אני מתחילה להכשיר את השטח.
"בקרוב אהיה בבית"
"האם נצטרך לפטר את העוזרת?"
"כדאי להתחיל לתכנן למכור רכב אחד"
מעלה את הנושאים לדיון, מדי פעם. גם כדי לחזק את עצמי בהחלטה, ולהפנים אותה.
חמותי: "את לא מסוגלת להישאר בבית. חבל שאי אפשר לשים אותך בבית לתקופה מסוימת. תוך שבוע תשתגעי".
אמא שלי: " אני עובדת לא עבור שמלות יקרות ותכשיטים, אלא כדי לעזור לילדים שלי, לאפשר לכם לבקר מתי שבא לכם בלי לחשוב אם יש לי או אין לי כסף לארח את הילדים והנכדים. לנסוע לחו"ל מדי פעם. איך תוכלי לעשות זאת אם לא תעבדי?"
וכמובן (כולם): "העבודה שלך נפלאה – שעות נוחות, משכורת טובה. אי אפשר לעזוב דבר כזה".
כשיש משהו שלא מסתדר לי בחיים הוא משתלט לי על כל החיים. כל בעיה עם אחד הילדים – יכולה להעסיק אותי ברוב שעות היממה.
בתקופה האחרונה כל החיים שלי מתנהלים בצל העובדה שאני רוצה הביתה.
שעות אני באינטרנט – מחפשת אפשרויות להתפרנס במשרות חלקיות - אולי ללמוד מקצוע חדש שמאפשר זאת?
לפעמים בא לי באמצע פגישה עם הבוס להפתיע אותו ואותי ולהודיע לו שאני מתפטרת. ואז להודיע גם לבעלי. במקום לחשוב ולדבר כל כך הרבה.
ואז המעשיות שלי משתלטת. עוד לא.
אולי להתחיל ללמוד מקצוע חדש במקביל לעבודה? (ולהיות בשנה הקרובה אפילו פחות עם הילדים).
או לנסות לקחת עבודות קטנות בבית בתחומים אחרים, ולראות איך מסתדר.
ולהמשיך במקביל לחפש עבודה במשרה חלקית מאד בתחומים הנוכחיים שלי (אין).
אולי לפתוח עסק עצמאי ?
נמאס כבר לחשוב! ואז אני לוקחת הפסקה וחיה קצת עד שהמחשבות חוזרות..
לפעמים אנחנו מתגעגעים למשהו שאנחנו לא... שווה לך לבדוק האם זה לא רק קושי של התקופה שמביא איתו רצון לשינוי. לא שזו לא סיבה טובה, אבל רק שתדעי למה את בוחרת בדרך. זה יכול לעזור לך אח"כ כשתתקלי שוב בקושי.
האם אני פשוט בורחת מאחריות? בורחת במקום להתמודד?
גם אם כן זה לא אכפת לי. הזמן הוא כל כך יקר, ואני לא רוצה לבזבז חלק כל כך חשוב ממנו בלהתמודד עם מצבים שיכולתי פשוט להימנע מהם. אני כבר במספר חודשים של התמודדות, שמאפילה על שמחת החיים שלי. למה שלא אעשה את הדבר שאני אוהבת?
גם כשנהניתי בעבודה, והייתה תקופה ארוכה כזו, עדיין הזמנים בהם "חייתי" עם הילדים היו היפים מכל. (לא הזמנים של - "מקלחת!" "אוכל!" "שיעורים!" "ללמוד למבחן!" "לישון!" – אחר צהריים ממוצע) כתבתי על כך בדף
נגררת אחר החיים – שאחריו ירדתי קצת במשרה.
כעת אני במקום אחר. אני יודעת מה אני רוצה.
יש לך תשובה. זו התחלה. עכשיו את בודקת איך את מוציאה אותה לפועל
אני לא מתכננת, כרגע לפחות, חינוך ביתי, למרות שחינוך ביתי נראה לי מאד מתאים לי ולילדים שלי ומדי פעם אני הופכת ברעיון, קוראת ספרים בנושא.. אני לא מוכנה לזה עדיין, במיוחד לאור העובדה שאין משפחה כזו באזור שלנו (ובכלל – בכל חוג מכרנו) והילדים בבי"ס יסודי, כך שמדובר בצעד מהפכני מאד. כרגע גם להוציא אותם מבית הספר ולהיות איתם בשעות הצהריים ובחופשות בית הספר (בלי מטפלות, קייטנות, וכו') נראה לי חלום.
ובטח שאין מה לדבר על 3 חודשי חופשת לידה לאחר ההיריון הבא, בע"ה. לא עוד שאיבות בלתי נגמרות בחדרים מעופשים בעוד אישה אחרת נמצאת עם תינוקי...
זוהר אור – כל הכבוד לך על האומץ, לעזוב עבודה מכניסה כאם חד הורית. דברייך מאד מחזקים, וכך, פחות או יותר, אני רואה בעיני רוחי את מה שיקרה לי כשאעזוב :
יש לי כל כך הרבה סבלנות ורוגע. פתאום אני מבשלת, מסדרת כל מני ארונות בבית. פתאום יש לי את האנרגיה הנפשית לשבת עם הילד ולהפיק כרטיסי ברכה לחג לכל המשפחה.
תודה על התגובות @}
אני מתחילה להכשיר את השטח.
"בקרוב אהיה בבית"
"האם נצטרך לפטר את העוזרת?"
"כדאי להתחיל לתכנן למכור רכב אחד"
מעלה את הנושאים לדיון, מדי פעם. גם כדי לחזק את עצמי בהחלטה, ולהפנים אותה.
חמותי: "את לא מסוגלת להישאר בבית. חבל שאי אפשר לשים אותך בבית לתקופה מסוימת. תוך שבוע תשתגעי".
אמא שלי: " אני עובדת לא עבור שמלות יקרות ותכשיטים, אלא כדי לעזור לילדים שלי, לאפשר לכם לבקר מתי שבא לכם בלי לחשוב אם יש לי או אין לי כסף לארח את הילדים והנכדים. לנסוע לחו"ל מדי פעם. איך תוכלי לעשות זאת אם לא תעבדי?"
וכמובן (כולם): "העבודה שלך נפלאה – שעות נוחות, משכורת טובה. אי אפשר לעזוב דבר כזה".
כשיש משהו שלא מסתדר לי בחיים הוא משתלט לי על כל החיים. כל בעיה עם אחד הילדים – יכולה להעסיק אותי ברוב שעות היממה.
בתקופה האחרונה כל החיים שלי מתנהלים בצל העובדה שאני רוצה הביתה.
שעות אני באינטרנט – מחפשת אפשרויות להתפרנס במשרות חלקיות - אולי ללמוד מקצוע חדש שמאפשר זאת?
לפעמים בא לי באמצע פגישה עם הבוס להפתיע אותו ואותי ולהודיע לו שאני מתפטרת. ואז להודיע גם לבעלי. במקום לחשוב ולדבר כל כך הרבה.
ואז המעשיות שלי משתלטת. עוד לא.
אולי להתחיל ללמוד מקצוע חדש במקביל לעבודה? (ולהיות בשנה הקרובה אפילו פחות עם הילדים).
או לנסות לקחת עבודות קטנות בבית בתחומים אחרים, ולראות איך מסתדר.
ולהמשיך במקביל לחפש עבודה במשרה חלקית מאד בתחומים הנוכחיים שלי (אין).
אולי לפתוח עסק עצמאי ?
נמאס כבר לחשוב! ואז אני לוקחת הפסקה וחיה קצת עד שהמחשבות חוזרות..
[u]לפעמים אנחנו מתגעגעים למשהו שאנחנו לא... שווה לך לבדוק האם זה לא רק קושי של התקופה שמביא איתו רצון לשינוי. לא שזו לא סיבה טובה, אבל רק שתדעי למה את בוחרת בדרך. זה יכול לעזור לך אח"כ כשתתקלי שוב בקושי.[/u]
האם אני פשוט בורחת מאחריות? בורחת במקום להתמודד?
גם אם כן זה לא אכפת לי. הזמן הוא כל כך יקר, ואני לא רוצה לבזבז חלק כל כך חשוב ממנו בלהתמודד עם מצבים שיכולתי פשוט להימנע מהם. אני כבר במספר חודשים של התמודדות, שמאפילה על שמחת החיים שלי. למה שלא אעשה את הדבר שאני אוהבת?
גם כשנהניתי בעבודה, והייתה תקופה ארוכה כזו, עדיין הזמנים בהם "חייתי" עם הילדים היו היפים מכל. (לא הזמנים של - "מקלחת!" "אוכל!" "שיעורים!" "ללמוד למבחן!" "לישון!" – אחר צהריים ממוצע) כתבתי על כך בדף [po]נגררת אחר החיים[/po] – שאחריו ירדתי קצת במשרה.
כעת אני במקום אחר. אני יודעת מה אני רוצה.
[u]יש לך תשובה. זו התחלה. עכשיו את בודקת איך את מוציאה אותה לפועל[/u]
אני לא מתכננת, כרגע לפחות, חינוך ביתי, למרות שחינוך ביתי נראה לי מאד מתאים לי ולילדים שלי ומדי פעם אני הופכת ברעיון, קוראת ספרים בנושא.. אני לא מוכנה לזה עדיין, במיוחד לאור העובדה שאין משפחה כזו באזור שלנו (ובכלל – בכל חוג מכרנו) והילדים בבי"ס יסודי, כך שמדובר בצעד מהפכני מאד. כרגע גם להוציא אותם מבית הספר ולהיות איתם בשעות הצהריים ובחופשות בית הספר (בלי מטפלות, קייטנות, וכו') נראה לי חלום.
ובטח שאין מה לדבר על 3 חודשי חופשת לידה לאחר ההיריון הבא, בע"ה. לא עוד שאיבות בלתי נגמרות בחדרים מעופשים בעוד אישה אחרת נמצאת עם תינוקי...
[po]זוהר אור[/po] – כל הכבוד לך על האומץ, לעזוב עבודה מכניסה כאם חד הורית. דברייך מאד מחזקים, וכך, פחות או יותר, אני רואה בעיני רוחי את מה שיקרה לי כשאעזוב :
[u]יש לי כל כך הרבה סבלנות ורוגע. פתאום אני מבשלת, מסדרת כל מני ארונות בבית. פתאום יש לי את האנרגיה הנפשית לשבת עם הילד ולהפיק כרטיסי ברכה לחג לכל המשפחה.[/u]
תודה על התגובות @}