכן לגעת או לקבל את הרצון שלו להימנע?_
נראה לי שלתת לו יותר הזדמנויות למרוח ולהתלכלך. אולי עוד ארוחה אחת ביום, ולחשוב איך את יכולה להקל על עצמך את עניין הניקיון והבלגן (סינרים עם שרוולים, למשל? מפת פלסטיק שאת פורשת על הרצפה לפני האוכל ולתוכה נופלים כמעט כל הדברים? לשנות את אופן הישיבה שלהם?)

אפשר גם לעשות המון לא בשעת האוכל: לתת לו לשחק על בסיס יומיומי עם בצק משחק רך, עם בוץ, חול יבש, חול רטוב, צבעי אצבעות, צבעי אמבטיה (יש בכלל דבר כזה? נדמה לי שכן), ג'לי, אורז יבש בקערה....

אבל לפני הכל, נראה לי באמת באמת באמת שעדיף למצוא מרפאה שתצפה בו, תראיין אותך ותעשה לו הערכה מקיפה ומסודרת, ואז להמלצות כאלה יש יותר ערך.

[אמא_לתאומים*]

תודה רבה. אני איישם את מה שהמלצת.

[תמרוש_רוש]

אגב לגבי דיגדוגים יש שאומרים שזה מכביד על תינוקות עם רגישות טקטילית. והם צוחקים כי זה אינסטיקט ולא מהנהאה ויש שאומרים ההיפך. מה דעתך?
דעתי שצריך להסתכל על התינוק ולראות. נניח, אחרי דגדוג אחד קצר - האם הוא מחייך ומחכה בציפייה לדגדוג הבא? האם הוא מקרב את הגוף שלו אלייך כדי לרמוז לך לדגדג? או שהוא מעדיף להתרחק?
דגדוגים בהחלט יכולים להעיק על אנשים עם רגישות טקטילית, תלוי מאוד בקונטקסט, באופן ובמקום הדגדוג.

[אמא_לתאומים*]

היי תמרוש, תודה על ההנחייה, באמת ניסיתי להיות קשובה לו ונראה שהוא אוהב דיגדוגים לרוב לדעתי אז ממשיכים

עניין אחר שאני ב שוק שלא שאלתי אותך לגביו קודם, כי גם היתרונות וגם החסרונות מבחינתי סובבים סביב העניין החושי.
רשמתי אותם לגן, עזבי שאני חייבת שילכו לגן, אחרי התחבטויות אינסוף, ושאני רואה גם הרבה יתרונות רגשיים בגן מעצם החוויות הרגשיות שאני לא מצליחה ומנסה כל הזמן להעניק להם.



אבל אם להתמקד בעניין של הויסות החושי -

אז בכלל ושם טמון היתרון העיקרי עבורם, הגן יכול להיות מקום נפלא לקבל טיפול מעוד מישהי ולא רק מאמא 24/7 (אני חד הורית), להרגי ש מגע שונה, טיפול שונה, מזון שונה (אוכל טוב יש שם ואני לא מצליחה לעמוד בתפריטים בריאים יום יום כמוהם, כולל שפע ירקות דגנים מלאים, קטניות ועוד), משטחים שונים, ילדים, קולות מראות וכמובן חוויות רגישות שונות על בסיס קבוע בלי ש אצטרך להמציא את עצמנו כל יום מחדש, להיגרר עם עגלה כבדה ברחבי העיר המיוזעת רק כדי להגיע לפארק שמשעמם אותם כבר (יותר מעניין מהבית, פחות מעניין מחברת אנשים שהם כל כך אוהבים) ולזחול שוב על הדשא ושוב נדנדה.אני באמת שלא מצליחה לדאוג לחוויות רציפות של חשיפה לדעתי מספיק מעניינת עבורם לאנשים, ילדים אחרים, מגע ומראות. ממש ככה. וזו לא תחושה סובייקטיבית, המשפחה שלי קטנה ומוגבלת מאוד (הורים מבוגרים מאוד), אנחנו לא מתארחים כמעט בשום מקום (אין לי אוטו, רחוק וכו'), הדירה קטנטנה ואני לא מארחת בכלל(בקומה 3 פיצית בלגן) וחוסר הניידות שלי מגביל גם בהגעה לכל מיני מפגשים חברתיים של חנב או אחרים.
ובואי לא נדבר על החום המזוויע, מזוויע, היום היינו בפארק שעתיים חזרתי צלויה שרופה. ובחורף היו כמויות של גשמים. בקיצור כל הזמן צריך למצוא מה לעשות ולהיכן ולהיגרר ברגל למקומות שונים ואין לי כ ח ב כ ל ל . היה לי ואני חייבת SOS להתפנות לדברים אחרים שגם הם גורמים לי מתח רב אבל אני חייבת לסיים אותם כמ ו מציאה ומעבר דירה, עניינים כלכליים שונים ועוד.

קיצר הצלחתי להעביר את הפער בין החיים השוקקים בגן לבין הבית - מבחינת גירויים באשר הם?

אבל אני חוששת, כי מבחינה רגשית זה סיפור אחר - חוששת ממטפלת שתצעק עליו להחזיר את הצעצוע למקום, שלא יגשו אליו כשיבכה וכאמור הוא לא בוכה כמעט בכלל אבל כשהוא בוכה זה עמוק והוא צריך חיבוק. שירעישו מדי, שלא יבינו שגרירת רהיטים מפחידה אותו. אני חוששת שיוצף. גם הכיתה היא כיתת תינוקות, יהיו קטנים ממנו, ומעט גדולים כמה זה נעים להיות בחברת תינוקות שצורחים המון לאוכל או מגזים. לשינה אני מקווה שאקח אותו הביתה. כלומר השיקול האו מסגרת ל4-5 שעות אבל בעיניי זה לא משנה לכמה שעות אם צועקים עליך או אם בכי של אחרים עושה לך רע.מצד שני גם אני בבית - כשאני במתח ורוב הזמן לאחרונה אני במתח מטורף גם הגוף שלי מתוח והם מרגישים את זה, שניהם ובטח הוא. והפתיל שלי נהיה קצר אין לי סבלנות.

גן אחר זו לא אופציה כי ויצו עולה שליש והאמת שכל הגנים על הפנים מהבחינה הזו, כולם ככולם, הכל קוסמטי ודווקא הסניף הזה מקסים יחסית בגישה ובאווירה (המבנה גדול, במרכז החדר יש גימבורי מותאם לגיל שלהם! יש שם מטפלת אחת שסימנתי וביקשתי שיהיה בקבוצה שלה, שהי א נעימת הליכות, מדברת בגובה העיניים, ממיומנת מאוד, נינוחה, אבל זה גן! ויש לה הרבה על הראש).

מה דעתך בשלל השיקולים של אני חייבת גן שלשום ועד לחלילה פגיעה בו ברמה של טראומה?
חשוב לציין ששניהם מאוד ידידותיים, לא חוששים ולא חרדים מאחרים, מחפשים קירבה כל הזמן, ניגשים לתינוקות אחרים בפארק ומלטפים, כל מי שמרים אותם - הם מחייכים! הם ממש חריגים לגילם בעניין הזה, ואני לא חוששת מהמפגש עם המולה אנושית, אלא מהרעשים שנלווים לזה ולמבנה, ומחוסר רגישות של מטפלות. ומתינוק אחר שירביץ חלילה, או שיאכילו אותו לא בעדינות, הוא עדיןןן, לוקח חתיכה חתיכה בכיף, חוקר אותה,קרה שהקיא כמה פעמים רק ממרקם, נאמר פירה שהנחתי לו בלשון בלי שהיה מוכן לזה, אוני מפחדת מההאכלות אגרסיביות.


ואני לא מדברת על זה שאחיו המהמם רוצה ידיים כל עשר דקות שזה משהו של החודשים ה אחרונים ואני לא יודעת כמה במצב כזה נכון לשלוח לגן (הקטן דווקא פחות נצמד). אבל אשמח לתובנות שלך בעניין החושי של יתרונות מול חסרונות בגן רגע לפני שאני מפסידה עוד לילה ללא שינה.
באמת שההחלטה אם לעשות מי שפיר או לא היתה יותר קלה משאלת הגן).

[תמרוש_רוש]

נשמע שאת זקוקה לגן מאוד, ועל זה אין ויכוח.

בעניין החששות שלך,
הסניף הזה מקסים יחסית בגישה ובאווירה. יש שם מטפלת אחת שסימנתי וביקשתי שיהיה בקבוצה שלה, שהיא נעימת הליכות, מדברת בגובה העיניים, מיומנת מאוד, נינוחה,
זה נשמע כמו התחלה טובה.
אני הייתי מבקשת זמן לשיחה עם המטפלת לפני שהם מתחילים ללכת לשם, כדי להסביר לה את המצב. הרבה מה"טיפול" ברגישות חושית זה להיות קשובים ולהתאים את הסביבה. אם היא תדע עליו יותר, איך הוא מתנהג, מה טוב לו ומה מוריד אותו מהפסים, היא תוכל להתאים את עצמה לצרכים שלו - במסגרת האפשר בגן. כמובן שזה לא מושלם, אבל עדיין יש לה מרחב תמרון, ומטפלת מיומנת יודעת איך לשחק עם המרחב הזה.
רצוי מאוד שהשיחה הזאת תהיה בחדר נפרד, שתהיה לה תשומת לב מלאה אלייך.

אוני מפחדת מההאכלות אגרסיביות
נקודה חשובה, וחשוב להעביר את המסר הזה. אני אישית מתנגדת להאכלות בכלל, וכמובני הרבה אנשי מקצוע של הגיל הרך והתפתחות הילד. ככלל, ברור שעדיף לתת לתינוק לאכול לבד, אלא אם כן הוא מבקש במפורש שיאכילו אותו. אז לשאול אותם על מדיניות ההאכלות (אולי גם הם משתדלים להימנע מהאכלות ומעדיפים שהתינוקות יאכלו לבד?), ואז להעביר את המסר שלתינוק הזה צריך לתת זמן ומרחב לשלוט על האכילה של עצמו. סך הכל זה לא דורש מהם עבודה - רק מודעות להניח לו לנפשו.
כנ"ל גרירת רהיטים ורעשים מסוג זה.

באמת שההחלטה אם לעשות מי שפיר או לא היתה יותר קלה משאלת הגן
נכון @}
את מתמרנת בין הרבה לחצים שונים ומנוגדים.
שורה תחתונה: את צריכה לעשות את מה שטוב. לא בהכרח מה שהכי טוב לך אינדיווידואלית, או שהכי טוב להם אינדיווידואלית, אלא את האופציה האפשרית הכי טובה שיש לכולכם ביחד, כאורגניזם, כמשפחה

[תפילה_לאם]

תמרוש היי,
מה שלומך?

אם את לא עסוקה מדי - אשמח אם תוכלי לספר לי קצת על טעמים (... ) אפשריים לבררנות מזון אצל ילדים.
קראתי בעבר - נדמה לי שבכמה דפים - על גישה טיפולית מדורגת שתארת כדי לכוון ילדים כאלה להיפתח ולהרחיב את הרפרטואר שלהם.
אני ממקדת ושואלת - מה יכול לעמוד בבסיס ההיגעלות העזה ממזונות?
אני מתמקדת בבתי בת העשר וחצי (אף גם אחיותיה רחוקות מלהיות אוכלות-כול). אני מרשה לעצמי להניח שאין היגעלות ממרקמים מסוימים, כי היא מחבבת מרקמים שונים: גלידת שוקולד, טוסטים, שניצל ביתי טרי, פנקייק, לחמנייה, אם כי יש לה העדפה מסוימת לפריכות (לא תאכל צ'יפס כי הוא "לא מספיק קריספי"; סרבה לאכול לחם בשבת כלא יכלה להכניס לטוסטר).
האם למיטב ידיעתך היגעלות שמתייחסת לטעם היא עניין הפיך, כלומר מעין הרגל נרכש לכאן או לכאן שאפשר להפוך אותו?

תודה מראש!

[תפילה_לאם]

שבוע טוב,

אם אכן יסתדר ויתאים לך לענות לי - מזמינה אותך לענות ב{{}}תפילת לחש, שלשם עבר דיון שפתחתי עם ציל צול בעניין.
תודה!

[תמרוש_רוש]

היי תפילה,
הצצתי בדיון והוא ארוך וכרגע אני לא רוצה להיכנס אליו @}

עונה לך ממוקד:
יש להבחין בין בררנות נרכשת (שמופיעה פתאום או בהדרגה בגיל מסוים) לבין קושי לטעום מזונות שונים שהיה שם מהתחלה ולא משתפר.
בררנות ראשונית מתאימה לגישה שהזכרת - SOS

מהתצפיות שלי על הילדים הפרטיים שלי ועל עוד כמה ילדים, מתקבל אצלי הרושם שלילדים יש גלים ותקופות של בררנות במזון. ואז תפאום הם נהיים הרבה יותר ספציפיים ואומרים הרבה יותר "לא" - ואי אפשר להתווכח אתם.
הילדה שלך גדולה, ואם את מעלה את זה רק עכשיו, אז הניחוש שלי הוא שהיו לה תקופות שבהן כן אכלה לחם רך, למשל.
תקני אותי אם אני טועה.
ואם זה המצב - אז היגעלות כזאת היא בהחלט עניין הפיך.
סיכויים טובים שהיא תתחיל להשתנות ולחלוף איפשהו בגיל ההתבגרות, עם הצמיחה המואצת והרעב המתגבר, וגם התשוקה הבסיסית של מתבגרים לנסות דברים חדשים.
מתצפיות מאוד מצומצמות (המשפחה שלי והמשפחה של בעלי) אני נוטה לחשוב שלבררנות קל יותר לחלוף אם המשפחה ממשיכה לאכול באופן סדיר מאכלים שהילד לא אוהב. שהדברים האלה מופיעים על השולחן בתדירות כלשהי.
אני אישית מאמינה בלבשל איזון מסוים של מאכלים שהילד שלי אוכל (כרגע הוא בן 8 ובתקופת בררנות משמעותית: פולקעס, ספגטי, ביצה עם לחם, לחם עם חמאת בטנים, תפוחים... וזהו בערך) וכאלה שהוא לא ואנחנו כן.
ויש ימים שאני אומרת: אין משהו שאתה אוהב - תדאג לעצמך. ואז הוא דואג לעצמו. מכין לעצמו את הלחם עם החמאתבטנים. זו הגישה האישית שלי. אני לא מוכנה להתיש את עצמי על דאגה לכך שתמיד תמיד יהיה משהו שהוא אוהב, בייחוד אם זה יבוא על חשבון התזונה שלי.
אבל מרגיש לי פרקטי לדאוג למאכלים החביבים עליו רוב הזמן, כי יש גבול לרמת התסכול/הקונפליקט המתמשך שזה יוצר, אם אין לו משהו שהוא אוהב יום אחרי יום אחרי יום.
כך שכרגע אני חיה במעין אזור איזון פרקטי בין שני כוחות מנוגדים.

במשפחה שלי, ההורים שלי עשו בערך את אותו הדבר, ופעמים רבות הייתי מכינה לעצמי את הלחם-עם-טחינה-ודבש שלי, עד שזה יצא לי מהאף. אולי נקודת האיזון שלהם היתה קצת יותר לכיוון האוכל "שלהם". אולי לא.
במשפחה של בעלי, אמא שלו ויתרה במודע על סט שלם של מאכלים שלא היו פופולריים אצל הילדים (ואולי גם בעלה), אני מבינה אותה לגמרי (גם זה סוג של החלטה פרקטית) אבל לדעתי יש בזה טעם לפגם, כי הסיבה היחידה שהתחלתי לאכול חצילים, היתה שכל שבוע בלי יוצא מן הכלל היה סלט חצילים על השולחן. אז פעם אחת הגעתי הביתה מורעבת ונמאס לי לחלוטין ובכלל מהאלטרנטיבות השחוקות שלי, ו...טעמתי.
בקצה המזלג.
בפעם השלישית או הרביעית, זה התחיל להיות טעים
אם לא היו מופיעים חצילים במטבח בתדירות קבועה, החשיפה שלי לחצילים היתה מן הסתם מתרחשת הרבה יותר מאוחר.
זה כדוגמה עקרונית.

אולי מאוחר יותר אציץ בדיון... אבל אני נורא עסוקה בימים אלה. אז אולי לא @}

[תמרוש_רוש]

קראתי טיפונת מהדיון.
לענין התחושתי:
אם הילדה אכלה אי פעם, באופן סדיר צ'יפס רך, לחם לא-טוסט וכן הלאה דברים שהיא עכשיו מתנערת מהם, בין אם זה היה בגיל שנתיים או שלוש או ארבע, ואם את לא רואה תמונה תחושתית כללית שמציקה לך (שמיעה, מגע, ריח, תנועה) אז קשה לי מאוד להאמין שיש פה בעיה עם בסיס תחושתי.

כתבת: "מגיל צעיר מאוד לא אהבה פרות וירקות".
האם זה אומר מתחילת המוצקים, או מגיל שנה-שנתיים בערך (הגיל הקלאסי לתחילת תקופת הבררנות הראשונה?
אני ממש לא מומחית, והאמירה הבאה איננה מבוססת מחקרים אלא רק אינטואיציהף אבל:
אם היו לה ששה חודשים שבהם אכלה את הדבר בשמחה - ההיגעלות מהדבר היא משנית, ולא מבוססת על קושי תחושתי.

לילדים יש תחושות חזקות מאוד בנוגע לאוכל. משהו שאתה אוהב - אתה מטורף עליו. משהו שאתה לא אוהב - אתה משווה אותו בלי היסוס לחריוני ציפורים ושאריות ביובים, והולך להתעלף על המקום כשמגישים לך אותו. לא סתם הורים גוערים "לא אומרים איכס על אוכל", כי איכס ובלעעע והבעות של גועל נפש קיצוני זה חלק מהרפרטואר הנפוץ של הילדים.

@}@}@}

[תפילה_לאם]

תודה, תמר.
מתבשלת עם מה שכתבת. נראה לי שאעתיק את תגובותייך לדיון.
ואולי אחזור אלייך בשאלות נוספות.

[תמרוש_רוש]

[דפנה*]

בן חודשיים. אני מחזקה אותו מדי פעם באוויר, מולי, כדי לשוחח איתו, לשיר לו וכיו"ב - והוא נועץ רגליים חזק למטה, כנגד הרגליים שלי, ויוצר לעצמו מצב של עמידה טיפונת עצמאית. בעבר למדתי שזה בעייתי ורצוי לא לאפשר את זה - הוא מחזק ככה את שרירי הרגליים על חשבון שרירי חגורת הכתפיים, ועלול גם ללמוד ללכת מהר מדי ולדלג על הזחילה. בעבר קניתי את זה, והשתדלתי תמיד לקפל את הרגליים של התינוק התורן, או לעבור לעמידה כך שלא יהיה לו במה לנעוץ את הרגליים, ועוד מניפולציות. אבל הפעם אני מתלבטת. כן, ההיגיון בהנחיה מובן לי, ועדיין היא לא מסתדרת לי. כי תנוחת ההחזקה הזאת היא כל כך טבעית ומתבקשת בעיניי, וקשה לי לקבל שסתם אופן נורמלי שבו אימהות תרצינה להחזיק את התינוקות שלהן יגרום להם לנזק משמעותי. זה נראה לי לא הגיוני שאני אצטרך למצוא טריקים שיגרמו לו שלא להגיב באופן שטבעי בשבילו להגיב. אשמח מאוד לשמוע מה דעתך, אם יש לך זמן וכוח לפרוש אותה כאן.

[פלוני_אלמונית_בהריון*]

מצטרפת לשאלה. גם לי זה היה נשמע מוזר .

[אישה_במסע*]

וקשה לי לקבל שסתם אופן נורמלי
אין לי שמץ של מושג אם זה מזיק או לא, אבל בנוגע לעקרון הכללי -
האופן הטבעי בו אני עמדתי רוב חיי היה שגוי. שלא לדבר על האופן שהכי טבעי לי לשבת מול המחשב.

בני אדם לומדים מחיקוי, זה מה שטבעי למין האנושי. אבל אם הסביבה עושה משהו שגוי (למשל עומדת ויושבת בצורות שמגדילות את הסיכוי לפריצת דיסק בעתיד) אז מה שאני אלמד.

בהקשר הזה, ה"טבעי" בנוגע לעמידה אמר שטבעי לי לחכות את הסובבים שלי. ובישיבה זה היה שטבעי לי לשבת בצורה שתפצה על חולשת השרירים שלי (שאולי נבעה מחיקוי צורות הישיבה של הסביבה. אבל גם מעצם קיומם של כיסאות בסביבתי).

או, בהקשר אחר, עבור הרבה אמהות התנוחה ש"טבעי" להן להניק זו תנוחה מאוד לא טבעית. אבל זו התנוחה שהן ראו בה את האמהות סביבן מניקות, אז זה מה שמרגיש להן טבעי...

כך שבלי קשר לשאלה האם התנוחה הזו בעייתית או לא - כי באמת שאין לי שמץ של מושג - ברור לי לחלוטין איך זה יכול לקרות. המודעות והמאמץ שאני מקדישה עכשיו כדי לשבת עם גב ישר, ולא בגב עקום כמו שטבעי לי, מדגימות לי את זה ממש עכשיו...

[תמרוש_רוש]

היי דפנה,
בחיי שאני לא מצליחה להיזכר בשום מקום שבו אמרו לי שהתנוחה הזאת לא טובה ושעדיף להימנע ממנה.
לא בלימודים ולא אחר כך.
כן הדגישו את החשיבות של שרירי חגורת הכתפיים ואת החשיבות לש זחילה, אבל אין שום רע בלהחזיק ככה תינוק מדי פעם, כשמתאים וכשבא לך.
כן חשוב לתמוך בו תמיד, כי הוא לא אמור להיות "עצמאי", אבל אין כל רע בכך שיישא חלק ממשקל גופו. הרבה תינוקות ממש נהנים מזה ומחפשים את זה.

מה שבפירוש לא מומלץ אלה הליכונים למיניהם (קונסטרוקציה עגולה כזאת עם התינוק באמצע, נתמך בכיס בצורת תחתונים) ונדנדה מקפצת כזאת שבה, שוב, התינוק עומד מוחזק על ידי רתמה בצורת תחתונים, ומקפץ מעלה-מטה. אלה באמת לא מומלצים, ואני לא אפרט הערב למה (כבר מאוחר).
אבל לתת לתינוק לשאת משקל על רגליו כשאת מחזיקה אותו? נשמע לי נורמלי לחלוטין ובסדר גמור.

[דפנה*]

תודה, תודה רבה! איזה כיף.

[יולי_קו]

מה שבפירוש לא מומלץ אלה הליכונים למיניהם (קונסטרוקציה עגולה כזאת עם התינוק באמצע, נתמך בכיס בצורת תחתונים) ונדנדה מקפצת כזאת שבה, שוב, התינוק עומד מוחזק על ידי רתמה בצורת תחתונים, ומקפץ מעלה-מטה. אלה באמת לא מומלצים, ואני לא אפרט הערב למה (כבר מאוחר).
אני מאוד אשמח אם תפרטי, כי אני לא הכנסתי דברים כאלה הביתה, ואילו חברים שלנו ׳מגדלים׳ את הבנות שלהם במתקנים כאלו. אני אשמח לקצת לוגיקה בטיעוני שלי.

[פלוני_אלמונית*]

שמחה מאוד שמצאתי את הדף הזה...
מבקשת להתייעץ עבור חברה-הבת שלה בת שנה ושמונה חודשים ולאחרונה הגננת אמרה לה שטווחי הקשב של הילדה קצרים ושאולי כדאי לבדוק את זה, הגננת משווה לילדים אחרים בגן, שבערך בגילה.
גילוי נאות- אני מרפאה בעיסוק, אבל לא מהתחום הזה ולא זוכרת הרבה על הגילאים האלו- מה טווח הקשב המצופה בגיל הזה, האם מאבחנים בגיל הזה, ויש מה לפנות להתפתחות הילד?
מודה שמרגיש לי מוקדם לשפוט ולהכניס ילדה למחשבה שישלה קשיי קשב
לתשובה אודה

[תמרוש_רוש]

פלונית, זה באמת נראה לי מוקדם להחריד.
לא זוכרת בשלף מהו טווח הנורמה בגיל הזה.
אבל אני הייתי מסתכלת על זה אחרת, מנסה לראיין את הגננת ולשאול:
מה מפריע לך אצל הילדה? מה בדיוק בהתנהגות שלה?
האם "טוח קשב קצר" זה אומר שבזמן פעילות מסוימת שהגננת רוצה להעביר היא מאבדת מהר פוקוס?
או שזה נכון לכל הפעילויות של הגן?
מה קורה כשהיא מאבדת פוקוס? איך היא מתנהגת?
מה בהתנהגות שלה מפריע לגננת? למה? האם זו תחושה "משהו לא עובד טוב אצל הילדה הזאת, מגביל אותה, מפריע לה" או "אויש הילדה הזאת מפריעה לי להעביר פעילות"?
האם הפעוטה יכולה להתכז "במשהו* שחשוב לה ושהיא אוהבת, למשך, אני לא יודעת כמה, חמש-עשר דקות?
(אם היא יכולה לעשות א תזה, הייתי מיד מפסיקה לדאוג)

לילדים שונים יש אופני למידה וחווייה שונים. הראשון שלי היה יושב, "לפי הספר" ומשחק עם דבר אחד באופן ממוקד ומרוכז מגיל מאוד צעיר. השני שלי, לעומת זאת, אופן הלמידה והמשחק הבסיסי שלו היה להסתובב ממקום למקום, לנדוד מדבר לדבר ולהיות באינטראקציה עם אנשים. "להעסיק את עצמו" או "לשבת ולשחק" היה בלתי קיים ובלתי נתפס עד גיל ארבע +.
וזה היה תפקודי (אם כי מבחינת האמא העייפה, זה גם היה מעיק ומטריד...), והולם בדיוק את המזג והאישיות שלו.

בקיצור, צריך להבין מה לוחץ לגננת ואם יש בכלל משהו שלוחץ לילדה.

---

יוליקו, אוף... ידעתי פעם שוטף ושכחתי...
מנסה לשחזר.

הליכונים:
א. מגבילים את התנועה של התינוק, ובעצם כופים עליו יציבה אחת, מאוד מסוימת, מאוד מוגבלת, לפרק זמן ארוך-בפוטנציה.
ב. מעודדים דפוסי הליכה ונשיאת משקל לא נכונים. התינוק כביכול הולך יותר בקלות, כי הוא מזיז את הרגליים ויכול לנוע במרחב באופן שהוא לא מסוגל בלי ההליכון, אבל זה קורה בלי נשיאת משקל אמיתית, בלי להתנסות בתגובות שיווי משקל אמיתיות.
ג. מעכבים התפתחות הליכה. את פיסת המידע הזה תקחי בזהירות - אני קראתי מאמר אחד שקבע את זה, הוא נערך על יד יפסיכולוגים ולא התרשמתי מהמקצועיות המחקרית של אלה שכתבו אותו. ואין לי מושג כמה מחרקים אחרים (טובים יותר) מאששים, מחזקים ונותנים הסבר. אבל הנורמה המקצועית בקרב אנשי התפתחות הילד זה לא להמליץ על ההליכונים האלה בגלל הסיבות שמניתי.

הנדנדות המקפצות - פחות או יותר אותן סיבות, רק תכניסי "עמידה" במקום הליכה.

בתכלס, אני לא רואה שום נזק בלהכניס תינוק לדברים האלה אם הוא נהנה מזה לפרקי זמן קצרים (חמש-עשר דקות פעם-ב כזה. נניח, פעם-פעמיים בשבוע. בטל בשישים. אבל בשימוש יומיומי - ממש לא.

[פלוני_אלמונית_כלשהי*]

לגבי הליכונים האלו, עד כמה שאני יודעת, דווקא מעודדים הליכה וגורמים לדלג על שלב הזחילה.

[תמרוש_רוש]

הם מעודדים הליכה נתמכת, אבל לא באמת מזרזרים את ההתפתחות של כישורי הליכה טובים, ויש ראיות של מחקר אחד לפחות (עד כמה שזה שווה משהו - לא בדקתי באופן רציני ולא יודעת) שזה מעכב את התפתחות ההליכה.

[קרן_שמש_צהובה*]

הי תמרוש רוש
תודה על המידע הזה

אני מספרת רק מניסיוני ולא אומרת בהכרח שהוא רלוונטי לכולם: השתמשנו בנדנדה המקפצת הזו בתקופה די ממשוכת לטווח של 5-10 דקות ביום
הילדה היתה מאושרת כל כך
זה בגיל שהיא בקושי הצליחה להזיז את עצמה: גחינה-זחילה-ישיבה ובמקביל המנשא נעשה פחות רלוונטי כי היתה לי כבדה נורא
אני כבר לא זוכרת עם מי התייעצנו, אמרו, כמו שתארת, שלא מומלץ, אבל בהגבלה זה לא מזיק.

למצב רוח שלה ולבטחון העצמי זה כניראה כן הועיל: היא היתה מקפצת בהתלהבות וכולם עמדו סביבה והתרגשו!

מה שכן, יש פיתוי גדול להשאיר לאינסוף זמן כי היא ממש שמחה, אז חשוב לשים לב...

[פלוני_אלמונית*]

תמרוש רוש
אני האלמונית שהתייעצה על הבת של החברה
תודה רבה על התשובה וההתייחסות, מאוד שמחה על נקודת המבט שלך (אני עובדת בתחום אחר בריפוי בעיסוק ומה שכתבת עוזר לי לראות את מי שמולי ופחות את ״הספר״...)
אעביר את הדברים לחברתי, בתקווה שזה יעזור, וייתן לילדה שלה להיות מי שהיא....
חייבת להוסיף לדיוןלגבי העמדה- זכרתי במעומעם שלימדו אותנו בקורס התפתחות תינוקות מוטורי בתואר בריפוי בעיסוק משהו שקשור להעמדה של תינוק בגילאים שבהם הוא לא עומד, ושהיה דיון על זה בכיתה.
חזרתי למחברות שלי ומה שראיתי שלא ממליצים להעמיד תינוק על ברכיים של מבוגר או להקפיץ או להניח במנחעמידה כי זה מחזק את השרירים האקסטנסורים של הירך לפני זמנם, ויכול להפריע לתנועות הכיפוף שהתינוק צריך לזחילה וישיבה. המרצה שלימדה אותנו (שנחשבת בתחומה ממה שאני יודעת, המידע מלפני כארבע פלוס שנים) הוסיפה שזה בסדר בתינוק בהתפתחות תקינה, והוא יסתדר ויתגבר על זה וישיג את אבני הדרך, אבל תינוק היפרטוני או היפוטוני או בעל קשיים אולי פחות יצליח להתגבר על זה ולא נרצה לעודד את זה.
תודה שוב על התגובה

[תמרוש_רוש]

מה שכן, יש פיתוי גדול להשאיר לאינסוף זמן כי היא ממש שמחה, אז חשוב לשים לב...
בדיוק, זו הבעיה אתם.

פלונית, בשמחה

[שרון*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילדים האלה שמתאמצים עם כל הגוף לצקת את המחשבות שלהם למילים, ולכן תוך כדי שהם נושאים מונולוג הם גם מקמטים איזה דף, או בועטים ברגל של השולחן --
א- למה הם עושים את זה? זה באמת עוזר להם, או להפך, דווקא משבש ומסיח את דעתם עוד יותר?
ב- למה זה מטריף את דעתי? מה אכפת לי מה הם עושים עם הרגל בזמן שהם מדברים איתי?
(לפעמים יש לי סיבה טובה, כי הדף שהם מקמטים חשוב, או כי רעש הרקיעה ברגל מפריע לי לשמוע את דבריהם המגומגמים ממילא, אבל אני יודעת שזה מעבר לזה - הפעילות העצבנית הזאת היא בפני עצמה משגעת אותי).

[בשמת_א*]

עד כמה שזכור לי, זה אופייני לקשיי קשב וריכוז. הם גם לומדים טוב יותר בתנועה.
את יכולה להציע תחליפים בעדינות - למשל, אם הדף חשוב, לתת מייד דף אחר "הנה, אתה יכול להשתמש בזה, כי הדף שלקחת חשוב לי", אם קשה עם הרגל של השולחן, לתת משהו אחר (רך?) לבעוט בו.
בעיקרון מדובר בהתמודדות מיטבית של הילד עם קושי גדול שלו.
לגמרי מותר לך לשתף אותו בקושי שלך. לא בשביל להשפיע עליו, אלא משתי סיבות אחרות:

• כדי להדגים לו שיתוף בקושי. כך הוא ילמד לשתף אותך בעתיד, בקשיים שלו. מדובר בשיתוף ענייני וקצר, ללא כל האשמה: "חמודי, קשה לי הרעש של הבעיטות בשולחן, הנה בוא תבעט בכרית הגדולה הזאת". (ייתכן שיהיה משא ומתן, שימי לב: לא כל רעיון שיהיה לך יתאים לו, תצטרכי להיות רגישה לילד שלך ולהתאמץ להבין גם את מה שהוא לא מסוגל עדיין לבטא.
• כי טוב ללמד ילדים שבמערכת יחסים יש התחשבות הדדית. לשניכם צרכים וקשיים, וכל אחד עושה כמיטב יכולתו להתחשב בשני. כמובן, את האמא והבוגרת, אז רוב ההתחשבות היא באופן טבעי מהצד שלך (-: אבל את זורעת זרעים לעתיד.

[קור_את*]

מה שבשמת אמרה.
חשוב מאוד לתת להם תחליף פיזי להתעסק איתו תוך כדי הריכוז. זה ממש קריטי להם. גם אנשים שמתרכזים היטב יחסית לעתים קרובות נעזרים בקשקושים על נייר, משחק עם גומיה או עם כדור גומי קטן וכיוצא בזה. אז על אחת כמה וכמה למתקשים להתרכז ולאסוף קשב.

[שרון*]

תודה על התגובות!
העניין של השיתוף בקושי בזמן אמת לא כ"כ מתאים. הסיטואציה היא שהילד מתאמץ מאוד לבטא את הגיגיו, מוסח בקלות מדי, מגמגם... אני לא אכנס לזה עם עוד דיאלוג על הבעיטות שלו (או כל דבר אחר) במקביל. אם כבר, אז אני אחליף לו בשקט את האובייקט, ואשתדל לא להסיח בכך את דעתו.
אבל תודה שאישרתן לי שזה אכן חשוב ועוזר בשבילם. עוזר לי לקבל באהבה.

[בשמת_א*]

מאוד אהבתי מה שכתבת. אני מסכימה איתך ותומכת בגישה הרגישה והמקבלת לילד. בין היתר, לזה התכוונתי כשכתבתי ש"רוב ההתחשבות היא באופן טבעי מהצד שלך" (-:

[חיה*]

תמרוש,
אם יש לך כמה דקות להתייחס אני מאוד אעריך ואשמח:
בת כמעט 4
נופלת המון
גם הרבה פעמים, גם "חזק" יחסית, וגם בנסיבות פשוטות...

אני ממש רואה את זה: 2 ילדות רצות ומתנגשות. בום.
האחת איכשהו ממשיכה משם,
שלי קורסת על הריצפה בבכי ושיפשוף נוראי.

ניסיתי:
לתרגל שיווי משקל וקורדינאציה (עקב בצד אגודל, עמידה על רגל אחת עם תמיכה, קפיצות ליצן)
וגם... נעליים חדשות (כי חשדתי בסנדלים הישנות שקצת קטנות לה)

ו... אני לא ממש רואה שיפור.

בנוסף, אני יכולה לציין שהיא לא מתלהבת מטיפוס. בגינה היא סולדת ממתקנים גבוהים בכלל, ועם חבלים בפרט.

אני לא חושבת שטווח ההתנסויות הספונטניות שלה הן חריגות לגילה, אבל ככל הניראה בקצה התחתון של הסקאלה. (בגיל שנתיים השכנה טיפסה על מתקן חבלים שהיא גם עכשיו אפילו לא מנסה לטפס)

אז, כמה נקודות בהקשר לזה:

1. איך אפשר לעזור לה? בעיקר כדי למנוע נפילות
2. האם ממליצה לתמלל לה? אם כן - כיצד?
3. זה כבר יותר קשור אלי: לפעמים כשהי נופלת אני מתקשה להיות סבלנית ומכילה. אני טיפה מתעצבנת, נניח: למה את לא רואה שיש כאן גדר/ענף/בור ...

וזה ממש עצוב בעייני שילדה מקבלת תגובה כזו כשהיא נופלת, במקום לקבל רק חיבוק...
אז אם יש לך רעיון למשהו שאני יכולה להגיד לעצמי כדי לעזור לי בנקודה הזו, אני ממש ממש אשמח

[שקטה*]

היי חיה, אני לא תמרוש אבל מאחר והזכרת את הנעליים תהיתי מה היא לובשת ביום יום? אם שמלה או חצאית זה יכול להקשות על ריצה ופעילות גופנית ללא סירבול.

[דפנה*]

למה? חצאית רחבה לא מקשה בכלל. אני עושה איתה הכול. יש לי טווח תנועה מלא לגמרי.

[שקטה*]

בעיניי היא כן מקשה ומסרבלת. במיוחד כשמדובר בילדים שמטפסים ומפעילים את הגוף בצורות שמבוגר בדרך כלל לא עושה ביומיום. לדעתי הכי נוח עם מכנסיים שהם כמו עור שני, בעיקר מכנסיי טייץ למשל.

[שקטה*]

חצאית גם יכולה להיתפס במשהו או להסתבך בין הרגליים כשרצים ומטפסים. אני תמיד מרחמת על בנות שצריכות ללבוש חצאיות ושמלות כשמשחקות בחוץ במקום מכנסיים נוחים כמו הבנים.

[ליבי_בר*]

לא תמרוש רוש{{}}, ואין לי שום יכולת לענות על השאלות שלך לתמרוש רוש{{}}, ולכן אשאיר את זה לה.

למרות זאת, אני מרשה לעצמי להבליח ולהגיד כמה דברים אחרים, אני אמחק אם זה לא מתאים:

1. כששמתי לב לעניינים דומים אצל הגדולה שלי באותו הגיל, היה לי חשוב לשלול עניינים פיזיולוגים שמשפיעים על איזון, בראש ובראשונה - נוזלים באוזניים.

אכן, הייתה לה הצטברות נוזלים לא עונתית, כנראה גנטית, כי גם אמא שלי מספרת שבתור ילדה זה היה לה המון.
כמה מפגשים עם מדקרת ילדות, חוללו פלאים לנוזלים ולשיווי המשקל ולמוטוריקה הגסה.
רופא אף אוזן גרון קונבנציונאלי אמר ש-"אין מה לעשות, לחכות שהיא תגדל, אם זה ממש מפריע לך אפשר לנקב את עור התוף בתקווה שזה יתנקז"
וויתרתי, כמובן.

1. לקחתי על עצמי לעבוד על חיזוק שרירי היציבה שלה, ע"י פעילויות יומיומיות:

• תליית כביסה משותפת (שמחייבת הרמה של הזרועות מעל הראש תוך החזקה של משהו, ומחזקת לאט לאט את שרירי הזרועות והחזה. לא צריך הרבה, מספיק כמה גרביים. רק חשוב להקפיד על חזרתיות יומיומית)
• משחקי "מריצה"
• משחקי הליכות "כמו חיות" - הליכת סרטן, הליכת שימפנזה, עטלף, הליכת גורילה..אם תרצי הדגמות, אשלח לך סרטונים של הגורות שלי מדגמנות הליכת חיות שונות
• תלייה בבית של ערסל מסוג "סולם יעקב", בגובה שמצד אחד היא יכולה לעלות בעצמה, מצד שני ברמת אתגר טיפונת-טיפונת גבוה מהיכולות שלה, ככה שהיא יכולה לעלות לבד אבל צריכה טיפה להתאמץ.

אחת לפרק זמן, הגבהתי קצת, ככה שמרתי על מצב קבוע שבו היא הייתה צריכה קצת להתאמץ ולחזק את השרירים העליונים שלה
כלכך כיף להיות בערסל הזה, שאת זה היא כן אהבה, בניגוד לסולם חבלים רגיל.
כשגדלה יותר, כבר היה לה יותר קל לטפס בסולם חבלים בגן שעשועים, כי לא כלכך כאב לה, והיו לה חוויות הצלחה שחיזקו אותה רגשית

[חיה*]

היי,
ממש תודה על ההתייחסויות

קודם כל, ניראה לי ברור שלא רק-רק תמרוש תענה,
בגלל זה הנחתי את זה כאן
תמרוש רוש אם את חושבת אחרת תרימי אצבע...

אבל בתכלס' ניראה שתמרוש טרם מצאה את הזמן מתאים ובינתיים שמעתי פה כיוונים מחכימים אז לא ניראה לי שהיא תתנגד...

ולגופו של ענין:
שקטה, אני תוהה אעך להתייחס לדברים שלך
כאילו, כן, היא עם שמלות. וזה חשוב מבחינתי. ולא, אין סיכוי שהיא תצא עם טייטס לפארק. פחות נוח לטפס ככה? אולי... אני שומעת... אבל זה מה שיש...

ליבי,
כן
לכאלו דברים התכוונתי...
אני לא כל כך תולה כביסה בעוונותי... מפעילה מייבש גם בחמסין טרוף אבל נתת לי אחלה כיוונים...

[פלוני_אלמונית*]

לעניין השמלה - את הבת שלי, שתמיד נורא נורא מנסה להראות כמו נסיכה אבל מוצאת את עצמה שוב ושוב במקומה הטבעי על העץ - שום שמלה לא תעצור.

[פלוני_אלמונית*]

הבת שלי מאוד אוהבת שמלות מטעמי מראה ונוחות ומאוד אוהבת לטפס ולרוץ, והשמלות אף פעם לא הפריעו לה. אני כן מקפידה על נעליים/סנדלים נוחים לריצה וטיפוס (אבל בכל מקרה הרבה פעמים היא פשוט חולצת ומטפסת יחפה).

[עופרי*]

חיה,
השמלות תפסו פה חלק נכבד מהדיון.
ואני לא בטוחה כמה בכלל יש מקום לדון בכך כי כפי שכתבת עניין השמלות חשוב לך. אז פשוט תמחקי אם זה פחות מתאים לך.
חלק כתבו פה שהשמלות לא מפריעות להתנהלות של בנותיהן ואני רואה המון בנות שמסתדרות מעולה עם שמלות ואפילו ארוכות (אולי עניין של נסיון והרגל). אבל מהנסיון עם הבת שלי, שהיא הרבה יותר קטנה ועוד לא בת 3, שמלות קצרצרות לא מפריעות אבל שמלות מעט מעל הברך כבר כן. ברגע שהיא מטפסת ועולה על המתקנים זה אכן מפריע לה.
אולי זו גם פונקציה של גיל, בתי עדיין לא יודעת לסדר את השמלה כשהיא עולה והיא פשוט דורכת עליה, נתקעת עם הברכיים. לכן שמלות הן דבר נדיר אצליינו.

[אמא_של*]

הבגדים הכי נוחים לטיפוס, התרוצצות, ריצה, השתוללות הם כאלה שצמודים לגוף ולא יוצרים שום מודעות או אפילו טיפה הכוונה של הרגליים ושאר האיברים בהתאם לבגדים, במקום בהתאם למתקן.

צר לי להגיד: למי שיש אפילו מעט סרבול תנועתי, או שלא מצטיינת באופן אתלטי, יש חשיבות עצומה לבגדים ולנעליים שלובשת/נועלת!

אפילו מבוגרים הכי ספורטיביים דואגים ללבוש ולנעול מלבושים מתאימים בהשתוללויות למיניהן.
אני סופר ספורטיבית, וזה מזכיר לי שלפני כמה זמן הייתי עם הילדים בגינה עם מתקני טיפוס ממש מגניבים. והחצאית (רחבה!) ממש הפריעה לי! אבל ממש. היא גורמת לחשוב על התנועות.

גם ממש רואים שילדים שלבושים בצורה נוחה לטיפוס יותר מטפסים! וילדות עם מכנסיים יותר רצות!

שמלות קשורות גם לנפילות ועוד איך כן!! אבל ממש!! יש לזה הסבר פיזיולוגי פשוט וכל מי שמבינה בספורט או פיזיותרפיה יודעת את זה.
שלא דבר על הסיבה של המבנה של הבגד! בכל הרמת רגל צריך לחשוב או על כך שרואים את התחתונים, או על כך שהברך נתקעת בחצאית.
אם ילדה היא ממש פיזית ובעלת ביטחון ומוטוריקה מעולה, אז היא תתגבר. אבל לכל השאר, זאת הפרעה של ממש.

אז סדר עדיפויות: פיתוח הגוף או צווים כלשהם.

[אמא_של*]

חצאית גם יכולה להיתפס במשהו או להסתבך בין הרגליים כשרצים ומטפסים.

נכון!!!

[אמא_של_מוש*]

אז סדר עדיפויות: פיתוח הגוף או צווים כלשהם.
אמא של אני מרגישה שהמשפט הזה מאוד פוגע ומזלזל.
חיה שאלה פה שאלה ונהייה פה מבול של תשובות מאוד לא נעימות על ילדות שלובשות שמלות.

אז אני חושבת שהבנו מספיק את הנקודה על השמלות ומי שבאמת חשוב לה לעזור לחיה מוזמנת להציע גם כיוונים אחרים.

[פלוני_אלמונית*]

אויש, למרות שאני לא חלק מהדיון, ממש מתבאסת בשביל חיה.

[חיה*]

אוף,
איבדתן כיוון.
הילדה עם חצאית.
זו עובדה.

עכשיו, אם יש לכן משהו חכם לומר בהקשר לשאלה המוטורית - אני כאן בשמחה
אם אתן רוצות לדון בשאלה האם חצאית מפריעה, אפשר לפתוח דף ווכחני ולקיים דיון האם חצאית מפריעה או לא

תודה שהקשבתן
@}

[אמא_של*]

אמא של אני מרגישה שהמשפט הזה מאוד פוגע ומזלזל.

אבל הוא ממש לא! יש פה דיון על ילדה ואני פונה אל חיה בשיא הכנות, הפשטות והניסוח הנקי והמינימלי והלא מתחנף.

[אמא_של*]

עכשיו, אם יש לכן משהו חכם לומר בהקשר לשאלה המוטורית - אני כאן בשמחה

חיה, זה לא ויכוח לשם הוויכוח. אני נותנת לך את כל הכבוד בזה שאני לא מסתירה או מכופפת את העובדות.
ה לא עניין של דעות. זה עניין של עובדות. חצאיות, שמגיעות עד הברך ומכסות אותה אפילו קצת, מסרבלות מאוד את התנועה--עובדה. כשמכופפים את הברך לטיפוס או לירידה, היא נתקעת בחצאית, וזה משבש את תחושת הגוף הטבעית. כשרצים, יש לחשב את מפתח הצעד בהתאם לחצאית, וזה משבש את הריצה ואת תחושת הריצה הטבעית. אם לילדה אין נטייה טבעית לספורטיביות ממש והיא קצת זהירה, אז זה מצמצם את האפשרויות המוטוריות.

זה נכון גם לכפכפים. הם משבשים את הריצה וגורמים לזהירות ולהתמקדות בלהחזיק את כף הרגל בתוך הכפכף. אפילו בלי לשים לב. ואז הם יוצרים ריצה יותר קשה ולא נכונה.

[תמרוש_רוש]

היי,
באמת אני לא ממש בתפקוד בימים אלה, אז סליחה @}

תובנות ספציפיו למה שכתבת אין לי, איכשהו אני קוראת ומה שעולה בי זה "אין מספיק נתונים לתשובה משמעותית" (משפט שקראתי פעם אצל אסימוב והתאהבתי בו). אבל מה שלדעתי כן יעזור לך זה הדף סירבול וכובד תנועה אצל ילדים. יש שם עושר נפלא ותובנות של אמהות מדהימות, וגם אני זרקתי שם כמה רעיונות מועילים פה ושם

אז ברשותך, לא אמציא את הגלגל מחדש כרגע
תתחילי משם, ותחזרי עם עוד חומר כאוות נפשך.

[תמרוש_רוש]

חצאיות, שמגיעות עד הברך ומכסות אותה אפילו קצת, מסרבלות מאוד את התנועה--עובדה.
טוב, אז גם אני אשת מקצוע, ואני בספק לגבי זה.
מאוד לא הייתי רוצה להכליל הכללה גורפת.
כמו שיש מכנסיים מאפשרים ומכנסיים מגבילים, יש גם חצאיות מאפשרות וחצאיות מגבילות.
כבר ראיתי מספיק פעוטות עם מכנסיים שלא מאפשרים פישוק טוב, ומכנסיים שאשכרה מכשילים ומפילים אותם לרצפה.
זה לא כזה בלתי נפוץ.
הבד, הגיזרה והמידה משפיעים להפליא.

במצב רגיל הייתי מביאה לך אותה עכשיו בניתוח מקיף אך תמציתי לגבי אורך (הברך היא אכן קו פרשת מים), רוחב, עובי, אלסטיות, גיזרה עליונה (מה קורה בחלק העליון של הירכיים ובחיבור למותניים) וגיזרה תחתונה (איך היא נגמרת, מה קורה סביב הברכיים) גימור ועיטורים של חצאיות ואיך כל אלה עשויים להשפיע על התנועה.
אבל שוב, המוח שלי מיובש אימים. אז קחי את שכל ה- occupational therapist by proxy שלך, חברי אותו לתצפית בריאה על הילדה והבגדים, ורוצי אתו הלאה.
אני מסכימה עם הטענה שחצאית במתארים מסוימים עשויה להפיע לרעה על קלות התנועה של ילדים מסוימים, אבל הייתי מעדיפה לבסס מסקנה (וקבלת החלטות) על תצפיות של הילדה האינדיווידואלית.

עניין האי נוחות מחשיפה פוטנציאלית יכול להיפתר בקלי קלות עם חצאית-מכנסיים (גזרה של תחתוני בוקסר או טייטס תפורה מתחת לחצאית) או הוספה של טייטס מלמטה. ואז מה'כפת לך אם את קופצת מגובה מטר והחצאית עולה לך לצוואר. חופשי.

אז אני מעדיפה להיזהר ממסקנות נמהרות.

[פרח_בית*]

היי חיה,
אתחיל מהסוף
זה כבר יותר קשור אלי: לפעמים כשהי נופלת אני מתקשה להיות סבלנית ומכילה. אני טיפה מתעצבנת, נניח: למה את לא רואה שיש כאן גדר/ענף/בור ...
למה את מרגישה שזה משהו שאת צריכה להכיל? או להתייחס אליו?
היא בוכה/מבקשת עזרה/פונה אלייך כשזה קורה?
(לא כותבת בנימה ביקורתית, אני באמת שואלת, כי נשמע לי שזאת סיטואציה שאת יכולה לא להגיב בה בכלל. לתת לה את הזמן פשוט לקום ולהתארגן מחדש בלי שום תגובה שלך.)
אם היא "מבקשת" תגובה, או שאת מרגישה שקשה לך לא להגיב כלל, אולי לנסות להגיד את אותו הדבר בלי ה"למה"?
מן אמירה פשוטה של "נתקלת בגדר".

לגבי הנפילות עצמן, אולי תפרטי עוד קצת איך היא בכלליות מבחינה תנועתית?
ביום יום, בבית, בחוץ.
עוד דוגמאות לנפילות?
היא נתקלת בדברים, כלומר לא שמה לב לסביבה תוך כדי תנועה?
או שהיא מנסה לעשות משהו שדורש שיווי משקל ומועדת?
יש טונוס נמוך ממה שאת יודעת?

אם זה עניין של חיזוק, מצטרפת להמלצות של ליבי. הליכות חיות ומריצה זה מעולה ממש. יש עוד תרגילים בסגנון אם תרצי רעיונות.
סחיבה של דברים כבדים מחזקים את הגוף.
תרגול שיווי משקל - אולי בדגש על התנסות במעבר בין משטחים/גבהים, הליכה עם משטחים ומרקמים שונים (חול ים, איזורים עם אבנים, סלעים), תנועה על משטח שזז (כמו פיתה).
אבל זה תלוי ממה נובעות המעידות.
אם את רוצה להתייעץ גם בפרטי מוזמנת לשלוח לי מייל.

ובעניין החצאיות,
רק אגיד שבתור מטפלת נתקלתי בילד חרדי שהיה לו סרבול, ולבש מכנסיים עם ריץ' רץ', כאלה שהיה נראה שמגבילות את התנועה.
לא חשבתי לרגע להציע להלביש לו טרנינג... למרות שאולי זה יהיה לו יותר נוח. כי ידעתי שזה פשוט לא מתאים להורים ולחברה שבה הוא נמצא.
כן דיברתי עם האמא על לנסות למצוא משהו שקצת יותר יתאים למבנה גוף שלו, אולי ישב קצת יותר גבוה וכו'.
אז אצל בנות וחצאית, אם מרגישים שיש משהו שמגביל (וזה בכלל לא בטוח, יש בנות שמסתדרות אחלה עם חצאית. אני בעצמי הרבה פעמים לובשת חצאית עד הברך כי ככה יותר נוח לי), אולי לחפש חצאית שתגביל פחות. למשל מבד יותר גמיש, או לשחק טיפה עם האורך (אולי שתגיע עד אמצע השוק ולא עד הקרסול, לנסות ולראות מה נוח יותר). או באמת טייץ מתחת כמו שתמרוש כתבה.

[אמא_של*]

להביא בחשבון:
בתור ילדה ספורטיבית מאוד שלבשה חצאיות, החצאיות הטריפו אותי בטיפוסים, השתוללויות, ריצות, התגלגלויות על הדשא. עם חצאית זה כמעט בלתי אפשרי לעשות גלגלון, למשל. שזה דבר שבנות מתות עליו ומפתח אותן מאוד. עם חצאית זה לא אפשרי לעשות נר, עמידת ידיים, היתלות על הרגליים במתח ועוד ועוד ועוד. גם לא קפיצות מספריים.

גם כפכפים, מכנסיים נוקשים צמודים מאוד זה גם גרוע (אבל פחות נפוץ אצל ילדים/ות).

[פרח_בית*]

אני כותבת עוד משהו בנושא, חיה אם מפריע לך שממשיך הדיון מבחינתי את יכולה למחוק את זה אח"כ.

הבן שלי בן שנה ו4.
הולך חצי מהיום בלי מכנסיים, רק עם חיתול. גם בחוץ. זה נוח לו וסבבה מבחינתי.
כנראה יבוא גיל שזה כבר יראה לי לא מתאים, שהוא יסתובב בתחתונים בחוץ לבית.
אז גם אם זה יהיה לו פחות מול, מציק, מגביל, הוא יצטרף ללבוש מכנסיים.
נחפש משהו שיהיה לו נוח ונעים, אבל כנראה שכבר לא תהיה אופציה להסתובב חצי ערום...

אני ממש סובלת מללבוש חזיות. זה לא נוח לי. ובכל זאת מרגישה לא בנוח ליד אנשים בלי חזיה.
אז בבית הולכת בלי, ובחוץ עם. מחפשת משהו שיהיה לי כמה שיותר נוח.

בקיצור, לכל אחת ולכל משפחה יש את הגבולות שלה.
בתוך זה מסתדרים ומוצאים איך להיות הכי בנוחות ובטוב.

[חנה*]

חצאית מאווררת. זה כל כך כיף.

לדעתי הכי נוח עם מכנסיים שהם כמו עור שני, בעיקר מכנסיי טייץ למשל
הוי כמה שחם לי כשאני עם דברים כאלה. נורא.

[חנה*]

איפה בשמת כתבה על החיבור האנרגטי לאדמה בחצאית/שמלה? לא מוצאת את זה.

[שקטה*]

ולי דווקא מרגיש דביק ולא נעים עם חצאית בקיץ כשהירכיים מתחככות אחת בשניה... זה באמת עניין של תחושה אישית.
אבל לגבי סירבול בטיפוס, קפיצות וכדומה - אני עדיין בדעה שהרבה פחות נוח ומתאים בחצאית, אלא אם כן היא ממש קצרה. וגם אז זה משהו שיכול להפריע. הייתי היום ואתמול בגני שעשועים (כי אני שם כל יום כל היום חחח) וספרתי לפחות 8 פעמים שראיתי ילדות בחצאית דורכות עליה כשטיפסו על מתקנים או עוצרות לסדר אותה או שהחצאית נתפסה להן במשהו תוך כדי פעילות. זה לא עניין של דעה, זה חד משמעית מסרבל ומגביל. למרות שכמו כל דבר אפשר למצוא שיטות להתמודד עם זה, אפשר גם ללמוד להתמודד עם נכות פיזית או מגבלה אחרת כלשהי, זה לא אומר שהמגבלה לא קיימת ולא מפריעה.
יש סיבה לכך שבגדי ספורט צמודים לגוף ועשויים מבדים גמישים, זה בגלל שזה הכי נוח לזוז בתוכם בלי שמשהו יפריע.
אני לא אומרת שחצאיות בהכרח גורמות לנפילות לעתים קרובות או שזה מה שגורם לבת של חיה ליפול כי אין לי מושג ואני לא מכירה אותה, אני אומרת את זה כחלק מהדיון הכללי שהתפתח כאן כאן בנושא.

[למ*]

נשים לבושות באופן טבעי

בשמת ב 5.5.2005

חנה אולי לזה התכוונת

באמת בעבר גם גברים הלכו עם שמלות. וככה תפקדו וצדו ונלחמו. מעניין.

(אם כי זה לא קשור לשאלה של חיה. אבל אם כבר התפתח הדיון.. מסקרן איך עשו זאת. אולי עדיף להמשיך את הדיון בדף ההוא.)

[תמרוש_רוש]

אז סדר עדיפויות: פיתוח הגוף או צווים כלשהם.
כבר מזמן רציתי להגיב לזה. אז הנה:
לבוא ולהגיד דבר כזה מתוך עמדה של "אני מקצועית" - עקצץ לי משהו לא נורמלי.

א-ב של עבודה עם אנשים זה לפגוש אותם איפה שהם נמצאים ולא איפה שמתחשק לך שהם יהיו.
עובדה מוצקה היא, שכל מטפל צריך ואמור ושואף להיות מודע לערכים של הבנאדם שהוא עובד אתו, למטרות שלו, לחוזקות הספציפיות שלו, לתפיסת העולם שלו, ולהתאים את עצמו אליהם.
אחרת - רוב (אם לא כל) הידע המקצועי-טכני יבוזבז על תקשורת גרועה, חוסר תיאום במטרות, חוסר הלימה בגישה וכן הלאה. ברכה לבטלה.

[חיה*]

ברשותכן,
ממשיכה בשלי בלי להתייחס לחלקים שלא מתאימים לי. לא בגלל שאין לי תשובות אלא כי אני מרגישה אוירה וכחנית סביב זה ואין לי כוח להתנצח. כרגע...

אז כמה דברים ששמתי לב:

• אם אנחנו מגיעים לאותו הפארק, שוב ושוב, היא מרחיבה את טווח ההתנסויות שלה. מה שפחות קורה בפארק חדש היא לא מכירה. זה הגיוני שההיכרות תורמת לתחושת הביטחון, אבל לא חשבתי על זה קודם...

• אני שמתי לב לנפילות בעיקר בדרך חזור מהגן. הבנתי שיש כאן שילוב של: עייפות, חום, ודרך ארוכה מידי בשבילה. משתדלת מאז להיעזר בתחבורה ציבורית, ואז החלק שנשאר עובר הרבה יותר בטוב.

• ניסיתי הליכת מריצה, לא היה לה מושג איך "לאכול" את זה. אז אני כן חושבת שזה מגיע משרירי בטן/משהו במרכז של הגוף רפוי.

ניסיתי בינתיים להציע לה לשכב עם רגליים על הספה, וידיים על הרצפה, אני שמה לה משהו על הרצפה והיא אוספת, וכל פעם אני מרחיקה במעט...

• ממש אהבתי את הרעיון לתרגל על פיתה, אנסה לקנות בזמן קרוב. כן, הנפילות בעיקר קשורות לאבן חסרה במדרכה/ בולטת טיפה, שהיא לא מבחינה בה או אומדת את המיקום שלה נכון...

באותו הקשר אני מציעה לה ללכת עקב בצד אגודל, לעשות שמיניות על הרצפה, וכו'.

אני חושבת שיש לה איזה כובד/סרבול תנועתי
אבל לא משהו אקוטי...
חשבתי אולי לנסות חוג בלט, כך שהיא תלמד קצב ותנועה דרך הגוף, מה דעתכן?

[יולי_קו]

אז כמה דברים ששמתי לב:

איזו דקות אבחנה! והפתרונות שאת מוצאת יצירתיים, ונראים לי מתאימים.

חשבתי אולי לנסות חוג בלט, כך שהיא תלמד קצב ותנועה דרך הגוף, מה דעתכן?

מהניסיון שלי פחות חשוב איזה סוג תנועה ספציפי (אומנות לחימה/ ריקוד/ קרקס/ ...), ויותר חשוב החיבור עם המורה שמלמד/ת, ואיך היא כפדגוגית וכמנהיגה של קבוצה.
אני למשל למדתי בלאט שלוש שנים מגן חובה או מכתה א', ויצאתי משם בתחושה שאני 'קרש' וחסרת כישרון תנועתי (ראוי לציין שהמקצוע שלי הוא ללמד צ'י קונג - אני מתפרנסת מלזוז ומללמד אנשים איך לזוז... בין השאר).
איך קיבלתי את הרושם הזה? זה היה פשוט- היא פשוט אמרה דברים מעליבים על תלמידים לפני כולם. היא בחרה רק את הילדה הגמישה לתפקידי סולו, היא דאגה לגלגל עיניים בזמן תרגילי גמישות.
מובן שלא אמרתי כלום לאמא שלי. לא חשבתי שיש מה להגיד. אהבתי לרקוד, ו'המורה אמרה' היה חשוב לי, כי היה לי ברור שהמורה צודקת.
אמא שלי הזדעזעה לגלות את העובדות הללו לפני כמה שנים. הכוונה שלה הייתה טובה.

[לב_שומע*]

אם אנחנו מגיעים לאותו הפארק, שוב ושוב, היא מרחיבה את טווח ההתנסויות שלה. מה שפחות קורה בפארק חדש היא לא מכירה. זה הגיוהי שההיכרות תורמת לתחושת הביטחון, אבל לא חשבתי על זה קודם...
מקסים.
אני חושבת שזה מפתח משמעותי.
המקומות שבהם קורית למידה מוטורית או הרחבת התנסויות כאילו "מעצמה" בלי יוזמה או תיווך של מבוגר - מהניסיון שלי (כאמא לילד עם טונוס נמוך, שלשני ההורים שלו יש טונוס נמוך, זה לגמרי מאתגר ללמד את הילד שלך דברים שמעולם לא הצלחת לעשות בעצמך) אלה המקומות ההכי הכי משמעותיים.
וגם כל השאר נפלא. לא סותר.
פשוט הייתי שמה את הזרקור כאן. ובמקומות דומים.